תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף פא:
במשנה השוחט ונמצא טרפה. מלשון זה משמע דבשעה ששחט לא נודע בה שום טריפות רק אחר השחיטה נמצא בה טריפות ואיכא למידק כיון דאמרינן לעיל לר"ש אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים משום דכל כמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר והוי התראת ספק שמא לא יזרק הדם א"כ היכי משכחת לה מלקות באו"ב אפילו בחולין לר"ש הא הוי התראת ספק שמא ימצא טריפה וממילא אפילו לא נמצא טרפה אינו לוקה וצריך לומר כיון דרוב בהמות אינן טריפות לא הוי כה"ג התראת ספק אלא שיש לדקדק כיון דלא הוי התראת ספק מהאי טעמא דרובן כשרות א"כ היכי פוטר ר"ש בנמצא טרפה הא חזינן בשחוטי חוץ חייב אף דנוחר ומעקר בחוץ פטור אף דשחיטה זו של חוץ הוי אינה ראוי' לר"ש דהא אסורה ומ"מ אמרינן דגזה"כ הוא דהוי שחיטה א"כ כיון דע"כ הקפידה תורה שלא ישחוט או"ב כל שלא נודע לו שהוא טריפה ואסור לשחטו דאל"כ לא משכחת איסור לשחטו שיהא חייב עליו שמא הוא טריפה וע"כ דכמות שהוא שלא נודע לנו טריפותו אסרה תורה שחיטתו א"כ כשעבר ושחט הרי עבר אמימרא דרחמנא דבאופן זה אסרה תורה לשחטו וא"כ הוי ממש כמו שחוטי חוץ דלא שייך לומר שלא אסרה תורה השחיטה רק בידוע לו שאינה טריפה דמנין יוכל לידע זה א"כ ע"כ דבספק אסרה תורה שחיטתו והיינו שראוי לו לילך אחר הרוב שלא לשחטו א"כ כשעבר ושחטו אפילו נמצא טריפה הרי עבר הלאו ממש וודאי שכך הי' איסורו שלא לשחוט כל כמה שלא נודע לו שהוא טריפה ואטו אי לא נמצא טריפה מלקינן לי' על מה שאינו טריפה רק על מה שעבר ושחט מה שלא הי' רשאי א"כ מה נפקא מינה במה שנמצא טריפה מ"מ הוא עבר אלאו דלא תשחטו דע"כ אסרה תורה לשחוט או"ב באופן זה ואיסור וודאי עבר ולמה לא ילקה ואף דבהורג נפש ונמצא טריפה בפנים דפטור מן המיתה ולא אמרינן הרי הוא עבר על לא תרצח שהרי ע"כ כך אסרה תורה הרציחה שאי אפשר לידע אם בפנים אינו טריפה וא"כ אפילו נמצא טריפה יהרג הא ליתא בחיוב מיתה אינו מצד לאו דלא תרצח רק מכח מכה איש ומת מות יומת והעונש הוא על איבוד נשמה דהאי וכל שהוא טריפה אין כאן איבוד נשמה אבל הלאו דלא תרצח וודאי עבר אבל חיוב מלקות על הלאו שעבר הוא ואין נ"מ בין לאו זה ללאו אחר א"כ כל שאמרה תורה לא תשחט או"ב אף שאינו יודע בבירור שאינו טריפה בפנים א"כ כשעבר ושחט למה לא ילקה והנה לפי מה שכתבתי לעיל כפי הנראה מלשון הש"ס קמא מיקטל קטלי' דרק בראשון סובר ר"ש דהוי שחיטה שאינה ראוי' ולא שמה שחיטה דלא גמר משחוטי חוץ דהוי היתר מאיסור וניחא לי טפי למילף שחיטה מטביחה דהוי היתר מהיתר אבל בבתרא דהוי איסור מהיתר ושחיטה מטביחה מודה דילפינן שפיר משחוטי חוץ דהוא איסור מאיסור ושחיטה משחיטה א"כ לפי זה ניחא שפיר הכא דאי ראשון נמצא טריפה אינו חייב על השני דהוי לי' ראשון שחיטה שאינה ראוי' ועדיין לא עבר על הלאו כלל מיהו אפילו אי נימא דבעלמא פליג ר"ש אפי' בבתרא דגמר מטביחה אבל בנמצא טריפה אפשר דוודאי לא פליג רק בקמא מהאי טעמא דאמרן מיהו אי נימא דפליג ר"ש בטריפה ג"כ אפילו בבתרא ניחא דנקט ונמצא טריפה לאשמועינן דאפילו בהא פוטר ר"ש אבל אי נימא דבאמת בבתרא מחייב ר"ש מטעם הנ"ל רק בקמא טריפה פוטר א"כ למה לי' למיתני ונמצא טריפה הוי לי' לומר השוחט את הטריפה והוי שייך בין בקמא בין בבתרא דהיינו שהיתה נקובת קרום או חתיכת רגל למעלה מארכובה או בצ"ה או דרוסה אם לא דנימא דבבתרא בלא"ה לא פליג ר"ש בשום שחיטה שאינה ראוי' דבהא מודה דגמרינן משחוטי חוץ איסור מאיסור ושחיטה משחיטה ואפשר לומר דאפילו בקמא הוי רבותא ונמצא טריפה אף דבשעה ששחט היתה שחיטה ראוי' מ"מ כיון דאח"כ נתברר שהוא טריפה הוי למפרע שחיטה שאינה ראוי' וכן לקמן גבי כיסוי הדם קמש"ל אף דבשעת שחיטה הי' בגדר אשר יאכל דהא מדאורייתא לא בעי בדיקה על שום טריפות ס"ד דבעי כיסוי ג"כ קמש"ל כיון דקודם כיסוי נמצא טריפה פטור:
ועוד נראה לפע"ד בעיקר קושיא זו דענין כל הלאווין שבתורה והמלקות הבאין עליהם הם שני ענינים כי הלאו הוא אזהרה שלא ילך ויעשה הדבר הזה שאסרה תורה ואין בלאו הזה מלקות רק אזהרה שלא יעשה ובוודאי האזהרה הוא שאפילו בינו ובין עצמו ואפילו בלא התראה שלעולם לא יהא מלקות מ"מ לא יעשה וכן בהתראת ספק מ"מ מוזהר שלא יעשה אמנם העונש של מלקות הוא במקום אחר והי' אם בין הכות הרשע וענין זה הוא כשיבואו ב' עדים ויעידו שהותרו בפלוני שלא יעשה הדבר הזה והוא עבר ועשה עונשין ב"ד מלקות הילכך וודאי אף דמודה ר"ש דהשוחט בנו טריפה עבר בלאו דפשיטא שכך אסרה תורה שלא ישחוט הבן מחמת רוב שאינו טריפה מ"מ העדים המעידין עליו שעבר ושחט אותו ואת בנו כל שנמצא אחר שחיטה טריפה אי אפשר שיעידו ששחט או"ב דשחיטת טריפה אינה שחיטה וכיון דעיקר חיוב המלקות אחר שכבר עבר העבירה כל שנמצא טריפה אינו חייב מלקות מחמת שאי אפשר שיעידו שעבר ושחט שאין זו שחיטה כיון שנמצא טריפה ואין חיוב המלקות רק על עשיית העבירה שנעשית בשלימות וכיון שבאמת לא שחט דאין זו שחיטה אינו חייב מלקות אף דוודאי עשה איסור ועבר על הלאו דלא תשחטו מ"מ לא חייבה תורה מלקות רק כשעשה המעשה ואחר שעשאה מחוייב מלקות ואח"כ נתברר שלא עשה והוי כדמיון לאו שאין בו מעשה שאין לוקין אף דוודאי עבר אמימרא דרחמנא וכאן ג"כ כשנמצא טריפה לא עשה מעשה שחיטה רק עבר הלאו לכך אין לוקין והוי כמו הורג נפש לפי שאין דין המיתה בכלל הלאו דלא תרצח רק שענש הכתוב אחר שרצח ולא ענש רק בהרג שלם ולא טריפה כמו כן המלקות הם עונש שכתבה התורה בפני עצמו עונש על מה שכבר עבר והעונש אינו רק בעבר ושחט שחיטה ראוי' ולא כשנמצא טריפה ואף דבתמורה אמרינן דלמ"ד אי עביד לא מהני מ"מ לקי על דעבר אמימרא דרחמנא היינו דוקא התם דמה דלא מהני הוא מחמת דעבר אמימרא דרחמנא אינו דין דאהני מעשיו אבל לא זהו הדרך שמוציאתו מידי מלקות אבל כאן שנמצא טריפה דמצד אחר אירע דלא אהני מעשיו ולא עשה אף דמעיקרא עבר בלאו אינו לוקה ודוק. ובזה יובנו ביותר דברי רש"י ז"ל לעיל (ד"פ ע"ב) בד"ה שחיטת קדשים שכתב דאינו לוקה משום או"ב דהוי שחיטה שאינה ראוי' דהוא מחוסר זמן ופסול וקשה הא חסרון זמן הוא איסור או"ב ואם הוא פסול משום מחוסר זמן ע"כ עבר על או"ב ולמה לא ילקה ולהנ"ל ניחא דוודאי הלאו עבר אבל מלקות הבאין אח"כ ע"י העדים המעידין ששחט או"ב אי אפשר להלקותו שהרי מעידין ששחט שחיטה שאינם ראוי' והלאו וודאי עבר דלולא הלאו הי' שחיטה ראוי' ולא הי' פסול אבל מלקות אחר שעבר ליכא כיון שלא שחט ודוק:
שם השוחט לעכו"ם. יש לתמוה דלעיל בשמעתין דרבוצה הקשו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך ברייתא השוחט בשבת בחוץ לעכו"ם והא מכי שחט בה פורתא לעכו"ם אסרה והשאר מחתך בעפר הוא ואין כאן משום שחוטי חוץ והשתא תיקשי הא גופא בהך משנה דהכא דלמה יתחייב משום או"ב הא מכי שחט בה פורתא אסרה והשאר מחתך בעפר הוא ומה נ"מ שחוטי חוץ או או"ב [ואדרבא לכאורה שחוטי חוץ ראוי יותר שיתחייב שהרי כל שחוטי חוץ אסור בהנאה ומ"מ חייב ומ"מ אמרינן כיון דאסרה מכח עכו"ם שוב אין בה משום שחוטי חוץ א"כ כ"ש דמשום או"ב אין בזה מהאי טעמא] והתוס' בב"ק גבי דו"ה דאמרינן התם מכי שחט בה פורתא דלאו דמרי' קא טבח והקשו שם התוס' דהוי לי' להקשות בלא"ה דהוי מחתך בעפר כהך דלעיל ותירצו דהתם עיקר הטעם שאינו ראוי לפתח אוהל מועד וזה לא שייך גבי דו"ה ולפי זה מיושב נמי בהך דהכא גבי או"ב אלא שיש לתמוה דהוי להו להכריח דבר זה מהך משנה דהכא אמת דרש"י ז"ל פי' בב"ק שם דעיקר הקושיא רק למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סו דהשתא עכו"ם קדים דדו"ה וודאי אינו רק בסוף דטבחו כולה בעינן עיי"ש ולפי זה יש לומר דהכא במה נפשך ניחא אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ תרווייהו הוי בתחילת שחיטה בהדדי או"ב ועכו"ם ואי אינה רק לבסוף תרווייהו אתי בסוף אבל אין זה מעלה ארוכה לדברי התוס' שם דהם כתבו התם בהדיא דלא תליא בהא כלל דעכו"ם לכ"ע מתחילה נעשה דלא תליא בשחיטה רק במעשה כדאמרינן סוף פרק ב' עשה בה מעשה אסרה והשתא תיקשי הכא לכ"ע דאי אינה לשחיטה רק בסוף פשיטא דעכו"ם קדים והוי לענין או"ב בסוף מחתך בעפר ואפי' אי ישנה מתחילה ועד סוף מ"מ פשיטא דאינו חייב על התחלה רק אי גמר כמו בשחוטי חוץ דשחט סי' בחוץ וגמר בפנים אבל לא גמר פשיטא דאינו חייב א"כ הכא הרי לא גמר כלל דהשאר הוי מחתך בעפר. וצריך לומר דהוי ס"ל לתוס' בב"ק שם דהכא באו"ב לא קשיא דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה דהשתא ליכא הכא רק מכח שחיטה שאינה ראוי' אבל משום מחתך בעפר ליכא כיון דרק בגמר עובדה אתי או"ב ועכו"ם כי הדדי וכיון דלרבנן שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה חייב והא דלא הקשו עכ"פ משור הנסקל ופרת חטאת דאסור בהנאה והוי עפרא דיש לומר דוקא אי השחיטה משוי עפרא אמרינן מחתך בעפר אבל שור הנסקל דאין השחיטה עושה עפרא לא אמרינן מחתך בעפר ואפשר לומר עוד דשור הנסקל ופרת חטאת ועגלה ערופה שהן נעשין למצותן לקיים בשור סקילה ובפרה לעשות ממנה אפר וכן העגלה אף שאסורין בהנאה לא חשובין עפר קודם רק שוחט לע"ז חשיב עפר ובהא יש לומר באומר בגמר זביחה הוא עובדה. מיהו הא וודאי קשיא דלעיל פרק השוחט דפריך מברייתא למ"ד שחט בה פורתא אסרה מוקי לה באומר בגמר זביחה עובדה ולמה לא מקשה ממשנה דהכא וע"כ ג"כ צריך לאוקמא בהכי וע"כ דהתם רק לענין שאינו ראוי לפתח אוהל מועד קאמר דלא שייך הכא באו"ב א"כ תירוץ התוס' בב"ק מוכרח מהך סוגי' דסוף השוחט דלא פריך ממשנה דהכא רק מברייתא. ומ"מ דברי התוס' שכתבו דעיקר הכוונה בסוף השוחט שאינו ראוי לפתח אוהל מועד דחוקין מאוד דא"כ אפילו הי' מותר בהנאה אין ראוי לחייבו משום שחוטי חוץ והתם משמע בהדיא דמכח איסור הנאה מקשה. לכן נראה לי ברור שאי אפשר להקשות כלל מכח דאינו ראוי לפתח אוהל מועד דדוקא אי קודם ששוחט בחוץ אינו ראוי אין בו משום שחוטי חוץ אבל אם התחיל לשחוט דבר שהי' ראוי אף שמחמת התחלת שחיטתו נעשה אינו ראוי לא נפטר משחוטי חוץ שהרי כל שחוטי חוץ כל שהתחיל לשחוט שוב אינו ראוי לפתח אוהל מועד ומ"מ חייב כשגמר א"כ מאי נפקא מינה אי חישב בשחיטתו לע"ז דלא נעשה ראוי גם מצד ע"ז בשביל זה לא שייך לפטרו כיון דבלא"ה אינו ראוי אחר התחלת שחיטה לאוהל מועד לכך אי אפשר להקשות רק מכח דהוי מחתך בעפר והיינו דאסור בהנאה מכח ע"ז הוי עפרא בעלמא דפקע שם קדשים ממנה כמו שפירש"י התם בהדיא והוי כלא גמר שחוטי חוץ כלל כיון דפקע שם קדשים ולא גמר שחיטת קדשים בחוץ אבל וודאי לא פקע שם חולין מינה מכח שחיטת ע"ז לכך כאן באו"ב לא איכפת לן מה ששחט לע"ז ושפיר חייב משום או"ב אבל משום שחוטי חוץ אי אפשר לחייבו דזהו אינו רק בקדשים ודבר הנאסר בהנאה מצד ע"ז פקע שם קדשים מינה וכבר הארכתי בזה לעיל בשמעתין דרבוצה ויתבאר עוד לקמן בגמרא בפלוגתא דר"י ור"ל בזה:
אמנם מה שיש לתמוה בזה מ"ש שוחט לע"ז משוחט ונתנבל דמודי רבנן דפטור א"כ שוחט לע"ז משמע דשחיטתו נבלה כדמוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דכללא כייל כל מקום שאמר שחיטתו פסולה הוי נבלה ולוקה משום נבלה וכן נראה לכאורה מפשטות דברי הר"ן ז"ל בשמעתין דרבוצה דכתב דאפילו שחט בהמת חבירו לע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל באכילה אסורה דמשרי לא שרי לה והוי כמתה מאלי' או נהרגה עיי"ש אלמא דשחיטה לע"ז הוי כמתה וא"כ היכי מחייבי רבנן בהא משום או"ב ונראה לי דדוקא אי נתנבלה מחמת שהשחיטה היתה מקולקלת בעצמותה מודי רבנן דפטור משום או"ב אבל כל שהשחיטה בעצמותה נכונה רק דבר אחר גרם אפילו אותו דבר אחר גורם שתהא נבלה מ"מ מיקרי שחיטה לאו"ב והרי שחיטה לע"ז קראתו התורה זביחה זובח לאלהים יחרם מיהו מספקא לי בשחיטת נכרי אי הוי כדבר אחר גרם או כיון דלאו בר שחיטה הוא כלל הוי כשחיטת קוף ובאמת בנכרי אין נ"מ דפשיטא דרק לישראל אסרה תורה לשחוט או"ב אבל אי שחט אחד נכרי אין בו משום או"ב רק נ"מ בשחט מומר לחלל שבת בפרהסיא או מימר לע"ז מכבר דשחיטתו נבלה אי חשיב כדבר אחר גרם או לפי שאינו בר זביחה כלל חשיב כנהרגה וכמתה והא וודאי אי אפשר לומר דאין או"ב נוהג רק בישראל ומומר לחלל שבת אין בו איסור או"ב כלל לפי שהוא כעכו"ם דוודאי לא שייך לומר דלפי שהוא מומר פקע ממנו מצות או"ב ואכתי כישראל הו בחיוב כל המצות. אבל בשוחט לע"ז שאינו מומר כגון ששחט בשוגג או למ"ד דבאותה שחיטה לא נעשה מומר או בפעם ראשון אינו מומר ואין לדון רק מצד שוחט ונתנבל בהא וודאי נראה ברור דכיון דדבר אחר גרם הניבול יש בו משום או"ב כיון דהשחיטה בעצמותה היתה כתיקונה והכי משמע לי מלשון רש"י ז"ל בד"ה והמעקר וכו' שכתב וז"ל ולא דמי להא דלעיל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גרם לה ליפסל. והשתא למה לי' לחלק בכך הוי לי' לומר דלא דמי לדלעיל דמעקר הוי נבלה והני דלעיל אינה נבלה וע"כ דבא לומר אף דשחיטה לע"ז הוי נבלה מ"מ שחיטה מעלייתא היא רק דבר אחר גרם היינו מה שחישב לע"ז אבל מעקר השחיטה בעצמותה אינה שחיטה רק ניבול:
וראיתי להרשב"א ז"ל בת"ה בתחילת שער הרביעי שהקשה בהא דהשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשרה הא הוי שחיטת מומר ותירץ בשם התוס' דאינו נעשה מומר רק בגמר שחיטה וראי' מהך דהכא השוחט לע"ז דר"ש פוטר ורבנן מחייבין וכו' אלמא אינו נעשה מומר לפסול שחיטתו באותה שחיטה ראשונה ששחט לע"ז דאם איתא היאך חייב משום או"ב והא שחט לע"ז ושחיטת נכרי היא ואינה שחיטה ע"כ. והנה מדברי רש"י ז"ל לקמן בגמרא בד"ה אלא ששחט ראשון לע"ז מוכח דלא ס"ל תירוץ זה של התוס' שהרי כתב דדיינין לי' ברישא של חיוב מלקות של השני והדר דיינין לי' חיוב מיתה על הראשון אי נמי בב' בני אדם משמע דלא בעי לאוקמא בב' בני אדם רק משום דבאדם אחד כיון דחייב עכ"פ מיתה היאך נדון בו מלקות לזה כתב דדיינין לי' על המלקות ברישא ובתר הכי מיתה אי נמי בב' בני אדם והשתא תיקשי לי' הא ע"כ בב' בני אדם מיירי דבאדם אחד כיון שכבר שחט ראשון לע"ז הרי נעשה מומר ושחיטה ני' הוי שחיטת נכרי ואינה שחיטה וע"כ דסובר רש"י דאפילו שחיטה שני' לא חשובה שחיטת מומר דבפעם אחת לא נעשה מומר או דסובר דשחיטת מומר הוי ג"כ כדבר אחר גרם שאין השחיטה בעצמותה מקולקלת מיהו בלא"ה לרש"י לשיטתו לא קשיא כלל דמשמע בהדיא ריש מכילתין דסובר מומר לע"ז דאמרינן דהוי מומר לכל התורה אין הכוונה רק שאין מאמינים לו ששחט יפה אבל אי אחרים רואין אותו שחיטתו כשרה וכן דעת הש"ג שם בשם ריא"ז להדיא וכבר בארתי שם דהעיקר כדבריהם בטעמם וראיות ברורות ועכ"פ לרש"י לא קשיא כלל דמיירי באחרים רואין ששחט יפה וזה ברור:
והנה הרא"ה ז"ל בבדק הבית הביא בשם מורו הרמב"ן ז"ל לתרץ דשחיטת מומר לע"ז אין שחיטתו נבלה דמ"מ ישראל הוא ולא אמרינן נבלה אלא בשחיטת נכרי וכיון דמהניא ההוא שחיטה לטהרה מידי נבילה דינא הוא דמחייב באו"ב למ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מידי דהוי אשור הנסקל דמחייב באו"ב ע"כ והנה לא נתבאר בדברי הרמב"ן ז"ל תינח מצד שהוא מומר ששחט לע"ז אבל בלא"ה תיפוק לי' דשחיטה לע"ז אפי' בשוגג שחיטתו נבלה מצד שנשחט לע"ז וע"כ צריך לומר או דסובר דשחיטה לע"ז וודאי לאו נבלה היא ובהא לא נסתפק הרמב"ן ז"ל כלל וכן התוס' לא הקשו רק מכח מומר דמצד שחיטה לע"ז וודאי לאו נבלה היא רק מכח מומר ס"ד כיון דהוי כנכרי הוי נבלה ולזה תירץ הרמב"ן ז"ל דאינו כנכרי ולא הוי נבלה ואפשר לומר עוד דמצד שנשחט לע"ז לא קשיא לי' להרמב"ן ז"ל דנהי דהוי נבלה מ"מ דבר אחר גרם דהוי נבלה ולא עצמות השחיטה אבל מצד מומר קשיא לי' שפיר אי נימא דהוי נבלה דהוי כנכרי הוי השחיטה בעצמה מקולקלת דשחיטת נכרי לא חשיב דבר אחר גורם רק כשחיטת קוף דאינה שחיטה כלל ולזה הוצרך לתרץ דמומר הוי כישראל ואינו כנכרי. והנה במה דס"ל להרמב"ן ז"ל דמומר לע"ז אינו כנכרי הוא משוה דעתו עם דעת רש"י וריא"ז הנ"ל רק דבהא חלוק עמהם דאינהו ס"ל כל שאחרים רואין ששחט יפה שחיטתו כשרה ורק בלי רואין חשוד שלא שחט יפה אבל הרמב"ן ז"ל סובר דאפי' אחרים רואין שחיטתו אסורה דמעשיו הרעים גורמין שתהא שחיטתו אסורה אבל מ"מ אינה נבלה והיינו דנבלה לא הוי רק אי עצמות השחיטה מקולקלת אבל כל ששחיטתו כראוי ודבר אחר גרם לפסול לא הוי נבלה ומומר נמי שחיטתו כראוי רק מעשיו הרעים גורמים לפסול שחיטתו הוי כדבר אחר גרם ואינה נבלה איברא וודאי דברי הרמב"ן ז"ל קשין להולמם דכיון שאינו כנכרי ואין שחיטתו נבלה למה תהא אסורה כיון שידענו ששחט יפה ואין בה שום טריפות ולא. נבלות מהו האיסור ששחיטתו אסורה באכילה אם לא דנימא דמדאורייתא אפי' באכילה מותרת רק רבנן גזרו בי' אטו שחיטת נכרי כיון שהוא מומר לכל התורה ולא החמירו בו שתהא נבלה ואפי' לר"ש אפשר דמצד מומר הי' חייב באו"ב כיון דמדאורייתא הוי שחיטה רק דפליג מצד ששחט לע"ז ומשום סרך ע"ז אסור מדאורייתא ומ"מ אין זה ברור דאפשר כיון דאסרו רבנן לאכול משחיטתו ממילא לא הוי שחיטתו ראוי' אפי' לענין חיוב או"ב עכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל צריכין אצלי תלמוד בענין זה ויש לומר עוד דבאמת סובר הרמב"ן ז"ל דשחיטת מומר, כיון דאינו כעכו"ם אין שחיטתו נבלה כשחיטת עכו"ם דאפילו ראינו ששחט כראוי הוי נבלה רק דחוששין לו שמא לא שחט כראוי ואי ראינו ששחט יפה מותרת באכילה ג"כ רק כאן דנעשה מומר במה ששחט לעכו"ם א"כ שחיטה זו וודאי אסורה מכח תקרובת ע"ז אבל מ"מ נבלה לא הוי מצד מומר דהוי כעכו"ם דמומר אינו כעכו"ם שתהא שחיטתו נבלה ולפי זה דברי הרמב"ן ז"ל הם דברי רש"י וריא"ז הנ"ל ודו"ק:
והנה הרשב"א ז"ל במשמרת הבית הביא דברי הרמב"ן ז"ל הללו וכתב עליו וז"ל אומר אני מאן יהיב לן מעפרי' ומלינן עיינין אבל זה אינו נראה לי דשוחט לע"ז ממש זבחי מתים הוא ולריב"ב מטמא באוהל ועוד דאיך אפשר לומר שזו אינה נבלה דאם קרוי שחיטת ישראל ואינה נבלה מאי פסולה ואי אמרת דכל ששחט ישראל ואפילו ישראל מאינו לע"ז לא תהא שחיטתו נבלה למאן דאמר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה א"כ מאי קא מותיב ר"נ לר"ה מהשוחט בשבת בחוץ חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה ס' אחד אסרה אשחוטי חוץ לא מחייב עפרא בעלמא הוא דמחתך והא בשחוטי רוץ לכ"ע שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ומינה ילפינן דשחיטה שאינה ראוי' בעלמא דשמה שחיטה ור"מ בכסוי הדם משפיכה שפיכה דשחוטי חוץ גמיר וא"כ אפילו בשוחט לע"ז ניחייב דשחיטה הוא ולא מחתך בעפר וכו' ועדיין ההוא דאו"ב צריכה תלמוד עכ"ל:
ודברים הללו תמוהין מאוד לפע"ד מכמה טעמים חדא מה שכתב דשוחט לע"ז ממש זבחי מתים הוא דמה ענין דברי הרמב"ן לשוחט לע"ז הא אין מצד מומר לע"ז דנין ואם באנו לדון מצד שוחט לע"ז לא יועיל הרשב"א ז"ל כלל בדברי התוס' בתירוצם דבאותה שחיטה אינו נעשה מומר דמה בכך אפילו שחט בשוגג שאינו מומר הרי מצד שחיטתו לע"ז הוי זבחי מתים והוי נבלה ג"כ ולמה מחייבי רבנן ובהכרח אי דשוחט לע"ז אינה נבלה ואף דהוי זבחי מתים היינו מצד תקרובת ע"ז שאסור בהנאה ואטו אי יקריב בהמה שחוטה לע"ז נימא דהוי נבלה ומאי ענין זבחי מתים לנבלה ואפילו לריב"ב דמטמא באוהל אבל זהו מצד תקרובת לא ששחיטתו נבלה ומטמא מצד נבלה ועכ"פ מאי ענין זה לדברי הרמב"ן ז"ל שדן מצד מומר לע"ז לא מצד שחיטה לע"ז גם מה שהקשה למה הוי התם מחתך בעפר הוא דבר מתמי' מאוד דהתם פשיטא דלאו מתורת מומר אתינן עלה דהא בשוגג מיירי דחייב שלש חטאות רק מצד ששחט לע"ז וכששחט פורתא נאסר בהנאה מצד ע"ז והשאר הוי מחתך בעפר ואם באנו להקשות למה התם פטור משחוטי חוץ מחמת דהוי מחתך בעפר והכא חייב לרבנן משום או"ב ולא אמרינן דהוי מחתך בעפר קושיא זו קשה לכל הפירושים והתירוצים שנאמרו במומר דס"ס מ"ש שוחט לע"ז בחוץ דפטרינן לי' משום חוץ ומ"ש באו"ב מחייבינן לי' וע"כ או דעיקר הקושיא התם מצד שאינו ראוי לפתח אוהל מועד וזה לא שייך באו"ב או כפירש"י התם דלא אמרינן עפרא הוא רק לענין דפקע שם קדשים מינה והוי כחולין וכיון דבגמר פקע שם קדשים הרי לא גמר שחיטת קדשים בחוץ אבל הכא חולין וודאי הוי ואם רצה הרשב"א ז"ל להכריח דלא כהרמב"ן ז"ל רק דהוי נבלה כששחט לע"ז א"כ יקשה מאי מועיל מה דמשני בחצי קנה פגום או בגמר זביחה עובדה מה בכך הא השוחט ונתנבל בחוץ פטור והרי נתנבלה בשחיטה כששחט לע"ז וכמו כן כאן קשה באו"ב וע"כ דשחיטה לע"ז לאו נבלה הוא לכ"ע כיון דגברא כשר לשחיטה ולכך לא הקשו רק מתורת מומר דהוי כנכרי או כמו שכתבתי לעיל דאף דהוי נבלה כיון דדבר אחר גרם לא נפיק מכלל או"ב רק מומר דהוי כנכרי ס"ד קשיא להו הא נפסלה בשחיטה ממש ובזה תירץ הרמב"ן דישראל מומר אינו כעכו"ם ואין שחיטתו נבלה גם מה שנראה מדברי הרשב"א ז"ל דסברתו של הרמב"ן ז"ל הוא דכיון דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה לכך לא הוי נבלה ואפשר דמחמת זה הוקשה לו א"כ אפי' שחט לע"ז לא יהא עפרא בעלמא כיון דשמה שחיטה אבל הוא תמוה דמעולם לא אמר הרמב"ן ז"ל דבר זה רק אפי' למ"ד לא הוי שחיטה שחיטת מומר לא הוי נבלה לכ"ע דלא נחלקו תנאי בהא כלל רק דקאמר כיון דלא הוי נבלה רק איסור אכילה ממילא למ"ד אפילו האסור באכילה שמה שחיטה חייב משום או"ב כמו שור הנסקל ולמ"ד לא שמה שחיטה דסובר כל שלא התירה השחיטה באכילה לאו שחיטה היא לענין או"ב ולפי זה גם מה שכתב ואינו דומה לשור הנסקל וכו' ליתא דלא למד הרמב"ן ז"ל דבריו משור הנסקל רק זה חידש מסברא דאין שחיטת מומר לעכו"ם נבלה דלא הוי כעכו"ם רק באכילה אסור וכיון שאינו אסור רק באכילה ממילא דומה לשור הנסקל לענין דחייב משום או"ב למ"ד שמה שחיטה מיהו מה שכתב הרשב"א ז"ל דכיון דאינו נבלה דקרוי שחיטת ישראל למה אסורה באכילה מאיזה טעם פסולה הא וודאי קשה ואין לי מקום לומר רק דמדרבנן אסרינן לשחיטתו דמיחלף בשחיטת עכו"ם ולא החמירו לעשותה נבלה או כמו שכתבתי לעיל דסובר כדעת הא"ז ורש"י באופן שכל דברי הרשב"א ז"ל תמוהין ויגעתי הרבה ליישב דבריו ולא עלתה בידי ועמ"ש עוד לקמן בגמרא:
שם השוחט ונתנבל והנוחר והמעקר פירש"י נתנבל שלא מדעת ומעקר לדעת. ולכאורה הוי זו ואצ"ל זו וצריך לומר דיש סברא לומר להיפוך דשלא מדעת לא איתעבד מחשבתו אבל מדעת כיון דכך רצה לעשות ס"ד דאחשבי' ויהא חייב עלה קמש"ל מיהו כבר כתבתי בשמעתין דרבוצה לפרש הך נתנבלה ונוחר בענין אחר דנתנבלה היינו שמתה תחת ידו ולא הוי שחיטה כלל ונוחר ומעקר גמר שחיטתו ומתה מחמת מעשיו ס"ד דחייב קמש"ל. ויש לדקדק דהוי לי' למיתני מעיקרא מה דלכ"ע לא הוי שחיטה ובתר הכי מה דפליגי ואולי רצה לאשמועינן דס"ד דוקא אם השחיטה קלקלה מודי רבנן דפטור אבל כל שלא קלקלה אף שלא תקנה ג"כ מחייבי רבנן והיינו כשנחר ועוקר שור הנסקל דלא קלקלה השחיטה כלום דבלא"ה אסור בהנאה א"כ ממילא אפי' נחרו ועקרו חייב דמה נפקא מינה בשור הנסקל נחירה או שחיטה קמש"ל דמ"מ מודי רבנן דפטור ובסמוך יתבאר עוד ישוב לזה] ואני מסתפק בשהה במיעוט בתרא דיש לומר דאפי' לרבנן פטור מספק כמו שחט ונתנבל או אפי' לר"ש הכא חייב דדוקא בקדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' אי נשפך הדם דגם בעת שחיטה הוי מחוסר זריקה להתיר הבשר אבל כאן בשעת שחיטה ששחט רוב כבר הוי שחיטה ראוי' ונתחייב משום או"ב בשביל שקלקל השחיטה אח"כ לא נפטר ממה שכבר נתחייב והוי כשחט ושרפו בידים דוודאי חייב לכ"ע כיון דכבר נתחייב ויש לחלק בזה בין שחיטת ראשון לאחרון דבראשון יש לומר דאין חיוב או"ב מתחיל על השני כיון דראשון לא הי' ראוי אבל בשהה בשני כבר נתחייב והנה אי שהיי' במיעוט בתרא הוי רק דרבנן נראה לי דוודאי חייב לרבנן ואפשר אפי' לר"ש רק למ"ד מדאורייתא מיבעי' לן כמ"ש לעיל במקומו באריכות בהא יש להסתפק כנ"ל:
שם פטור משום או"ב. תמוה לי למה לי' לומר משום או"ב הא כולה פרקין באו"ב משתעי ומעיקרא קתני ר"ש פוטר ולא זכר משום או"ב ול"ש לומר דבא לומר דאיסורא איכא לנחור ולעקור בהמה ואי הוי קתני פטור סתם הוי ס"ד דאיידי רישא נקט דאיכא איסורא קמש"ל דוקא משום או"ב אבל איסורא אחרינא איכא דמה ענין זה לכאן הא כל בהמה דעלמא אסור ואי צריך לא יזה דבר מותר בשלמא לקמן גבי כסוי דנקט פטור מלכסות ניחא דקמש"ל דאיכא איסורא להפקיע ממצות כסוי ודוקא בצריך לדם ליתן בפשתן שלא יתקלקל התירו לו לנחור ולעקור ולא בענין אחר אבל כאן אין האיסור הזה שייכות לאו"ב כלל. ונראה לי דמזה ראי' דגבי או"ב לא פליג ר"ש רק בקמא דלמד היתר מהיתר מטבות טבח וחולין מחולין אבל בתרא דהוי איסור מהיתר ושחיטה מטביחה מודה דילפינן שחיטה משחיטה ואיסור מאיסור ודוקא בכסוי פליג דאשר יאכל כתיב אבל באו"ב בבתרא דהוא איסור מהיתר לא יליף מטבוח טבח א"כ בהנך דפליגי מעיקרא היינו בקמא דוקא אבל בבתרא לא לכך קמש"ל כאן היכי דנתנבל דאפי' רבנן מודי דבתרווייהו לא הוי שחיטה כשנתנבלה באותו ובנו. ובהכי ניחא קצת הא דנקיט מעיקרא מה דפליגי ובתר הכי מה דלכ"ע לא הוי שחיטה ולהיפוך הוי לי' למיתני ולהנ"ל ניחא דהשתא דקתני בסיפא פטור משום או"ב ולא סגי לי' בפטור כמו ברישא לר"ש ש"מ דמעיקרא לא פליגי רק בקמא כנ"ל:
בגמרא ל"ש אלא ששחט ראשון לע"ז וכו' פירש"י ז"ל דדיינינן לי' על מלקות ברישא והדר דיינינן לי' מיתה אי נמי בב' בני אדם. נראה דלא ברירא לי' לרש"י ז"ל שנדון אותו מלקות ברישא והדר מיתה לכך קאמר אי נמי אבל מ"מ בשביל זה לא הי' צריך לאוקמא בב' בנ"א דשפיר יש לומר ששחט ראשון בשוגג דבהא וודאי מודה ר"ל שאין שוגג פוטרו כיון דחיוב מיתה בראשון ומלקות בשני ונהי דאי הוי מזיד לא הוי שייך מלקות משום דדנין אותו מיתה ברישא אבל כשהוא שוגג פשיטא דחייב מלקות אבל בשני לע"ז אפילו שוגג פטור ור"י פליג דבשוגג חייב אפילו שגג במיתה באותו דבר שחייב מלקות ואפשר דנסתפק רש"י ז"ל כיון דאינו חייב מלקות על שחיטת השני רק מחמת שחיטת ראשון הוי כהך דאלו נערות עקירה צורך הנחה ופטור גם על השני לכך פי' דהוי ב' בני אדם ולפי זה אפילו בשוגג פטור לר"ל באותו אדם עצמו אבל לקמן יתבאר דלא דמי להך דאלו נערות:
שם זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה פירש"י דתרתי לא עבדינן בי'. ויש לדקדק דהך דהכא לא דמי לכאורה לקים לי' בדרבה מיני' בעלמא כגון שוחט בשבת. דעצם העבירה של או"ב מחייבת אותו מיתה ג"כ אבל כאן מלקות של או"ב על מעשה השחיטה הוא אבל מיתה אינו על מעשה השחיטה רק מצד שחישב בשחיטתו לע"ז ואי לא הי' חושב כך הוי מחייב משום או"ב בלי מיתה כלל והמיתה באה מכח עבירה אחרת ודומה לזה מצינו באלו נערות בזר שאכל תרומה וקרע שיראין עיי"ש פירש"י וכפי מה שפירשו התוס' שם דבריו הוי בכה"ג וצריך לומר דמ"מ תינוקות של בית רבן יודעין אותה מהך דב"ק גנב וטבח לע"ז דפטור דהוי קים לי' בדרבה מיני' אף דעבירת מיתה לאו מחמת השחיטה רק מחמת שחישב בה לע"ז:
מיהו אכתי איכא למידק לפירש"י ז"ל חדא דעל מי מקשה ר"י זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה דאי על משנתנו אטו ר"ל אמר דקמ"ל דוקא ראשון לע"ז ושני לשלחנו דהיכן הוזכר זה ומתניתין עיקרה לומר דפליגי ר"ש ורבנן בשחיטה שאינה ראוי' ואי על ר"ל, מקשה הא ר"ל קמ"ל טובא דדוקא ראשון לע"ז ושני לע"ז לא אפילו לא הותרו דלא כר"י דמחייב אפילו בשני ואי לא נראה לו לר"י לפטרו בלא הותרו לא הוי לי' להקשות זו אפי' תינוקות יודעין אותו רק להקשות עליו שאין הדבר כמו שאומר ר"ל ולא לומר לדבריו פשוטין אין צורך לאומרם מה שהוא חולק עליהם והרי ר"י אמר לרשב"ל בעצמו והש"ס מסיים ורשב"ל אמר וכו' משמע דפשיטא לן דרשב"ל פוטר אפילו בלא התרו א"כ טובא אשמועינן במה דר"י פליג ור"י הי' לו לחלוק עליו ולא לומר דדבריו אינן צריכין לאומרם וצ"ע לכאורה:
ומה שנראה לי בזה והוא דיש להבין כיון דעיקר פלוגתא דר"ש ורבנן דרבנן ס"ל כל שדבר אחר גרם האיסור הוי שחיטה ראוי' משא"כ נתנבל ונוחר ומעקר דשחיטה עצמה מקולקלת מודי רבנן ומעתה נחזי דחשיב במתניתין ה' מיני שחיטה שאינה ראוי' דנחלקו רבנן ור"ש וד' מהם הוי טרפה ופרת חטאת ושור הנסקל ועגלה מרופה ואינהו אין שחיטתן פועל האיסור רק מצד אחר לגמרי לא מחמת השחיטה ומ"מ סובר ר"ש דכיון דלא תיקנה השחיטה כלום אף שלא קלקלה ג"כ דהם מקולקלין בעצמן בלי השחיטה מ"מ אין שחיטה רק אי מתקן בשחיטה ומתיר בשר לאכילה ולא כשאינו מתקן אף שאינו מקלקל לא הוי שחיטה ראוי' א"כ היכי קתני ע"ז בהדייהו דהא גרע דבשחיטה הוא מקלקל ואוסר הבשר וזו דומה ממש לכאורה לנוחר ומעקר א"כ כ"ש דפליג ר"ש בהא ואי נימא דקמש"ל רבותא לרבנן דאפילו בהא פליגי רבנן הא ליתא דהא קתני כבר ברישא קדשים בחוץ אף דבשחיטתו מקלקל והוי אינה ראוי' מ"מ חייב לרבנן וליכא למימר דס"ד דוקא בקדשים בחוץ פליגי רבנן משום דס"ל מיגו דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לאו"ב כמש"ל הא ליתא חדא דרבנן מחייבי במתניתין לעיל אפילו בראשון קדשים ושני חולין דלא שייך מיגו לגבי שני דחולין הוא ועוד דלרבנן לא שייך מיגו כלל דאינהו ס"ל בפ"ב דזבחים דשוחט או"ב בחוץ אינו חייב משום שחוטי חוץ כלל דאינו ראוי לפתח אוהל מועד א"כ ממילא לא הוי שחיטה לענין חוץ כלל ולא שייך מיגו ודוקא לר"ש כתבתי לעיל שיש סברא לומר דבשני קדשים בחוץ מודה דהוי שחיטה משום מיגו דהוי שחיטה להתחייב משום שחוטי חוץ הוי שחיטה לאו"ב והיינו דאיהו ס"ל בפ"ב דזבחים דהשוחט או"ב בחוץ חייב משום שוחט בחוץ משום דראוי לבוא לאחר זמן ואף דכרת ליכא אבל מלקות ולאו איכא אם כן שפיר יש לומר כיון דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לאו"ב מה שאין כן לרבנן דאינו חייב משום חוץ כלל. ובהכרח דהך שוחט לע"ז קתני רבותא לרבנן דאף דיש עליו חיוב מיתה מ"מ חייב משום או"ב ולזה בא ר"ל ואמר לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו דאף דיש חיוב מיתה בראשון ס"ד כיון דראשון ג"כ צורך המלקות של השני הוא יפטר מן המלקות קמש"ל דחייב אבל בשחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז בהא באמת פטור דקם לי' בדרבה מינה ואהא קאמר לי' ר' יוחנן זו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה דלא נפטר מן המלקות בשני מחמת חיוב מיתה של ראשון ואכתי הך שוחט לע"ז לא הוי לי' למיתני כלל וע"כ דקמש"ל אפי' שחט שני לע"ז חייב דהיינו בלא הותרו דאין חייבי מיתות שוגגין פוטרין מן המלקות:
מיהו איכא למידק לכאורה מ"ש באמת מהא דר' אבין פרק אלו נערות בזרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה והיינו משום דאי אפשר להנה בלא עקירה הוי לי' עקירה התחלת עבירה א"כ תיקשי הכא נמי כיון דאו"ב אי אפשר לחרב בשני בלי ראשון א"כ הראשון צורך השני הוא בשלמא להך טעמא התם דלא מצי לאהדורי הכא מצי לאהדורי אבל להך טעמא דאי אפשר שיתחייב על הנחה בלי עקירה א"כ הכא נמי כך הוא ואדרבא יש לומר דאפי' להך טעמא דלא מצי לאהדורי היינו דוקא התם דבשעה שנתחייב ממון הוי מצי לאהדורי שלא יבוא לידי מיתה כלל ממילא אין מיתה דאח"כ פוטרתו מממון דמעיקרא אבל הכא דבשעה שהוא מחויב מלקות אי אפשר לאהדורי מחיוב מיתה דמעיקרא והמלקות אינם רק מכח ראשון שנתחייב עליו מיתה בוודאי יש לפטרו מן המלקות ועכ"פ היכי פשיטא לי' לר' יוחנן דבכהאי גוונא לא הוי קם לי' בדרבה מיני' וכמו כן קשיא לר"ל למה באמת בראשון לע"ז ושני לשלחנו מחייבו ורחוק לומר דוקא בב' בני אדם וכ"ש לפי מה שכתבתי דע"כ הא קמש"ל דלא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' וע"כ באדם אחד מיירי אבל באמת לא דמי להתם כלל דאי אפשר להנחה שיתחייב בלי עקירה הילכך ע"כ חיוב מיתתו של זה מחמת עקירה ראשונה באה לו הילכך מעקירה ואילך אין עליו חיוב ממון והיינו דוקא התם דאי זה עוקר וזה מניח שניהם פטורין אבל הכא אפי' שחט זה הבן וזה האב האחרון חייב מלקות א"כ מלקות של שחיטת השני לאו מכח חיוב מיתה באין שאפי' לא הי' הוא עצמו שוחט הראשון הי' הוא חייב מלקות ובשביל שהי' הוא עצמי ששחט הראשון ונתחייב עליו מיתה לא נפטר מן המלקות ותרי איסורי הוא דקא עביד דלא תליא חד בחברי' כלל דאיסור ראשון אפי' הי' עושה אחר או הוא עצמו הי' שחטו שלא לע"ז הי' חייב על השני וכן ראשון בלא שני הי' חייב לכך פשיטא לי' לר"י דבכה"ג לא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' כנ"ל
ובהכי ניחא לי מאד מה דיש להבין מ"ש דלקמן גבי כסוי הדם חשיב קדשים בחוץ וחולין בפנים והכא גבי או"ב לא קא חשיב להו ולהנ"ל ניחא לי דוודאי הכא לא שייך למיתני קדשים בחוץ וחולין בפנים דהוי כ"ש מטרפה ושור הנסקל דלא קלקלה השחיטה רק לא תיקנה ולרבנן לא צריך לאשמועינן דכבר שמענו במשנה ריש פירקין להדיא דחייב לרבנן רק שוחט לע"ז קמש"ל לרבנן דלא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' לר"ל כדאית לי' ולר"י כדאית לי' משא"כ לקמן גבי כסוי הדם קמש"ל שוחט לע"ז אף דהשחיטה קלקלה מ"מ חייב לר"מ וקדשים בחוץ וחולין בפנים קמש"ל לר"ש דס"ד מיגו דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לענין כסוי וכן חולין בפנים וחי' ועוף הנסקלין קמש"ל לר"ש אף דלא קלקלה השחיטה רק לא תיקנה מ"מ פטור ומ"מ לא תני הכא נמי קדשים בחוץ לאשמועינן לר"ש דלא אמרינן מיגו דהוי שחיטה לענין חוץ משום דבמה נפשך אי בקמא קדשים לא שייך מיגו כלל דהאיסור או"ב בבתרא הוא ואי בבתרא קדשים באמת מודה ר"ש דהוי שחיטה מכח מיגו דהוי שחיטה או"ב דר"ש מחייב בחוץ כששחט או"ב פ"ב דזבחים עיי"ש אבל גבי כסוי הדם שפיר פוטר ר"ש אף דשייך מיגו דהתם אשר יאכל כתיב כדמסיק לקמן וכל שאינו נאכל אינו חייב בכסוי והיינו דאמרינן לעיל קמא מיקטל קטלי' ולא בתרא כמש"ל באריכות עיי"ש:
ודע שיש להקשות לכאורה על הך סברא שכתבתי דאי שחט בתרא בחוץ יודה ר"ש מיגו דהוי שחיטה ליחייב עלה משום שחוטי חוץ הוי נמי שחיטה ליחייב עלה משום או"ב מהך סוגיא דב"ק (דע"ו) דפריך לר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דו"ה מכדי ס"ל לר"ש שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא והשתא הא יש לומר שפיר ששחט בחוץ ומיגו דהוי שחיטה להתחייב משום חוץ חייב נמי דו"ה אמנם נראה לי דלא קשיא מלבד שיש לחלק בין דו"ה לאו"ב דלא אמרינן מיגו דהוי שחיטה ללאו דשחוטי חוץ הוי שחיטה לענין קנס של דו"ה שאפשר שלא חייבה תורה רק כששחטו להנאתו ולא כששחט בחוץ דאינו רק כמזיק:
אבל בלא"ה נראה לי דלא קשיא כלל דבלא"ה כתבו התוס' שם בד"ה ור"ש דהא לא איצטריך אלא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף בלא"ה קשה מכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמרי' קא טבח ומעתה אני אומר בהיפוך דוודאי מצד קדשים בחוץ בלא"ה קשיא לי' כיון דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לאו דמרי' קא טבת רק דהוי נוכל ליישב ששחט בפנים ואירע פסול בסופו לכך הוצרך להקשות משום שחיטה שאינה ראוי' דאז אי לא אירע פסול חזרה קרן לבעלים ואי אירע פסול הוי שחיטה שאינה ראוי' ובחוץ בלא"ה קשיא דלאו דמרי' קא טבת ובפנים באמת לא הוי שחיטה כלל ופסול והוי שחיטה שאינה ראוי' גם לענין דו"ה תדע דרבין אמר ר"י מוקי לה בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים והיינו דלא מיירי בפסח וחטאת דפסול שלא לשמו וע"כ הכוונה דגמר שחיטה הוי שלא לשם בעלים דאי מתחילת שחיטה אכתי בהתחלה כבר אסרה שלא עלו לו לשם חובה א"כ אידך לאו דמרי' קא טבת דהא אפי' בכל שוחט דעלמא הקשו התוס' דמתחילת שחיטה קנאה ואידך לאו דמרי' קא טבח ותירצו דתחילת שחיטה אינה שינוי לקנות אבל כשכבר נפסד לבעלים בתחילת שחיטה פשיטא דאידך לאו דמרי' קא טבח וע"כ דמיירי שגמר שלא לשם בעלים א"כ לולא דהוי שחיטה שאינה ראוי' הוי מצי אתיא לכ"ע אפי' בפסח וחטאת רק שהי' שלא לשם בעלים בסוף [ועיין תוס' שם בד"ה שלא] ולכך פריך מכח שחיטה שאינה ראוי' ולא מצי לאוקמא רק בפנים לשם בעלים ונשפך הדם או בשאר קרבנות שאינן פסח וחטאת דכשרים שלא לשם בעלים רק לא עלו לחובה ושפיר הוי שחיטה ראוי' דהא כשרין ולא חזרה לבעלים אבל קדשים בחוץ בלא"ה קשיא דמכי שחט פורתא נאסרה ואידך לאו דמרי' קא טבח דר"י גופי' הכי ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ואי קשיא הא ר"ל מוקי התם בשחט בעלי מומין בחוץ וקשה למה לי בעלי מומין אפי' תמימים ניחא דמיגו דהוי שחיטה לחוץ הוי שחיטה לאו"ב ומשום דכי שחט בה פורתא, אסרה לא קשיא לר"ל דאית לי' אינה לשחיטה אלא בסוף אבל באמת לא קשיא חדא דר"ל עצמו סובר ישנה מתחילה ועד סוף והתם בשמי' דלוי אמרה כמ"ש התוס' לעיל פרק השוחט להדיא עיי"ש. ועוד שאני תמה בגוף דברי התוס' הנ"ל שכתבו דלא איצטרך אלא משום מ"ד דאינה לשחיטה אלא בסוף ובאמת נראה דאפי' למ"ד אינה רק לבסוף היינו לענין לחייב משום שחוטי חוץ אבל לענין לפסול הזבח כיון דשחט בו פורתא אין לך מום גדול מזה ואפי' גמרו בפנים פסול דעכ"פ אי אפשר לצרף שחוטי חוץ לשחיטה והוי כניקב מעצמו ועכ"פ פסול וכ"כ התוס' פרק השוחט (דכ"ח) בד"ה אתא בסופו ועוד דעכ"פ בשחט סי' אחד בחוץ וסי' אחד בפנים לכ"ע חייב לדעת התו' פרק השוחט ואפי' בבהמה א"כ הכא כיון ששחט סי' אחד אסרה ואידך לאו דמרי' קא טבח ואנן וטבחו כולו בעינן באיסורא וא"כ לר"ל נמי צריך לאוקמא בשוחט בעלי מומין בחוץ דוקא. שוב ראיתי בתוס' ב"ק שם בד"ה והלא שהקשו למה צריך קרא לפטור רובע ונרבע משום שאינו ראוי לפתח אוהל מועד תיפוק לי' דשחיטה שאינה ראוי' היא וכתבו שיש שהיו רוצים לתרץ דאף דבעלמא ילפינן מטבוח טבח והכן בשחוטי חוץ גופה סברא היא דילפינן מגופייהו והקשה ר"י עליהם דא"כ שוחט טריפה חולין בעזרה למה מתיר ר"ש בהנאה ולכאורה הך יש שהיו רוצין לתרץ היינו כדמיון אותה סברא שכתבתי בשוחט בנו בחוץ דמודה ר"ש דהוי שחיטה. אבל באמת לא קרב זה אל זה דהנך יש רוצים לתרץ כוונתם לומר היכי דאנו דנין על חיוב שחוטי חוץ אם לחייבו או לפטרו מצד דאינו ראוי מצד אחר כגון רובע ונרבע על זה רצו לומר כיון דשחוטי חוץ עצמו אינה ראוי והוי שחיטה א"כ אפי' אינה ראוי' גם מצד אחר הוי שחיטה דילפינן לה משחוטי חוץ עצמו דאינו ראוי' מצד עצמו והוי שחיטה ועל זה דחו התוס' דא"כ שוחט טריפה חולין בעזרה למה ר"ש מתיר בהנאה כיון דחולין בעזרה לעולם אינה ראוי' ומ"מ הוי שחיטה א"כ כי שחט נמי הוי שחיטה דילפינן מחולין בעזרה גופייהו אבל הכא אנו דנין לחייבו משום או"ב כששחט בחוץ שפיר יש לומר כיון דאו"ב בעלמא בעינן שחיטה ראוי' כששחט בחוץ דהוי אינה ראוי' לא הוי שחיטה לחייב משום או"ב. ובזה אני אומר דמ"מ י"ל דמודה ר"ש דחייב משום או"ב דדוקא בעלמא בעינן באו"ב שחיטה ראוי' אבל בשחט בחוץ מיגו דהוי שחיטה להתחייב משום חוץ דהכי סובר ר"ש פ"ב דזבחים דאי שחט מחוסר זמן בחוץ חייב משום שחוטי חוץ הוי נמי שחיטה לענין או"ב דלא שייך לומר דאותה שחיטה עצמה משום חוץ הוי שחיטה ומשום או"ב לא תהא שחיטה מכח דהוי בחוץ כיון דמשום חוץ עצמו הוי שחיטה וכבר הבאתי לעיל ראיות רבות בענין זה ואין להאריך יותר:
שם כגון דאתרו בי' משום או"ב ולא אתרו בי' משום ע"ז. יש לדקדק הא מצי לומר שפיר אפילו באתרו בי' וכגון שאמר בגמר שחיטה הא עובדה ומשום או"ב מיחייב מתחילתו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דהכי ס"ל לר"י גופי' לעיל פרק השוחט וראיתי בספר ראש יוסף שהקשה מאי פריך ר"י זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין בו הא יש לומר דקמש"ל ר"ל אפילו נתכוין לע"ז אח"כ פטור משום דאינה לשחיטה רק לבסוף והנה הא לא קשיא רק לפי מה שפירש"י הך זו אפילו תינוקות יודעין היינו דתרתי לא עבדינן אבל כבר כתבתי דעיקר הקושיא דע"כ הך שוחט לע"ז קמש"ל דלא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' ושפיר מקשה דאי ראשון לע"ז תינוקות יודעין כך ולא שייך לומר דקמש"ל מתניתין דאינה לשחיטה רק בסוף דהיכין הוזכר במתניתין פטור אדרבא חייב קתני והך לא שני דר"ל לא מוכח ממתניתין כלל. וטפי הוי לי' להקשות בהיפוך דכיון דר"י באמת סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הוי לי' לאוקמא אפילו התרו וכגון שעבד ע"ז בסוף שחיטה:
אבל באמת דברי המחבר הנ"ל תמוהין כי מה שהביא ראי' מהך דפרק אלו נערות בגונב חלבו של חברו ואכלו דחייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב הוא תמוה דהתם לענין חיוב גניבה שוב אין צריך לאכילת החלב כלל אבל הכא אפילו אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ פשיטא דאינו חייב רק אי גמר השחיטה כדמוכח להדיא לעיל פרק השוחט דדוקא אי שחט בחוץ וגמר בפנים אבל שחט בחוץ ולא גמר פשיטא דפטור א"כ הכא כיון דהגמר הי' לע"ז ונתחייב בגמר מיתה על ע"ז פשיטא שאינו חייב על זה מלקות כיון דהמלקות מחמת גמר שחיטתו בא דלולא הגמר אינו חייב על התחלה כלום וכן מוכח להדיא במכות פרק אלו הן הלוקין דקאמר גבי אונס שגירש אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני' אף דהתם עיקר המלקות על הלאו שגירש בא והלאו כבר עבר מ"מ כיון דלולא דקטלה לא הי' לוקה דהוי ניתק לעשה ואינו חייב רק בביטל העשה וכיון שיש בביטול העשה מיתה אינו לוקה וכ"ש הכא שאינו עובר בלאו כלל כל שלא גמר שחיטתו דאי נתחייב מיתה בגמר שחיטה דאינו חייב מלקות וכן מבואר פ' אלו נערות שם דעקירה צורך הנחה ואיכא התם תרי לישני וכ"ש כאן דהמלקות דמעיקרא צריכין למעשה דמיתה דאח"כ פשיטא דפטור. ואף שיש לחלק קצת בין אונס שגירש להך דהכא דהתם אי אפשר שיתחייב המלקות בלתי חיוב מיתה שיהרגנה אבל הכא הי' אפשר שיתחייב באו"ב מבלי שיתכוון בסופו לעכו"ם הילכך אפי' נתכוון ונתחייב מיתה על הגמר לא נפטר מן המלקות אבל מ"מ פשיטא דלא קשיא מידי דמכל מקום מכח הגמר הוא מתחייב והרי יש שם חיוב מיתה וזה ברור:
ובהכי ניחא לי מאוד מה שיש לתמוה לפירש"י ז"ל דהך צריכותא דקא עביד בסמוך היינו דיותר יש לחייבו מיתה וממון מלחייב מיתה ומלקות והתוס' הקשו עליו ויתבאר בתוס' בס"ד דלק"מ] ויש לתמוה עליו הא בפרק אלו נערות אקשינן על מילתא דר' דימי מהך דחזקי' ומתוך כך מסיק רבין דלא פליגי ר"י ור"ל בחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר רק בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר והשתא תיקשי הך פלוגתא דר"י ור"ל דהכא בפירושא דמתניתין מה תהא עלה ואטו רבין פליג דלא אמר ר"ל הכא הך לא שנו ור"י לא השיב לו זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה והכל אינו אמת ולא הביאו בכאן מי שאמר כך משמם רק הש"ס העתיק מה שאמר ר"ל ומה שהשיב לו ר"י בעצמו והיכי ס"ד דהכל אינו אמת ובהכרח צריך לומר דדוקא מיתה וממון פליג רבין דלא פליגי אבל מיתה ומלקות מודה דפליגי והרי זה מבואר דלא כפירש"י דלדבריו נהפוך הוא דאי מיתה וממון פטור כ"ש מיתה ומלקות דהוי תרי בגופו ואי יש סברא לומר בהיפוך ג"כ מה שכן הוא האמת למסקנא דאלו נערות הוי לי' למיעבד עכ"פ צריכותא בהיפוך ג"כ ולא בחד צד דקאמר בהא קאמר ר"ל בהא קאמר כאילו אין סברא אחרת לומר בהיפוך והרי באמת ע"כ הכל להיפוך דחדא בגופו וחדא בממון לא עבדינן ותרי בגופו פליגי והוא תמוה מאוד לכאורה ומהאי טעמא פסק הרמב"ם באמת דמיתה ומלקות חייב כהך דר"י דהכא ומיתה וממון פטור כרבין פרק אלו נערות אבל לרש"י קשה לכאורה. ולפי הנ"ל ניחא דרש"י לטעמי' והרמב"ם לטעמי' דרש"י פי' לעיל בהדיא סוף פרק השוחט דהא דפריך התם עפרא בעלמא הוא היינו משום דאסור בהנאה הוי מחתך בעפר ולא משום שאינו ראוי לפתח אוהל מועד ולפי זה הכא באומר בגמר זביחה עובדה דאל"כ כיון שהתחיל לשחוט נעשה עפר ואין לחייבו משום או"ב דלא גמר השחיטה רק חתך בעפר ומ"מ במזיד פטור אף דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וחיוב או"ב מעיקרא וע"ז הוא בגמר מ"מ כיון דמחמת הגמר בר קטלה הוא ואי אפשר למלקות בלי גמר קם לי' בדרבה מיני' אבל בלא הותרו דהוי שוגג חייב כה"ג כדמוכח גבי אונס שגירש פרק אלו הן הלוקין הנ"ל דאי קטלה במזיד פטור אבל בשוגג לולא דאין ביטול בשוגג הי' חייב כמ"ש התוס' שם בד"ה ודילמא שהקשו דילמא דהרגה בשוגג ופי' מהרש"א שם הטעם כיון דהמלקות על הלאו שגירש אף שאינו חייב רק בביטול העשה מ"מ אף דבעלמא חייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות אבל כאן חייב מלקות דדוקא בבאין כאחד פטורין כהך דחזקי' דילפינן מכה אדם ממכה בהמה אבל כשאין באין כאחד כיון דשוגג הוא ואינו חייב מיתה לא נפטר מן המלקות והוא הדין כאן כיון דמלקות ומיתה אינן באין כאחד אין חייבי מיתות שוגגין פוטרין מן המלקות והיינו דפליג ר"ל הכא כיון דאי אתרו בי' פטור בלא אתרו נמי פטור כיון דאין חילוק בעלמא בין שוגג למזיד מכח דחזקי' ה"ה באינן באין כאחד וזהו טעמו של ר"ל באמת רק כאן דס"ד דהך דר' דימי אמת ממילא קאמר דאזדי לטעמייהו דפליגי בעיקרא דמילתא אי שוגגין פוטרין מן המלקות אבל למסקנא דאלו נערות דלכ"ע פוטרין ממילא עיקר פלוגתייהו הכא מצד שאינו באין כאחד ובמזיד לכ"ע לא איכפת לן ופטור ובשוגג פליגי כנ"ל והשתא הך צריכותא דעביד הכא לס"ד דר' דימי אמת הוי שפיר כפירש"י דוודאי יותר יש לנו לעשות חדא בגופו וחדא בממונו מלעשות תרי בגופו רק למסקנא דאלו נערות דלא עבדינן חדא בגופו וחדא בממונו כ"ש דלא עבדינן תרי בגופו רק הכא מצד שאינן באין כאחד פליג ר"י וכדברי מהרש"א פרק אלו הן הלוקין הנ"ל. אבל הרמב"ם לשיטתו דכתב בהלכות שגגות הטעם דאינו חייב על שחוטי חוץ משום שאינו ראוי לפתח אוהל מועד ולא מכח מחתך בעפר וכמו שפירש התוס' בב"ק הטעם א"כ הכא מיירי שפיר דעבד ע"ז מתחילה דלענין או"ב לא איכפת לן שאינו ראוי לפתח אוהל מועד וא"כ הך דהכא באין כאחד וע"כ דאף דכ"ע מודי במיתה וממון דפטור אבל מיתה ומלקות פליג ר"י דחייב ופסק כר"י הכא גבי מיתה ומלקות ובמיתה וממון פסק פטור כמסקנא דאלו נערות:
ואמת דדברי מהרש"א פרק אלו הן הלוקין הנ"ל במה שתמה על מהרש"ל שם תמוה לפע"ד דכיון דהתוס' ס"ל במרובה דלא הוי מחתך בעפר רק מכח אינו ראוי לפתח אוהל מועד דנין ולא ס"ל ג"כ לפרש הך צריכותא דלקמן כפירש"י א"כ ממילא דברי התוס' דהקשו דילמא דקטלה בשוגג אתי שפיר כפשוטו דהתם אליבא דר' יוחנן קאי והרי סובר הכא חייבי מיתות שוגגין אינן פוטרין מן המלקות והא דרבין דאלו נערות רק במיתה וממון כהך דחזקי' וכדברי הרמב"ם הנ"ל אבל מ"מ נמצינו למידין עכ"פ מדבריו ישוב לפירושו כאן דעכ"פ יש חילוק בין שוגג למזיד היכי דאינן באין כאחד. ולפירש"י אתי שפיר טפי הך סוגי' דאלו נערות דקאמר רבין אלא בחייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר והשתא לשיטת הרמב"ם ותוס' הנ"ל יקשה הא ר' דימי לא אמר דפליגי במיתה וממון דוקא רק ודבר אחר קאמר א"כ הוי לי' לומר דבמיתה וממון לא נחלקו רק במיתה ומלקות ומלקות וממון ולמה נאדי ממיתה לגמרי ולפירש"י ניחא דהך דהתם הכל בבאין כאחד ובהא במלקות וממון פליגי במיתה לא פליגי כלל בין במיתה ומלקות בין במיתה וממון תדע דמלקות ודבר אחר ע"כ לא משכחת רק בבאין כאחד דאי אח"כ לכ"ע חייב דלא משכחת מלקות וממון שיהא מלקות קודם ולא יתחייב רק ע"י גמר של ממון ובה במיתה לא פליגי כלל רק הכא שאינן באין כאחד פליגי בדבר אחר לא באותה פלוגתא של מלקות וממון ודוק:
ודע שאני מסתפק אי שחט שניהם לעכו"ם אי חייב מלקות אי נימא כיון שכבר נתחייב מיתה מחמת ראשון שוב לא שייך חיוב מיתה מחמת השני וממילא לוקה או דילמא כיון דמ"מ חייב מיתה בשני פטור מן המלקות. ואין להוכיח מדברי ר"ל דקאמר לא שנו אלא ששחט ראשין לע"ז ושני לשלחנו וקשה למה לי שני לשלחנו אפי' שחט שני נמי כל ששחט ראשון לע"ז חייב. הא ליתא דכיון דסובר ר"ל חייבי מיתות שוגגין פוטרין מן המלקות א"כ כ"ש בשחט שניהם לע"ז דאף דאינו נהרג מחמת השני מ"מ חיוב מיתה יש עליו ולא גרע משוגג אבל לר"י דסובר דבעינן חיוב מיתה בהתראה שיהא נהרג באמת א"כ כששחט שניהם דאינו נהרג מחמת שני חייב מלקות מיהו מדברי ר"י דקאמר דוקא בלא התרו והרי בהתרו נמי משכחת לה ששחט שניהם לע"ז וע"כ דבהא ג"כ פטור כיון שיש עליו חיוב מיתה ממש מחמת התראה רק דאי אפשר לדון תרי קטלי. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ה' שכתב שם וז"ל עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה שהרי נתחייב בדין גדול מזה ואם התרו בו למלקות בלבד לוקה עכ"ל משמע בהדיא אפילו שחט שניהם לע"ז וכבר נתחייב מיתה על הראשון מ"מ אי התרו על השני ג"כ אינו לוקה ואין לדקדק אם נתכוין הרב ז"ל לאשמועינן דבר זה למה לא זכר דבר זה גבי מיתה וממון פ"א מהלכות נערה ופ"ג מהלכות גניבה דכל קם לי' בדרבה מיני' אפילו כבר נתחייב אותה מיתה מעיקרא מ"מ אי בעת שעשה היזק ממון עבר ג"כ אותה עבירה פטור מן הממון ולמה לא כתבו רק גבי מיתה ומלקות באותו ואת בנו. זו אינה קושיא כלל דגבי מיתה וממון ומלקות וממון לא צריך לאמרו דכיון דפסק דמיתה וממון אפי' שוגג פוטר מן התשלומין ולא בעינן שיהרג דוקא א"כ כ"ש אי כבר נתחייב מיתה מעיקרא מ"מ לא גרע מה שמחויב מיתה בשעה שהיזק הממון מהי' שוגג דמ"מ חיוב מיתה יש עליו וגבי מלקות וממון לא משכחת לה דאם נתחייב שנית לוקה שמונים רק גבי מיתה ומלקות דבעינן דוקא התרו קמש"ל דכל שהתרו אפילו נתחייב מעיקרא ג"כ מיתה זו אינו לוקה ובוודאי יש לדחות ולומר שלא נתכוון הרמב"ם ז"ל ששחט שניהם לעכו"ם רק באיסור או"ב שחט לעכו"ם והיינו השני או הכוונה ששחט אותו ובנו לע"ז רק שלא הי' לו לסתום כ"כ אי הי' דעתו לחייבו בשחט שניהם. והי' אפשר לומר דתלוי במה שפירש"י ז"ל בהך ראשון לעכו"ם ושני לשלחנו דדנין מעיקרא מלקות על השני ואח"כ מיתה על הראשון אי נמי בב' בנ"א משמע דמסתפק רש"י ז"ל אי ראוי לב"ד להקל בכל מה דאפשר משום ושפטו העדה והצילו או להחמיר כדי לקיים בו שניהם ולפי זה יש לומר דספק הנ"ל ג"כ תליא בהא אי ראוי לב"ד להקל עליו ראוי לקבל חיוב מיתה של השני ולפטרו מן המלקות ואי יש לב"ד להחמיר לקיים שניהם דנין מעיקרא מלקות על השני ואח"כ דנין מיתה על הראשון. ובהכי ניחא לי ג"כ מה שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דהא הך דר' דימי נדחה פרק אלו נערות ולכ"ע פטור אפי' שוגגין מממון והכא משמע דכ"ש שיש לפטרו ממלקות וקשה חדא איך פסק דחייב מלקות ועוד הך מילתא דר"י ור"ל דהכא להיכן אזיל וכי לפי דברי רבין דפליג על ר' דימי לא אמר ר"ל הך ל"ש ולא השיב ר"י זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין ולהנ"ל יש לומר דסובר הרמב"ם דסברת ר"ל כיון דבהתרו מודה ר"י אפי' אינו נהרג כגון בשחט שניהם לע"ז דהא אינו מוצא רק בלא התרו א"כ ממילא אפי' בלא התרו כיון דס"ס אתה מודה דפטור אפי' אינו נהרג ור"י מחלק בין שוגג למזיד רק שאי אפשר לחייבו ב' מיתות וסובר דטפי יש לחייבו מלקות מממון רק דפליגי בהנ"ל כנ"ל:
שם וצריכא דאי אשמועינן בהאי פירש"י ז"ל דהך צריכותא הוא דלמה לי הך פלוגתא דהכא במיתה ומלקות והך דרב דימי במיתה וממון ואהא קאמר דאי הוי אשמועינן הך דמתניתין הוי אמינא בהך קאמר ר"ל דתרתי בגופו לא עבדינן וכו'. והנה התוס' הקשו על פירושו ויתברר בתוס' מה שיש ליישב דבריו. אבל בגוף פירושו אני תמה מאוד חדא מאיזה צד בא לעשות צריכותא דילמא ר' דימי דקאמר הכי באמת מהא דפליגי הכא אמתניתין שמיע לי' ושמע ג"כ מלקות וממון ומנין לנו דר"י ור"ל הוי פליגי ב' פעמים במיתה ומלקות ומיתה וממון עד שנצטרך לעשות צריכותא ועוד אי בא לחלק בין תרתי בגופו לחדא בגופו וחדא בממונא היאך לא זכר עיקר החילוק רק זכר סתמא בהא קאמר ר"ל בהא קאמר ר"י והרי בפרק אלו נערות דעביד צריכותא כה"ג קאמר לה בהדיא בפרט דהתם יש סברא להיפוך ג"כ א"כ וודאי הי' לו לפרש גם לישנא בהא קאמר אבל בהא מודה לא משמע הכי כלל רק הוי לי' לומר אבל בהך או אבל בההוא כיון דהם שני מיני פלוגתות ולשון בהא ובהא משמע דענין אחד הוא לכן נראה לי פשוט דבא לעשות צריכותא בדברי ר' דימי עצמו דקאמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין דכיון דמלקות פוטר כ"ש מיתה וכן אי מיתה מחייבת כ"ש מלקות וקאמר דחדא רבותא לר"ל וחדא רבותא לר"י כנ"ל ברור בזה:
בתוס' בד"ה כיון דאלו אתרו תימא מנ"ל הא בשלמא חייבי מיתות שוגגין וממון נפקא לן מתנא רבי חזקי' וכו'. ואני תמה על תמיהתם דהיכי אפשר לומר דר"ל יליף לה מקרא דהא באלו נערות מייתי ג"כ הך דר' דימי וכתר הכי פריך עלה מהך דחזקי' אלמא דמעיקרא לא ס"ד כלל הך דחזקי' וא"כ תיקשי מנא לי' הא ועוד כיון דלר' דימי פליגי במיתה וממון ג"כ א"כ היכי אפשר דפליגי בדחזקי' דמה זה שאמר ור"ל אמר פטור דכיון דכי אתרו בי' פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור דמשמע בהדיא דמסברא וטעמו קאמר לה והרי מחלקותם בדחזקי' ואינו תלוי בסברא רק גזה"כ ועוד אי פליגי בדחזקי' ור"י לית לי' דחזקי' א"כ למה נדחו דברי ר' דימי פרק אלו נערות מהך דחזקי' כיון דר' דימי ע"כ ידע לה ובהא פליגי לדידי' וברור דלר' דימי, לא פליגי כלל בדחוקי' רק בסברא פליגי כדמוכח בלישנא להדיא דנתן טעם לר"י דהא לא אתרו בי' ולר"ל כיון דאי אתרו בי' פטור וכו' הרי דבסברא נחלקו אך באמת יש להבין מהו סברת ר"ל בזה הא תינוקת של בית רבן יודעין ההפרש ביניהם דבהתרו חייב מיתה ובלא התרו אינו חייב מיתה. אבל באמת מזה ראי לפירש"י דבסברא נחלקו והיינו מדלא משכח ר"י רק בלא התרו והרי אפילו התרו איכא גווני טובא שאינו נהרג ואטו בזה"ז שאין דנין דיני נפשות בטל דין קם לי' בדרבה מיני' וכן נקטעה יד העדים דפטור לשמואל וכן אי כבר נתחייב מיתה מעיקרא וע"כ דמודה ר"י כל שהתרו בו אפילו אין דנין אותו ממש למיתה מ"מ חיוב ועונש מיתה פטרתו ואהא קאמר ר"ל כיון דבהתרו אתה מודה אפילו לא נהרג כיון שיש עליו עונש וחיוב בידי שמים כמו כן בלא התרו אף שאין ב"ד הורגין בלי התראה אבל מ"מ כיון שאינו אנוס רק שוגג וצריך כפרה ותשובה ואי לא"ה יש עליו חיוב ועונש בידי שמים ממילא פטור מממון ולמסקנא דאלו נערות מהך דחזקי' באמת אידחי לה דר' דימי לגמרי ולא פליגי רק אי מלקות ילפינן ממיתה או לא והכא דלר' דימי קאי שפיר פליגי בסברא ועביד צריכותא בין תרווייהו בגופו לחדא בממונא. גם מה שהקשו לפירש"י כיון דהתם קאמר צריכותא להיפוך דתרווייהו בגופו עבדינן דהוי מיתה אריכתא. וגם בזה נראה לי דלק"מ דהך סברא דמיתה אריכתא לא שייך רק במזיד דכיון דחייב מיתה מלקינן לי' נמי והוי מיתה אריכתא אבל בשוגג כיון דסברת ר"ל דיש לו עונש מיתה בידי שמים א"כ לא יוכלו ב"ד למטה לעשות לו מיתה אריכתא להוסיף על עונש בידי שמים ודוק ומ"ש אלא משום דגבי מזיד וכו' כוונתם דלא תיקשי דיקשה באמת למה לא עביד הכא הך צריכותא בב' צדדים אפילו לפי הנראה לפרש שכתבו בסמוך מ"מ בהא אין לנו רק צד אחד וצ"ל בהא קאמר ר"י ובהא קאמר ר"ל הא הני תרי צדדים יש לומר כאן והוי צריכותא ממש ולתרווייהו אין ללמוד חד מחברי' ועל זה כתבו דלולא פירש"י ניחא דכיון דכבר הוזכרו תרי קראי לענין מזיד דלא עבדינן תרתי כלל שוב אין צריך לאשמועינן לענין שוגג אלא שלא היו צריכין לומר מכח תרי קראי רק בפשיטות לולא פירש"י הוי אמרינן דהנך תרתי דהתם לא שייכי רק במזיד אבל בשוגג כיון דלא עבדינן לי' כלל תרתי לא שייך למיעבד צריכותא בזה רק לרש"י דנסיב לה לענין שוגג קשיא דנימא איפכא ג"כ. ומה שכתבו ונראה לפרש כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לפע"ד בזה:
בגמרא ופרת חטאת שחיטה שאינה ראוי' היא וכו' פרה נפדית על גב מערכתה. פירש"י דקסבר ר"ש עומד לפדות כפדוי דמי ואיכא למידק דהוי לי' לומר הניחא לר' אושעי' לעיל דקאמר דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' ואפילו זרק הדם דשחיטה אינה מתרת רק זריקה ולא מהני עומד ליזרק כזרוק א"כ ממילא לא מהני נמי עומד לפדות כפדוי דמ"מ אין שחיטה מחרת רק פדיי' והכי מקשה להדיא במרובה (דע"ו) דפריך שם לר"י ור"ל וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת והלא פדיי' מתרת ומשני עומד ליזרק כזרוק ועומד לפדות כפדוי א"כ לר' אושעי' דלעיל דלא מהני עומד ליזרק דאפילו זרק באמת לא מהני וה"ה עומד לפדות דס"ס כיון דשחיטה עצמה אינה מתרת רק מכח פדיי' לא הוי שחיטה ראוי' כמ"ש התוס' לעיל:
וראיתי בתוס' בב"ק כתבו דלר' אושעי' באמת אתיא מתניתין כפשטא דלית לי' עומד ליזרק כזרוק ולא עומד לפדות כפדוי ולפי זה קשה דהוי לי' לומר כאן הניחא והתוס' לעיל כתבו לחלק בין זריקה לפדיי' דשחיטה צריך לזריקה וזריקה לשחיטה וכל זה דחוק לפע"ד אבל נראה לי דמעיקרא לק"מ דוודאי ס"ל לר' אושעי' דעומד ליזרק כזרוק ועומד לפדות כפדוי רק בזריקה כיון דאי זרק קודם גמר שחיטה לא מהני א"כ בשעת שחיטה לא הי' עומד ליזרק כלל ולא שייך לומר דהוי כזרוק בשעה שאי הי' זורק לא הוי מהני כלום א"כ ממילא שעת השחיטה הוי אינה ראוי' ובשביל שזרק אח"כ לא נעשה למפרע ראוי' להתחייב על השחיטה כיון דבשעת שחיטה לא היתה ראוי' ולאחר שחיטה לא שייך לחייב משום כל העומד ליזרק דאפילו זרק אז מ"מ בשעה ששחט לא נתחייב משא"כ פדיי' דאי פדאה קודם ג"כ מהני א"כ בשעת שחיטה היתה עומדת לפדות ושפיר שחיטה מתרת דהוי כפדוי קודם ששחט שהיתה אז עומדת לפדות:
ודע שיש לדקדק קצת שאמר פרת חטאת אינה משנה דהא מ"מ איצטרך לרבנן דלית להו עומד לפדות כפדוי ופרה אינה מטמאה טומאת אוכלין ולדידהו הוי שחיטה שאינה ראוי' ושפיר קמש"ל דמ"מ רבנן מחייבי וצריך לומר דבאמת מה שאמר פרת חטאת אינה משנה היינו שמוחק אותה ממשנתו של ר"ש דקתני עלה ר"ש פוטר ובאמת מודה ר"ש בהא אבל וודאי לרבנן הוי שפיר משנה:
בתוס' בד"ה פרה מטמאה טומאת אוכלין מה שהקשה בקונ' וכו'. באמת יש לתמוה לפי' הקונ' כיון דמפרש מטמא היינו שמקבלת טומאה לטמא אחרים א"כ למה לו לומר לטמא אחרים הא נ"מ לגבי עצמה דהוי אוכל ומקבלת טומאה ופסולה דפשיטא דפרה שנטמאה פסולה דחטאת קרי' רחמנא וצריך לומר דסובר רש"י דלענין שתפסל אין צריך שתהא אוכל דהא אפרה שנטמא נפסל ואפר אינו אוכל כלל א"כ פרה נמי מטמאה אף שאינה אוכל וע"כ לטמא אחרים בעינן שתהא אוכל וקשיא לי' לרש"י כיון דמטמאה אדם ממילא מטמאה נמי אוכלין ומשקין דסופה לטמא טומאה חמורה והוצרך לפרש מכח צירוף ומה שכתבו התוס' דטומאה חמורה לא מהני רק שלא הצריך מים ושרץ אבל אוכל בעינן שיהא והביאו מן התוספתא וזה אצלי מן התימה דהך תוספתא לא נשנית לר"ש דוקא וכ"ע מודי בה אפילו רבנן ואי בעינן שיהא אוכל דוקא א"כ לרבנן דעומד לפדות לאו כפדוי הי' מהראוי שלא תטמא אוכלין ומשקין וע"כ דמכח טומאה חמורה לא בעינן שתהא אוכל וע"כ לענין צירוף מיהו לכאורה בין לפירש"י בין לפי' התוס' לכאורה יש נ"מ שתהא אוכל דאם נגעה במת נעשית אב הטומאה ומטמאה אדם וכלים אפי' אין מתעסקין ושפיר יש לגרוס מיטמאה מיהו דעת הרמב"ם פ"י מהלכות אבות הטומאות שאין אוכלין נעשין אב הטומאה לעולם אמנם בתוס' פסחים (דף י"ז) בד"ה רביעי רצו לומר דאוכלין יכולין להיות אב הטומאה עיי"ש:
בד"ה הואיל והיתה לה שעת הכושר תימא דמשמע דהשתא לאו בת פדוי' היא וכו'. לא ידעתי למה להו להקשות דפרה קדשי בדק הבית היא הא בלא"ה ע"כ עכשיו בת פדיי' היא דאי אחר שנשחטה אינה בת פדיי' היכי מהני מה שהיתה לה שעת הכושר כיון דאז בעת שהיתה בת פדיי' לא הוי אוכל לקבל טומאה דכל כמה דלא נגמרה שחיטתה הוי כחי ואינה מקבלת טומאה א"כ לעולם לא הי' עלי' שם אוכל לקבל טומאה דבשעת שחיטה אפי' נפדית אינה מקבלת טומאה ומה יועיל אז דהוי כפדוי ועכשיו שגמר השחיטה שוב אינה בת פדיי' ולמה לי שהיתה לה שעת הכושר. גם אני תמה בגוף תמיהת התוס' לפי מה שהעלו בדיבור הקודם דהך פרה מטמאה הכוונה דחשובה אוכל לטמא אוכלין ומשקין בלי הכשר מים ושרץ משום דסופה לטמאה טומאה חמורה, א"כ פרה זו נשרפת לאפר כדינה כיון שלא נטמאה ממקום אחר כלל א"כ שפיר קאמר שהיתה לה שעת הכושר כיון דבאמת לא נפדית ונעשה ממנה אפר פרה א"כ איגלאי מילתא למפרע דלא הוי אוכל כלל קמש"ל כיון שהיתה לה שעת הכושר קודם שנעשית אפר אף שעכשיו לא נפדית מ"מ חשובה היתה אז אוכל בשעה שהיתה עומדת לפדות אך לפירש"י שפי' דמקבלת טומאה לטמא אחרים בצירוף א"כ כיון שנטמאה נפסלה ולא נעשית פרה אדומה כלל א"כ שפיר קשיא לישנא שהיתה לה שעת הכושר אבל לפי' התוס' לא קשיא כלל אמנם באמת אפי' לפירש"י לא ידעתי מקום קושיא כלל דוודאי מיירי הכא שבשעה שנטמאה וקיבלה טומאה לא נפדית דאי נפדית אוכל גמור היא לכ"ע א"כ כיון שלא נפדית הרי בשעה שנטמאה אכתי לא היתה אוכל ועל זה קאמר כיון שהיתה לה שעת הכושר לפדותה קודם שנטמאה ועומד לפדות כפדוי והוי כמו שנפדית קודם והוי אוכל בשעה שנגע הטומאה בה ואין צריך לומר דאחר הזאה לא. דלשון על גב מערכתה משמע כל כמה שלא נשרפה:
בא"ד וא"ת ואמאי לא אמרינן וכו' כשחוט דמי. דבריהם צ"ע דהא חזינן לכ"ע קדשים מקבלין טומאה אחר מיתה תיכף ולא ס"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא מיקרי אוכל א"כ מ"ש דבחיים אינן מקבלין טומאה וע"כ דחי בלא"ה אינו מקבל טומאה אפי' אי יהא חשיב אוכל רק ב"פ סובר ריה"ג דכיון שאינו טעון שחיטה חשיב כמת וכמפרכסת ודע דלכאורה לתירוץ האחרון שוב אין צריך לראשון ולא נראה כן מלשון התוס' וצריך לומר דלא ניחא להו לומר דלריה"ג כל הקדשים מקבלין טומאה מחיים ור"ש דלא כריה"ג דלעיל פרק בהמה המקשה משמע דהך ברייתא עבר בנהר הוכשר מצי אתי כר"ש ור"י מוקי לה כר"ש ור"ל דלא כר"ש והשתא לר"ש ע"כ חי אינו מקבל טומאה כלל והך ברייתא ריה"ג היא. אבל משעיר המשתלח לא קשיא דיש לומר לריה"ג איברים אסורין בהנאה או דבאמת מקבל טומאה מחיים: