אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג אותו ואת בנו פרק חמישי › דף פ.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

אותו ואת בנו פרק חמישי · דף פ.

דף עט:

בגמרא ולאיסורא רבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה יאסור. ואע"ג דלעיל אמר ר"ח הכל מודים בהיא צבי' ובנה תייש דפטור שה ובנו ולא צבי ובנו משמע דפטור אבל איסורא איכא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא פי"ב מה"ש א"כ אם בצבי' גמורה ובנה איכא איסורא כ"ש בבת הצבי' ובנה דאיכא צד שיות בתרווייהו ולמה לי מכח ספק חוששין הא אפילו צבי' גמורה איכא איסורא וכן היכי פליג ר"א דאפילו איסורא ליכא ואי נימא דדוקא אי חוששין לזרע האב אסור מדרבנן צבי' ובנה כיון דבנה הוי שה אבל אי אין חוששין אפילו מדרבנן ליכא איסורא והא דאמר ר"ח הכל מודים היינו דפטור אבל באיסורא נחלקו דלר"א דלא אמרינן שה ואפילו מקצת הוי כמו אמו צבי גמור ובנו צבי גמור דמותר לגמרי. א"כ לפי זה יקשה כיון דלרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב הוי לי' ספיקא דרבנן ולמה יהא אסור בצבי' גמורה ובנה וע"כ צ"ל כיון דמיחלפה בהיא תיישה בנה צבי אסרו רבנן אפילו אי אין חוששין לזרע האב א"כ למה לי' לר"פ לומר דאסור מטעם ספק וצ"ל דר"פ נקט האי טעמא דאז יש איסור דאורייתא מספק משא"כ מצד דמיחלפה אין כאן רק איסור דרבנן ולר"א אפילו איסור דרבנן ליכא כיון דאפילו מיחלפה לא הוי רק ספק דדילמא חוששין לזרע האב ולא הוי רק מקצת שה ולא אמרינן לא גזרינן בתיש על הצבי' כנ"ל:

מיהו יש לדקדק למה לי' לומר דפליגי בהא לאיסורא ובהא למלקות לימא דלכ"ע חוששין וודאי ובשה ואפילו מקצת שה פליגי והנה לעיל בד"ה ורבי אליעזר כתבו התוס' משום דלא מצינו פלוגתא רק בחוששין אבל עכשיו דע"כ פליגי בשה ואפילו מקצת שה א"כ נימא דרק בהא פליגי ופליגי בתרווייהו למלקות ולר"א אפי' איסורא ליכא ולרבנן אפי' מלקות איכא וצ"ל משום דתיקשי הך דכסוי הדם דאין שוחטין ביו"ט וע"כ יש בזה ספק ולא ניחא לי' לומר דהך דכסוי כרבנן ואינהו ס"ל ספק אבל ר"א וודאי חוששין ס"ל דמה צורך לומר דפליגי בתרתי בחוששין לרבנן ספק ולר"א וודאי וכן בשה ואפי' מקצת שה כיון דאתי שפיר אי פליגי בחד מינייהו דהיינו בשה ואפילו מקצת ורק הא קשיא כיון דבאמת פליגי בתרווייהו בהא לאיסור ובהא למלקות למה נקט ר"ח תייש וצבי' הוי לי' לומר מחי' ובהמה [ודוחק לומר דסובר דרק צבי' ותייש מתעברין זה מזה אבל חי' אחרת ובהמה כריב"ל בבכורות ועכ"פ הוי לי' לומר מצבי ותייש ולמה ביאר הזכר והנקיבה כיון דבהיפוך ג"כ פליגי] ודוקא בס"ד ניחא דנקט ר"ח תייש וצבי' משום דלא ברירא לי' אי פליגי בשה ואפי' מקצת שה אבל השתא קשיא ובאמת לק"מ דכיון דהשתא לכ"ע חוששין בספק א"כ בתייש וצבי' אתי שפיר פלוגתא לרבנן נוהג ולר"א אינו נוהג אבל צבי על תיישה לר"א ג"כ איסורא מספק והיכי שיאמר ר"א כוי אינו נוהג בו לכך נקט ר"ח תייש וצבי' דפליגי בהך ברייתא דלר"א אינו נוהג רק ממילא פליגי נמי בהיפוך באופן אחר למלקות ולאיסור אבל זה אינו מוזכר בהך פלוגתא בברייתא זו רק ממילא נחלקו גם בהא:

ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א לעיל דפריך ולימא לי' אייתי ראי' דנימא דלר"א ספק ולרבנן ודאי והך דכסוי כר"א ולהנ"ל לק"מ כיון דס"ד מעיקרא דלא פליגי בשה ואפי' מקצת שה רק לכ"ע אמרינן א"כ אי לרבנן וודאי ולר"א ספק היכי קאמר ר"א באו"ב אינו נוהג בו אי בצבי על תיישה הא וודאי נוהג ואי בתייש על צבי' הא נוהג מספק כיון דמספקא לי' לר"א תדע דר"פ הכא מפרש נוהג דרבנן היינו מספק והיכי ס"ד לפרש אינו נוהג דר"א במקום דנוהג מספק וע"כ דלר"א פשיטא לי' ובתר הכי דמוקי בצבי על תיישה ולר"א מספקא לי' ג"כ פריך באמת במאי פליגי באו"ב ומשני דפליגי בשה ואפי' מקצת שה א"כ שפיר אתיא ברייתא דקתני לר"א אינו נוהג בתייש וצבי' רק ממילא פליגי בהיפוך ג"כ כנ"ל:

אמנם הרמב"ם ז"ל פסק בתייש על הצבי' וילדה בת ובת בן ושחט בת הצבי' ובנה לוקה וזהו היפוך מסקנת הגמרא כאן דאפי' לרבנן דר"א אינו רק איסור ולא מלקות ולר"א מותר לגמרי ויען כי כל פסקי הרמב"ם בענינים הללו בענין מוקשין וסותרין זה את זה אפרט אותם ואח"כ אומר דרך כלל ליישב כל פסקיו על נכון וכבר כתבתי בסוגיא זו ליישב אותם רק הם מפוזרים ומופרדים לכן אומר אותם עתה בכלל מה שנראה לי ברור לדעתו והנה כאן פסק דלוקה היפוך הסוגיא מפורשת דרק איסור יש אפי' לרבנן וכמו כן בכלאי הרבעה פסק בין בפרי עם האם בין בפרי עם פרי לוקה וזהו היפוך הסוגיא לעיל דתרווייהו ספק אפי' לר"י גם פסק בכסוי הדם דכל כלאים מבהמה וחי' יכסה בלא ברכה והרי לרבנן אמרינן שה ואפי' מקצת שה וה"ה צבי ואפי' מקצת צבי א"כ בשחט בת צבי' הרי חייב בכסוי וודאי ומותר לשחטו ביו"ט גם פסק במתנות בתייש על צבי' פטור לגמרי ובצבי על תיישה חייב חצי ש"מ דמספקא לי' אי חוששין ושה ואפי' מקצת שה וזהו היפוך פסקיו דלעיל דוודאי חוששין ולוקה גם פסק באו"ב זכר ובנו דהוי ספק משמע ג"כ דמספקא לי' אי חוששין והוא סותר כל הסוגיות וסותר עצמו:

אבל באמת כל דבריו ברורים והוא דכבר בארנו לעיל שיש שני מינים בחוששין לזרע האב חדא שנאמר דזרע האב הוי חשש כמו זרע האם ואין חשיבות יתרון לזרע האם על זרע האב ולהך סברא מותר להרביע פרי עם פרי אף שאמותיהן מתחלפין לזה סוסי' ולזה חמורה דמ"מ לזה חציו חמור וחציו סוס ולזה חציו חמור וחציו סוס הילכך שניהם מין אחד אמנם יש לומר דוודאי חוששין לזרע האב דמחמת זרע האם ג"כ הוי כלאים כגון להרביע פרי עם האם אבל פרי עם פרי כשאין אמותיהן שוות נהי שיש בהם מצד האב ג"כ אבל זה יש לו מאם חמורה וזה מאם סוסי' וזרע האם חשיב יותר מזרע האב א"כ הוי זה יותר חמור מסוס וזה יותר סוס מחמור ואינן שווין והוי כלאים רק לעיל דשמואל אמר הלכה כחנניא והיינו דאזיל לטעמי' דהי' סובר חכמים דפרדות היינו חנניא ולדידי' שקיל וטרי לעיל אי פשיטא לי' לר"י אין חוששין או מספקא לי' ופשיט מר"ה ברי' דר"י דמספקא לי' דאי הוי פשיטא לי' ע"כ ידע שמואל דר"י ס"ל אין חוששין א"כ לא הי' יכול ר"ה ברי' דר"י לחלוק ולומר הכל מודים פרי עם האם אסור דהא ר"י חולק וע"כ דר"י מספקא לי' ור"ה ברי' דר"י חולק דכ"ע חוששין ס"ל רק בפרי עם פרי נחלק ר"י מטעם הנ"ל דמ"מ זרע האם הוי טפי דהא חזינן שזה דומה לאמו וזה דומה לאמו בסימנים לכך פסק הרמב"ם כר"ה ברי' דר"י דפרי עם האם אסור לכ"ע דוודאי זרע האב ג"כ חוששין לו ועושה כלאים רק מ"מ הלכה כר"י בפרדות דאין זרע האב יכול להציל מכלאים היכי דהוי כלאים מצד האם דזרע האם חשוב יותר ואין חוששין לזרע האב במקום זרע האם והיינו דר' אבא דקאמר בגמרא אלמא אין חוששין לזרע האב היינו במקום זרע האם להתיר להנהיג ב' פרידות דלא דמיין להדדי מצד אמן והשתא כיון דליתא לדשמואל וודאי דהלכה כר"י בפרדות ולשמואל הלכה כחכמים דהא פסק ג"כ כחנניא מהאי טעמא לכך פסק בין בפרי עם האם בין בפרי עם פרי לוקה בפרי עם האם לכ"ע לוקה ובפרי עם פרי לוקה כר"י דהלכה כוותי' בפרדות והיינו מטעם דאין חוששין לזרע האב להציל מכלאים במקום זרע האם העושה כלאים. ומהאי טעמא פסק לגבי מתנות בתייש על צבי' פטור לגמרי אף דפסק פרי עם האם לוקה דוודאי חוששין לזרע האב היינו דמה שיש בו שינוי מצד האב ג"כ עושה כלאים אבל במתנות כיון דמצד האם דהוא עיקר פטור אין בו חיוב מתנות מצד האב דאף שיש חיוב חצי מתנות אבל כשרובם בפטור אין חיוב במיעוט מתנות אבל צבי הבא על תיישה פסק חייב בחצי דחצי וודאי מגיע לו ויותר מחצי אומר אייתי ראי' כמה מגיע לך יותר דאין היתרון ידוע רק בהיפוך כיון דרובה פטור מן המתנות פטור לגמרי ואין מחייבין אותו במיעוט מתנות וכמו כן פסק כאן דבכל גוונא לוקה משום דחוששין לזרע האב ושה ואפילו מקנת שה א"כ בין בתייש על צבי' בין בצבי על תיישה בין ששחט בת הצבי' ובנה בין ששחט בת התיישה ובנה לוקה כיון דוודאי חוששין ושה ואפילו מקצת שה ומ"מ בזכרים פסק ספק דלא קי"ל כשמואל דהך דפרדות תליא בפלוגתא דזכרים ובזכרים תליא אי בנו כרוך אחריו או אותו לרבות זכר ולא נתברר לנו הלכה כמי והך סוגי' דבכורות כפי תירוץ בני מערבא הוי סתמא כחנניא אבל מכמה משניות כאן שמזכיר רק האם וכן התרגום אומר רק תורתא או שיתא משמע כרבנן לכך פסק ספק:

אמנם גבי כסוי הדם דפסק הכל ספק הוא מטעמא אחרינא דלפי אוקימתא דרב אשי ריש כסוי הדם דילפינן שאינו נוהג במוקדשין משום מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש א"כ ממילא מספקא לן דיש להקיש ג"כ חי' לעוף מה עוף כולו עוף אף חי' כולה חי' וכה"ג נמצא פרק דם שחוטה מה עוף אין בו כלאים אף בהמה אין בו כלאים [רק התם אמרינן לענין שלא לאסור דם רק של אותן שאין בנוצה כלאים כמו עוף לאפוקי כבשים שיש בצמרן כלאים והתם לא שייך לדרוש כמו הכא] ומהאי טעמא כל ספק מכסה בלא ברכה ואין שוחטין ביו"ט וכן כל כלאים מבהמה וחי' והשתא כיון דלא קשיא כאן מכסוי ביו"ט ממילא אמרינן דלכ"ע חוששין לזרע האב ופליגי בשה ואפילו מקצת שה ופליגי באו"ב בכל גוונא בין בצבי על תיישה בין בתייש על צבי הכל לרבנן לוקה ולר"א אינו נוהג והכא דלא אוקמא בהכי משום דהא דר"ח קשיא לן דקאמר תייש וצבי' דוקא ש"מ דלא ניחא לי' לומר דלכ"ע חוששין ופליגי בשה ואפילו מקצת משום דהי' סובר בטעם פטור מוקדשין מכסוי כר' יוסף ריש כסוי הדם ולא מחמת היקש עוף לחי' א"כ לא אתיא לי' שפיר רק דמספקא להו אי חוששין אבל לדידן דקי"ל כמר בר רב אשי לקמן אתי שפיר בפשיטות ומעיקרא כדמקשה לר"ח מכסוי ביו"ט ולא משני מכח מר בר רב אשי משום דקשיא לי' לר' יוסף דלא מוקי לה מכח היקש כלל והך דר"ח מוכרח דהכא בכלאים הבא מבהמה יחי' פליגי כמו שהוכחתי לעיל והוצרך לתרץ דרבנן מספקא להו ופליגי בשה ואפילו מקצת שה וחזר הקושיא לר"ח דלמה לא אמר דפליגי בשה ואפילו מקצת ולכ"ע חוששין ופליג בתרווייהו וע"כ משום דסובר כר' יוסף וקשיא לי' מכסוי וע"כ דחוששין בספק וא"כ כיון דר"א קאמר אינו נוהג כלל ע"כ בתייש על צבי' רק דפליגי בהיפוך ג"כ ולדידי' נקט ר"פ הילכך וכו' אבל אנן קי"ל חוששין וודאי לכ"ע ופליגי בשה ואפילו מקצת בין בתייש על צבי' בין בצבי על תיישה אבל ה"מ שיהא זרע האב ג"כ חשיב שלא נחשבהו כאילו אינו אבל שיבטל איסור כלאים שיש מצד האם לא דהלכה כר"י בפרדות דכל שאינן דומין מצד האמות אין חוששין לזרע האב דנימא דמחמת זרע האב חשובין דומים כיון דחזינן זרע האם פועל טפי דכשזה בא מסוסי' וזה מחמורה זה דומה לסוס וזה דומה לחמור ואתי שפיר הכל כנ"ל ויתר פסקי הרמב"ם בענין כוי יתבאר לקמן בס"ד:

ודע דוברי רש"י ז"ל בד"ה בתייש הבא על הצבי' ולאיסורא קשין כתורמס שפי' דמלקות ליכא דהוי התראת ספק ולא שמה התראה ודברים הללו מן התימא דמה ענין זה להתראת ספק והיאך אפשר שילקה אפי'. למ"ד שמה התראה כיון דבאמת ספק ושמא אינו מחויב מלקות כלל ואם יאמר הרב ז"ל דכל ספק מן התורה להחמיר שלא התירה תורה רק וודאי היתר ובכל הלאו הוודאי איסור והספק ומ"מ אינו לוקה על הספק מכח התראת ספק דא"כ הוי התראה וודאי שכך מתרין בו שאסור לעשות מן התורה ספק איסור ואולי כוונת רש"י ז"ל שהוקשה לו כיון דרבנן מספקא להו אטו פשיטא להו שאי אפשר שיתברר ספק זה שמא כשיבוא לב"ד יבררו הדבר שיש בו איסור וודאי דחוששין וודאי לזרע האב או אותו הדין שיבוא לפניו יהא פשוט לו כך דחוששין וא"כ ממילא ילקה ג"כ לזה פי' דמ"מ אינו לוקה כיון דלרבנן מספקא להו ממילא לעדים ג"כ אי אפשר דפשיטא להו שיפסקו הב"ד חוששין א"כ הוי לה התראת ספק ואפי' יהא נראה לב"ד דחוששין לא ילקה כנ"ל לעוצם הקשוי אף שעדיין לא נתיישבה דעתי בזה:

שם אמר ר' יהודא כוי ברי' בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים וכו' ר"נ אמר זה איל הבר כתנאי וכו' עד עדרים עדרים. לפי שנראה לי שלא נתבאר יפה סוגי' זו בפירושי המפרשים ראיתי להאריך קצת ולברר הכל לנכון כפי קוצר דעתי. הנה כפי הנראה לכאורה שהם נחלקו על ברי' ידוע להם מאין באה ברי' זו וזה אומר ברי' של ספק היא וזה אומר איל הבר וחי' היא וזה אומר מן התייש וצבי' וזה אומר בהמה היא. אבל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין שזהו דבר שאין לו שחר כלל מכמה טעמים דהיכי ס"ד שיחלקו במציאות כ"כ על ברי' ידוע שזה יאמר איל הבר היא וזה יאמר מן התייש וצבי' היא והרי הך ברי' מן תייש וצבי' מחלקינן לה בה לעיל בין אי בא מאמו צבי' או אמו תיישה א"כ אי כוי זה שנחלקו עליו הוא זה היכי אפשר לחלוק בזה שהוא אחר ועוד היכי פליג ר"נ דאיל הבר הוא אי איל הבר ידוע א"כ כיון שכוי זה שאנו דנין עליו ג"כ ידוע הרי אנו רואין שהוא זה ואי אין איל הבר ידוע מה יתן ומה יוסיף במה שאומר שהוא זה ועוד אבאר בתוס' מה שיש לתמוה על דעתם בדברי ר"נ דחי' היא] וברור דהכוונה על כוי הנזכר במשנה ביכורים כוי יש בו דרכים וכו' וכן כוי דריש פרק כסוי הדם ולא נתבאר מפורש מהו הכוי הזה שזכרוהו ואמר ר"י ברי' היא ור"נ איל הבר הוא וכן הנך תנאי נחלקו בזה. אבל יש להקשות על זה ג"כ כיון דר"י אמר ברי' היא מה פליג עלי' ר"נ אי בא לחלוק דאינו ספק רק חי' הוא כפי הנראה מדברי התוס' זה אי אפשר כיון דר"י קאי על כוי השנוי, במשנה ומפורש התם דספק הוא והיאך יאמר ר"נ שזה האיל הבר שהיא חי' ודאית ואם יודה ר"נ שאין האיל הבר חי' ודאית רק ספק חי' ספק בהמה הוא א"כ היכי שייך בזה מחלוקת כיון שלא זכר ר"י רק שהוא ברי' וכי איל הבר אינו ברי' דבשלמא אי הי' חולק דבא מתייש וצבי' שפיר הוי מחלוקת שאינו ברי' בפני עצמו רק מורכב מבהמה וחי' אבל עכשיו שאמר זה איל הבר מה הוסיף ומה גרע מדברי ר"י שאמר ברי' היא גם הקשו התוס' בהרבה מקומות ומהם ביומא ובפרק דם שחוטה ולקמן פרק הזרוע דפריך גבי כוי איצטרך קרא למעוטי ספיקא ומשני סבר לה כוי ברי' הוא וקשה מה בכך דברי' הוא דהא אכתי ספק חי' ספק בהמה היא ואיצטרך קרא למעוטי ספיקא והתןס' כתבו באלה המקומות דהך כוי ברי' הוא אינו כהך דהכא רק ברי' וודאית היא שאינה לא חי' ולא בהמה עיי"ש אבל זה תימא דכלהו תנאי לית להו כי ור' אידי בר אבין ביומא ריש פרק יוה"כ שם תנאי שקול מעלמא וסבר כוותי' מה דבמתניתין דריש כסוי הדם ומשנה דביכורים והנך תנאי דהכא כלהו ס"ל דספק הוא רק או שהוא מורכב או הוא ברי' אבל לא שלא יהא חי' ולא בהמה והכתוב אומר גבי כסוי צד חי' וכיון שזה אין חי' וודאי למה אין שוחטין ביו"ט ולא יכסה:

לכן נראה ריר דר' יהודא קאמר דכוי זה שהוזכר במשנה אינו כלל מכלל עשר בהמות שזכר הכתוב רק ברי' בפני עצמה היא ואינו בכלל העשר לא בכלל ג' מיני בהמות ולא בכלל ז' מיני חי' ולא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה רביעית היא שלא הוזכר בכתוב או מין חי' שמינית היא שלא הוזכר בכתוב והא דר' יצחק דאמר עשר מיני בהמות יש ותו לא לאו דברי הכל הוא ור' יהודא לא ס"ל הא וכן ר' יוסי בברייתא והיינו דקאמר לקמן סבר לה כר' יצחק משמע דלאו כ"ע הוא [וכן צ"ל לשיטת התוס' דכוי אינו לא חי' ולא בהמה דהוא דלא כר' יצחק] והשתא אין תימא שבא הכתוב לרבות חלבו דאי בהמה הוא הוצרך לרבות כיין שאינו ממין שור וכשב ועז ולא הכשיר הכתוב לקרבן רק ג' מינים הללו וחלב בדבר הראוי להקרבה תלה הכתוב קמש"ל קרא דרק לאפוקי חי' אתי אבל בהמה זו מין הרביעי ג"כ חלבה אסור וכמו כן אי חי' הוא פשיטא דהוצרך הכתוב לרבות לאשמועינן דדוקא הנך ז' מיני חי' אימעטו מאיסור חלב אבל לא מין השמיני שלא הוזכר הילכך אף דחכמים נסתפקו ולא הכריעו הוצרך הכתוב לרבות כוי לאיסור החלב כיון שהיא עכ"פ ברי' שאינה בכלל ג' מיני בהמה שהוזכרו ולא בכלל ז' מיני חי' שהוזכרו ולענין כסוי דכתיב קרא חי' הוי ספק אי מין רביעי מבהמה הוא אין בו כסוי ואי מין שמיני מחי' הוא יש בו כסוי וכן בכל המקומות שלא בא הכתוב מפורש לאשמועינן דינו של כוי ויש הפרש בין בהמה לחי' הר ספק וגבי דם ג"כ ריבה הכתוב דמו דאף דנוהג איסור דם בבהמה ובחי' מ"מ לא הוי שמעינן רק אלה שהוזכרו כגון עוף שהוזכרו כולם בכלל כל צפור טהורה תאכלו אבל בהמה וחי' שלא הוזכרו רק העשר ס"ד דרק בהו נוהג דם ולא בכוי קמש"ל דנוהג בו. זו היא שיטת ר' יהודא ור' יוסי דברייתא ור"נ פליג דכוי הוא איל הבר ומספקא לן אי בהמה היא ממין כשב דכיון דאיל הוא מין בהמה וזה שמו איל הוי מין כשב או כיון דאיל בר הוא מין חי' הוא מן החיות הנזכרים וס"ל דרק עשר מינים יש ולא יותר כדברי ר' יצחק לקמן ולר"נ א"א שיבוא הכתוב לרבות כוי לאסו' חלבו דאי ידע קרא דבהמה היא ממין ג' בהמות פשיטא דחלבו אסור ואי ידע דחי' הוא פשיטא דחלבו מותר שהרי הכתוב אומר בפי' חלב שור וכשב ועז אבל מן ז' חיות חלבן מותר ועוד היכי נסתפק לן כוי זה הא ע"כ ידע קרא דחי' הוא דאי בהמה מה צורך קרא לאסור חלבו כיון שהוא ממין שור כשב ועז ואהא מייתי תנאי דת"ק סובר זה איל הבר ולכך נסתפקו בו אי ממין כשבים הוא כשמו איל או שמא כיון דאיל בר הוא הוי חי' מכלל החיות הנזכרים וי"א ס"ל דמורכב הוא מבהמה וחי' ובא הספק מצד הרכבתן לא ידעינן מה נדון בו ור' יוסי סובר ברי' בפני עצמו הוא כר' יהודה ואינו כלל מכלל העשר ונסתפק לנו אי מין רביעי של בהמה הוא או מין שמיני של חי' הוא ורשב"ג דאמר בהמה היא או דמודה לר"י דכוי הוי ברי' רק דפליג דאינו ספק רק וודאי בהמה היא או דקאי על ת"ק דסובר איל הבר הוא ופליג הוא דזה בהמה הוא. אמנם זאת אחת היא שלא נתבאר לי למ"ד זה איל הבר והספק הוא לפי שנקרא איל והלא רק הזכר שבכבשים נקרא איל ואטו רק על הזכר אנו דנין וכי הנקיבה שלא ידוע לנו. ואי נימא דמזה באמת יהא ראי' לשיטת התוס' דאיל הבר חי' הוא ומינו נקרא איל כמו מין השור והכשב והעז דכל המין נקרא כך. א"כ יקשה מאי קשיא להו לתוס' בד"ה מדחשיב דלמה שור הבר מין בהמה היא ולמה איל הבר חי' הוא אף שנקרא איל ולפי הנ"ל לא קרב זה אל זה דשור הבר כיון שנקרא שור ממיל מין שור הוא אבל איל הבר הוא שם המין ואין ראי' שהוא בהמה כלל כיון דזה מינו נקרא איל וזה כבש אין זה מין בהמה שאין מין הכבש נקרא איל רק הזכר וכאן שניהם נקראו איל הזכר והנקיבה ש"מ שאין זה מין כבש ואפשר לומר דגם הנקיבה נקראת איל לפי שדומות ג"כ בצורתה להאיל הזכר של ישוב ועכ"פ כיון שנקראו איל לפי שדומין בצורתם לכבש נסתפק לן שהוא מין בהמה ועמ"ש בתוס':

שם דילמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו. תמי' לי דהא בסמוך פליגי ר' יוסי ורבנן בשור הבר דרבנן ס"ל מין בהמה הוא ור"י ס"ל מין חי' הוא ומפרש דפלוגתייהו דרבנן סברי כיון דמתרגמינן תורבלא ופירש"י שיר הלבנון דהיינו שור הבר וס"ל לרבנן כיון דנקרא שור הלבנון בהמה הוא ממין שור ורבי יוסי ס"ל כיון דנמנה בין החיות הוא חי' והשתא הא דמתרגמינן תורבלא הוא על תאו הוא דמתרגמינן הכי א"כ לכ"ע תאו הנזכר הוא שיר הבר ועיזי דבאלא פירש"י דהיינו עז היער דהיינו עז הבר אם כן היכי ס"ד דעז הבר יהא תאו כיון דמתרגמינן שור הבר ורבנן ור יוסי מודים בזה וצ"ל דוודאי עיקר תאו הוא שור הבר אבל מ"מ יש בו הרבה מינים ויש מינא דתאו שהוא דומה לעז והוא עז הבר וג"כ תאו הוא שהוא מינא דתאו ואפשר שכל מיני הבהמה שהם ביער ולא בישוב נקראין תאו והתרגום חדא מינייהו נקט ועמ"ש בתוס' בד"ה מדחשיב ובד"ה ודילמא:

שם שור הבר מין בהמה הוא ר' יוסי אומר מין חי' נראה לי פשוט לכאורה דלא פליגי רק לענין לכסות דמו דרבנן ס"ל בהמה היא וכסוי אינו רק בחי' ור' יוסי ס"ל דחייב לכסות כחי' אבל לענין להקריב ממנו קרבן אפילו לרבנן פסול כיון שהכתוב מנה שור וכשב ועז ומנה הנך ז' וקרא לשור הבר תאו א"כ כיון דלא הוכשר לקרבן רק שור וכשב ועז בוודאי תאו פסול לקרבן דאל"כ הי' מזכירו גבי שור כשב ועז לענין קרבן וכיון דחזינן דזכרו כאן בפני עצמו אלמא דכל מקום שהוזכר שור אין תאו בכלל שור כמו שלא כללו כאן בכלל שור ולפי זה ממילא חלבו ג"כ מותר לכ"ע שלא נאסר החלב רק מבהמה שמקריב ממנה קרבן לד' ואין זה רק חלב שור וכשב ועז ותאו שאינו בכלל זה שהרי הוזכר בפני עצמו במקום שזכר שור כשב ועז א"כ ממילא חלבו מותר ולא פליגי רק לענין כיסוי דמו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח להדיא דלרבנן דשור הבר בהמה הוי בהמה לכל דבר ויתבארו דבריו בתוס' בד"ה ודילמא עיי"ש:

בתוס' בד"ה כוי ברי' בפני עצמה היא. אמתניתין דכיסוי הדם קאי וכו' ולאו אכוי שנחלקו ר"א ורבנן קאי כדפי' בקונ' והנה רש"י ז"ל פי' דר' יהודה ס"ל דמבהמה וחי' אין כלאים בא כריב"ל בבכורות (ד"ז) ור"א ורבנן וודאי ס"ל דמכלאי בהמה וחי' בא כדאמרינן בבכורות חוץ מר"א ומחלוקתו שהיו אומרים חי' מתעברת מבהמה. ומ"מ לא ביאר רש"י ז"ל דילמא ס"ל לר' יהודה דר"א ורבנן דהכא ג"כ בכוי שהוא ברי' נחלקו ולא כר"ח דמפרש בתייש הבא על צבי' גם ריב"ל עצמו כיון דסובר להלכה אין חי' מתעברת מבהמה מי מכריחו לומר דר"א ורבנן במורכב פליגי מה שאין מציאות לדעתו למה לא מפרש דפליגי בכוי שהוא ברי' וכבר כתבתי לעיל כמה הכרחים גמורים דע"כ ר"א ורבנן במורכב פליגי דאי בכוי ברי' היכי סובר ר"א דאו"ב נוהג בו וכסוי נוהג בו דלאו"ב צריך שיסבור בהמה הוא ובכסוי חי' הוא ועוד שם מדקאמר כלאים הבא מעז ורחל נוהג בו כוי אינו נוהג בו ש"מ דכוי נמי כלאים הוא ורבנן סברי דנוהג בכלאים של בהמה וחי' גם כן ופליג הוא דרק בכלאים של ב' מיני בהמה נוהג ולא בכוי. מיהו לפי מה שכתבו התוס' לקמן דאיכא מ"ד דכוי ברי' הוא שאינו לא חי' ולא בהמה א"כ איכא למימר דבהא פליגי דת"ק סובר כוי ספק ונוהג באו"ב ובכסוי להחמיר ור"א סובר שאינו לא חי' ולא בהמה לכך תרווייהו אין נוהגין בו ואפי' ריב"ל בבכורות יכול לפרש כך והא דאמר חוץ מר"א ומחלוקתו לאו מכח כוי קאמר הכי רק כיון דרבנן קאמרי דנוהג בכלאים ובכוי קאמר ר"א דבכלאים אינו נוהג בכל כלאים רק מעז ורחל לאפוקי מבהמה וחי' וכוי אינו נוהג כלל והיינו דאינו לא חי' ולא בהמה וכן בכסוי אינו נוהג בכוי לפי שאינו חי' ור"י דהכא נמי יכול לסבור כן אך לפי מה שכתבתי דליכא למ"ד הכי כלל ולכ"ע הוי או בהמה או חי' א"כ וודאי ע"כ כ"ע מודי לר"ח דכוי דר"א ורבנן הוא הבא מתייש וצבי':

אמנם מה שפירש"י דר' יהודא אית לי' אין חי' מתעברת מבהמה אינו מוכרח כלל לפע"ד דוודאי יש לומר דס"ל כר"א ומחלוקתו ומ"מ בעלמא כוי ברי' הוא ס"ל והיינו מדמרבינן חלב ודם לכוי ולא צריך קרא לרבות המורכב דאי אין חוששין לזרע האב לעולם בתר אמו שדינן ואי חוששין בוודאי אסור מצד מין בהמה שיש בו לכך ע"כ ברי' הוא וכמו שפרשתי לעיל דלא ידענו אי מין רביעי של בהמה הוא או מין שמיני של חי' הוא וכמו שתירצו בכל המקומות שאמרו ברי' הוא ובלא"ה כבר כתבתי לעיל שדבר קשה הוא שיחלוק ריב"ל ור' יהודא על ר"א ורבנן במציאות ור"ח מחלק בין תייש הבא על צבי' בין צבי הבא על תיישה אלמא שהי' הדבר ידוע שיש מביניהם כלאים גם מנ"ל לריב"ל לחלוק על ר"א ורבנן והיכי מצינו מחלוקת עליהם בזה ואפי' ידע שיש מי שחולק הוי לי' לפסוק כר"א ורבנן דידי' ועוד כיון דפליג עלייהו בבהמה וחי' נימא נמי חוץ מר"א ומחלוקתו בטהור וטמא ומאי קשיא לי' שם אמחלוקת ר"א ור"י בטהור הנולד מן הטמא שאינו במציאות מכח דריב"ל הא לריב"ל טהור וטהור ב' מינים חי' ובהמה ג"כ אינו במציאות ור"א ומחלוקתו בע"כ פליגי עלי' א"כ בהא נמי פליגי ועוד כיון דמתרץ התם דהא דנחלקו ר"א ור"י בבכורות בנולד מטהור וטמא היינו בנולד מקלוט בן פרה לר"ש דמטמא א"כ הך פלוגתא נמי מצי לאוקמי בהכי בחי' הנולד מבהמה ולר"ש דינו כחי' וחי' זו שפיר מתעברת מבהמה ולמה קאמר חוץ מר"א ומחלוקתו ועוד דקאמר חוץ מר"א ומחלוקתו והוי לי' לומר לאפוקי מר"א ומחלוקתו כדרך הש"ס בכל מקום ומזה נראה דמודה ריב"ל דע"כ יש חי' מתעברת מבהמה והיינו דקאמר דחוץ מר"א ומחלוקתו שהיו אומרים חי' מתעברת מבהמה שאי אפשר לפרש מחלקותם רק בכלאים מבהמה וחי' רק לפי שלא נתפרש במחלקותם איזה חי' ובהמה מתעברת קאמר סתמא דחי' מבהמה אין מתעברין חוץ אותה שנחלקו ר"א ורבנן דזו מתעברת והכוונה במה שאמר שהיו אומרים חי' מתעברת מבהמה היינו דהם אומרים שיש חי' מתעברת מבהמה אבל יש להם חי' ובהמה מיוחד לזה לא כל חי' מבהמה ור"ח מפרש לה הכא דהיינו תייש וצבי ובאמת ראוי לומר כן שאלו דומין קצת זה לזה. ואדרבא מדברי ר"ח עצמו יש ללמוד דלר"א ורבנן נמי אין חי' מתעברת מבהמה דאי פליגי לגמרי על הך כללא דריב"ל א"כ למה פירש תייש וצבי' הוי לי' לומר כוי זה הבא מבהמה וחי' ואי נימא דרק מתייש וצבי' מיקרי כוי א"כ תיקשי הא גופא למה נחלקו בכוי דוקא כיון דפליגי בחוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה וזה שייך בכל כלאים הבא מבהמה וחי' וע"כ דר"ח דייק דע"כ במורכב מבהמה וחי' פליגי ובאמת אין בהמה מתעברת מחי' וכן להיפוך לזה מוקי לה בתייש וצבי' כיון דמצינו בברייתא שיש אומרים כוי זה הבא מתייש וצבי' ש"מ שאלו מתעברין זה מזה מפרש פלוגתייהו בהא אבל שאר בהמה וחי' אין מתעברין כפי כללא דריב"ל כנ"ל:

בד"ה ולא הכריעו בו חכמים. וא"ת לבדוק בסי' דקרנים. תמי' לי על קו' זו דהא פשיטא דמי שהוא מכיר ז' מיני חי' ושלשה מיני בהמה אין צריך שום סימן וא"כ חכמים שהכירו כל מיני חי' ומיני בה מה נתנו סימנים למי שאינו יודע חותם דבסי' אלו ידע בבירור שהוא חי' ובאלו ידע בבירור שהוא בהמה אבל הכוי באמת אין לו סימנים לא כחי' ולא כבהמה ואם ימצא כוי באמת לא יתברר לו בסימנים כלל וחכמים ג"כ לא הכריעו בו וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דהכוי אינו מעשר בהמות כלל וזה אין לו סימנים כלל להכירו וכל הסימנים הם בעשר הנזכרין בקרא מיהו לפי מה שכתבתי דאיל הבר ג"כ ספק הוא יקשה למה לא נבדוק בסי' דהא זהו מכלל העשר אבל מ"מ לא קשיא דוודאי מין ממיני העשר הוא ואין לו סימנים כמו בהמה גם אינן כחי' כמ"ש ולא נתנו חכמים סימנים רק מה שיהא ברור שהיא חי' ומה שהוא ברור בהמה ואותן שהם משתנים במקצת באמת יחזור בהם כשניהם וזה ברור:

בד"ה זה איל הבר וסובר ר"נ ות"ק דברייתא שהוא וודאי ח' וכו' ת"ק היינו רשב"ג. ולא ניחא להו לומר דלר"נ ות"ק הוי ספק דא"כ במאי פליגי ר"נ ות"ק על ר' יהודא ור' יוסי דהא אינהו ברי' שהוא ספק קאמרי ואטו איל הבר לאו ברי' הוא. אבל תימא מאוד שיחלוק ר"נ על כל המשניות דכוי ספק ועוד דהא ר"י על כרחך על כוי דמתני' קאי כמו שהוכחתי לעיל והיכי יחלוק ר"נ שהוא איל הבר והא זה וודאי חי' ומתניתין משוי לי' ספק ואי סובר ר"נ דתנא דמתניתן נמי באיל הבר מיירי וסובר שהוא ספק והוא חולק שהוא וודאי חי' א"כ קשה חדא שלא הוזכר בדברי ר"נ כלל שהוא וודאי חי' רק זהו איל הבר ובהא גם ר' יהודא מודה דתנא דמשוי לי' ספק על איל הבר נתכוונו ולא הי' לומר רק דאינו ספק רק ודאי חי' ועוד היכי יאמר כתנאי והיכי נזכר בדברי ת"ק שאינו ספק ושמא מודה לתנא דמתניתין דספק הוא וע"כ שנאמר דאיל הבר לכ"ע וודאי חי' א"כ כיין דר"י על כוי דמתניתין קאי ע"כ אינו איל הבר א"כ מאי פליג ר"נ על ר' יהודא הא ע"כ יודה ר"נ דכוי דמתניתין ספק הוא ואינו איל הבר ובאיל הבר מודה ר"י דחי' הוא והוא תמוה מאוד ולפי זה נדחה נמי ממילא מה שבקשו לומר דלר"ש ות"ק בהמה הוא דא"כ היינו רשב"ג אבל אין הכרח דרשב"ג סובר איל הבר מין בהמה הוא ולהנ"ל בלא"ה אי אפשר לומר בהמה הוא מהנהו טעמי דאמרן. וברור דהכוונה כמ"ש בגמרא דר' יהודא סובר דברי' היא בפני עצמה ואינה מעשר בהמות שמנה הכתוב ור"נ סובר זה איל הבר והספק מכח שמו דכבש הוא או לפי שהוא ביער חי' היא ומייתי שפיר תנאי ורשב"ג או דסובר דהך כוי ברי' בפ"ע הוא אבל הוא מכריע דבהמה הוא או דקאי על ת"ק דאמר איל הבר הוא וספק הוא וקאמר איהו דוודאי בהמה הוא דמגדלין ממנו של בית דושאי בישוב עדרים עדרים וכוי השני במשנה או כר' יוסי או כיש אומרים וכל זה ברור לפע"ד:

בד"ה ודילמא מינא דתאו הוא וקסבר ר"א דתאו מין חי' הוא כר"י וגם זה תמוה בעיני שיקשה ר"א קושיא מה שאינו רק לר' יוסי דוקא וכבר כתבתי בגמרא דלא שייך שיחלקו לענין חלב וקרבן דכיון דתאו כתיב בפני עצמו ושור וכשב ועז בפני עצמו אלמא אף דבהמה היא אינה בכלל שור או כשב או עז א"כ פסול לקרבן רק לענין כסוי נחלקו כיון דאינו חי' משא"כ לקרבן ושפיר פריך ודילמא מינא דתאו הוא ונהי דבהמה הוא פסול עכ"פ לקרבן ואף דבסמוך פושט משור הבר דכשרין למזבח היינו משום דפליגי בשור הבר משום דמתרגמינן תורבלא הוי בהמה ולר"י כיון דחשיב לי' בהדי חי' הוי חי' וממילא הני עיזי כיון דלא חשיב להו בהדי חי' ולא מתרגמינן להו בהדי חי' הוי עז גמור בכלל עז דמעיקרא וכשר להקרבה אמנם הרמב"ם ז"ל פ"א מהמ"א פסק שור הבר מין בהמה הוא וחלבו אסור כבהמה אלמא דס"ל דמחלוקת ר"י ורבנן לאו לענין כיסוי בלבד נחלקו רק לרבנן הוי בהמה לכל דבר כשור וכשב ועז ולר"י חי' הוא לכל דבר וה"ה תמה עליו דהא חשב ג' מיני בהמה וז' מיני חי' ובתוכם תאו א"כ כיון דמחלקותם אי כיון דמתרגמינן תורבלא הוי בהמה או כיון דבין החיות הוא הוי חי' אבל לכ"ע תאו הוא והיכי חשיב לי' בין החיות וג' מיני בהמה ושור הבר בהמה הוא א"כ אין תאו חי' רק בהמה והוא סותר עצמו גם תמה ה"ה שהשמיט דין עיזי דבאלא דחלבן מותר כאמימר דשרי תרבייהו:

לכן נראה לי דקשיא לי' להרמב"ם היכי שרי אמימר תרבייהו דכי בשביל שנוכל לומר מינא דתאו או זמר הוא נתיר חלבו שמא אינו ממינים אלו וזה שהקשה דרך ספק קאמר היכי מתירין אותו למזבח דילמא מינא דתאו וזמר הוא אבל לא שייך להתיר חלבו מחמת זה גם יש לדקדק למה כפלו בגמרא דברי אמימר תרי זימני כיון שהוא ענין בפני עצמו וכבר זכרו דברי אמימר מעיקרא לכן ס"ל לרמב"ם דעיקר מילתא דר' המנונא דמכשיר עיזי דבאלא למזבח הוא דס"ל כיון שנקראין עיזי הרי עז הן וכדי דלא נימא כיון שהוא עז הבר הוא מין רביעי שבבהמות אבל אינו בכלל שור או כשב או עז לכך קאמר דסבר כר' יצחק דרק עשר יש ותו לא וכיון דשמם עז הרי עז הן ובין החיות לא הוזכרו ואהא מקשה דילמא מי תאו או זמר הם ונהי דכיון שנקראין עיזי מין בהמה הם אבל אינם אותו השור ועז דמעיקרא רק מין בהמה רביעית ונמנה בין הז' וממילא פסולין למזבח שלא הותר מן הבהמה רק שור וכשב ועז המצוי אצלנו בישוב אבל הבר מין בהמה רביעית היא ואהא משני דאמימר שרי תרבייהו של הנך ז' מינין דקרא ש"מ דסובר דכולם חיות נינהו א"כ הנהו עיזי דוודאי בהמות הן מחמת שמם ע"כ בכלל שור וכלב ועז דמעיקרא הן [ומוכח ע"כ דאי בהמה הן חלבן אסור אף שאינו כשר להקרבה דהא חזינן של כלאים וכוי ג"כ חלבו אסור אף שאינו כשר להקרבה] והדר בעי בהני עיזי אי כשרין למזבח ופשיט משור הבר וס"ד דלכ"ע אינו בכלל שור וכשב ועז דמעיקרא רק דפליגי משום דמתרגמינן תורבלא הוי בהמה ור"י סובר משום דחשיב לי' בין החיות אבל לכ"ע אינו שור וכשב ועז דמעיקרא דהא תאו הוא ודייק מזה דדוקא שור בר דנחשב בין החיות פליגי אבל עז דלא נחשב בין החיות ולא מתרגמינן מידי ממילא ע"כ לכ"ע בכלל שור וכשב ועז דמעיקרא הוא וכשר למזבח ומקשה עלה דילמא לא פליגי כלל בהא רק רבנן ס"ל כיון דנקרא שור הוי בהמה אבל שפיר יכול להיות שנחשב בין החיות דחשיב בהדייהו בהמות ג"כ ור"י ס"ל כיון דפתח איל וצבי ויחמור דחיות הן וודאי כלהו חיות נינהו א"כ ממילא עז הבר נמי אפילו לרבנן נהי דשמו הוא מין בהמה אבל מ"מ אינו בכלל שור או כשב ועז להכשיר לקרבן רק מין רביעי הוא ונחשב בין הנך ז' דבתר הכי ואהא דחי דאמימר שרי תרבייהו כל הנך ז' חיות א"כ כל שהוא מין בהמה ע"כ בכלל שור כשב ועז הוא דאי בהמה רביעית ובכלל החיות היכי שרי אמימר תרבייהו דהא לרבנן שור הבר וכן עיזי דבאלא שהן בהמות מכללן הן מינא דתאו או מינא דזמר א"כ בהמות הן וחלבן אסור עכ"פ וע"כ דהנך ז' וודאי חיות הן לכ"ע ולא פליגי ר"י ורבנן בהא רק לרבנן בכלל שור וכשב ועז הוא והך תורבלא אינו כלל מושאל משור הבר רק שם הוא בפני עצמו ור"י סבר דתורבלא הוא שם מושאל משור הבר א"כ ממילא שור הבר וכן עיזי דבאלא הוי בהמה גמורה לרבנן והרמב"ם הביא שור הבר וה"ה עז הבר כנ"ל:

בד"ה חולין בחוץ. ס"ד דמיפסל שני משום לא תאכל כל תועבה. כבר כתבתי במשנה שאין זה מספיק דמ"מ כמו דלא נקט פטור בראשון משום דפשיטא דפטור כמו כן לא הוי לי' להזכיר כשר בראשון דמאיזה צד יפסל ראשון הא לא עביד מידי והוי לי' למיתני השני סופג את הארבעים וכשר. ודע שאני מסתפק אי שחט ראשון חצי שחיטה ואח"כ שחט שני חצי שחיטה ואח"כ שחט ראשון כולה ואח"כ גמר השני מה נידון בי' אי דשני שגמר חייב וראשון פטור או דנימא כיון שראשון גמר אחר ששחט שני חציו וכבר עשה בה מעשה נבלה ופסק חיותא שוב לא הי' לראשון לגמור שחיטתו כיון שלא נתנבלה בשחיטת שני שלא שהא שיעור שהיי' וחייתא כבר פסק ואי נימא דמ"מ כיון שעדיין לא גמר השני הי' יכול הראשון לגמור מ"מ יש להסתפק לחייב השני שיש לומר כיון דחצי שחיטת השני היתה בהיתר שהרי לא גמר הראשון א"כ אין לחייבו מחמת חצי השחיטה האחרונה בלבד כיון דבהכי לא מתכשרה רק בצירוף ראשונה והרי הראשונה היתה בהיתר אם לא דנימא דכל שפסק חיותא מעיקרא בלי ניבול שוב אסור לשני לפסוק חיותא דבנו בלי ניבול וא"כ ראשון חייב ונראה לי דוודאי חייב השני ולא הראשון דאל"כ יהא היתר לשחוט או"ב ביום אחד ע"י חילוק שחיטה וע"כ דוודאי אסור וכמו כן לשחוט בבת אחת תרווייהו נראה לי דאסור וראי' ממה ששנינו בתוספתא דמותר לשחוט המעוברת ואין בו משום או"ב וקשה הא במעוברת הוי בבת אחת ממש ובכהאי גוונא אפי' בנולדים אין בהם משום או"ב ועכ"פ יש צד איסור בשניהם כגון ששחט בבת אחת לכך נקט שניהם כשרים והשני היינו שאם שחטו שנים ואחד שני השני סופג את הארבעים ועמ"ש במשנה:

בד"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגין את הארבעים. דלא כר' יצחק אתיא דאמר פרק אלו הן הלוקין חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ע"כ. דבריהם תמוהין מאוד שלא הוזכר שם ולא בשום מקום שיסבור ר' יצחק חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואי אפשר שיאמר דבר זה שהרי סובר התם מלקות בחייבי כריתות ליכא דלכך יצאת כרת באחותו רק ר' חנינא בן גמליאל סובר התם כך ובוודאי הי' נראה שט"ס בתוס' וצ"ל מלקות בחייבי כריתות ליכא ונתכוונו לומר דהיינו חידושא דהך בבא דיש כרת ומלקות דלא כר' יצחק ובזה נמשכו דבריהם בתר הכי אי כלהו בבי אשמועינן חידושא או לא גם הי' אפשר לקיים דברי התוס' כמות שהן דזה הוי להו מילתא פסיקתא הא דאמר באלו הן הלוקין דמלקות פוטר מכרת לכך לא ניחא להו לומר דהיינו חידושא רק החידוש דקמש"ל דלא כר"י ושיעור דבריהם דלא כר"י אתיא אבל אין הכוונה דלא נפטר מן הכרת במלקות דאמר פרק אלו הן הלוקין דחייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתן אבל כל זה רחוק ודחוק ודברי התוס' צ"ע לכאורה:

וראיתי למהרש"א ז"ל שיכל את ידיו לפרש דברי התוס' דכוונת דלא אתיא כהך מ"ד דמוקי למתניתין דמגילה אין בין יוה"כ לשבת כר"י ולהך מ"ד לכ"ע חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן והא מתניתין דידן לא אתיא כוותי' דהכא מוכח דלא נפטרו וע"כ דחלוקין חבריו על ר"ח בן גמליאל עיי"ש:

וכל מעיין ישפוט בצדק כי דברים הללו אי אפשר לאומרם מכמה תשובות גדולות חדא דהיכי אפשר לומר דמתני' לא אתיא כהך מ"ד דמוקי מתניתין דמגילה כר"י דהא ר"נ אמורא הוא דמוקי לה הכי ותיקשי לי' לר"נ ממתניתין דיד ועוד דכרב אשי דהתם נמי לא אתיא דמוקי הך דמגילה כרבנן וזה עיקר זדונו בידי אדם ועכ"פ לכ"ע חייבי כריתות שלקו פטרו וזהו דלא כמתניתין דידן א"כ כרב אשי נמי לא אתיא גם תיקשי לי' לרב אשי מתניתין דידן ועוד תימא דהיכי קאמר התם אהא דאמר ר' יוחנן חלוקין עליו חבריו על ר' חנינא בן גמליאל וקאמר עלה חנינא אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואם איתא לדרחב"ג אידי ואידי בידי אדם הוא ודחי ר"נ הא מני ר' יצחק ירב אשי דתי זה עיקר זדונו וסלקא בדיחוי ואמאי לא הביא ממתניתין דהכא דקתני חייב כרת וסופג ארבעים דאי אפשר למידחי לא כר"נ ולא כרב אשי וע"כ מוכח דחלוקין עליו חביריו על רחב"ג. ועוד דמוכח בהדיא בפירש"י פרק אלו הן הלוקין דהא דקאמר חנינא הכוונה להקשות על ר"י דמאי קמש"ל ר"י דחלוקין הא משנה שלימה היא אין בין ור"נ ור"א באו לתרץ דברי ר"י דאין מהך משנה ראי' ושפיר קמש"ל ר"י דחלוקין וא"כ באמת לכ"ע חלוקין עליו על רחב"ג ומאי קושיא לר"נ דמוקי כר"י מהך דהכא ואם באנו להקשות על ר"י אכתי מקמש"ל הא מהך מתניתין מוכח דחלוקין א"כ זו הקושיא איני מיושב כלל בשום פנים דע"כ משנה דהכא דלא כרחב"ג. גם בעיקר דבריו גם בגוף דברי התוס' לפי פירושו של מהרש"א אני תמה דהיכי מוכח מכאן דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו דאי משום דתני הראשין חייב כרת ושניהם סופגין את הארבעים מה בכך מ"מ כל עוד שלא נלקה חייב כרת והרי ר"ע ור"י פליגי על ר"י דחייבי כריתות לוקין והרי כיון שלקה אינו חייב כרת וע"כ דוודאי חייב כרת כל שלא נלקה ועוד דאי לא הותרו בו אינו לוקה וכרת איכא ושפיר קאמר הראשון חייב כרת ושניהם יש עליהם חיוב מלקות ובוודאי אי הותרו בו ונלקה נפטר מכרת אבל בלא היתרו חייב כרת אבל אינו חייב כרת בשום פנים הואיל ואינו ראוי לפתח אוהל מועד ואטו אי עבר אדם עבירה שיש בה כרת נלקה הוא מיד הא אינו נלקה רק כשבאו עדים לב"ד ונגמר דינו בב"ד למלקות ופשיטא דמעיקרא הי' מחויב כרת והרי יוה"כ מכפר על כל חייבי כריתות א"כ לא משכחת לה חיוב כרת לעולם וע"כ דקודם יוה"כ חייב וכן כשמת קודם יוה"כ וה"ה לענין מלקות והוא תמוה מאוד לפע"ד:

ובאמת טרחתי הרבה להעמיד דברי מהרש"א ז"ל להסיר מעליו כובד כל הקושיות הנ"ל והוא דוודאי מודה מהרש"א דמהך דהכא לא מוכח כלל דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו מידי כריתתן כמ"ש רק כוונתו כך דהתם מקשה לר' יוחנן תנינן ומה בא לאשמועינן כמו שפירש"י שם וקאמר ר"נ דהך דמגילה כר' יצחק דמלקות בחייבי כריתות ליכא ואין ראי' משם דלא כר"י ולא נתברר אי דברי ר"נ קיימין לפי האמת ור"י קאמר חלוקין לא להך משנה נתכוון או דר"י לא ניחא לי' בהא לאוקמא כר"י ומהתם דייק רק לולא ד' ר"י חלוקין לא היינו יכולין להכריח מהתם דאיכא לאוקמא כר' יצחק וזה שהכריחו התוס' כאן מהך מתניתין דע"כ תירוץ של ר"נ אינו לפי האמת דאי ס"ד דהך דמגילה באמת אתיא כר' יצחק [ור"י דקאמר חלוקין לאו מהתם] א"כ הא סובר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה א"כ הוי תרי סתמי דסתרי אהדדי דהתם במגילה סתם לן תנא כר' יצחק דמלקות בחייבי כריתות ליכא והכא תנן סתמא דחייב כרת וסופג ארבעים וע"כ דלא אתיא הך דמגילה כר' יצחק רק חייב מלקות ואין המלקות פוטרין מכרת לכך הוי זדונו בידי שמים אבל אי נחזיק בסברת ר"נ דהך דמגילה כר' יצחק משום דמלקות פוטר מכרת והוי אידי ואידי בידי אדם וע"כ כר' יצחק א"כ יקשה סתמא אסתמא דהכא ואי אפשר לאוקמא הך סתמא כר' יצחק והך דלא כר' יצחק דהא לר"י הלכה כסתם והרי סותרין זה לזה ולפי זה לק"מ מכל הקושיות הנ"ל דתירוצו של רב אשי שפיר מצי קאי באמת וכן לר"נ דהתם לא קשיא כלל מהך משנה דשפיר מתרץ דעכ"פ מהך משנה דמגילה לא מוכח כלל דמלקות אינו פוטר דיש לומר דאתיא כר' יצחק ואי משום דיהא מוכח מכאן שלא יקשה הא הלכה כסתם זהו רק לר"י ושפיר עכ"פ ר' יוחנן מחדש דחלוקין מהאי טעמא גופא דסובר הלכה כסתם ולא יסתרו אהדדי וע"כ הך דמגילה דלא כר' יצחק רק מלקות אינו פוטר וכמו כן לא קשיא דהוי לי' להקשות תנינא מהך דהכא דהכא לא מוכח כלל דמלקות אינו פוטר רק דיש מלקות בחייבי כריתות דלא כר' יצחק ואף שאפשר שלא נתכוון מהרש"א ז"ל לזה הדברים בעצמותן נכונים הם לכאורה ומיושב הכל אמנם עיקר דברי מהרש"א מלבד שהם דחוקין בלשון התוס' שלא זכרו רק דלא אתיא כר' יצחק דאמר וכו' ולא זכרו תירוצו של ר"נ כלל שם ועוד דאי באו התוס' להכריח דתירוצו של ר"נ לא קאי באמת מכח קושיא דהך סתמא דהכא דמוכח דיש מלקות בחייבי כריתות לא הי' מהצורך להכריח מהך משנה דהתם ריש פרק אלו הן הלוקין הוי סתמא דלא כר' יצחק דקתני אלו הן הלוקין וחשיב כל חייבי כריתות באופן שעדיין דברי התוס' צריכין תלמוד:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' דוודאי יש מקום להסתפק במילתא דר"י דקאמר כל חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות והשתא יש לומר שלא נאמרו דברי ר' יצחק רק בכריתות של כל העריות דכתיב בהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתו דאחותו ג"כ בכלל הי' ולמה יצאת מכלל כל העריות לדון בכרת ולא במלקות ודבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא אבל חיוב כרת של שחוטי חוץ שלא הי' בכלל שם שפיר יש לומר דיש בו מלקות ככל חייבי לאוין אמנם אי אפשר לומר כיון דאמר פרק אלו הן הלוקין דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ ע"כ הך משנה דמגילה דקתני שזה זדונו בידי אדם וזה בידי שמים אתיא כר' יצחק דמלקות בחייבי כריתות ליכא ש"מ דאפי' ביוה"כ דלא הי' בכלל העריות ג"כ ליכא מלקות מכח דר' יצחק והך כרת דאחותו יצאת ללמד על כל חייבי כריתות שבתורה א"כ ע"כ הך משנה דהכא דלא כר' יצחק אתיא דלר"י אפי' בשחוטי חוץ ליכא מלקות דאי ר' יצחק מודה דבשחוטי חוץ ושאר חייבי כריתות שלא הי' בכלל העריות יש בהן מלקות א"כ לא הי' באפשר לומר דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם דתיקשי מתניתין דאין בין שבת ליוה"כ דהא יוה"כ נמי זדונו בידי אדם דבמלקות נפטר וע"כ דלר' יצחק ליכא מלקות בשום חייבי כריתות והך דאין בין כר' יצחק א"כ הך מתניתין דהכא דיש מלקות בחייבי כריתות של שחוטי חוץ הוי דלא כר"י ושיעור ד' התו' דלא כר"י אתיא משום דאמר פ' אלו הן הלוקין דמלקות פוטר מכרת ואי אפשר לומר כן רק אימתניתין דמגילה כר' יצחק א"כ ע"כ הך משנה דהכא דלא כר"י. גם נראה לי דמדרבי יצחק דהתם גופה מוכח דסובר דחייבי כריתות שלקו אי היו חייבין מלקות נפטרו רק דפליג דאין חייבין והיינו דיש להבין היכי מייתי ממה שיצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות שמא יצאת ללמד דכרת דוקא ואין מלקות פוטרין מכרת וע"כ דסובר דזה אי אפשר דקרא כתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון לקה הרי הוא כאחיך ואי אפשר שיהא בכרת אחר המלקות כך דייק לדונו בכרת ולא במלקות א"כ תיקשי הך אין בין דמגילה הא זה וזה בידי אדם וע"כ דכרת דיוה"כ ג"כ אין בו מלקות לר' יצחק א"כ ע"כ הך משנה דהכא בשחוטי חוץ דלא כר' יצחק ולפי זה הך דאמר היינו כפשוטו דר' יצחק אמר הכי רק שאין צורך לזה והך דאמר הוא נתינת טעם למה דלא כר"י משום דאמרינן פרק אלו הן הלוקין [וכמה פעמים נמצא בתוס' דאמר היינו דאמרינן התם] חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וע"כ דביוה"כ ג"כ ליכא מלקות לר"י כדמוכח התם א"כ ה"ה שחוטי חוץ כנ"ל ואין צורך לשום דוחק והגה בתוס':

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה