תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף פב.
בגמרא ועגלה ערופה לאו שחיטה ראוי' היא וכו' עד סוף הסוגי'. דע שיש לתמוה בכאן על הרמב"ם ז"ל דפסק ירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה ופסק ג"כ כהך משנה נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר אם משנערפה העגלה כבר כיפרה ספיקה והלכה לה מוכח בהדיא דכל שנמצא קודם עריפה אפי' אחר ירידה לנחל איתן תצא ותרעה בעדר והרי הכא מבואר להדיא דהא בהא תליא דהא פרכינן לר"ש מהך משנה ומחלק בין קודם ירידה לאחר ירידה או דהך דהכא אינה משנה דאינה נאסרת כלל קודם עריפה א"כ הרמב"ם דפסק דנאסרת אחר ירידה ופסק נמצא ההורג אפי' אחר ירידה תצא ותרעה בעדר הוא מזכה שטרא לבי תרי. וראיתי בכ"מ פ"י מהלכות רוצח הלכה ו' שהביא שנשאל הרשב"א ז"ל בתשובה על זה והשיב שטרח הרבה ליישב דברי הרמב"ם ולא עלתה בידו גם דברי הכ"מ שם דחוקין מאוד כי מאחר דבגמרא אמרו מחמת קושיא זו אינה משנה ולא מצאו ליישב רק כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה והיכי יאמר הרמב"ם מסברתו תירוץ אחר ומה נדע אשר לא ידעו בגמרא:
ומה שנראה לי בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות על פי סוגית הש"ס ודבריו מוכרחין על פי קושיות רבות כאן ובסוגי' דכריתות כמו שאבאר והוא דיש לתמוה דקאמר לישני לי' כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה והוי לי' לומר דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה והכי מוקים לה בכריתות שם דבלא"ה היכי אפשר לומר קודם ירידה כיון דעד שלא נערפה ומשנערפה קתני אלמא דבעריפה תליא מילתא ולא בירידה לנחל איתן ומלבד זה תמוה מאד קושית התוס' בד"ה לישני דהא במתניתין קתני כיפרה ספיקה והלכה לה ש"מ דמשנערפה היינו נערפה דוקא ולא ירידתה לנחל איתן והתוס' הניחו קושיא זו בתימא [ועמ"ש בתוס' בד"ה והתנן] גם יש להבין מה שהקשה מהך משנה נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר הרי בהדיא קתני נמצא ההורג והרי הכא לא נמצא ההורג דאי נמצא חולין גמור הוא לכ"ע וא"כ משמע התם בהיפוך דחל קדושה ואיסור מחיים דאל"כ מאי קמש"ל בנמצא ההורג כיון דבלא נמצא ג"כ אין בה איסור רק אחר עריפה. וברור דעיקר הקושיא הכא דמדמה נשחטה העגלה לנמצא ההורג כמו בנמצא ההורג כיון שלא נעשה בה מצותה יוצאת לחולין כמו כן בנשחטה העגלה יוצאת לחולין כיון שלא נעשה בה מצותה שלא נלקחה רק לעריפה וכל שצריך אחרת לעריפה וזו נפסלה או שנמצא ההורג ואין צריך לערוף כלל אין בה קדושה של כלום א"כ הכא נמי כיון ששחטה ואינה ראוי' לעריפה וצריך אחרת זו יוצאת לחולין. והיינו דקאמר לישני לי' דהא דמוכח מהך משנה דסוטה דמחיים אינה אסורה היינו קודם ירידה דהא וודאי מוכח התם דאינה קדושה משעת לקיחה דאל"כ לא הוי מהני נמצא ההורג כמו בנפל בה פסול אחר לקיחה או נשחטה וע"כ דבאמת אי נשחטה אחר לקיחה אין בה קדושה של כלום. אבל הך דהכא דחשיב לר"ש שחיטה שאינה ראוי' היינו לאחר ירידה לנחל איתן דכיון דאיתעבד בה מעשה הוי כמו אחר עריפה וחל בה קדושה וכן אמרינן בכריתות להדיא הטעם לרבא משעת עריפה כיון דאיתעבד בה מעשה אבל לר"ה מאימת וקאמר ר' ינאי ירידתה לנחל איתן אוסרתה דהא חשיב מעשה וכיון דאיתעביד בה מעשה לעריפה נאסרה ומאז חלה עלי' קדושה ואפי' שחטה אסורה. והשתא הך משנה דסוטה מתפרשה כפשוטו עד שלא תערף דה"מ דחשיב ירידה מעשה שלא יועיל מה שנפסלה או נשחטה אחר מעשה הירידה אבל נמצא ההורג דאין צריך עריפה כלל אף שהעגלה לפנינו א"כ הרי לא היתה אותה ירידה מעשה כלל כיון שלא נפל בעגלה שום פסול ואינה נערפת א"כ ירידה זו למפרע אינה כלום אבל בלא נמצא ההורג היתה ירידה זו מעשה רק שנפל בה פסול אח"כ שנשחטה וכדומה מ"מ לא נתבטל קדושתה כיון שנעשה בה מעשה והכוונה כאן קודם ירידה מה דמוכח מכאן שאין הקדושה חלה היינו קודם ירידה דהיינו בלי מעשה כלל דאי היתה קדושה משעת לקיחה בלי מעשה הקדש גמור לא הוי מהני נמצא ההורג אבל אי בעת לקיחה לא נתקדשה רק מחמת מעשה א"כ בנמצא ההורג עדיין לא איתעביד בה מעשה דאין המעשה כלום כיון שאין עורפין שום עגלה כלל והוי כמו קודם ירידה והך דהכא מיירי אחר ירידה דאיתעביד בה מעשה לעריפה רק זו נשחטה ועורפין אחרת עכ"פ היתה ירידה זו מעשה כיון שצריך לערוף עגלה עכ"פ ואי אפשר בלי ירידה א"כ הי' כאן מעשה שראוי שיחול עלי' הקדש מחמת אותה מעשה [ועמ"ש בתוס' בד"ה והתנן] והיינו דלא אידכר הכא משנראית לעריפה דמפרשינן לה כפשטא:
ומעתה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דירידה לנחל איתן אוסרתה אבל מ"מ בנמצא ההורג אפילו אחר ירידה תצא ותרעה בעדר דכיון שאין עורפין כלל אפילו העגלה כמות שהיתה בלי שינוי כלל אין זו ירידה של כלום והוי כלא איתעביד בה מעשה כלל אבל נשחטה דהוי ירידתה מעשה אוסרתה וכ"ש כשלא נשחטה והיינו ממש כמו שכתבתי דאינו דומה נמצא ההורג דאיגלאי מילתא דירידה זו לא היתה כלום להיכי דמתה או נשחטה אחר ירידה דירידה זו הוי מעשה רק מצד סיבה שאירע בעגלה עורפין אחרת וצריכה ירידה שנית אבל נמצא ההורג היתה הירידה ללא צורך כלל כיון שעגלה לפנינו כמות שהיתה בלי חסרון ומ"מ אין עורפין שאין צריך לערוף ומכ"ש שלא היתה צריכה ירידה כמו שבארנו:
ואין להקשות לא משני תירוץ זה בכריתות (דף כ"ה) רק רוצה לדחות ראיית רבא משנראית לעריפה ודחינן לה מסיפא כיפרה ספיקה והלכה לה וקאמר תנאי הוא ממכשיר ומכפר ולמה לא מחלק בין נמצא ההורג שאין ירידתה מעשה משא"כ בלא נמצא ההורג דהוי ירידתה מעשה כדמחלק כאן לר' ינאי:
אבל באמת לא קשיא כלל ואדרבא מהתם יש להוכיח כנ"ל והוא דיש להבין כיון דרבא ור' המנונא פליגי התם רבא סובר משעת עריפה ור' המנונא סובר משעת ירידה לנחל א"כ למה קאמר ר' המנונא מנא אמינא לה ורבא קאמר מנא אמינא לה כיון דכל אד מקשה קושיא על חבירו הוי לי' לומר איתיבי' ר"ה לרבא וכן בתר הכא איתיבי' רבא לר"ה כדרך הש"ס כה"ג בכל מקום ולמה לא אמרו רק דרך ראי' כל אחד לדבריו גם תמי' לי מאוד דמסיק תנאי הוא וקשה אכתי היכי פליגי רבא ור"ה בפלוגתא דתנאי גם קשה מאוד לר' ינאי הא הך תנא דמכשיר ומכפר דאיהו ס"ל כוותי' ע"כ ס"ל דקודם ירידה נאסרה משעת לקיחה דהא מציפורי מצורע יליף לה לפי' הפוס' בכריתות שם וכן לפירש"י שם ילפינן לה משעיר המשתלח ואינהו אסורין משעת לקיחה דשעיר וודאי משעת לקיחה אסור וציפרים נמי קאמר בקידושין דר"ל דסובר משעת לקיחה ס"ל כהך מ"ד דמכשיר ומכפר א"כ ר' ינאי דקאמר משעת ירידה הוי דלא כמאן ועוד כיון דלר' ינאי חשיב הך משנה דהכא משנה כדקאמר כאן להדיא א"כ הכא מוכח דירידה אוסרת וסתם רבי הכי והי סתם בסוטה בהיפוך דמשעת ערופה נאסרה:
לכן נראה לי דב"ה לא אקשי לי' לרבא כלל דוודאי יש לומר כמו דפרת חטאת אינה משנה כמו כן עגלה ערופה אינה משנה רק ראי' מביא לדעתו דלפי דעתו אין צורך לומר אינה משנה ורבא מדחה לי' דראי' ג"כ ליכא דר"ש סובר שחיטה בעגלה כשרה ורבא נמי לא אקשי לי' לר"ה דרך קושיא דוודאי יכול לתרץ לחלק בין נמצא ההורג דלא חשיב ירידה מעשה בין נשחטה דחשיב ירידה מעשה רק רבא מייתי דרך ראי' לדבריו דלא ס"ל לחלק בין ירידה לירידה דאי חשיב ירידה מעשה ראוי לאסור אפי' נמצא ההורג דמ"מ מעיקרא נעשה בה מעשה בירידה והש"ס רוצה לדחות לפי שיטת רבא ג"כ דהתם ג"כ הוי ירידה מעשה ועד שלא תערף הכוונה עד שלא נראית לטריפה ומדחה לי דסיפא כיפרה ספיקה אי אפשר משנראית רק נערפה ממש והדר קאמר תנאי הוא ואין לך ראי' להחליט דעתך ממשנה דסוטה דתנא דבי ר"י יש לומר. דחולק והשתא בהא פליגי רבא ור"ה דר"ה סובר דירידה אוסרת לכ"ע רק נמצא ההורג אין כאן למפרע ירידה כלל כנ"ל ואין כאן תנאי כלל דתנא דבי ר"י סובר דנאסרת מחיים דליכא למימר דיליף בהיפך ציפורי מצורע דלא נאסר מחיים כמו מגלה ערופה דהא איכא פרי מכפרין עגלה ושעיר ולמה נילף מעגלה ולא משעיר וע"כ דסובר עגלה ושעיר שניהם נאסרו מחיים ויליף ציפורי מצורע מהם ורבא סובר דהך משנה דסוטה כפשטא דלא נאסר מחיים רק משנערפה ותנא דבי ר"י יליף בהיפוך בשם שמגלה לא נאסר מחיים דקרא וערפו שם שם תהא קבורתה גלי קרא דרק אחר עריפה נאסרה כמו כן ציפורי מצורע לא נאסרו מחיים ואי קשיא הא איכא שעיר דנאסר מחיים לא קשיא דשאני שעיר דמתחיל כפרתו מחיים דהא והתודה עליו את כל עונות בני ישראל כתיב וכן ונשא השעיר עליו את כל עונות בנ"י אבל מגלה אינה מכפרת כלל רק אחר עריפה וכן ציפורי מצורע אחר שחיטה מכשיר הילכך דנין ציפורי מצורע מעגלה ולא משעיר ולא קשיא לשום אחד כלל והיינו דקאמר הכא לישני לי' כאן קודם ירידה דלר' ינאי ע"כ מוכרח חילוק זה דלא מהני לדידי' תנאי כלל דא"כ הוי מילתי' כתנאי ועוד שאין מקום לדבריו לאסור מירידה רק משעת לקיחה רק ע"כ מפרש משנה דסוטה לחלק בין ירידה בנמצא ההורג לירידה היכי שלא נמצא והיינו כדברי הרמב"ם. ועוד אבאר בתוס' בד"ה עגלה ובתוס' בד"ה לישני לי' בענין אחר עיי"ש:
וראיתי להרב בעל משנה למלך פ"י מהל' רוצח הלכה ו' שכתב על מה שכתב הרמב"ם דמשעת ירידה לנחל איתן נאסרת דמ"מ נפדית היא לעולם כמו שאמרו בתוספתא דפרה פ"א ומייתי לה הר"ש פ"א דפרה ע"כ ודבריו תמוהין לפע"ד דאי ס"ד דאחר ירידה לנחל איתן מהני בה פדיון א"כ היכי קאמר לישני לי' כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה דמ"מ היכי פוטר ר"ש בעגלה ערופה כיון דמהני בה פדיון הרי שחיטה ראוי' היא והוי ממש כמו פרת חטאת דאינה משנה כיון דמהני בה פדיון הן אמת דלפום הך סוגי' דשבועות (דף י"א ע"ב) משמע דרק פרה נפדית אפילו אחר שנשחטה אף דליכא העמדה והערכה משום דלב ב"ד מתנין לפי שדמי' יקרין ולפי זה עגלה שאין דמי' יקרין אינה נפדית אחר שחיטה הילכך הוי שפיר שחיטה שאינה ראוי' אבל באמת הא ליתא דהא לר"ש קיימינן דס"ל קדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה ועוד דמוכח בתוספתא הנ"ל להדיא דעגלה ופרה שווין לענין פדיון מדלא חשיב חומר בעגלה מה שאין בפרה פדיון עיי"ש. מיהו איכא למידק אי נימא אחר שירדה לנחל איתן ל מהני בה פדיון א"כ למה לא חשיב בתוספתא חומר בעגלה שאין לה פדיון משעת ירידה לנחל איתן אך יש לומר דהתוסתפתא סוברת דאין עגלה נאסרת מחיים כלל רק אחר עריפה אבל להרמב"ם דסובר אחר ירידה נאסרת ע"כ אין לה פדיון דהא הוי לר"ש שחיטה שאינה ראוי' אחר שירדה לנחל איתן ומ"מ לא ידעתי למה לא זכר הרמב"ם שום פדיון בעגלה ערופה ובוודאי מוכח בתוספתא דעכ"פ צריכה פדיון וכן משמע לשון המשנה תצא ותרעה בעדר משמע דבלא"ה עכ"פ אינה יוצאת בלי פדיון דאל"כ מאי קמש"ל דאי נמצא ההורג תרעה בעדר כיון דבלא"ה יכול לקחתה לרעות בעדר ואולי סמך על מה שכתב בהלכות פרה וה"ה לעגלה ערופה כיון ששניהם נפשין בחוץ וקדושה אחת להן רק לענין מום חלוקין דעגלה כשרה במום משא"כ פרה משמע דלענין פדיון שווין ודו"ק:
בתוס' בד"ה והתנן נמצא ההורג וא"ת והיאך מדקדק מכא וכו' עד דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייה שימצא ההורג. דבריהם צריכין ביאור דמ"מ באשם וודאי גו וודאי לא מסקי אדעתי' שלא חטא דהא ברי לו שחטא ומ"ב מהאי טעמא גופא אמרינן דהקדש טעות הוא דמ"מ הוא לא הקדיש רק לפי שחשב בוודאי שחטא א"כ הכא נמי הם הקדישו לפי שחשבו שלא יבוא ההורג ומ"מ כיון שבא הוי הקדש טעות וצריך לומר דלא דמי לאשם וודאי דהוי הקדש טעות דאי הי' יודע שלא חטא לא הי' מקדיש כלל אבל הכא אפי' הוי מסקי אדעתי' שיבוא ההורג הי' מקדיש דכיון דאכתי ליכא הורג חייבין בעגלה ערופה ושמא יעשו מצותה קודם שיבוא ההורג ושפיר גמר ומקדיש רק דעיקר הקושיא כיון דבאשם תלוי שהוא מסופק גמר ומקדיש לפי שלבו נוקפו א"כ כאן דלא שייך לבו נוקפו לא גמר ומקדיש ואהא תירצו דבאשם תלוי בעינן לבו נוקפו משום דלולא דלבו נוקפו אינו גומר ומקדיש רק על ספק ותנאי שמא יודע לו אבל הכא לא מסיק אדעתי' שימצא ההורג קודם שתיערף הילכך כיון דעכשיו שאין באמת כאן הורג חייב בעגלה ערופה גמר ומקדישה משא"כ באשם תלוי הוא מסופק תיכף וחושב שיתוודע לו קודם שיקריב ולולא דלבו אינו מקדיש רק על ספק ותנאי אבל הכא בלי לבו נוקפו אינו מקדיש על הספק כנ"ל:
מיהו עיקר קושית התוס' לא הבנתי כלל דמה נפקא מינה נמצא ההורג או שנשחטה דאטו נמצא ההורג איגלאי מילתא למפרע שלא הי' חיוב עגלה ערופה כאן כלל דהא גם:
מעיקרא ידעינן שיש הורג רק שלא מצאוהו ואם נמצא אח היא סיבה המתחדשת אח"כ שמצאוהו ולא דמי לאשם הבא על חטא שאי נתברר שלא חטא לא הי' מעולם חייב בקרבן ולא הי' חטא מעולם אבל כאן כך הוא דרר חיוב עגלה ערופה כל שלא נמצא ההורג ואח"כ במקרה כשנמצא ולא שייך טעות למפרע והוי ממש כמו נשחטה העגלה ואי נימא דמ"מ לא הקדיש רק אדעתי' שיעשה בה מצותה א"כ נשחטה ג"כ הרי לא נעשה מצותה ואי דנשחטה היא מחמת סיבה שנתחדשה גם מציאות ההורג היא סיבה שנתחדשה וזה ברור לפע"ד ועוד נראה לי דשפיר מקשה כיון שאין ההקדש נתפס בה רק על ספק ותנאי ממילא ראוי שתצא בפדיון עכ"פ ודוקא אי הוי הקדש לחלוטין הי' אפשר לומר דכבר נאסרת ואפי' פדיון לא מהני אבל כיון דחזינן בנמצא ההורג תצא בלא כלום ש"מ שאין ההקדש הקדש גמור וממילא כשנשחטה ראוי שיועיל לה פדיון והוי שחיטה ראוי' כמו פרת חטאת דאינה משנה מהאי טעמא וגם זה נראה לי נכון אבל אין צורך כי העיקר כמו שכתבתי מקודם ולפי תירוץ התוס' צריך. לומר דהקושיא הכא כיון דגמרי ומקדשי ומ"מ יוצאת לחולין וע"כ שאין הקדש עגלה ערופה כשאר הקדש לאסור בהנאה קודם שנעשה מצותה א"כ ממילא בלי הורג ג"כ כשנשחטה תצא לחולין או ע"י פדוי' ועמ"ש בגמרא בישוב דברי הרמב"ם ואתי שפיר בין לתירוץ התוס' בין לפי התירוצים שכתבתי ודו"ק:
בא"ד ואמאי לא משני דעד שלא תיטרף היינו עד שלא נראה לעריפה וכו' וי"ל דסמיך וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דהא משני כאן קודם ירידה כאן אחר ירידה והיינו זה התירוץ עד שלא נראה לעריפה דמהאי טעמא גופה תמהו התוס' בד"ה לישני דהיכי משני הכי דאידחי בכריתות מכת סיפא כיפרה ספיקה והלכה לה וצריך לומר כוונתם דקשיא להו למה להו דר' ינאי ס"ס הרי לולא הך משנה דנמצא ההורג הוי אתיא לי' שפיר דנאסרת מחיים א"כ ממילא מהתם לא קשיא דעד שלא נראית לעריפה קאמר ואהא תירצו דסמיך אסיפא אבל לר' ינאי מקשה שפיר דע"כ הוא מתרץ כך הך משנה כיון דס"ל באמת דנאסרת מחיים א"כ ממילא אי אפשר שיתרץ ר' ינאי אינה משנה דהא ע"כ משנה היא אחר ירידה והתם עד שלא נראית לעריפה מיהו אכתי יש לדקדק מאי קשיא להו הא המקשה דלא ס"ד דר' ינאי הוי ס"ל דנאסרת מחיים משעת לקיחה א"כ לא מצי לישני עד שלא נראית לעריפה דהיינו קודם לקיחה דפשיטא איזה קדושה יש בזו יותר מעגלה אחרת ואיזה עגלה תהא אסורה משא"כ לר' ינאי שייך עד שלא נראית לעריפה קודם ירידה וצ"ל דמ"מ כיון דהמקשה הוי ס"ל דנאסרת מחיים ומקשה מהך דסוטה דאינה אסורה מחיים א"כ עכ"פ למה קאמר מחמת קושיא זו אינה משנה הוי לי' לתרץ בעצמו דמחיים מותרת רק אחר ירידה אסורה ומשנראית לעריפה ובלי ר' ינאי הוי לי' לתרץ מכח רומי' דהנך משניות להכריע כר' ינאי דירידה לנחל איתן אוסרת כדי שלא יסתרו הנך תרי משניות:
בד"ה עגלה ערופה אינה משנה וא"ת וכו' לימא תנאי הוא כדאמרינן פ"ב דכריתות וי"ל דכך היתה קבלה בידם ויש לדקדק מ"מ תיקשי לר' ינאי דקאמר ירידה לנחל איתן אוסרתה לימא תנאי הוא ולמה לי' לאוקמא קודם ירידה דצריך לפרש עד שלא נראית לעריפה וגם בזה קשה סיפא לימא תנאי הוא ולדידי' ליכא למימר קבלה היתה בידם. ומיהו הא לא קשיא דמאי פריך לישני לי' וכו' הא כמו דלא משני תנאי מחמת הקבלה כמו כן אינו מתרץ כאן קודם ירידה וכו' דקבלה בידם דאינה משנה. דהא ליתא דלר' ינאי ע"כ לא הי' קבלה דאינה משנה דע"כ משנה היא אחר ירידה. אבל הא קשיא לימא תנאי הוא. וצריך לומר דהקבלה היתה דר"ש אית לי' כהך תנא דרק אחר שחיטה נאסרה וע"כ אינה משנה הלכך אי הוי מקשי לימא תנאי הוא הוי מצינן לומר דר' ינאי קבלה היתה לו ג"כ דר"ש כמ"ד אחר עריפה אבל השתא דמקשה לישני לי' קודם ירידה ואחר ירידה שוב אין כאן תנאי כלל ולא שייך קבלה כלל כיון דליכא למ"ד אחר עריפה דוקא א"כ ע"כ משנה היא אחר ירידה:
מיהו עיקר קושית התוס' לא קשיא לפע"ד כלל דהא דאמרינן התם תנאי הוא לאו ליפרוקי הך משנה דהכא אתי ולאוקמא כהך תנא דקודם שחיטה נאסרה דהא ליתא דכיון דהך משנה דסוטה סתמא מתני לה דרק אחר עריפה א"כ אי אפשר שיהא שונה כאן דברי ר"ש בעגלה ערופה דמחיים נאסרה ובסוטה מסתם לה בלי מחלוקת כלל דרק אחר מיתה וע"כ דרבי לא חש לה להך תנא דמחיים נאסרה ולא זכר במשנה רק אחר עריפה א"כ ע"כ הך דהכא אינה משנה. ועוד דע"כ נצטרך לומר דגם רבנן דפליגי הכא על ר"ש ס"ל דמחיים נאסרה דאל"כ מאי ענין עגלה ערופה לאתויי בפלוגתא דר"ש ורבנן דהא לא פליגי בהא אי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה רק לרבנן אפי' אי שחיטה שאינה ראוי' אינה שחיטה בעגלה ערופה מחייב דהוי לדידהו שחיטה ראוי' דאינה נאסרת רק אחר עריפה ונצטרך לומר דלרבנן ג"כ מחיים נאסרת א"כ היכי דכאן יסברו ר"ש ורבנן דמחיים נאסרה ובסוטה סתם בלי מחלוקת כלל דרק אחר עריפה נאסרה ולכך אי אפשר לומר רק דאינה משנה רק דמקשה לר' ינאי כיון דסובר באמת אחר ירידה נאסרת דהוי לי' לתרץ כאן קודם ירידה וכו' ואין כאן סתירה כלל בשני המשניות ובהכי ניחא ג"כ הא דדחי רבא בכריתות ראיית רב המנונא מהך משנה דר"ש סובר עגל בשחיטה כשרה ולמה לא קאמר דר"ש סובר כתנא דמכשיר ומכפר דנאסרת מחיים וע"כ דאי אפשר שיסתום התנא דנאסרת אחר עריפה מה דהכא סובר ר"ש דנאסרת מחיים ואינו אומר תנאי רק דברייתא ומתניתין פליגי ולא במשנה עצמה יהא תנאי [מיהו קשיא לי היכי משני רבא בכריתות דר"ש סובר עגלה בשחיטה כשרה דא"כ רבנן דפליגי עליו ג"כ הכי ס"ל דאל"כ לא פליגי כלל בשחיטה שאינה ראוי' אי הוי שחיטה רק לרבנן שחיטה ראוי' היא והיכי סתם רבי לעיל פרק א' כשר בפרה פסול בעגלה כיון דכאן ס"ל דעגלה בשחיטה כשרה. גם לא הבנתי למה לא משני כאן ג"כ דר"ש סובר עגלה כשרה בשחיטה כמו בכריתות וצ"ע בזה] ועוד נראה לי דהא דקאמר התם תנאי היא לאו דבהכרח פליגי תנאי בהא ואי אפשר בלי מחלוקת דא"כ יהא רבא ור"ה כתנאי והיאך יחלקו הם בפלוגתא דתנאי רק הך תנאי הוא דחוי' לראיית רבא לדעתו אבל רבא בוודאי סבר דלכ"ע אחר עריפה נאסרה וסובר דהך תנא דמכשיר ומכפר למד בהיפוך ציפורי מצורע מעגלה ערופה מה עגלה אינה נאסרת רק אחר עריפה אף ציפורי מצורע אחר שחיטה כמ"ש התוס' בכריתות שם ור"ה סובר דלמד בהיפוך דמחיים נאסרה וה"ה ציפורי מצורע ומתניתין דנמצא ההורג מפרש לה כר' ינאי הכא לחלק בין ירידה בנמצא ההורג דהך ירידה אינה כלום אבל בנשחטה העגלה או סיבה אחרת כיון דירידה יו היתה ירידה לעריפה הוי מעשה לאסור אותה בהנאה רק לפום סברת רבא דלא ניחא לי' לחלק בין ירידה לירידה מדחה לי' דאכתי אינה ראי' דיש לומר תנא דמכשיר ומכפר פליג והשתא אין קושיא על ר"ל שיאמר כתנאי דאיהו באמת כרבא ס"ל דהך תנא דמכשיר ומכפר להיפוך יליף לה והדר מסיק דלאו ר"ל הוא רק ר"י אמרה ואיהו באמת סובר דהך תנא דמכשיר ומכפר להיפוך יליף לה דרק אחר עריפה דוקא וכן ציפרים אחר שחיטה דוקא ועמ"ש בתוס' בד"ה לישני ודע דאף שתירצו כאן על קושיא זו דקבלה היתה בידם דאינה משנה אין זה מספיק לקושית הר"ר משה דבסמוך דמ"מ כיון דבאמת פליגי בעגלה ערופה כשערפה ע"כ משנה הוא ור"ת לא בא לתרץ רק דהכוונה אינה משנה דהשוחט אינה משנה רק העורף מתנייא דאל"כ תיקשי לר"ת למה באמת לא קתני העורף ועמ"ש בסמוך:
בא"ד הקשה הר"ר משה מבונדוש וכו' דחייתו לצוק היינו שחיטתו וחייב משום או"ב. הנה קושיא זו של הר"ר משה לכאורה עצומה וכבר נתחבטו בזה התוס' ביומא שם גם בתוספת ישינים ביומא שם כתבו לתרץ בדוחק ובסוף הניחו בצ"ע [גם תירוצו של ר"ת ז"ל קשה מאוד דמשמע במה שאמר אינה משנה דמחק עגלה ערופה ממשנה וא"כ אכתי תיקשי דהוי לי' למיתני באמת כשערף העגלה] ולדעתי עיקר הקושיא מעיקרא ליתא כמו שיתבאר:
אמנם טרם שנדבר בישוב קושיא זו אומר שאני תמה מאוד על דברי התוס' שהביאו מהך דיומא דדחייתו לצוק היא שחיטתו וחייב משום או"ב ודבר זה לפלא בעיני שהרי שם אמרו דהך לד' דכתיב גבי מחוסר זמן אתי לרבות שעיר המשתלח ופריך היכי ס"ד שיהא קדוש במחוסר זמן והא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ומשני עלה רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ עיי"ש והשתא כיון דגלי קרא דאין השעיר קדוש במחוסר זמן ואי עשאו פסול א"כ פשיטא דדחייתו לצוק אינו כלום וליכא חיוב או"ב כלל רק דגלי קרא דמחוסר זמן פסול דבלי קרא הוי קדוש במחוסר זמן והש"ס מקשה היכי הוי מחוסר זמן הא אין זו שחיטה ולמה פסלה תורה לדחותו לצוק ומשני דחייתו לצוק זו היא שחיטתו והיינו בכל שעיר המשתלח הוי הדחיי' שחיטה הילכך פסלה תורה או"ב דאי הי' כשר הוי שחיטה אבל עכשיו שפסלה תורה פשיטא דאי הקדישו או דחאו לצוק דאין זו שחיטה כלל ואינו חייב וגרע מנוחר ומעקר דכיון דלא נעשה בו המצוה הוי כדוחה בהמה דעלמא לצוק דפשיטא דאין זו שחיטה לאו"ב ונראה לי ברור דאפילו לאו הבא מכלל עשה של מחוסר זמן אין בו דבעלמא כששחט קרבן פסול בפנים עובר בה' שמות ומחוסר זמן בלאו הבא מכלל עשה והיינו שהקריב קרבן פסול בפנים אבל זה כל שפסלתו תורה לא עשה כלום ומה עבר במה שדחה בהמה לצוק רק לולא דגלי קרא דפסול היינו מכשירין והוי מחוסר זמן דדחייתו לצוק בהכשר הוי שחיטה ופסלה תורה מחוסר זמן אפילו בעבודה של חוץ אבל כשפסלה תורה אותו שוב אין זו עבודה כלל רק דוחה בהמה דעלמא לצוק וחייב משום הורג בהמה ביוה"כ אבל לא לאו של מחוסר זמן כיון שאינה עבודה
ומעתה צריכין אנו לחקור אי גם בעגלה ערופה מחוסר זמן פסול וממילא אין בה חיוב או"ב כמו בשעיר דכיון שפסול פשיטא דהוי כעורף בהמה דעלמא או אפשר דכשר מחוסר זמן בעגלה ערופה א"כ ממילא יש בה חיוב או"ב דעריפתה זו היא שחיטתה כיון דנשארת בכשרותה. והנה ממה דכתיב בה כפרה כקדשים אין לפסול מחוסר זמן דהא שעיר המשתלח ג"כ מכפר הוא בוודאי ומ"מ בעינן קרא לד' לרבות שעיר המשתלח לפסול מחוסר זמן והיינו משום דלא משמע קרא רק לקרבן וזה אינו קרבן א"כ עגלה ערופה דליכא קרא לרבות אותה שיפסל מחוסר זמן מאיזה צד תהא פסול מיהו יש לומר דעגלה ערופה לא צריך קרא דאיכא למילף בק"ו מקדשים מה קדשים שאין עול ועבודה פוסלת בהן מחוסר זמן פסול עגלה ערופה דעול ועבודה פוסל בה לא כ"ש דמחוסר זמן פסול וכה"ג יליף בק"ו בסוטה (דף מ"ו ע"א) ועיין בירושלמי סוטה שהקשה המפרש שם דנילף עגלה שיפסל מום מק"ו הנ"ל וקאמר משום דכתיב בפרה אשר אין בה מום למעוטי עגלה כדאמר בגמרא סוטה הנ"ל ולפי זה מחוסר זמן שפיר יש ללמוד מק"ו ולא צריך קרא]. מיהו יש לדחות ולומר דאין כאן ק"ו כלל דאיכא למיפרך דכיון דכתיב בפרה אשר אין בה מום למעט עגלה ערופה שאין המום פוסל בה א"כ ממילא ליכא ק"ו לפסול מחוסר זמן בעגלה דמה לקדשים שכן מום פוסל בהם תאמר בעגלה שאין מום פוסל בה ובאמת לא מצאתי גילוי לדין זה אי מחוסר זמן פוסל בעגלה ערופה:
אבל ראה זה ראיתי בתוספתא פ"א דפרה ומייתי לה הר"ש ז"ל פ"א דפרה ובתוספתא עצמה כתוב לפנינו בטעות ונלקה בחסר ויתר והר"ש הביאה על נכון עיי"ש] דחשיב התם חומר בעגלה מה שאין בפרה וחומר בפרה מה שאין בעגלה וחשיב חומר בפרה דמום פוסל בה משא"כ בעגלה ואלו מחוסר זמן לא חשיב דפסול בפרה וכשר בעגלה וע"כ דבזה תרווייהו שוין לפסול וליכא למימר דמחוסר זמן לפרה נמי כשר ודוקא מחוסר שמנה פסול דצריך שתהא בת שלש שנים ומעיקרא אינה פרה אבל מחוסר זמן של או"ב אינו פוסל בה ואף שחייב משום או"ב מ"מ פרה כשרה. הא וודאי ליתא דהא חשיב התם חומר במוקדשין מה שאין בפרה ולא חשיב מחוסר זמן דפסול בקדשים ובפרה כשר וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם פ"א מהלכות פרה הלכה ז' שכל הפוסלין את הקדשים למזבח פוסלין את הפרה ואעפ"י שהיא כקדשי ב"ה הואיל וקראה הכתוב חטאת עכ"ל ואף שיש להפליא דבפרטן לא חשיב הרמב"ם ז"ל רק יוצא דו או מחיר או אתנן או טריפה או שנרבעה ומחוסר זמן לא קא חשיב מ"מ פשיטא דפוסל כיון דבהדיא כתב שכל הפוסלין את הקדשים למזבח פוסלין את הפרה ונתן הטעם דקראה הכתוב חטאת א"כ פשיטא דחטאת מחוסר זמן פסול ומעתה כיון שמחוסר זמן פוסל בפרה אכתי מוכח לכאורה דמחוסר זמן פוסל בעגלה ג"כ א"כ שוב אין בעריפה חיוב או"ב כיון דפסולה כמו שבארנו בשעיר המשתלח הנ"ל:
אך מ"מ עדיין אין כאן מעלה ארוכה לקושית התוס' חדא דנראה לי ברור שאין מחוסר זמן פוסל בעגלה ערופה כלל כיון דאין כאן קרא דקרא באשם כתיב רק שעיר המשתלח מרבינן לי' מלד' וק"ו נמי ליכא מאיזה צד יפסל וכן הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות רוצח לא זכר בעגלה ערופה שום פסול רק טריפה והוא מירושלמי דסוטה ואדרבא כיון שכתב בת שתי שנים ופחות משמע בהדיא דאפילו מחוסר שמנה כשר והך דתוספתא הנ"ל נראה לי ליישב כך דלא שייך לחשוב מחוסר זמן לחומר פרה מעגלה דאיזה מחוסר זמן יש כאן אי מחוסר שמנה לאו פרה היא כלל ולא שייך למיתני חומר בפרה שאם אינה פרה פסולה ומחוסר זמן של או"ב ג"כ לא שייך לחשוב דהא אפילו לחולין אסור לשחטה באו"ב ואי משום דבחולין כשרה ובפרה פסולה מ"מ אפילו בלי מחוסר זמן דפסול היתה פסולה דהוי מצוה הבאה בעבירה ממש וכל תירוצי התוס' ריש פרק לולב הגזול לא שייך כאן דליכא למימר אפילו לא שחט אמה ג"כ היתה פרה אדומה ולא באה המצוה מחמת העבירה הא ליתא דמה ששחט מעיקרא בהיתר שחט ולא הי' כאן עבירה כלל רק עכשיו עבירה היא לשחוט פרה זו וחייב עלי' משום אותו ואת בנו א"כ פשיטא דפרה פסולה דמחמת עבירה באה המצוה [ואפילו שחטה בשוגג ידע שנשחטה אמו פסולה מכח מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בתוס' ריש פרק לולב הגזול בד"ה משום בסופו שהקשו למה לי קרא במצה של טבל הא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה והשתא הא איצטרך דאכל בשוגג ולא ידע שהוא טבל וע"כ דאין חילוק בזה וכן מוכח עוד בתוס' שם עיי"ש] ובהכי ניחא לי מה שלא זכר הרמב"ם בהלכות פרה בפרטות מחוסר זמן כמו שפרט אתנן ומחיר ויוצא דופן וטריפה ונרבעת אף דוודאי מחוסר זמן פוסל בה דהא נתן טעם דרחמנא קראה חטאת ולהנ"ל ניחא דמחוסר זמן לא שייך להזכיר בפרה דמחוסר שמנה הרי צריכה להיות בת ג' שנים ופחות מזה אינה פרה וכבר זכר זה הרמב"ם שם ואו"ב אפילו היו כל הפסולים כשרים בפרה הי' או"ב פסול מכח מצוה הבאה בעבירה כיון דלוקה משום או"ב ואפילו בחולין וכל מצוה פסולה בעבירה וזה ברור לפע"ד [ומה שיש להקשות על זה מהך סוגי' דיומא דלמה לי קרא לפסול מחוסר זמן הא הוי מצוה הבאה בעבירה יתבאר בסמוך דבזה באמת מיושב קושית התוס'] ועוד דאפילו תימא דמחוסר זמן פוסל בעגלה מ"מ קושית הר"ר משה לא נתיישבה מטעם אחר שאין אנו צריכין לפרש מתניתין דמעי קרא שחט פרה ואחר כך ערף עגלה רק להיפוך דמעיקרא טרף עגלה ואח"כ שחט פרה דלר"ש פטור דעריפת העגלה היתה שחיטה שאינה ראוי' ולרבנן חייב דלא איכפת אינה ראוי' ועריפתה היא שחיטתה ואי שחט פרה אח"כ חייב והוי ניחא טפי לישנא דהשוחט דבאמת חיוב או"ב הוא על השחיטה רק שאחד מהם היתה עריפה והעריפה היתה קודם ועל דרך זה הי' יכול לחשוב במתניתין שעיר המשתלח שדחה בנה לצוק והי' שעיר כשר ואח"כ שחט את אמו ביוה"כ לחולה והי' יכול לשחוט אחרת לחולה חייב משום או"ב או בשחט שלא לחולה חייב משום יוה"כ ואו"ב כמו דחשיב שוחט לע"ז ולר"ש פטור דשעיר המשתלח הוי אינה ראוי' ולרבנן כיון דחייתו לצוק הוי שחיטתו אף שאינה ראוי' הוי שחיטה וחייב ואף שיש מקום לחלק קצת ודוקא אם באותה עריפה ובאותה דחיי' לצוק יש או"ב אמרינן כיון דהוי שחיטה לענין הכשר השעיר והכשר העגלה הוי נמי שחיטה לחייב משום או"ב אבל בערף העגלה ודחה השעיר קודם לא אמרינן דהוי דחיי' זו וטריפה זו שחיטה לענין אי"ב שישחוט אחריו מ"מ עכ"פ הרי בארנו דעגלה ערופה אין מחוסר זמן פוסל בה א"כ הוי מצינן לומר ששחט ואח"כ ערף וחייב משום או"ב כיון דהעגלה כשרה ואין ליישב בזה כמו שכתבתי לעיל בפרה דנהי דמחוסר זמן כשר בעגלה אבל מ"מ פסול משום מצוה הבאה בעבירה הא ליתא דדוקא בפרה שייך לומר מצוה הבאה בעבירה דעבירה יש כאן בלא"ה והוא עושה בעבירה זו מצוה אבל בעגלה לולא המצוה אין כאן עבירה שאין עריפה שחיטה רק מחמת המצוה נעשה עבירה ולא המצוה מחמת עבירה ובהכי ניחא ג"כ הא דבעי קרא לפסול שעיר מחוסר זמן של או"ב הא בלא"ה הוי מצוה הבאה בעבירה ולהנ"ל ניחא דלולא המצוה אין כאן עבירה שאין דחיי' לצוק שחיטה רק אי נעשה בו מצותו א"כ אין זה מצוה מחמת עבירה רק בהיפוך עבירה מחמת המצוה עכ"פ עדיין קושית התוס' במקומה אף בלשונם וודאי תמוה כמו שבארנו:
אבל באמת נראה לי דעיקר קושיא זו לק"מ שלא אמרו שם דחייתו לצוק זו היא שחיטתו רק לענין מחוסר זמן אבל לענין חיוב או"ב דאו"ב הוא דבר הנהוג בחולין ובקדשים ולכ"ע אינו רק בשחיטה וכל מי שאסור לשחטו מצד חסרון זמן נפסל לקרבן רק דקשיא לי' דוקא לעשות בו מעשה שחיטה הוי לי' מחוסר זמן אבל לדחותו לצוק לזה לא הוי מחוסר זמן שאין איסור באו"ב לדחותו לצוק רק לשחוט ואהא משני דשחיטת שעיר המשתלח כך הוא וכמו דאסור בשחיטה כן נפסל לדחותו לצוק אבל זהו רק לענין קרבן דסדר עבודתו של שעיר כך הוא וזהו שחיטתו והוי זה מחוסר זמן אבל אין דחייתן לצוק שחיטה לענין או"ב כיון שאין חיובו מצד קרבן רק שחיטה דעלמא רק לענין מחוסר זמן דפיסולו הוא לקרבן בזה פסול לכל קרבן כפי סדר עבודתו ולפ"ז אפי' היתה דחייתו לצוק קודם מותר לשחוט אמו לחולה אחריו דלענין איסור שחיט' או"ב אין דחיי' לצוק שחיט' רק לענין מחוסר זמן דידי' הוי שחיטה תדע דקיי"ל איברי שעיר מותרין בהנאה אבל באכילה אסורין ולא הוי דחייתו לצוק שחיטה לענין אכילה וה"ה לענין או"ב ורש"י ז"ל פי' התם בד"ה מי אסור וז"ל מי אסור להוליכו לצוק משום או"ב והיינו כיון שאין איסור או"ב רק בשחיטה ובאמת מצד או"ב מותר להוליכו לצוק א"כ לא הוי נמי מחוסר זמן להוליכו לצוק ומשני דוודאי מצד או"ב מותר להוליכו לצוק אבל מ"מ כיון דלשחיטה אסור מכח או"ב הוי מחוסר זמן להוליכו לצוק דזהו שחיטתו של קרבן זה והוי לי' מחוסר זמן:
וראי' ברורה לזה דהא ר"ש ס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וטעמו דלא יליף משחוטי חוץ דדנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים והקשו התוס' לעיל דמ"מ למה פוטר ר"ש קדשים בחוץ משים או"ב הא שפיר יש ללמוד קדשים מקדשים ותירצו כיון דעיקר קרא בחולין כתיב ודנין חולין מחולין דאינה ראוי' לא הוי שחיטה ממילא קדשים נמי בשחיטה ראוי' והשתא תיקשי היכי קאמר ביומא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו מה בכך הא עיקר קרא בחולין כתיב ואין דחיי' לצוק שחיטה בחולין וע"כ צריך לומר דהך לא תשחטו קאי כל היכי דהוי שחיטה דידי' ובחולין דוקא שחיטה ממש ובשעיר המשתלח דחייתו לצוק הוי שחיטה א"כ לר"ש נמי נהי דבחולין לא הוי שחיטה רק ראוי' בקדשים דאינה ראוי' ג"כ הוי שחיטה כדחזינן בשחוטי חוץ א"כ כל חד שחיטה דידי' ולא גרע שחיטה שאינה ראוי' בקדשים מדחיי' לצוק דחייב בקדשים דהתם הוי שחיטה כגון בשעיר. וע"כ דדוקא לענין מחוסר זמן אמרינן הכי דזהו פסול מצד קרבן לא משום או"ב ואף דאו"ב אינו רק בשחיטה מ"מ הא חזינן מחוסר זמן חייב על הקרבה ועכ"פ עובר בלאו וה' שמות ומשום או"ב פשיטא דליכא רק בשחיטה ש"מ שאין ענין מחוסר זמן לאו"ב הילכך משום או"ב וודאי לא מחייב בשום מקום רק בשחיטה ולר"ש דוקא ראוי' אבל משום מחוסר זמן איכא אפילו בדחיי' לצוק שזהו דרך עבודתו כמו שחיטה בפנים בקרבן וכשם שיש מחוסר זמן בשחיטה מלבד או"ב כן יש משום מחוסר זמן בדחיי' לצוק אבל משום או"ב בוודאי ליכא בשעיר כלל ומהאי טעמא מודה ר"ש דיש בקדשים באו"ב משום מחוסר זמן אף דסובר משום או"ב ליכא דהוי שחיטה שאינה ראוי' אבל משום מחוסר זמן איכא דכך הוא דרך שחיטתו של קדשים אינה ראוי' כמו דחיי' לצוק בשעיר ולפי זה פשיטא דבעגלה ערופה ליכא משום או"ב כלל דלא אמרינן דחיי' לצוק ועריפתה זו היא שחיטתה לענין חיוב או"ב כלל רק לענין מחוסר זמן וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל לעיל דפי' אהא דקאמר קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא משום דפסול מכח מחוסר זמן וממילא אינו חייב משום או"ב והוא תמוה לכאורה שאם אתה אומר שאין בו משום או"ב ממילא אינו מחוסר זמן וע"כ דהא ליתא שאין ענין חיוב או"ב למחוסר זמן דוודאי לענין מחוסר זמן הוי שחיטה דלענין קרבן ע"כ אף שנפסל הקרבן הוי שחיטה שהרי לוקה על ששחט בעלי מומין בפנים או מחוסר זמן בפנים לולא דהכתוב נתקו לעשה הי' לוקה והרי פיסול הוא ולא שחט וע"כ דלענין זה הוי שחיטה ששחט מחוסר זמן בפנים שאסור לשחטו מצד חסרון זמן ממילא חייב עליו מלבד או"ב משום מחוסר זמן ולענין מחוסר זמן הוי שחיטה אף שאינה ראוי' כמו שחוטי חוץ אבל לענין או"ב בעינן ראוי' לכך משום או"ב אינו חייב דלא הוי ראוי' ומחוסר זמן הוי דלענין מחוסר זמן הוי שחיטה אף דענין מחוסר זמן הוא לפי שאינו ראוי לשחטו בו ביום משום או"ב מ"מ כששחטו בפנים דהוי מחוסר זמן שוב אין בו משום או"ב אלמא דאף דהוי שחיטה לענין מחוסר זמן של או"ב לא הוי שחיטה לענין או"ב עצמו וה"ה בשעיר המשתלח לרבנן אף דחשבה תורה דחייתו לצוק שחיטה דמחמת זה פסלה מחוסר זמן מ"מ לא הוי דחייתו לצוק שחיטה לענין או"ב רק דהמקשה ביומא דלא ס"ד דדחיי' לצוק שחיטה היא מקשה כיון דמחוסר זמן של או"ב הוא והרי לא נמצא באו"ב רק שחיטה א"כ בשעיר דאין כאן מה' שמות שיש בעלמא במחוסר זמן ושחיטה ג"כ ליכא א"כ היכי שייך שפסלה תורה שעיר ששחט אמו ביוה"כ כיון שאינו עושה שום דבר לא שחיטה ולא הקרבה ומתרץ דדחייתו הוי שחיטה דכך סדר עבודתו והוי שפיר מחמת זה מחוסר זמן ופסול לדחותו לצוק אבל משום או"ב פשיטא דבעינן שחיטה וזה ברור:
ועוד ראי' ברורה לזה דוודאי יש להבין למה לי קרא לד' לרבות מחוסר זמן של או"ב וכגון ששחט אמו ביוה"כ תיפוק לי' דאסור בלא"ה משום או"ב ואדרבא אי לא הוי כתיב קרא למעוטי פשיטא דהוי אסרינן לי' משום או"ב וליכא למימר דקרא קמש"ל דחייתו לצוק זו היא שחיטתו הא ליתא דהא רבינא מתרץ התם שהומם וחללו על אחר ולא נדחו דברי רבינא כלל רק רבא מצייר באופן אחר עכ"פ אין הכרח דדחיי' לצוק זו היא שחיטתו דיש לומר כרבינא וע"כ דהא פשיטא לן מסברא דדחיי' לצוק הוי שחיטה א"כ למה לי קרא לפסלו לשעיר הא בלא"ה פשיטא דאסור ליקח אותו לשעיר מכח איסור או"ב ודוחק לומר דקרא אתי דמצד איסור או"ב אם אין לו שעיר אחר הי' עשה דוחה לא תעשה אבל מצד מחוסר זמן הוי פסול בגופו ולא שייך שידחה כלל זהו דוחק דאין דחיי' לצוק עשה גמורה לדחות לא תעשה דהא אחר וידוי אין דחיי' לצוק מעכב ואפי' מת אין צריך אחר] בשלמא מחוסר שמנה דלא אסרה תורה רק לקרבן ס"ד שזה אינו קרבן ומותר קמש"ל דאסור אבל או"ב דאפי' בחולין אסור א"כ פשיטא דאסור ליקח אותו לשעיר המשתלח. וליכא למימר דמשום או"ב דהדיוט הי' כשר בדיעבד כמו בחולין אבל מצד מחוסר זמן אפי' בדיעבד פסול הא נמי ליתא לא מיבעי' אי הוי מצוה הבאה בעבירה דלא צריך קרא דמצוה הבאה בעביר' פסול בכל המצות אלא אפי' לפי מה שכ' לעיל דהכא הוי להיפוך ע"י המצוה באה העבירה ולא שנעשית המצוה מחמת העבירה דאי לא הוי מצוה לא הי' דחייתו לצוק שחיטה רק מחמת המצוה הוי שחיטה והוי עבירה הבאה מחמת מצוה אבל מ"מ היכי ס"ד דאמרה תורה בכה"ג תעלה לו המצוה מה שמחמת זה עובר באו"ב [וכה"ג יש לומר אי עביד לא מהני כיון דאי לא מהני אין כאן עבירה] גם ליכא למימר דקרא אתי דעובר בלאו של מחוסר זמן מלבד הלאו של או"ב הא ליתא דאפי' לאו של מחוסר זמן אין כאן כיון שנפסל ואין דחייתו לצוק כלום ולא אתי קרא רק דפסול ואי לאו קרא הוי כשר והי' דחייתו לצוק שחיטה והי' מחוסר זמן. א"כ תיפוק לי' דפסול דאי יתכשר הוי או"ב וע"כ דאין איסור או"ב חל כל בדחיי' לצוק דלענין או"ב אין זו שחיטה כלל כמו שאינה שחיטה לאכילת האברים אח"כ רק אי לא אסרה תורה הוי ס"ד דכשר לדחותו לצוק דאו"ב לא הוי בדחי' לצוק ומחוסר זמן נמי לא הוי כיון שאינו לאישים קמש"ל קרא דמ"מ נפסל לדחותו לצוק כמו שאר קרבן שהוא לאישים ואף דשאר קרבן נשחט וזה נדחה לצוק מ"מ דחייתו היא שחיטתו וכמו שנאסרה השחיטה בשאר קרבן מכח מחוסר זמן כמו כן נאסרה דחיי' לצוק בשעיר ובהכי ניחא שלא זכר הרמב"ם בשום מקום מחוסר זמן של או"ב רק מחוסר שמונה רק גבי שעיר זכרו ולהנ"ל ניחא דגבי שחיטה לא שייך להזכירו דבלא"ה פסול מכח איסור או"ב דהוי מצוה הבאה בעבירה ואין נ"מ בהא כלל רק בשעיר דמשום או"ב ליכא כיון שאין שם שחיטה קמש"ל דפסול משום מחוסר זמן דלזה הוי שחיטה כפי עבודתו והשתא ניחא דלא קתני במתניתין ששחט אמו של שעיר המשתלח דבהא לכ"ע אינה שחיטה לענין או"ב:
בד"ה אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ר' ינאי לטעמי' וכו' נראה שהוקשה להם דס"ד דר' ינאי אמר כך מכח הכרח סתירה דשני המשניות דכאן מוכח דמחיים נאסרה ומהך משנה דסוטה מוכח דמחיים לא נאסרה ועל זה אמר גבול שמעתי בה ולפי זה לא שייך להקשות אח"כ לישני לי' כאן קודם ירידה דהא ר' ינאי רק אהא אמרה מכח הכרח סתירת המשניות הללו לזה כתבו דר' ינאי לטעמי' דכפרה כתיב בה כקדשים הילכך אין לאסור משעת לקיחה כיון דאי נמצא ההורג אין צריך כפרה כלל ותצא ותרעה בעדר משא"כ קדשים דשוב אין יוצאת לחולין בלי מום ופדיון רק ע"כ דמירידה לנחל איתן שוב לא מהני נמצא ההורג והוי אז התחלת כפרה ואהא קשיא להו ל"ל וערפו שם לאסור אח"כ כיון דמעיקרא נאסר' ותירצו דס"ד כיון שנגמר מצותה מותרת דלאחר שכיפרה אינה כקדשים ומאן דפליג סובר באמת כיון דכתיב וערפו לאסור אחר כפרה ש"מ דמתחילת כפרה לא נאסרה גם באו התוס' לאפוקי דלא נימא דר' ינאי לומד עגלה משעיר כיון דתרווייהו מכפרין בחוץ דא"כ הי' לו לאסור תיכף כמו שעיר:
בד"ה לישני לי' כאן קודם ירידה תימא וכו' כפרה ספיקה והלכה לה. הנה לפי מה שכתבתי בגמרא לפרש הך כאן קודם ירידה לשיטת הרמב"ם ז"ל ממילא לק"מ קושית התוס' אמנם יש לי ליישב גם לפי פשטות הסוגי' דר' ינאי מוקי הך דסוטה קודם ירידה דוקא מ"מ לא קשיא דהנה שם בכריתות קאמר רבא מנא אמינא לה מהך משנה דסוטה וקאמר עלה תנאי הוא מהך תנא דמכשיר ומכפר והנה רש"י פי' דגמר משעיר ועגלה דתרווייהו מחיים דשעיר וודאי מחיים נאסר וגמר מכפר ממכפר והתוס' הקשו מנא לן דילמא סובר עגלה אחר מיתה ויליף מכשיר ממכפר דציפרים ג"כ אחר מיתה ומ"ש רש"י דיליף מכפר ממכפר הוא דוחק עיי"ש ולכאורה יש לתמוה בין על פירש"י בין לפי' התוס' דהא בפשיטות מוכח דעגלה נאסרת מחיים דאי אחר מיתה ותנא דבי ר"י לומד בהיפוך א"כ כיון דאיכא תרי מכפרין זה אסור מחיים וזה אחר מיתה א"כ היכי ילפינן בציפרי מצורע מכשיר ממכפר הא לא מצינן למילף לא לאסור מחיים ולא אחר מיתה דוקא ובהכרח דסובר תנא דבי ר"י דתרווייהו אסורין מחיים אמנם לפירש"י לק"מ דבאמת כך כוונתו דהא פי' בהדיא דיליף משעיר ועגלה ומה שכתב אח"כ דכי היכי וכו' לאו מהאי טעמא דייק מר' ישמעאל דוודאי ע"כ ר"י סובר הכי בלא"ה כמ"ש רק שנתן טעם לר' ישמעאל בעצמו מנין לו באמת דעגלה נאסרת מחיים אדרבא וערפו שם משמע אחר מיתה לזה פי' דיליף מכפר ממכפר אבל התוס' שהקשו מנ"ל דילמא יליף ר"י ציפרים מעגלה דאינן אסורין מחיים הא וודאי תמוה מאוד לכאורה ובאמת דמה שפירש"י דיליף מכפר ממכפר קשיא לי הא לא דמי כלל דשאני שעיר דמום ומחוסר זמן פוסל בו אבל עגלה שאין מום ומחוסר זמן פוסל בה שפיר יש לומר דלא נאסרה מחיים וטפי הוי לי' לומר דתנא דבי ר"י יליף מהך קרא דר' ינאי דכפרה כתיב בה כקדשים ותדע לך שהוא כן דאי משעיר יליף א"כ בוודאי משעת לקיחה אסור כשעיר א"כ ר' ינאי דמשעה ירידה אוסר דלא כמאן אבל לפי מה שכתבתי ניחא דתנא דבי ר"י נמי מכח דכתיב בי' כפרה יליף דנאסר מחיים ואף דאיכא תנא דאינו אוסר מחיים ולא איכפת לן מה דכתיב בה כפרה מ"מ תנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר ע"כ ס"ל כיון דכתיב בה כפרה נאסר מחיים דאל"כ כיון דשעיר וודאי נאסר מחיים ואי עגלה ערופה אינה נאסרת מחיים א"כ מכפרין חלוקין הן והיכי יליף מכשיר ממכפר כיון דחד מכפר נאסר מחיים וחד אחר מיתה:
מיהו אכתי איכא למידק קצת היכי דייק מתנא דבי ר"י דאוסר מחיים דילמא יליף דאין אסורין מחיים כמו עגלה ערופה והא דילפינן מעגלה ולא משעיר משום דציפרי מצורע מכשירין רק אחר מיתה כמו עגלה ערופה דאינה מכפרת רק אחר עריפה משא"כ שעיר מחיים מכפר דהא ונשא השעיר עליו את כל עונות בנ"י כתיב ואיתא בהדיא ביומא (דף מ' ע"ב) דאין שילוח מעכב ואפי' מת אחר הוידוי אין צריך אחר דכל שהתודה עליו כבר נתכפר ועכ"פ וודאי התחילה הכפרה מעיקרא ולכך ראוי ללמוד מכשיר מעגלה ערופה וצריך לומר דבאמת רבא הכי ס"ל ולכך לא קשיא לדידי' לימא כתנאי משום דסובר דתנא דבי ר"י יליף להיפוך והך מ"ד דאוסר מחיים סובר דע"כ מכפרין שווין הן ולפי זה נראה לי דלק"מ קושית התוס' דהכא דוודאי יש לתמוה דדחי תנאי הוא כיון דסתם מתניתין דסוטה דאינה אסורה מחיים היכי שביק ר' ינאי סתם משנה ופסק כברייתא לכן נראה לי דהך תנאי הוא דקאמר היינו לדחות ראיית רבא ממתניתין דסוטה דשפיר יש לומר עד שלא נערפה היינו עד שלא נראית לעריפה קודם ירידה והא דקתני סיפא כפרה ספיקה והלכה לה היינו משום דלא נחית התנא בפלוגתא רק תרתי בבי נקט מה דמוסכם לכ"ע דעד שלא נראית לעריפה לכ"ע לא נאסרה ותצא ותרעה בעדר ואחר עריפה לכ"פ אסורה ומירידה עד עריפה הוי פלוגתא דתנאי והיינו דקאמר הכא לר' ינאי כאן קודם ירידה דבהא לכ"ע תצא ותרעה בעדר וסיפא אחר שנערפה לכ"ע אסורה ומירידה עד עריפה סובר תנא דידן לר"ש דאסורה כתנא דבי ר"י ואיכא דפליג דרק אחר עריפה אסורה אמנם העיקר נראה לי כמו שכתבתי בגמרא לשיטת הרמב"ם ז"ל:
בד"ה גמר קיחה קיחה מסקנא לא קיימא הכי וכו' ותימא היאך משמע וכו'. לא נתבאר לי כוונתם דהא וודאי מוכח דנאסר מחיים דהא שעיר המשתלח יאסר מחיים ואי כוונתם להקשות דילמא יליף מעגלה ערופה דאינן אסורין מחיים ומוכח להיפוך דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים דלא הוי להו לתוס' למיסתם כ"כ וכבר תירץ רש"י ז"ל בכריתות דיליף מכפר ממכפר גם התוס' כתבו שם ליישב ונראה לי שבאו התוס' להקשות כאן מנ"ל דבא לדמות לגמרי לענין לאסור מחיים שמא לא בא למילף רק דאסורין בהנאה כמכפר ולא לדמותו ממש לאסור מחיים ושאני עגלה דאיתעביד בה מעשה מעיקרא נאסרת מחיים וכן שעיר הגורל והוידוי משא"כ ציפרים רק דילפינן לגוף הדבר שאסורין בהנאה כמכפר ואהא תירצו דע"כ לענין איסור מחיים יליף דאי לענין איסור גרידא יליף מוזה לא תאכלו לרבות השחיטה נפקא. אך צ"ע מנ"ל מוזה לא תאכלו ללמוד איסור הנאה הא לא מוכח רק אכילה ושמא יליף מכשיר ממכפר לאסור בהנאה אבל מ"מ לא לענין לאסור מחיים ואפשר כיון דעכ"פ מוכח דנאסר ש"מ דהוי כקדשים א"כ ממילא אסור בהנאה וע"כ דמחיים גמר כנ"ל:
במשנה שנים שלקחו פרה ובנה וכו' ובגמרא לענין דינא תנן תנא וכו'. פירש"י ז"ל לאו לענין או"ה שאם ירצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד למחר מותר אבל דין הוא וכו' ופירושו תמוה מאוד דהיכי ס"ד שיהא אסור לשני לשחוט ראשון אף שהראשון ימתין עד למחר גם לא נתברר לפי דבריו היכי קתני במתניתין ואם קדם ושחט זכה כיון דדינא אינו כן הרי עבר על הדין והיאך שייך זכה כיון שעשה שלא כדת ומכ"ש דקשה על הברייתא דקתני הרי זה זריז ונשכר היכי שייך לקרותו זריז במה שעשה שלא כדין והי' נראה לכאורה לפרש דר"י בא לומר דדוקא אם באו לדון והראשון מקפיד שישחוט ראשון אז פוסקין הדין שישחוט ראשון אבל כל שלא באו לדון יכול השני לשחוט ראשון והיינו דקתני ואם קדם השני היינו קודם שבאו לדון זכה והוי זריז ששחט קודם שתבעו חבירו להקפיד עליו ונשכר דאכל בישרא. וראיתי להרשב"א ז"ל שפי' כן באמת אבל גם זה תמוה בעיני דמה חידש ר"י על הברייתא כיון דלא בא לחדש רק דשני מותר לו לשחוט בלא באו לדון א"כ הרי הברייתא אומרת כן בפי' דהוי זריז ונשכר ואימת אי בתבעו לדון הרי גזל גמור הוא וע"כ קודם שבאו לדון גם במשנה עצמה דקתני ואם קדם זכה ש"מ שלא עשה איסור כלל:
לכן נראה לפע"ד בפי' סוגיא זו בפשיטות דוודאי יש לפרש המשנה לענין או"ה ולא מיירי מדינא כלל שאין זה דין כלל רק הכוונה כך דשנים שלקחו פרה ובנה צריכין להזהר שלא יבואו לידי איסור או"ב והיינו שלא ישחוט אחד כל עוד שאינו יודע שמא שחט חבירו [ואף דבמשנה לקמן מפורש דרק בארבעה פרקים בלבד צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ול בזמן אחר היינו שהוא מוכר לעלמא ואינן יודעין זה מזה דאל"כ לא ישחוט למחר ג"כ שמא לא שחט הראשון היום כיון שאינו בארבעה פרקים אבל הכא שהם יודעין זה מזה פשיטא דאין להם לשחוט רק שידע אחד מחבירו שלא יבואו לידי איסור או"ב] אמנם בוודאי אין צריך שיהיו שניהם אגודים זה בזה רק כל שאנו אוסרין לאחד מהם שלא ישחוט בלתי ידיעה מחבירו ממילא יכול השני לשחוט בלי ידיעה דכל שאין לו ידיעה מאותו שנאסר לו לשחוט יכול הוא לשחוט דוודאי הוא ראשון לשחיטה זו רק שאין אנו יודעין מי מהם יהא] אגוד בחבירו ומי לא ועל זה אמרו במשנתנו דהראשון שלקח שוחט כמו שירצה דוודאי עדיין לא שחט השני כי השני כשרוצה לשחוט אסור לו רק כשיודע לו שלא שחט הראשון אז יכול לשחוט ויודיע לראשון ששחט שלא ישחוט הראשון בו ביום ואם קדם השני ושחט דהיינו שנודע לו שלא שחט הראשון עדיין וקדם הוא ושחט זכה ומודיע לראשון ששחט כי דינא אין כאן רק איסור והיתר דהראשון יכול לשחוט כל עוד שלא בא לו ידיעה מן השני ששחט והשני אינו יכול לשחוט עד שיודע לו שלא שחט ראשון והיינו דקאמר ר"י לענין דינא תנן דאפי' נתוודע לשני שלא שחט עדיין הראשון אין לו לשחוט מן הדין כי הראשון זכה בדין לשחוט ראשון כל היום ואסור לשני לגזול זכותו אפי' נתוודע לו שלא שחט עדיין דשמא רוצה לשחוט אח"כ אמנם זהו רק כשבאו לדין או שהראשון הקפיד עליו שרוצה לשחוט היום אבל כל עוד שלא הקפיד הראשון וקדם השני ושחט קודם שבאו לדין הרי זה זריז ונשכו כנ"ל ועמ"ש בסמוך עוד בזה:
בגמרא זריז דלא עבד איסורא ונשכר דקא אכל בישרא הרא"ש ז"ל הקשה דמשמע דאי לא קדים עביד איסורא ולא אכיל בישרא והיכי משכחת לה תרווייהו אי לא שחט אחר הראשון לא עביד איסורא ואי שחט אחר הראשון אכיל בישרא דאותו ואת בנו כשר לאכילה ומזה הוכיח דעת בה"ג דאו"ב אסור באכילה בו ביום עיי"ש ואני תמה על זה היכי אפשר לומר דאי לא קדם עביד איסורא ולא אכיל בישרא דכי בשביל שלא קדם יעשה איסור לשחוט או"ב ומאיזה צד יעבור באו"ב אדרבא כיון שקדם יהי' זריז ממילא אף אי לא הי' זריז הי' מפסיד אכילת הבשר אבל לא שהי' שוחט מה שאסור לשחוט ובאמת לכאורה הכוונה פשוט דהי' זריז ושמר עצמו מלבוא לידי איסור שאי לא הי' זריז והי' חבירו שוחט קודם הי' יכול לבוא לידי איסור ונשכר שאכל בשר אבל אי לא הי' זריז הי' יכול לבוא לידי איסור וגם אי לא הי' בא לידי איסור עכ"פ הי' מפסיד אכילת הבשר אבל עכשיו יש לו תרתי וזה ברור ואי נימא דלא כבה"ג מיושב לישנא דמתניתין ריש פירקין חולין בפנים שניהם כשרין דבשלמא שני קמש"ל דלא נאסר משום תועבה אבל ראשון מקמש"ל ולהנ"ל יש לומר דקמש"ל דראשון ושני שווין בהכשר דכמו הראשון אין בו איסור אכילה כלל אף השני כשר כמוהו ומותר מיד:
גם בלא"ה נראה לי דהכוונה הכא דבא לפרש מה שאמרו הרי זה זריז דמה שייך זריזות כיון דחבירו מן הדין קודם לשחיטה ולכאורה עשה איסור במה שהפקיע זכותו של חבירו ועל זה מפרש זריז קראו התנא משום דלא עשה איסור במה שקדם כיון שהקדים טרם שתבעו חבירו לדין והקפיד שרוצה לשחוט היום דוקא כמו שכתבתי לעיל דהך דינא היינו דוקא כשבאו לדון אבל קודם שגילה חבירו דעתו שרוצה לשחוט היום וקדם הוא ושחט לא עשה שום איסור והוי זריז ונשכר הבשר משא"כ בלא קדם רק אחר שגילה חבירו דעתו שרוצה לשחוט היום אפילו לא איסור של או"ב דעדיין לא שחט חבירו אבל מ"מ אינו זריז כי עשה איסור במה שהפקיע זכות חבירו ואפשר דמן הדין יכול חבירו ליקח ממנו הבשר לצרכו ולשלם לו דמיו כיון שעל תנאי לקח והוא לא הי' לו זכות ליקח הבן רק על תנאי כך וכל שעבר על התנאי אין לו זכי' בבשר וחבירו הצריך לבשר יכול ללקחו ממנו בדין רק עכשיו שקדם טרם שגילה חבירו דעתו הוי זריז ונשכר דאכיל בישרא. ובהכי ניחא דקאמר זריז דלא עביד איסורא דמשמע דרוצה דוקא שיהא נכלל שני ענינים באותו המאמר זריז ונשכר מה שאינו כן בכל מקום שאמרו זריז ונשכר הכוונה דבר אחד שנשכר ע"י זריזותו ומ"ש כאן דמהדר לפרושי בתרי מילי ולהנ"ל ניחא שהוקשה לו לשון זריז דלא שייך שיקרא אותו התנא זריז כיון שחברו קדם מן הדין ועל זה קאמר דקראו זריז דלא עביד איסורא כלל במה שקדם כיון שלא זכה חבירו עדיין בדין כנ"ל ועמ"ש בחידושי לי"ד סי' ט"ז בזה:
וכתב עוד הרא"ש בשם בה"ג שאם יתערב הבן באחרים טורדן עד שיתפזרו וכל דפריש אן הרוב יכול לשחוט עיין שם ותמהו עליו דהא בעלי חיים אינן בטילין ולא מהני דנכבשינהו דניידי גזירה שמא יקח מן הקבוע כדאיתא בזבחים פרק כל הזבחים. ונראה לי דמשום בעלי חיים לא שייך הכא כלל דזהו דוקא אי אסורין בעצמותן אבל כאן אי בבהמה זו איסור כלל רק איסור שחיטה היום רכיב עלה ול איסור אכילה ובאיסור שחיטה לא שייך בעלי חיים אינן בטילין דאיסור דעלמא הוא ולא גוף הבעלי חיים ומ"מ לא התיר בה"ג ליקח מן התערובת ולשחוט מכח דבר שיש לו מתירין דאין לו ביטול ובזה איסור דעלמא ג"כ לא בטיל אפילו אינו איסור אכילה ועוד דהיתר בהיתר לא שייך ביטול כמ"ש הר"ן בנדרים וכה"ג הוי היתר בהיתר כיון שאין בכולם שום איסור בעצמותן משא"כ אי ניידי וכל דפריש מרובא פריש אין זה מצד ביטול רק דאמרינן דאיסור השחיטה בנשארים הוא לא באותו שפריש מן הרוב ודוקא באיסור שאינו בטל מצד חשיבותו גזרינן שמא יקח מן הקבוע אבל כאן אפילו יקח מן הקבוע לא לקח איסור כלל שנאמר דנשאר באיסורו וממילא אח"כ כשרוצה לשחטו הרי הוא פרוש מרובה רק דמשום חומרא החמיר בה"ג שלא ליקח מן התערובת רק טורדן אבל מדינא בכה"ג לא שייך קבוע כמחצה על מחצה כיון שאין אנו באין מטעם חשיבות רק מכח איסור דעלמא איסור שחיטה בו ביום דרכיב על אחת מהן כנ"ל:
במשנה שחט פרה וכו' סופג שמונים. נראה לי ליתן טעם דקתני במתניתין הני תרתי בבי חדא הא ואידך שחטה ואת בתה ובת בתה דתרתי למה לי. ונראה לי דאי הוי קתני רישא הוי ס"ד דוקא בהא סופג שמונים דאין שני בני' שלוקין עליהן תלויין חד בחבירו דכל אחד מהן ששחט הי' חייב עליו בלי חבירו א"כ כששחט אחד לא נסתלק האיסור מן השני אבל כאן שחיובו הוא על בתה ובת בתה והן תלויין חד בחברי' דאי לא הי' שוחט בתה לא הי' חייב על בת בתה כלום וס"ד כמו באו"ב דעלמא כיון שאין כאן חיוב רק בשניהם אינו חייב רק אחת א"כ ה"ה בבת בתה כיון דבלי בתה לא הי' בכאן שום חיוב ממילא אינו חייב עלי' רק אחת [משא"כ בפרה ושני בני' דע"כ כל אחד מהם ששחט בלי חבירו חייב עליו ממילא חייב על שניהם] ועוד דאין ראוי שתהא בהמה אחת עושה איסור מכח בנו ומכח אותו ואי הוי קתני סיפא הוי ס"ד להיפוך דוקא בסיפא שיש כאן שני או"ב נפרדים דהראשון הוי הזקינה אותו ובתה בנו והשני הוי בתה אותו ובת בתה בנו אבל בפרה ושני בני' אותה הפרה היא אותו לבן זה ואותו לבן זה וס"ד שאין בהמה אחת נעשית אותו ב' פעמים קמ"ל כנ"ל:
שם סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמונים. משמע דברישא לכ"ע שמונים וקשה למה לא פליג ר"מ ברישא איפכא דאינו סופג רק ארבעים דסובר מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה וכיון ששחט בתה ונעשה מומר לכל התורה שוב אין שחיטתו כלום להתחייב על בת בתה והרי התוס' הקשו גבי שוחט בשבת דמוקי כר"מ והרי לר' מאיר הוי מומר לכל התורה ולמה שחיטתו כשרה ותירצו דבפעם אחת לא חשיב מומר או באותה שחיטה אינו מומר אבל כאן הרי בבת בתה הוי בשחיטה אחרת ומזה יש ראי' לכאורה להנך דס"ל דאפילו מומר לע"ז אי שחיטתו נבלה כל שידענו ששחט יפה או כדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאף דשחיטת מומר אסורה אבל נבלה לא הוי מיהו כבר כתבתי לעיל דר"מ לא קאמר רק חשוד לכל התורה אבל לא שיהא שחיטתו כעכו"ם דלא יועיל אפילו ידענו ששחט יפה ודוק:
בגמרא אמאי או"ב אמר רחמנא ולא בנו ואותו וכו'. יש לתמוה למה נטר עד הכא הא במשנה הקודמת קתני שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון א"כ מוכח דבנו ואותו נמי לא דאל"כ ישחוט מי שקנה הבן תחילה וישחטו שניהם ביום בשלמא אי הוי נחית התנא הכא לעי הדין לאשמועינן בנו ואותו הוי ניחא דמפרש לה כאן אבל הכא לא נחית להכי כלל רק להיפוך לאשמועינן דאין כאן רק ארבעים רק כיון דמוכת מינה דבנו ואותו חייב פריך עלה א"כ הוי לי' להקשות מעיקרא במשנה הקודמת. ונראה לי דלעיל הוי ס"ד דאיסור או"ב חדא מילתא הוא ותרווייהו חד איסורא כמו באוכל חצי שיעור דמותר לר"ל מן התורה מ"מ אי אכל כזית האיסור בא מכל הכזית כולו וכדרך שאמרו ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והיינו כל שגמר השחיטה אף מעיקרא הוי איסור ואף או"ב כמוהו דכל ששחט או"ב משניהם נמשך האיסור ולפי זה פשיטא דאין לדייק או"ב אמר רחמנא ולא בנו ואותו דשניהם הם האיסור זה כמו זה ומה נפקא מינה הי' קדם והוי כמו כל איסורין צמר ופשתים שור וחמור דמתרווייהו נעשה האיסור ולא שייך לומר דוקא כפי הסדר שהם כתובים שאם בא הכתוב לעשות איסור מב' דברים מוכרח לומר אותם זה אחר זה רק כיון דקתני כאן שחט ב' בני' ואח"כ שחט פרה אינו חייב אלא אחת אלמא דראשון אין לו שייכות איסור כלל וכלל רק היתר גמור אפי' אחר ששחט השני דאי אחר שחיטת שני נעשה איסור הי' ראוי ליחייב שמונים על שני הבנים ששחט קודם כמו אח"כ וע"כ דאין האיסור רק באחרון והוי כאילו כתיב כי תשחט שור לא תשחט בנו אחריו והוי עיקר הלאו רק על הבן א"כ פשיטא דצריך לימוד ליחייב על האב כיון שאין בתורה איסור רק על הבן ואין האב בכלל האיסור כלל א"כ מנין לנו שיש לאו על האב וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בסמוך:
שם כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים פירש"י שלא תשחטו לשון רבים משמע. ותמהני מאי פריך בתר הכי והאי מבעי לי' לגופי' ומשני א"כ ליכתוב רחמנא לא תשחט מאי לא תשחטו אלמא דמעיקרא ס"ד דלאו מלשון רבים נפקא. ונראה לי דס"ד דעיקר הלימוד דכתיב או"ב לא תשחטו א"כ הלאו הזה קאי על שניהם ואי הוי כתיב כי תשחטו שור לא תשחטו בנו אחריו אז הוי הלאו רק על בנו אבל השתא דכתיב או"ב לא תשחטו הלאו קאי על שניהם וע"כ ששחט אחד בת קודם ואח"כ שחט אחד האם ואח"כ אחד בת הבת דשניהם חייבין ואהא מקשה לקמן דמ"מ כיון דצריך אותו לגופי' דבלעדו אין חיוב על הבן ותרווייהו בשחיטה נקט להו כחדא דדוקא כששניהם שחוטין קפיד קרא ולא כשאחד נתנבל אין חיוב על השני אפי' בשחיטה ועוד כיון שהכתוב מקצר בכך ולא צריך להאריך נקט להו כחדא ומשני דמלשון רבים דנקט קרא דייק:
שם הא כיצד אחד השוחט את הפרה וכו'. מלשון זה משמע דהכוונה שנשחט ע"י השלשה אם ובת ובת הבת רק ראשון בת והשני אם והשלישי בת הבת דאי באם וב' בנים למה ראשונה קראה פרה ושלישית בנה הא שניהם בני האם הן אבל לא ידעתי למה באמת לא פירש כך שהרי עיקר הקושיא היתה מרישא דקתני שחט ב' בני' ואח"כ שחטה דמזה מוכח דבנו ואותו נמי מיחייב א"כ הוי לי' להמתרץ לצייר באמת בהך גוונא גופה בפרה ושני בני' ומעיקרא בן אחד והדר פרה והדר הבן השני ונראה לי דוודאי יש להבין מנ"ל להוכיח דבנו ואותו נמי מיחייב דילמא מיירי קרא בפרה ובתה ובת בתה דתרווייהו משום או"ב מיחייבי ולא משום בנו ואותו או בפרה ושני בני' ומה שתירץ רש"י ז"ל דהא פשיטא לא הבנתי כלל דהא חזינן דתנא דמתניתין הוצרך לאשמועינן דבהכי מיחייב תרתי ואיזה פשיטות יש בדבר דוודאי הי' מקום דהך פרה אינה מצטרפת לאסור לכאן ולכאן כיון דשחיטה אחת היא ואין שחיטה אחת אוסרת ומחייבת רק אחת וכן בשחט פרה ובתה ובת בתה ס"ד דאמצעית מחייבת לפני' ולאחרי' ס"ד דלא מיחייב תרתי ועכ"פ לא שייך להקשות על זה פשיטא. לכן נראה דעיקר הוכחה כאן הוא משום דבכל אופן שנצייר שיהיו שניהם חייבין ע"כ בג' בהמות משתעי קרא ולמה לא זכר הכתוב רק ב' בהמות דבהא אין כאן רק חיוב אחד לא ב' וע"כ צריך לומר דהכתוב לא מיירי מהתירא כלל רק מאיסורא גרידא והך או"ב תרווייהו דאיסורא נינהו ולא זכר הכתוב לכל אחד רק אחת שהיא האיסור ולוקה עלי'. והשתא לק"מ מה שהקשה רש"י דאי מיירי קרא בשחט אם ואח"כ בת ואח"כ בת הבת א"כ בשני הוזכרו שניהם האב והבן דהיינו כולה מילתא דשני ולמה בראשון לא הוזכר רק הבן בלבד וכמו כן אי אפשר לומר בשחט פרה ושחטו שנים שני בני' דהא פרה התירא היתה ושני בני' שניהן איסור והרי הכתוב אומר אותו ואת בנו והרי שניהם בנו הם וע"כ כמו שמצייר בגמרא דשחט ראשון בת ומינה לא מיירי קרא ושחט שני אמה של אותה הבת דהיינו אותו ושחט השלישי בת הבת דהיינו בנו של הראשונה והוי שפיר אותו איסור ובנו איסור דהיינו אותו משום בנו ואותו ובנו משום אותו ואת בנו משא"כ אי הוי מצייר בשחט פרה וב' בני' אפילו יצייר ששחט הראשון בן והשני פרה והשלישי בן מ"מ לא אתי שפיר דמ"ש דבחיוב השני נקט תרווייהו אותו ואת בנו כולה מילתא ובראשון לא נקט רק אותו בלבד ואם יש מקום לפרש כך לא מוכח כלל בנו ואותו שיש לפרש ששחט אחד אם והשני בת והשלישי בת הבת דשנים האחרונים חייבין וע"כ משום דלא ניחא לן בהא שיהא לגבי שני כולה מילתא ובראשון רק בנו בלבד כמו כן אין לפרש בשחט אחד בן והשני אם והשלישי בן השני דס"ס גבי שני איכא כולה מילתא ובראשון רק האחרון בלבד ואי אפשר לפרש רק באחד שחט בת והשני אם והשלישי בת הבת דאין לכל אחד רק האחרון ושפיר מוכח בנו ואותו ג"כ וזה ברור:
בתוס' בד"ה סומכוס אומר משום ר"מ. ארישא נמי פליג וכו' בפ"ק דיבמות חולק הי' ר"ש וכו' וסיפא נקט משום רבותא דרבנן דאע"ג דאיכא שתי שמות וכו'. דבריהם צריכין ביאור מכמה טעמים חדא דאי להך לישנא דפליג סומכוס בחלב וחלב א"כ כ"ש ברישא ואי להך לישנא דבחלב וחלב מודה מ"מ ברישא פליג א"כ קשה מי הכריחם לזה ואדרבא משמע מפירש"י לקמן דרק להך לישנא דפליג בחלב וחלב פליג ברישא ג"כ גם מה צורך להו לראי' מיבמות הא הכא גופא מוכח ללישנא קמא דע"כ פליג ברישא דהוי כ"ש מחלב וחלב גם קשה מה שכתבו דסיפא לרבותא דרבנן אפי' בשתי שמות א"כ למה לא אמרו בגמרא לקמן הך רבותא דשני שמות ולמה אמרו גופין מוחלקין הא הוי רבותא מחמת שתי שמות. ונראה לי דס"ל לתוס' דרישא דהכא לא הוי כ"ש מחלב וחלב דהתם עכ"פ ב' אכילות הכא שחיטה אחת רק סיפא וודאי עדיף מחלב וחלב דהוי ב' שמות נגד ב' אכילות והוי ג"כ גופין מוחלקין משא"כ בחלב וחלב אבל ברישא דאינו רק שם אחד יש בחלב וחלב עדיפותא שהוא שני אכילות לזה כתבו דארישא נמי פליג דאף דהוי שם אחד מ"מ פליג משום דהוי גופין מוחלקין ואפשר אפי' להך לישנא דסומכוס לא פליג בחלב וחלב היינו דעיקר תלוי בגופין מוחלקין אבל ברישא פליג וסיפא נקט לרבותא דרבנן דאפי' בשתי שמות פליגי ולקמן לא מצי' לומר הך רבותא דלולא דגופין מוחלקין לא הוי רבותא דבחלב וחלב הוי ב' אכילות וכאן שחיטה אחת רק כיון דבאמת הוי גופין מוחלקין הוי שפיר רבותא ב' שמות וגופין מוחלקין וכאן לגבי רישא אי אפשר לומר רבותא דגופין מוחלקין דרישא נמי גופין מוחלקין לכך נקטו רבותא דב' שמות ולקמן לא מצי לומר רבותא דב' שמות דגבי חלב וחלב יש לעומת זה ב' אכילות לכך אמרו גופין מוחלקין כנ"ל מיהו יש לדקדק כיון דע"כ הוי רבותא בסיפא לפי שהוא ב' שמות א"כ מאיזה צד נימא דפליג סומכוס גם ברישא כיון דלא שמענו דפליג רק בב' שמות והא ע"כ עדיף משם אחד א"כ שמא לא פליג ברישא באמת מהאי טעמא שאינו רק שם אחד בשלמא בלישנא קמא דפליג בחלב וחלב א"כ חזינן דפליג אפי' בשם אחד ואף דהתם ב' אכילות לעומת זה הוי ברישא ג"כ גופין מוחלקין משא"כ בחלב וחלב אבל להך לישנא דלא פליג בחלב וחלב מאיזה צד נימא דפליג ברישא וצריך לומר דבאמת לא נתכוונו התוס' רק להך לישנא דפליג בחלב וחלב כדמשמע מפירש"י רק דכ"ש לא הוי משום דהתם ב' אכילות ומהאי טעמא הוצרך רש"י ג"כ לסייע מן התוספתא אבל בסיפא וודאי הוי כ"ש דהוי ב' שמות וגופין מוחלקין ודו"ק ועיין מה שכתבתי לקמן בגמרא ע"ב ובפרש"י שם: