תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
מהדורא בתרא חיו"ד · סימן לה
א ריאה שניקבה. כתבו האחרונים דכוונת הטור ומחבר להורות דכל טרפות הריאה הכל משום נקיבה הוא אבל הרמב"ם בפי' המשנה וכן בהלכות דעתו דחסר מגוף הריאה וכן חסרו אונות הכל הל"מ בפני עצמו ועל פי זה פי' או שחסרה דמתניתין. ותמהו עליו דהא בהדיא איתא בש"ס דאו שחסרה לר"ש ולס"ד בחסרון מבפנים ואמת דבלא"ה קשה התם למה לא פרשו באמת או שחסרה היינו חסרו אונות או חסר מגוף הריאה אך הא וודאי לאו קושיא הוא כלל דהא במתניתן לא קתני כל מיני הטריפות המצויין רק תני ניקבה וכולל כל הטרפות השייכים לניקב א"כ חסרו אונות וחסר מגוף הריאה דהכל משום דסופו לינקב הוא האיך נאמר דכוונת התנא לזה הי' לו לחשוב גם דמיא לאנפתא וכדומה ושפיר דייק דעל חסרון מבפנים קאי וזה באמת אינו נמשך לניקב ויש לתמוה על התוס' שם דהקשו על אותן המטריפים חסר בגוף הריאה דטעות בידם. דתיקשי לדידהו חסרו אונות וע"כ דכיון דמטעם ניקב הוא אי אפשר לומר דהתנא קא חשיב לה בפ"ע א"כ מ"ש חסר מגוף הריאה. אמנם להרמב"ם דסובר באמת דהכל נמשך לחסר בפ"ע ולא לניקב כמבואר בהלכות א"כ קשה למה לא מוקי בהכי או שחסרה [ולא הבנתי דברי הכר"ו סי' ל"ו שכתב ליישב שם דברי הרמב"ם וכל דבריו בנויים דהכל משום דסופו לינקב ובאמת להרמב"ם הוא הל"מ בפני עצמו ואי נימא מטעם ניקב בלא"ה לק"מ כנ"ל ואין צורך לכל דבריו שם]:
אמנם נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם ומהתם גופא דייק לה והוא דקשיא לי' דוודאי אי אפשר לומר דהא דנסתפקו בש"ס אי חסרון בפנים שמי' חסרון היינו אי סופו לינקב או לא א"כ תיקשי באמת מ"ש דנימא דבחסר אונות משתעי או חסרון בפנים וע"כ דכל שנמשך לניקב לא משמע לי' לאוקמא משנה בהכי כנ"ל רק חסרון מבפנים לאו משום סופו לינקב הוא רק טרפות בפני עצמו מטעם חסר א"כ האיך קאמר חסרון מבפנים לא שמי' חסרון או שמי' חסרון משמע דמבחוץ וודאי יש חסרון הא מבחוץ ג"כ אין חסרון רק ניקב טרפה וכל שסופו לינקב ובשלמא אם נאמר דחסר מבפנים מטעם ניקב א"כ אתי שפיר דבחוץ יש חסרון דסופו לינקב אבל לפי הנ"ל קשה ומזה דייק הרמב"ם דוודאי בזה לית מחלוקת דמבחוץ יש הל"מ דחסרה טרפה והיינו חסרה דקא חשיב עולא בח' טרפות וקאי על כל אברים הנטרפים בחסר רק דבאמת ידעו בש"ס דחסר אונות וחסר מגוף הריאה וכדומה באמת סופן לינקב וממילא אפי' בלי הל"מ היו נטרפין מחמת סופו לינקב כמו כל הטריפות הנמשכין לניקב והיינו דפריך אילימא מבחוץ היינו ניקבה ולמה הוצרך התנא להזכיר הך הל"מ דחסרה דבלא"ה כמו דשביק כל הטרפות הנמשכין לניקב דממילא משתמעי ה"ה חסרה כיון דבאמת סופן לינקב וע"כ דחסרון בפנים שמי' חסרון וזה אין סופו לינקב והוצרך לומר הל"מ דחסרה משום חסרון מבפנים אבל באמת כיון דקתני חסרה דהל"מ פשיטא דכלהו חסרות הל"מ הם מכח חסר אפי' בלי טעמא דסופו לינקב ואהא משני דלר"ש צריכא דאית לי' ניקב לבית הסמפונות דוקא לכך קאמר הלכה למ"מ דחסרה טרפה דאף לר"ש טרפה מכח חסר אבל מ"מ בהא לית ספק דכיון דקתני במשנה חסרה הל"מ כלהו חסרות בכלל רק דמשום חסר אונא וחסר מגוף הריאה לא איצטרך דבלא"ה הוי טרפה דסופו לינקב באמת. והא ודאי אין להקשות כיין דלא קיימא לן כר"ש וחסרון מבפנים לא שמי' חסרון לאיזה צורך הוי ההלכה למ"מ הא ליתא דהלכה על הכלל נאמר על כל האיברים הנטרפים כגון נחתכו רגלי' כמו שפירש"י ריש א"ט ועיקר הקושיא בש"ס על התנא שהזכיר ההלכה פה בריאה כיון דבאמת סופן לינקב וקאמר לר"ש או חסרון בפנים וממילא שפיר כתב הרמב"ם דכל חסר בריאה הל"מ דכן האמת לכ"ע ודו"ק:
ב או מהשמאל. עש"ך דמשמע מדברי המחבר דד' בימין וחד בשמאל טרפה דלא כספר ת"ח והיינו מדקא חשיב חסר בכל צד וצד ולא על הכלל ש"מ דאין צד זה משלים לצד זה ובכל צד בפני עצמו פוסל חסר. והתב"ש נתן טעם על טריפות זה משום חליף ונסתייע ממה שפירש"י גבי השלמת הוורדא ואינו נכון כלל דפשיטא דלא הי' כוונת רש"י כמו שהבין הוא דהא בהדיא פירש"י ריש א"ט דחליף גופא מטעם חסר הוא שחסרה ממקום הראוי להיות והיינו דאין צד זה משלים לזה ומזה למד רש"י לענין השלמת הוורדא דכיון דצריך ג' בדרא דאוני לא אמרינן דאחד העומד שלא בדרא ישלים כמו דלא אמרינן דצד שמאל משלים לימין אבל לפי מה דקיימא לן דטרפות חליף שלא יהא בשמאל יותר מבימין כמו שכתב הש"ך גופא ס"ק ד' והרב בהג"ה ס"ה א"כ פשיטא דאין ראי' מחליף להשלמת הוורדא דהתם בהא עיקר הקפידה שלא יהא בשמאל יותר ולאו מטעם חסר אבל בוורדא דאין בשמאל יותר רק חסר בימין שפיר הוורדא משלמת וע"כ דרש"י לא ס"ל הא דחליף שלא יהא בשמאל יותר רק משום חסרון הימין וכ"כ הרמב"ם רק בהא פליג עלי' דלהרמב"ם דוקא משמאל אינו משלים ולא מימין ולרש"י אפי' מימין כיון שאינו בדרא אבל לא ידעתי מה צורך לו לזה דוודאי טרפות חליף שלא יהא בשמאל יותר לדידן ומ"מ ד' בימין וחד בשמאל טרפה דס"ל דחסר ויחר על כל צד וצד בפני עצמו קאי ומטעם חסר טרפה [וליכא למימר דהתב"ש ביקש ליישב קושית הת"ח חליף למה לי הא ליתא דאף לפירושו אינו מיושב כמו שיתבאר] וכן מוכח בש"ך מה שהוכיח מהמחבר דמטעם חסר טרפה כנ"ל:
והנה הרב בעל ת"ח הכריח דינו דמשום חליף ליכא למימר דלא שייך חליף רק בדבר והיפוכו ומשום חסר ויתיר ליכא למימר דאי דקאי על הצדדין חליף למה לי ע"ש ופר"ח השיגו משני עורות דוושט ובאמת הא ליתא דוודאי על שינוי צורה שייך חליף בדבר אחד שהפשיט צורה זו ולבש צורה אחרת אבל במנין פשיטא דבצד אחד חסר מיקרי שלא נשתנה כלום רק שנחסר. אמנם דברי הת"ח מגומגמין אצלי בלא"ה דכתב דמטעם חסר ליכא למימר דחליף למה לי ויש להבין אי לאו חליף באמת לא. הוי שמעינן דחסר ויתיר פוסל בצדדין לכך קמש"ל חליף וצריך לומר דכוונתו דאי ס"ד דחליף מגלה להטריף חסר ויתיר בכל צד ואפי' ד' וחד לא הוי לי' לומר חליף דזהו אינו רק דבר והיפוכו כמו שכתב קידם. אבל באמת דבריו תמוהין לפע"ד דבין אי נימא דמטעם חליף טרפה דשייך אפי' בצד אחד או דנימא מטעם חסר ויתיר דקאי על הצדדין כתרווייהו קשה חליף למה לי דאי לא קתני חליף בהכרח הוי שמעינן דחסר ויתיר קאי על הצדדין דהא קתני תלתא מימינא ותרתי משמאלא ובשלמא השתא דקתני חליף יש לומר דקאי על חליף אבל בלי חליף פשיטא דע"כ הוי קא על חסר ויתיר בצדדין וממילא כל דיני חילוף בכלל להטריף דליכא חליף שלא יהא חסר או יתיר בצד אחד ובע"כ דבאמת לכך קתני חליף דעלה קאי תלתא מימינא להטריף בהיפוך אבל חסר ויתיר לא קאי אצדדין ובד' בימין וחד כשר וזו באמת קושיא עצומה לדעת הש"ך [ואף לפי טעמו של התב"ש הנ"ל קשה ודו"ק] ולא ידעתי מה צורך לו להרב בעל ת"ח להא דלא שייך חליף רק בדבר והיפוכו כנ"ל דבלא"ה קשה כנ"ל:
והנה הש"ך כתב דמדברי הפוסקים בהשלמת הוורדא מוכח דלא כת"ח ופי' התב"ש דהיינו ממה שפסלו חסר בשמאל והא מסתמא יש וורדא בימין והוי ד' וה' [ולא ידעתי מה צורך לזה ובאמת לא משמע כן בש"ך דהוי לי' לומר מדברי הפוסקים בחסרון שמאל וכוונת הש"ך פשוט ממה שכתבו הפוסקים דאין וורדא דימין משלמת לשמאל וקשה הא הוי ד' וחד] ודחה ראייתו דהך שאני דהוי תרתי לריעותא שלש בשמאל והשלמת הוורדא שאינה עומדת בדרא והא ליתא דא"כ תיקשי למה דכתב הרמב"ם דחליף שתים בימין בלא וורד ושלש בשמאל והיינו כיון דכתב מעיקרא דעת הגאונים דוורדא משלמת הוצרך לומר בלא וורד וקשה הא הוי תרתי לריעותא שוה בשוה והשלמת הוורדא וע"כ דהשלמת הוורדא לאו ריעותא הוא או משום דמקמא ודרא דאוני חדא הוא או כמו שאבאר לקמן בס"ד דסובר דלא הקפיד רבא בדרא דוקא. אמנם אני אומרה בלשון אחרת שלא אמרו השלמה רק במקום שאנו רואין חסרון ושינוי אז אמרינן דמשלים ולא כשיש בימין כדרך כל הבהמות בלי שינוי לא אמרינן השלמה שיהא שינוי ממה שדרך להיות בכל הבהמות ודו"ק הילכך אין מקום לומר רק להשלים לשמאל ועל זה אמרינן דמימין לשמאל אין משלימין וזה ברור:
אמנם מדברי הרמב"ם מוכח להדיא דלא כת"ח רק חליף מטעם חסרון הימין כפירש"י הנ"ל וא"כ ממילא חד בשמאל וד' בימין טרפה מטעם חסרון שמאל וכן מוכח מדברי הב"י שפי' דעת הר"ן דקאי על וורדא העומדת בשמאל שתשלים לשמאל ובאמת לכאורה לשון הר"ן מורה כפי' הב"ח דעל וורדא בימין קאי שהרי ימין שהזכיר קודם לא על עמידת הוורדא קאי רק על חסרון ימין א"כ ממילא מה שהזכיר היפוכו שמאל על חסרון שמאל קאי דמקום עמידת הוורדא מאן דכר שמי' ועכ"פ מאיזה צד פשיטא לי' להב"י שפי' בדברי הר"ן דקאי על וורדא בשמאל מבדברי ר"י דכתב דע"כ כוונת רבינו ירוחם כהר"ן דאל"כ פשיטא וע"כ דכוונתו כהר"ן ובאמת הכרח זה צריך לומר בר"ן כמו ברבינו ירוחם דאל"כ בר"ן גופא טפי יש לפרש כוונתו על וורדא בימין ודו"ק וע"כ דכוונת ב"י כמו שכתב הפר"ח דמדכתב הר"ן וכן דעת הרמב"ם ואי כוונתו על וורדא בימין האיך נתן טעם שאין דרכה דמשמע דאי הי' דרכה הוי משלמת וברמב"ם מוכח להדיא דאפי' משמאל לימין אינה משלמת דהתם דרכה לעמוד בימין ואי ס"ד דסובר כדברי הת"ח דעיקר חליף דוקא שלא יהא בשמאל יותר א"כ מאי ראי' מייתי מדברי הרמב"ם שאני משמאל לימין דמה בכך דדרכה מ"מ האיך נאמר דתשלום לימין מ"מ הא עיקר טרפות חליף שיש בשמאל יותר ובאמת צריך בימין יותר ומה יועיל השלמה אבל להיפוך מימין לשמאל דבימין יכול להיות רק חסרון שמאל ובזה לולא דאין דרכה לעמוד בשמאל הי' בדין להשלים וע"כ דסובר הב"י דעיקר טרפות חליף משום חסרון הימין וכן להיפוך בחסרון שמאל טרפה ושפיר דייק דהר"ן אוורדא בשמאל קאי ודו"ק:
והנה לדעת הפוסקים המכשירים יתרת מקמא יש ליישב קושיא הנ"ל לפי מה שאבאר לקמן בס"ד דלדעתם גם רבא מודה דיתרת מקמא כשר א"כ יש לומר דלכך קתני חליף להורות שלא יהא בשמאל יותר מבימין דהיינו ד' בשמאל וג' בימין ואי קשיא הא נכלל בכלל יתיר הא ליתא דמ"מ נ"מ אם היתירות שבשמאל הם מקמא דמשום יתיר כשר ומשום חליף טרפה אמנם גם בזה נראה מדברי הרמב"ם להיפוך כמו שאבאר וכ"ש להאוסרין יתרת מקמא לכן דינו של הש"ך צ"ע וכן התב"ש כתב שיש להקל בספיקו בחילוף זה שאין לו שורש בש"ס ע"ש ועמ"ש בסמוך:
ד כל זה מיקרי חליף. הרש"ל קרא תגר על אלו החלופים והתב"ש האריך בזה לתמוה וכל יסודו דחליף הנאמר בש"ס קאי גם על חילוף הצורות ואין דבריו נכונים כלל דמ"מ כיון דחזינן כשבא רבא להודיע דין טריפות חסר ויתיר וחליף במנין האונות הודיע תחילה מנינם ומקומם כדי שנדע חלופם א"כ אי הי' דעתו לפסול חילוף הצורות הי' לו להודיע צורתם כדי שנדע חילופם וע"כ דלא קפיד על חילוף הצורות כלל לכן העיקר להכשיר כדעת רוב הפוסקים האחרונים רש"ל וט"ז וש"ך ופר"ח. אמנם באונות למטה ואמות למעלה כתבו להטריף דיש לו שורש בש"ס. ומ"ש הט"ז סוף ס"ק ב' לא קאי אחילוף דסליק מיני' ודלא כהתב"ש שהבין כן ודו"ק:
ה או שנמצאת בצד שמאל. זהו למאן דמכשיר יתרת מקמא אבל למאן דמטריף וורדא בשמאל טרפה אפי' אי שני וורדות וחסרה וורדא כשר ויש להסתפק אי דוקא באין כאן רק וורדא אחת ועומדת בשמאל מטריף הרא"ש אבל בב' וורדות אפי' אחת בשמאל כשר או דילמא לא שנא והנה מתשובת הרא"ש כלל כ' סי' ל"א מוכח להדיא דבב' וורדות אפי' אחת בשמאל כשר עיי"ש וצריך לומר דסובר דוקא על אחת קפדינן על שינוי מקום ולא על השני' כיון דאורחי' גם בב' וורדות השני' אין לה מקום מסויים כלל בימין דוקא:
איברא מדברי התוס' בד"ה אבל אגבה משמע להדיא דאפי' ב' וורדות ואחת בשמאל טרפה אפי' למאן דמכשיר ב' וורדות דבדיבור הקודם הביאו מחלוקת רש"י ור"א בפי' סוגית הש"ס ולא הכריעו אח"כ חקרו על וורדא בשמאל והשתא אי נימא דלרבינו אפרים בוודאי כשר כשהשני' בשמאל ולא חקרו רק על אחת א"כ האיך רצו לדחות מהא דקאמר אגבה ולא קאמר בשמאל והוכיחו מזה דשינתה מקומה כשרה דלא כקבלת מורי דודי דתינח לרש"י דה"מ בש"ס קאי על אחת אבל לר"א אין ראי' כלל דהא קאי על שני' ואותה אין הקפדה אם עומדות בשמאל משא"כ אחת כל ששינתה מקומה טרפה וכמו שכתבתי לחלק בשם הרא"ש ולפי זה אין כאן קושיא על מורי דודי שהי' מקובל לאסור וכן מוכח עוד ממה שהביאו ראי' מפירש"י בהשלמת הוורדא והתם השני' שינתה מקומה וא"כ הוכרח רש"י לומר מכח ב' וורדות לאו אורחי' דאי אורחי' לא איכפת לן בשני' ששינתה ומ"מ בעיקר הדין נראה כהרא"ש הנ"ל וכן נראה באמת דעת מורי דודי שהביאו התוס' הנ"ל ונ"מ במקומות המכשירין שני וורדות וחסרה וורדא ואוסרין יתרת מקמא:
ו בין נמצאו ב' וורדות. עט"ז שהקשה כיון דיותרת מקמא כשר למה ב' וורדות טרפה ופי' הטעם דכל יתר כנטול והוי כחסרה וורדא ועל פי זה כתב להקל בוורדא אחת בשמאל דברחוק לא אמרינן יתר כנטול והש"ך חולק וסובר דהטעם שלא הכשירו יותרת מקמא רק בצורת אונא ולא בצורת וורדא. ותמהני עליו דהא בסמוך כתב הרב בהג"ה דכל אלו הדינים אינן אלא להנך דאסרי ב' וורדות ואין לה וורדא אבל להמכשירים גם כל אלו החלוקים כשרים [וצריך לומר דכוונתו גם לאותן המכשירים יתרת מקמא דאל"כ וורדא בשמאל טרפה כמבואר ברא"ש דמכשיר ב' וחסרה ופוסל וורדא בשמאל וכן הוא בד"מ להדיא ובב"י] והשתא לפי' הש"ך יש לתמוה הא אפי' להמכשירים ב' וורדות וחסרה וגם יתרת מקמא מ"מ שינתה מקומה טרפה דלא הכשירו יתרת מקמא רק בצורת אונא ולא בצורת וורדא ואם נאמר כיון דשינתה מקומה לא מיקרי וורדא כלל והוי כאונא ממש וכיון דחסרה וורדא כשר ויתרת מקמא כשר גם בזה כשר א"כ ממילא מוכח דוורדא בשמאל אין להטריף מטעם יתרת מקמא דהוא בצורת וורדא וזה ברור ועוד לדעת הש"ך האיך דייק הטור מדברי הרא"ש דיתרת מקמא טרפה ממה דמטריף וורדא בשמאל שאינו יתרת בצורת וורדא מצורת אונא ונהי דנימא בזה דאז באמת לא הי' הפרש בזה ואדרבא וורדא הוי עדיף טפי אבל האידנא הוא שנשתנה כך ואורחי' בצורת אונא ולא וורדא דמלבד הדוחק דנימא מזמן הטור ועד מהרי"ו והרב נשתנה אבל בלא"ה מה יעשה בהגהת הרב הנ"ל דמוכח ג"כ להדיא דכל דיתרת מקמא וחסרה וורדא כשר שינתה מקומה כשר והרי דלא כש"ך ודו"ק:
אמנם דברי הט"ז גופא צריכין בירור מכמה טעמים חדא מה שהקשה עליו התב"ש במה נפשך אי סובר שתי וורדות אורחי' הוא למה הוי יתר כנטול הא באורחי' לאו יתר הוא ואי סובר דלאו אורחי' א"כ תיקשי לי' הא יתרת מקמא כשר דאורחי' וע"כ דאורחי' בצורת אונא ולא בצורת וורדא והרי כדברי הש"ך ומה צורך לטעם יתר כנטול ע"כ ולפי מ"ש יקשה עליו ג"כ הקושיות הנ"ל. גם הקשה עליו בכר"ו כיון דעיקר הטעם דמספקא לן אי כפירש"י או כפי' רבינו אפרים א"כ בב' וורדות במה נפשך אי כרש"י הא חסרה וורדא כשר ואין מטריף רק משום יתרת מקמא וכשר לדידן ואי כר"א הא בפי' הכשירו בש"ס דאורחי' הוא:
והנה מה שהקשה התב"ש נראה לפע"ד ליישב בפשיטות והוא דמילתא דפשיטא הוא לפע"ד דמה שהכשירו בש"ס יתיר בדרא דאוני לאו משום דאורחי' וכל חיוי ברייתא הכי אית להו דמשמע להדיא בש"ס דבהא לאו מהאי טעמא אתינן עלה שהרי לא זכרו מקודם הך דאורחי' רק אחר שזכרו דסביר להטריף ביני וביני בוורדא ואמרו לו שטעה דכלהו הכי אית להו אבל מעיקרא אמרו בפשיטות דלית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת וכן מורין דברי רש"י ז"ל שם שפי' יתיר סבירא לי' לרבא דכנטול דמי ולא קיימא לן כוותי' כדאמרינן בסמוך [אכן גבי יתרת רגל פירש"י דקים להו לרבנן דאורחי' בהכי ע"ש ולפע"ד כמ"ש] תדע דלפי מה שכתב הש"ך גופא דאורחי' בצורת אונא ולא בצורת וורדא א"כ האיך יעלה ועל הדעת שנאמר בדרא דאוני הכשירו דאורחי' אפי' בצורת וורדא ומקמא אורחי' בצורת אונא דוקא וברור דבדרא בלא"ה כשר דלית הלכה כרבא ולא כל דלאו אורחי' הוי וודאי טריפות רק מה שהוא הלכה דטרפה אבל בזה הלכה דכשרה. ולפי זה פשוט הוא דלמאן דמתיר יתרת מקמא בין אי נימא דסובר דאח"כ חזרו ממה דקאמרו מעיקרא ביני וביני טרפה כמו שכתב ב"י א"כ ממילא גם ביני וביני לית הלכתא כרבא ביתיר ואפי' לאו אורחי' ולא אמרו מעיקרא דאורחי' רק לס"ד דביני וביני הלכה כרבא הוצרך לומר להכשיר וורדא משום אורחי' אבל לפי המסקנא דגם ביני וביני לית הלכתא כרבא אפי' לאו אורחי' כשר וכמו כן אם נפרש דטעמם דסבירא להו מה שאמרו ביני וביני טרפה היינו מגבה וחשב מר בר רב אשי דגם מקמא אמרו ועל זה השיבו לו דמקמא אי אפשר דהא חזינן כל חיוי ברייתא אית להו יתר מקמא כגון וורדא ומזה הוכיחו דלאו מקמא רק מגבה אמרו א"כ ממילא בין הכשר דרא דאוני בין הכשר יתרת מקמא אינו תלוי כלל משום דאורחי' הוא ולפי זה יפה כתב הט"ז דהיינו דוקא יתיר אונא אמרו בש"ס דלית הלכתא כוותי' דרבא אבל יתיר וורדא כיון דחסרה וורדא טרפה גם יתיר טרפה דבזה לא שמענו דלא אמרינן דיתר כנטול וזה ברור ולק"מ:
ותמהני על התב"ש כי לפי מה שהשיג הוא על הט"ז פסק דוורדא בשמאל בדרא דאוני כשרה דלית בי' מטעם יתרת מקמא ומשום יתר כנטול נמי ליכא אבל להיפך בדרא דאוני דימין פוסל יתיר וורדא משום כל יתר וא"כ תקשי עליו במה נפשך אי דמה שאמרו דיתרת דוקא בצורת אונא ולא בצורת וורדא דוקא במקמא אבל בדרא דאוני אורחי' אפי' בצורת וורדא א"כ למה בימין נימא יתר כנטול הא אורחי' הוא כמו שהקשה הוא גופא על הט"ז לפי הבנתו ואי דסובר דבצורת וורדא אף בדרא לאו אורחי' א"כ תיקשי בשמאל בדרא למה יהא כשר הא לאו אורחי' ויתרת הוא ואי דבדרא דאוני אפי' לאו אורחי' כנ"ל ממילא גם להט"ז לק"מ דגם מקמא בלא"ה כשר אבל התב"ש גופא באמת כתב להדיא דטעמא דדרא דאוני משום אורחי' ולפי זה פשיטא דקשה עליו כנ"ל ומ"מ אפי' אי נימא דבדרא לאו טעמא משום אורחי' מ"מ פשיטא דליתא לדינו של התב"ש הזה דבהדיא מבואר בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' ל"א דכל בדרא דאוני אונא הוא ולא וורדא כלל ומה שכתב התב"ש דאנן קפדינן אצורות לא ידענא מאי קאמר דדוקא על וורדא קפדינן שלא יהא לה צורת אונא אבל באוני אין קפידא כלל לכ"ע כמו שכתב ב"י להדיא א"כ כיון דמבואר ברא"ש הנ"ל דכל בדרא אונא ממש הוא רק ששינתה צורתה לצורת וורדא [ועוד דכל יתר העומד בדרא הלכה שאינו מטריף דלית הלכתא כרבא ביתרת דרא דאונא ולא חילקו בש"ס בתואר היתרת ודוקא בוורדא העומדת שלא בדרא ומשום יתיר וורדא בזו אמרינן כל יתר ולא בעומד בדרא] והוי לה יתרת בדרא דאונא ממש דכשר לכ"ע וזה ברור:
ועוד נראה לפע"ד דבלא"ה אפי' לפי הבנת התב"ש בט"ז דסובר דאורחי' בצורת אונא ולא בצורת וורדא מ"מ פשיטא דלק"מ דוודאי ס"ל להט"ז דאי אפשר לומר דמהאי טעמא הטריפו שתי וורדות משום דבצורת וורדא יתרת מקמא טרפה דא"כ תיקשי על הרב בהג"ה והטור כנ"ל וע"כ צריך לומר דוודאי לא אמרינן יתר כנטול רק שהיתר הוא מעין הנטול במינו אבל לא שייך לומר כשיש יתר דבר אחר שלא מן המין שנאמר עליו כנטול דמיקרי יתר ומ"מ בש"ס הוי ס"ד דוורדא הוי יתיר להיות כנטול אונא משום דלא ס"ד כלל דיש קפידא בצורה רק הכל אונא מיקרי והוי יתיר אונא ועל זה אמרו דכל חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי להו טבחי עינונותא דוורדא הרי דצורתה ידועה במקום הזה ולאו יתיר אונא הוא כלל והא דפירש"י דשתי וורדות טרפה משום יתרת מקמא היינו דסובר דהא דקפדינן בצורה היינו באחת אבל שנים דליכא בחיוי ברייתא יתיר אונא מיקרי ולא איכפת לן במה שצורתו כוורדא דעל אחת אמרו שצורתה ידועה שקפדינן בה ולא על הב' דלאו אורחי' ולפי זה האידנא דקפדינן אצורה אפי' במקום דלאו אורחי' דוורדא ואמרינן דבצורת אונא אורחי' ולא בצורת וורדא א"כ בשתי וורדות במה נפשך אם אתה אומר דהשני' כיון דלאו אורחי' לא קפדינן בה על צורתה והוי כיתיר אונא א"כ יתרת מקמא אורחי' ואם אתה אומר בצורת וורדא לאו אורחי' רק אונא א"כ אי אפשר שנאמר שהוא יתיר אונא דהא קפדינן אצורתה ואמרינן דלאו אונא הוא הילכך אפי' לאו אורחי' לא מטרפינן לה רק משום יתיר וורדא ולא משום יתיר אונא כיון דקפדינן אצורתה דוקא ודו"ק ולפ"ז יפה כתב הרב בהג"ה דשינתה מקומה כשרה למאן דמכשיר חסרה וורדא דאי משום יתרת מקמא הא כשר ואי משום דיש לה צורת וורדא קפדינן אצורתה א"כ ממילא לא אמרינן תרתי דסתרי דהוי וורדא ויתיר אונא אבל בב' וורדות מטרפין מטעם יתיר וורדא כיון דלאו אורחי' ודו"ק היטב ולפי זה נראה לפע"ד פשוט דבה"מ עכ"פ יש להקל בוורדא בשמאל וגם וורדא בימין כדעת הט"ז כיון שבארנו דהעיקר כדבריו:
ומה שהקשה בכר"ו נראה לפע"ד דלק"מ מתרי טעמא ולכאורה יש להבין הא בש"ס גופא קשה לרש"י נימא יתר כנטול וחסרה וורדא כשר ובאמת הא לא קשיא חדא דלקולא לא אמרינן יתר כנטול ועוד דהא זה שהכשירו יתיר וורדא משום דחיוי ברייתא הכי אית להו הילכך בחסרה וורדא אמרינן דאינה מחיוי ברייתא אבל זו שיש לה שתים במה נפשך אם זו היא מחיוי ברייתא וצריכה אחת ואינה יתר רק השני' יתר א"כ נחסרה אותה אחת הצריכה לה ואי אינה מחיוי ברייתא א"כ תרווייהו יתר ואטו אם יש תרי יתרת מקמא כשר למאן דמטריף יתרת מקמא אבל למ"ד יתרת מקמא כשר קשה כנ"ל] חדא דנראה לי ברור דאין כוונת הרב בהג"ה משום דמספקא לן הלכתא כמאן אלא שהם נמשכו לדברי התוס' שכתבו אחר שזכרו פי' ר"א וז"ל ונראה דאין ראי' מבהמות שלנו לבהמות שלהם דשמא חלוקות משלהם וכו' ועמא דבר. כרש"י וכו'. והנה יש להבין אם הי' כוונת התוס' לדחות ראיית רבינו אפרים דהא כלהו אית להו ומזה הוכיח דעל שנים אמרו ולזה בקשו לדחות זה דהאידנא באמת כלהו אית להו הכי ואז לא הי' לכלהו רק לחיוי ברייתא א"כ מה נפקא מינה בדחיית ראי' זו דהא מ"מ כיון שצריך לחלק בין בהמות שלנו לשלהם א"כ צדקו עכ"פ דברי רבינו אפרים לדינא דידן דאין להכשיר חסרה וורדא דכלהו אית להו האידנא ועכ"פ כיון דעיקר ראיית רש"י להכשיר מדקאמר כל הני חיוי ברייתא משמע דאיכא דלית להו ובאמת אין ראי' דהאידנא כלהו אית להו ואם הי' כוונת התוס' לדחות דברי רש"י דב' וורדות טרפה והוכחה שלו דוקא אחת אבל שתים חזינן דלית להו ועל זה דחו דאין ראי' מבהמות שלנו א"כ תיקשי נמי כנ"ל דעכ"פ לדידן טרפה בב' וורדות וע"כ דכוונתם לדחות דברי רבינו אפרים שהביא ראי' דחזינן כלהו אית להו ויצא לו מזה דב' וורדות כשר ועל זה דחו התוס' דאין ראי' דבהמות שלנו חלוקות והשתא נהי דאכתי חסרה וורדא טרפה מ"מ לא שמענו להקל בב' וורדות עכ"פ ותרווייהו טרפה וכמו כן לרש"י אין ראי' להכשיר חסרה וורדא כשר דנהי דב' וורדות טרפה אבל עכ"פ חסרה וורדא לא שמענו להכשיר ולפי זה מבואר מדברי התוס' דהאידנא תרווייהו טרפה בין לרש"י בין לר"א וכ"כ הר"ן בשם הר"י אלברגלוני ז"ל והן הן דברי הרב בשם מהרי"ו להטריף לדידן בתרווייהו ולפי זה שפיר יש לומר דאפי' יתרת מקמא כשר מ"מ ב' וורדות טרפה מכח יתר כנטול דלדידן חסרה וורדא טרפה ודו"ק. ועוד יש לומר דנהי דחסרה וורדא כשר למאן דמטריף ב' וורדות היינו משום דאמרינן דאינה מחיוי ברייתא אבל זו דוודאי הוא מחיוי ברייתא דבשביל סברא דיתר כנטול לא קאמר דאינה מחיוי ברייתא הילכך כיון שיש לה שנים נחסר אותה אחת הראוי להיות לה כיון דוודאי הוא מחיוי ברייתא ודו"ק:
ז או שינתה מקומה. זהו מה שכתבו התוס' בד"ה אבל אגבה ומתחילה רצו לדקדק דבשמאל כשר מדקאמר אבל אגבה ודחו דקמש"ל רבותא בימין [ובאמת לא ידעתי מאי רבותא יש אגבה בימין משמאל מקמא דהו כל הטעם בימין דשם אורחי' אבל אגבה פשיטא דלאו אורחי' טפי משמאל ומכ"ש דמגבה אפי' בימין איכא נמי טעמא דמתככך בצלעות] וכתבו דהא מוכח עכ"פ דשינתה מקומה כשר ומורי דודי הי' מקובל לאסור ואולי, משום דלאו אורחי' הוא ע"כ ויש להבין מה זה שחדשו דלאו אורחי' דהא פשיטא דבין אי הטעם משום חסרה וורדא או משום יתרת מקמא כל הטעם משום דלאו אורחי' וכל הספק של התוס' הי' אי נימא דלאו אורחי' או לא והוכיחו מהש"ס דכשר א"כ בהכרח דאורחי' הוא ומה זה שכתבו דאולי דלאו אורחי' וצריך לומר דכוונת התוס' ליישב דטעם מורי דודי הוא דחזינן דהאידנא לאו אורחי' והשתא אין להוכיח מהש"ס דכבר כתבו בדיבור הקודם דאין ראי' מבהמות שלנו לבהמות שלהם [וזו הוא ראי' למה שכתבתי לעיל] ועכ"פ נראה לפע"ד במה שהחמיר התב"ש בב' וורדות שיש להם שורש אחד דדוקא באחד הפוך או שינתה תוארה הולכין אחר היותר גדולה ולא בשינוי מקום ולפע"ד הא ליתא ואדרבא שינתה תוארה מוכח להדיא כש"ס להטריף דמעיקרא קאמר ביני וביני טרפה והדר קאמר כל חיוי ברייתא ש"מ דיש חילוק בתוארה בין וורדא לאונא א"כ לדידן דבעינן וורדא דוקא בעינן תוארה ואף שכתבו התוס' לחלק בגדלות מ"מ פשיטא דחדא מתוארים שלה קאמרי דהא בש"ס סתמא נאמר וכן משמע בתוס' שכתבו היינו גדולה כאונא ואינו דומה לעינונותא משמע דגם בתואר אינה דומה אבל שינתה מקומה מוכח בש"ס להדיא להתיר כמו שהוכיחו התוס' רק מורי דודי הי' מקובל לאסור והיינו דהאידנא לאו אורחי' א"כ הבו דלא לוסיף דכל שיש שורש אחד כעובי אצבע דמשום יתרת ליכא ומשום חסרה ג"כ ליכא דהגדולה כתיקנה א"כ נראה פשוט שיש להקל בזה וכ"ש בה"מ:
ח ואם אחד הפוך. עש"ך ולכאורה יש לדחות ההכרח שלו דבאחד הפוך יש להכשיר טפי דאותה ההפוכה הוי כמי שאינה וכיתרת חשבינן לה דכשר אך כבר כתב הש"ך לקמן דיתיר וורדא כל שיש לה תואר וורד קצת טרפה מטעם יתרת מקמא דלא הכשירו רק בצורת אונא ממש א"כ באין להם שורש אחד אפי' אחד הפוך ואפי' הגדולה אינה הפוכה טרפה אפי' להט"ז אפשר דגם זה מיקרי יתיר וורדא. ועמ"ש בס"ק לפני זה דה"ה שינתה תוארה ושינתה מקומה הולכין אחר הגדולה. ומ"ש הש"ך ס"ק י"ג אינו מוכרח בלשון הרב ואדרבא לפי דבריו הי' לו לומר אם אחת גדולה ואינה הפוכה כשר דתנאי הכשרות תלוי שיהא אחת גדולה דאם שווין לא משכחת לה להכשיר אמנה בד"מ משמע דלא מכשיר בשווין כמ"ש הש"ך:
ט או שיש לה שני כיסין. עש"ך בשם מהר"ם דאם יש לכיס חלק וורדא אפי' בשמאל אסור מלשון זה משמע דאפי' חלק מן הוורדא כגוונא שכתב הרב בהג"ה בשם מצא כתוב מ"מ כשיש לו כיס בפ"ע טרפה וכן משמע מדברי הש"ך סוף ס"ק כ' ולפעד"נ שיש להקל בזה דאפי' בוורדא גמורה הוכחתי דעיקר כהט"ז להכשיר בשמאל וכ"ש בזה:
יא יש לבדוק באונות. עש"ך ס"ק י"ח מה שתמה על השוחט מפראג ובאמת לא ידעתי אם הי' כוונת השוחט הזה כפשוטו כמו שהבין הש"ך האיך כתב עינונותא צריך תואר וורד ואם אין לה אין בכך כלום דכי שייך לומר בזה לשון לכתחילה ודיעבד וכיון דאם אין לה כשר האיך אמר צריך תואר וורד גם לשונו עינונותא צריך תואר וורד לא ידעתי דקרי לה עינונותא וקרי לה וורד וצריך לומר דכוונת השוחט הזה דוודאי שם וורדא הוא על תואר אחד שלה כתואר וורד שהוא עגולה אמנם פשיטא דכמה תוארים יש לוורדא שאינו מתואר וורד שהיא קטנה ויש לה חריץ וכיס ומקום מוגבל רק אחד מן התוארים שתהא עגולה כוורד וזה שכתב השוחט הנ"ל דעינונותא אחד מן התוארים שלה שיהא לה תואר וורד ואם אין לה תואר וורד אין בכך כלום לפי דעת רמ"א דאם חסרה חתיכה הרי אינה עגולה וע"כ דלא קפדינן על תואר וורד דוקא כיון שיש לה שאר תארי עינונותא ונ"מ בתואר וורד דגם זה אחד מן התארים להכשיר ע"י ודו"ק:
יד ויש מחמירין וכו' כל יתרת שאינה בדרא דאוני. עיין בטור שהביא בשם בעל העיטור לאסור והרא"ש הסכים לבעל העיטור והב"י בשם מהריב"ח האריך שם והגיה בטור ולפי הגהתו מודים הנך האוסרין דיתרת העומדת במקום הוורדא אינה אוסרת דחשיב דרא דאוני ודבריו תמוהין לפע"ד ולהיפוך מוכח מדברי הטור שהוסיף בדברי בעל העיטור תיבת ממש והיינו להורות דאפי' כדרך הוורדא מיקרי שלא בדרא וכן מוכח באמת ברא"ש דמסתמא וורדא בשמאל דומיא דימין מיירי סמוך לדרא כמו עמידת הוורדא ומ"מ טרפה משום יתרת גם בש"ס גופא לפי דעת הנך פוסקים מוכח להדיא דאפי' במקום הוורדא טרפה שהרי כתבו התוס' ופוסקים לחלק דמה שאמרו ביני וביני טרפה היינו גדולה כמו אונא משמע בהדיא דאז אפי' במקום וורדא טרפה דא"כ מאי קשיא להו הך עובדא פשיטא דבמקום וורדא מיירי והתם שלא במקום וורדא וכן מוכח להדיא מדברי בעל העיטור גופא שהביא ב"י דעל מה שאמרו חיוי ברייתא הכי אית להו כתב דדוקא אינונותא ולא ביני וביני אחריתי ש"מ דכל דאינה עינונותא טרפה אפי' במקום עינונותא וכן נראה לי עיקר לדינא לדעת האוסרין יתרת מקמא:
ובעיקר הדין הנה לפי דעת ב"י והר"ן לדעת הרי"ף דעתו ג"כ להכשיר יתרת מקמא ועל פי זה פסק בש"ע להכשיר על פי הכלל שלו לפסוק כשנים מהשלשה הם הרי"ף ורמב"ם והרא"ש אבל באמת דברי תימא הם ופשיטא דדעת הרי"ף לאסור יתרת מקמא שהרי כתב וז"ל וה"מ בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפה וה"מ מגואי אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה ודברים אלו תמוהין מאוד וסתרי אהדדי והנה לפי פשוטו כוונת הרי"ף על פי מה שכתבו התוס' וסייעתו דעיקר ההפרש בש"ס בין וורדא לביני וביני דהוורדא קטנה ואונא גדולה כמו שכתבו התוס' ולפי זה הא דאסרו ביני וביני היינו גדולה דוקא והן הן דברי הרי"ף דמעיקרא כתב דביני וביני טרפה היינו אונא דוקא ועל זה כתב וה"מ מקמא אבל מגבה אפי' קטנה כטרפא דאסא טרפה ודבריו הם ממש דברי התוס' ולפי זה פשיטא דדעתו לאסור יתרת מקמא:
אמנם אני חוכך קצת בפי' זה דהי' לו להרי"ף להביא קודם עיקרא דמילתא דביני וביני קטנה כשרה כמו שהוא בש"ס כיון דהך וה"מ בתרא עלה קאי דאפי' קטנה דוקא מקמא ולא מגבה והרי"ף מהפך בזה והביא הך עובדא אחר וה"מ בתרא ש"מ דבכוונה עשה כן דסובר דלא על זה קאי רק אדמעיקרא ובש"ס לא הביאו זה באמצע רק להורות דין ביני וביני והך וה"מ אלמעלה קאי. לכן נראה ברור כך והוא דהא דאמרינן להכשיר יתרת בדרא יש בו ב' פירושים האחד שתהא עומדת בסדר האונות נמשכת עמהם בשוה ולאפוקי ביני וביני דאין לה שייכות לאונות כלל אבל כל שעומדת כסדר האונות אפי' אינה יוצאה מחיתוכי דרא דאוני בין אונא לאונא רק מגבה מ"מ כיון שעומדת בסדר האונות לאו ביני וביני הוא וגם יש לומר דבעינן דוקא שיהא שורשה נמשכת גם כן מדרא דאוני בין אונא לאונא דוקא אבל בלא"ה אף שגוף האונא הוא בשוה בדרא דאוני טרפה וכן היא באמת כדמוכח מדברי הב"י בשם מצא כתוב והרב בהג"ה דאפי' עומדת בדרא כל שאינה משורשת במקום הכשר פסול והן הן דברי הרי"ף דקאמר ולית הלכתא כרבא ביתרת וה"מ בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפה וה"מ דבדרא דאוני מכשרינן מגואי שהיתרת יוצאה מגואי בין החיתוכים של האונות אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא אף שעדיין היא בסדר האונות כיון שיוצאה מגבה כטרפא דאסא אף שכל האונא נמשכת לגואי מ"מ טרפה מחמת חיכוך בצלעות ופי' זה נראה לפע"ד ברור בסוגי' וכ"ש בכוונת הרי"ף ומה שהביאו בש"ס הך עובדא הוא להורות דלא כל ביני וביני טרפה ואח"כ חוזר לענין הראשון ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז"ל הך עובדא וכתבה אח"כ להורות כל הנ"ל וזה ברור ולפי זה פשוט הוא לפע"ד שאפי' במקום שיש מנהג כל בעל נפש יחמיר לעצמו ויתיר לאחרים מפני המנהג ונראה שלזה כוון הרב במה שכתב ואין לשנות המנהג והיינו לאסור לכ"ע לבטל המנהג אבל מהראוי להחמיר לעצמו כנ"ל אבל במקום שאין מנהג דבר פשוט הוא שאין להתיר כלל כיון שהרי"ף והרא"ש ובעל העיטור ורש"י ותוס' וסמ"ג כולם מחמירין ופשט הסוגי' מורה כדעתם מי ירום ראש להקל נגדם במקום שאין מנהג ידוע להתיר:
טו וכשנופחין אותה. עש"ך ס"ק כ"ג ולא משמע כן מדברי המצא כתוב שהביא ב"י וכן מדברי הרב בהג"ה אמנם בעיקר דין זה אף שבש"ע נרשם מהרי"ו וב"י בשם מצא כתוב משמע דענין אחד הוא ולפע"ד אין ענין זה לזה וכן מוכח בד"מ הארוך שהביא הנך תרתי ש"מ דאין ענינו של זה כשל זה. גם נראה לפע"ד דלדברי המ"כ שהביא ב"י כל שמושרשת במקום הכשר לא איכפת לן אפי' בבליטה מלמעלה כט"ד ופי' דברי המ"כ אם נראה מעט מהריאה כאונא קטנה ויוצא מחיתוכי דרא דאונא כוונתו שאין שורשה בחיתוכי האונות ממש רק משפעת לכאן ולכאן ואין ידוע אם מקמה מושרשת או מגבה נפחינן לריאה אם נוטה לקמא שמענו שהוא מקמא ולהיפוך הוי מגבה ועל זה אמר דהיינו דוקא בליטה יתירא דהיינו שמתעקמת למטה דאז אינה משורשת במקום הכשר אבל מתעקמת והולכת למעלה ולמטה היא מושרשת במקום הכשר לא איכפת לן בבליטה למעלה ופי' זה ברור בדברי המ"כ ואי לאו הכי יש כמה דקדוקים וגימגומים ואין להאריך בזה כי מצאתי און לי בדברי היש"ש דמוכח להדיא דהבין כן דברי המ"כ ומהאי טעמא דעתו שם דהך דכתב הרב בהג"ה בשם מהרי"ו חולק על זה וסובר דאפי' משורשת במקום הכשר אף שנוטה למעלה טרפה ואי כוונתו כמו שהבינו אחרונים אין כאן מחלוקת כלל דבפחות מט"ד גם הרב מודה דכשר ובט"ד גם הב"י מודה וע"כ דמפרש דברי הב"י כמו שכתבתי דסובר דכל שמושרשת במקום הכשר שוב לא איכפת לן בשום נטי' למעלה ואעפ"י שאפשר לפרש כוונת מהרש"ל דסובר דהך דברי מהרי"ו הם להטריף אפי' בנטי' פחות מט"ד והב"י מכשיר בזה מלבד מה דלא נזכר במהרש"ל כלל שום שיעור ופשיטא שהי' לו להזכיר זה דהוא העיקר אבל בלא"ה מאיזה צד נחמיר בפחות מט"ד דאפי' על גבה ממש כשרה בפחות מט"ד ודוחק לומר דזה גרע כיון דכל האונא הוא יותר דמה בכך הא עומדת בדרא וכן הסכימו כל האחרונים דבנטי' פחות מט"ד כשר לכ"ע וברור דכוונת מהרש"ל כמו שכתבתי. ולענין דינא הסכים מהרש"ל להחמיר כדברי הרב בהג"ה ולפע"ד דברי הב"י עיקר דכן מוכח להדיא מתוס' ופוסקים דאי ס"ד דאפי' במושרשת במקום הכשר כל שנוטה למעלה כט"ד טרפה א"כ בהכרח שיפרשו מה שאמרו אבל אגבה לאו אשורש קאי רק על גוף האונא אף שהשורש במקום הכשר א"כ מאי קשיא להו לתוס' למאן דמטריף וורדא בשמאל והוצרכו לדחוק דקמש"ל אגבה אפי' בימין ועכ"פ הוכיחו דשינתה מקומה כשר דלא כקבלת מורי דודי ומאי קושיא הכא קאמר אגבה אפי' משורשת במקום הכשר ובזה באמת מקמא כשר כדברי מהרי"ו אבל כשעומדת לגמרי בשמאל או שינתה מקומה טרפה וע"כ דסבירא להו דהכל בתר השורש קאי וכיון שמושרשת במקום הכשר כשרה וזה ברור וכן מוכח מדברי הרי"ף לפי מה שפרשתי כוונתו לעיל דהכל בתר השורש קאי וכן נראה עיקר לדינא ועכ"פ בה"מ יש להקל אפי' בנטי' כט"ד כל שמושרשת במקום הכשר בפרט שגם דברי המ"כ שהביא הרב יש לפרש כן דעל השורש קאי ולא למעלה וכן משמע בד"מ הארוך. ועיין בט"ז סוף סי' זה שהביא דברי רש"ל הנ"ל בקיצור וכתב דהב"י חולק וכל דברי מהרש"ל שם הם דברי מהרי"ו שהביא הרב כאן ודברי הב"י הם המ"כ שהביא ב"י מבואר ג"כ דסובר דפליגי אבל לא נתברר לי כוונתו אי דבפחות מט"ד סובר דפליגי וכט"ד לכ"ע טרפה או כמ"ש דבט"ד פליגי ואי כוונתו בפחות מט"ד הוא להיפוך מכל הפוסקים האחרונים כמבואר בש"ך גם אין טעם כלל לזה ועכ"פ יש לתמוה שלא ביאר כוונתו בזה והעיקר כמ"ש:
טז דזה מקרי בדרא דאוני. רבים תמהו דבסס"י כתב דנוהגין דלמטה מן הוורדא מיקרי שלא בדרא ועט"ז מה שדחק בזה. ואני תמה דפשיטא דלק"מ דהא בב"י גופא יש להבין דבסוף סי' לא הזכיר כלל מהנך טעמים שכתב כאן דאומא נמי איקרי אונא ומקמא ודרא דאוני חדא היא הגם שלא הזכיר כלל מהך דלעיל וברור שאין ענין זה לזה דהא חזינן באונות גופא אם אונא אמצעית גדולה מאונא הסמוכה לאומא טרפה וכן באונות למעלה ואמות למעלה ובהא פשיטא דהוי דרא דאונא רק דאמרינן דקפידא יש באונות הללו שיעמדו כסידרן כמות שהם בכל הבהמות וכל אחת ששינתה מקומה הראוי לה טרפה דמיקרי שלא בדרי דמקום אונא זו דוקא כאן וזו כאן וכמו כן הי' מקום לומר דמקום כל האונות דוקא למעלה מאמות ולא באחת למטה הרי עומדת שלא בדרא וכן יש לומר כי מקום אונות דוקא כולם למעלה מוורדא ולמטה הוי שלא בדרי וכל זה באותן הג' אונות שהוקבע להם מקום כמו בכל בהמות אבל ביתרת פשיטא שלא הוקבע לה מקום רק שלא יהא מקמא או מגבה ובזה כתב ב"י כאן דהא וודאי לא הוי לא מקמא ולא מגבה רק דרא דאוני והיינו כל שעומדת מן הצד במקום שאונות כשרה וכל הצד כשר לה שלא הוקבע לה מקום כלל משא"כ אחת מן הג' סובר הרב דלמטה מן הוורדא הוי שלא בדרי דאילו ג' אונות הוקבע להם מקום מן הצד ולמעלה מוורדא דוקא וזה ברור ולק"מ ומזה תבין כי מה שכתב בשמ"ח סי' כ"ד הבאתיו לעיל ס"ק ג' הוא להיפוך ממש דביתרת לכ"ע בכל מקום שעומדת מן הצד הוי דרא דאוני וכמ"ש לעיל ס"ק ג' עיי"ש:
יז אבל אם הם שוה בשוה. בד"מ הביא דעה להטריף בזה ופשוט הוא מדברי הרמב"ם להקל שהרי כתב חליף שתים בימין בלא וורד ושלש בשמאל מבואר דשתים עם וורד כשר וקשה הא אפי' עומדת בדרא ממש טרפה בשוה בשוה וכ"ש בהשלמת הוורדא (וכן משמע בש"ס דאל"כ הוי פי' חסר ויתיר חסר דוקא בשמאל ויתיר דוקא בימין ודו"ק] ואף דבוושט אמרינן חליף טרפה ויש אוסרין אם שניהם לבנים ואדומים כבר כתבתי לעיל ס"ק ב' דלא דמי חילוף צורה לחילוף המנין. ועש"ך בשם מהרש"ל דאפי' יש בכל צד ה' כשרה דלא כהגהת מהרי"ו וכתב וז"ל ולפי דעתי שאינו בנמצא אבל אם הוא בנמצא וכו' ויש להבין כיון דכ"כ לאו אורחי' עד דנראה לו שאינו בנמצא כלל א"כ למה אם יארע כשרה הא כל הטעם דאורחי' הוא והא לאו אורחי' ומזה ראי' כמש"ל סק"י דהא דמכשרינן בדרא לאו משום דאורחי' רק דכך הלכה דבדרא אין היתרת מזיק אף דלאו אורחי' עיי"ש ודו"ק: