תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף עט.
בגמרא ולחנניה כתיב אותו דמשמע זכר. איכא למידק למה לי' לומר משום דאותו משמע זכר הא בלא"ה כיון דע"כ סבר לה כר' יונתן ולא בעי אותו לחלק א"כ ע"כ אותו לזכר הוא דאתי ונראה לי דאי לאו דאותו משמע זכר הוי אמרינן להיפוך אותו אחד ולא ב' ואינו נוהג רק בנקיבות דהיינו בכרוך אחריו והוי נמי דומיא דשילוח הקן רק כיון דאותו משמע זכר אי אפשר לומר אחד ולא ב' דא"כ יהא נוהג בנקיבות דוקא היפוך משמעות של אותו וע"כ דאתי באמת לרבות זכר ורבנן ס"ל דאי אפשר לדון ממשמעות דא"כ יהא שני המשמעות סותרין זה לזה דבנו משמע לאפוקי זכר כמו שאמרו לעיל יצא זכר וחנניא סובר שאין במשמעות בנו דזכר לא רק דנוהג בנקיבה ומשמעות אותו בזכר ונוהג בתרווייהו ומ"מ שוב לא מוכח לחלק כיון דצריך אותו לרבות זכר כנ"ל:
בתוס' בד"ה ולחנניא וא"ת ולשתוק מאותו וכו' אלא בן נמי. והוא דחוק דהיכי ילפינן כרוך אחריו דכיצד יכתוב קרא לאסור או"ב ואי דהוי לי' למיכתב בלשון אחר כגון ולדו אי זרעו ואז לא יהא מוכח כרוך אחריו א"כ אכתי תיקשי לישתוק מאותו ומבנו ולכתוב באופן שלא יהא מוכח כרוך אחריו וצ"ל דכוונתם דוודאי אי כתוב אותו דהוי משמעות גמור לזכר לא הוי דרשינן כרוך אי הוי כתיב בן רק מבנו דהוי נמי משמעות גמיר אבל בלי אותו הוי בן נמי משמעות כרוך אחריו לכך צריך למיכתב אותו ואת בנו ואין להקשות היכי אפשר דבן נמי משמע כרוך הא חזינן בשילוח הקן כתיב בנים ובעינן קרא דזכר לא יש לומר דהתם שאני דאפי' על בצים אחרים חייב דכל שרובצת עליהם נקראו בנים וס"ד אפי' זכר לכך בעי קרא אבל לדעתי בלא"ה לא קשיא כלל דאטו אנן אמרינן דמחמת דנוהג במזומן ואינו מזומן הוי בירור גמור ליחייב בשתיהן רק דאמרינן דאין לנו הכרח משילוח הקן שלא ליחייב רק בנקיבות דאיכא למיפרך אבל בשביל זה אין הכרח ג"כ ליחייב בתרווייהו אבל חנניא סובר ליחייב בבירור בתרווייהו שפיר צריך קראי לתרווייהו דאי לא כתיב כלל אין הכרח כלל ויש לדמות לשילוח הקן ויש לומר בהיפוך והי' הדבר בספק אבל קרא קמש"ל ליחייב בוודאי בתרווייהו כנ"ל:
בגמרא הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרין זה בזה. יש לדקדק בין אי הכוונה דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור בין אי הכוונה פרי עם האם דהיינו דא' נולד מן סוס וסוסי' ואחד אביו חמור עכ"פ היכי שייך לומר אעפ"י שאביהן חמור דהיינו לא מבעי' אי אין אביהם חמור אלא אפי' אביהן חמור וקשה אי אין אביהן חמור הרי הוא סוס גמור עם סוסי' גמורה והיכי שייך לומר כה"ג אעפ"י שאביהן חמור כיון דבלא"ה אינן כלאים כלל ונראה לי דהכי קאמר לא מבעי' אי אביהן פרד הרי יש בו צד סוס גמור מצד האם ומצד האב אינו חמור גמור ויש בו ג"כ סוס כיון דרובן סוס הוי כמו סוס גמור בסוסי' גמורה אלא אפי' אביהן חמור והרי אותו שאביו חמור יש בו חצי סוס וחצי חמור וס"ד דהוי כלאים עם סוסי' גמורה ואי הכוונה דכלהו בני סוסי' ואביהם חמור ג"כ הוי רבותא אפי' הם חצי סוס וחצי חמור לא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור ולא מבעי' אי אביהם פרד ואמם סוסי' דרובן סוס בוודאי כסוסים דיינינן להו אלא אפי' הם חצי סוס וחצי חמור אינן כלאים וזו היא ראי' למה שאבאר בסמוך:
שם זו דברי ר"י דאמר אין חוששין לזרע האב. צריך להבין ענין זה שתלאו ענין כלאים של הרבעה בחוששין לזרע האב ואי אין חוששין לא חשוב צד האב כלל והוי כולו מין סוס או מין חמור וכמו כן למדו מאותו ואת בנו דנוהג בזכרים דחוששין לזרע האב דאל"כ אי אפשר שינהוג ואף דכתיב קרא אותו לרבות זכר מ"מ ממילא מוכח דחוששין לזרע האב וא"כ מ"ש כלאים של עז ושה דפסלה תורה לקרבן וכן באו"ב בעינן קרא לרבות כלאים וקשה כיון דאין חוששין לזרע האב הרי הוא או כולו כשב או כולו עז ולמה יפסל לקדשים וכן הא דאמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים וקשה נילף מכאן דחוששין לזרע האב דאל"כ ניזל בתר אמו לעולם והוי כשב גמור או עז גמור וממילא שה הוא בוודאי וכיון דחזינן דבא מן אביו ואמו כבש הוי שה ואי אביו עז לא הוי שה וכן להיפוך ש"מ דחוששין לזרע האב וכן גבי גניבה כתיב או לרבות כלאים וקשה כיון דאין חוששין לזרע האב לעולם בתר אמו גריר והוי כשב גמור או עז גמור ואדרבא נילף מדגלי קרא שה כשבים ושה עזים שאינו שה רק או מב' צדדים כשב או מב' צדדים עז ש"מ דחשיב זרע האב ג"כ שהרי מחמתו נשתנה משה לאינו שה:
ומה שנראה לי בענין זה שלא אמרו אין חוששין לזרע האב אלא כגון הכא בכלאים של ב' מינים שאסורין בהרבעה אבל אי דנין על אחד מצד שבא מב' מינים אז דוקא לענין כיסוי ומתנות כיון שצד האם גורם חיוב או פטור וצד האב להיפוך אז אמרינן אין חוששין לזרע האב אבל היכי דצד האב שוה לצד האם כגון כלאים הבא מעז ורחל דל"ש לומר דמצד האם כשר לקרבן ואין לפסלו מצד האב דהא אפי' היתה האם כאותו צד של האב הי' כשר ואי הי' עז גמור אטו הכשירו מצד האם דוקא וכן אי הי' כשב גמור אין הכשירו מצד האם דוקא הילכך לא שייך לומר בהא אין חוששין לזרע האב ודוקא לענין כיסוי בתייש הבא על הצבי דמצד האם הוא חייב ואתה בא לפטרו מצד האב אין חוששין לו וכן להיפוך צבי הבא על התיישה מצד האם פטור ואתה בא לחייבו מצד האב בהא אמרינן אין חוששין משא"כ לענין קדשים ואו"ב בכלאים הבא מעז ורחל שאין הפטור או החיוב מצד האם שהרי שניהם שווים בזה ואי הי' עז גמור או כשב גמור לא הי' הכשירו לקרבן או חיובו באו"ב מצד האם דוקא בהא לא שייך כלל אין חוששין ושפיר נוכל לפסול כלאים לקדשים או לענין גניבה וכן לאו"ב אבל הכא בסוס וחמור בנולד מסוסי' עם נולד מחמורה הרי מצד אמם אסורין הם ואתה בא להתיר מצד אביהם שיהא לזה חמור וסוס ולזה חמור וסוס בהא שפיר אמרינן אין חוששין לזרע האב להתיר מה שמצד אמם אסורין וכמו כן להיפוך אין חוששין לצד האב לאיסור מה שמצד אמם מותרין אבל גבי קרבן ולענין אי"ב בכלאים הבא מעז ורחל דלא שייך לומר מצד אמם הוא כך אין משגיחין על צד האב שאין צד האם גורם ההכשר וכן אין צד האם גורם החיוב שהרי בין בצד האב בין בצד האם נוהג קדשים ואו"ב רק העירוב זה בזה פוסל אותם לקרבן ופוטר מאו"ב לכך שפיר בקדשים פסול ובאו"ב ובגניבה צריך קרא לחייב:
אמנם בענין או"ב אי נוהג בזכרים דתליא אי חוששין לזרע האב זהו ענין אחר ואינו דומה לכאורה לא לכלאים ולא להך דפרדות רק המחלוקת הוא דת"ק סובר שאין בבהמות נין אב ואפילו תימא שמצד האב הוא ג"כ מינו כגון שור הוא מין שור מצד האב ומין שור מאם אבל איני מתייחס לו לאביי רק האם שנולד ממנה היא אמו והוא בנה אבל האב אינו אביו וכשור אחר דמי אצלו וחנניא סובר דחשיב אביו ולפי זה הא דאמר מאן חכמים חנניא היינו כיון דחנניא סובר דחשיב אב כ"ש דחשיב מינו מצד האב א"כ ממילא מותרין זה בזה ואף שיש לומר דרבנן דחנניא לא פליגי רק שאינו מתייחס לאב אבל מודו שהוא מינו עכ"פ א"כ בפרדות מותרין אבל לא שייך שיתכוין שמואל להנך חכמים דלא הוזכר בהו שיסברו דחוששין לזרע האב שיהא מינו כיון דאינו נוהג בזכרים שמא לא חשיב כלל זרע האב רק חנניא הוא דכיון דסובר דחשיב זרע האב להתייחס אחריו כאביו כ"ש דחשיב מינו כנ"ל בענין זה ועמ"ש בסמוך:
שם מאן חכמים חנניא הוא דאמר חוששין לזרע האב דמשמע דהך פלוגתא דחנניא ורבנן תליא אי חוששין לזרע האב וכן פירש"י לעיל ולפי זה אנן דקיי"ל כר"י בפרדות מכח ספק ממילא יש לנהוג או"ב בזכרים מספק. אבל באמת אין הדבר כן לפע"ד דוודאי אמת דחנניא סובר חוששין לזרע האב דאי אין חוששין לא הי' מקום לאסור בזכרים משום או"ב כיון דלא חשיב זרע האב כלל וכמאן דליתא דמי ועכ"פ כיון דחייבה תורה זכר באו"ב יש ללמוד ממילא דחוששין לזרע האב אבל ת"ק דסובר אינו נוהג בזכרים משום דבנו מי שכרוך אחריו ואותו לחלק ממילא אין הכרח שיסברו אין חוששין לזרע האב דאפילו אי חוששין מ"מ לא הקפידה תורה רק באמו שהוא כרוך אחרי' משא"כ לענין כלאים וכדומה שפיר יכול להיות דס"ל חוששין וכ"ש לפי מה שכתבתי מקודם דנהי דלא חשיב אב ואינו מתייחס אבל מינו הוא מן האב ג"כ והרי באו"ב לא תליא במינו רק באביו דוקא ובבהמות ס"ל דלא שייך אב רק אם אבל לענין כלאים דתלוי במין שפיר יש לומר דמצד אביו ג"כ הוי מינו ושמואל דקאמר מאן חכמים חנניא הוא היינו דהוא וודאי חוששין ס"ל דאפילו כאב ובן חשיב לי' כ"ש שהוא מינו אבל לרבנן לא שמענו שיסברו שהוא מינו ועמ"ש בתוס' בד"ה עייל ואפשר דגם רש"י ז"ל שפי' לעיל בטעמא דרבנן דאין חוששין לזרע האב היינו בס"ד אבל למסקנא דתרווייהו מי שבנו כרוך אחריו אין הכרח לזה כלל או דכוונת רש"י כפי הנראה שאין חוששין בבהמות לזרע האב והיינו לענין או"ב דלא תליא במין רק ביחס האב והבן דוקא בזה אמרינן שאין אב לבהמות רק האם שנולד ממנה אבל לענין כלאים שאינו תלוי ביחס אב רק במין שפיר יש לומר דמצד האב ג"כ חשיב מין סוס או מין חמור ודוק:
שם איבעי' להו מיפשט פשיטא לי' לר' יהודא דאין חוששין או דלמא ספוקי מספקא לי' למאי נפקא מינה למישרי פרי עם האם וכו' עד סוף הסוגי'. הנה מבואר מפשטות הסוגי' שיש לנו בזה שלשה חילוקים חוששין ואין חוששין וספק ולמסקנא יש כאן שלשה מחלוקת לר"י ספק ולחנניא וחכמים דר"י וודאי חוששין ולרבנן דחנניא וודאי אין חוששין [כפי פירש"י לעיל וכפי פשטות הסוגי' כאן זולתי לפי מה שבארנו לעיל אין לזה הכרח] וכמו כן מוכח דמסקנא להלכה ספק כר"ה ברי' דר' יהושע דאמר הכל מודים דפרי עם האם אסור אבל הרמב"ם ז"ל פסק בין בפרי עם האם בין באמותיהן מתחלפין אם הרכיב לוקה ותמה הרא"ש על דבריו שזהו היפוך הסוגיא דתרווייהו ספק גם הוא סותר עצמו דאי סובר וודאי חוששין הוי לי' למישרי אמותיהן מתחלפין ואי סובר אין חוששין וודאי הוי לי' למישרי פרי עם האם ואי סובר דספק בתרווייהו אינו לוקה והוא תמוה לכאורה באמת:
אמנם אחר העיון נראין לי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ומכוונים כפי הסוגי' כמו שאבאר והוא דיש להבין היכי ס"ד להסתפק בדברי ר"י שאמר אסורין דמספיקא קאמר ולא וודאי וכיון דחנניא ורבנן פליגי בוודאי ולא בספק מאיזה נסתפק דר"י שאמר אסורין יהא דעת שלישית ספק ולא וודאי ועוד דקאמר למאי נפקא מינה ואטו עד עכשיו שיש נפקותא בין ספק לוודאי והרי נ"מ דאינו לוקה ובגוף מילתא דר"י יש נ"מ וכמו כן ר"ה ברי' דר"י קאמר הכל מודים בפרי עם האם שאסור והרי כהא ג"כ פליגי לר"י ספק ולחכמים וודאי אסור וביותר תימא דהוי לן להסתפק במילתא דר"י הא יש לומר דע"כ לא פליג על חכמים רק דאינהו ס"ל דזרע האב חשיב כזרע האם ממש עד שחושבין לכל מיני פרדות מין אחד ור"י סובר כיון שמצד אמותן מתחלפים והם משונים בסימנים כל אחד דומה לאמו ביותר הרי צד האם יותר מצד האב א"כ שפיר הוי כלאים שיש לזה צד סוס יותר מצד חמור ולזה צד חמור יותר מצד סוס ולכך לא חיישינן בהא לזרע האב אבל למשרי פרי עם האם מודה דאסור דבהא שפיר חיישינן לזרע האב וראי' ברורה לזה שהר' אמרו בירושלמי דמודים חכמים לר"י היכי שפרד אחד סוס בן סוס בן חמור והשני חמור בן חמור בן סוס אסורין זה בזה והיינו לפי שיש לו יותר סוס מחמור וזה יש לו יותר חמור מסוס ואינן מתירין רק כששווין א"כ פשיטא דיש לומר דר"י אוסר אפילו בהא דסובר דאינן שווין כיון שזה יש לו סוס מצד אם וזה יש לו חמור מצד האם אינן שווין דצד אם הוי טפי מצד אב ורבנן ס"ל דצד אב וצד אם שוה והוא תמוה לכאורה לפע"ד:
אשר על כן נראה לי ברור דהרמב"ם ז"ל מפרש הסוגי' בענין אחר דכלפי שאמר מעיקרא דשמואל אמר זו דברי ר"י דאמר אין חוששין לזרע האב מבעי' לן אי פשיטא לי' לשמואל דלר"י אין חוששין ס"ל וא"כ פרי עם האם שרי לר"י או דלא ברירא לי' דלגמרי אין חוששין ס"ל רק בהך דאמותיהן מתחלפין אין חוששין משום דעכ"פ משונים הן דזה יש לו יותר צד סוס מצד חמור וזה להיפוך רק דחכמים וודאי חוששין ס"ל אבל לר"י אינו ברור דסובר חוששין לגמרי רק בהא מהאי טעמא דאמרן אבל פרי עם האם אסור ובאמת לא הי' מהראוי להסתפק כלל דמאיזה צד נימא דמתיר פרי עם האם ג"כ אדרבא כיון דמעיקרא קאמר מותרין זה בזה משמע דפרי עם האם אסור רק כל הספק הוא כיון דקאמר בפשיטות זו דברי ר"י שאמר אין חוששין לזרע האב אפשר דפשיטא לי' מבחוץ וידע דר' יהודה סובר אין חוששין לזרע האב וממילא הכא נמי מהאי טעמא אוסר וא"כ פרי עם האם שרי או דילמא לא ברירא לי' לשמואל טעמא דר"י רק חכמים וודאי חוששין ס"ל אפילו בכהאי גוונא דקאמרי כל מיני פרדות אחת הן ור"י בהא וודאי סובר אין חוששין אבל בהא לא שמענו אי מתיר פרי עם האם או מודה דאסור ולא פליג רק לפי שהם משונים בסימניהם וזה דומה לאמו וזה לאמו אין משגיחין על זרע האב שבהם רק חשובין כלאים מין באינו מינו כיון שאינן דומין ואהא בעי למיחאט דנהי דבסיפא דמילתא דר"י דאמר אסורין אין הכרח שיסבור לגמרי אין חוששין לזרע האב אבל מרישא מוכח דמתיר פרי עם האם משום דאין חוששין כלל לזרע האב ודחי לה דמיירי בפרי עם פרי וקמש"ל דלא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור והדר פשיט מברייתא והיינו כיון דמוכח מברייתא דר"י אוסר פרי עם האם א"כ בשלמא אי מספקא לי' לשמואל ניחא דל' ידע ברייתא ובאמת מברייתא נפשט ספיקו של שמואל או אפשר דר"י עצמו מספק אוסר אבל אי שמואל פשיטא ע"כ דידע בבירור דר"י לגמרי אין חוששין ס"ל ומתיר פרי עם האם א"כ תיקשי ברייתא דאוסר [אבל מעיקרא דבעי למיפשט דר"י מתיר פרי עם האם מהך משנה דלעיל פשיט שפיר דמתניתין וודאי ידע אמורא וכ"ש הך משנה דעלה קאמר זו דברי ר"י] ודחינן לה דלא ידוע מינא דאמא והדר פשיט מר"ה ברי' דר' יהושע דקאמר בפשיטות דלית פלוגתא בפרי עם האם דלכ"ע אסור והשתא בשלמא אי שמואל לאו בבירור קאמר רק מספק ניחא דמה דמספקא לי' לשמואל פשיטא לי' לר"ה ברי' דר"י והיינו דמשמע לי' פשטא דמתניתין לעיל הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור דמיירי דאביהן דכולהו חמור ואמם סוס והוי פרי עם פרי ודוקא זב"ז מותרין ולא בסוס גמור ש"מ דלכ"ע פרי עם האם אסור ועוד דאי מעיקרא בפרי עם האם ומ"מ מותר א"כ למה לא פליגי רבנן רק בסיפא הא ברישא נמי הוי לחלוק לחומרא דאינן מותרין זה בזה דמהאי טעמא דמקילין בסיפא דמותרין זה בזה דמשום דחוששין לזרע האב הוי כל מיני פרדות אחת מהאי טעמא גופא הוי להו לאסור ברישא וע"כ דרק פרי עם פרי מיירי ש"מ דאפילו לר"י רק זה בזה מותרין ולא פרי עם האם. אבל אי שמואל ידע בבירור מבחוץ דר"י סובר לגמרי אין חוששין לזרע האב היאך יאמר ר"ה ברי' דר"י דהכל מודים בפרי עם האם דאסור והשתא ניחא דלא נקט נ"מ לענין מלקות משום דפשיטא לן דאסורין דקאמר ר"י אסורין וודאי דבפרי עם פרי כשאמותיהן מתחלפין וודאי לא חשיב זרע האב לשווינהו מין אחד כיון שאינן דומין בצורתם זה דומה לסוס וזה לחמור רק בפרי עם האם מספקא לן אי פשיטא לי' לשמואל דאין חוששין או לא ברירא לי' רק חכמים וודאי חוששין לגמרי ס"ל אפי' אינן דומין בסימנים הוי מחמת האב כמין אחד ולר"י לא ברירא לי' ומ"מ ליכא למימר ג"כ דפשיטא לי' דלר"י ג"כ חוששין לזרע האב דא"כ לא הוי לי' לומר בהאי לישנא זו דברי ר"י דאמר אין חוששין וכו' כיון דבעלמא חוששין ס"ל גם היכי קאמר מאן חכמים חנניא הא ר"י ג"כ סובר כחנניא רק הכא לענין כלאים באמות מתחלפין כיון שאינן דומין הוי כלאים ואין לנו בדברי שמואל או דידע מבחוץ דלגמרי אין חוששין ס"ל הילכך אף דהכא אין הכרח דיש לומר משום דאמות מתחלפין פליג דאסורין נקט האמת כפי מה דפשיטא לי' מבחוץ לר"י דסובר לגמרי אין חוששין או משום דלא ידע טעמא דר"י רק משום דחכמים דפליגי עלי' דמותרין וודאי אין חוששין ס"ל נקט בדברי ר"י אין חוששין וחכמים וודאי כחנניא אבל ר"י אין הכרח שיסבור כחנניא דאפשר דטעמו שאין חוששין כלל לזרע האב אפי' בפרי עם האם:
ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דפסק שפיר בין בפרי עם האם בין בפרי עם פרי באמות מתחלפין לוקה דפסק כר"ה ברי' דר"י דהכל מודים דפרי עם האם אסור דר"י נמי חוששין ס"ל רק כשהם מתחלפין בצורתן מכח דאמות מתחלפין לאו מין אחד הם והוי כלאים מן התורה ולוקה:
ובהכי ניחא מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל מימרא דר' משרשי' לעיל פרק בהמה המקשה בן פקועה שבא על בהמה מעליותא הולד אין לו תקנה דהא סובר כאן דחוששין לזרע האב ואפי' תימא דסובר ספק כמו שרצה בעל כ"מ להגיה אינו לוקה א"כ עכ"פ אסור מספק ובוודאי ליכא למימר דסובר דר' משרשי' מיירי בנמצא ואוסר מדרבנן אטו נולד ואפי' בשחיטה אבל לדידן דספק הוא הוי ספיקא דרבנן דמ"מ הוי לי' להביא דאסור בנולד ולהנ"ל ניחא דסובר וודאי דחוששין לזרע האב אבל זרע האם הוא העיקר דהא חזינן דהולד דומה טפי לאמו מלאביו כדמוכח הכא בפרדות ור' משרשי' לא קאמר אלא לחכמים דר"י דס"ל דדנין אותם כשווין ממש דלכך הוי מין במינו א"כ שפיר אין לו תקנה דאין לו רוב סי' שיהיו ראוין לשחיטה או משום שהיי' כפירש"י אבל אנן דקיי"ל כר"י דאסורין זה בזה שזה דומה לסוס וזה לחמור ש"מ דזרע האם פועל יותר מזרע האב א"כ ממילא יש לו רוב סי' הראוין לשחיטה וכן שהיי' לא הוי במיעוט סימנים ואפי' בושט לא הוי שהיי' כיון שאינו נעשה נבלה בזה במה שהוא שחוט מיעוט א"כ ממילא יש לו תקנה משא"כ בפרי עם האם כיון דבפרי יש צד חמור ובאם כולו סוס שפיר אסורין דחוששין לזרע האב ג"כ וזה ברור והא וודאי אין להקשות דהוי לי' להביא מימרא דר' משרשי' בהיפוך בהמה דעלמא הבא על בת פקועה דהולד אין לו תקנה חדא דיש לומר דבהא נמי כיון דרובו שחוט מותר ואפי' נימא כיון דאותו מיעוט לא הי' לו שחיטה מעולם לח מישתרי במה שרובו שחוט אבל מ"מ אין זו קושיא דהא חזינן השתא לדעת הש"ך דסובר בהמה דעלמא הבא על בת פקועה אפי' נמצא בתוכה אסור ולא זכרו מזה הפוסקים כלל וכ"ש שאין קושיא על הרמב"ם שלא זכר דבר שלא הוזכר בגמרא כלל:
ולענין או"ב אף דסובר הרמב"ם לפי הנ"ל חוששין לזרע האב מ"מ פסק דנוהג בזכרים מספק ולא וודאי משום דבהא טעמא אחרינא איכא שאין בנו כרוך אחריו ולא אסרה תורה אלא בנו הכרוך אחריו ואותו לא מיותר לת"ק לרבות זכר דצריך לחלק ועוד לפי מה שכתבתי לעיל דאף דחוששין לזרע האב היינו דמצד האב ג"כ הוי מין והוי מינא דאב ג"כ אבל לא שיהא מתייחס אחריו ובבהמות אין יחס האב כלום רק לאם הנולד ממנה ולכך באו"ב דלא איכפת לן מינו רק אביו ובנו דוקא וזה לא שייך באב רק באם רק חנניא סובר דאותו מרבה זכר וממילא כ"ש דמוכח דסובר חוששין לזרע האב כיון שחשבה תורה ליחס האב פשיטא דהוי מינו דאביו ג"כ אבל אי נימא איתו לחלק שוב לא מוכח כלל שיש בבהמות יחס האב חוץ מה שהוא מינו הילכך כיון דשמואל אמר הלכה כחנניא מספקא לי או כיון דשמואל אזדא לטעמי' דרבנן דר"י היינו חנניא וקרו לי' חכמים הלכה כוותי' א"כ אנן דקי"ל בפרדות כר"י דסתם לן תנא כוותי' בכלאים פ"ח ואמרינן נמי בעלמא הלכה כר"י בפרדות א"כ ממילא לית הלכתא כחנניא או דילמא הכא דכתיב אותו ולר' יונתן לא צריך רק לרבות זכר הלכה כוותי' או דהלכה כר' יאשי' ואפשר נמי דר' יונתן מודה דכאן בעינן לחלק כיון דכתיב תלתא שור ושה ובנו וכל חדא וודאי אינו חייב א"כ שפיר יש לומר כלהו ועכ"פ מהאי טעמא פסק דהוי ספק אבל לא מכת ספק אין חוששין וזה ברור ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה עייל בזה ועיין מה שכתבתי עוד לקמן גבי תייש הבא על הצבי' מה שיש נ"מ בזה אי נימא דספיקו של הרמב"ם מצד אין חוששין לזרע האב או מצד בנו הכרוך אחריו כמ"ש:
שם אלמא מיפשט פשיטא לי. תמי' לי דלהיפך מוכח לכאורה דאי ס"ד דהך מותרין זה עם זה היינו פרי עם האם והיינו דאין חוששין לזרע האב א"כ היכי שייך לומר אבל הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורין דבשלמא אי מעיקרא בפרי עם פרי מיירי דלזה סוס וחמור ולזה סוס וחמור שייך לומר לחלק דוקא באמות שוות אבל באמות מתחלפין לא אף שיש להם השתוות דבין ברישא בין בסיפא לזה חמור וסוס ולזה חמור וסוס אבל אי רישא פרי עם האם א"כ אדרבא מכח דמותרין ברישא ע"כ אסורין בסיפא דהוי להו חמור ממש עם סוס ממש ולא שייך למיתני אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין כיון שאיסורן מכח הך היתר דרישא נובע ואי אפשר שיהיו מותרין כיון דברישא מותרין ואין במציאות שיהא היתר בשניהם וכיון דע"כ מיירי רישא בפרי ופרי א"כ מוכח בהכרח דפרי עם האם אסור דאי גם זה מותר מאי קמש"ל דפרי ופרי מותר דפשיטא דלא חיישינן דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור מכ"ש מפרי עם האם דכיון דלא חיישינן לזרע האב אין כאן צד אב כלל ונ"ל דמ"מ דייק שפיר דמיירי בפרי עם האם ומשום דלא קתני מפורש ברישא טעמא דאין חוששין לזרע האב הוי ס"ד דטעמא שלא נאסר בכלאים רק חמור ממש בסוס ממש אבל כל שיש להם השתוות כלל מותרין וא"כ הוי מותר בסיפא מכ"ש דיש להם השתוות טפי קמש"ל סיפא דאסורין דהיתר דרישא רק מכח אין חוששין לזרע האב:
[ודע דבמשנה דכלאים איתא ברישא הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור וכן הנולדים מן החמור אעפ"י שאביהן סוס ובגמרא כאן לא זכרו זה ובאמת צריך להבין הך וכן מאי עבידתא דבין אי הכוונה פרי עם האם בין אי הכוונה פרי עם פרי מה שייך להזכיר תרי בבי דמה נפקא מינה בין זה לזה ונראה לי משום דמין הסוס גדול ממין החמור וס"ד דוקא הנולדים מן הסוס הוי צד חמור כמאן דליתא דהעיקר הוא חלק האם לפי שהוא גדול אבל בהיפוך הנולדים מן החמור כיון דצד האב גדול בכמות חשיב כצד האם ואתי צד חמור ומשתמש בצד סוס קמש"ל דמ"מ מותרין כיון שהם דומין וכמו כן אי מפרשינן פרי עם האם א"כ רישא מיירי בסוס גמור עם פרד שאביו חמור א"כ ס"ד ג"כ דוקא סוס גמור עם פרד שאביו חמור חלק החמור כמאן דליתא נגד חלק הסוס והוי סוס עם סוס אבל בהיפוך חמור גמור עם פרד שאביו סוס ס"ד דחשיב חלק האב לפי שהוא גדול והוי כלאים סוס בחמור קמש"ל דאפ"ה אין חוששין לזרע האב]:
אך מ"מ איכא למידק אי ס"ד דרישא בפרי עם האם א"כ הך חכמים שאמרו כל מיני פרדות אחת הן דהיינו להקל דמותרין זה בזה הוי להו לחלוק ברישא דר"י מתיר פרי עם האם דאסורין לדידהו כיון דחוששין לזרע האב ומדברי חכמים משמע דלא פליגי רק להקל בסיפא ש"מ דרישא פרי עם פרי ומודי דמותרין דאף דחוששין לזרע האב מ"מ הרי לזה סוס וחמור ולזה סוס וחמור ומותרין מכ"ש דסיפא ואפשר דגם זה נכלל בדברי חכמים שאמרו כל מיני פרדות אחת הן וכיון דפרדות חשיבי מין בפני עצמן ונקראין מין פרדות א"כ אסורים בסוס גמור או בחמור גמור דזה מין סוס או מין חמור וזה מין פרד אבל ר"י לא חשיב לי' פרד מין בפני עצמו רק אי אמו סוסי' חשיב מין סוס ואי אמו חמורה חשיב מין חמור וממילא באו לחלוק על כל דברי ר"י בין ברישא בין בסיפא כנ"ל:
שם לרבע עלה מינא דאמה דלא ידעינן מינא דאמה מאי היא וכו'. יש לדקדק היכי ס"ד דידעינן מינא דאמה ומ"מ אסור א"כ היכי קתני אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור במה נפשך אי אמו סוס מה ס"ד לרבע עלה חמור דהא לכ"ע אסור דהא לזרע האם כ"ע מודי דחוששין וכיון דאין מרביעין סוס כ"ש חמור וכן להיפוך אי בת חמורה היא היכי קתני אין מרביעין סוס כיון דחמור אין מרביעין כ"ש סוס דאסור לכ"ע ובהכרח דלא ידעינן לי' כלל ועוד היכי קתני דאין מרביעין סוס או חמור הא אפילו פרידה אחרת שהיא סוס וחמור אין מרביעין לר"י וכ"ש חמור גמור כשנולד מסוסי' וסוס גמור כשנולד מתמורה. ומיהו יש לומר דס"ד דהכי קאמר פרידה שתבעה אין מרביעין עלי' סוס כשבאה מסוסי' ולא חמור כשבאה מחמורה אף דהוא מינא דאימא אלא מינה ממש והא לא קשיא דהוי לי' לומר אין מרביעין עלי' פרידה אחרת אלא מינה דאיכא למימר דאי הוי נקט הכי הוי ס"ד דוקא פרידה אחרת דאין חוששין לזרע האב אבל מינא דאמה שפיר דמי קמש"ל דאפילו מינא דאמה אסור והשתא ליכא למיטעי דוקא מינה דאמה אסור דחוששין לזרע האב אבל פרידה אחרת מותר כיון דחוששין הוי חד מינא. דכיון דקאמר אלא מינה משמע דוקא מינה ממש ולא פרידה אחרת מאם אחרת ורישא קמש"ל אף דפרידה אחרת אסורה מ"מ מינה דאמה ג"כ אסור. מיהו אכתי אינו עולה יפה דמ"מ למה לי' לתנא למיתני סוס או חמור פשיטא כיון דאי מסוס אתי אסור בסוס מ"ש דאי מחמור אתי יהא מותר בחמור מ"ש סוס מחמור [ואדרבא לפי מה שכתבתי לעיל אי אתי מחמורה גרע מאי אתי מסוס] ועכ"פ טפי הוי לי' לומר אין מרביעין עלי' לא סוס ולא פרידה אחרת אלא מינה מיהו יש לומר כיון שלא זכר איזה פרידה היא ואי הוי אמר אין מרביעין עלי' סוס הוי ס"ד דהך פרידה מחמור ולכך אין מרביעין סוס אבל. חמור מרביעין וכמו כן אי הוי קתני חמור הוי ס"ד דהך פרידה מסוס אבל סוס מרביעין ולא הי' באפשר לפרש רק שיאמר בהדיא פרידה הבאה מסוסי' שתבעה אין מרביעין עלי' סוס א"כ ניחא לי' טפי לומר לא סוס ולא חמור ומצי נקט פרידה סתם דמוכח הכל דליכא למיטעי דמינא דאמה מותר דהא לא סוס ולא חמור קתני א"כ בכל אופן הוי חד מינא דאמה ומ"מ אסור:
אמנם לכאורה יש לי להקשות בהיפוך היכי אפשר לומר דלא ידעינן מינא דאמה א"כ מה ביקש ר"י לאשמועינן הא פשיטא דלכ"ע אסור בכל אופן בין אי חוששין בין אי אין חוששין דהא לזרע האם פשיטא דחוששין לכ"ע וטפי הוי לי' לומר דאין מרביעין עלי' שום פרידה אף דאיכא תרתי לטיבותא חדא דילמא מינה הוא ואת"ל דלאו מינה דילמא חוששין לזרע האב ובאמת לרבנן דפליגי על ר"י מותר להרביע עלי' פרידה אבל סוס או חמור אפי' לרבנן דר"י לעיל אסור:
ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק דמשני לפי שאין יודעין במינה ולמה לי' לשבש כולה ברייתא הוי לי' רק לומר דאלא במינה הכוונה אלא ביודעין במינה אבל באין יודעין אין מרביעין גם יש לדקדק דקאמר אין מרביעין עלי' לא מין סוס ולא מין חמור ומ"ש שהוסיף השתא תיבת מין גבי סוס וגבי חמור לכן ברור דלא סגי לי' ליישב אלא ביודעין במינה משום שהוקשה לי' הך לא סוס ולא חמור אי הכוונה סוס גמור וחמור גמור קשה כנ"ל פשיטא דאסור מספק ואפי' פרידות אסורין כ"ש סוס וחמור דלכ"ע אסור אפי' לרבנן וע"כ שנפרש סוס פרידה הבא מסוסי' שהיא מין סוס וחמור היינו פרידה הבאה מחמורה שהיא מין חמור דכיון דמינא דאמה שרי השתא א"כ פרידה מינא דאמה היא אי מסוסי' מין סוס ומחמורה מין חמור א"כ היכי יאמר אלא ביודעין במינה הא ביודעין אפי' סוס גמור וחמור גמור מרביעין וכ"ש פרידה ולכך משני דוודאי במין סוס ומין חמור משתעי דהיינו פרידות והך אלא במינה אין הכוונה ליתן היתר פרידה ביודעין רק הכוונה לכך אסור להרכיב אפי' פרידות לפי שאין יודעין במינה ושמא אמותיהן מתחלפין ואסור ור"י לטעמי' אוסר לעיל וקמש"ל כאן דאפי' בספק אסור מה דלרבנן אפי' וודאי מותר והוא אוסר אפי' בספק [והיינו דאין חוששין וודאי לזרע האב וודאי לא בספק ואי הי' ספק הוי ס"ס בכהאי גוונא] ובהכי ניחא לי לישנא דר"י פרידה שתבעה תביעה זו מאי עבידתי' וכי לא הוי סגי לי' לומר פרידה אין מרביעין עלי' אלא מינה ומה לו להזכיר שתבעה אלא לפי דבא לומר דכיון דלא ידעינן מינא דאמה אין מרביעין עלי' אפי' פרידה לזה קמש"ל אפי' אנו רואין שהיא תובעת את זה דמסתמא יש דברים ניכרין שהיא תובעת אותו ומסתמא אינה מזדווגת רק למינה ומזה נשפוט דפרידה זו מינה היא קמש"ל דלא מהני תביעה זו דכיון שיש בה מקצת ממין זה היא תובעת אף שאין מינה גמור ועמ"ש בסמוך דמיושב ג"כ לפי הנ"ל:
שם באלמית וגידמית. לכאורה תמוה דלמה לי' לר"י לאורויי בהכי דלא משכחת רק בדרך רחוק כזה ולמה לא איירי ביודעין במינה ולימא דאין מרביעין רק מינה או מינא דאמה ועוד דאי באלמית וגדמית למה לי' לשבש הברייתא לפי שא יודעין במינה הא שפיר משכחת לה שיש לו שנים תאומים אילמת וגידמת ואינו ידוע מינא דאמם ומותר להרביע זה על זה. ולפי מה שפרשתי לעיל ניחא הכל כיון דהשתא מפרש אין מרביעין עלי' לא מין סוס ולא מין חמור דהיינו פרידות א"כ ע"כ הוצרך לומר באילמת וגידמת לאשמועינן דלא נימא דוקא בוודאי מתחלפין פליג ר' יהודא על רבנן ולא בספק דהוי ס"ס קמש"ל דוודאי אין חוששין ולא ספק וממילא אי אפשר לפרש אלא במינה בשני אילמים תאומים דמקמש"ל במינה מותר הא אפי' במינא דאמה מותר בידוע כ"ש במינו ממש וזה ברור:
שם ש"מ ספוקי מספקא לי' ש"מ. איכא למידק היכי פשיטא לי' לר"ה ברי' דר' יהושע דר"י מספקא לי' ואדרבא כיון שחולק על הת"ק ואוסר מאיזה צד נימא דמספקא לי' מסתמא פשיטא לי' וליכא למימר דמשמע מדלא מצינו מחלוקת בהיפוך בפרי עם האם דלרבנן אסור ולר"י מותר ואפי' נפרש בפרי עם האם מ"מ למה לא הוזכר דפליגי רבנן ברישא ואוסרין מה דר"י מתיר ולא הוזכרו דברי חכמים רק להקל בלבד ומזה דייק דפרי עם האם לכ"ע אסור. הא וודאי ליתא דהא השתא נמי דר"י מספקא לי' אכתי פליגי נמי בפרי עם האם דלרבנן אסור וודאי ולוקין ולר"י אינו אסור רק מספק ואין לוקין ומזה ראי' ג"כ למה שכתבתי דר"ה ברי' דר"י לאו מספיקא קאמר רק לכ"ע וודאי אסור בפרי עם האם ודייק לי' מדלא פליגי בפרי עם האם ורבנן להחמיר ועוד מדקאמר מותרין זה בזה משמע דבפרי עם האם אסור אפי' לר"י ועוד דמסברא סובר כן דכיון דכל כמה דפליג ר"י דאין זרע האב כזרע האם ממש דיו שיאסור באמות מתחלפות ומה צורך לומר שיסבור אין חוששין כלל להתיר פרי עם האם ומה שאמר ש"מ ספוקי מספקא לי' היינו דשמואל דאמר זו דברי ר"י דאמר אין חוששין ולא זכר דבעלמא מודה דחוששין דהיינו פרי עם האם אין הכוונה דהי' ידוע לו בבירור דר"י סובר כן דא"כ לא הי' יכול ר"ה ברי' דר"י לומר בהיפך רק שמואל מספקא לי' בדעת ר"י ומה דמספקא לי' לשמואל פשיטא לי' לר"ה ברי' דר"י והיינו דרק בפרדות דהכא סובר דאסורין לפי שאינן דומין אבל מודה דפרי עם האם אסור וזה ברור לפע"ד:
שם אלמא קסבר אין חוששין יש לדקדק מנא לן דאין חוששין ס"ל דילמא מספקא לי' או משום שאינן דומין זה לזה כמש"ל ואין לומר דדייק אי ס"ד דמספקא לי' כיון דכלאי הנהגה אינו רק דרבנן לא הי' לו לחוש בדרבנן בספק הא וודאי ליתא כיון שיש בירור צריך לברר אפי' בדרבנן כיון שיש להם סימנים ואפי' אי סימנים לאו דאורייתא היינו להחמיר אבל לא להקל וצריך לומר דבאמת אין הכוונה למידק דס"ל אין חוששין לגמרי רק למידק דלא ס"ל חוששין כמו שפירש"י דאי סובר חוששין כולן שווין כדברי חכמים דלעיל ולפי שאמר שמואל לעיל זו דברי ר"י דאמר אין חוששין לזרע האב ואוסר ור"א נמי כיון דאוסר ג"כ הכי ס"ל אבל וודאי אי ר"י מספקא לי' איהו נמי מספקא לי' ועיקר הכוונה לומר ש"מ דס"ל כר"י לא כחכמים:
שם וסי' דאורייתא. פירש"י הא דסמכינן על סי' באבידה דאו' הוא וכו'. ודבר תימה פירושו דהיכי מוכח מכאן לאבידה דענינו דחיישינן לרמאי שראה הסי' או שיש חפץ אחר לאיש אחר בסי' כזה אבל כאן סי' הללו מובהקין שזה מחמורה וזה מסוסי' ופשיטא דההבדל בין ברי' של מין זה משונה ממין אחר ואי הנך סי' מובהקין מדאורייתא נוכל למילף לסי' אמצעים באבידה דפשיטא דיכול להיות חפץ אחר בסי' זה ממש כמו זה והר"ן ז"ל פי' דהנך סימנים דפרידות דאורייתא הן כיון שסמך עליהם וכן פירש"י ז"ל עצמו לעיל פרק א"ט גבי סימני עוברי דגים דקאמר התם סימנים לאו דאורייתא דהנך סימני בצים לאו דאורייתא. אמנם דברי הר"ן ז"ל תמוהין ג"כ דהיכי אפשר לפרש דקאי אהנך סימנים דהכא דהיכי שייך לומר ש"מ סי' דאורייתא מה נפקא מינה הא בהדיא סמך עליהם ומה נפקא מינה אי סמך מכח דהן דאורייתא או דרבנן ס"ס סמך עליהם ומוכח דראוי לסמוך וע"כ דלמקום אחר קאמר לסמוך לזה דייק רש"י לאבידה אך דברי רש"י ז"ל ג"כ צ"ע כמ"ש:
לכן נראה לי דמכאן הוכחה גדולה להרמב"ם דלהנהיג כלאים בב' מיני טהורים או ב' מיני טמאים לאו דאורייתא ואין לוקין עליהן רק בטמא וטהור כשור וחמור ולא נתבאר מנין לו והכ"מ כתב מן התוספתא ואין זו ראי' לפע"ד דהתם פליגי ר"מ ורבנן אי מיחייב בקשירה לבדה דמחמת הקשר מנהיגין זה את זה ורבנן פוטרין לפי שאינו מנהיג בעצמו רק קשרן. ודוחק לומר דסמך על מה דכתיב בהנהגה לא תחרוש בשור וחמור ובהרבעה כתיב סתמא בהמתך לא תרביע כלאים ש"מ דבהרבעה תליא בב' מינים אבל בחרישה בעינן טהור וטמא דלא שייך שיסמוך הרמב"ם בדבר זה שאין לו סמך בגמרא. לכן נראה לי דמכאן הוציא דבריו דקשיא לי' הך ש"מ סי' דאורייתא אי כפירש"י קשה ואי כהר"ן קשה כמו שבארנו וע"כ דכלאי הנהגה אינו רק דרבנן ומ"מ מדסמך לכתחילה לעייל בריספק הנך דדמיין ש"מ דהנך סי' ברורים הם מדאורייתא דאל"כ אף דהנהגה דרבנן אין לסמוך על הסימנים להנהיג לכתחילה להכניס עצמו לאיסור דרבנן לסמוך על סימנים ודוקא באבידה תקנו רבנן סי' אף שאינם ברורים משום תקנה אבל לאיזה צורך יתקנו חכמים כאן סימנים לסמוך עליהם להקל מה שאינם ברורים ואי אמרו הנך סימנים לא אמרו ממילא רק להחמיר דאי יקנה מעכו"ם מל"ת ויאמר שהוא בן סוסי' או להיפוך והסימנים מתנגדים לדבריו לא יהא נאמן ואפשר אפי' עד אחד לא יהא נאמן היפוך הסימנים אבל לא נאמרו הסי' הללו להקל אפי' באיסור דרבנן כיון שאינם ברורים תדע דאפי' תימא דכלאי הנהגה דאו' יקשה היכי דייק סימנים דאורייתא הא כל ספק תורה מדאורייתא לקולא ורק מדרבנן לחומרא א"כ ראוי לסמוך על סימנים דרבנן באיסור דרבנן וע"כ דאפי' באיסור דרבנן אין סומכין על סימנים שאינם ברורים רק במקום דתקנו רבנן לאיזה טעם שיועיל סימנים ומה טעם יש כאן לסמוך על סימנים שאינם ברורים להנהיג בהם [וכ"ש למ"ד אין חוששין לזרע האב שיכול להנהיג במינא דאמה] תדע דאפי' בנפל לים והעלו רגל מן הארכובה ולמעלה כתבו דבעינן סי' מובהק דוקא ברגל אף דוודאי אינו רק דרבנן ובאמת התם הי' מהראוי ביותר לומר דסגי בסימנים אמצעים משום עיגון אלא לפי שאנו רואין דשם החמירו חכמים להחמיר ולאסור מה שמותר מן התורה ולא חשו לעיגון לכך ממילא לא סמכינן בזה רק על סימנים מובהקין וכ"ש כאן שאין ראוי להנהיג לכתחילה כלאים לסמוך על סימנים שאינם ברורים להקל בדבר שלא הי' בזה שום תקנה וצורך לסמוך על זה ולכך דייק שפיר מדסמך ר' אבא להנהיג לכתחילה ש"מ דסימנים ברורים הם וממילא סומכין עליהם אפי' לענין הרבעה דאורייתא ושפיר הוי נ"מ כאן באותן סימנים עצמן אבל אי הנהגה ג"כ דאורייתא היכי שייך ש"מ הא חזינן דסמך עליהם הרי סומכין עליהם אבל אי הנהגה דרבנן קמש"ל דאפי' בדרבנן אין ראוי לסמוך על סימנים שאינם ברורים והנך סימנים דאורייתא הן וסומכין אפי' בהרבעה. והנה הרא"ש בתשובה כלל ב' הקשה על הרמב"ם מכאן דהיכי דייק סי' דאורייתא כיון דהנהגה רק דרבנן וזו אינה קושיא דמאיזה צד נימא דבאיסור דרבנן נסמוך על אותן סימנים ודוקא באבידה תקנתא דרבנן הוא משא"כ באיסור כמו שהוכחתי מקודם ואדרבא מכאן ראי' דכלאי הנהגה רק מדרבנן הוא כמו שהוכחתי דאל אי אפשר לפרש הך ש"מ סי' דאורייתא כמו שבארנו:
בתוספות בד"ה מהו דתימא לא דמי לחציו עבד וכו' כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכו' מין אחד הן. הנה מפשטות דבריהם יראה שבאו לחלק דדוקא כלאים הקפידה תורה על עירוב מין בשאינו מינו ובהא שייך לומר כיון דשניהם באין מסוס וחמור מין אחד הן אבל איסור עבד בבת חורין או להיפוך אינו מכח עירוב מין בשאינו מינו דעבד גמור וב"ח גמורה ג"כ מין במינו הן ומ"מ אסרה תורה הילכך ממילא לא שייך להתיר כל שיש עירוב עבדות בחירות ומה בכך דשווין הן הא לעולם שווין הן וצירוף עבדות בחירות גורם האיסור וכל שמתערבים עבדות בחירות יש בזה איסור אבל יש פנים אחרים בזה והוא ג"כ חילוק ברור והוא דמצינו דאסור להנהיג ולחרוש בשור פסולי המוקדשין לפי שנאמר בו כצבי וכאיל וכן אם בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' מוקמינן לה בשור פסולי המוקדשין ויש בו ב' גופים כמו טהור וטמא והחורש בו חייב והנה הא וודאי דהחורש בפרידה לבדה אין שום איסור אפילו למ"ד חוששין לזרע האב והכי מוכח לקמן להדיא דקאמר אלמא קסבר אין חוששין ופירש"י והוי כלאים דאי חוששין כולן שווין וכו' עיי"ש וקשה אי חוששין אפילו בחד מינייהו יהא אסור לחרוש ולהנהיג דיש בו ב' מינים חמור וסוס כמו שור פסולי המוקדשין וע"כ דשור פסולי המוקדשין הוי ב' גופים מוחלקין אבל פרידה גוף אחד הוא וההפרש ביניהם דהפרידה היא מורכבת בתולדה בגופה וחשיב גוף אחד אבל שור פסולי המוקדשין בתולדתו אינו רק גוף אחד אלא שנתחדש עליו פסול מוקדשין והוי שפיר ב' גופים מוחלקין ולכך בשור אסור לחרוש בעצמו ובפרידה מותר ולפי זה חציו עבד וחציו ב"ח דמי ממש לשור פסולי המוקדשין שאין השינוי בו בגופו מתולדתו והוי ממש ב' גופים וא"כ ממילא לא דמי להך דהכא דמותרין זה בזה כיון דגוף אחד ושניהם שווין הרי מין במינו ממש הוא שגוף זה כמו גוף זה ואין כאן משום אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס שאין כאן חמור בפני עצמו כלל ולא צד סוס בפני עצמו רק ברי' נעשית משניהם ואתי ברי' ומשתמש בברי' כיוצא בו ממש אבל חציו עבד הוי כב' גופים מוחלקין כמו שור פסולי המוקדשין הנ"ל א"כ מה בכך דהא שה ג"כ ב' גופים מוחלקים כמוהו סוף סוף אתי גוף עבד ומשתמש בגוף שפחה והנפקא מינה שיש בין דברי התוס' למה שכתבתי הוא דלדברי התוס' הי' מקום לומר דמותר להרביע שור פסולי המוקדשין על פרה של פסולי המוקדשין כיון דהתם נמי מכח איסור כלאים הוא והדבר תלוי במין בשאינו מינו א"כ דמי להך דהכא דמותרין זה בזה וכ"כ המשנה למלך להדיא פ"ט מהלכות כלאים דמותר להרביע שור פסולי המוקדשין על פרה פסולי המוקדשין כמו בפרדות דהכא ולא דמי לחציו עבד כדברי התוס' אבל באמת הוא תמוה דוודאי ליישב הקושיא לחלק בין פרידה לחציו עבד וחציו ב"ח יפה כתבו התוס' לחלק ודיו בחילוק זה בישוב קושיא זו אבל פשיטא שאם באנו לדמות שור פסולי המוקדשין לפרידה ע"כ לא דמי כלל וכלל דהא חזינן דאסור לחרוש בשור פסולי המוקדשין בעצמו ובפרידה מותר וע"כ דכל שאין הדבר בתולדה חשיב ב' גופים מוחלקין לא כברי' אחת א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שירביע על פרה פסולי המוקדשין כיון דגופים מוחלקין הן הרי מרביע מין על שאינו מינו וזה ברור בלי ספק והתוס' שלא זכרו כאן משור פסולי המוקדשין רק לחלק בין פרידה לחציו עבד יפה כתבו לחלק בלא"ה ולא הוצרכו מכח ב' גופים אבל וודאי חילוק זה של ב' גופים ע"כ אמת ויציב וממילא מיושב ג"כ בחציו עבד דהוי ג"כ ב' גופים מוחלקים:
ועל דרך זה יש לי לומר דכמו דמצינו לענין חרישה והנהגה דיש איסור בגוף השור בעצמותו כחורש בב' גופים מוחלקים כמו כן לענין איסור לא יהא קדש שהקפידה תורה על עירוב עבדות בחירות בביאה להוליד מתערובתם אף דלא משכחת האיסור רק ע"י זכר ונקבה מ"מ בחציו עבד וחציו ב"ח אי בא על אשה מלבד העירוב עם זרע האשה יש איסור עירוב עבדות בחירות בביאה זו מצד העבד בעצמו שהוא כשני גופים עבד וב"ח ושני הגופים בועלים ויש בזה איסור קדש שמתערב זרע העבדות והחירות בביאתו ונ"מ דאפילו יבוא על נתינה או ממזרת שהיא מותרת לעבד בעצמו ולב"ח בפני עצמו אבל מ"מ יש איסור מצד שני הגופים שבו שמתערב עבדות בחירות כמו שור פסולי המוקדשין הנ"ל לענין חרישה וידעתי כי יש מקום לומר שלא נאסר הקדש רק אי התערובת מצד זכר ונקיבה אבל מנין לנו לומר בן דהא לא יהא קדש כתיב ומפרשינן לה עבד בב"ח או להיפוך והיינו שאי אפשר העירוב רק מצד שמתערב זרע הזכר בזרע הנקיבה אבל בוודאי יש לומר בחציו עבד וחציו ב"ח דהוי ב' גופים מוחלקין אף שכל גוף יכול לבעול אשה נתינה או ממזרת אבל מ"מ האיסור בא בביאתו מכח עצמו שיש בו ב' גופים עבדות וחירות והנה בחיבורי למסכת גיטין פרק השולח שם כתבתי בקיצור ליישב קושית התוס' שם מנתינה וממזרת ולא נתבארו שם הדברים שלא יכולתי לפרש שם באר היטב לטעם הכמוס ומכאן תדרשנו ותבין היטב מה שכתבתי שם ומ"מ אפילו אי נימא דאין איסור לא יהא קדש רק אי בא מצד הנקיבה דוקא א"כ אין הקושיא שם מנתינה וממזרת מיושב אבל הקושיא שהקשו התוס' שם שישא חצי' שפחה וודאי מיושב לנכון כיון דהעבד ב' גופים והשפחה ב' גופים פשיטא דאסורין זה בזה וכן שור פסולי המוקדשין על פרה פסולי המוקדשין כמו שבארנו וזה ברור:
בד"ה עייל לי משמע דר' אבא סבר לה כר"י וכו' והיינו דלא כחנניא. כתבו בלשון משמע אף דבהדיא ס"ל כר"י משום דאיכא למימר לפי שעשה מעשה בעצמו להנהיג בהם הי' רוצה להחמיר על עצמו ליקח אותן הדומים זה לזה לצאת ג"כ לדעת ר"י אבל מ"מ כיון דבגמרא הוכיחו מזה דסי' דאורייתא וכן אין חוששין לזרע האב ש"מ דנקטינן מילתא דר' אבא לדין גמור לא משום חומרא ולפי מה שכתבתי לעיל דהא דאמר זו דברי ר"י דאמר אין חוששין היינו להקל ע"י זרע האב נגד זרע האם אבל לא לומר דאין זרע האב חשיב שלא יהא על ידו כלאים כלל כגון בפרי עם האם ולפי זה גם כוונת ר' אבא כך אין חוששין לזרע האב נגד זרע האם דכל שהוא כלאים מצד האם אין מועיל זרע האב לבטלו מתורת כלאים מיהו מה שהביאו ממה דמתרגם אונקלוס ותורתא או שיתא אין ראי' לפע"ד כלל דסובר אונקלוס אף דחוששין לזרע האב גבי כלאים היינו לענין שיהא זרע האב ג"כ מין אבל גבי או"ב דלא המין בלבד גורם האיסור רק בעינן דוקא אביו ואין איסור במינו רק שיהא אביו ובזה שפיר אמרינן דאין בבהמות אב כלל לפי שאינו כרוך אחריו ואינו נחשב אבהות כלל רק האם חשובה אמו ובנה שהוא כרוך אחרי':
ונראה לי ראי' לזה מלשון הגמרא עצמה דקאמר מעיקרא דשמואל אמר הלכה כחנניא וקאמר עלה ואזדא שמואל לטעמי' דתנן וכו' ואמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכמים אומרים כל מיני פרידות אחת הן מאן חכמים חנניא וכו' והנה רש"י ז"ל פירש ומדקרי שמואל לחנניא בלשון חכמים ש"מ דהלכה כוותי' ע"כ והדבר תמוה דכי צריכין אנו להוכחה דשמואל סבר הלכה כוותי' דהא בפי' אמר שמואל הלכה כחנניא ואי לא אמר שמואל הכי כלל רק מהתם מוכחינן לה א"כ לא הוי לי' לומר ואזדא שמואל לטעמי' רק והא דשמואל לאו בפי' איתמר אלא ממה דקאמר אבל חכמים אומרים ומדקאמר ואזדא שמואל לטעמי' מוכח בהדיא דבא ליתן טעם על מה שפסק הלכה כחנניא דאזיל לטעמי' ויותר הי' לו לפרש דאזיל לטעמי' דמפרש דר"י ורבנן פליגי בחוששין לזרע האב וכיון דהתם הוי ר"י יחיד נגד רבים א"כ הלכה כחכמים לכך ממילא הלכה כחנניא דחכמים כחנניא ס"ל אבל גם זה לא יתכן דלא שייך ואזדא שמואל לטעמי' דכי יש לומר דלא פליגי בהא וכיון דוודאי פליגי בהא א"כ לדידן נמי מוכח דהלכה כחנניא ולא חידש שמואל כלום ועוד תימא על פירושו של רש"י ז"ל דנראה מדבריו דהך פלוגתא דחכמים על ר"י חידש שמואל מעצמו משום דחנניא וודאי חולק על ר"י וקרי לי' לחנניא בלשון חכמים והא ליתא דהך וחכמים אומרים כל מיני פרידות אחת הן הוא מפורש בתוספתא דכלאים בהדיא על דברי ר"י וחכמים אומרים כל מיני פרידות אחת הן ומייתי לה בירושלמי ג"כ במקומו על מילתא דר"י והשתא אי אפשר לפרש סוגיא זו רק דלכך פסק שמואל הלכה כחנניא דאזיל לטעמי' דסובר דפלוגתא דר"י וחכמים גבי כלאים הוא אי חוששין לזרע האב או לא ור"י סובר אין חוששין וחכמים דר"י כחנניא וכיון דחכמים רבים נינהו נגד ר"י פסק כחכמים וממילא הלכה כחנניא אבל באמת אין לזה הכרח כלל ויש לומר דלא פליגי בהא כלל ור"י יכול לסבור חוששין לזרע האב ומ"מ כיון דזרע האם חשיב יותר שהרי הוא משונה בצורתו מחבירו דזה דומה לסוס וזה דומה לחמור הוי מין בשאינו מינו מכח זרע האם אבל מודה דזרע האב ג"כ עושה כלאים רק אין זרע האב מציל במקום שהוא משונה מכח זרע האם וכמו כן חכמים דר"י לא ס"ל רק כל מיני פרדות אחת הן דהיינו דהוי מינא דאב ג"כ אבל לא לענין או"ב דלאו מינא גרים רק שיהא כרוך אחריו ויהא לו שייכות עם יולדיו דוקא וזה לא שייך בבהמות רק באם ולא באב וכמו כן אין הכרח שיסבור ר"י דלא כחנניא דיש לומר דמודה דסבר נמי כר' יונתן דלא צריך קרא לחלק וממילא אותו מיותר אותו זכר דוקא ועכ"פ שמואל דפסק הלכתא כחנניא וודאי הוא משום דאזיל לטעמי' דהך פלוגתא דר"י וחכמים היינו הך דחנניא ות"ק אבל באמת אין זה מוכרח ולפי זה אין ראי' מהתרגום דפסק דלא כחנניא שיסבור אין חוששין לזרע האב רק אפי' אי חוששין אין זה רק מצד האב ג"כ חשיב מינו אבל לא שיהא חשיב כאב ובנו:
ועל דרך זה ג"כ מיושבין אצלי דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דפסק בין בפרי עם פרי בין בפרי עם האם לוקה וודאי והיינו דדייק כיון דלא קאמר נ"מ לענין מלקות ובפרי עם פרי וע"כ דהא לא שייך להסתפק בדברי ר"י שאמר אסורין שמא רק מספק אוסר ולא מצינו שיסתפק מעולם בעל איבעי' אליבא דתנא שמא בספק אמר הילכך ר"י וודאי אסורין קאמר והיינו בפרי עם פרי ואנן מספקינן אי פשיטא לי' אין חוששין ובפרי עם האם מתיר או דהך סברא לא ברירא לי' לר"י וכאן אוסר וודאי אפי' אי חוששין משום דאמות מתחלפין והם משונים בצורתן וממילא בפרי עם האם אוסר בספק או דילמא ברור לו אין חוששין ובפרי עם האם מותר והא דמספקינן במילתא דר"י בענין אי חוששין כיון דבלא"ה אסורין מאיזה צד נימא דמספקא לי' נימא דסובר פרי עם האם וודאי אסור הוא משום דאנו רואין ר"י נקט ברישא להתיר פרי עם פרי היכי דאמותיהן שווין והדר נקט באינן שווין לאסור בפרי עם פרי ולמה לא נקט פרי עם האם או ברישא להיתר או בסיפא לאיסור ומזה ס"ד דרישא מותר וודאי ובסיפא אסור וודאי ובפרי עם האם מספקא לי' ומ"מ יש לומר דפשיטא לי' אין חוששין ורישא באמת בפרי עם האם מיירי כדבעי למיפשט דאל"כ צריכא למימר ודחו דס"ד אתי צד עבדות וכו' וממילא פשטות דברי ר"י ברישא בפרי עם פרי א"כ משמע דפרי עם האם אסור ומדלא נקט בסיפא לאיסור ש"מ דספק הוא ולא נקט רק מה דמותר וודאי ואסור וודאי והיינו דקאמר נפקא מינה דמישרי פרי עם האם אבל פרי עם פרי וודאי אסור ולא ספק ואין נ"מ בהא כלל לענין פרי עם פרי ודו"ק ומסקינן דספק הוא לר"י הילכך בפרי עם פרי וודאי לוקה לכ"ע ובפרי עם האם כיון דלר"י מספקא לי' ולרבנן פשיטא להו לא שבקינן וודאי דרבנן משום ספיקו של ר"י ואף דקי"ל הלכה כר"י בפרדות היינו במה שאוסר פרי עם פרי דבהא וודאי הלכה כוותי' דלא בעינן למיתלי באין חוששין דוקא דהא חזינן דר"י מספקא לי' אי חוששין ומ"מ בפרי עם פרי אוסר וודאי אבל בפרי עם האם דלר"י מספקא לי' ולרבנן פשיטא להו הלכה כרבנן הילכך בתרווייהו לוקה וודאי וכמו כן פסק דאו"ב נוהג בזכרים מספק דאף דחוששין לזרע האב אין הכרח שיהא נוהג בזכרים ונשאר פלוגתא דחנניא ורבנן באו"ב בזכרים בספק דהתרגום מתרגם כרבנן והך סוגיא דבכורות (דמ"ה) מורה כחנניא ופלוגתייהו תלוי בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן ולא נתברר לנו הלכה כדברי מי לכך פסק ספק כנ"ל ואף שדרך זה הוא מעין מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם מ"מ כתבתי זה דלפי דרך זה נוכל לפרש דבעי שפיר בפשיטות אי ר"י פשיטא לי' או מספקא לי' כפי פירש"י ואין צורך לומר דלשמואל קא בעי ודו"ק ועמ"ש בסמוך:
בא"ד ועוד דסתם מתניתין דסוף פרק אלו מומין וכו' מוקי לה התם כחנניא. באמת לכאורה ראי' זו עצומה דלא מצינן ליתרוצי סתם מתניתין דהתם רק כחנניא אף שיש לדחות דכהאי גוונא כיון דדין המשנה דאלו כשרים באדם ופסולין בבהמה ולא מיירי התם העיקר רק בהכשר האדם ובזה אין נ"מ כלל רק לישנא בעלמא נקט לחנניא ואין זו הוראה דסתם לן תנא כחנניא אבל מ"מ ראי' גדולה הוא לכאורה דסתמא דגמרא לא אשכח פריקא אלא כחנניא:
מיהו המעיין בהך סוגי' דהתם יראה דבלא"ה יש לתמוה שם הרבה והוא דשם איתא במשנה ואלו כשרים באדם ופסולים בבהמה או"ב וטריפה ויוצא דופן וכו' ופריך בגמרא האי או"ב ה"ד אי אהרן ובניו דכוותא תייש ובנו מי נהוג והא תניא נוהג בנקיבות ואינו נוהג בזכרים אלא כהנת ובנה כהנת לאו בת עבודה היא לעולם אהרן ובניו דכוותא הכא תייש ובנו אמרו במערבא משמי' דר"י בר אבין הדא אמרה חנניא היא וכו' ויש לתמוה הרבה חדא דהיכי קתני במתניתין או"ב בשלמא טריפה ויוצא דופן הם פסולים מצד חסרון שבהם וקמש"ל דאדם אינו נפסל באותו חסרון אבל או"ב אין בו פסול רק איסור לשחטו עם האב או האם ביום אחד והיכי ס"ד שיהא זה באדם דלא שייך בשחיטה ובשלמא כל פסולי בהמה הבאים מצד חסרונם ואיסור הקרבתם בא שמצד חסרונם פסלה תורה אותם שייך לומר דבאדם לא קפיד קרא בחסרון זה ולא נפסל אבל או"ב שפסולו הוא איסור שחיטתו ביום אחד ומה שייך זה באדם לפסלו בלא"ה לפי שיש לו אב כהן לא יעבדו עבודה והרי אין בו שום פסול ואפילו תימא שיש בו פסול מעיקרא לפי שהוא מחוסר זמן מ"מ מלבד דהך מחוסר זמן הוא איסור השחיטה בו ביום עם אביו וזה לא שייך באדם אבל בלא"ה לא שייך מחוסר זמן רק אי כבר נשחט האחד באותו יום ואפילו הי' חולין הוי השני מחוסר זמן אבל כששניהם קיימין אין שום פסול עליהן כלל וא"כ ממילא לא שייך באדם. וע"כ צ"ל דלא נתכוון התנא לאשמועינן דלא נימא כיון דפסלה תורה או"ב בבהמה יפסל גם באדם קמש"ל דלא דהא פשיטא שאין ענין פסול או"ב דבהמה לאדם רק התנא בא לחשוב פסול שנמצא בבהמה בכתוב פסול זה ולא נמצא בכתוב באדם ובוודאי הי' יכול הכתוב לפסול באדם ג"כ או"ב לעבודה בפי' ואמר התנא שאלו הן הפסולים שהוזכרו בבהמה ובאדם לא הוזכרו וממילא פשיטא דלא שייך למילף אדם מבהמה לפסול או"ב שאין פיסול האדם בגדר זה כלל והשתא אי כך כוונת התנא מהו הרעש הזה דתייש ובנו לא מ"מ שפיר קאמר התנא דפסול או"ב הוזכר בבהמה ולא הוזכר באדם ובוודאי אי הי' מוזכר באדם הי' מוזכר באהרן ובניו ומה בכך דהי' מוזכר בזכרים הרי בוודאי לא הי' מוזכר לענין איסור שחיטה רק לענין עבודה והרי אין זה כפסול הבהמה כלל וה"ה דלא איכפת לן מה שהכהן זכר ובהכרח צ"ל דלישנא דתנא קשיא לי' בוודאי אי הי' אומר ואלו פסולין ישנן בבהמה ואינן באדם הוי ניחא שפיר או"ב ג"כ אבל השתא דקתני ואלו כשרים באדם ופסולים בבהמה והרי הנך כשרים באדם אין פסולים בבהמה ג"כ דכשרים באדם היינו אהרן ובניו ודכוותא בבהמה תייש ובנו ג"כ כשר ומעתה כיון שנתברר דהקושיא לא היתה היכי ס"ד שיפסל באדם כיון שאינו רק בזכרים דפשיטא דלא בא התנא לומר דלא ילפינן אדם מבהמה לענין או"ב שאין לו שייכות כלל רק הקושיא להיפוך כיון דבאמת כשר באדם והיכי שייך לומר דפסול בבהמה הא אותו הבשר אינו פסול ולפי זה יש לומר דלא קשיא כלל דהך תיישה ובנה הוי ממש תייש ובנו כמו אהרן ובניו דשם יש אב ובן וכאן ליכא אב רק האם היא האב הרי דקראתו תורה אותו ואת בנו משום דבבהמה כרוך אחר האם ולא אחר האב ואין שייכות אב לבהמה רק האם היא כאב באדם וא"כ שפיר קתני ופסולים בבהמה דהיינו נמי תייש ובנו כמו אהרן ובניו בשלמא אי הי' הכוונה להקשות היכי ס"ד למילף אדם מבהמה כיון דבבהמה אינו נוהג בזכרים לא שייך לתרץ כך דמ"מ מנ"ל ללמוד באדם שמא בתרתי הקפידה תורה שיהא נקבה ויהא כרוך אחר האם אבל מנ"ל לפסול באדם כרוך בלבד כשהוא זכר אבל עכשיו דע"כ אין הקושיא כך כמו שבארנו ממילא פשיטא שיש לומר דלכך נקט ופסולין בבהמה דבבהמה הוי זה תייש ובנו כמו אהרן ובניו ופסולין:
ולפי זה ממילא ניחא הכל דבלא"ה יש לתמוה דמשני לעולם אהרן ובניו דכוותא הכא תייש ובנו אמרו במערבא והדבר תמוה כיון דתירוץ זה בני מערבא אמרוהו הוי לי' לומר אמרו במערבא לעולם אהרן ובניו וכו' ומ"ש שזכר בני מערבא באמצע התירוץ הא כולו דבני מערבא הוא ועוד תימא הא חנניא פליג באותה ברייתא בעצמה ועיקר הקושיא לת"ק והיינו דלא משמע לי' דמתניתין יחידאי א"כ היכי שייך לומר דבני מערבא מתרצי הכי ומשמי' דר"י בר אבין הא פשיטא דאי נוקמא מתניתין כמ"ד דנוהג בזכרים ומאי חדשי בני מערבא בתירוץ זה ומשמי' דר"י בר אבין הא המקשה ג"כ ידע מזה ואטו לא ידע רק התחלת הברייתא ולא ידע דחנניא פליג באותה ברייתא עצמה. לכן נראה לי דהך לעולם אהרן ובניו הוא תירוץ בפני עצמו דשפיר אמרינן כשרים באדם אהרן ובניו דכוותא גבי בהמה הוי תייש ובנו דבבהמה האם במקום אב קאי דלכך קראתו תורה אותו ואת בנו ולא אותה ובנה ש"מ דהוי ממש כמו תייש ובנו דכוותא דאדם אהרן ובניו והדר קאמרי אמרי במערבא דאינהו ס"ל דהך פלוגתא דפרדות תליא בפלוגתא דאו"ב וכיון שהוזכרו דברי חנניא בלשון חכמים הלכה כוותי' כשמואל דהכא א"כ ממילא יש לומר דסתם לן תנא כחנניא דהוא חכמים לגבי ר' יהודא אבל אנן לא ס"ל הכי רק הלכה כר"י בפרדות ולא כחכמים ואנן אתירוץ ראשון סמכינן דתיישה ובנה הוי דכוותא דאהרן ובניו תייש ובנו ואל תתמה אם בני מערבא באו לתרץ תירוץ אחר הוי לי' לומר בני מערבא אמרי הא ליתא שהרי לעיל (דף נ' ע"ב) נחלקו אמוראי בכרס הפנימי וקאמר התם אמרי במערבא משמי' דריב"ח כל הכרס כולו קרוי כרס הפנימי אף שהם חולקים על כל אמוראי דמעיקרא וזה ברור לפע"ד:
בא"ד ורבא סבר לה כר' יונתן. גם מזה נראה לי דאין ראי' כלל דנהי דחנניא וודאי סבר נה כר' יונתן אבל אין הכרח דר' יונתן סבר לה כחנניא חדא דיש לומר דסובר הך אותו אחד ולא ב' ויליף משילוח הקן דנקיבות ולא זכרים ועוד דדוקא במקלל אביו ואמו ס"ל לר' יונתן דלא צריך קרא לחלק אבל הכא דכתיב שור ושה ובנו דע"כ אי אפשר לחלק דכל חדא מינייהו אסור א"כ ממילא יש לנו לומר דכלהו בעינן וצריך שפיר אותו לחלק דאו צריך לרבות כלאים רק חנניא ע"כ ס"ל דאפי' כה"ג לא בעי לחלק אבל אין הכרח דר' יונתן סבר כחנניא:
בא"ד וא"ת וכו'. הנה התוס' דחקו מאוד ליישב קושיות הללו ולא אאריך במה שיש לפקפק בדבריהם אבל כל אלה הקושיות כבנו על זה היסוד דת"ק דחנניא דס"ל דבעי קרא לחלק ע"כ ס"ל אין חוששין לזרע האב וזה אצלי מן התימה שלא אמרו כאן רק חנניא ע"כ חוששין ס"ל דאי אין חוששין לזרע האב אין סברא ליחייב באו"ב זכרים אבל ת"ק דפוטר שפיר יכול לסבור ג"כ חוששין לזרע האב ומ"מ פטור תדע דהא לזרע האם ע"כ לכ"ע חוששין ומ"מ ס"ד לפום דהוי ס"ל אותו אחד ולא ב' דאינו נוהג רק בזכרים לולא דלמד משילוח הקן דבנקיבות הוא וכן משום דאותו משמע זכר לולא דבנו כרוך אחריו מורה דזכר לא א"כ ממילא אפי' אי חוששין לזרע האב מ"מ כיון דאינו כרוך אחריו אין בו משום או"ב וכן לפי מה שכתבתי לעיל דבעלמא חוששין היכי דהדבר תלוי במין כגון כלאים ומתנות וכסוי אבל או"ב לאו במין תליא דאפי' הוא מינו לא מהני רק שיהא בנו ובהא שפיר לא שייך בנקיבות בן ואב רק בן ואם ובהכי הוי ניחא שפיר הא דאמר ר' משרשי' לדברי האומר אין חוששין לזרע האב ומי הוא האומר בהיפוך ולהנ"ל ניחא דבהך דבן פקועה דלא תליא במין גרידא רק בכח האב שהוא כשחוט שפיר תלוי בהך פלוגתא דחנניא ורבנן דדמי לאו"ב אבל בעלמא לכ"ע יש לומר חוששין לזרע האב דזרע האב ג"כ חשיב מינו ולפי זה כל הקושיות שהקשו לק"מ כנ"ל:
בא"ד לישתרי חלבו. תמי' לי דוקא באו"ב ומתנות וכסוי וכדומה דאנו דנין על גוף הבהמה וכתיב שור או שה שייך לומר שה ואפי' מקצת שה לא אמרינן אבל גבי חלב על החלב אנו דנין ומה דכתיב חלב שור וכשב היינו חלב הבא משור וכשב א"כ אותו חלב בא משור שלם כיון דחוששין לזרע האב הרי בא מכח שור שלם וכן מפרה שלמה אי בא חי' על בהמה ולא שייך בזה לומר שם ואפי' מקצת שה לא אמרינן כנ"ל:
בא"ד וכן כתב ר"ת בפרדות כר' יהודא ואותו ואת בנו נוהג בזכרים לאיסורא ולא למלקות. הנה מלשון ר"ת הזה משמע דרק באו"ב בזכרים פסק לאיסורא ולא למלקות אבל בפרדות פסק לגמרי כר"י אפי' למלקות מדלא זכר במלתא דר"י ג"כ לאיסורא ולא למלקות מזה נראה דסובר כדעת הרמב"ם כפי מה שפרשתי לעיל דר"י וודאי אסורין לגמרי קאמר אפי' למלקות רק מספקא לן אי פשיטא לי' דאין חוששין ורישא בפרי עם האם דלא כפשטא דמתניתין או דרישא ג"כ בפרי עם פרי משמע דפרי עם האם אסור ולכך דייקינן דמספקא לי' ורישא וודאי מותר וסיפא וודאי אסור ופרי עם האם בספק ולכך פסק באמות מתחלפין כר"י אפי' למלקות ובאו"ב פסק לאיסור ולא למלקות משום דשמואל הוא דתולה פלוגתא דחנניא ורבנן בהך פלוגתא דפרדות ופסק הלכתא כחנניא כחכמים דפרדות ואנן קי"ל כר"י דפרדות והך פלוגתא לא תליא כלל בהא דר"י שפיר מצי לסבור דנוהג בזכרים רק כאן פסק דאסורין לפי שאין זרע האב יכול לבטל תורת כלאים כיון שהן כלאים מצד האם ואנו רואין שינוי שיש ביניהם מכח האם שזה דומה לסוס וזה לחמור אבל שפיר יכול לסבור חוששין לזרע האב בעלמא שאינו סותר זרע האם וכ"ש באו"ב דגלי קרא אותו לרבות זכר וזה ברור לפע"ד ועיין מה שכתבתי לקמן ע"ב בענינים הללו: