תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף עח:
בגמרא אילו נאמר שור ושה ובנו וכו' מאי לאו מאו נפקא לי' לא מאותו. איכא למידק כיון דקתני אילו נאמר שור ושה ובנו הרי בהדיא דנפקא לי' מתרווייהו. ונראה לי דהכי קאמר דוודאי ידע התנא דאי הוי נקט חד מינייהו שוב אי אפשר לטעות עד שישחוט שור ושה ובנו רק לפי' דאנו צריכין עוד לימוד מחד מהנך לדבר אחר א"כ אי לא הוי כתיב רק חד מינייהו נהי דהוי ידעינן דאפי' לא שחט רק שור ובנו חייב אבל לא הוי ידעינן אותו לימוד האחר דצריך לגופי' שאין צריך שור ושה ובנו והיינו דקאמר אי לא נאמר תרווייהו הוי אמינא עד שישחוט שור ושה ובנו לכך כתיב תרווייהו דיהא חדא להך וחדא לדרשה אחרת ומשמע לי' למקשה דמסתמא קרא קמא דהיינו או אתי להך מילתא דמיירי בי' שלא ישחוט שור ושה ובנו ואותו לדרשה האחרת שלא הוזכר כאן ומאותו לא שייך לרבות כלאים וע"כ דאותו להך דחנניא א"כ לא מוכח לרבות כלאים ומשני דהכוונה אותו שלא ישחוט שור ושה ובנו ואו לדרשה אחרת דהיינו לרבות כלאים. אלא שיש לדקדק דפריך לחנניא לחלק מנ"ל דהא פשיטא דוודאי מוכח לחלק דאפי' תימא דאותו לדרשה אבל פשיטא אי כתיב אותו אי אפשר לומר עד שישחוט שור ושה ובנו וכן נמי כיון דכתיב או לרבות כלאים ע"כ לא בעינן שישחוט שור ושה ובנו רק הוי לי' להקשות כלאים מנא לי' כיון דהני קראי איצטרך דאי הוי קתני חד לא הוי ידעינן לרבות זכרים דצריך לחלק וצריך לומר דכך הכוונה באמת איזה קרא אחר יש לו דנשמע מיני' לחלק עד שנדרוש מהני תרי קראי חד לכלאים וחד לזכרים ומשני דסבר כר' יונתן:
שם אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו ואמו בלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל. והיינו דסמך קללה לאב וסמך קללה לאם דכל אחד מהם שקלל חייב. ואיכא למידק למה לי' למיכתב הכי וכי לא הוי סגי לי' לכתוב אביו או אמו כמו בעלמא דכתיב או לחלק ולמה לי' למיכתב ואת אמו עד שמתוך זה צריך קרא אביו ואמו קלל ונראה לי דאי הוי כתיב או הוי מחלקינן אותם לגמרי דחייב על אמו אף שאינו חייב על אביו לכך כתיב ואת אמו להורות שאינו חייב על אמו עד שיהא בגדר שאי הי' מקלל אביו ג"כ הי' חייב עליו אבל הבא מן העכו"ם שאינו חייב על אביו אפילו על אמו אינו חייב ובפרשת משפטים דכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת איצטרך למקלל אחר מיתה והתם נמי דוקא היכי דחייב על שניהם מיהו לא ידעתי מנא לי' לר' יאשי' במקלל אחד מהם אחר מיתה דחייב שמא אחר מיתה דוקא במקלל שניהם ועמ"ש בתוס' בד"ה עד בענין זה:
שם ת"ל אותו אחד ולא ב' אחר שחלק הכתוב זכינו לדין וכו' תמי' לי דהיכי קאמר לעיל בפשיטות דלרבנן מייתר להו אותו הא אדרבא צריך אותו לאחד ולא ב' שלא יהא נוהג בזכרים ונקיבות ואי משום דבתר דקאמר ואם נפשך לומר דהיינו דניחא אותו זכר משמע. הרי הוא אומר בנו מי שכרוך אחריו יצא זכר שאינו כרוך אחריו א"כ תו לא צריך אותו לאחד ולא ב' רק לחלק אתי אבל תימא לומר דמעיקרא הוי ס"ל כר' יונתן או דס"ל או לחלק וכלאים לא ותיכף תוך כדי דיבור סובר כר' יאשי' ואו לרבות כלאים ומאיזה צד החליף שיטתו באותו ברייתא בענין אחר הנוגע לשאר מקומות במה שנחלקו ר' יאשי' ור' יונתן או בענין כלאים דלא מיירי בהכי כלל הכא ובוודאי יש לפרש בפשיטות דהכי קאמר דאם נפשך לומר דהך אחד ולא ב' היינו וכר ולא נקיבה משום דאותו הכי משמע א"כ אם אתה דן ממש מעוות זה הרי הוא אומר בנו שכרוך אחריו ולא זכר שאינו כרוך אחריו א"כ הרי שני המשמעות סותרין זה לזה וע"כ אין לנו לדון ממשמעות כלל וחזר הדין כיון דידענו שחלק הכתוב אחד ולא ב' ילפינן משילוח הקן נקיבות ולא זכרים ואדרבא אי נפרש דבאמת מבנו ילפינן דוקא נקיבות ולא זכרים א"כ כל השקלא וטרי' משילוח הקן בטל למסקנא והוי לי' לומר תיכף זכרים ולא נקיבות דכתיב בנו מי שכרוך אחריו ולא זכר. ומ"מ יש לומר דדייק מדקאמר יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ולמה לי' לומר משום דבנו משמע זכר לא והרי לחנניא אינו מורה רק דנוהג בנקיבה דאי זכר לא הרי יש סתירה בכתוב כיון דסובר אותו משמע זכר וע"כ דאין במשמעות בנו רק דנוהג בנקיבה א"כ הוי לי' לת"ק נמי להכריח דבריו דכיון דאותו מורה אחד ולא ב' א"כ אי אפשר לומר דאותו אחד היינו זכר דהא בנו משמע נקיבה וע"כ נקיבה ולא זכר ומדדייק יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ש"מ שאינו רוצה לדרוש אחד ולא ב' דצריך אותו לחלק וא"כ נימא מדכתיב אותו ולא אותה זכר משמע לכך הוצרך לומר דבנו מפקיע זכר בפי'. מיהו עדיין יש לומר דהוכרח ת"ק לומר דמשמעות בנו דזכר לא דלא סגי לי' במה שיש במשמע נקיבה דא"כ מנ"ל לאפוקי אותו ממשמעותי' דזכר למידרש אחד ולא ב' נימא דאותו אתי לרבות זכר דלא נילוף משילוח הקן וע"כ הוצרך לדחות דאי אפשר לדון ממשמעות דבנו משמע בהיפוך זכר לא א"כ אין לנו לדון ממשמעות רק אותו אחד ולא ב' וילפינן משילוח הקן נקיבות ולא זכרים ואפ"ל דהך אותו לחלק כולל כל מה שיש לחלק דהיינו דלא נימא דנוהג בב' וגם דלא נימא דשור ושה בנו דהי מינייהו מפקת ועדיין צ"ע ואפשר לומר עוד דעיקר מה דאמר לעיל הניחא לרבנן דמייתר להו היינו דלא בעי אותו לזכר א"כ ממילא אף דמספקא להו לרבנן אי נדרוש משמעות דקרא ולא צריך אותו לא' ולא ב' או דלא נדרוש משמעות ודרשינן אותו ולא ב' א"כ הך תנא דסובר או"ב נוהג בכלאים סובר לדרוש ממשמעות ורבנן דחנניא לא פליגי עלי' דמודי דאפשר דדורשין משמעות ועכ"פ נוהג מספק אבל חנניא דלא מייתר לי' אותו ובעי לרבות זכר א"כ הוי לי' לחלוק דאינו נוהג בכלאים וע"כ דסבר כר' יונתן ועמ"ש (ריש דף ע"ט) בגמרא בד"ה ולחנניא. והנה רש"י ז"ל פי' דטעמא דת"ק דחנני' דס"ל אין חוששין לזרע האב וכן משמע באמת לכאורה לקמן (דף ע"ט) אבל לקמן אבאר מה שיש לדון בזה:
בתוס' בד"ה זה בנה אב פ"ה וכו' וקשה לפירושו וכו' משמע בהדיא דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים עכ"ל. הנה לא נתבאר עיקר קושיתם שאם נתכוונו לומר בפשיטות כיון דאמר התם דלא כר"י דאי כר"י משה כשבים נפקא ש"מ דבנין אב דרבא לאו מהתם הוא. הא וודאי לא קשיא מידי לכאורה דלימוד ר' יהושע הוא מדכתיב כבשים בלשון רבים ש"מ שיהא אמו כבשה ואביו כבש ואין זה בנין אב לכל מקום שנאמר שה אבל רבא יליף לה משה כבשים ושה עזים דאין שה רק מכבשים או מעזים לא מתרווייהו וזה בנה אב כל שה שאינו רק או מכבשים או מעזים לא מתרווייהו וכן פירש"י ז"ל להדיא במרובה דר' יהושע מכשבים יליף ורבא משה ואם נתכוונו להקשות דכיון דלא איצטרך דרבא רק להא מילתא לפסול טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא א"כ ע"כ דשורש בנין אב שלו במקום אחר הוא דאי באותו מקום היכי שייך לומר זה בנה אב לאיזה ענין בנה אב דכאן אינו צריך בנין אב דבמקומו מוכרח ובמקום אחר לא איצטרך רק כאן וע"כ דמשה דפסח דריש בנין אב לשה כשבים לטמא הנולד מן הטהור ולא כר' יהושע דלמדו במקומו משה כשבים ולדידי' אין צריך לבנין אב דפסח זה נראה באמת כוונת התוס'
אמנם המעיין בסוגי' דמרובה יראה דהכוונה דלא חזר בו ממה שאמר מעיקרא דאיצטרך לפטר חמור רק דמקשה על זה לר"א דס"ל כלאים מעז ורחל מיקרי שה לפדות פטר חמור ומשני דאיצטרך לפטר חמור לכלאים הבא מטהור שעיבורו מן הטמא ולהא ילפינן מבנין אב דשה כשבים דזה לא מיקרי, שה ולא כר' יהושע דמכשבים יליף א"כ שפיר מיקרי שה א"כ ליכא למילף מינה לפטר חמור רק משה שה דשה כשבים ושה עזים ילפינן וא"כ הוי שפיר בנין אב לכל מקום דכתיב שה ואיצטרך לפטר חמור ושורש הבנין האב הוי שה כשבים ושה עזים ובנה אב לפטר חמור:
מיהו הא קשיא לפי מה שפירש"י דבנין אב דרבא משה כשבים לענין דכל שעיבורו מן הטמא לא מיקרי שה ואסור א"כ למאי איצטרך בנין אב לפטר חמור כיון שאסור באכילה מאיזה צד יהא מותר לפדות בו כיון דהוי בהמה טמאה והרי טריפה אין פודין בו ואפשר לומר דע"כ לא מרבינן התם לאסור טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא רק כשזה שאנו דנין הוא טמא דהיינו שיש לו סימני טומאה שהוא קלוט אבל כשהוא טהור בוודאי מותר באכילה כיון שנולד מן הטהור והשתא איצטרך הך דרבא לפטר חמור ולאינך דמייתי התם דנהי דכלאים אימעט בלא"ה אבל כי הך שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא והוא טהור ס"ד דעדיף והיינו לא מבעי' למסקנא דהך עיבורו מן הטמא לאו דהוא טמא גמור שאין טהור מוליד מן הטמא כלל רק שהי' קלוט בן טהור וקרי לי' טמא לפי שהוא קלוט א"כ וודאי עדיף מכלאים שלא נתערב בכאן ב' מינים כלל אלא אפי' לס"ד דמבהמה טמאה אתי מ"מ ס"ד כיון דמותר באכילה דבתר אמו שדינן לי' אלמא דלא חיישינן לזרע האב כלל א"כ ס"ד דהוי לי' שה קמש"ל דלא מיקרי שה רק אי אביו שה ואמו שה כדחזינן בשה כשבים ושה עזים דממעטינן טמא מהאי טעמא דלא מיקרי שה רק מב' צדדים א"כ אפי' הוא טהור שאינו קלוט אבל שה לא הוי והשתא הך בנין אב דרבא איצטרך לכל הני דמייתי התם וכ"ש לפטר חמור כיון שהוא טהור ואמו שה ומותר באכילה מכח אמו ס"ד לפדות בו:
אמנם יען שיש לי לדקדק בפירש"י כאן גם ליישב סוגית הש"ס בכורות (דף ז' ע"א) מה שהקשו שם התוס' בד"ה עד שיהא גם ליישב על נכון הסוגי' דמרובה הנ"ל אפרט מקודם כל מה שיש להקשות באלה הסוגיות כאן ובבכורות ובמרובה ואח"כ אומר דרך כלל מה שנראה לי ברור בישוב כל הנ"ל והוא שיש לדקדק כאן בפירש"י דפי' דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים ש"מ דלא מיקרי שה רק או מכשבים או מעזים לא כשבא מתרווייהו ויש לתמוה הא בבכורות (דף ז' ע"א) נחלקו ר"א ור"י בהך קרא שה כבשים ושה עזים דר"י אוסר טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודריש לה משה כבשים עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ור"א ס"ל דאפי' עיבורו מן הטמא טהור ודריש לה שה שה מכל מקום אפי' מצד אחד א"כ הך בנין אב דרבא משה כשבים הוי דלא כר"א ודלא כר"י דאי כר"י הא דריש לאסור משה כשבים עיבורו מן הטמא ואי דריש שה שה ג"כ לענין כלאים א"כ יהא כלאים אסור כמו עיבורו מן הטמא והרי לכ"ע כלאים מותר באכילה ואי כר"א הא דריש שה שה מכל מקום ואפי' עיבורו מן הטמא וכ"ש כלאים ועכ"פ אי אפשר שידרוש שאין שה רק מב' צדדים כבש או ב' צדדים עז גם קשה בהך סוגי' דבכורות דקאמר התם מעיקרא דר"א אומר לא בא הכתוב אלא להוסיף על המותר ש"מ דמאת זה לא תאכלו דריש והדר קאמר או אינו וכו' וכבר כתבו שם התוס' דלשון ר"א מגומגם עיי"ש גם יש לדקדק בהך סוגי' דמרובה דקאמר ודלא כר"י וקשה חדא הא התם אליבא דר"א קיימינן והרי ר"א דריש להתיר מהך קרא לא למעט גם למה לא קאמר מעיקרא דקאמר דצריך לפטר חמור והוי לי' לומר דלא כר"י דאיהו דריש לאיסור מהך קרא והרי כלאים מותר באכילה לכ"ע:
וטרם שנאמר ליישב כל הנ"ל אומר מעיקרא דאפי' לר"י דדריש מכשבים לאסור עיבורו מן הטמא דקרא בהיתר אכילה משתעי מ"מ אינו סותר בנין אב דרבא דעכ"פ בנין אב הוי דשה לא מיקרי עד שיהא מב' צדדים כשב או מב' צדדים עז רק דלענין איסור וודאי אין קפידא בזה דוקא שיהא שה דהא כיון שב' צדדיו היתר מאיזה צד יהא אסור [תדע דאי יש לו ב' סימנים מותר אפי' לר"י אפי' עיבורו מן הטמא] רק דעכ"פ שה לא מיקרי בהכי והיינו דלא קאמר במרובה מעיקרא כדבעי למימר לפטר חמור דהוא דלא כר"י דאי כר"י הא אסור דהוא דריש לאיסור עד שיהא אמו כבשה ואביו כבש והיינו כיון דהך דרבא לענין כלאים מעז ורחל איתמר הוי שפיר כר"י דנהי דיליף מכשבים לאסור עיבורו מן הטמא מ"מ איצטרך בנין אב לפטר חמור להוציא כלאים מעז ורחל והבנין אב הוא מכח שה שה דלא מיקרי שה רק בבא מב' צדדים כבש או ב' צדדים עז ולא מזה ומזה אבל כר"א לא אתיא כלל דאיהו דריש שה שה להתיר עיבורו מן הטמא ונהי דיש לומר בנין אב דוקא הכא דכתיב שה שה הוי עיבורו מן הטמא ג"כ דשה שה מכל מקום קאמר אבל בעלמא דכתיב רק שה אינו כולל עיבורו מן הטמא אבל עכ"פ אין כאן בנין אב על כלאים מעז ורחל דלא הוי שה והיינו דר"א מתיר באמת כלאים ולדידי' צריך לומר דהבנין אב הוא לעיבורו מן הטמא והיינו דוקא התם דכתיב שה שה אמרינן אפי' כל דהו אפי' עיבורו מן הטמא אבל בעלמא דלא כתיב רק שה בלבד אין עיבורו מן הטמא בכלל שה ואין פודין בו אף שהוא מותר באכילה לדידי' מ"מ אין פודין בו מכח הבנין אב והיינו דקאמר בפשיטות מעיקרא לפטר חמור לכלאים הבא מעז ורחל והיינו כר"י לא כר"א ופריך ולר"א דמתיר לפדות בכלאים והיינו דהוי שפיר שה ולא אימעט מהתם היכי דלא כתיב רק חד שה רק עיבורו מן הטמא ולא כלאים ולא דריש בנין אב דרבא דצריך שה שה להורות אפי' כל דהו דהיינו עיבורו מן הטמא א"כ למאי איצטרך בנין אב ומשני דאיצטרך בנין אב לעיבורו מן הטמא והוי הבנין אב לשיטת ר"א מדגלי קרא שה שה מכל מקום אפי' עיבורו מן הטמא ש"מ דבחד שה לא הוי נכלל עיבורו מן הטמא א"כ ממילא בפטר חמור דלא כתיב רק חד שה אין בכלל שה עיבורו מן הטמא אבל לר"י לא צריך בנין אב להוציא עיבורו מן הטמא מכלל פטר חמור דפשיטא כיון דטמא הוא אין פודין בו ולזה לא צריך בנין אב דשה ולכך קאמר דלא כר"י דנהי דאליבא דר"א קיימינן מכל מקום סלקא דעתך לומר דגם לר"י צריך בנין אב דשה כיון דמכשבים לא נפקא דהתם שה כתיב וא"כ יש לומר דבהא מודה ר"י לר"א דמתיר בכלאים ובנין אב להוציא מפטר חמור עיבורו מן הטמא ואהא קאמר דהא ליתא דמכבשים גופייהו נפקא אף למקום דכתיב שה ולא כבש דכיון דטמא הוא פשיטא דאין פודין בו רק איהו ע"כ אינו מתיר בכלאים בפטר חמור ופליג נמי אר"א בהא ושפיר צריך לדידי' בנין אב להוציא כלאים מעז ורחל בפטר חמור אף דהוא מותר לכ"ע מ"מ אין פודין בו דלא מיקרי שה והשתא שפיר גרסינן ר' אליעזר בתרווייהו וכמו כן אתי שפיר הך לא בא הכתוב והיינו דתרווייהו איצטרך את זה לא תאכלו וגם שה שה דאי מקרא דשה שה ס"ד עיבורו מן הטהור גלי קרא זה דאפי' עיבורו מן הטמא ומ"מ איצטרך שה שה דאל"כ הוי ס"ד דפודין בו ג"כ קמש"ל שה שה להיות בנין אב לכל מקום דלא כתיב רק שה פעם אחת אימעט עיבורו מן הטמא ועוד דבלי שה שה ס"ד דזה לא אתי רק לעיבורו מן הטהור ולר"י אתי שה שה להוציא כלאים מעז ורחל בפטר חמור אף דמותר באכילה אין פודין בו דלא מיקרי שה ואתי שפיר הכל בלי גימגום כלל:
ונראה לי דגם רש"י ז"ל בפרק מרובה שם נתכוין לזה אף דפי' דבנין אב דרבא לפסולא משה נפקא ודר"י מכשבים נפקא לאו למימרא לענין איסור דכיון דאסור פשיטא דאין פודין בו ולאיזה מקום בנה אב ועוד דהוי דלא כר"א ולא כר"י דר"י יליף מכשבים ור"א מתיר עיבורו מן הטמא רק לענין פסול דפטר חמור קאמר דלר"י דאוסר באכילה מכשבים שוב לא צריך בנין אב דוודאי אין פודין בטמא רק הך דרשה דכשבים לית לי' כלל ויליף פסול פטר חמור משה מבנין אב כמו שכתבתי ואתי שפיר הכל וכל זה ברור ונכון לפע"ד ומיושב כל קושיות התוס' ועמ"ש בסמוך:
בא"ד תדע וכו' ובאמת גם לפירש"י לק"מ כמו דמסקי התום לפי פירושם דבנין אב הוא מפסח כמו כן ניחא לפירש"י דבנין אב הוי משה כשבים והיינו דוודאי טריפה ושחוטה ילפינן בגז"ש שה שה מפסח אבל כלאים יש לרבות מתפדה תפדה כיון דהוי שה מב' צדדין לכך צריך בנין אב דשה כשבים להוציא כלאים והיינו דקרי לה התם גז"ש מפסח והכא קרי לי' בנין אב ש"מ דזה ילפינן שה שה גז"ש מפסח וכאן ילפינן משה כשבים ושה עזים דלא מקרי שה רק כשהוא מב' צדדים כשב או ב' צדדים עז והיינו דלא ממעטינן טריפה ושחוטה באו"ב וגניבה מבנין אב דהך בנין אב דשה כשבים אינו מלמד רק דלא מיקרי שה רק מב' צדדים אבל טריפה ושחוטה פשיטא דמיקרי שה דהוי מב' צדדים שווין והא וודאי אין להקשות למה לא נמעט טריפה ושחוטה באו"ב וגניבה מגז"ש דשה שה מפסח חדא דגז"ש לא ילפינן בכל מקום רק בנין אב ועוד דע"כ גז"ש ובנין אב נתבטלו בגניבה ואו"ב כיון דכלאים נוהג בהן אלמא דבנין אב וגז"ש לאו עלייהו קאי ותירוץ זה אתי שפיר גם לפי' התוס' ואין צ"ל דשמא אינו מופנה רק כיון דנתרבה כלאים אף שאינו קרוי שה ה"ה טריפה ושחוטה כמ"ש התוס' כה"ג לעיל בד"ה ועוד שה דמהאי טעמא לא ילפינן באו"ב שור שור משבת. גם מה שכתבו דהשתא ניחא דלא קאמר במרובה למאי הלכתא לטריפה ושחוטה לא הבנתי כלל כיון דבהדיא קאמר רבא להוציא כלאים היכי יאמר טריפה ושחוטה אבל לעיבורו מן הטמא הוי שפיר כלאים גם לא ידעתי היכי שייך למעט טריפה ושחוטה בקדשים הא טריפה אימעט מן הבקר להוציא טריפה ושחוטה לא שייך למעט כיון שצריך לשחוט לשם קרבן היכי יביא שחוט ועוד היכי מצי למילף גז"ש דבקדשים כתיב כשב ולא שה וע"כ כוונת התוס' לפטר חמור לר"א דמתיר כלאים והא נמי לא קשיא כיון דלא יליף מבנין אב להוציא כלאים ממילא לא ילפינן ג"כ טריפה ושחוטה וכ"ש דלא קשיא לפירש"י דהכוונה בנין אב משה כשבים דאי אפשר למעט טריפה ושחוטה רק מה שאינו שה. גם בעיקר דבריהם דבנין אב הוי מפסח צ"ע דלא שייך בנין אב רק אי גוף הדבר אינו כך רק כך אבל משה דפסח אטו טריפה ושחיטה וכלאים מוכח דאינו שה רק מתנאי הפסח הוא שיהא כך ואין זה רק גז"ש ולא בנין אב אבל שה כשבים ושה עזים הוי בנין אב ממש דמוכח מדכתיב שה בכשבים ושה בעזים דאין נקרא שה רק אי בא מב' צדדים כשבים או ב' צדדים עזים גם הקושיא האחרונה אינה אלא לפי פירושם אבל לפירש"י אתי שפיר בלא"ה:
בד"ה או לרבות את הכלאים. אע"ג דמאו כשב ממעטינן כלאים הכא מענינא דקרא כדאמר במרובה. לפי מה שכתבתי בגמרא אין צורך לזה דוודאי גם המקשה ידע מהך סוגי' דמרובה ועיקר הקושיא היתה דהכא אפי' למעט הוי שפיר מענינא דקרא כיון דוי"ו מוסיף על ענין ראשון והתם כתיב עז ג"כ והוי כמאן דכתיב הכא עז רק התרצן משני לי' דכיון דכתיב או כשב למעט ממילא הוי ענינא דקרא לרבות דלולא או ראוי לומר מה קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא והוי שפיר או לרבות. ומיהו לא הוי מצי התוס' לומר דלכך הוי או לרבות משום דבלי או הוי ממעטינן מכח בנין דרבא דהא ליתא דבלי או אין כאן בנין אב כלל מכח ושור דכתיב בהדי שה כמ"ש התוס' במרובה לכך כתיב או שיהא בנין אב (כמ"ש לעיל והשגתי על פי' מהרש"א במרובה שם] רק מחמת קדשים דאינן כלאים ודאי הוי לן למעט לולא קרא או ואולי גם התוס' נתכוונו לזה ולא הי' כוונתם כדאמר במרובה רק להך סברא דכל דענין הכתוב למעט יש לדרוש או לרבות והיכי דענין הכתוב לרבות ש לדרוש או למעט אבל הכא אין צורך להך משום דאין אתה יכול להוציא כלאים דבלא"ה יש למעט מכח מה קדשים כלאים לא:
בא"ד וא"ת והיכי פריך לעיל וכו'. דבריהם צריכין ביאור ויש לדקדק הרבה חדא במה שכתבו להוכיח דכלאים בקדשים ליכא כדקאמר אי מה כלאים בקדשים לא והרי פתחו לומר אע"ג דמאו כשב ממעטינן כלאים א"כ מזה מוכח דכלאים בקדשים ליכא ומה זה שהביאו ממה שאמרו לעיל אי מה כלאים בקדשים לא מאחר שכבר זכרו תיכף מקור הלימוד מקרא דכלאים בקדשים לא גם לשונם מגומגם אמאי איצטרך ולפי הענין הוי להו לומר למאי איצטרך ולא לשון אמאי איצטרך כאילו הוקשה להם מפני מה דרשינן לרבות כלאים. גם לא הבנתי כלל נהי דהמקדיש כלאים אינן קדושים אבל קדשים שילדו כלאים קדושים הן רק שאין מקריבין ושפיר צריך לרבות בהו כלאים דנוהג בהן או"ב. ועוד מאיזה צד הקשו בס"ד מהך או לרבות כיון דרק השתא מסיק הכי ומעיקרא לא ס"ד כלל ולפי האמת שפיר נוהג גם בחולין וצריך או לרבות:
ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי אי נימא דאינו נוהג רק במוקדשין אי אפשר לומר כלאים רק בולדות קדשים דקדשים עצמן אינן כלאים כלל מכח קרא או כשב ואינן קדושים כלל רק בולדות קדשים קשיא להו דכיון דאמר לעיל אי מה קדשים כלאים לא ע"כ דאפי' ולדות קדשים אינן קריבין למזבח דאי ולדות קדשים כלאים קריבין א"כ פשיטא דליכא למימר דבחולין כלאים לא כמו קדשים כיון דבקדשים נמי יש כלאים ושפיר יש לומר דבהן וכן בחולין נוהג או"ב וע"כ דאפי' ולדות קדשים אינן קריבין כלאים וכיון דכתיב וי"ו מוסיף ראוי לנו לומר כשם דהך קדשים דמעיקרא אינן כלאים דהא אינן קריבין כך או"ב דבתר הכי אינו נוהג בכלאים ועכ"פ מוכח מהא דקאמר ומה קדשים כלאים לא דאין כלאים קריבין כלל אפי' ולדות קדשים ואהא קשיא להו מפני מה אמרינן דאו לרבות כלאים כיון דאינו נוהג רק במוקדשין דקריבין למזבח ולא בחולין א"כ ולדות קדשים גריעי מחולין דאילו חולין ראויין להקדיש ולהקריב למזבח וכלאים של ולדות קדשים אינן ראויין למזבח כלל א"כ מהא גופה מוכח כיון דמרבינן כלאים דנוהג אפילו בחולין דאמי נרבי כלאים בקדשים וחולין לא כיון דאמרינן דאקדשים דמעיקרא דוקא קאי והרי לא מיירי רק בראויין להקרבה, א"כ כלאים של ולדות קדשים אף שהן קדושים כיון שאינן למזבח לא עדיפי מחולין וזה שכתבו אמאי איצטרך והכוונה אמאי אמרינן דאיצטריך או לרבות כלאים דמ"ש מחולין כיון שאינן קריבין למזבח כלל אפי' ולדות קדשים כדאמר לעיל אי, מה קדשים כלאים לא דע"כ אפי' ולדות קדשים אינן קריבין כשהם כלאים וליכא למימר דמעיקרא הוי ס"ד או לחלק א"כ היכי משני, ושור הפסיק הענין שהרי הוצרך להפסיק שלא הי' יכול לומר ואותו ואת בנו שבא לומר או לחלק והוצרך לומר שור או שה ואי משום דאי הוי כתיב ואותו ואת בנו ג"כ ידעינן לחלק א"כ או למאי אתי ואי אפשר לומר רק או דאתי לרבות או למעט והשתא תרווייהו אי אפשר דלמעט לא צריך קרא כיון דאינו רק במוקדשין והרי אין כלאים במוקדשין ולרבות ג"כ אי אפשר דמאיזה צד נרבי כלאים כיון דבחולין אינו נוהג ומהא גופא צריכין אנו להכריח דנוהג בחולין ג"כ ובשלמא בתר הכי דמשני ושור וי"ו מוסיף דפריך אי מה קדשים וכן מבנין אב ולא ס"ד או לרבות, היינו משום דמנא לן דלרבות הא חזינן או כשב למעט א"כ הכא נמי למעט ועוד דיותר יש לומר דנכתב או כדי שיהא בנין אב דכלאים לא והש"ס משני הכא מענינא דקרא או משום דאין אתה יכול להוציא כלאים או משום דמאי קדשים כלאים לא לכך צריך או לרבות אבל מעיקרא כדמקשה במוקדשין אין חולין, לא פשיטא דע"כ הוי ס"ל או לרבות או למעט א"כ למעט אי אפשר ולרבות ממילא יהא מוכח דנוהג בחולין דאי אינו נוהג בחולין היכי נימא דקרא מרבי כלאים דגריעי מחולין ואהא תירצו דמעיקרא הוי ס"ד דהך או לדרשה אחריתי והיינו לא לחלק ולא לרבות ולא למעט רק לדרשה אחריתי:
מיהו בעיקר קושית התוס' נראה לי דלא קשיא דשפיר איצטריך או לבהמת חולין שבאה על בהמת קדשים ונולד ולד דיש בו משום או"ב דאף דאינו נוהג בחולין היינו בחולין גרידי אבל כל שהם קדשים מצד האם אף אי חשיב גם זרע האב מ"מ מצד האם יש בו משום או"ב ולא בא כלל לרבות כלאים שאינן ראוין למזבח רק לבהמה של קדשים שנולדה מחולין וקדשים דראוי' למזבח ואף דאי כולה חולין אין או"ב נוהג בה אבל כשהוא קדשים מצד אחד נוהג בו או"ב ולא מבעי' למ"ד חוששין לזרע האב דצריך קרא אלא אפילו למ"ד אין חוששין נראה לי דצריך קרא דאל"כ תיקשי למ"ד אין חוששין לזרע האב מה צריך קרא או לרבות כלאים כיון שאין זרע האב כלום הרי הוא כשב גמור או עז גמור וע"כ כיון דלכ"ע פסול למזבח דאו כשב ממעט כלאים ס"ד שלא יהא האו"ב נוהג בו א"כ ה"ה חולין וקדשים ס"ד דהוי ב' מינים כמו כלאים דהא חזינן מנהיג בשור פסולי המוקדשין חייב משום מנהיג בכלאים דהיינו חולין וקדשים שיש בו א"כ כ"ש חולין ומוקדשין שהולידו קמ"ל דמ"מ כיון שראוי למזבח ע"י שיקדיש חלק החולין ממילא לא נפיק מכלל או"ב מחמת חלק המוקדשין כנ"ל אבל הא אין לומר דקמש"ל קרא אי הבן חולין והאם קדשים והבן הוא כלאים דאי שחט הבן ואח"כ האם חייב משום או"ב דהא ליתא חדא כיון דאינו נוהג בחולין כ"ש שאינו נוהג בצירוף שהרי אפילו לפי האמת דנוהג בתרווייהו הוצרך לאשמועינן במתניתין דנוהג בצירוף ועוד דהא איכא קרא מיוחד לרבות בנו ואותו וקשה למה לי קרא כיון דאו לרבות כלאים לא משכחת לה רק בבנו ואותו ודו"ק אבל מה שכתבתי נראה לי נכון:
בד"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וא"ת ולר' יאשי' וכן גבי לבישת כלאים וכו' ור' יונתן וכו'. יש לדקדק מה בכך דסובר ר' יאשי' בלי יחדיו ג"כ הכוונה שניהם אבל פשיטא דמודה ר' יאשי' דאפילו בלי קרא דאביו ואמו קלל אבל מ"מ לא בעינן שיקלל שניהם בקללה אחת רק אפילו קלל אביו ואח"כ קלל אמו חייב רק דס"ד דצריך לקלל שניהם ואי קלל אביו בלבד או אמו בלבד אינו חייב אבל עכ"פ אין צריך שיקלל שניהם בבת אחת א"כ צריך קרא יחדיו שלא יחרוש בבת אחת דוקא ואדרבא לר' יונתן קשיא טפי דהיכי ס"ד בשור וחמור בלי יחדיו שלא יחרוש בשור בלבד ובחמור בלבד דהא ילפינן שור שור משבת א"כ יהא אסור לחרוש בשום בהמה כלל ולא בשום ברי' דהכל בכלל שור כמו בשבת גם יש לדקדק שלא הקשו תיכף מלבישת שעטנז כמו שהקשו מלא תחרוש, ונראה לי דכוונת התוס' דלר' יונתן ניחא להו דהך יחדיו לא איצטרך רק כדי למילף בעלמא דלא כתיב יחדיו דמשמע אחד בפני עצמו והך יחדיו דשעטנז וודאי פשיטא להו דאיצטרך לגופה דנהי דאי אפשר לומר דאסרה תורה צמר בפני עצמו ופשתים בפני עצמו דהא מצינו בגד צמר ובגד פשתים כמה פעמים בקרא אבל פשיטא דאיצטרך דס"ד כל שלובש על גופו ב' מלבושים של צמר ושל פשתים חייב קמש"ל שיהיו מחוברין רק מחרישה קשיא להו שפיר לר' יאשי' דס"ד כיון דאחד בלבדו וודאי שרי וממילא ע"כ אפילו בזה אחר זה שרי דאל"כ כל שחרש פעם אחת בשור שוב לא יחרוש בבהמה אחרת לעולם וממילא ס"ד כל שאינם קשורין הרי כל אחד חורש בפני עצמו וכיון דבפני עצמו שרי בבת אחת ג"כ ע"כ שרי דהא כל אחד חורש בפני עצמו בשלמא לר' יונתן צריך לגלות על מקום אחר דלא כתיב יחדיו דהוי כל אחד בפני עצמו ג"כ אבל לר' יאשי' קשיא ואהא תירצו התוס' דכמו דאיצטרך בלבישת שעטנז לגופה דלא נימא שלא ילבש שני מלבושים אחת צמר ואחת פשתים כמו כן ס"ד דכל שחורש בשניהם אפילו אינן קשורין אף דבכל אחד בפני עצמו פשיטא דיכול לחרוש אבל כשחורש בשניהם ומנהיג שניהם אף שאין אחד קשור בחבירו אסור קמש"ל יחדיו דוקא כשהן קשורין ולפי זה צ"ל דלר' יונתן לאו מיחדיו ילפינן כיון דתרווייהו איצטרך רק מסברא סובר כנ"ל:
בד"ה מה כשחייב באם על הבנים דאם דקרא משמע לי' דוקא וכו' שלח תשלחנה וכו' תמי' לי דא"כ אכתי הוי לי' למיכתב שלח תשלחנה כבר ידענו דאם דוקא מדכתיב לא תקח האם על הבנים ואי לאו דוקא הוי לי' למיכתב לא תקחנה על הבנים דכבר כתיב והאם רובצת. וצ"ל דס"ד וודאי אם דוקא שהיא דרכה להיות רובצת אבל זכר לא אבל מ"מ קורא זכר דדרכו לרבוץ הוי כמו אם ואורחי' דמילתא נקט אם קמש"ל דאפילו קורא זכר לא וכן מצאתי בספרי דממעט מן האם קורא זכר ומ"מ לר"א דמחייב בקורא זכר צריך לומר דאית לי' להאם לדרשה אחרת:
בד"ה מי שבנו כרוך אחריו. וא"ת וכו' נילף ק"ו וכו'. ולפע"ד לא קשיא כלל דגבי שילוח הקן לא שייך למידרש כרוך אחריו דפשיטא דכל מי שיושב עליהם ומנהיג אותם הן כרוכין אחריו כאם וכן קורא זכר פשיטא שהם כרוכין אחריו ואפי' באינו מינו כל שיושב עליהם ומנהיג אותם הם כרוכין וה"ה זכר ודבר ידוע הוא שהזכר מנהיג ג"כ פעמים האפרוחים והן כרוכין אחריו רק בבקר וצאן לא שייך כרוך בזכר וזה ברור לפע"ד: