אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג אותו ואת בנו פרק חמישי › דף עט:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

אותו ואת בנו פרק חמישי · דף עט:

דף עט.

בגמרא אמר ר"ח איזהו כוי שנחלקו בו ר"א ורבנן זה הבא מן התייש ומן הצבי'. פירש"י ולאפוקי ממ"ד דכוי ברי' הוא. משמע לכאורה מפירש"י דהך מ"ד לקמן כוי ברי' הוא חולק על ר"ח דהכא ומפרש להך פלוגתא דבכוי שהוא ברי' פליגי וזה אצלי מן התימה חדא דהך ברייתא איתא בתוספתא להדיא גבי או"ב וגבי כסוי הדם וגבי מתנות והשתא אי בברי' פליגי קשיא דר"א אר"א וקשיא דרבנן אדרבנן דגבי כסוי סובר ר"א דאין נוהג בו והיינו דסובר בהמה היא ואיך פסק ג"כ דאינו נוהג והיינו דחי' היא וכמו כן רבנן ס"ל דנוהג או"ב דבהמה היא וכסוי ג"כ נוהג בו הרי חי' היא וע"כ דבמורכב מבהמה וחי' נחלקו והכא דאביו חי' והכא בהמה כדמוקמינן בגמרא אבל אי ברי' לא שייך זה ועוד דלא מצינו שום תנא לקמן שיסבור דאותו כוי שלא הכריעו בו חכמים יסבור הוא שהיא חי' גמורה דמדקאמר אין נוהג בו משמע דאפי' איסורא ליכא ועוד מדקאמר כלאים הבא מעז ורחל או"ב נוהג בו כוי אינו נוהג בו ולמה לי' להזכיר עז ורחל דאטו לת"ק לאו מעז ורחל היא גם מאי ענין כוי שהוא ברי' לכלאים מעז ורחל וע"כ משום דכוי נמי כלאים הוא מחי' ובהמה וסובר הת"ק דכל מיני כלאים נוהג בו וקאמר ר"א דוקא כלאים מב' מיני בהמות נוהג בו אבל מחי' ובהמה אינו נוהג ואולי לא נתכוון רש"י ז"ל לומר רק לפי שאמר איזהו כוי שנחלקו ר"א ורבנן והרי לקמן איתא דכל כוי השנוי במשנה הוא הבא מן התייש ומן הצבי' לזה פירש"י דר"ח בא לאפוקי להך מ"ד לקמן דכוי בעלמא ברי' הוא בעי לאפוקי הך כוי דנחלקו ר"א ורבנן דוודאי מן התיש וצבי' הוא.

והנה הרי"ף השמיט כל הסוגי' דהכא וכתבו הרא"ש והר"ן דטעמו דסובר כריב"ל בבכורות דאין חי' מתעברת מבהמה וכן להיפוך והרא"ש דחה דבריו דאין הלכה כריב"ל רק בטהור וטמא ולא בחי' ובהמה ואני תמה היכי ס"ד דריב"ל שהוא אמורא יחלוק על ר"א ורבנן ולא יזכיר שום תנא דסובר כוותי' ועוד אי ר"א ורבנן פליגי עלי' הא התם מקשה עלי' דר"א דקאמר דמרבינן עיבורו מן הטמא מהך דריב"ל וכיון דבלא"ה ר"א פליג עלי' דילמא פליג נמי דטהור וטמא ג"כ מתעברין זמ"ז וברור מדל"ק לאפוקי מר"א ומחלקותו רק חוץ מר"א ומחלקותו ש"מ שבא לומר דאין חי' מתעברת מבהמה חוץ מהך דר"א ומחלקותו שהיו אומרים שיש במציאות חי' מתעברת מבהמה והיינו רק בתייש וצבי שהם דומין זה לזה ויש עז שהוא ספק חי' והיינו עיזא כרכוז וכן מוכח לעיל בפרק א"ט דעז דומה לצבי בקרניו ואין ביניהם רק שינוי קצת פחות משאר בהמה וחי' וכן עיזי דבאלא לקמן הוי מין חי' ש"מ שהעז יש לו דמיון לחי' יותר משאר בהמות וכן מוכח מדברי התוס' שם בד"ה חוץ מר"א שכתבו שם ליישב דלא קאמר חוץ מהדולפין והשתא הך חוץ מהדולפין וודאי מודה ריב"ל ומדכתבו התוס' דהוי לי' לומר חוץ מהדולפין ש"מ דהך חוץ מר"א ג"כ חוץ הנך דר"א יכולין להתעבר. אמנם מה שלא זכר הרי"ף סוגי' זו דפסק לגמרי אין חוששין לזרע האב א"כ במה נפשך אי צבי הבא על התיישה הוי שה גמור ואי בהיפוך הוי חי' גמורה ואין כאן מחלוקת כלל, ואי משום דר"א ורבנן פליגי היינו דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אבל הרי"ף דפסק כר"י בפרדות ודלא כחנניא לגמרי ממילא שוב לא שייך הך דשה ואפי' מקצת שה כלל רק או כולו שה או כולו צבי:

שם הכל מודים בהיא צבי' ובנה תייש דפטור. משמע דפטור אבל איסורא איכא וכן פסק הרמב"ם פי"ב מה"ש דהיא צבי' ובנה תייש פטור אבל אסור אבל תימא דלקמן מסיק ר"פ דפליגי בתייש הבא על הצבי' דלרבנן איכא איסורא מספק דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה ולר"א אפי' איסורא ליכא וקשה כיון דאפי' שחט הצבי' ובנה. מן התייש איכא איסורא אף דהוי צבי ובנו דלכ"ע לא אסרה תורה כ"ש בשחט בת הצבי' ובנה דאיכא איסורא דאיכא שיות באם ובבן ויתבאר אי"ה לקמן בדברי ר"פ בענין זה ועמ"ש בסמוך:

שם אלא בצבי הבא על התיישה. תמי' מילתא טובא כיון דבהדיא קאמר ר"ח זה הבא מן התייש ומן הצבי' והיכי אפשר לומר דבהא לא נחלקו כלל רק בהיפוך בצבי הבא על התיישה והיכי יאמר ר"ח איזהו כוי שנחלקו ר"א ורבנן זה הבא מן התייש ומן הצבי' מה שאינו אמת דלא נחלקו בזה כלל רק בהיפוך:

ונראה לי דבלא"ה יש להבין בהני תרתי דס"ד לאוקמא רק דדחי דאמר ר"ח הכל מודים ולולא דברי ר"ח הוי מוקי בכך ובמאי פליגי בהא וצ"ל דלמאי דס"ד בתייש הבא על הצבי' פליגי בהא גופא אי אמרינן שה ובנו ולא צבי ובנו או דלכ"ע הוי אמרינן רק משום דר"א סבר אין חוששין לזרע האב והוי הוא צבי ובנו צבי ורבנן ס"ל חוששין והוי הוא צבי ובנו שה או דפלוגתייהו בשה ואפי' מקצת שה וכיון דבנו אינו שה גמור הוי כמו צבי ורבנן ס"ל אפי' מקצת שה הוי שה והוי בנו שה וכמו כן לפום מה דס"ד לומר בהוא צבי ואמו תיישה פליגי בהא גופא אי מהני בנו כל דהו ולר"א מקצת שה לא מהני אפי' בבנו ואהא דחי דהכל מודים בנו כל דהו.

ולפי זה יש לתמוה כדבעי למימר בצבי הבא על התיישה למה לי' לומר הכי הוי לי' לומר כהך דמעיקרא בתייש הבא על הצבי' ושחט האב ולכ"ע נוהג בזכרים דחוששין לזרע האב ופליגי אי אמרינן בנו כל דהו או לא והוי לי' למידחי זה מאידך דר"ח וממילא אי אפשר לאוקמא ג"כ בצבי על תיישה אבל עד דדחי מאידך דר"ח למה לי' לומר בצבי על תיישה מה שלא הוזכר בדברי ר"ח הוי לי' להחזיק בהך דמעיקרא בתייש על צבי ואי משום צבי' ובנו מצי לאוקמא בשחט התייש ופליגי אי בנו כל דהו או שה גמור דוקא כמו דפליגי השתא כדבעי למימר בצבי על התיישה ואמת דהתוס' הקשו בלא"ה דהוי לי' לומר בשחט האב ופליגי אי נוהג בזכרים אבל הא ע"כ לא ניחא לי' להש"ס דהוי להו לחלוק בזכרים דעלמא ומה שהתוס' חזקו קושיתם דבא לאשמועינן בנו כל דהו לא ס"ל ועוד אבאר בתוס' מה שיש לתמוה על תמיהתם אבל הא וודאי קשיא דלכ"ע נוהג בזכרים ופליגי אי בנו דוקא שה גמור או כל דהו ולמה לי' לומר בצבי על תיישה וצריך לומר דס"ד מעיקרא דר"ח דוקא בתייש על צבי' קאמר ולכך אי אפשר לומר דפליגי אי בנו כל דהו א"כ בצבי על תיישה נמי ולזה הוכרח לומר דילמא בצבי על תיישה נמי פליגי בשחט האם ובתייש על צבי' פליגי בשחט האב ולזה דחה מאידך דר"ח דלכ"ע בנו כל דהו א"כ בתרווייהו לא פליגי ועמ"ש בתוס' בד"ה אילימא:

שם רבנן סברי חוששין לזרע האב וכו'. משמע בהדיא דהשתא ס"ל דלכ"ע שה ואפי' מקצת שה דאי פליגי בהא למה לי' לומר דפליגי בחוששין לזרע האב הא מצי למימר לכ"ע חוששין וע"כ דהשתא ס"ל דלכ"ע שה ואפי' מקצת שה והא דאמר לר"א ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן היינו דליכא מקצת שה כיון דאין חוששין לזרע האב כמו שפירש"י וכ"כ התוס' להדיא בד"ה ורבי:

ואני תמה היכי אפשר לומר דלר"ח לכ"ע אמרינן שה ואפי' מקצת שה א"כ היכי קאמר ר"ח גופא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי דחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו דהא הך בנו היינו דאמו תיישה אם כן אמו נמי כה"ג הוי כל דהו לכ"ע דהא לזרע האם חוששין לכ"ע ולכ"ע שה ואפי' מקצת שה והוא תמוה לפע"ד:

ונראה לי משום דלא ברירא לי' לר"ח דפליגי רק בחוששין לזרע האב דמצינו דפליגי בהא אבל בשה ואפי' מקצת שה לא ברירא לי' ולכך קאמר דפליגי בתייש על צבי' דבהא וודאי פליגי בין אי פליגי בחוששין לזרע האב בין אי פליגי נמי בשה ואפי' מקצת שה בהא פליגי בוודאי אבל להיפך בצבי הבא על התיישה לא ברירא לי' דפליגי דאולי לכ"ע שה ואפי' מקצת שה אמרינן והיינו דקאמר נמי הכל מודים דשה ובנו ולא צבי ובנו וכן הכל מודים דכל שאמו שה בנו אפי' כל דהו אבל באמו לא ברירא לי' דשמא פליגי דמקצת שה לא מהני רק שה גמור ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"א:

איברא אני תמה מאוד היכי ס"ד דלכ"ע אמרינן שה ואפי' מקצת שה רק פליגי אי חוששין לזרע האב והא בהדיא קאמר ר"א בברייתא כלאים הבא מעז ורחל או"ב נוהג בו כוי אין או"ב נוהג בו והשתא הרי מפורש בדבריו דרק שיהא אביו עז ואמו רחל או להיפוך וקשה אף אי אביו חי' מודה ר"א דאו"ב נוהג בו דהא לזרע האם וודאי חוששין ושה ואפי' מקצת שה אמרינן לכ"ע ולא הוי לי' לומר רק הבא מצבי ותיישה נוהג בו ומתייש וצבי' אין נוהג בו ואף דלפום מה דמוקי השתא בתייש הבא על הצבי' וילדה בת ובת ילדה בן ממילא גם הך דכלאים דנוהג בו מיירי בהך גוונא ומ"מ פשיטא דצבי הבא על תיישה וילדה בת ובת ילדה בן ג"כ נוהג או"ב לר"א כיון דבת התיישה הוי שה דמקצת שה אמרינן א"כ בנה יהא מי שה לא איכפת לן דהא הכל מודים דבנו כל דהו וא"כ היכי אמר ר"א מעז ורחל דוקא וע"כ דר"א ס"ל שה ואפי' מקצת שה לא אמרינן א"כ ממילא תיקשי למה לי' לומר דפליגי בחוששין לזרע האב כיון דע"כ לא ימלט דפליגי אי שה ואפי' מקצת שה א"כ יכולין תרווייהו לסבור דחוששין לזרע האב והוא תמוה לכאורה:

ואפשר לי לומר דשפיר ס"ל לר"א דאמרינן שה ואפי' מקצת שה ומ"מ ס"ד דעז ורחל גרע דהא בנין אב דרבא דשה כשבים ושה עזים מורה שאינו נקרא שה רק אי שניהם מעז או שניהם מרחל אבל מעז ורחל לא נקרא שה ואף דוודאי מילתא דרבא אף אי אין חוששין לזרע האב וכמו כן אפי' למ"ד שה ואפי' מקצת שה א"כ היכי ס"ד דכלאים לא וע"כ דכל שהם מעז ורחל הוי ברי' אחרת ולא מיקרי שה כלל אפי' מקצת ואף דאין חוששין לזרע האב מ"מ דוקא אי החסרון או המעלה באה מצד זרע האב דוקא ולא מצד האם אז אמרינן דאין חוששין לזרע האב אבל לענין כלאים שאין הפרש בזה בין אב לאם שפיר אמרינן דשניהם גורמין שאינו שה כלל כיון שמצד האב הוא ג"כ שה כמו מצד האם רק תערובתן גורם שאינו שה כלל הילכך ס"ד שאינו נוהג כלאים ולכך בעינן באו"ב או לרבות כלאים לכ"ע ואדרבא חזינן רבנן דחנניא ס"ל אין חוששין לזרע האב ומ"מ בעינן לדידהו או לרבות כלאים ש"מ דס"ד כלאים לא הוי שה כלל אבל צבי הבא על העז כיון דצד אב אינו שה וצד האם הוא שה שפיר הוי מקצת שה וכ"ש אי אין חוששין לזרע האב הוי שה גמור. תדע דע"כ צריך לומר כן שהרי הוא אומר דפליגי בתייש הבא על הצבי' ורבנן ס"ל חוששין והוי מקצת שה ור"א סבר אין חוששין והוי צבי גמור א"כ ממילא בהיפך בצבי הבא על התיישה הוי לר"א שה גמור א"כ היכי קאמר ר"א מעז ורחל הא הזכר יכול להיות צבי והוי שה גמור ונוהג בו או"ב ומה צורך עז ורחל דוקא וע"כ דכה"ג לא שייך ענין חוששין לזרע האב ואין חוששין כיון דצד זה שוה לזה ומצד שניהם הוא שה ותערובתן גורם שאין זה שה כלל לכך קמש"ל דמ"מ נוהג בו אבל צבי הבא על התיישה פשיטא לי' טפי דאין חוששין לזרע האב והוי שה גמור כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"א:

שם וליפלוג בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנניא ורבנן וכו' תמי' לי הא רבנן דחנניא טעמא קאמרי משום דאין בנו כרוך אחריו והשתא שפיר יש לומר דאף דרבנן דהכא ס"ל חוששין לזרע האב היינו לענין שיהא נחשב מינא דאב דאי שה הוא הוי מקצת שה אבל לענין אי נוהג בזכרים דלא סגי במה שהוא מינו דאב רק שיהא אביו שאין איסור לשחוט רק אביו לא סגי מה שהוא מינו ושפיר ס"ל דאין בבהמה אב ובנו לפי שאינו כרוך אחריו וכ"כ הר"ן להדיא לעיל בשם הרמב"ן דרבנן דחנניא כר"י בפרדות סבירא ליה ומכל מקום אינו נוהג בזכרים משום דאין בנו כרוך אחריו ואם כן תיקשי היכי מקשה הכא ליפלוגי בפלוגתא דחנניא ורבנן ובמהדורא קמא שלי כתבתי ליישב על פנים שונים אמנם נראה לי פשוט דמזה ראי' ברורה למה שכתבתי לעיל לפרש הא דקאמר לעיל ואזדא שמואל לטעמי' דהיינו דשמואל פסק הלכה כחנניא משום דאזיל לטעמי' דסובר דהך פלוגתא דר"י וחכמים בפרדות היינו הך פלוגתא דחנניא ורבנן אי נוהג בזכרים ולכך פסק כחנניא משום, דקרי לי' תנא בלשון חכמים אבל אנן לא ס"ל הכי רק לא תליא כלל בהך פלוגתא רק משום בנו כרוך אחריו ולחנניא משום דמייתר לי' אותו והכא מקשה אליבא דשמואל דהא מילתא דר"ח מוכרח דפלוגתא דר"א ורבנן בכוי ע"כ הבא מחי' ובהמה כמו שהוכחתי לעיל א"כ לשמואל דסובר דפלוגתא דחנניא ורבנן תליא בפלוגתא דחוששין או אין חוששין לזרע האב א"כ כיון דרבנן ור"א ג"כ ע"כ בהא פליגי ליפלוגי בפלוגתא דחנני' ורבנן ואי קשיא הא שמואל מצי סבור דלכ"ע חוששין לזרע האב ופלוגתייהו בשה ואפי' מקצת שה הא לא קשיא דניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו במה דמצינו פלוגתא בפרט דבלא"ה ניחא דאשמועינן לכ"ע שה ואפי' מקצת שה:

ועוד נראה לי דמר"ח גופי' דייק דסובר דהך דחנניא ורבנן תלוי אי חוששין לזרע האב ותליא ג"כ בהך פלוגתא דפרדות דאי לאו בחוששין פליגי רק למר אותו זכר ולמר בנו כרוך אחריו וכן בהך דפרדות אין הכרח כלל דשפיר יכול ר"י לסבור חוששין ולכך פרי עם האם אסור רק משום דמין זה דומה לאמו וזה לאמו הם ב' מינים דזרע האם משנה ברייתו מן השני ולכך משונים בסימנים א"כ למה קאמר תייש וצבי' הא שפיר יש לומר ג"כ צבי ותיישה ופליגי אי שה ואפי' מקצת שה וע"כ דניחא לי' לר"ח לומר דפליגי במה דמצינו פלוגתא והיינו בחוששין לזרע האב וע"כ דסובר כשמואל דחנניא ורבנן ור"י דפרדות ורבנן בחוששין לזרע האב פליגי א"כ שפיר קשיא לי' דליפלוג בפלוגתא דחנניא ורבנן ובהכי ניחא במה דפסק הרמב"ם דלא כשמואל רק פרי עם אם ופרי עם פרי לוקה ובזכרים ספק וזהו דלא כשמואל כמש"ל דסובר דלא תליא בהא כלל א"כ תיקשי הא הכא מוכח סתמא דגמרא אליבא דר"ח דתליא בהא כשמואל ולהנ"ל ניחא דדוקא מעיקרא הי' מוכרח לומר דסובר ר"ח כשמואל מדמוקי לה בתייש וצבי' דוקא אבל, למסקנא אי אפשר לאוקמא בלא"ה רק בתייש וצבי' דבהא פליגי למר נוהג ולמר אינו נוהג אבל בצבי על תיישה לכ"ע נוהג עכ"פ ואין כאן מחלוקת רק למלקות ולפי זה שפיר יש לומר דלמסקנא לא תליא כלל הך דחנניא ורבנן ור"י דפרדות בחוששין לזרע האב ודוק ועמ"ש לקמן בגמרא בדברי ר"פ:

שם והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט וכו'. תמי' לי ל"ל להזכיר יו"ט כיון דבהדיא קתני ריש פרק כסוי הדם ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ומאי ספיקא איכא כדפריך השתא דאי תייש על צבי' בוודאי חייב ואי צבי על תיישה לרבנן וודאי חייב ולר"א וודאי פטור ואולי מהאי טעמא כ' רש"י ז"ל ריש כסוי הדם שם וז"ל ונוהג בכוי גרסינן וכוונתו דלא גרסינן מפני שהוא ספק. אמנם הרשב"א ז"ל הקשה דילמא כר"י אתיא דסובר ברי' היא וספק חי' ספק בהמה עיי"ש ולא ידעתי למה לי' להקשות כך הא בלא"ה קשה שהרי ר"ח לא קאמר אלא איזהו כוי שנחלקו ר"א וחכמים א"כ מבואר דמודה שיש כוי שאינו כן רק זה שנחלקו ר"א וחכמים הוא בתייש וצבי' א"כ מאי קושיא מהך כוי דיו"ט דשפיר אתיא ככ"ע דמיירי בכוי שהוא ברי' וספק ולא בכלאים:

אבל באמת לק"מ דהך ברייתא דר"א ורבנן שנוי' בתוספתא באו"ב ובכסוי הדם ובמתנות [רק שיש ט"ס בתוספתא פרק כסוי הדם דקתני ר"א כלאים הבא מגדי ורחל נוהג בו דפשיטא דבהא ליכא למ"ד שינהוג כסוי הדם בבהמה גמורה מב' צדדים רק צריך להיות כלאים הבא מצבי' ואיל או משום דלא ידוע לי' ב' מיני חי' מן הז' מינים שיתעברו זה מזה נקט גדי ורחל להורות ב' חיות כמו גדי ורחל שהם ב' מינים] ועל הך דכסוי הדם קאמר התם דאין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין דמו וע"כ הך כוי היינו אותו כוי דפליגי ר"א ורבנן ושפיר מקשה ומזה באמת הוי דייק ר"ח דפלוגתייהו במורכב דאי בברי' קשיא דר"א אדר"א ודרבנן אדרבנן דבאו"ב ובמתנות ס"ל לרבנן דנוהג בו והיינו דבהמה היא ובכסוי ס"ל ג"כ דנוהג בו הרי חי' היא ולר"א קשיא בהיפוך דגבי או"ב ומתנות פסק דאינו נוהג והיינו דחי' היא ובכסוי סובר ג"כ דאינו נוהג ש"מ בהמה היא וע"כ במורכב פליגי וכאן באופן שהוא יותר בהמה כגון באם בהמה וכאן באם חי' ונראה לי דגרסינן הכא דתניא ומן התוספתא מקשה אבל ממתניתין לא קשיא דיש לומר בברי' מיירי כנ"ל:

שם בין לרבנן בין לר"א לישחוט וליכסי צבי ואפילו מקצת צבי. יש לתמוה מאי קושיא מאיזה צד מדמה מקצת שה למקצת צבי דהא לקמן ריש פרק כסוי הדם יליף מר בר רב אשי דכסוי הדם אינו נוהג במוקדשין דכתיב חי' ועוף מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש ואף דחי' אי אפשר להיות קודש ועוף יכול להיות קודש מ"מ מקשינן להדדי א"כ חי' נמי הוקש לעו מה עוף כולו עוף אף חי' כולה חי' דעוף אי אפשר שיהא מין אחר מעורב בו אף חי' כך וכה"ג מצינו ריש פרק דם שחוטה דקאמר התם לבהמה ולעוף מה עוף אין בו כלאים אף בהמה כלאים לא עיי"ש ונראה דוודאי למר בר רב אשי לא קשיא כלל אלא הקושיא משום דלכ"ע ע"כ ר"א ורבנן במורכב פליגי דאל"כ הם סותרין את עצמן כיון דפליגי באו"ב ובכסוי הדם כמ"ש לעיל א"כ תיקשי לר' יוסף דמוקי לה התם מכח מחוסר גרירה ופדי' היכי דמי ואפילו אי פליגי בשה ואפילו מקצת שה לא אתי שפיר הך דכסוי הדם דס"ס לרבנן יכסה ולר"א לא יכסה:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ש דפסק ברי' שהוא ספק וכן כלאים הבא מבהמה וחי' מכסה בלא ברכה ואין שוחטין ביו"ט וכו' עיי"ש והדבר תמוה דהיכי פסק וקאמר דכלאים הבא מבהמה וחי' מכסה בלא ברכה ואין שוחטין ביו"ט הא בתייש הבא על הצבי' צריך לכסות בברכה דהא צבי ואפילו מקצת צבי ואפילו אי חוששין לזרע האב הרי יש מקצת צבי מכח האם והרי באו"ב ומתנות כתב ג"כ דין כלאים מבהמה וחי' וחילק בפי' בין חי' על בהמה בין להיפוך ומ"ש בכסוי דפסק וקאמר בכל כלאים דמכסה בלא ברכה ואין שוחטין ביום טוב ואיזה ספק יש בתייש על הצבי' וכמו כן בצבי על התיישה לפי מה שהוכחתי לעיל דהרמב"ם סובר חוששין לזרע האב מדמחייב מלקות על הרבעה פרידה עם האם א"כ הוי לי' לפסוק לכסות בברכה דהוי מקצת צבי עכ"פ ולהנ"ל ניחא דוודאי למר בר רב אשי לא אמרינן כלל צבי ואפילו מקצת צבי ולדידי' פליגי ר"א ורבנן בכסוי בתייש הבא על הצבי' דלרבנן מספקא להו דילמא אין חוששין והוי כולו צבי ובעי כסוי מספק ואין שוחטין ביו"ט דילמא חוששין ולא הוי רק מקצת צבי ולא אמרינן ור"א סובר וודאי אין חוששין ולא הוי רק מקצת צבי ולא בעי כסוי כלל רק סוגיא דהכא לר' יוסף אזלא והשתא שפיר פסק הרמב"ם בכל גוונא ספק משום דמספקא לן אי הלכה כמר בר רב אשי דקיי"ל כוותי' בכולה תלמודא או משום דהך סוגי' כר"י אזלא לכך פסק לעולם ספק ואין שוחטין ביו"ט ועוד אבאר לקמן בדברי ר"פ בענין זה:

שם ומדלרבנן מספקא להו לר"א פשיטא לי' והא דתניא. הא דלא מקשה מעיקרא דקאמר נמי דפליגי בחוששין לזרע האב ולר"א פשיטא לי' מהך ברייתא דמתנות. משום דמעיקרא איכא לאוקמא בתייש על הצבי' וליכא לאקשויי אייתי ראי' דרבנן נמי פשיטא להו דחוששין וחייב בחצי מתנות אבל השתא דלרבנן מספקא להו ליכא ל פרושי בשום פנים לא בתייש על הצבי' ולא בצבי על התיישה. מיהו אכתי קשיא למה לי' לומר מדלרבנן מספקא להו לר"א פשיטא הא מעיקרא נמי הוי סבר דלר"א פשיטא לי' וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דמעיקרא הוי ס"ד דלר"א מספקא לי' ופליגי למלקות וזה אצלי מן התימה כיון דר"א אמר כוי אין או"ב נוהג בו וודאי משמע דאינו נוהג כלל תדע דהך נוהג בו מפרש ר"פ לקמן לאיסורא אלמא דאינו נוהג היינו אפילו איסורא ליכא והיכי נימא דס"ד נוהג בו למלקות ואינו נוהג הכוונה דאין בו מלקות אבל איסורא איכא מספק:

ומה שנראה לי בישוב דבר זה דוודאי מעיקרא לא הוי ס"ד דכוונת ר"ח דפליגי בשה ואפילו מקצת שה משום דכיון דאמר ר"ח זה הבא מן התייש ומן הצבי' ואי בהא פליגי ה"ה להיפוך פליגי וע"כ דלא ניחא לי' לר"ח לאוקמא דפליגי רק במה דמצינו פלוגתא כמ"ש התוס' בד"ה ור"א אבל השתא שנתחדש לנו בהכרת דיש ספק אי חוששין הי' אפשר לפרש דברי ר"ח דפליגי בשה ואפילו מקצת שה ולכ"ע חוששין בספיקא קאי ומ"מ לא מוקי לה בהיפוך בצבי על תיישה משום דבשלמא תייש על צבי' פליגי שפיר למר נוהג ולמר אינו נוהג כלל אבל להיפוך בצבי על תיישה ניהו דפליגי נמי בהא אבל אין זו פלוגתא דברייתא רק למר לקי ולמר לא לקי ולתרווייהו נוהג בו משא"כ בתייש על צבי' לר"א אינו נוהג כלל והשתא ממילא לא הוי קשיא כלל ממתנות דר"א סובר דחצי מתנות ליכא כלל כמו חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר [וכן הוכחתי לקמן בראי' ברורה דאי לר"א ספק לא קשיא כלל ממתנות וישבתי בזה קושית התוס' בד"ה ומדלרבנן] רק השתא מקשה מצד הסברא כיון דשמענו דלרבנן מספקא להו ממילא ראוי לנו לומר דפלוגתייהו מה דלרבנן מספקא להו לר"א פשיטא לי' ולא פליגי רק מן הספק על הוודאי משא"כ אי פליגי בשה ואפילו מקצת שה נצטרך לומר דפליגי מהיפוך להיפוך לרבנן וודאי אמרינן ולר"א וודאי לא אמרינן אבל אותו הכרח דמעיקרא בטל עכשיו [ואפשר לומר דהך ומדלרבנן מספקא להו הוא סיום דברי התרצן דכיון דלרבנן שמענו בהכרח דמספקא להו ממילא ר"א פליג עלייהו משום דפשיטא לי' ולא נצטרך פלוגתא חדשה בשה ואפילו מקצת שה] והיינו דמקשה ליחייב בכלהו מתנות ומחמת הכרח משני דר"א נמי מספקא לי' וסובר דחצי מתנות לא חייבה תורה רק או כולו או לא כלום לכך פטור לגמרי וחזר והקשה במאי פליגי באו"ב כיון דאי אפשר שיחלקו מן הספק על הוודאי ומסיק דע"כ פליגי בשה ואפילו מקצת שה ולענין חוששין לכ"ע ספק. ולענין מה שיש להקשות דהכא משמע בכולה סוגי' דלכ"ע ספק והרמב"ם פסק חוששין וודאי דפסק בפרי עם האם דלוקה יתבאר לקמן (דף פ' ע"א) בס"ד ושם יתבארו כל פסקי הרמב"ם ז"ל בכללן אשר לכאורה המה תמוהים וסתורים והכל מיושב שם בס"ד:

שם לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה ור"א נמי ספוקי מספקא לי' אי חוששין לזרע האב. לכאורה תמוה דמה בכך דמספקא לי' מ"מ ליחייב בחצי מתנות כמו לרבנן וליכא למימר דהיינו דמקשה וכיון דלרבנן מספקא להו ולר"א מספקא לי' במאי פליגי הא וודאי ליתא דלמה לי' למיתלי הך קושיא משום דלרבנן נמי מספקא להו ובמאי פליגי הא מצד ר"א בעצמו קשה אפילו אי לא הוי מספקא להו לרבנן ס"ס כיון דלדידי' מספקא לי' למה לא יהא חייב בחצי מתנות גם מה ס"ד לעשות תירוץ מזה דלר"א נמי מספקא לי' דהא לא תירץ כלום דליחייב בחצי כמו לרבנן ותיכף הוי לי' לומר דפליגי בשה ואפילו מקצת שה ולכך לר"א פטור:

לכן נראה לי ברור דוודאי אהך קושיא ממתנות סגי לי' לתרץ דר"א נמי מספקא לי' ורבנן ס"ל דחייב בחצי מתנות ור"א סובר דחיוב חצי מתנות ליכא כלל וכל שחייב כולו חייב וכל שאינו חייב כולו אינו חייב כלום כדרך שאמרו בעלמא דפליגי בחמש ולא חצי חמש כמו כן לרבנן אמרינן אפילו חצי מתנות ולר"א זרוע ולחיים וקבה כתיב כלהו ולא חציין רק דהמקשה מקשה כיון דבין לרבנן בין לר"א מספקא להו אי חוששין במאי פליגי באו"ב דקאמר ר"ח לעיל דהמחלוקת בתייש הבא על הצבי' ולעיל אמרו דפליגי אי חוששין לזרע האב וכיון דלתרווייהו מספקא להו במאי פליגי וחוזר להקשות לתחילת הסוגי' דמאי מחלקותן באו"ב ומשני בשה ואפילו מקצת שה והשתא ממילא אין צורך לחדש במתנות דפליגי בחמש ולא חצי חמש רק ג"כ בשה ואפילו מקצת שה. ונראה לי אף דלכ"ע אמרינן דהיכי דיש חיוב בחצי חייב חצי היינו דוקא היכי שיש חצי עכ"פ דאין כאן רובה בפטור אבל היכי דיש רובה בפטור לכ"ע אינו חייב כלום דמיעוט מתנות וודאי לא אמרינן כיון דרובה בפטור הוי ככולה כנ"ל ויתבאר לקמן (דף פ') בביאור פסקי הרמב"ם ז"ל בענינים אלו:

בתוס' בד"ה אילימא וכו' תימא וכו' והא דפליג וכו'. כוונתם דאי משום דהו להו לחלוק אי או"ב נוהג בזכרים דילמא קמש"ל דבנו כל דהו אבל דבריהם צ"ע ויש לתמוה על תמיהתם דהיכי אפשר לומר בתייש הבא על הצבי' ושחט התייש ובן הצבי' א"כ היכי קאמר ר"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל נוהג בו כוי אין או"ב נוהג בו הרי דמחלק בהדיא בין הבא מעז ורחל לבא מן התייש וצבי' ואי בשחט תייש ובנו ומצד שאינו נוהג בזכרים א"כ מפילו בא מעז ורחל ג"כ אינו נוהג בו כיון דאפילו שחט אב ובנו גמור משני צדדים אינו נוהג לר"א והיכי מחלק בין כלאים לטי [וטפי הוי להו להקשות דנימא בשחט התייש ובן הצבי' ולכ"ע חוששין לזרע האב ונוהג בזכרים רק ר"א פליג דבנו כל דהו לא אמרינן אך לפי זה יקשה מאידך דר"ח דהכל מודים בנו כל דהו ועמ"ש בגמרא בזה] ואפשר ליישב דברי התוס' בזה דכלפי דת"ק קאמר דנוהג בכלאים ובכוי והיינו בכלאים בין שחט האב בין שחט הבן ובכוי נוהג בשחט האב ור"א סובר בכלאים נוהג כששחט האם אבל בכוי בין שחט האם בין שחט הבת אינו נוהג דבאם צבי ובנו לא אמרינן ובאב בלא"ה אינו נוהג אבל מ"מ אינו מספיק לתמוה תימא על הש"ס בזה כיון דמ"מ גם בכוי משכחת כששחט האם בצבי הבא על תיישה ושחט תיישה ובנה ועוד אי כוונת התוס' כך כיון דעיקר מילתא בא לאשמיעינן דלר"א אינו נוהג אפילו בשחט האם דשחיטת האב אינו ענין לכוי רק דאפילו שחיטת האם לא מהני א"כ הוי להו לומר דקמש"ל שה ובנו ולא צבי ובנו דזהו עיקר חידושו של ר"א ועוד דלא שייך לומר דנקט פלוגתא מה דהוי מצי למינקט לה בזכרים דעלמא ונקט לה בכוי משום דבא לאשמועינן בני כל דהו או ולא שה ובנו מה דבהא לא פליגי כלל ולכ"ע הכי הוא ואף דלכאורה השתא נמי קשה דפריך וליפלוגי בפלוגתא דחנניא ורבנן וקאמר דקמש"ל שה ואפילו מקצת שה והא השתא ס"ל דלכ"ע שה ואפילו מקצת שה רק בחוששין פליגי א"כ למה נקט פלוגתא בכוי לאשמועינן מילתא דלא פליגי. אבל הא ליתא דוודאי לפי מה דמסיק דפליגי בשחט האם ובנה אף דהוי מצי לחלוק בשחט אב ובנו בשה גמור מ"מ השתא פליגי מצד כוי דוקא דאי לא הי' כוי לא היו חולקין כיון ששחט האם וממילא נוכל לומר אף דהוי מצי נקט פלוגתייהו בזכרים דחנניא ורבנן נקט פלוגתייהו מצד כוי לאשמועינן שה ואפילו מקצת שה אבל מה שהקשו התוס' דנימא דמיירי ששחט האב דאין מחלקותם בכוי כלל דאפילו לא הי' כוי הוי נחלקו פשיטא דלא שייך לומר דנקט כוי משום דבא לאשמועינן דבנו כל דהו כיון דלא פליגי כלל בכוי בשום דבר והוא תמוה לפע"ד:

ועוד אני תמה אי ס"ד דבנו כל דהו הוא דבר הצריך לאשמועינן ולולא דמשמיענו הוי ס"ד דבנו כל דהו לא אמרינן א"כ השתא נמי דנקט התנא פלוגתייהו בכוי היכי ידעינן דבנו כל דהו דהא קאמר אילימא בתייש הבא על הצבי' הא בנו כל דהו אלמא דאי לאו דאמר ר"ח בנו כל דהו הוי ניחא לי' דפליגי בתייש על הצבי' ושחט לה ולברה א"כ היכי אשמועינן התנא דבנו כל דהו דילמא לא אמרינן בנו כל דהו ופליגי דשחט לה ולברה והרי לא זכר התנא בדבריו דשחט התייש דנידוק בנו כל דהו וע"כ דבנו כל דהו מילתא דפשיטא הוא א"כ אי פליגי בשחט האב למה נקט כוי הא בכל או"ב דעלמא פליגי בשחט האב:

והי' אפשר לומר דכוונת התוס' דבא לאשמועינן עכ"פ דלרבנן בנו כל דהו דאפילו נפרש בשחט לה ולברה מוכח עכ"פ דלרבנן בנו כל דהו תדע דבתר הכי דפריך וליפלוג בפלוגתא דחנניא ורבנן משני דקמש"ל בכוי דשה ואפילו מקצת שה וקשה הא עדיין לא שמענו כלום דדילמא כ"ע חוששין ס"ל ופליגי בשה ואפילו מקצת שה וע"כ דעכ"פ נדע דלרבנן אמרינן שה ואפילו מקצת שה וא"כ שפיר הקשו התוס' דהוי לי' לאוקמא בשחט האב ונקט בכוי לאשמועינן בנו כל דהו לרבנן אבל מ"מ אינו מספיק דכיון דחזינן דחש התנא דלא נימא אפילו לרבנן בנו כל דהו לא אמרינן ונקט פלוגתייהו בכוי כדי שנדע לרבנן א"כ כיון דלר"א לא שמענו באמת דבנו כל דהו מנ"ל לר"ח לומר דהכל מודים דבנו כל דהו כיון דחזינן דהתנא חש דלא נימא לכ"ע לא אמרינן בנו כל דהו ונקיט בכוי לאשמועינן לרבנן א"כ כיון דלר"א לא שמענו שמא באמת לא אמרינן לר"א בנו כל דהו ופליג בין בשחט האב בין בשחט האם וע"כ דהא פשיטא בלי הוכחה דלית מאן שיסבור דבנו כל דהו לא אמרינן א"כ אכתי אי אפשר לומר בשחט האב דלמה נקט בכוי וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בסמוך:

בד"ה ורבי אליעזר סבר הוי מצי לומר וכו' ואפילו בצבי הבא על התיישה וכו' לא אשכחן פלוגתא דתנאי. לכאורה נראה דכוונת התוס' ליתן טעם למה לא מוקי הגמרא פלוגתייהו אליבא דר"ח בשה ואפילו מקצת שה ולכ"ע חוששין אבל אי נפרש כן יקשה בין על קושיתם בין על תירוצם דבעיקר הקושיא יש לומר דניחא להו טפי לאוקמא מילתא דר"ח דקאמר איזהו כוי שנחלקו ר"א ורבנן בתייש הבא על הצבי' ואי ס"ד דפליגי בתרווייהו הוי לי' לומר הבא מבהמה וחי' ולמה לי' לומר תייש וצבי' וע"כ דבחוששין פליגי ולכ"ע שה ואפילו מקצת שה ואף דמעיקרא בעי לומר בצבי על התיישה לולא דבנו כל דהו משום דלא אפשר לי' בתייש על הצבי' אבל כל כמה דאתיא לי' שפיר בתייש על הצבי' ניחא לי' לפרושי בהכי דוקא:

מיהו בהא יש לומר דקשיא להו לתוס' באמת בהא דקאמר מעיקרא אלא בצבי הבא על התיישה דהיכי אפשר לומר דר"ח יאמר זה הבא מן התייש ומן הצבי' ובאמת בהא לא פליגי רק בהיפוך צבי ותיישה וכי הוי ס"ד לשבש דברי ר"ח דמעולם לא אמר כך רק בהיפוך לזה ס"ל דהכוונה כך דהם הקשו בדיבור הקודם דנימא בשחט האב ופליגי אי נוהג בזכרים וקמש"ל בנו כל דהו והניחו בתימה ועכ"פ בהכרח דהש"ס לא ניחא להו בהכי דבא לאשמועינן בנו כל דהו וא"כ ליפלוגי באו"ב דעלמא ולזה קאמר אלא בצבי על התיישה נמי פליגי ובתייש על הצבי' פליגי בשחט האם ובצבי על התיישה ושחט האם והשתא לא קשיא למה פליגי בכוי משום דבכוי נחלקו בהיפוך ג"כ [או כמו שכתבתי בגמרא דוודאי יש לומר דפליגי בתייש על הצבי' בשחט האב ולכ"ע נוהג בזכרים רק פליגי בבנו כל דהו כיון דלא ס"ד דכ"ע מודי בנו כל דהו רק אי בהא פליגי למה נקט תייש וצבי' ואהא קאמר אלא דבאמת לאו דוקא דלהיפוך נמי פליגי] והשתא כיון דמעיקרא ביקש לומר דר"ח לאו דוקא תייש וצבי' נקט רק בהיפוך ג"כ אף דלא פליגי בתרווייהו בדבר. אחד א"כ כ"ש השתא דפליגי בתרווייהו בדבר אחד דהוי לי' לומר דר"ת נקט חדא וה"ה לאידך:

אבל מ"מ אי אפשר לפרש כך כוונת התוס' דמה זה שתירצו כיון דלא מצינו פלוגתא והיינו לכך ניחא לי' דלכ"ע שה ואפילו מקצת שה אמרינן והרי ר"ח אמר בהדיא הכל מודים שה ובנו כל דהו ומה נפקא מינה בין שה לבנו דהא בשה ג"כ הכל מודים דהוי כל דהו כמו בנו והרי ע"כ הודאה זו בבנו היינו בשחט אמו כיון שאמו שה הוי בנו כל דהו דאי שחט אביו ע"כ אין הכל מודים דהא פליגי אי חוששין לזרע האב וע"כ ששחט אמו שה א"כ אפילו אי אמו כל דהו שהיתה אמו כמו הבן מצד אמה שה ומצד אב צבי ג"כ כ"ע מודי דהא שה ואפי' מקצת שה הוא לכ"ע וע"כ דאין זה לכ"ע א"כ אכתי הו"ל לומר דפליגי בהא ובכל גווני פליגי והוי אתי שפיר טפי מה שאמר ר"א כלאים הבא מעז ורחל וקשה אפילו מצבי ורחל מודה דשה ואפילו מקצת שה ולמה אמר עז ורחל ואי פליגי בשה ואפילו מקצת אתי שפיר ובהכרח צ"ל דעל הגמ' לא קשיא להו כלל כמ"ש דכל כמה דיש לפרש דברי ר"ח תייש וצבי דוקא ניחא להו לפרושי בהכי ולא בהיפוך רק קושית התוס' על ר"ח עצמו למה לא קאמר באמת מבהמה וחי' ופליגי בכל גווני, בשה ואפילו מקצת שה ואהא תירצו דכיון דלא מצינו פלוגתא בהא לא ברירא לי' לר"ח לומר דפליגי בהא ולא נקט רק מילתא דפשיטא לי' דבתייש הבא על הצבי' וודאי נחלקו עכ"פ ובנו כל דהו וודאי לכ"ע אמרינן וכן שה ובנו לכ"ע לא אמרינן ושה ואפילו מקצת שה לא ברירא לי' כיון דלא שמענו דפליגי תנאי בהא בעלמא מיהו הא וודאי קשיא היכי אפשר לומר דמודה ר"א שה ואפילו מקצת שה למה קאמר כלאים הבא מעז ורחל הא אפילו מצבי ורחל נוהג בו ולא הוי לי' לחלק רק כלאים שאמו שה נוהג בו ואי אמו חי' אינו נוהג בו וכבר כתבתי בגמרא מה שיש לומר בישוב קושיא זו עיי"ש:

בד"ה בין לרבנן בין לר"א לשחוט וליכסי הקשה הרב ר' שמואל וכו' וי"ל וכו' כיון שכל משהו חציו דם צבי. יש לתמוה לכאורה דאדרבא כיון שאמרו על הך משנה ולא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חי' ועוף ונתערבו וכו' ופירש"י לא מבעי' כוי דשמא בהמה הוא וטרח בשביל בהמה אלא אפילו שחט חי' ובהמה דוודאי איכא דם חי' מ"מ אין שוחטין ואי ס"ד דכוי ג"כ אין שוחטין מכח תערובת חי' ובהמה א"כ היינו הך ומה ביקשה הברייתא דתני עלה ולא כוי בלבד וכו' וע"כ דכוי לאו משום תערובת נגעו בה. מיהו יש לומר דלא הי' כוונת התוס' דנוכל לפרש מתניתין באמת מכח תערובת דוודאי זה אי אפשר מכח ברייתא דתני עלה ולא כוי בלבד ובוודאי לא ימלט רק דהספק אי חוששין ויש כאן מקצת חי' או אין חוששין ואין כאן רק בהמה בלבד ולכך קתני עלה דאפילו נתערב דיש כאן חי' וודאי מ"מ אין מכסין רק דכוונת התוס' דעכ"פ לא הוי לי' להקשות לשחוט וליכסי רק לר"א יכסה ולרבנן תיקשי הא יש כאן חי' וודאי ולמה קתני עלה ולא כוי בלבד וכו' הא היינו הך אבל שישחוט ויכסה לרבנן אי אפשר מכח תערובת כך הי' נראה לכאורה לפרש דבריהם אבל לפי דבלא"ה אני תמה היכי ס"ד דתוס' להקשות כיון דבהדיא קאמר התם דלא נאסר רק בב' דקירות והכא אמרו שלא יכסה כלל ונהי דאיכא למימר שלא ישחוט שמא יצטרך ב' דקירות אבל למה קתני ואם שחטו אין מכסין את דמו הא בדקירה אחת מותר ודוחק לומר דעיקר כוונת התוס' להקשות על השחיטה דכיון דפריך לר"א ג"כ ולדידי' שחיטה נמי מותר ולר"א קשיא שחיטה ולרבנן כסוי ואי נימא דזהו באמת כוונת התוס' בתירוצם מה זה שכתבו כיון שכל משהו חציו דם צבי:

לכן נראה לי דוודאי כוונת התוס' להקשות שיש כאן מקום לפרש ברייתא שלא נצטרך לומר דלרבנן מספקא להו אי חוששין רק מכח התערובת אסור וס"ד דתוס' דוקא בדם בהמה וחי' שנתערבו אמרינן התם דלא גזרינן דקירה אחת אטו ב' כיון שאין מתירין לו עכשיו לכסות כי אם בדקירה אחת אבל בכוי כיון שאסור לשחוט בוודאי שמא יצטרך ב' דקירות הילכך אי עבר ושחט שפיר אסור לכסות אפילו באחת דאי נתיר לו לכסות ממילא ישחטנו לכתחילה משא"כ בחי' ובהמה ועוף שנתערבו דשחט בהיתר גמור רק אירע דנתערב דליכא חשש שישחוט דוודאי מותר לשחוט ושפיר קאמר לא כוי בלבד אמרו דאסור לכסות כיון דשחט באיסור דלשחוט וודאי אסור אף דאח"כ טרח בשביל חי' ג"כ מ"מ אסור לשחוט לגרום טירחא בשביל בהמה דקודם שחיטה אין עליו מצות כסוי רק אפילו שחט בהיתר דחל עליו כסוי ס"ד לטרוח אפילו בב' דקירות מכח חי' קמש"ל דמ"מ אסור ואהא תירצו התוס' כיון דמחלק התם בין ב' דקירות לאחת והיינו שכל שהוא מכסה באותה דקירה דם חי' ג"כ שפיר דמי רק בב' דקירות חיישינן שמא באחת מהן לא יכסה רק דם בהמה בלבד א"כ הכא דכל משהו חציו צבי מותר אפילו בב' דקירות ואין כאן חשש כלל ומותר לשחוט ולכסות כנ"ל:

אמנם בעיקר קושית התוס' אני תמה דלא דמי כלל חציו צבי דכסוי למתנות דהתם כיון דנותן חצי ולא אמרינן זרוע ולחיים כולה דוקא א"כ ממילא נותן חצי מתנות ודיו אבל גבי כסוי כיון שאמרה תורה חי' ואפילו מקצת יכסה הרי ע"כ לא הי' כוונת הכתוב שיכסה חציו רק כל שהוא מקצת חי' חייב לכסות ושייך המצוה בכולה וכמו באו"ב דאי שחט חצי סימנים פשיטא שאין בו משום או"ב ואי שחט כוי חייב וקשה הא לא שחט רק חצי סימנים של בהמה וע"כ כיון דאסרה תורה לשחוט אפילו מי שיש בו מקצת שה א"כ כולה שחיטה נאסרה בו כמו כולה בהמה וכן בכסוי משא"כ במתנות שהוא דבר הראוי להתחלק שפיר לא אמרינן דחייבה תורה רק חצי מתנות וכן נראה מלשון רש"י ז"ל לקמן גבי חצי מתנות וזה ברור לפע"ד:

בד"ה ומדלרבנן מספקא להו וכו' ותימא דאפילו מספקא לי' וכו' כוונתם דמ"מ יתחייב בחצי מתנות כמו דבעי למימר לרבנן ואני תמה דטפי הוי להו להקשות בגמרא לקמן דקאמר ליישב דר"א ומי מספקא לי' ולא תירץ כלום דמ"מ יתחייב בחצי מתנות וליכא למימר דזו היא הקושיא דמקשה בתר הכי הא ליתא דלמה לי' לומר וכיון דלרבנן מספקא להו וכו' במאי פליגי הא בפשיטות קשה אר"א בעצמו בלי רבנן ובלי מחלוקת למה לא יתחייב בחצי מתנות אבל עיקר קושיתם לא הבנתי כלל דאטו זה דבר ברור להקשות שיתחייב בחצי מתנות ובעלמא אמרינן חמש ולא חצי חמש וכופר ולא חצי כופר רק מעיקרא לרבנן קאמר דלדידהו ניחא דיש לומר דחייב בחצי מתנות אבל לר"א אי מספקא לי' אין להקשות עליו שיתחייב בחצי מתנות דיש לומר דס"ל דאין חיוב מתנות רק או כולה או בלא כלום וחצי זרוע וחצי קבה לא אמרינן רק דפריך אח"כ נהי דגבי מתנות ניחא דהוי אפשר לומר דפליגי אי יש חיוב בחצי מתנות אבל במאי פליגי באו"ב וקאמר בשה ואפילו מקצת שה וממילא לכ"ע יש חיוב בחצי מתנות דמה צורך לומר דפליגי בהא ג"כ כיון דע"כ פליגי בשה ואפילו מקצת שה באו"ב וזה ברור:

ובהכי ניחא לי הא דקאמר בשלמא לרבנן מאי חייב בחצי מתנות אלא לר"א ליחייב בכלהו מתנות ויש להבין כיין דר"א פיטר לגמרי למה לי' לומר ליחייב בכלהי מתנות הוי לי' לומר בפשיטות אלא ר"א אמאי פוטר ומה נ"מ בקושיא זו אי ראוי להתחייב בכולו או בחציין עכ"פ קשיא לדידי' למה פטור לגמרי ולהנ"ל שאי לא הי' מקום להקשות שיתחייב הכל לא הוי קשיא כלל דשמא סובר ר"א דמתנות ולא חצי מתנות לכך הוצרך להקשות דהא יש כאן חיוב בכולה מתנות:

בתוספות בד"ה לימא לי' אייתי ראי' ואע"ג דר' אסי קאמר וכו'. הנה התוס' בפרק בית כור נחלקו שם עם הרשב"ם דרשב"ם פי' דהספק אי יורשין הוי או לוקח שלא באחריות הוי ונוטל מספק רביע ואותו רביע יכול ליתן לו במה שירצה או מעות או קרקע והטעם דיכול לומר לו אני הייתי מסלק במעות ולפי שאתה עני אין אני מחויב להפסיד קרקע ירושה שלי. והתוס' הקשו על פירושו דהוי לי' לומר דמספקא לי' אי לוקח באחריות הוי או שלא באחריות ופירשו הם דנוטל מחצה ורביע בקרקע ורביע במעות דמספקא לן אי יורשין הוי ומגיע לו הכל קרקע או לוקח באחריות הוי ואין מגיע לו רק מעות לכך ניטל רביע מעות ורביע קרקע ולשני הפירושים נראה לי דלא דמי כלל להך דהכא (ותירוץ התוס' כאן דחוק דמנא לי' להקשות שמא אף כאן תקנו שיחלוקו] דדוקא הכא הוי האי בעל בהמה מוחזק בוודאי דהא בהמה שלו היא ואין לאדם חלק בה רק הכהן בא להוציא ממנו מתנות אומר לו אייתי ראי' אבל התם כיון דהספק אי יורשין או לקוחות אי יורשין שניהם מוחזקין בשוה כיון דבטלה מחלוקת והכל ברשות שניהם וכן לפירשב"ם אי יורשין הן שניהם מוחזקין רק הוא יכול לסלקו במעות כדרך שהי' מסלק לב"ח במעות אבל כל כמה שאין לו מעות שניהם יורשין בקרקע א"כ לא שייך שיאמר אייתי ראי' ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' על רשב"ם פרק בית כור דלדבריו הוי לי' לומר הספק אי לוקח באחריות הוי או שלא באחריות ולהנ"ל ניחא דאי וודאי לקוחות הן הרי זה שהקרקע בידו מוחזק גמור בכל אופן א"כ יכול לומר לו אייתי ראי' כהך דהכא ולא הי' נוטל כלום וע"כ דהספק דיורשין הן א"כ הוי לי' בהא גופא ספק אי הוא מוחזק ולא שייך לומר אייתי ראי' [ואמת דקושית התוס' בב"ב הנ"ל על הרשב"ם לא הבנתי דכיון דרב ושמואל תרווייהו לא ס"ל דהוי לוקח באחריות דלית שם אחריות כלל מאיזה צד נימא דרב אסי יסבור סברא חדשה דהוי כלוקח באחריות וכיון דשמואל סובר כלוקח שלא באחריות ורב סובר כיורשין בוודאי יש לנו לומר דרב אסי דפסק יחלוקו מספקא לי' אי כרב או כשמואל). ויש לי לומר עוד בעיקר דברי התוס' דהך דהכא שאני דהוי כמו ספק ויבם כיון דבעל הבהמה בוודאי יש לו במתנות הללו והכהן הוי ספק אין ספק מוציא מידי וודאי משא"כ בהך דפרק בית כור לא שייך לדמות לספק ויבם דהתם היבם וודאי יורש בכל אופן וזה ספק אבל כאן אי יורשין הוי זה יורש כמו זה רק הספק או לקוחות הן א"כ גם זה אינו יורש רק לוקח ומכח זה אינו וודאי דשמא אינו לוקח ואם באת עליו מצד יורש הרי בהכרח גם זה יורש ואין לזה שום שם וודאי משא"כ בספק ויבם שזה וודאי יורש וזה ס' יורש אבל כאן וודאי של בעל הבהמה היא מכח חלק צבי שיש לו בה והוי וודאי בכל אופן וכן לפירוש רשב"ם ג"כ ניחא כיון שאין וודאי של זה בכל אופן בשוה רק אי יורשין תרוויהו יורשין ואי לקוחות תרווייהו לקוחות ואין וודאי של זה וודאי גמור רק אי מכח יורש או מכח לוקח ואי יורש תרווייהו יורשין ואי אפשר שתאמר עליו שהוא וודאי יורש דא"כ אף אחיו יירש והדין וודאי עם אחיו וגם אין אתה יכול לומר וודאי לוקח דשמא אינו לוקח משא"כ בספק ויבם היבם הוא יורש בוודאי והספק ספק, יורש ודוק ובהכי ניחא ג"כ קושית התוס' על רשב"ם דליכא למימר דהספק אי הוי כלוקח באחריות או של באחריות א"כ בכל אופן הוי זה וודאי מכת לוקח וזה ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי. רק התוס' ריש פרק שנים אוחזין הוכיחו מהך דכולה שלי וחצי' שלי דדוקא בספק ויבם אמרינן דבירושה הוי כל יורש יורש בכולו דאף שיש עוד יורש יש לו שייכות בכולו שהרי אם מסתלק היורש יורש הוא הכל משא"כ בטלית לפי דברי השני אין לזה שום שייכות בחצי' שלו א"כ לא הוי רק וודאי על חצי' ובחצי' השני הוי זה כמו זה (כנ"ל ביאור דברי התוס' שם ולעיל גבי שוחט בסכין כתבתי עוד כוונה אחרת קרובה לזו בכוונת התוס' דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי רק בספק ויבם דהיבם בפני עצמו לולא הספק הוא יורש וודאי אבל הספק מצד עצמו בלי היבם הוי ספק יורש משא"כ בטלית אותו שאומר חצי' הוי וודאי על חצי' לולא השני כמו השני לולא הוא ודוק] והשתא הכא נמי לא מיקרי בעל הבהמה וודאי רק על חצי' שלו ולא על חצי השני והוי בעל הבהמה וכהן שניהם ספק בחצי' השני מיהו הך דבית כור אפשר לדמות אפי' לדברי התוס' לספק ויבם והיינו אי כלוקח באחריות או שלא באחריות הוי ס"ס וודאי מוחזק הוא בכולה כמו יבם דהתם מכח ירושה וטפי מוחזק לוקח מיבם דהא הכל שלו ממש ויש לו וודאי בכולו והשני ספק להוציא ממנו ואין ספק מוציא מידי וודאי ומיושב עכ"פ קושית התוס' על רשב"ם הנ"ל אך הך דהכא דמי לכאורה להך דחצי' שלי וכולה שלי אמנם מלבד שיש לומר דכאן ג"כ הוי בעל הבהמה מוחזק ודאי בכולה כיון דטובת הנאה שלו ליתן לכל כהן שירצה וקודם שחיטה אין לשום אדם זכי' בבהמה ומיקרי הוא וודאי לשחטה וכל מי שירצה ממנו מתנות יביא ראי'. אבל בלא"ה אין דברי התוס' פרק שנים אוחזין מוכרחים דעיקר קושיתם התם בלא"ה לא קשיא כלל לפע"ד דשאני התם דטוענין ברי ולא שייך כלל אין ספק מוציא מידי וודאי שזה טוען דחצי' וודאי שלו ולא של חבירו ורק גבי ספק ויבם אמרינן הכי דהספק בעצמו הוא מסופק ובא להוציא מידי וודאי בספק ועוד דעל חלק רביעית נאמן במיגו דאמר כולה שלי ולא הוי מיגו להוציא שהרי לא תירצו התוס' רק דבחצי השני מוחזק זה כמו זה אבל בחלק רביעית הוי שפיר מיגו להחזיק וגבי ספק ויבם ליכא מיגו ונ"מ בענין זה דאי נימא דהכא מיקרי בעל הבהמה לעולם מוחזק א"כ ה"ה בכוי שהיא ברי' ספק חי' ספק בהמה כגון הבופלי וכדומה ג"כ פטור מן המתנות שיכול לומר אייתי ראי' אמנם אי נימא דהכא מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי אתינן עלה א"כ יש לומר דוקא בתייש וצבי דיש לבעל הבהמה וודאי באותן מתנות וכהן ספק יכול, לומר אייתי ראי' דאין ספק מוציא מידי וודאי אבל בבופלי שהוא ספק חי' אין לבעל הבהמה וודאי טפי מן הכהן יש לומר דיחלוקו כמו בהך דבית כור:

אמנם יש לתמוה לכאורה במה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות ביכורים דכוי אעפ"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות והרי הכא אמרינן דמספק יכול לומר אייתי ראי' ונהי דהכא יש לבעל הבהמה וודאי באותן מתנות אבל עכ"פ למה יתחייב בכוי בכלהו מתנות ובאמת דלקמן פרק הזרוע מסיק התם רבין משמי' דר"י דכוי חייב בכלהו מתנות דכתיב אם שה לרבות את הכוי אבל יש לתמוה התם גופה כיון דמוכח התם דר"א ורבנן פליגי בהא והרי בהך פלוגתא במסכת ביכורים מבואר דלכ"ע כוי ספק הוא ורבנן מחייבי ור"א פוטר דהמע"ה א"כ היכי שייך לומר דרבי קרא ספיקא ועוד לפי דברי ר"י בטלו דברי ר"ח לגמרי דסובר דכוי שנחלקו ר"א ורבנן בתייש וצבי' הוא ולר"י בברי' נחלקו ומדברי הרמב"ם נראה דסובר כפי אוקימתא דר"ח דהא הביא שם ג"כ דין תייש וצבי דבהא חייב חצי ובהא פטור:

ונראה לי דר"י סובר דוודאי הך כוי דפליגי ר"א ורבנן בברי' הוא וטעמייהו דרבנן דאם שה לרבות הכוי ואף דברי' של ספק הוא מ"מ דוקא בחלב וכה"ג שבא הכתוב לאסור איסור לא שייך לרבות ספק דמעצמנו לא נאכל החלב עד שנדע שהיא חי' וודאי [ואפילו אי מדאורייתא ספק להקל אבל לא שייך להתיר חלב לפי שאין אנו בקיאין בברי' זו ואטו אי לא יהא בקי בכשב ועז יאכל חלבו מספק] משא"כ במתנות כיון שיש בריות ספיקי חי' ובהמה לולא קרא הי' אומר אייתי ראי' דבהמה היא לכך קמש"ל קרא דחייב להפריש מספק וזה שכתב הרמב"ם גבי כוי מפרישין ממנו כל המתנות ולא קאמר חייב במתנות כמו שזכר בכל הני לפניו ולאחריו ימ"ש דכתב בכוי מפרישין ממנו כל המתנות ופשיטא שאי אפשר לפרש דרק מפריש ואינו נותן דמה טיבה של הפרשה זו דהא אינן טבל ולהנ"ל ניחא דבהמה חייב במתנות וחי' פטורה מן המתנות והיינו דהחויב מצד הבהמה והפטור מצד החי' אבל בכוי אי אפשר לומר דהחויב מצד הברי' עצמה דילמא באמת חי' הוא רק מצד האדם שהוא מסתפק צריך להפריש מתנות ולכך נקט מפרישין ממנה כל המתנות והיינו דלא תימא נהי דגלי קרא דאינו יכול לומר אייתי ראי' ולא חשיב מוחזק אבל עכ"פ יחלוקו דהא כהן ג"כ אינו מוחזק קמש"ל דכיון דחייבה תורה מה שבדין ראוי שיפטר ממילא חייב בכלהו מתנות:

אבל מ"מ דברי ר"ח אמת הם דע"כ פליגי בכלאים הבא מבהמה וחי' ג"כ ור' יוחנן מפרש לה הכי דרבנן סברי דמתנות נוהגין בכלאים ובכוי וכלאים כולל כל מיני כלאים בין מעז ורחל בין מחי' ובהמה ואתי ר"א ואמר כלאים הבא מעז ורחל נוהגין בי וממילא מוכח דמחי' ובהמה אין נוהגין בו ופליג נמי בכוי דהמע"ה ולא ס"ל אם שה לרבות כוי רק אם לחלק כמו שאמרו שם אבל אי לא נחלקו רק בכוי בלבד למה אמר ר"א כלאים הבא מעז ורחל במה נפשך אי לכ"ע מבהמה וחי' נוהג למה קאמר עז ורחל ואי גם לת"ק איני נוהג רק מעז ורחל א"כ מ"ש שזכר ר"א עז ורחל ות"ק כלאים סתם וע"כ דפליגי בתרתי בין בכלאים הבא מבהמה וחי' כדברי ר"ח בין בכוי שהוא ספק מכח קרא דאם שה וזה שזכר הרמב"ם דין הכוי ודין הבא מבהמה וחי' וזה ברור ועוד אבאר לקמן פרק הזרוע בזה בס"ד ועמ"ש לקמן (דף פ') במימרא דר"י דאתי שפיר בפשיטות הך אם שה לרבות הכוי אף שהוא ספק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה