תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף פ:
בגמרא קמא מיקטל קטלי' שני כרת נמי ליחייב. יש לתמוה הא הך פלוגתא דר"ש ורבנן תליא דר"ש יליף שחיטה מטביחה וטבוח טבח והכן ורבנן ילפי שחיטה משחיטה של חוץ ומה התם הוי שחיטה אף כל שחיטה שאינה ראוי' הוי שחיטה ור"ש יליף חולין מחולין ולא חולין מקדשים והשתא מנ"ל דפליג ר"ש בהך בבא קדשים בחוץ ע"כ לא ס"ל לר"ש דאינה שחיטה רק בשחט ונמצא טריפה ושור הנסקל ועגלה ערופה דלא ילפינן שחיטת או"ב משחוטי חוץ אבל או"ב בחוץ מודה ר"ש דלא אמרינן דליהוי או"ב שחיטה שאינה ראוי' מכח שחוטי חוץ עצמו כיון דשחוטי חוץ ע"כ הוי שחיטה והיכי נימא דאותה שחיטה עצמה לגבי חוץ הוי שחיטה ולגבי או"ב לא הוי שחיטה מכח שחוטי חוץ עצמה ואדרבא יש לנו לומר מיגו דהוי שחיטה להתחייב עלה משום שחוטי חוץ חייב נמי משום או"ב וכה"ג אמרו לעיל פרק בהמה המקשה (דף ס"ט ע"א) דבעי ר' חנניא הוציא עובר את ידו בעזרה מהו מי אמרינן מיגו דהוי מחיצה לעזרה הוי נמי לעובר או דילמא מחיצת עובר אמו הוא וע"כ לא מבעי' לי' רק משום דיש לעובר מחיצה שלו של אמו אבל הכא מאיזה צד לא נימא מיגו דהוי הך שחיטה עצמה שחיטה לענין איסור ששחט בחוץ הוי נמי שחיטה לאו"ב ואין נימא להיפך דאותם שחיטה עצמה של חוץ משוי לה אינה ראוי' דמחמת שחוטי חוץ לא יתחייב באו"ב וכה"ג אמרינן בסוכה (דף ז' ע"א) אה דתנן שתיים כהלכתן שלישית אפי' טפח אמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת ופירש"י בד"ה וכן לשבת אעפ"י שצריך לשבת שלשה מחיצות ליעשות רשות היחיד. שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות הסוכה אם עשאה בר"ה סמוך לפתחו סוכה דאין בה אלא שתיים כהלכתן ושלישית אפי' טפח מכניס ומוציא הימנה לביתו דאע"ג דבשאר שבת לא משתרי אי נמי בשאר מחיצות שאינן של סוכה לא משתרי בהכי. לשבת דסוכה שרי' דמיגו דההוא טפח אגמרי' רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי לי' דופן שלימה לסוכה הוי דופן נמי בשבת דסוכה לענין שבת עכ"ל וכמו כן סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי פסי ביראות כשרה דמיגו דהוי מחיצה לשבת הוי מחיצה לסוכה והיינו בשבת שחל בו סוכות א"כ הך דהכא דומה ממש להתם וק"ו הוא ומה התם דמה דנימא דלא יהא דופן לסוכה אין זה מחמת שהוא דופן לשבת רק מצד עצמו אין זה דופן לסוכה וכן להיפך אבל הכא העיקר שאנו דנין דלא הוי שחיטה לאו"ב הוא מחמת שנשחט בחוץ א"כ פשיטא דיש לנו לומר כיון דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לענין או"ב והוא תמוה לפע"ד ואדרבא אי נימא כך יתיישב היטב למה בהך משנה דלקמן דפליגי ר"ש ורבנן בשחיטה שאינה ראוי' באו"ב לא נקט קדשים בחוץ וגבי כיסוי נקט קדשים בחוץ ולהנ"ל הוי ניחא דלענין או"ב אי שחט בחוץ אמרינן מיגו דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לאו"ב משא"כ בכיסוי הדם דאשר יאכל כתיב ע"כ אין בו משום כיסוי גם בהא דהא עכ"פ אסור באכילה וצריך לומר דגבי או"ב לא קתני דכבר הוזכר כאן דקדשים בחוץ חייב ובכסוי דלא הוזכר קתני לה והוא דחוק קצת ולהנ"ל הוי ניחא בפשיטות] וביותר תימא דמקשה בסמוך מקמש"ל דלא כר"ש פשיטא דהכי איתא ועכ"פ הוי לי' לומר דקמש"ל דלא אמרינן דמודה ר"ש מיגו דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לאותו ובנו:
ועל כרחנו אנו צריכין לומר בישוב קושיא זו והוא דדוקא במחיצת העזרה ובדופן סוכה דבשעה שאנו אומרים מיגו תרווייהו בהדדי הוי ודופן אחד מועיל לזה ולזה דמיגו דהוי דופן לשבת הוי אותו דופן עצמו דופן לסוכה וכן עובר ועזרה אבל הכא מעיקרא כששחט האב בחוץ לא הי' כאן או"ב כלל רק דנימא מיגו דהוי שחיטה לחוץ הוי שחיטה לענין שאם ישחוט הבן אחריו יהא חייב משום או"ב הא לא אמרינן דחיוב או"ב על שחיטת הבן הוא מה שלא הי' אז בשעה ששחט האב ואין זה דומה רק אי שחט השני בחוץ אז הי' מקום לומר דכיון דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לענין או"ב דאותה שחיטה הוי שחיטה לזה ולזה אבל אי שחט קמא בחוץ לא אמרינן מיגו שיועיל למה שישחוט הבן אח"כ ומ"מ אין להכריח חילוק זה מהך דסוכה דחזינן דלא מהני להיות דופן אחר השבת וכן בהיפוך לשבת אחר סוכות דהא ליתא דהכא מה שפוטרין אותו בשחיטת הבן הוא מכח מה ששחט האב מעיקרא בחוץ משא"כ בסוכה שאחר השבת אנו דנין עלי' עכשיו ואפי' לא היתה עומדת כלל בשבת משא"כ בשחיטת שני לולא שחיטת ראשון דהוי אינה ראוי' הי' חייב א"כ נימא דהוי שחיטה כיון שהיתה מחייבת משום שחיטה חוץ מחייבת נמי משום או"ב בשחיטת הבן אבל מ"מ לא דמי ג"כ להך דסוכה בשבת דהוי בהדדי ממש משא"כ כאן דבעת שחיטת האב לא הי' או"ב כלל ולא הוי שייך אז מיגו ממילא אפי' שחט הבן שוב לא אמרינן למפרע מיגו דהוי שחיטה לענין שחוטי חוץ הוי שחיטה לאיסור או"ב שיבוא אח"כ כשישחוט השני הבן:
ובהכי ניחא נמי דקאמר קמא מיקטל קטלי' ב' כרת נמי ליחייב וקשה כיון דעיקר הקושיא על השני והרי ע"כ כיון דקתני או"ב נוהג במוקדשין כיצד קדשים בחוץ א"כ ע"כ יש כאן משום או"ב והיינו דהשני חייב משום או"ב וקשה הא שני מיקטל קטלי' כיון ששחט בחוץ ואין כאן משום או"ב כלל ולהנ"ל ניחא דבשני שפיר יש לומר כיון דהוי שחיטה לענין חוץ הוי שחיטה לענין או"ב ושפיר חייב משום או"ב ולולא דראשון קטלי' הי' הוא חייב משום או"ב והוצרך להקשות דקמא קטלי' ואין כאן או"ב מחמת קמא ושני כרת נמי ליחייב אבל לולא דקטלי' ראשון לא הוי מצי להקשות על השני הא אין כאן או"ב דשפיר יש כאן או"ב מיגו דהוי שחיטה לענין שחוטי חוץ ואין להקשות מ"מ אי לא קטלי' קמא ג"כ קשה על השני הא ליכא משום או"ב דקטלי' שני ואי משום מיגו דהוי שחיטה לענין שחוטי חוץ הוי שחיטה לאו"ב הא כיון דלא קטלי' קמא לית בי' משום שחוטי חוץ שאינו ראוי לפתח אוהל מועד הא ליתא דר"ש לטעמי' בזבחים דאפילו ראוי לאחר זמן לוקה משום שחוטי חוץ רק כרת אין בו ואכתי אי לא קטלי' קמא לא קשיא על השני כלל דשפיר לוקה משום או"ב מכח מיגו דשחוטי חוץ כנ"ל
ועל דרך זה הי' מקום נכון ליישב מה דקאמר אח"כ בחולין בפנים קמא מיקטל קטלי' וכתב רש"י ז"ל דלאו דוקא קמא ה"ה דבתרא וזה תימא באמת למה לי' להזכיר קמא כיון דעל בתרא דנין ועכ"פ לא הוי לי' לומר רק מיקטל קטלי' ולהנ"ל ניחא דבתרא לא איכפת לן כיון דהוי שחיטה לענין חולין שנשחטו בעזרה הוי נמי שחיטה לאו"ב רק בקמא קשיא לן דבי' לא שייך מיגו ולפי זה הי' מוכח מרש"י ז"ל דלא ס"ל סברא הנ"ל דמודה ר"ש היכי דאותה שחיטה עצמה הוי שחיטה לענין חוץ הוי שחוטי לאו"ב אבל באמת לקמן אבאר דרש"י ג"כ ס"ל סברא הנ"ל אבל מ"מ יפה כתב רש"י ז"ל גבי חולין בפנים דקמא לאו דוקא והוא דרש"י ז"ל פי' גבי קדשים בחוץ דלענין חיוב שחוטי חוץ גזה"כ דהוי שחיטה וכאן גבי חולין בעזר לא פי' כלום ונ' לי ברור דדוקא לענין שחוטי חוץ דאפילו לא הי' שום לאו וכרת על שחוטי חוץ הי' הקרבן פסול דלא גרע מקדשים שיצאו ונפסלו ביוצא כ"ש שנפסלו אי שחטן בחוץ ואפילו לא הי' בכאן שום לאו וכרת הילכך כיון שאמרה תורה שלא ישחוט בחוץ ואי שחט ונכרתה ואי נוחר בחוץ אינו חייב ש"מ דגזה"כ דזה הוי שחיטה ולא נותר אבל גבי חולין בעזרה לולא דאסרה תורה מקרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום היתה השחיטה כשרה ככל השחיטות א"כ הוכרח הכתוב להזהיר מכללה שלא ישחוט ופסול וממילא לא הוי שחיטה דלולא קרא היתה שחיטה והכתוב רצה להקפיד שלא ישחוט הילכך ממילא באמת לא הוי שחיטה ראוי' כלל ואף דעל נוחר לא הקפיד היינו דבלא"ה לא הוי שחיטה אבל על שחיטה קפיד דבלי קפידא הוי שחיטה וקפיד קרא שלא תהא שחיטה וממילא כיון דקפיד קרא ושחט אסור בהנאה ג"כ אבל אין הכרח דהוי שחיטה הילכך ממילא מבתרא נמי קשיא דהוי שחיטה שאינה ראוי' ומיגו ליכא דלענין חולין בעזרה נמי לא הוי שחיטה ומהאי טעמא סובר ר"ש במרובה דאי טבח חולין בעזרה פטור מד' וה' ולא אמרינן מיגו דהוי שחיטה לענין חולין בעזרה הוי נמי שחיטה לענין דו"ה וע"כ כמו שכתבתי דלענין חולין בעזרה ג"כ לא הוי שחיטה [מיהו בסמוך אכתוב ישוב נכון למה דקאמר בסמוך קמא מיקטל קטלי' ואין צורך לומר לאו דוקא] ועמ"ש לקמן בפירש"י בד"ה שחיטת קדשים דמיושב ג"כ לפי הנ"ל:
שם קמא מיקטל קטלי' שני אמאי סופג את הארבעים פירש"י ז"ל קמא מיקטל קטלי' לאו דוקא דה"ה לבתרא עכ"ל ודבר קשה הוא כיון דהקושיא על השני ושני עצמו מיקטל קטלי' יאמר קמא מיקטל קטלי' ועכ"פ הוי לי' לומר מיקטל קטלי' סתם ומדדייק קמא מיקטל קטלי' בוודאי משמע דדוקא הוא ונראה לי לומר משום דלא איתברר לן השתא אי ס"ל לר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא או לאו דאורייתא ובפרק האיש מקדש רצה להוכיח דסובר ר"ש לאו דאורייתא ומשמע מפירש"י לקמן בהדיא דאי לאו דאורייתא אפי' באכילה לאו דאורייתא והשתא יש לומר דוקא בשחט קמא חולין בעזרה אף דאין האיסור רק דרבנן מ"מ כיון דכבר אסרו רבנן הוי שחיטה שאינה ראוי' דס"ס לא היתה ראוי' ואז לא הי' כלל איסור או"ב ושוב אין איסור או"ב חל על השני אבל מצד השני עצמו כיון דבשחיטה זו עצמו יש בו משום או"ב לא הפקיעו חכמים בתקנתם לאו דאורייתא וממילא שני סופג ארבעים לכך מקשה מקמא ואף דלענין דו"ה פוטר ר"ש במרובה בשחט חולין בעזרה התם לא הפקיעו לא איסור ולא מלקות רק חיוב ממונא בעלמא אבל כאן לא הפקיעו לאו דאורייתא ולכך כיון דלא נחית השתא בהא מילתא אי סובר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא או לאו דאורייתא מקשה מקמא דהא קשיא אפי' אי לאו דאורייתא:
ועוד נראה לי לפי מה שאמרו לקמן פרק כסוי הדם דר"מ גמר שחיטה משחוטי חוץ דאפי' אינה ראוי' הוי שחיטה ור"ש גמר שחיטה מטביחה וטבוח טבח דבעינן דוקא ראוי' והקשו שם התוס' דהא גבי גנב כתיב וטבחו ונילף טביחה מטביחה ותי' דניחא להו למילף טביחה דאיסורא משחוטי חוץ דאיסור' ולא טביחה דאיסורא מטביחה דהיתרא עיי"ש והשתא יש לומר אף דיליף ר"ש שחיטה דאו"ב מטביחה ולא משחוטי חוץ דדמי לי' היינו משום דקמא של או"ב דהתירא הוא ניחא לי' למילף היתר מהיתר דהיינו וטבוח טבח והכן אבל בתרא כיון דאיסורא הוא דאיכא תרתי לגריעותא חדא שחיטה מטביחה ואיסורא מהתירא בה מודה דלא ילפינן מטבוח טבח והכן והשתא שפיר קאמר הכא דוקא קמא מיקטל קטלי' והוי שחיטה שאינה ראוי' ולא שמה שחיטה אבל בתרא ילפי שפיר משחוטי חוץ דהוי שחיטה משחיטה ואיסורא מאיסור ולקמן בשוחט לכו"ם מוקמינן לה בשחט ראשון לכו"ם דלהיפוך בלא"ה קם לי' בדרבה מיני' ולר"י דקאמר להיפוך נמי חייב יש לומר דלאו לרבנן דוקא קאמר אלא לר"ש נמי חייב אי אתרו בי' משום או"ב ולא משום עכו"ם ואל תתמה שיהא תשחטו מתחלק לקמא דוקא ראוי' ולבתרא אפילו אינה ראוי' שהרי התוס' בד"ה קדשים ס"ד שיהא מתחלק בחולין ראוי' ובקדשים אינה ראוי' אף דתרווייהו נכללו בלא תשחטו אחד ועכ"פ ניחא לן טפי להוכיח מקמא מלהוכיח מבתרא דיש לדחות כנ"ל ותירוץ זה הי' נכון לכאורה אך מדברי רש"י ז"ל בד"ה שחיטת קדשים דפי' אפילו אי הוי קמא שחיטה ראוי' שני הוי מחוסר זמן ופסול והוי שחיטה שאינה ראוי' ולהנ"ל שני דאיסורא לא ילפינן מטביחה לר"ש אבל לפי' התוס' בד"ה שחיטה אתי שפיר דרק מקמא פריך ולא מבתרא ועמ"ש בתוס' בד"ה שחיטה בסופו דמיושב ג"כ לפי הנ"ל מיהו לפי מה שאבאר פירש"י בסמוך יש לקיים תירוץ הנ"ל אפילו לפירש"י עיי"ש:
שם שני אמאי סופג את הארבעים ופסול פירש"י כלומר לא מבעי' וכו' דהא מחוסר זמן הוא וכו'. ודבריו כמעט אי אפשר להולמם דהיכי אפשר דהוי שחיטה שאינה ראוי' מכח מחוסר זמן דהיינו מכח או"ב א"כ הרי יש בו איסור או"ב ולמה לא ילקה ואם אתה אומר דאינו לוקה דלא עבר על איסור או"ב איזה מחוסר זמן יש כאן [והתוס' הוסיפו להקשות משחוטי חוץ ויתבאר בתוס' בס"ד] ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל דהא דקתני סופג ארבעים וודאי קשיא דאי נימא או"ב נוהג בקדשים והך לא תשחטו כולל קדשים ג"כ מ"מ לא דמי לשחוטי חוץ דחייב מלקות וכרת אף דשחיטתו אינה כלום היינו דוקא התם דלולא דאמרה תורה לא תשחט בחוץ ג"כ פשיטא שהי' אסור ופסול אי שחט בחוץ דהא קדשים נפסלין ביוצא כ"ש כשהם שחוטין חוץ למחיצה ואי אפשר לזרוק הדם כלל הילכך מה שאמרה תורה איסור על השחיטה בחוץ לא כדי שיפסל הקרבן רק לחייבו מלקות וכרת ומ"מ בנותר לא חייבה תורה ש"מ דהוי שחיטה אף שאינה ראוי' להתחייב עלה מלקות וכרת אבל כאן נהי דוודאי חייבה תורה מלקות על או"ב בחולין ובקדשים אבל מ"מ כיון דלולא קרא דנוהג בקדשים הוי אמרינן דמותר לשחוט וממילא כשר ואין בו שום פסול והוצרכה תורה להקפיד שלא ישחוט או"ב בקדשים ומ"מ כיון דהקפידה תורה הוי לי' מחוסר זמן ופסול ממילא אינו לוקה שאין זו שחיטה ראוי' כיון שפסול ולכך אמרה תורה לא תשחטו כדי להודיע שאין או"ב כשרים לקרבן ואי הי' הדין שמקריב מחוסר זמן וכן השוחט מחוסר זמן לוקה הי' לוקה מצד ששחט מחוסר זמן רק לפי שאין במחוסר זמן רק עשה אינו לוקה אבל על איסור או"ב בלא"ה אינו לוקה לפי שאינה שחיטה דהקרבן פסול ואי משום דכתיב לא תשחטו מה בכך וודאי הך לא תשחטו כולל היכי דהוי שחיטה ראוי' וממילא לוקה וכן היכי דלא הוי שחיטה ראוי' מ"מ לולא דכלל קרא בלא תשחטו הי' כשר והי' שחיטה ראוי' והוצרך הכתוב להודיע שהוא מקפיד על או"ב לקרבן כמו בחולין וממילא היכי דאחר האיסור ראוי' לוקה והיכי דאחר האיסור אינה ראוי' מצד שנפסל הקרבן אינו לוקה אבל פיסולו הוא מצד שאין רצון התורה שיהיו או"ב לקרבן ואי לא הי' קפידא מן הכתוב על זה היתה שחיטה זו ראוי' והקרבן כשר והקפידה התורה כדי שיפסל וממילא לא עשה כלום והקרבן פסול ואמת אם לא הי' במציאות בקדשים שחיטה שיתחייב מלקות הי' קשה כיון דכתיב לא תשחטו על קדשים ג"כ מלקות על האיסור להיכן הלכו. אבל השתא שיש מלקות גם בקדשים היכי דשחט קדשים ואח"כ חולין דהוי ראוי' רק שנכלל בזה גם כן ממילא דא"א שיוכשר או"ב לקרבן דהוי מחוסר זמן א"כ ממילא אי שחט ראשון קדשים וב' קדשים ממילא אינו לוקה דלא הוי שחיטה דפסלה תורה או"ב לקרבן ונהי דודאי עשה איסור שהביא קדשים לבית הפסול אבל אינו לוקה על זה כללו של דבר שאמרה תורה לא תשחטו וכללה קדשים וחולין וממילא אי שחט חולין או ראשון קדשים ושני חולין דהוי שחיטה ראוי' לוקה אבל תרווייהו קדשים או ראשון חולין ושני קדשים נהי דוודאי גם בזה הקפיד הכתוב אבל היינו משום דלולא הקפידה הי' כשר והיו נקרבים לקרבן והיתה הקפידה גם על זה כדי שיפסל לקרבן וממילא אינו לוקה ודוק היטב ועוד אבאר בזה בתוס' בס"ד:
ויש לי לומר עוד דענין מחוסר זמן דפסול לאו מצד אותה שחיטה עצמה ששחט או"ב לגבוה דלא שייך לומר בזה מחוסר זמן פסול דבשלמא בעל מום דאמרינן דפסול מלבד שהוא פסול הוא בעל מום אבל היכי שייך לומר דמחוסר זמן פסול דלולא שהוא פסול אין בו שום חסרון כלל רק מחמת שהוא פסול הוא מחוסר זמן. לזה נראה לי על שני פנים או דאפילו היכי דאסור להדיוט לשחוט או"ב דהיינו בחולין שוב הוי מחוסר זמן ואפילו לא יהא לאו דלא תשחטו כולל קדשים מ"מ פסול לגבוה מכח שהוא מחוסר זמן דאפילו בחולין אסור ומחוסר שמנה דכשר בחולין מיקרי מחוסר זמן מכח שבעת ימים יהא תחת אמו וכל שאינו שבעת ימים הוי מחוסר זמן ואי הקריבו פסול ובאו"ב הוי מחוסר זמן מצד שאסור לשחטו לולא גבוה ממילא הוי לגבוה מחוסר זמן לכך ממילא אי שחטו לגבוה פסול מכח ששחט מחוסר זמן וממילא אין בו מלקות של או"ב דהוי שחיטה שאינה ראוי' שהרי פסול הוא מכח מחוסר זמן עכ"פ [והכי מוכח לקמן דפריך ולילקי משום מחוסר זמן כמו שאבאר שם] שהרי עכ"פ הי' מחוסר זמן מעיקרא כיון דבלי גבוה הי' אסור מצד כל או"ב בחולין ואסור להקדיש מחוסר זמן כיון שאסור בחולין כמו כן אסור לשחוט ולהקריב כל שהי' אסור לשחוט אותו בו ביום בחולין זהו חדא. אלא אפילו אי נימא דמצד חולין לא הוי מחוסר זמן ג"כ ניחא דכאן הוי שפיר מחוסר זמן מצד קדשים כי זה שאמרה תורה לא תשחטו דכולל קדשים וחולין לאו משום קדשים לגבוה רק אפילו שחט שלא לגבוה כלל כגון בחוץ או שלא לשמה כלל מ"מ כיון דשחט או"ב חייב א"כ ממילא אפילו אי אינו חייב בשחט לגבוה מכח או"ב שאין זו שחיטה כיון דפסול אבל עכ"פ מעיקרא הי' מחוסר זמן שהרי הי' עליו איסור לשחטו שלא לגבוה ממילא הוי לגבוה מחוסר זמן ופסול ואינו לוקה מכח שחיטה שאינה ראוי' ואי קשיא היכי הי' עליו איסור או"ב שלא לגבוה דהא כיון דקדשים הן לעולם יהיו פסולין דאפילו בחוץ גם כן פסולין הא ליתא חדא דיש לומר דאי שחט שלא לגבוה כגון בחוץ ממילא יש עליו חיוב או"ב דאי אפשר לפטרו מכח שחיטה שאינה ראוי' דמיגו דהוי שחיטה לענין שחוטי חוץ הוי שחיטה לענין או"ב כמו שהוכחתי לעיל מהך סוגי' דפרק בהמה המקשה בהוציא עובר ידו בעזרה וכן בהך סוגי' דסוכה מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת א"כ שלא לגבוה הי' עליו חיוב או"ב א"כ ממילא פסול לגבוה מצד מחוסר זמן ואי שחט לגבוה בפנים פסול מכח מחוסר זמן ואינו חייב משום או"ב. ועוד יש לומר דמודה ר"ש דקדשים בחוץ ילפינן מקדשים בחוץ משא"כ בפנים בעינן שחיטה ראוי' דפנים מחוץ לא ילפינן משא"כ מחולין יליף שפיר דקדשים בפנים הוי כחוץ דחולין שנשחט במקומו הראוי לו והא דאמר לעיל קמא מיקטל קטלי' אף דהוא קדשים היינו משום דהך ושור דאמרינן וי"ו מוסיף יש לומר דלא קאי רק אבתרא דבי' עיקר הלאו לא תשחטו אבל קמא דלית בי' איסורא לית בי' או"ב כלל לחייב הבן אחריו ולא שייך ללמוד קדשים מקדשים דקרא בקמא לאו בקדשים קאי ועכ"פ יפה כתב רש"י ז"ל דהוי מחוסר זמן כיון דאסור לשחטו בחוץ עכ"פ דאז וודאי יש בו משום או"ב וממילא פסול לגבוה אפילו לא הי' הלאו של או"ב בגבוה מ"מ בלי גבוה הי' עובר הוי מחוסר זמן וממילא לא לקי כששחט לגבוה דהוי אינה ראוי' ועמ"ש בתוס' בד"ה שחיטה עוד בזה:
בתוס' בד"ה קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא. וא"ת וכו' נילף מקדשים. מעיקרא הוי להו להקשות דקאמר קדשים בחוץ הוי דלא כר"ש דקמא מיקטל קטלי' הוי להו להקשות דילמא קדשים יליף ר"ש ג"כ מקדשים ואדרבא בהא קשה טפי דהוי קדשים בחוץ מקדשים בחוץ ונראה לי משום דבלא"ה לפירש"י לקמן דאו"ב אינו נוהג בקדשים כלל לר"ש ודאי לא שייך להקשות דנילף קדשים מקדשים דכיון דיליף חולין מחולין דבעינן שחיטה ראוי' א"כ אינו נוהג בקדשים כלל דאפי' קדשים בפנים אינה ראוי' לא בראשון ולא בשני כמו שפירש"י א"כ ממילא לא שייך ללמוד קדשים מקדשים שאין או"ב בקדשים כלל רק בחולין ולית לי' לר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון רק התוס' לשיטתם לקמן דלר"ש נוהג בקדשים כגון בראשון חולין ושני קדשים וסובר שפיר הך דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וכיון דקרא בקדשים נמי כתיב שפיר יש לומר דקדשים מקדשים יליף דאפי' אינה ראוי' הוי שחיטה והשתא זהו בקדשים בפנים אבל בחוץ שפיר יש לומר דלא מיירי קרא בהכי ולא שייך למילף קדשים מקדשים דלא הוזכר כלל או"ב בקדשים רק בפנים ולכך לא קשיא להו רק עכ"פ בפנים נילף מקדשים. אבל מ"מ אין זו קושיא כלל לפע"ד כיון דכל הלימוד דנוהג בקדשים מוי"ו מוסיף על ענין ראשון א"כ כיון דבחולין בעינן ראוי' דוקא שוב אין לנו להוסיף בקדשים אפי' אינה ראוי' כיון דלא למדנו רק מוי"ו מוסיף ואולי זהו בכלל דברי התוס' בתירוצם ומ"מ לא ידעתי למה לא זכרו דלפ"ה לקמן ניחא ועמ"ש בסמוך:
בד"ה שחיטה שאינה ראוי' היא. פ"ה לא מיבעי' דלענין מלקות וכו' ואין נראה דבהדיא תנן וכו'. לכאורה דבריהם אינם מובנים דהא השתא קיימינן דאו"ב יש בקדשים לר"ש ושחיטת קדשים לא הוי אינה ראוי' כלל ולא איכפת לן דלא זרוק דם א"כ משכחת לה הך ושור וי"ו מוסיף בראשון קדשים ושני חולין משא"כ בשחוטי חוץ אי נפטרנו מצד אינה ראוי' לא משכחת לה שחוטי חוץ כלל שיתחייב מלקות וכרת וצ"ל דכוונתם לפי מה דמסיק דאין או"ב נוהג דכל כמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר א"כ אי ראשון קדשים הוי ראשון אינה ראוי' ואי שני קדשים הוי שני אינה ראוי' א"כ הך וי"ו מוסיף מה עבדינן בי' וע"כ דגזה"כ שילקה אף שאינה ראוי' והא דלא אמרינן הך גזה"כ בראשון קדשים משום דראשון דאכתי ליכא איסורא מה צורך לומר דהוי גזירת הכתוב דמיחשב ראוי' רק בשני דבי' הוא האיסור של או"ב שפיר אמרינן דגזה"כ הוא דאפילו אינה ראוי' הוי שחיטה. אבל באמת לק"מ לפירש"י דוודאי מודה רש"י דאי אית לי' לר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון ע"כ גזה"כ הוא דאפילו אינה ראוי' הוי שחיטה רק ה"מ אי חשבינן שחיטת קדשים אינה ראוי' משום כל כמה דלא זריק דם א"כ הך וי"ו מוסיף מה עבדינן בי' וע"כ גזה"כ הוא ובוודאי יש לנו לומר דגזה"כ רק על השני שבו האיסור ומאיזה צד נעשה גזה"כ על הראשון וכל שאינה ראוי' מכח דם לא הוי שחיטה ומותר לשחוט אחריו רק בשני ע"כ גזה"כ הוא משא"כ אי או"ב נוהג בקדשים דהיינו דלא אמרינן שחיטת קדשים הוי אינה ראוי' מכח זריקת דם א"כ ממילא אין צורך לומר כלל דהי' גזה"כ דאינה ראוי' הוי שחיטה משא"כ בעלמא. דשפיר אמרינן דוי"ו מוסיף היינו בראשון קדשים ושני חולין וגזה"כ ליכא כלל והשתא יפה כתב דלא מיבעי' אי או"ב נוהג בקדשים דשחיטת קדשים הוי ראוי' א"כ מלקות בשני וודאי ליכא דהוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן וגזה"כ לא שייך כלל כיון דיש לקיים קרא ושור בראשון קדשים בלי גזה"כ כלל אלא דאפילו כשר גמור הוי השני דשחיטת קדשים אינה ראוי' מכח זריקה א"כ במשנה דראשון קדשים לר"ש שני כשר גמור הוא ואי קשיא הך ושור מאי עבדינן בי' השתא וודאי אמרינן גזה"כ הוא דאפילו אינה ראוי' הוי שחיטה ומ"מ לא שייך לומר דגזה"כ בראשון דלית אכתי או"ב כלל רק גזה"כ על השני והיינו בראשון חולין ושני קדשים ולק"מ גם מהך דזבחים דמודה רש"י דאי מכח זריקת דם הוי אינה ראוי' ע"כ גזה"כ על השני דאפילו אינה ראוי' הוי שחיטה אבל בראשון לא שייך לומר גזה"כ וכן אי זריקת דם לא משוי אינה ראוי' מ"מ אין צורך לומר גזה"כ כלל דושור קאי בראשון קדשים ושני חולין דשחיטה ראוי' היא ולא בשני קדשים דהוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן והשתא ניחא נמי מה שמחק רש"י ז"ל לקמן הגירסא דהוי התראת ספק דלהך סברא דהפטור הוא מכח התראת ספק אבל מה דלא זרק דם לא משוי לה אינה ראוי' א"כ מצד הראשון לא הוי אינה ראוי' כלל רק מצד השני דהוי התראת ספק דהתראה בשני הוא ולא בראשון א"כ יפה כתב רש"י דמה צורך להתראת ספק הא בלא"ה הוי שחיטת שני אינה ראוי' דהוי מחוסר זמן ופסול דלא שייך לומר דהוי גזה"כ דלמה לן לומר שיש גזה"כ כיון דיש או"ב בקדשים היכי דהוי שחיטה ראוי' כגון בראשון קדשים וזרק הדם ושני חולין דתרווייהו שחיטות ראויות נינהו אבל כשהשני אינה ראוי' אין כאן מלקות ולכך מחק התראת ספק וזה ברור:
מיהו גוף דברי רש"י ז"ל קשין מאוד לכאורה בלא"ה שדבריו לכאורה הם שני הפכים בנושא אחד שהוא אומר דהוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן דפסול איזה מחוסר זמן הוא ששחט או"ב והיכי אתה אומר שאין זו שחיטה לפי שאינה ראוי' הרי לא שחט כלל או"ב וכשאתה אומר שהוא פסול לפי ששחט או"ב הרי יש בו איסור או"ב בשחיטה זו ולמה לא ילקה אבל כבר בארנו בגמרא דגם בזה דברי רש"י נכונים שאינו דומה איסור שחוטי חוץ שלא הוזכר רק למלקות וכרת דלענין לפסול הזבח בלא"ה כל זבח נפסל ביוצא כ"ש כשהוא לגמרי בחוץ ולא הוזכר רק לחייב השוחט מלקות או כרת הילכך אף שהוא פסול לוקה אבל כאן לולא דפסלה תורה או"ב לקרבן הי' כשר גמור והוי שחיטה ראוי' והך ושור דכולל קדשים וחולין לא על המלקות בלבד הוזכר רק כדי לידע שהקפידה תורה לקרבן או"ב כדי שיהא מחוסר זמן וממילא היכי דיהא שחיטה ראוי' ילקה גם כן והיכי דמחמת פיסולה לא תהא ראוי' אינו לוקה והכתוב הוצרך לומר שלא ישחוט דלולא ציווי הכתוב הי' שוחט ולא הוי מחוסר זמן כלל והי' כשר ועוד כתבתי שם דרכים אחרים עיי"ש:
בא"ד ועוד דבהדיא תנן וכו'. משום דחשיבה שחיטה ועובר בלאו דלא תשחטו. דבריהם תמוהין מאד לכאורה דהא בהדיא אמר התם דטעמא דר"ש דגלגל לגבי שילה כמחוסר זמן דמי שאי אפשר להקריב כעת חובות לפי שעדיין לא באו לשילה וקאמר קרא לא תעשון אלמא איכא לאו בשחוטי חוץ אפילו במחוסר זמן הילכך אף דכרת ליכא לפי שאינו ראוי לפתח אוהל מועד אבל מלקות איכא מכח לאו דלא תעשון ועיין מהרש"א שהניח בצ"ע אבל לא ביאר קושיתו ולא תירוצו ובאמת הדבר צריך ביאור ויתבארו דברי התוס' לנכון ומן הדומה שלא ירדו המפורשים לעומק הדברים והוא דוודאי משמע התם בהדיא דפריך ולילקי נמי עלה אלמה אמר ר' זירא הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה ומשני אה"נ לר"ש לקי מבואר לכאורה להדיא דטעמא דר"ש דלקי לאו מכח שחוטי חוץ הוא דאף שאין בו כרת לפי שאינו ראוי לפתח אוהל מועד מ"מ מלקות איכא מכח שחוטי חוץ דא"כ מאי קשיא לי' לתלמודא התם מר' זירא וודאי מחוסר זמן אין בו מלקות כששחט בפנים אבל כששחט בחוץ יש בו מלקות מכח שחוטי חוץ ודוקא כרת ליכא לפי שאינו ראוי מכח מחוסר זמן אבל מלקות איכא וע"כ דהך בלא תעשה דקאמר ר"ש היינו מכח מחוסר זמן דאפי' בחוץ איכא לאו דמחוסר זמן אבל משום שחוטי חוץ ליכא משום שאינו ראוי לאוהל מועד ולפי זה דברי התוס' לכאורה נכונים דכיון דס"ל לר"ש בשוחט או"ב בחוץ חייב מלקות אף דמשום שחוטי חוץ ליכא דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד וע"כ משום או"ב וקשה הא ליכא איסור באו"ב רק הך קרא או"ב לא תשחטו דליכא למימר מכח לא תעשון דזהו דוקא התם דהוי מחוסר זמן ידוע דהא ליכא שילה עכשיו רק אחר זמן וממילא כל מחוסר שמצינו שאסור כגון מחוסר שמנה ואו"ב ג"כ לוקה עליו ואפילו בחוץ אבל פשיטא דאי אפשר ללקות על מחוסר שמנה ואו"ב מקרא דלא תעשון לולא דמצינו דאסר הכתוב מחוסר שמנה ואו"ב דאל"כ מהיכן ידענו שזה מחוסר זמן אטו בהך קרא לא תעשון יש שום רמז שיש איסור במחוסר שמנה ואו"ב רק לפי שידענו מקרא לא תשחטו דאסור לשחוט או"ב וכן מחוסר שמנה מקרא מיום השמיני והלאה ירצה וס"ד דבחוץ אין איסור במחוסרי זמן רק בפנים דוקא בזה מוכח מקרא דלא תעשון דמחוסר זמן של שילה אסור אפילו בחוץ ש"מ ממילא דכל מחוסרי זמן שאסרה תורה יש לאו דלא תעשון אפילו בחוץ והשתא אי לא תשחטו דאו"ב הכוונה דוקא שחיטה ראוי' א"כ ממילא אי אפשר ללמוד מלא תעשו כלל שאין מחוסר זמן של או"ב רק בשחיטה ראוי' א"כ ממילא אינו נוהג בקדשים כלל דהוי אינה ראוי' ולא הוי מחוסר זמן כלל ללקות מכח לא תעשו בחוץ כיון דבפנים אינו נוהג כלל דהוי אינה ראוי' מזה הוכיחו התוס' דלא כפירש"י רק דוקא בראשון קדשים הוי אינה ראוי' וליכא חיוב בשני אבל בשני קדשים גזה"כ דהוי שחיטה אפילו אינה ראוי' ולק"מ קושית מהרש"א:
אך מ"מ דברי התוס' תמוהין לכאורה דוודאי מוכח במשנה שם להדיא דהך לא תעשה דר"ש היינו משום שחוטי חוץ דאף דאין כרת מכח שחוטי חוץ שאינו ראוי לפתח אוהל מועד אבל מלקות איכא מכח שחוטי חוץ כל שראוי אחר זמן ועל זה קאמר בגמרא טעמא דר"ש דאמר קרא לא תעשון ולגבי שילה הוי קרבן חובה מחוסר זמן וקאמר קרא לא תעשון בין בבמת ציבור בין בבמת יחיד א"כ מוכח דבבמת יחיד ג"כ איכא לאו והיינו מכח שחוטי חוץ דכיון שראוי לבוא אח"כ בשילה לא תעשון עכשיו בין בבמת יחיד דהוא חוץ בין בבמת ציבור דהוא פנים מ"מ הוי מחוסר זמן מכח שילה ובבמת יחיד לוקה מהך קרא לא תעשון מצד שחוטי חוץ ובבמת ציבור דהוי פנים לוקה משום מחוסר זמן בפנים. ועלה פריך כיון דשילה מיקרי מחוסר זמן וקאמר קרא לא תעשון בין בבמת ציבור בין בבמת יחיד א"כ מילקי נמי לילקי בשלמא בבמת יחיד ניחא דשפיר לוקה מכח שחוטי חוץ דבעלמא חייב כרת הכא דאינו ראוי רק אחר זמן לוקה עכ"פ אבל בבמת ציבור דהוי פנים ממש ומ"מ קאמר קר לא תעשו מחמת מחוסר זמן של שילה א"כ הרי יש לאו על מחוסר זמן בפנים א"כ כל מחוסר זמן בפנים ילקה אפילו שחט מחוסר שמנה דמ"ש מחוסר שמנה ממחוסר שילה אלמה אמר ר' זירא הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה בפנים וזה ברור וכן מבואר התם בפירש"י למעיין שם והשתא לכאורה לק"מ מה שהקשו התוס' דשפיר קאמר ר"ש התם דהן בלא תעשה מכח שחוטי חוץ ואיזה שחיטה שאינה ראוי' יש כאן דאי משום דשחוטי חוץ פסול חוץ כל שחוטי חוץ כך הם ואי משום או"ב הא לולא פסול דשחוטי חוץ דהיינו קדשים בחוץ. או"ב בחולין בחוץ שחיטה ראוי' היא רק מכח קדשים הוא דפסול בחוץ וזהו בכל שחוטי חוץ אבל מצד או"ב בחוץ לולא דהוי קדשים הוי ראוי' ואי משום דאפי' בפנים הוי פסול מכח או"ב דהוי מחוסר זמן משום הא איכא קרא לא תעשון דכל שהי' ראוי אחר זמן אף דעכשיו אינו ראוי חייב משום שחוטי חוץ בשלמא אי הי' הלא תעשה דר"ש משום או"ב שפיר הוי מצי להקשות כיון דאין או"ב נוהג בקדשים לא מיקרי מחוסר זמן כלל והך קרא לא תעשה רק על מחוסר זמן כשילה וכן מחוסר שמנה אבל מחוסר זמן של או"ב רק בשחיטה ראוי' תליא וכל בקדשים דאינה ראוי' לא הוי מחוסר זמן כלל דבין בחוץ בין בפנים אינה ראוי' לשיטת רש"י ז"ל אבל עכשיו שנתברר דר"ש מכח שחוטי חוץ מחייב לי' לק"מ ודוק היטב ואני תמה על מהרש"א שלא ירד לעומק הדברים בסוגית הש"ס בזבחים כמו שבארנו:
אמנם לקושטא דמילתא דברי התוס' נכונים ולכאורה יפה הקשו על רש"י ז"ל דוודאי מה דמחייב ר"ש בלא תעשה היינו מה דפטרו רבנן לגמרי משום שאינו ראוי לפתח אוהל מועד אהא פליג ר"ש דרק מכרת פטור אבל לאו מכח שחוטי חוץ איכא כל שראוי אחר זמן מקרא דלא תעשון אבל אי הוי שחיטה שאינה ראוי' במקומו חוץ פסול דשחוטי חוץ פשיטא דלא הוי מחייב ר"ש דמ"ש שחוטי חוץ מכל מקום דפוטר ר"ש בשחיטה שאינה ראוי' רק מה שאינו ראוי מכח שחוטי חוץ זה לא איכפת לן דאל"כ לא משכחת שחוטי חוץ כלל אבל אי מלבד זה הוי שחיטה שאינה ראוי' במקומו חוץ שחוטי חוץ בוודאי פוטר ולא תליא בקרא דלא תעשון כלל דזה אינו מגלה רק על מה שיש לפטרו מכח שאינו ראוי לפתח אוהל מועד עכשיו. דמ"מ איכא לאו ולקי. אבל לא על מה שיש לפטרו מצד שחיטה שאינה ראוי' במקומו מלבד שחוטי חוץ והשתא באו"ב קדשים בחוץ היכי מחייבו ר"ש בלאו מכח שחוטי חוץ נהי דאו"ב בחולין שחיטה ראוי' היא מ"מ עכשיו דקדשים הן הרי מלבד דתורה אסרה שחוטי חוץ דיעבד פסול משום מחוסר זמן של או"ב דלא גרע מפנים דפסול משום) מחוסר זמן של או"ב א"כ מבלעדי פסול של שחוטי חוץ הוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן של או"ב משא"כ בהך לא תעשון דקרא דהמחוסר זמן הוא מכח שילה א"כ פשיטא דמבלעדי פסול דשחוטי חוץ עצמו דלא איכפת לן לענין חיוב שחוטי חוץ. אין כאן פסול אחר של מחוסר זמן דאי חוץ לשילה הי' מותר ל"ש מחוסר זמן של שילה כלל וכל מחוסר זמן של שילה הוא דאין לשחוט חוץ לשילה וצריך להמתין על שילה א"כ אין כאן שחיטה שאינה ראוי' במקומו כלל רק שהוא חוץ וכך הוא חיובו כמו כל שחוטי חוץ ואין כאן רק לפי שאינו ראוי לפתח אוהל מועד דליכא עכשיו שילה ובזה כיון דראוי אחר זמן יש בו לאו שחוטי חוץ מכח לא תעשון משא"כ כאן בלי פסול דשחוטי חוץ אפילו הי' מותר שחוטי חוץ דיעבד הי' פסול מכח או"ב בקדשים שאין לזה שייכות לענין אי בחוץ פסול או כשר ולאו שחיטה ראוי היא מכח או"ב בקדשים דחשיב לרש"י שחיטה שאינה ראוי' מכח הפסול ומזה הוכיחו התוס' באו"ב בקדשים הוי שחיטה ראוי' אף דפסול דגזה"כ הוא כמו שחוטי חוץ דהוי שחיטה ראוי' אף דפסול וכיון דחשיבה ראוי' אף דפסול א"כ הוי שחיטה ראוי' במקומו ואין כאן חסרון רק מה שאינו ראוי לפתח אוהל מועד וכיון דראוי לאחר זמן יש בו לאו דלא תעשון ודוק היטב ובהכי ניחא מה שכתבו התוס' דלא מצי למיפרך לר' אושעי' ולר"ה מהך דזבחים דאיכא לאוקמא בראשון חולין ושני קדשים והוא תמוה דהא שני אינה ראוי' מכח דלא זריק כמו בראשון ומהרש"א כתב (לפי שהוקשה לו הא משני ג"כ מוכח משום דלא זריק דם] כיון דאו"ב נוהג בקדשים נוהג בשני מגזה"כ וצ"ל לדבריו דרק דבאותו שהאיסור או"ב חל עליו אמרינן גזה"כ ולא בקמא אבל עדיין אינו מיושב למ"ד דהוי התראת ספק א"כ אכתי היאך לוקין לר"ש על או"ב ולהנ"ל ניחא דעיקר כוונת התוס' להוכיח דלא כפירש"י דהוי שחיטה שאינה ראוי' מכח מחוסר זמן של או"ב עצמו ואהא קשיא להו היכי מחייב ר"ש מלקות על שחוטי חוץ כיון דמלבד שאינה ראוי' מכח שחוטי חוץ אינה ראוי' מכח אותו ובנו ועל כרחך דמצד אותו ובנו לא שייך שאינה ראוי' אם כן שפיר מצי לאוקמא בראשון חולין ושני קדשים דאי משום דהוי אינה ראוי' מצד דלא זריק דם א"כ כל שחוטי קדשים בחוץ אינו ראוי מכח דלא זריק דם ומ"מ חייב וה"ה באו"ב לא נפטר מלאו שחוטי חוץ מצד דאינה ראוי' דלא זריק דם וכמו כן למ"ד דלא הוי רק התראת ספק אבל שחיטת קדשים הוי ראוי' ממילא אפילו אי ראשון ג"כ קדשים לא קשיא דמה בכך דהוי או"ב התראת ספק מ"מ חייב על שחוטי חוץ מלקות לפי שראוי לבוא אחר זמן ועוד נראה לי דהך סברא דלא זריק דם לא שייך רק בפנים לא בחוץ ואין כאן אינה ראוי' רק לפי שהוא בחוץ וזהו בכל שחוטי חוץ אבל מטעם דלא זריק דם לא שייך בחוץ:
מיהו הא קשיא לכאורה למה לא יתחייב התם כרת לר"ש על שחוטי חוץ דהא ראוי לפתח אוהל מועד שאין כאן משום או"ב כיון דהוי שחיטה שאינה ראוי' בפנים מחמת דלא זריק דם ובזה צ"ל סברת מהרש"א דכיון דנוהג בקדשים גזה"כ דאסור לשחוט השני כששחט האב מכח או"ב ואני תמה על מהרש"א שהי' לו להכריח דבריו מכח קושיא זו אך הא קשיא דמ"מ הוי להו להקשות על רש"י דלא ס"ל גזה"כ א"כ למה לא יתחייב כרת לר"ש דהא שני ראוי לפתח אוהל מועד מכח דלא זריק דם דנהי דמצד שאינה ראוי' מכת מחוסר זמן לא מיקרי ראוי לפתח אוהל מועד דמ"מ פשיטא דאסור עכ"פ לשחטו דאי יהא מותר הוי שחיטה ראוי' לגמרי והרי ישחוט או"ב אבל עכ"פ כיון דלית לי' לרש"י גזה"כ הרי ראוי לפתח אוהל מועד מכח דבפנים לא הוי שחיטה דלא זריק דם. והי' אפשר לומר דבאמת כך כוונת התוס' להקשות על רש"י מהך דזבחים ולא היתה הכוונה דחזינן דר"ש מחייב בלא תעשה ש"מ דעובר באו"ב דהתם לאו מכח או"ב מיחייב לי' כלל רק כוונת התוס' למה הוי בלא תעשה הא כרת נמי איכא כיון דראוי לפנים דשני הוי אינה ראוי' מצד דלא זריק דם ולרש"י לא אמרינן גזה"כ ומזה הוכיחו דבשני ע"כ לא מהני אינה ראוי' מגזה"כ רק בקמא אמרינן אינה וזה שכתבו דלא מצי למיפרך לר' אושעי' ור"ה היינו דמ"מ הוי אינה ראוי' מכח קמא ואיכא כרת נמי לר"ש דהא ראוי לפתח אוהל מועד כיון דקמא הוי אינה ראוי' לזה כתבו דאיכא לאוקמא בראשון חולין ובשני לא מהני אינה ראוי' מגזה"כ וזה שלא זכרו למ"ד משום התראת ספק דלדידי' פשיטא דלא קשיא כרת נמי ליחייב דמ"מ אינו ראוי לפתח אוהל מועד. אמנם לשון התוס' בקושיתם על רש"י מהך דזבחים לא משמע דבאו להקשות שיתחייב כרת שהרי לא זכרו כלל משום דלא זריק דם רק אזלי להך שחיטה שאינה ראוי' מכח פסול מחוסר זמן ובהא פשיטא דלא קשיא שיתחייב כרת דהא מודה רש"י דאסור לשחוט או"ב בפנים שהרי אי שחט פסול מכח מחוסר זמן רק אינו לוקה דהוי אינה ראוי' אבל אסור לשחטו דאי מותר הוי ראוי' וכיון דאסור אין כאן כרת וע"כ דקושית התוס' להיפך דאפי' לאו ליכא כיון דהוי אינה ראוי' מכח פסול או"ב אפי' אי הי' שחוטי חוץ כשר דיעבד הי' פסול מכח מחוסר זמן וע"כ דמצד פסול מחוסר זמן לא חשיב אינה ראוי'. מיהו אפשר לומר דלא מצי התוס' להקשות שיתחייב כרת לר"ש משום דראוי לפתח אוהל מועד מכח דלא זריק דם דמ"מ ליכא חיוב כרת משום דבמקומו הוי שחיטה שאינה ראוי' חוץ פסול שחוטי חוץ משום פסול מחוסר זמן לזה הוצרכו להקשות דא"כ אפי' לאו ליכא ולפי זה מה שכתבו ולא מצי למיפרך שפיר יש לפרש דכוונתם דכרת נמי יתחייב כיון דראוי' לפתח אוהל מועד דקמא הוי אינה ראוי' מכח דלא זריק דם ואהא כתבו בראשון חולין ובשני הוי גזה"כ דנוהג ולכך אינו חייב כרת.
אמנם לקושטא דמילתא נראה לי בעיקר מה שדקדק מהרש"א דמשני נמי מצי להוכיח משום דלא זריק דם לפי שאני אומר דהך סברא דהוי אינה ראוי' מכח דלא זריק דם לא שייך רק בראשון ולא בשני והיינו דוודאי כל שלא נתברר דשחיטתו אינה ראוי' אסור לשחוט או"ב ואין היתר רק אי בוודאי אינה ראוי' היא הילכך בראשון קדשים הרי כל כמה דלא זריק דם יכול לשפוך הדם ולשחוט השני דאז שחיטת ראשון היתה אינה ראוי' וממילא אפי' זרק אין איסור שלא אסרה תורה רק שלא ישחוט האב ואח"כ ישחוט הבן והיינו דשחיטת האב תאסור עליו שחיטת הבן אבל לא דזריקת האב יאסור עליו שחיטת הבן וכיון דאי שפך הדם מותר לשחוט הבן אחר שחיטת האב אין הזריקה אוסרת שחיטת הבן כיון שהשחיטה של האב לא אסרה אבל כשהראשון חולין דשחיטת האב היתה ראוי' שפיר אוסרת שחיטת הבן וכל שאין שחיטת הבן אינה ראוי' אסור לשחטו אחר שחיטת האב ודוקא אי שחט טריפה דבעת שחיטה אינה ראוי' מותר לר"ש אבל שחיטה שיכולה להיות ראוי' פשיטא דאסור אפי' לר"ש רק אי שחיטת ראשון קדשים כיון שאין השחיטה אוסרת לשחוט אחריו שהרי יכול לשפוך הדם ולשחוט ממילא אין הזריקה אוסרת ודוק וזה שלא זכרו התוס' רק משחיטת קמא דהוי אינה ראוי' וכן רש"י ז"ל לא זכר רק שחיטת ראשון והיינו כמו שכתבתי ולפי זה פשיטא דלא הי' כוונת התוס' להקשות על רש"י מזבחים דלמה לא יתחייב כרת דפשיטא דשני אינו ראוי לפתח אוהל מועד דלא שייך בשני כיון דלא זריק דם רק כוונת התוס' דאפי' מלקות לא יתחייב לר"ש דהוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן מבלעדי שחוטי חוץ ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה דכמה בסופו ליישב קושית מהרש"א שם:
מיהו בעיקר קושית התוס' על רש"י כבר כתבתי ליישב בפשיטות דמודה רש"י דגזה"כ הוא אי או"ב נוהג במוקדשין אבל היינו בראשון קדשים ובשני חולין אבל בשני קדשים דהוי אינה ראוי' ליכא מלקות מכח פסול מחוסר זמן ואי או"ב הוי שחיטה שאינה ראוי' מכח דלא זריק דם ממילא רק בראשון קדשים הוי אינה ראוי' ומותר לשחוט השני אבל בראשון חולין ושני קדשים ע"כ גזה"כ דחייב כיון דכתיב ושור דנוהג בקדשים רק אפי' אי קדשים הוי שחיטה ראוי' מ"מ ליכא מלקות בשני דכיון דהוי ראוי' מאיזה צד נימא דגזה"כ אפי' אינה ראוי' כיון דיש חיוב או"ב בקדשים היכי דהוי ראוי' ודוק:
בד"ה דכמה דלא זריק דם. ואף דלר"ש כל העומד ליזרק וכו' ולדעתי אין צורך לזה דהא תנא דמתניתין פשיטא דלאו ר"ש הוא מכח הני בבי אחריני רק דמשמע לי' לר' אושעי' דבהך בבא נמי קמש"ל בשחיטה שאינה ראוי' דהוי שחיטה לאפוקי מר"ש דאין סברא לומר דמעיקרא נקט מה דהוי אינה ראוי' והדר נקט מה דהוי ראוי' לכך קאמר ר' אושעי' דהא נמי לא הוי ראוי' מכח זריקת דם הילכך לתנא דמתניתין דלית לי' ג"כ כל העומד ליזרק ואי הוי ס"ל בשחיטה שאינה ראוי' כר"ש לא הי' השני סופג ארבעים ולא הי' פסול קמש"ל דהוי שחיטה אף שאינה ראוי' אבל לר"ש בעצמו לפי שיטתו דסובר ג"כ כל העומד ליזרק כזרוק שפיר הוי שחיטה ראוי' רק תנא דידן לית לי' כל העומד ליזרק וממילא הך בבא הוא נמי דלא כר"ש בשחיטה שאינה ראוי' רק דהוי שחיטה ובזה מיושב גם קושיתם דבסמוך דאמאי לא פריך לר' אושעי' כמו לרב המנונא:
בא"ד וא"ת דבמרובה וכו' לפעד"נ ליישב בפשיטות דהתם פשיטא דאין הכוונה אינה ראוי' מכח דשחיטה אינה מתרת כל שלא זרק הדם דא"כ הוי לי' להקשות מעיקרא והא זריקה מתרת ומדהקשה אח"כ כדמוקי לה בנשפך הדם ש"מ דאי לא נשפך הדם הוי ראוי' רק אינה ראוי דהתם משום דפסול ואינו ראוי לאכילה והיינו דמצד שחיטה שאינה ראוי' דהכא לא שייך רק הכא באו"ב ובראשון דוקא כמו שדקדק רש"י לעיל בהדיא והיינו דעיקר או"ב שלא ישחוט הבן אחר ששחט האב אבל בקדשים הרי אחר שחיטה של האב הי' יכול לשחוט הבן רק בשביל שזרק בנתיים והתורה לא אסרה רק אחר שחיטת האב אבל כאן הזריקה הביאה האיסור אבל כל שהי' הראשון חולין נאסר לשחוט הבן אחריו כיון שזורק אח"כ כללו של דבר אין זריקה פוטרת חיוב או"ב רק כשהזריקה קודמת לחיוב אבל כל שחיוב או"ב קדם לזריקה אין הזריקה דאח"כ עושה היתר שחיטה למפרע דמ"מ בשעת שחיטה לא היתה עדיין שחיטה שאינה ראוי' והשתא גבי גנב דהתם הוי ממש כמו שני דהכא וכל שלא נשפך הדם חייב דו"ה רק בנשפך הוי כשוחט ונתנבל דאין היתר לשחיטה זו כלל אבל כל שמותר באכילה לאדם ולמזבח אף דיבוא ההיתר בצירוף זריקה דאח"כ לכ"ע אסור לשחוט אבל כל שהי' צריך זריקה קודם ששחט השני מותר לשחוט השני לכתחילה דאין זריקה יכולה לאסור שחיטת הבן רק השחיטה של האב אוסרת שחיטת הבן וזה ברור:
בא"ד וא"ת אמאי לא פריך לר' אושעי' וכו'. דבריהם צ"ע דמנא להו להש"ס לומר לר' אושעי' דס"ל דכשר וע"כ דלא ס"ד מהתראת ספק א"כ הוי להו להקשות עליו מברייתא דלקמן ולדעתי יש לומר דבאמת ר' אושעי' לא קאמר רק לתנא דידן דבא לאפוקי דלא נימא דאינה שחיטה דאיהו ס"ל עומד ליזרק לאו כזרוק אבל לר"ש עצמו דהוי כזרוק אפילו אי שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה הכא שחיטה ראוי' היא אבל לר' המנונא דאמר אומר הי' ר"ש שפיר פריך:
בא"ד וא"ת וכו' אלא משום לאו דמחוסר זמן דלא תעשו. הקשה מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה דקמא שכתבו לר"ש לאו דלא תשחטו וכאן כתבו לאו דלא תעשו ובהך לאו לא בעינן שחיטה ראוי' דוקא ודבריו תמוהין דאטו התם בלא תעשו כתיב או"ב ומחוסר שמנה והא התם רק על מחוסר זמן של שילה קאי ופשיטא שאין ללמוד מחוסר זמן של או"ב רק אי ידענו דיש איסור לשחוט או"ב אבל בלא"ה מנא לן שזה מחוסר זמן והשתא כיון דלא תשחטו דוקא שחיטה ראוי' א"כ לא שמענו שיש איסור מחוסר זמן של או"ב רק בראוי' ולא באינה ראוי' א"כ היכי מצינו לחייבו מכח לאו לא תעשון דבאינה ראוי' לא הוי מחוסר זמן כלל אבל הכא לפיר"ת דמכח התראת ספק אתינן עלה א"כ פשיטא דאשור עכ"פ לשחוט מחוסר זמן א"כ ממילא יש מלקות מלא תעשו דלא שייך בלאו זה התראת ספק דלא תעשו כתיב וכבר שמענו איסור מחוסר זמן ודוק היטב ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה דקמא:
בא"ד אלא לאו דאו"ב. אע"ג דקתני קדשים בחוץ הראשון חייב ושניהם סופגין את הארבעים אלמא דראשון סופג מכח לאו שאינו של או"ב והיינו כיון דליכא לאו דאו"ב חשיב לאווי נוכראי כדאמרינן בסמוך וצ"ל או משום דגבי שני ליכא לאו רק של או"ב בכולה מתניתין והיינו כיון דתנא בא לפרש כיצד או"ב נוהג בקדשים א"כ אי אפשר שיהא בבא כולה בלי שום חיוב או"ב כלל או כיון דהך תנא באמת לא ס"ל כר"ש דהא הני בבי קמייתא ע"כ דלא כר"ש א"כ ממילא לדידי' באמת איכא לאו דאו"ב א"כ לא הוי שביק לאו דאו"ב וחשיב לאו אחר אליבא דר"ש ואפילו נפרש בין לרבנן בין לר"ש לוקה שני לרבנן משום או"ב ולר"ש מכח לא תעשו דס"ס כיון דאיכא לדידי' או"ב לא הוי חשיד לאווי נוכראי לר"ש:
בגמרא ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. תמי' לי אטו אפשר להוכיח פסול מחוסר זמן מהך קרא והיכי רמיזא בקרא. רק כל הפסולין שאנו יודעין אותם ממקום אחר ולא נתפרש שם שיהיו בלאו למדנו מכאן משור ושה יתירא דכבר הוזכר מעיקרא בקר וצאן וע"כ להורות לאו לכל הפסולין שהוזכרו בשור ושה ולא הוזכרו מפורש בלאו שיהי' בלאו כגון מחוסר שמנה ויוצא דופן וכו' שהוזכרו מדרשה אשר יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ולא הוזכרו במקומו בלאו נכללו כולם כאן אבל או"ב היכן הוזכר שבא לרמז עליו כאן וע"כ הך קרא או"ב לא תשחטו דקאי על מוקדשין ג"כ א"כ שם מפורש הלאו לא תשחטו ולוקה עליו גם במוקדשין א"כ מאיזה צד נימא שבא הכתוב לכללו כאן לחדש בו עוד לאו של מחוסר זמן של או"ב והרי בעלי מומין דהלאו מפורש בו לא תקריבו (דהיינו בל תשחטו כדאיתא בתמורה (דף ו')] אטו יש בשוחט בעל מום ב' לאווין הלאו המפורש בו וכן לאו דנכלל בכלל שור ושה הא וודאי ליתא א"כ כיון דאו"ב מפורש בו ואו"ב לא תשחטו וקאי על קדשים ג"כ א"כ למה לנו לכללו בהדי פסולים של שור ושה ונהי דהוי אפשר לומר דנכלל או"ב ג"כ ללאו להקרבה חלב ודם דמקרא במקומו לא שמענו רק שלא ישחוט אבל במתניתין דלא קתני רק ששחט בלבד מאיזה צד נימא דחייב ב' מלקיות אחת משום לא תשחטו דכתיב במקומו ואחת משום דנכלל בכל הפסולים שבשור ושבשה. גם ליכא למימר דהקושיא דיתחייב משום בל תקדישו חוץ מה שמחויב על השחיטה לפי שהקדיש מחוסר זמן הא וודאי ליתא דנהי דנימא שכל ששחט האב אסור להקדיש הבן באותו יום כיון שאינו יכול להקריבו היום אבל מנין לנו שהקדישו היום הא יש לומר שהקדישו לפני כמה ימים שלא שחט האב, עדיין ואפי' אי נימא שאסור להקדיש הבן אחר שהקדיש האב כיון שאסור לשחוט אותם תיכף מה שאינה נראה כלל אלא אפי') אי נימא כך לא קשיא דמנין לנו שזה שישחטו הקדישו שמא אחר הקדישו ומתניתין לא מיירי מאיסור הקדש רק מאיסור שחיטה:
ובאמת שאני תמה בגוף הברייתא דמקשה מינה בגמרא דלילקי משום לאו דמחוסר זמן והרי לשון הברייתא מורה שבא ללמד על כל הפסולין שהן בלא ירצה דמשמע דהלימוד דדיעבד אינו מרצה כמו בעל מום ואיזה מלקות יש כאן. אבל לשון התורת כהנים אינו כן וז"ל הברייתא שם אחר שדרשו פסוק הקודם לזה ואשה לא תתנו מהם אלו החלבים על המזבח זה הדם לד' לרבות שעיר המשתלח מנין לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה ת"ל ושור ושה לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה ואח"כ בפיסקא ו' מתחיל לדרוש שרוע שנשמטה יריכו וכו' ע"ש ולא הוזכר כלל הך דרשה דכל הפסולין לענין לא ירצה רק שדרשו הך ושור ושה קאי אלמעלה דאשה לא תתנו על המזבח דעובר בה' שמות כמו שפירש רש"י ומנין לכל הפסולין שבשור ושבשה תלמוד לומר ושור ושה והיינו דבא לרבות כל הפסולין שבשור ושבשה שלא יתנו מהם אשה על המזבח דהיינו דעובר ג"כ בה' שמות הנ"ל והך שרוע וקלוט בפני עצמו הוא אבל לפי לשון הברייתא בגמרא דבא לרבות כל הפסולין ללא ירצה דכתיב בתרי' בוודאי קשיא היכי מוכח מכאן מלקות על כל הפסולין וצריך ליישב להשוות ברייתא דידן עם ברייתא דת"כ דכיון דכתיב מעיקרא במומין לא תקריבו כי לא לרצון יהי' לכם מוכח דכל שאינו לרצון עובר בבל תקריבו וכן בכל ה' שמות והשתא כיון דאיתרבו כל הפסולין שבשור ושבשה ללא ירצה ממילא עובר בה' שמות ג"כ והיינו דלא כתיב בל תקריבו בשרוע וקלוט רק לא ירצה משום דכבר שמענו שכלן שהוא בלא ירצה הוא בבל תקריבו ולפי זה וודאי קשה קושיא הנ"ל דנהי דאו"ב נמי איתרבו ללא ירצה אפי' דיעבד אבל מנין לנו דאיתרבי לבל תשחטו כיון דבהדיא כתיב בי' איסור השחיטה מאיזה צד נוסיף בו לאו על השחיטה ודי' דאיתרבו לשאר ד' שמות דלא כתיב בי' במקומו אבל בל תשחטו דכתיב בי' לא איתרבי שילקה עוד משום מחוסר זמן:
הן אמת דבלא"ה יש להקשות לכאורה היכי פריך ולילקי משום מחוסר זמן מכח הך קרא דכולל כל הפסולים של שור ושה ללא ירצה ועובר בה' שמות דזהו דוקא אותן שהוזכרו משום פסול קדשים כגון מחוסר שמנה ויוצא דופן וכדומה שפסלה תורה אותם מצד קדשים אבל או"ב נהי דגלי קרא דבמוקדשין ג"כ נוהג איסור זה דלא עדיף לפי שהוא מוקדשין שיהא מותר אבל לא משום פסול קדשים הוא רק איסור בעלמא הוא קדשים כמו בחולין אבל אין זה פסול כמו בחולין דכשר ה"ר בקדשים ואין או"ב כלל מכלל הפסולין שבשור ושבשה רק לאו בעלמא עבר כמו בחולין. מיהו הא לא קשיא לי כלל דכבר בארנו דפשיטא אי הוי כתיב קרא סתמא שלא לשחוט או"ב לא הי' אפשר לחלק שיהא רק בחולין ולא בקדשים ואדרבא כל היכי דאינו נוהג במוקדשין מקשה הגמרא מ"ט לא כמו שהקשו התוס' ריש פירקין בד"ה מנין והא דפריך לעיל מנין דנוהג במוקדשין היינו שיהא בו קפידא מצד מוקדשין ומהאי טעמא אם עבר ושחט פסול משא"כ בחולין ובזה למדו מושור וי"ו מוסיף שיש בו פסול מוקדשין כמו שאר פסולין והשתא שפיר ממילא נכלל בתוך הפסולין שבשור ושבשה ללא ירצה ועובר ממילא בה' שמות אבל הנ"ל וודאי קשיא לכאורה:
ומה שנראה לי בזה דוודאי הך או"ב לא תשחטו דכולל קדשים וחולין מ"מ אין הכוונה מצד ששחט לגבוה דוקא שהרי אפילו שחטן בחוץ ג"כ חייב משום או"ב משא"כ אי שחט בעל מום בחוץ אינו חייב מצד ששחט בעל מום שאין חיוב זה רק כששחט בפנים לגבוה הילכך ממילא כיון דגלי קרא או"ב בקדשים דהוא פסול קדשים ממילא יש לחייבו כששחט לגבוה משום ששחט דבר שהוא פסול לגבוה חוץ אותו הלאו דאו"ב לא תשחטו שזה אינו משום גבוה שהרי אפי' שחט קדשים בחוץ חייב א"כ כששחט בפנים ראוי לחייבו ב' חדא מצד או"ב אפי' לא הי' שוחט לגבוה ושנית מצד ששחט דבר שהוא פסול לגבוה כמו דחייב על כל הפסולים כששחט לגבוה אף שאינו חייב עליהם כששחטן בחוץ אלמא שזהו חיוב בפני עצמו ששחט פסול לגבוה א"כ באו"ב כששחט בפנים ראוי לחייבו שנים אחת מצד או"ב בלי גבוה כלל ושנית מצד ששחט לגבוה כמו אי הי' שוחט בעל מום כיון שזה ג"כ פסול קדשים הוא וזה שדקדק רש"י ז"ל משום לאו דשוחט מחוסר זמן לגבוה הוסיף תיבת לגבוה כדאמרן דהך לאו דאו"ב המוזכר במקומו אינו מצד גבוה כלל שהרי אפילו שחט בחוץ שלא לגבוה חייב משום או"ב ויש לחייבו מכח פסולין שבשור ושבשה דעובר בבל תקריבו לגבוה כנ"ל:
שם הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה. הנה טרם שנפרש עיקר דברי ר' זירא צריך לבאר מה ענין מחוסר שמנה להך דהכא לענין או"ב והא חזינן דלקי על או"ב ואינו לוקה על מחוסר שמנה א"כ הכא אכתי לילקי נמי על מחוסר זמן של או"ב דאינו ניתק לעשה כלל וצריך לומר כיון דמ"מ ידענו שהקפידה תורה על מחוסר זמן של שמנה שלא ילקה ממילא יש לנו לומר דלא נכלל כלל מחוסר זמן בהך כללא דכל הפסולין שבשור ושבשה בין או"ב בין מחוסר שמנה וכמו כן לפירש"י צריך לומר כיון שנתקו הכתוב למחוסר זמן של שמנה לעשה שלא ילקה כמו כן מחוסר זמן של או"ב אין בו מלקות מיהו בזה יש להסתפק אי יש עשה במחוסר זמן של או"ב דלפירוש התוס' דהך קרא מורה דלא נכלל מחוסר זמן בלאו דלא ירצה א"כ מאיזה צד נוסיף לו עשה כיון שיש לו לאו דאו"ב למה נוסיף לו עשה של מחוסר שמנה ודוקא להנצל ממלקות של מחוסר זמן אמרינן כיון דשמענו דמחוסר זמן של שמנה לא נכלל בלא ירצה כך כל מחוסר זמן לא נכלל שם אבל מאיזה צד נוסיף עליו עשה על המלקות של או"ב ובמחוסר שמנה שאין בו לאו ומלקות נתנה תורה עשה אבל או"ב דאית בי' לאו ומלקות למה נוסיף עליו עשה דלא כתיבה בי' כלל והתוס' לעיל ריש פירקין כתבו בהדיא דבאו"ב יש לאו ועשה ולא ידעתי מנא להו הא ומדברי הרמב"ם נראה שאין באו"ב רק לאו בלבד וכמו כן לפירש"י דהוי ניתק לעשה ויש לאו של מחוסר זמן באו"ב חוץ לאו דלא תשחטו רק אינו לוקה עליו והיינו כיון דחזינן דמחוסר שמנה אינו לוקה מחמת ניתק לעשה ממילא כל מחוסר זמן אינו לוקה אבל איזה עשה יש באו"ב וכבר כתבתי מזה לעיל באריכות:
ודע הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות איסורי המזבח כתב ויראה לי שאעפ"י שאין כל הפסולין האלו ראוין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן וכו' והוא תמוה מאוד כמו שתמה הכ"מ שם אך קושיא ראשונה שהקשה בכ"מ למה כתב יראה לי בדבר המפורש בגמרא בדברי ר' זירא. הוא תמוה מאוד דפשיטא דבדברי ר' זירא לא נסתפק הרמב"ם ז"ל כלל דהא בהלכה ח' אח"כ כתב דין מחוסר זמן דאינו רק עשה ואינו לוקה ולא תלה הדבר בסברתו כלל ומעיקרא דכתב יראה לי לא זכר עדיין מחוסר זמן כלל ולא על זה קאי הך יראה לי ואין כאן תימה רק להיפוך הא מוכח בגמרא דלוקין על לאו דלא ירצה רק מחוסר זמן בלבד אין לוקין או דניתק לעשה או כדברי התוס' אבל שאר פסולין הן במלקות ומה שתירץ בכ"מ דלא ירצה אינו לאו הוא דחוק מאוד גם מלשון ר' זירא הא מעיקרא לא ירצה הוי לאו הבא מכלל עשה ואי לא ירצה אינו לאו אינו עשה כלל ולפע"ד דברי הרמב"ם נכונים דודאי הנך פסולים דכתב עליהם יראה לי לא נתכוין למחוסר זמן שזה זכר מפורש אח"כ ולא תלה בסברתו כלל רק דקאי מעיקרא על רובע ונרבע ואינך דמיירי בהו מעיקרא דאף דשור ושה כולל כל הפסולין מ"מ אין לחייב מלקות רק אי אותן הוזכרו מפורש במקום אחר ואף שלא הוזכרו בלאו נכללו כאן בלאו דלא ירצה אבל אותן שלא הוזכרו מפורש לפסול כלל כגון רובע ונרבע רק מכח איזה דרשה מפקינן להו בזה יראה לי כיון דלא נתפרש אזהרתן רק יצאו מכח דרש וסמך אין לוקין עליהן ובגמרא פריך ולילקי נמי משום מחוסר זמן דמחוסר זמן נתפרש מפורש לפסול רק מלקות לא שמענו ושפיר יש ללקות מכח לא ירצה ומשני ר' זירא דמחוסר זמן ניתק לעשה אבל אותן שלא נתפרש פיסולן רק דרך דרש ואסמכתא בלא"ה אין לוקין דהך לאו לא ירצה אינו כולל למלקות רק פסולין שבשור ושבשה המפורשין והוי מכח לא ירצה כאילו נתפרש בהן לאו אבל אותן שלא נתפרש פיסולן ממילא לא נתפרש אזהרתן כנ"ל:
ובעיקר פי' דברי ר' זירא נתחבטו בזה רש"י ותוס' ויתבאר בתוס' בס"ד אבל לדעתי נראה פשוט דעיקר לימוד ר' זירא כיון דכתיב שבעת ימים יהי' תחת אמו ממילא כבר יש בו עשה ובתר הכי כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא מעיקרא לא ירצה הוי לאו הבא מכלל עשה דהוא ג"כ עשה הילכך ממילא יש לנו לומר דלכך שנה עליו הכתוב בעשה להורות שאין כאן רק עשה ולא לאו למלקות והיינו דפריך והא מיבעי' לי' לכדר' אפטוריקי ואינו מוכח ששנה הכתוב בעשה שלא יתחייב רק על עבירת עשה ולא על הלאו כיון דצריך ומיום השמיר לגופי' לכדר' אפטוריקי ועמ"ש בתוס' בד"ה הנח:
בתוס' בד"ה ולילקי נמי משום מחוסר זמן. תימא היכי לילקי הא הוי לאו שבכללות וכו' וקרי לי' בפרק כל שעה לאו שבכללות ע"כ. הנה וודאי להך לאו שבכללות גבי נא ומבושל דפליגי אביי ורבא לא דמי הך דהכא כלל דהתם הכוונה לחייב על דבר אחד שהוא נא ומבושל שלשה מחד לא תאכלו ואף בזה אמרינן התם דחדא לקי משא"כ הכא בעינן לחייבו על כל פסול שעבר והקריב מלקות כיון דשור ושה כוללים כל הפסולים בלאו דלא ירצה אמנם גם להך לאו לא יאכל כי קודש הם לא דמי כלל דהתם אמרינן דהך לאו לא יאכל כי קודש הם אינו מחייב שום מלקות ואותן דחייב מלקות נתייחד בהם לאו אחר אבל הכא לא מיבעי' אי המלקות מחמת לאו דלא תקריבו ובל תקטירו כמו שפירש"י והיינו כיון שאינן לרצון עובר בה' שמות כיון דכתיב מעיקרא כי לא לרצון יהי' לכם א"כ הנך לאווי ע"כ יש בהם מלקות ושאר בעלי מומין שהוזכרו שם עורת או שבור א"כ כיון דלוקין על לאו זה ממילא כל הנך דאיתרבי ללאו זה לוקה עליהן אלא אפילו אי נפרש דהלאו הוא לא ירצה מ"מ כיון דשרוע וקלוט וודאי לוקה על לאו זה א"כ כל הנך דאיתרבי ללא ירצה לוקה משא"כ לא יאכל כי קודש אין לוקין על לאו זה כלל ודוק:
בד"ה הנח למחוסר זמן פי' בקונ' וכו' כי ההוא דהכא לא מצינו וכו' אינו נכתב מיד אחר הלאו. ובאמת כוונת רש"י דאדרבא אפי' אביי דפליג התם היינו דוקא בנבלה לפי שיש לפרש שיתננה לגר ולא יאכלנה והוי העשה קודם הלאו אבל כהך דהכא דאי אפשר שתהא העשה קודם דהא העשה הוא רק אחר ז' והלאו תוך ז' ומהאי טעמא לא בעינן הכא שיהי' העשה אחר הלאו תיכף דרק בעלמא בעינן הכי דאי נכתב העשה במקום אחר אינו ניתק לעשה דיש לומר העשה קודמת ללאו אבל כאן דע"כ העשה אח"כ לא איכפת לן אם העשה במקום אחר כיון דע"כ העשה אחר ז' והלאו תוך ז'. אלא שיש לדקדק היכי הוי כה"ג ניתק לעשה הא כל לאו הניתק לעשה אי ביטל העשה לוקה אם כן כאן תיכף כששחטו תוך ז' ביטל העשה ולמה לא ילקה. ונראה לי דכיון שלא ביטל בפועל שהרי עדיין אין זמן העשה כלל חל אף דידעינן שלא יוכל לקיים כשיהא חל העשה אינו לוקה על ביטול זה דומה לזה במתנה בגט אם לא באתי מכאן עד יב"ח ומת בתוך יב"ח דאסורה לינשא עד שיגיע הזמן והיינו לפי שלא נתקיים בפועל וכמו כן לענין ביטול התנאי בעינן שיתבטל בפועל וכל שנתבטל שלא בפועל אף דע"כ יהא מבוטל לא מהני א"כ גם כאן כיון דזמן העשה אינה עכשיו ואינו יכול לקיימה כלל עכשיו רק אחר זמן חלה עליו הוי מה שביטל עכשיו ביטול שלא בפועל ואינו לוקה על ביטול זה ושפיר הוי עכשיו ניתק לעשה דאחר ז' וממילא גם אח"כ אינו לוקה דאז לא ביטל העשה ואין עליו רק עבירת עשה ודוק וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי דעיקר כוונת ר' זירא מיתורא דקרא דכבר כתיב עשה שבעת ימים יהי' תחת אמו ולמה שנה הכתוב בלאו הבא מכלל עשה וע"כ להורות שאין עליו רק עשה בלבד והשתא וודאי לא קשיא כלל ע"ש:
בא"ד לא מוקמינן לי' בלאווי יתירי וכו' שנאמר בדד ישב וכו'. דבריהם צ"ע דהיכי ס"ד לומר דעיקר הלימוד כיון שיש עשה לא מוקמינן קרא דלא ירצה להוסיף בו לאו ג"כ רק קרא לשאר פסולין א"כ למה לי' לר' זירא מכח הך קרא הא אנן באו"ב קיימינן הכא והרי באו"ב בלא"ה איכא מלקות משום או"ב לא תשחטו בין בקדשים בין בחולין א"כ אין מוסיפין לאו דלא ירצה ג"כ ללקות שמונים ועוד דאי בא לאשכוחי עשה הרי בלא"ה יש עשה בקרא שבעת ימים יהי' תחת אמו וע"כ דהא לא איכפת לן דשפיר יש לומר דמלקות ג"כ יש וניתק לעשה לא הוי דעשה זו קודם הלאו ואינו בהכרח אחר הלאו שיהא ניתק לעשה אבל לפירוש התוס' סגי בהך עשה שלא להוסיף עליו לאו דלא ירצה וע"כ כמו שפירש"י או כמו שפירשתי דמשנה הכתוב בעשה דייק ר' זירא והשתא שפיר הוצרך להוכיח מיום השמיני והלאה כדי שיהא ניתק לעשה לפירש"י או כמו שפירשתי ששנה עליו הכתוב ומה שהביאו ראי' מהך דבדד ישב הוא תמוה לפע"ד דהיכי אפשר דנתקו הכתוב משאר טמאים דהוי בלא יטמאו מחניהם דהא בהך קרא כתיב וישלחו מן המתנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ולא יטמאו את מחניהם הרי בהכרח הוא בכלל ולא יטמאו אבל שם בגמרא מפורש כמעט ענין זה דהכוונה בדד ישב לבדו ישב והיינו חוץ למחנה דבמחנה אינו לבדו והדר כתיב מחוץ למחנה מושבו וע"כ הכוונה שאם נכנס למחנה יצא חוץ למחנה והוי שפיר ניתק לעשה ממש עיי"ש דמבואר כמעט להדיא כן:
בא"ד והשתא ניחא וכו' אבל לפי' הקונ' וכו' וא"כ מאי פריך לכאורה יש לתמוה לפי' התוס' ג"כ תיקשי נהי דלקי על לאו דלא תעשון דלא הוי ניתק לעשה כיון דכתיב בי' לאו בפני עצמו ודוקא הכא אמרינן דהעשה מגלה דלא ירצה על שאר פסולין נאמר אבל שם כתיב לאו בפני עצמו. אבל מ"מ קשה הא הך לאו הוא על חוץ לשילה אבל מנין ללקות על מחוסר שמנה ואו"ב דלא מיירי הך לא תעשון בהכי כלל ואינהו הוי שפיר רק בעשה ולא ירצה כולל רק שאר פסולין וכן לא תעשו אינו רק בחוץ לשילה גם יש לתמוה הא התם בשחוטי חוץ קאי דאף שאינו ראוי לפתח אוהל מועד רק אח"כ לוקה על שחוטי חוץ אבל מנין שילקה על מחוסר זמן וצריך לומר דכוונת התוס' דהתם לו תעשון כולל במת ציבור ובמת יחיד ובמת ציבור לא הוי שחוטי חוץ כלל דלא ס"ד התם דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי ואין כאן רק מחוסר זמן של שילה והשתא קשיא להו הא חזינן הכא דלא הוי ניתק לעשה רק מחוסר שמנה ומנין לאו"ב שלא ילקה משום מחוסר זמן וע"כ כיון דמצינו מחוסר זמן דהקפידה תורה שלא ילקה ממילא או"ב נמי לא לקי והוי נמי ניתק לעשה א"כ קשיא להו לפירש"י גם על מחוסר זמן של שילה לא ילקה דהוי נמי ניתק לעשה דהא באו"ב ומחוסר שמנה ג"כ יש לאו לפירש"י ומ"מ לא לקי אפי' באו"ב מכח דמצינו דמחוסר זמן של שמנה ניתק לעשה א"כ ה"ה מחוסר זמן של שילה אף דכתיב לא תעשון לא ילקה אבל לפי' התוס' ניחא דהיכי דכתיב לאו לא הוי ניתק לעשה כלל רק העשה כאן מגלה דלא הוזכר לאו דלא ירצה במחוסר זמן אבל שם דכתיב לאו ע"כ לוקה אלא שיש לתמוה עדיין נהי דיפה קאמר התם דלוקה אבל מה זה שאמר לר"ש לקי הא אין הפרש כלל בין ר"ש לרבנן רק דלרבנן ליכא לאו דמחוסר זמן דשילה דלא ס"ל הך דגלגל למחוסר זמן אבל אין הפרש ביניהם בענין מלקות של מחוסר זמן דלר"ש נמי רק במחוסר שילה לוקה מקרא דלא תעשון אבל מחוסר שמנה אינו לוקה מכח העשה וביותר תימא דמקשה אלא מעתה לילקי נמי ילקה ומאי קושיא בוודאי לוקה כיון דכתיב לא תעשון ור"ז דקאמר הנח למחוסר זמן לא במחוסר שילה קאמר רק במחוסר שמנה ואו"ב דלא כתיב לא תעשון רק לא ירצה וכולל שאר פסולין ולא מחוסר זמן של או"ב ומחוסר שמנה ומחוסר שילה שפיר לוקה מכח ל תעשון וצריך לומר דהכוונה כך דהא חזינן דר' זירא אמר כך על או"ב דלא לקי משום דבמחוסר שמנה אינו רק עשה א"כ כיון דמצינו מחוסר שילה דג"כ הוי מחוסר זמן ולוקה א"כ מאיזה צד נילף או"ב ממחוסר שמנה דנימא לא ירצה לא קאי על או"ב הא חזינן מחוסר זמן של שילה ע"כ לוקה א"כ או"ב נמי ומ"ש דניליף מחוסר זמן של או"ב ממחוסר שמנה ולא ממחוסר שילה דהוי ג"כ מחוסר זמן ולקי ואהא משני דלר"ש באמת לקי על מחוסר זמן של או"ב ג"כ אבל לרבנן אינו לוקה כיון דליכא מחוסר זמן של שילה ממילא ילפינן או"ב ממחוסר שמנה שלא ילקה והא אין להקשות גם לשיטת התוס' היכי פריך התם ולילקי נמי הא כיון דיש בהך לאו לא תעשון במת יחיד דהוי שחוטי חוץ ממילא אמרינן מחמת העשה דאין שום מחוסר זמן לוקה והך לא תעשון על במת יחיד מכח שחוטי חוץ הא לא קשי' דעל כרחך הך לא תעשון כולל תרווייהו ואדרבא העיקר על במת ציבור נאמר דלא יקריבו חובות בגלגל רק דכולל במת יחיד דהיינו חוץ ג"כ הילכך ע"כ הלאו על זה קאי ושפיר לוקה. מיהו נראה לי דגם לרש"י לא קשיא דאי אפשר לומר דלא תעשון יהא ניתק לעשה כיון דכולל במת ציבור ויחיד וביחיד בוודאי לוקה ממילא כיון דחד לאו הוא בציבור ג"כ לוקה אלא דצ"ע לרש"י מ"ש לאו דלא ירצה דאמרינן דכולל כל הפסולין וכל הפסולין לוקה מכל מקום פסול מחוסר זמן שנכלל בו אינו לוקה דהוי ניתק לעשה אם כן בהך לא תעשון נמי נימא דמחוסר זמן שנכלל בו אינו לוקה דהוי ניתק לעשה ודוחק לומר דסובר כהרמב"ם שהבאתי לעיל דכל הפסולין שנכללו בלא ירצה אותן שלא נתפרשו אינו לוקה וודאי רק על מחוסר זמן שנתפרש ס"ד שילקה ומשני דאינו לוקה דהוי ניתק לעשה א"כ ליכא מלקות בלא ירצה כלל אבל שנאמר חד לאו שכולל שני פסולים על זה לוקה ועל זה אינו לוקה הא לא אמרינן כיון שלא נתפרש העשה במחוסר שילה] ואולי יש לומר דהתם עיקר הלאו על במת ציבור נאמר שלא יקריבו חובות בגלגל וממילא נכלל במת יחיד הילכך אי אפשר לומר דעל במת ציבור לא ילקה ועל במת יחיד ילקה ועמ"ש בסמוך ליישב קושית התוס' על רש"י בפשיטות:
בא"ד היינו עושק היינו גזל וכו'. דבריהם תמוהין דהך תרי לאווי דגזל ועושק סמוכין ממש להדדי דבהדיא כתיב בפרשת קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול א"כ תיקשי לדידהו ג"כ לרבא למה הוי ניתק לעשה הא תרי לאווי כתיב. ובאמת בלא"ה יש לתמוה על דברי רבא דהתם תינח הנך לאווי יש לומר כך לעבור בב' לאווין אבל מה יעשה באשם גזילות דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק ואי היינו עושק היינו גזל למה כתבי' רחמנא התם והתוס' שם הניחו זה בצ"ע. לכן נראה פשוט דהיינו טעמא כיון דרצה הכתוב שיהא גזל לאו הניתק לעשה וכיון דאיכא תרי לאווי לא הוי ניתק לעשה לכך כתבי' רחמנא העשה בכל לאו והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק דאז הוי שפיר ניתק לעשה כיון דתרווייהו נתקו לעשה לכל לאו מנתקו עשה וא"כ אין קושיא על הר"ר שמואל מגזל כלל. ונראה לי עוד דדוקא דאין העשה ניתוק גמור כגון הכא שאינו מתקן אז לא מהני לנתק תרי לאווי אבל היכי דהוי ניתק גמור כהך דגזילה דמשיב הגזילה ומתקן אפילו יש שני לאווין כיון דמתקן שניהם הוי שפיר ניתק לעשה רק כהך דהכא ובתמורה שאין זה ניתוק גמור אז אינו מנתק ב' לאווין:
מיהו עיקר דברי הר"ר שמואל לא נתבררו לי דהא בתמורה מוכח דמשום דהוי תרי לאווי לא דחי עשה תרווייהו ולוקה ארבעים אבל פשיטא שאינו לוקה שמונים וכן פירש"י התם בהדיא ואהכי סופג ארבעים והיינו דשמונים ליכא דחד לאו דחי עשה א"כ אכתי מאי פריך התם ולילקי אלמה אמר ר' זירא הא ר' זירא לא אמר רק על לאו דלא ירצה לא לקי דהוי ניתק לעשה ומשום לא תעשון באמת לוקה והא וודאי לא שייך לומר שילקה במחוסר שמנה ואו"ב מכח לאו דלא תעשון דלא קאי רק על מחוסר שילה ומאי ענין או"ב ומחוסר שמנה ללקות מכח לאו זה ולא שייך לומר רק דמחוסר שילה ילקה מכח לאו דלא ירצה דכולל כל הפסולין ובהא שפיר אמרינן דהוי תרווייהו ניתק לעשה ולא לקי רק אחד דהיינו לא תעשון ומאי קושיא לר' זירא:
אמנם עיקר קושית התוס' על רש"י מהך דזבחים לק"מ לפע"ד דוודאי הך לאו דלא ירצה כולל כל הפסולים שבשור ושבשה ובכללן מחוסר זמן של או"ב ומחוסר שמנה ובהא אמרינן דניתק לעשה דביום השמיני ואינו לוקה אבל הך לא תעשון דהיינו מחוסר שילה אינו כלל פסול שבשור ושבשה דלא שייך זה רק על שור ושה מיוחד שיש בו פסול זה אבל מחוסר שילה אינו פסול בגופו כלל דהא כל הבהמות כך הם ואינו נכלל כלל בלאו דלא ירצה א"כ ממילא לא הוי ניתק לעשה כלל ושפיר לוקה על מחוסר שילה מכח לא תעשון רק קושית הש"ס התם לר' זירא דכיון דר' זירא סובר דגם או"ב אינו לוקה משום דמצינו מחוסר זמן דלא לקי אף מחוסר זמן של או"ב דלא כתיב גבי' עשה ג"כ לא לקי והשתא כיון דמחוסר זמן של שילה לוקה דהא לא תעשון אינו ניתק לעשה כלל דדוקא מחוסר שמנה שהי' בכלל לא ירצה בלאו והכתוב נתקו לעשה הוי ניתק לעשה אבל מחוסר שילה שלא הי' כלל בכלל לא ירצה בלאו לא שייך שניתק לעשה א"כ או"ב מאיזה צד נדמהו למחוסר שמנה נדמהו למחוסר שילה כיון דבאו"ב לא כתיב עשה כלל א"כ שפיר יש לנו לומר דלוקה כנ"ל: