תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף פא.
בגמרא והא מבעי' לי' וכו' הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה. הנה לכאורה משמע דלילה הוי להרצאה מחוסר זמן עדיין ולקדושה אינו מחוסר זמן ויכול להקדישו וכן נראה מדברי התוס' להדיא בד"ה יום אבל דבר זה אצלי מן התימא שהרי עיקר האיסור להקדיש מחוסר זמן הוא משום שהוא מחוסר זמן להקרבה ואי בלילה אכתי הוי מחוסר זמן להקרבה למה יוכל להקדישו מ"ש תוך ז' מלילה ואולי יש לומר דבאמת לולא דלילה בלא"ה כל קרבן אינו בא בלילה לא הוי מחוסר זמן להקרבה כלל כיון שהוא שכבר יצא מכלל הז' רק לפי שאינו יכול להקריב בלילה הוי מחוסר זמן ואף דבעלמא מצד לילה לא מיקרי מחוסר זמן היינו שכבר הי' לו שעת הכושר ביום אבל זה שלא הי' לו שעת הכושר מעולם אכתי הוי מחוסר זמן לכך לענין להקדיש דמותר להקדיש בלילה כל קרבן כבר יצא מכלל מחוסר זמן אבל להקרבה כיון דלילה לאו זמן קרבן הוא וזה לא הי' לו שעת הכושר מעולם לא נפיק בלילה מכלל מחוסר זמן להקרבה חוץ מה שאין מקריבין בלילה אמנם נראה לי לפרש בפשיטות דוודאי אי הוי כתיב שבעת ימים יהי' תחת אמו היינו מפרשים שבעת ימים עם הלילה שלאחריו דבקדשים הלילה נמשכת ליום שלפניו דמהאי טעמא צריך קרא לאו"ב דהיום הולך אחר הלילה שלפניו רק עיקר הקושיא כיון דכתיב וביום השמיני הרי יום זה ע"כ יום גרידא הוא דאין קרבן בלילה א"כ ממילא הנך ימים דמעיקרא ג"כ ימים בלא לילה א"כ יש סתירה בכתוב דמעיקרא שבעת ימים בלא לילה הא בלילה חזי והדר כתיב ביום השמיני רק ביום ואהא משני לילה לקדושה דיכול להקדישו בלילה דשוב לא הוי מחוסר זמן ויום להרצאה לפי שאין מקריבין קרבן בלילה אבל מחוסר זמן לא הוי כלל אפי' להקרבה רק כמו קרבן דעלמא ואי קשיא מה צורך ביום השמיני הא כל קרבן אינו קרב בלילה הא ליתא דאי לא הוי כתיב ביום השמיני הוי אמרינן דבלילה הוי מחוסר זמן והך שבעת ימים היינו עם הלילה שלאחריו כמו בקדשים לכך כתיב ביום השמיני ירצה דהא וודאי יום ולא לילה כמו כן ז' ימים ימים ולא לילה והא כיצד לקדושה כנ"ל ועמ"ש בתוספות בד"ה יום:
בתוס' בד"ה יום להרצאה וא"ת וכו' ואם עלה ירד ותימה וכו' ושמא וכו' כל דבריהם תמוהין לפע"ד שהרי עיקר הקושיא הכא לר' זירא דלמד מהך ביום השמיני שלא ילקה על מחוסר זמן והא לא מוכח כלל דשפיר צריך יום להרצאה והיינו שיהא בלילה עדיין מחוסר זמן להרצאה וממילא נ"מ דלוקה משום מחוסר זמן בלילה [ולמה להו משום דאי עלה לא ירד] ומצד ביום צוותו אינו לוקה על הקרבת לילה דאין זה בכלל פסולים שבשור ושבשה ועוד אפי' אי לוקה על הקרבת לילה מ"מ לוקה נמי על מחוסר זמן אי הקריב מחוסר שמנה בלילה ואם נתכוונו להקשות דהא מסקינן הכא כתיב קרא אחרינא כן תעשה א"כ לפי האמת הוי ניתק לעשה ואין לוקין על מחוסר זמן א"כ קשיא להו לפי האמת למה נפקא מינה יום להרצאה הא בלא"ה אין מקריבין בלילה ומלקות ליכא במחוסר זמן ולכך הוצרכו לומר משום דנ"מ אי עלה ירד:
אבל מ"מ הוא תמוה חדא כיון דהך נ"מ דאי עלה ירד אינו רק לר"ש דסובר הקרבת לילה דעלמא לא ירד ומחוסר זמן ירד א"כ לר"ש בלא"ה הא לוקה על מחוסר זמן ונ"מ דאי הקריב מחוסר שמנה בלילה שאחר שבעה לוקה משום מחוסר זמן. ועוד תימה גדולה שכתבו אח"כ לתמוה דהא הך נ"מ רק לר"ש והרי לר"ש לוקה א"כ לא קשיא כלל מר' אפטוריקי דע"כ לא פריך רק לרבנן. והדבר תמוה מה בכך דפריך לרבנן ס"ס מקשה שפיר היכי למדו מהך מביום השמיני דבא הכתוב לנתקו לעשה אדרבא לכך כתיב ביום השמיני שיהא מחוסר זמן בלילה וילקה גם בלילה ואינו ניתק כלל לעשה כלל ולמה לן לומר דר' אפטוריקי כר"ש דוקא אליבא דכ"ע ראוי ללקות ואהא משני דכתיב קרא אחרינא דע"כ ניתק לעשה והשתא ממילא לא קשיא כלל מר' אופטריקי דאיהו כר"ש ולרבנן פשיטא דצריך תרי קראי דאי חד קרא הוי אמרינן לחייבו מלקות על הקרבת לילה לכך כתיב קרא אחרינא דניתק לעשה ור' אפטוריקי דסובר יום להרצאה היינו לחייבו מלקות על לילה או שירד בלילה [דר"ש לא ס"ל דניתק לעשה] ועכ"פ אין כאן שום תימה כלל גם מה שכתבו ושמא ר' זירא דהכא וכו' הוא תמוה דמנ"ל להקשות קושיא לר' זירא משום שמא סבר כר"נ בר יצחק וטפי הוי להו לומר דהא ר"נ בר יצחק מתרץ התם מילתא דר"ז אפי' לר"ש ושפיר מקשה הכא לר"נ בר יצחק דהא ע"כ ר' זירא דלא כר"ש דאי לר"ש נמי לא לקי תיקשי לי' מברייתא דר' אפטוריקי אבל לכל זה אין צורך דפשיטא דלק"מ כמו שבארנו ועמ"ש בגמרא לפרש בע"א ובלא"ה לק"מ ע"ש:
בא"ד דלר"ש הכי נמי דלקי כדאמר בפ"ב דזבחים. והנה שם מפרש בגמ' טעמא דר"ש דמחייב על שחוטי חוץ שהוא מחוסר זמן בלא תעשה מכח קרא דלא תעשון דהיינו מחוסר שילה אף דאינו ראוי לפנים דהיינו לגלגל ופריך עלה אי הכי לילקי נמי לילקי אלמה אמר ר' זירא הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה ומשני לר"ש הכי נמי דלקי. ויש לתמוה במה נפשך אי הך לאו דלא תעשון ג"כ הוי ניתק לעשה א"כ בדין הוא שלא ילקה כיון דג"כ ניתק לעשה ואי הך לאו דלא תעשון אינו ניתק לעשה רק מחוסר שמנה א"כ מאי קושיא מר' זירא מחוסר שמנה אינו לוקה דניתק לעשה אבל מחוסר שילה דאינו ניתק לעשה לוקה ופשיטא שאי אפשר להקשות שילקה מחוסר שמנה הניתק לעשה מכח לאו דלא תעשון דמיירי במחוסר שילה וצריך לומר דהכוונה להקשות דר' זירא משני דאפילו או"ב אינו לוקה משום מחוסר זמן כיון דגלי קרא דמחוסר שמנה לא ילקה דלכך נתקו לעשה ממילא כל מחוסר זמן אינו לוקה והתם שמענו מחוסר זמן לוקה דהא הך לא תעשו כולל במת יחיד ובמת ציבור ובבמת יחיד וודאי לוקה כמו כן בבמת ציבור ואדרבה עיקר קרא על במת ציבור שלא יקריב חובות אפילו בבמת ציבור דהוי מחוסר זמן של שילה א"כ מוכח דלוקה ואי נימא דרק מחוסר שמנה דניתק לעשה אינו לוקה ולא מחוסר שילה א"כ או"ב דג"כ אינו ניתק לעשה למה לא ילקה מ"ש דמדמית לי' למחוסר שמנה ולא למחוסר שילה וכיון דלא ניתק לקי כיון שמצינו בהכרח מחוסר זמן לוקה ומשני דרק לרבנן אמר ר' זירא דלית להו הך לא תעשון כלל אבל לר"ש שפיר לוקה ולפי זה היינו דוקא על או"ב אבל על מחוסר שמנה דניתק לעשה לא פליג ר"ש כלל ושפיר פריך מר' אפטוריקי מיהו באמת דברי התוס' נכונים בזה דס"ס מאי קושיא מר' אפטוריקי דאיהו קאמר לר"ש דסובר עלה לא ירד ויש נ"מ בין פסול לילה דעלמא למחוסר זמן של לילה אחר ז' א"כ שפיר צריך קרא יום להרצאה אבל ר' זירא משני מתניתין לרבנן דס"ל בתרווייהו עלה ירד ואין צריך יום להרצאה ושפיר מוכח דהוי ניתק לעשה. אלא שלא הי' להם לומר קושיתם על זה הדרך דלא פריך רק לרבנן והרי מתניתין כרבנן וודאי אתיא דלר"ש לא לקי כלל משום או"ב דהוי שחיטה שאינה ראוי' ומאי קושיא מר' אפטוריקי דלא קאי רק לר"ש ושפיר משני ר' זירא מתניתין דידן דוודאי כרבנן אתיא ודוק:
בגמרא אמר ר"ה אומר הי' ר"ש אין או"ב נוהג בקדשים מ"ט כיון דאמר ר"ש וכו' שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא איכא למידק מנ"ל להוכיח מר"ש דאין או"ב נוהג בקדשים דהא חזינן דלת"ק נמי לולא דכתיב ושור לא הי' נוהג רק גזה"כ דנוהג א"כ לר"ש נמי נוהג מהאי טעמא ובוודאי אין להקשות על הכתוב למה ינהוג בקדשים הא אינה ראוי' דהא שחוטי חוץ נמי נוהג אף דוודאי שחיטה שאינה ראוי' היא וע"כ דגזה"כ הוא דכאן הוי שחיטה א"כ או"ב נמי יש לנו לומר דגזה"כ הוא דהוי שחיטה מכח ושור ואמת דהתוס' לעיל כתבו דאפילו לר"ה בחולין ואח"כ קדשים נוהג ולפי זה יש לומר דגזה"כ ושור רק בהא אבל בקמא קדשים אינו נוהג אבל לא ידעתי כיון דגזה"כ ושור דנוהג דהוי שחיטה מאיזה צד נחלק בין ראשון לשני ואי משום דעיקר איסור או"ב בשני הוא א"כ היכי קאמר אין או"ב נוהג בקדשים כיון דבבתרא קדשים נוהג וזהו עיקר או"ב ועוד כיון דעיקר או"ב בבתרא א"כ אפילו בתרא חולין אינו נוהג:
והי' נ' לי לומר דר"ה דייק מר"ש כיון דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ויליף שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן ולא בעי למילף משחוטי חוץ דהוי חולין מקדשים רק יליף חולין מחולין והשתא כיון דקדשים באו"ב עצמו שחיטה שאינה ראוי' היא ומ"מ כתיב ושור לרבות קדשים ותרווייהו אפקי' רחמנא בחד לא תשחטו א"כ הוי לן למילף טפי או"ב מאו"ב חולין מקדשים דכתיבי בהדרי בחד לא תשחטו מלמילף חולין מחולין ממקום אחר מטבוח טבח והכן ומזה דייק ר"ה דע"כ ר"ש לות לי' דרשה דושור כלל ואינו נוהג במוקדשין כלל דהוי באמת שחיטה שאינה ראוי' וקרא לא תשחטו כתיב וילפינן חולין מחולין מטבוח טבח דאינה ראוי' לא הוי שחיטה ובזה הי' אפשר לפרש הך מנין שנוהג במוקדשין ששאלו לעיל והיינו משום דמנ"ל דילמא דוקא שחיטת חולין דראוי' היא הוי שחיטה לאו"ב ולא של קדשים שאינה ראוי' ולמד מן ושור דכולל קדשים אבל ר"ש לית לי' הך ושור וממילא אינו נוהג בקדשים מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דהא מילתא דכמה דלא זריק דם לא שייך רק בקמא ולא בבתרא ובפנים ולא בחוץ והך אינה ראוי' מכח חוץ ג"כ לא שייך רק בקמא אבל בבתרא מיגו דהוי שחיטה לענין חוץ הוי נמי שחיטה לאו"ב ולפי זה אין צורך לומר גזה"כ כלל לר"ש רק היכי דהוי אינה ראוי' אינו נוהג במוקדשין והך ושור דבא לאתויי דנוהג היינו היכי דהוי שחיטה ראוי' והא דאמר אין או"ב נוהג במוקדשין היינו היכי דהוי שחיטה שאינה ראוי':
שם אחד בפנים ואחד בחוץ וכו' לר"ש שני בלא תעשה. איכא למידק הא רבא הוא דסבר לקמן דעולה דלאו בת אכילה היא אפילו ראשון עולה ושני חולין פטור דהוי שחיטה שאינה ראוי' א"כ היכי פסיק ותני קדשים הא בראשון עולה לר"ש נמי חייב כרת דשני מתקבל בפנים הוא דראשון ששחט עולה לא הוי ראוי' אפילו שחט בפנים ולא מהני מה דנימא דאו"ב נוהג בקדשים דמ"מ בעולה אינו נוהג ומסתמא אחד בפנים הוי כמו אחד בחוץ דוודאי בכל קדשים מיירי בין בעולה בין בשלמים א"כ ה"ה אחד בפנים ועכ"פ הוי לי' לומר הך בבא אחד בפנים ואחד בחוץ בעולה דמחייב ר"ש כרת וצ"ע ועמ"ש לקמן במילתא דרבא:
שם הואי התראת ספק רש"י ז"ל מחק גירסא זו והיינו דהוי מחוסר זמן ופסול והתוס' השיגו לעיל על דבריו בזה דכיון דהוי מחוסר זמן ממילא ע"כ גזה"כ שיש בו משום או"ב ונראה לי דלא קשיא כלל כיון דלכ"ע בלא זרק דם כגון שנשפך הוי שחיטה שאינה ראוי' מכח זריקת דם א"כ הכא דבוודאי ל יזרק הדם דהא מחוסר זמן הוא א"כ מלבד פסול של מחוסר זמן יש כאן פסול שלא נזרק הדם והוי שחיטה שאינה ראוי' מכח חסרון דם ומה נ"מ אי לא נזרק מחמת שנשפך או לא נזרק מחמת שהוא מחוסר זמן ס"ס הוי שחיטה שאינה ראוי' מכח חסרון זריקה. וביותר אני תמה עכ"פ היכי ס"ד לגרוס דהוי התראת ספק הא פשיטא דוודאי לא יזרוק ואי לא איכפת לן מה שלא יזרוק א"כ אפי' אי התראת ספק לא הוי התראה הוי שחיטה ראוי' כיון דידעינן דלא יזרוק ומ"מ הוי שחיטה והוא תמוה לפע"ד אך לא ידעתי למה בדברי רבא בסמוך פירש"י מכח התראת ספק מאחר שכבר החליט שהוא פי' משובש:
שם לא מיבעי' שחט חולין ואח"כ שחט עולה דפטור וכו' יש לדקדק בשלמא בשלמים נקט שפיר פטור אבל איסור יש בו דכיון דאינו רק מכח התראת ספק א"כ פשיטא דאסור לשחוט רק מלקות אין בו אבל בעולה כיון דלאו בת אכילה היא א"כ מותר לכתחילה בין חולין ואח"כ עולה בין עולה ואח"כ חולין. ונראה לי דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל דבבתרא קדשים בחוץ מודה ר"ש דלא אמרינן מיקטל קטלי' דכיון דאותה שחיטה עצמה הוי שחיטה להתחייב בחוץ הוי נמי שחיטה לאו"ב כדאמרינן בכמה דוכתי מיגו דהוי מחיצה לעיל פרק בהמה המקשה ובשבת וסוכה מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה אף דבחול לא הוי דופן לסוכה א"כ הכא נמי בראשון חולין ושני עולה אין כאן פטור משום דעולה לאו בת אכילה דהא ושחט את בן הבקר כתיב אלמא דהוי שחיטה לענין קרבן הוי שחיטה לאו"ב ג"כ רק דפטור משום התראת ספק כמו בשלמים והכי קאמר לא מיבעי' חולין ואח"כ עולה דפטור מכח התראת ספק אלא אפי' עולה ואח"כ חולין דלא הוי התראת ספק ח"מ פטור משום דעולה לאו בת אכילה היא ובקמא לא אמרינן מיגו דהוי שחיטה לקרבן הוי שחיטה לאו"ב דאותה שחיטה אינה או"ב כלל א"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' ואי שחט בנה פטור ומשום דברישא איכא איסורא עכ"פ דאינו פטור רק מכח התראת ספק נקט בסיפא נמי פטור אבל בסיפא מותר לכתחילה כנ"ל:
בתוס' בד"ה עולה לאו בת אכילה היא ותימה וכו' שאי אתה יכול להאכילו לאחרים וכו'. פי' דליכא למימר דוקא באבר מן החי דפרק העור והרוטב דב"נ מוזהר עליו לא הוי אוכל אפי' לעכו"ם אבל כאן אין ב"נ מוזהר על אכילת עולה והוי שפיר אוכל לקבל טומאה אבל שחיטה ראוי' לא הוי דבלי שחיטה ג"כ הי' יכול ב"נ לאכלה ע"י נחירה ומיתה אבל באמת ר"ש קאמר הא מילתא בכל איסורי הנאה שאין ב"נ מוזהר בעצמו רק לפי שאין אנו יכולין ליתן לו לאכול מצד איסור שלנו הוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים:
מיהו נראה לי ליישב עיקר קושיתם דוודאי הא דס"ל השתא דלא כר' אושעי' דלעיל דסובר קדשים לא הוי שחיטה ראוי' משום דשחיטה עצמה אינה מתרת בשר רק בצירוף זריקה. היינו משום כיון דאכילת הבשר צריכה שחיטה להתיר מידי נבלה והשחיטה עשתה שלה ואף שצריך זריקה היינו מצד אחר משום שהן קדשים יש איסור לאכול שלמים קודם זריקה אבל השחיטה התירה את שלה באכילה לבעלים להוציא מידי נבלה כמו בעלמא בחולין ולפי שכאן הוא קדשים וצריך זריקה ג"כ לא יצאה השחיטה מכלל ראוי' אבל בעולה דכולה למזבח ולא משכחת אכילה למזבח כלל בשום פנים רק בקדשים דחולין אינן ראוין למזבח כלל א"כ כיון שאין בקדשים היתר שחיטה בשום פנים רק בזריקה א"כ השחיטה והזריקה אחת היא והתורה לא אמרה רק לא תשחטו דשחיטה גורם ולא שחיטה וזריקה דכל ענין אכילת מזבח אינו רק שחיטה וזריקה הילכך בעולה מודה רבא לר' אושעי' דהוי שאינה ראוי' מכח דאין שחיטה מתרת רק בצירוף זריקה הילכך לענין טומאה חשיב שפיר אוכל אבל שחיטה ראוי' לאו"ב לא הוי לפי שאין השחיטה מתרת רק בזריקה כנ"ל ומ"מ דחינן דברי רבא דמשמע דקרא האכל יאכל בשתי אכילות דאכילת מזבח ואכילת אדם שאין ממש בלי הבדל כנ"ל: