תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
מהדורא בתרא חיו"ד
סימן א
א אפי' נשים. זהו מה שהוכיחו התוס' והרא"ש מריש פ"ב דזבחים דקאמר טמאים אצטרכי לי' ולא קאמר נשים דנקט במשנה קודם, ויש לתמוה לכאורה דמאי קושיא דפשיטא דוודאי הוי מצי למיתני לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי וכל חד וחד כדינו ומדקתני בכלהו לישנא דדיעבד דוקא מוכרח לומר דמשום דבעי למיתני טמאים ולאשמעינן הך דינא דבקדשים לא ישחטו לכתחלה לכך נקט בכלהו חד לישנא אבל בנשים פשיטא דליכא למימר דתנא בא לאשמעינן הא מילתא דנשים לא ישחטו לכתחילה הא ליתא דאדרבא כיון דאפי' בחולין אסורי כדברי ב"ה האיך קמ"ל תנא בקדשים ואין ענין איסור לכתחילה של נשים דבר התלוי בקדשים דוקא וע"כ צ"ל משום דמ"מ בעי למיתני נשים דכשרין לקדשים ולא משכח בהו היתר לכתחילה מוכרח לומר דיעבד והא לא קשיא כלל דמשום הא לא הו"ל לתנא לשבושי כלהו והו"ל לומר כל הפסולין כשרים בשחיטת קדשים כחולין וכל חד וחד כדיני' [ונהי דהא לא קשיא דהו"ל לתנא לומר בנשים בגוונא דמותרין לכתחילה כגון ברואין די"ל דהי' להם לתוס' הכרח דב"ה אוסר בכל גוונא כמ"ש בחידושי אבל הנ"ל קשה] ומוכרח הש"ס לומר דמשום טמאים הוא דבא לאשמעינן דטמאים לכתחילה לא מכח לתא דקדשים משא"כ בחולין, ויראה לי מדקדוק לשון התוס' דהם הבינו חששא דב"ה דנשים דעתן קלות ואין המצוה חשובה אצלם לדקדק בה כראוי ואין ראוי לסמוך עליהם, וזה שכתבו התוס' דהא ליתא דהא חזינן דאפי' במוקדשין שוחטת לכתחילה והתם פשיטא דלא מהני רואין דהא בעינן כוונה לשחיטה והרואין אינן יודעין זה והם חשודין שלא לכוון כראוי ומתעסק בקדשים פסול, ואף שדעת התוס' ברואין ומלמדה לעשות לשמה סגי כמ"ש התוס' שם (די"ב) מ"מ פשיטא דהוי מצי לשנויי נשים איצטרכי לי' לאשמעינן דלכתחילה לא משום כוונה דבעינן בקדשים משא"כ בחולין כל שראו שלא קלקלה סגי והוי שפיר ממש כמו השתא דמשני בטמאים כנ"ל בכוונת התוס', ועכ"פ תלמוד שאין כ"כ קושיא לדעת ב"ה מסוגיא הנ"ל דוודאי י"ל דכוונה דבר קל הוא ואין לחשוד אותה אבל בשחיטה חושדין אותה, גם י"ל דעיקר טעמו משום עלפוי' ואדרבא מה שתירצו התוס' דלכך נקט התם נשים משום דלשאר עבודות נשים פסולות ואפי' כהנת ור"ל דבלא"ה כיון דקתני זרים ממילא נשים בכלל, ולזה כתבו משום דחזינן דלשאר עבודות קפדינן על צד אישות ואפי' כהנת ס"ד דאפי' לשחיטה פסולין, ובאמת עדיין קשה כיון דחזינן דכלהו דקא חשיב התם טמאים וטבו"י דקפדינן ג"כ על צד טומאה בעבודה ואפי' באופן שאינו מטמא לקדשים ומ"מ לשחיטה כשרין א"כ כיון דקתני זרים דכשרים ש"מ דנשים נמי ומדקתני נשים ובחולין לא קתני נשים ש"מ דבאמת אינן שוחטות לכתחילה וא"כ ראוי לחוש לדעת ב"ה כמ"ש הרב בהג"ה, ובחידושי בארתי דלדעת ב"ה יש לאסור אפי' באחרים רואין ואין להאריך מאחר שכבר נהגו שאין הנשים שוחטות כלל:
ולענין אי אמרינן בנשים רוב מצוין נראה מדברי הש"ג פ"ק דחולין דלא אמרינן בהו רוב מצוין אבל מדברי התוס' גיטין (ד': בד"ה ע"א) משמע דגם בהו שייך רוב מצוין דמעיקרא כתבו להוכיח מטעם בידו דהא אנו סומכין אפי' היכא דלא שייך רוב מצוין כגון שנחתך כל הראש ואין בה"ש ויכר, וכתבו ע"ז ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אף שחין יודעות הלכות שחיטה, מדלא כתבו בנשים אף דלא שייך רוב מצוין כמו שכתבו קודם אלא ודאי דגם בהו שייך רוב מצוין רק קושייתם דאנו סומכין אף דאין יודעות באמת וזה ברור, וכן משמע בש"ס דדחו אוקימתא דרבינא מכח רוב מצוין משמע דליכא גוונא שיוכל לשחוט בלי אחרים רואין ולא נימא בי' רוב מצוין ודו"ק:
ועט"ז מה שהקשה מדברי התוס' קידושין (פרק ע"י) דכתבו דלכתחלה לא עבדי אלא מיוחסין והא דקתני התם נשים היינו דיעבד וקשה קושי' התוס' חולין, ובלא"ה דברי התוס' סותרין זה את זה דכתבו בהדיא דהא דזבחים היינו דיעבד ובחולין כתבו בהדיא דהיינו לכתחלה, גם יש לתמוה שכתבו בפי' אע"ג דשחיטה כשרה וכו' היינו דיעבד ובפי' אמרו בש"ס ה"ה דאפי' לכתחלה ומשום דקא בעי למיתני והכי הוי להו לומר היינו מדינא אבל מ"מ לא עבדי שכהנים הי' מקפידין וכדומה, לכן נלפע"ד לישב כך והוא דהא ודאי דאין כונת התוס' התם רק למעט עבדים ולא שאר הפסולין לשאר עבודות רק על מיוחסין הוי קפדי דהא עיקר ראייתם מהך דהתם אין בודקין מן המזבח ולמעלה דלא מוכח רק מיוחסין ועוד דהא זרים בודאי מיוחסין כשרים ומ"מ פסולין לשאר עבודות ול"ל דזר מיוחס אינו שוחט לכתחלה ומה שכתבו בסוף כשרים מיוחסים אין כונתם בתיבת כשרים למעוטי פסולין לעבודה ולמעט נשים ועבדים דהא ליתא כנ"ל רק כונתם כשרים המשיאין לכהונה דעבדים אפי' לבוא בקהל ישראל אסורין ולא סגי בכשרים לקהל ישראל רק מיוחסין דהיינו משיאין לכהונה, ומה שכתבו מתחלה אע"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים לאו לאקשויי מנשים קא בעי דפשיטא דלא קשיא מנשים כלל רק משום דהתם כך קתני נשים ועבדים נקטי תרווייהו ועיקר קושיתם מעבדים:
ומעתה ממילא דברי התוס' נכונים ע"י שני פנים חדא דודאי יש להבין בהא דמשני טמאים איצטרכי לי' ובכמה מקומות כהאי גונא מקשה תני תרתי אטו חדא וכ"ש כאן דנקט תלתא אטו חדא וע"כ צ"ל כך דודאי ידע דעבדים לכתחלה לא דמשנה שלמה שנינו אין בודקין מן המזבח ולמעלה, דהכונה עבודות הכשרות כמו שהוכיחו התוס' הנ"ל, רק דקשיא לי' תני תלתא אטו חדא ואהא משני דטמאים נמי לכתחלה לא והוי תרתי אטו תרתי, ועוד נראה והוא העיקר דכבר בארנו לעיל (ס"ק זה) דהא דמשני טמאים איצטריך לאו משום דבאמת לכתחלה לא [לכך] הוכרח התנא לומר דיעבד, הא ליתא דפשיטא דהוי מצי למיתני לישנא דמשמע הכי והכי וכל חד וחד כדיני' רק דכונת הש"ס דמתניתין בעי לאשמעינן באמת האי דינא דטמאים לכתחלה לא דלא שמעינן לה בעלמא לכך קתני דיעבד להשמיענו זה, והשתא תינח בטמאים אבל בעבדים ל"ל דהתנא רוצה לאשמעינן באמת דלכתחלה לא דזה כבר נלמד ממשנה הנ"ל אין בודקין [וכו'[ ועוד אי הא בא לאשמעינן מאי אירי' עבדים אפי' אין משיאין לכהונה לא עבדי לכתחילה וע"כ דלא בא התנא להשמיענו רק הכשר טמאים בשחיטה, וא"כ פשיטא דהוי מצי למיתני לישנא דמשמע הכי והכי וכל חד כדיני' ולמה לי' לתנא לשבושי כלהו אטו עבדים כיון דאין בא לאשמעינן פה איסור לכתחלה כלל, ומ"מ כאן הקשו תוס' שפיר על ב"ה כמ"ש לעיל דמשמע להו דלענין כונה [דיש בקדשים] משא"כ בחולין שפיר מצינן לומר דקמ"ל איסור לכתחילה בקדשים משא"כ בחולין כנ"ל ודוק היטב:
ב שרוב הרגילין לשחוט בחזקת מומחין ומוחזקין כן הוא לשון הטור ומבואר מדברי הט"ו דס"ל ג"כ דצריך שיהא מוחזק באמת רק דאזלינן בתר רובא גם בהא דוודאי מוחזקין הן, וכן מבואר מלשון הטור שכתב אפי' אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, משמע דמוחזק לשחוט שלא יתעלף בעינן לכ"ע, ולפ"ז ליתא למ"ש התב"ש (ס"ק ד') דהך פלוגתא אי בעינן שאלה בעילוף תליא בהך דלדידן דס"ל כרמב"ם דבעי הוחזק לפני חכם דוקא אין צריך לשאלו משום דאיכא תרי רובא דרוב בנ"א אין שוחטין אא"כ הוחזקו בפני חכם ורוב בנ"א אין מתעלפין, ולפי הנ"ל הא ליתא דגם להרא"ש וטור פשיטא דבעינן שיהא מוחזק שלא יתעלף וא"כ איכא תרי רובא חדא דוודאי לא ישחוט אא"כ הוחזק ורוב אינן מתעלפין [ובזה נדחו דבריו ג"כ (ס"ק ל"ט) ויתבאר בסמוך (ס"ק ז' וס"ק י"א)] תדע דהא אפי' להרא"ש דמצריך שאלה בעילוף מודה בליתא קמן דכשר כמבואר להדיא ברא"ש, וע"כ דטעמא משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן וכן מסיק הרא"ש בהדיא דדין אחד למומחה ומוחזק דדיעבד בליתא קיין כשר בתרווייהו ש"מ דמטעם רובא אתינן עלה דרוב מוחזקין כמו רוב מומחין, ובעיקר המחלוקת בענין שאלה בעילוף יתבאר בסמוך בס"ד.
ג אבל אם הוא לפנינו. עש"ך בשם הראב"ן. ולא נתברר מי דחקו להראב"ן לפרש כן, ונראה דקשיא לי' קושי' התוס' דהאיך יחלוק רבינא על הברייתא דרוב מצוין, ומה שתרצו התוס' לא ניחא לי' כיון דהתם דחו לה וכן לר"נ (די"ב) מקשה בפשיטות לימא רוב מצוין ולא קאמר דס"ל דלא אמרינן רוב מצוין [ולשיטת התוס' צ"ל דלר"נ קשיא להו שפיר דמ"מ אתיא כתנאי, אבל לרבינא דמפרש מתניתין לא שייך להקשות לימא כתנאי] ועוד קשה בעיקר אוקימתא דרבינא דמפרש שחיטתן כשרה ע"י בדיקה אי גמיר, וקשה מאי קמ"ל פשיטא דכשר כיון דאפי' לכתחילה מוסרין לו בידע דגמיר כ"ש שאין לפסול דיעבד והא וודאי לא שייך לומר דקמ"ל דס"ד כיון דעשה שלא כדין למסור לו לכתחילה ולא ידע קודם דגמיר גם דיעבד אסור דהיכן מצינו קנס זה ומהיכי תיתי למיקנסי', תו קשה דמוקי סיפא בליתא למיבדקי' ומתניתין קתני וכולן דקאי אהנך דמעיקרא משמע דמיירי בהך גופא דמיירי מעיקרא ומעיקרא לא מיירי כלל בליתא קמן רק באיתא קמן, ועוד דלפי מה שתירצו התוס' דרבינא סובר דפליגי תנאי ברוב מצוין אכתי תיקשי לתנא בתרא דסובר רוב מצוין וא"כ כמאן ס"ל דהא האי תנא ע"כ רוב מוחזקין נמי ס"ל, ודוחק לומר דלפום לישנא בתרא אמרינן דפליגי הני תנאי ברוב מוחזקין לא ברוב מצוין, ועוד דמאי סברא יש לחלק ביניהם דהא עיקר טעמא דרוב מומחין כיון שצריך להיות מומחה לא הי' שוחט לולא שהוא מומחה א"כ ה"ה במוחזקין כיון דצריך להיות מוחזק לולא זה לא הי' שוחט לזה ס"ל להראב"ן דוודאי גם בלישנא קמא מודה רבינא דרוב מומחין וכל היכא דליכא למיבדקי' כלל כהך ברייתא דמצא תרנגולת מודה רבינא דכשר רק רבינא לא קאמר רק היכא דאפשר למיבדקי' ובס"ד הוי מפרש דאיתא קמן לפנינו לבדקו ואהא מקשה בבודקין אותו סגי כיון דאיתא קמן, וע"ז משני דהכל בליתא קמן מיירי ומעיקרא קאמר דצריך למירדף אבתרי' למיבדקי' אבל באחרים רואין אין צורך למירדף אבתרי', והשתא פירוש המשנה כך הכל שוחטין לכתחילה בידע דגמיר אבל בלא"ה לא ישחוט אבל דיעבד תליא אי אפשר למיבדקי' אפי' ליתא קמן צריך בדיקה ואסור לאכול עד שיבדקנו ואי ליתא למיבדקי' כלל כשר בלי בדיקה ואי אחרים רואין וליתא קמן אפי' אפשר למיבדקי' אין צורך ומותר לאכול ע"י האחרים וכהאי גונא הפי' בהך דמוחזקין ומיושב קושי' תוס' הנ"ל ודו"ק:
ד צריך לבדקו אם הוא מומחה, משמע מדברי הרמב"ם שאין צריך לבדקו רק על עיקרי הלכות שחיטה כי מן העקרים נתבאר לן שיודע לשחוט ולהא לא חיישינן שמא אירע לו קלקול וסיבה בשחיטתו עד כי מחמת שאינו יודע דקדוקי הדינים יתיר האיסור דעל זה שפיר סמכינן על רוב מצוין אפי' לכתחלה תדע דמוסרין לכתחילה למומר לתיאבון והשתא ניחוש שמא אירע לו קלקול ואינו חושש להודיע דהא בסכין פגום חיישינן שישחוט וע"כ דכל שיודע לשחוט לא חיישינן דאירע לו קלקול והכא נמי אף דאם באמת אינו יודע הלכות שחיטה בוודאי אסור לאכול משחיטתו אבל בהא דבאמת רוב מצויין מומחין הן הלכך נהי דהיכא דאיכא לברורי מבררין מ"מ כל שיודע עיקרי ההלכות שוב לא חיישינן כ"ה, גם נלפע"ד דדוקא במי שאינו ידוע אצלינו כלל אז סומכין על הרוב בין על מומחה בין על מוחזק אבל במי שידוע אצלינו שאינו מוחזק ושחט בזה בעינן דוקא שנדע בבירור שיודע הלכות שחיטה דכיון ששחט ואינו מוחזק איתרע לי' רובא דהא פירש"י הטעם דרוב מומחין שאילו לא הי' מומחה לא הי' שוחט ומהאי טעמא אמרינן רוב מוחזקין וזה ששחט ואינו מוחזק וודאי אסור לאכול אפי' דיעבד עד שיבדקנו ואפי' ליתא קמן טרפה כנ"ל, ועי' בסמוך בביאור דברי הרמב"ם בפי' המשנה תמצא סיוע לכל הנ"ל:
ה אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף לפי שנראה לפע"ד שהפוסקים האחרונים לא כוונו יפה בענין זה גם דברי הרב ב"י לא נתבררו לי בזה צריך אני להאריך ולברר הכל על נכון, גרסינן פ"ק דחולין הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד ופריך רבינא מומחין אף שאין מוחזקין ובחד לישנא מוחזקין אף שאין מומחין וקאמר התם כלהו כלישנא קמא לא אמרי, רוב מצוין כו' כל"ב לא אמרי, לעלפוי' לא חיישינן, ודקדק הר"ן ז"ל מדקאמר מעיקרא רוב מצוין וכו' והכא לעלפוי' לא חיישינן ש"מ דלעלפוי' אפי' לכתחילה לא חיישינן ע"ש וצריך להתיישב באורך דעתו ז"ל אי הי' הכוונה לחלק דאף דלענין רוב מצוין צריך בדיקה באיתא קמן אבל לענין עלפוי' אפי' איתא קמן אין צריך שאלה אבל מודה דכמו שצריך להיות מומחה צריך להיות מוחזק רק דלענין מוחזקין סומכין אפי' לכתחילה דוודאי מוחזק הוא אבל כל שאינו מוחזק בוודאי מודה הר"ן דלא ישחוט לכתחילה וכן דיעבד בלי שאלה אסור או דכוונת הר"ן ז"ל לחלק מדקאמר לעלפוי' לא חיישינן ולא קאמר רוב מוחזקין משמע דלא בעינן מוחזק כלל דלא חיישינן כלל שיתעלף, ולפ"ז אינו מוחזק וודאי ג"כ מתיר הר"ן אפי' לכתחילה ובוודאי כוונת הר"ן ז"ל (כסברא) [כלישנא] בתרא שהרי כתב על זה והרמב"ם החמיר עוד לחוש לעלפוי לכתחילה והשתא לא נזכר ברמב"ם רק שהשוחט צריך שיהא מוחזק באמת אבל להצריכו שאלה לא נזכר ברמב"ם כלל ובפי' כתב הטור לדעת הרמב"ם דסובר דלא בעינן שאלה בעילוף אפי' איתא קמן וע"כ דסובר הר"ן ז"ל דלא בעינן שיהא מוחזק כלל וע"ז הביא דעת הרמב"ם דבעי מוחזק, ובאמת לא הי' מהצורך עוד לראי' בזה רק לפי שראיתי להתב"ש (אות ד') שגמגם בדעת הר"ן ז"ל ורצה לדחוק דמה שכתב והרמב"ם החמיר עוד היינו דהוא החמיר בפי' אבל בדברי הרי"ף אין הכרע ורצה להוציא דברי הר"ן מפשטן צריך אני להוכיח בהכרח שכך היתה כוונתו כנ"ל והוא דוודאי בלא"ה יש להקשות לכל הפירושים דהא רבינא בלישנא בתרא סובר במוחזקין ממש כמו בל"ק במומחין ובש"ס הוכרח לתרץ למה נאדי הני אמוראי מב' אוקימתא דרבינא א"כ תיקשי בש"ס גופא מנין להם לומר דכ"כ נחלקו על רבינא בלישנא בתרא כיון דאי נימא דנחלקו וסבירא להו בל"ב כמו בל"ק שוב לא קשיא למה לא מפרשי כרבינא א"כ מי הכריחם לומר דבל"ב פליגי על רבינא דלעלפוי לא חיישינן ולהוסיף חד דרגא טפי ודי ג"כ אי נימא דס"ל רוב מוחזקין כמו רוב מומחין וכמו דהדין לענין מומחין כן הדין לענין מוחזקין והוא תמוה לכאורה, וע"כ צ"ל דוודאי כל שנאמר דהנך אמוראי ס"ל חשש העילוף ג"כ רק מכח רוב הוא דמכשרי עדיין לא נמלטנו מהקושיא כלהו כל"ב לא אמרי דמה בכך דרוב מוחזקין מ"מ מצי לפרושי כשאינו מוחזק באמת דאז בעי בדיקה דיעבד הכל כל"ב דרבינא רק רבינא דלית לי' רוב מוחזקין מוקי לה בסתם אדם ואינהו דאזלי בתר רובא נהי דבסתם אדם לא מצי לפרושי מ"מ באינו מוחזק באמת הוי מצי לפרושי הך אוקימתא ממש דרבינא ולכך הוכרח לומר דהנך אמוראי לא חיישי לעילוף כלל ולכך לא מצי לאוקמא כרבינא כלל משא"כ בלישנא דמומחין כל דס"ל רוב מומחין שוב לא מצי לפרושי כרבינא דליכא לפרושי באינו יודע וודאי הלכות שחיטה א"כ פשיטא דטרפה משא"כ בעילוף אפי' אינו מוחזק וודאי עדיין סגי באמירת ברי לי רק רבינא באמת לפי דעתו סובר אפי' בסתם אדם בעי ברי לי דוקא אבל פשיטא דברי לי סגי אפי' אינו מוחזק וודאי א"כ כשביקש ליתן טעם דלא מפרשי כרבינא הוכרח לומר דלא חיישי לעלפוי כלל כן צ"ל לדעת זו שמחלקין בין עילוף למוחזק מדקדוק לשון הש"ס הנ"ל, ולפ"ז מוכח דלא כהתב"ש הנ"ל דאי כוונת הר"ן לחלק בין איתא קמן אבל מודה דצריך שיהא מוחזק א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא ודוק היטב:.
ולפ"ז אני תמה על הרב ב"י שפי' דברי הרמב"ם דנא מצריך שאלה משום דאי הי' מתעלף לא הי' מאכילה לנו, וכתב שזהו פי' לעלפויי לא חיישינן ורבינא פליג בזה, ולפי הנ"ל הא ליתא דכיון דעיקר מה שהוצרכו לחלוק על רבינא כ"כ ולא סגי להו ברוב מוחזקין היא כמ"ש דכל עוד שיש לחוש לעילוף אכתי הוי מצי לפרושי כרבינא א"כ ממילא מוכח מהאי טעמא דאינו צריך להיות מוחזק כלל כמו שהוכחתי לדעת הר"ן והרמב"ם סובר בהדיא שצריך להיות מוחזק באמת עכ"פ א"כ ע"כ דמפרש באמת לעלפוי לא חיישינן כפשוטו כמו רוב מומחין א"כ עדיין לא נתיישב למה לא מצריך שאלה בעילוף כמו בידיעות הלכות שחיטה, הן אמת דבלא"ה אני תמה מאוד על הנך דס"ל דבעינן ידיעת ה"ש ושאלה בעילוף דהא בש"ס מוכח בהדיא דליכא למ"ד דבעינן תרווייהו מומחין ומוחזקין דא"כ אנן מחמרינן טפי מרבינא דאילו לרבינא בכל לישנא סגי לי' במומחין או במוחזקין א"כ כדקאמר טעמא למה נאדו מאוקימתא דרבינא לא הו"ל לומר משום דמקילינן מרבינא דרוב מומחין ולעלפויי לא חיישינן הא בלא"ה בכל לישנא דרבינא לא אתי שפיר לדידן דל"ק מומחין שאין מוחזקין לא מהני לדידן רק על סמך שאלה או דצריך לכתחילה להיות מוחזק דוקא, ועכ"פ לא אתי שפיר הכל שוחטין וכן בל"ב מוחזקין אף שאין מומחין לדידן לא מהני רק שיהא מומחה לכתחילה או ליתן על סמך בדיקה לכל מ"ד כדאית לי' ולכ"ע עכ"פ לא אתי שפיר הכל שוחטין דליכא לפרושי באמת מומחין ומוחזקין דמאי אתי לרבויי כמו שפירש"י להדיא דעיקר הקושיא דהכל אתי לרבויי, ובהכרח שנאמר דאפי' למ"ד דלכתחילה בעינן מומחין או מוחזקין ה"מ בכל חד לישנא בל"ק כדמתרץ רוב מומחין ס"ל דלא סמכינן בזה לכתחילה והיינו בהך לישנא דאינו מוחזק ולא מומחה דלרבינא לא סגי בכך ולדידן סגי בכך, ע"ז אמרינן דאפי' לדידן בעי לכתחילה מומחין עכ"פ וכן בל"ב אבל כל שהוא מומחה שוב ליכא למ"ד שנצריך אותו להיות מוחזק לכתחילה או שאלה בעילוף והטעם בזה צ"ל משום דכל דחזינן שהוא אחד מהן לכ"ע סמכינן אפי' לכתחילה דמסתמא הוא מוחזק ג"כ או להיפוך כשאנו רואין שהוא מוחזק וודאי סמכינן אידיעת הלכות שחיטה אפי' לכתחילה ולפיכך כתב הרמב"ם מתחילה שהשוחט צריך שיהא מוחזק באמת ומומחה שכך דינו של השוחט ואח"כ כתב במי ששחט ואינו ידוע אצלינו דשואלין אותו ה"ש דכל שידוע שיודע ה"ש שוב אין צורך שאלה בעילוף אפי' לכתחלה דליכא למ"ד דבעינן תרתי לכתחילה כמו שהוכחתי, והא דלא כתב להיפוך דשואלין אותו אם נתעלף, דהא ליתא דמה בכך בשביל זה לא סמכינן שיודע ה"ש בשביל שאומר שלא נתעלף רק אם שחט לפנינו ולא נתעלף דידעינן שהוא מוחזק אז סמכינן אידיעת ה"ש לכתחילה אבל לא בשאלה בעילוף וכיון דמיירי באיש שאינו ידוע (ששחט) שיודע ה"ש להכי] כתב לבדקו על ה"ש וזה ברור:
ובאמת אני תמה על הרא"ש שכתב בפשיטות דדין אחד למומחה ומוחזק דהיכא דאיתא קמן צריך בדיקה ושאלה והיינו כדברי הגאונים ז"ל שהביא קודם דדוקא בליתא קמן הוא דמכשרינן ולכתחילה מוסרין לו על סמך תיקון ומ"מ לא מיקרי כהאי גוונא לכתחילה א"כ תיקשי לנוה לא קאמר בפשיטות דלא מצי לפרושי כרבינא משום דלכתחילה באיתא קמן צריך תרווייהו להוציא מחשש עילוף וחשש שאינו יודע ה"ש וצריך ליתן לו על סמך הני תרתי א"כ הרי אין כאן הכל שוחטין לכתחילה כלל ולמה לן לתרוצי משום דאנן מקילינן טפי מרבינא אדרבא הא לא מצי לפרושי כרבינא דמחמרי טפי מרבינא דבעינן מומחין ומוחזקין לכתחילה ואין כאן הכל שוחטין לכתחילה כלל, וגם בדברי הר"ן ז"ל הי' מקום להקשות כך שהוא מחלק בין מומחה למוחזק וקשה הא ליכא נפקותא כלל במה נפשך דהא חד מינייהו צריך להיות וא"כ באיזה אופן הוא מסופק על עילוף, אי כשאינו מומחה הרי צריך להיות מומחה ואי כשהוא מומחה אף להיפוך כשהוא מוחזק אין צריך להיות מומחה, אלא שעל הר"ן ז"ל לק"מ כפי מה שפירשתי דבריו קודם דמה שחילק בין עילוף למומחה הוא דאינו צריך להיות מוחזק באמת אפי' בינו לבין עצמו שיודע שאינו מוחזק יכול לשחוט דלא חיישינן כלל שיתעלף ומומחה בוודאי צריך להיות אף שהוא מוחזק כל שיודע שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו [אבל לפי הבנת התב"ש בכוונתו דלא הקיל הר"ן רק שלא להצריכו שאלה באיתא קמן גם על הר"ן קשה כנ"ל] וכן צריך לפרש דברי הרא"ש דמתחלה חקר לרב אלפס אי בעי מוחזקין אח"כ סיים דמומחה ומוחזק שוה, והוא היפוך מה שכתב קודם ודוק היטב בדברי הרא"ש שם דלכאורה אין לדבריו הבנה כלל, וצ"ל דמתחלה חקר אי בעינן מוחזקין והיינו דס"ד דאין צריך להיות מוחזק כלל, וע"ז כתב דמדברי רב אלפס אין ראי' דלא בעינן מוחזקין דהא הוצרך לראי' לדחות הך לישנא דמומחין א"כ אי בעינן מוחזקין אין ראי' מברייתא דהתם אמרינן דהי' מוחזק אבל אם באמת אינו מוחזק לא שמעינן מברייתא להכשיר, וכתב על זה דיש שדקדקו דלא בעינן מוחזקין מהא דקאמר לעלפויי לא חיישינן והיינו כדברי הר"ן הנ"ל, ודחה זה דמה בכך מ"מ רבינא גופא לא ס"ל כן ואין ראי' מברייתא לדחות דברי רבינא דהוא בתרא שהרי רב אלפס הוצרך לראי', גם במה שדחו לישנא קמא וכתב על זה דמדברי רב אלפס נראה דדין אחד להם דלכתחילה צריך להיות באמת מוחזק ומוסרין לו על סמך שאלה ובדיקה ואי ליתא כשר דרוב מומחין ומוחזקין, עכ"פ מבואר מדברי הרא"ש דבאמת מלישנא דלעלפויי לא חיישינן מוכח דלא חיישינן לעלפויי כלל ולא בעינן מוחזקין כלל וכמו שכתבתי בדעת הר"ן דלא כהתב"ש הנ"ל, ולפ"ז על הר"ן לק"מ אבל על הרא"ש קשה דהוא מסיק באמת דצריך תרתי, ועכ"פ דברי הרמב"ם וודאי יש ליישב בהנ"ל:
אמנם לפי דבלא"ה דברי הרמב"ם בפי' המשנה ג"כ צריכין ביאור בענין זה שכתב לפרש פי' במשנה עם וכולן, וכתב שפי' זה נתאמת בש"ס ובאמת מבואר בש"ס להדיא דכלהו אוקימתא אידחו וליכא אוקימתא עם וכולן כלל גם קשה לי באמת מ"ט דרבינא דמצריך שיאמר ברי לי ומה יתן ומה יוסיף אמירה זו דהא ע"כ דס"ל באוקימתא זו דרוב מומחין א"כ פשיטא שיודע הלכות שחיטה בכל פרטי הדינים ועכ"פ מסתפק ושואל א"כ הרי יודע שצריך להיות אצלו ברי גמור שלא נתעלף ואי אינו יודע מזה הרי אינו יודע ה"ש ואסור לאכול משחיטתו, גם קשה באמת אי נימא דמודה רבינא בהך לישנא דרוב מומחין א"כ ממילא רוב מוחזקין ג"כ דמ"ש כיון שהשוחט צריך שיהא מומחה ומוחזק לכן ס"ל לרמב"ם דודאי רבינא בהך לישנא ג"כ לא ס"ל רוב מצויין רק טעמו דמהני כיון דעכ"פ יודע עיקרי הלכות שחיטה דאי אינו יודע כלום לא נקרא אינו מומחה וכהאי גונא נקרא בחו"מ (סי' כ"ה) הדיין גמיר וסביר מומחה וגמיר לחוד אינו מומחה אבל לא גמיר ולא סביר לא נקרא אינו מומחה ואף כאן שאין מומחין הכונה שאינו ידוע אם הוא מומחה אבל זה ידוע שיודע עיקרי הלכות שחיטה ובלי ספק אינו מומחה, ולזה ס"ל לרבינא אף דאי ידוע דאינו יודע הלכות שחיטה לגמרי בוודאי אסור לאכול משחיטתו ואפי' שואלין אותו עשית כך וכך והוא משיב הן באופן שלא שהה ולא דרס מ"מ אסור דחיישינן שמא אירע לו קלקול ולאו אדעתי' אבל זה שאינו ידוע אם הוא מומחה אף דרובא ליכא מ"מ כ"ה לא חיישינן דאינו יודע ה"ש וגם שהה ודרס ולאו אדעתי', הלכך כל שאומר ברי לי שלא נתעלפתי סגי בכך אבל בלי אמירת ברי לי אין לסמוך שלא הי' מאכילה לנו דלית לי' רוב מצויין א"כ אינו יודע כלל אם עשה שלא כהוגן אבל כשאומר ברי לי אף דאי וודאי אינו יודע לא מהני זה מחשש דילמא לאו אדעתי' אבל דספק מהני זה אבל אם הוא מוחזק ודאי לפנינו בהא ס"ל לרבינא דלא חיישינן כלל שמא אינו יודע ה"ש כיון דחזינן דרגיל כ"כ בשחיטה, ועוד דלא חיישינן כלל דאירע לו קלקול כיון שהוא מוחזק וחזינן דיודע לשחוט כהוגן, ואף דבש"ס אמרו דאפי' מוחזק דשפיר שחט לא מהני ה"מ באינו יודע וודאי אבל לא בספק נהי דלית לי רוב מצויין מ"מ תרתי לא חיישינן כנ"ל:
ולפ"ז הא דקאמר רבינא [באומר] ברי לי, הכוונה דסגי בהא אבל פשיטא דכ"ש דסגי אם ידוע שיודע ה"ש דאז לא חיישינן כלל דהא לא חשדינן לי' שיאכיל טריפות דאל"כ מה יועיל אמירתו רק דרבינא קמ"ל האמת דבברי לי סגי כמו באחרים רואין, ולזה אמרו בש"ס לדחות אוקימתא דרבינא לעלפוי לא חיישינן והיינו דאי יש לחוש לעלפויי אפי' אי נימא רוב מוחזקין אכתי מצי לפרושי כרבינא היכא דידוע דאינו מוחזק והשתא ליכא רובא דרוב מצויין דכיון דאינו מוחזק איתרע לי' רובא כמ"ש לעיל (ס"ק ו') דהא חזינן דאינו מוחזק ושחט מה שצריך להיות מוחזק כמו כן יכול להיות דאינו מומחה והשתא צריך לבדקו על הלכות שחיטה ולא סגי באמירת ברי לי כיון דאינו מוחזק וודאי וראוי לחוש לו שאינו יודע ה"ש, ואכתי הוי מצי לפרושי כרבינא הכל שוחטין אף שאינו ידוע אצלינו שהוא מוחזק אבל בידוע שאינו מוחזק לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו על ה"ש דאיתרע לי' רובא דמומחין לזה קאמר דהם ס"ל לעלפויי לא חיישינן כלל ואינו צריך להיות מוחזק כלל א"כ אפי' אינו מוחזק וודאי יש לו רוב דיודע ה"ש ולא שייך אמירת ברי לי כלל כנ"ל:
אמנם לענין הלכה כבר פסק הרי"ף והרא"ש כרבינא דהוא בתרא בכל מה דאפשר ולא נדחו דבריו מהלכה רק במה דשמעינן בברייתא דתרנגולת אבל כל דלא שמעינן מברייתא אף דהנך אמוראי פליגי עלי' טפי לא קיי"ל כוותייהו רק כרבינא דהוא בתרא, ולפ"ז במה דס"ל דאפי' רוב מצויין ומוחזקין לא אמרינן לית הלכתא כוותי' דבברייתא מוכח דרוב מצויין מומחין ומוחזקין וא"כ הך אוקימתא ממש דרבינא באמירת ברי לי אין לו מציאות כלל לפי ההלכה דהא לעולם אמרינן רוב מצויין ואי באינו מוחזק וודאי מ"מ בהא איתרע לי' רובא וצריך לבדקו על הלכות שחיטה דוקא וממילא לא בעי ברי לי על עילוף כנ"ל, ורבינא דסגי לי' בברי לי על עילוף דלא מיירי באינו מוחזק וודאי דלדידן רוב מצויין לגמרי ולדידי' דוקא בברי לי אבל באינו מוחזק וודאי אפי' ברי לי לא מהני רק ידיעת ה"ש דוקא, ולפ"ז לפי ההלכה יש כאן פי' במשנה (לנכון) [לשון[ עם וכולן, והיינו ל"ב דרבינא רק הוא מפרשה שחיטתן כשרה באמירת ברי לי באדם סתם לא באינו מוחזק וודאי ולדידן באדם סתם אין צריך כלל דרוב מצויין רק באינו מוחזק וודאי והבדיקה לא על עילוף רק על ידיעת ה"ש דאיתרע לי' רובא וכל שיודע ה"ש פשיטא דאין מקום לאמירת ברי לי על עילוף, ודבר זה ביאר הרמב"ם בפי' המשנה להדיא ומתחילה כתב שהשוחט צריך שיהא מומחה ומוחזק והיינו דבהא לית הלכתא כהנך אמוראי דלא בעינן מוחזקין כלל דלעלפויי לא חיישינן רק כרבינא דהוא בתרא [דס"ל] דבעינן שיהא השוחט מוחזק ומומחה והכל שוחטין הכוונה כל שהשוחט באמת מומחה ומוחזק אף שאינו ידוע אצלינו כלל אבל אם באמת לא הי' מוחזק [והוא מומחה לפי לשון הרמב"ם שם] בודקין אותו על הלכות שחיטה דאיתרע לי' רובא וכל שיודע ה"ש שחיטתו כשרה ואין צורך לאמירת ברי לי כיון דלא חשיד לן להאכיל איסור והוא יודע כל דיני שצריך שידע בבירור שלא נתעלף אבל באמירת ברי לי על עילוף לא סגי כיון שאינו מוחזק וודאי קרוב שאינו יודע ה"ש ואסור לאכול משחיטתו, וכולן ששחטו אפי' אחרים רואין אפי' אינו מוחזק וודאי שחיטתו כשרה, ודבריו הם ממש כפי מה שבארנו ופי' זה באמת נתאמת בש"ס דהלכה כברייתא דרוב מומחין ומוחזקין ואי אפשר לפרש כרבינא ממש רק אמוראי קמאי ס"ל חד דרגא טפי דלעלפויי לא חיישינן כלל, וא"כ ליכא לפרושי כלל הך לישנא דרבינא אפי' באין מומחין וודאי ובהא קיימ"ל כרבינא דהוא בתרא דבעי מוחזק, ואת שפיר אוקימתא שלו באינו מוחזק וודאי והבדיקה דיעבד על ידיעת ה"ש כנ"ל:
והן הן דברי הרמב"ם בהלכות (פי"ד מה"ש) דמעיקרא כתב ישראל שאינו יודע ה"ש, והכוונה שידוע שאינו יודע ובזה אפי' מוחזק וודאי אסור, וכתב אח"כ ישראל שיודע ה"ש הכל הכוונה בידוע שיודע דבאינו ידוע אצלינו כלל זכר אח"כ בהלכה ו', מוכח בהדיא דמעיקרא הכל בידוע אצלינו מיירי לזה כתב דבאינו מוחזק באמת לא ישחוט לכתחילה דהלכה כרבינא בזה דבעי שיהא מוחזק ומומחה ואם שחט אפי' אינו מוחזק וודאי כשר והיינו כיון שידוע שיודע ה"ש דבהכי מיירי הרמב"ם ולכך לא זכר הך דינא באינו ידוע אצלינו בה"ש דאז לא מהני דאיתרע לי' רובא כיון ששחט ולא הוחזק באמת, אח"כ כתב בהלכה ו' מי שאינו ידוע אצלינו כלל ששחט בודקין אותו על עיקר הלכות שחיטה בלבד כמ"ש לעיל (ס"ק ו') דרוב מומחין ומוחזקין רק כל שיש לפנינו כל מה דאפשר בדקינן לי' דבהא לא מוכח מברייתא רק דס"ל כמו דלרבינא בל"ב דלית לי' רוב מצויין מ"מ מודה במוחזק וודאי סמכינן אפי' איתא קמן על ידיעת ה"ש כיון דעכ"פ יודע עיקר ה"ש כמו שבארנו דזהו נקרא אינו מומחה, א"כ לדידן דאזלינן בתר רובא עדיף חד דרגא וסגי בהכי אפי' בסתם אדם שאינו ידוע שהוא מוחזק דלדידן איכא רובא על מוחזק ועל מומחה לכך בבדיקה על עיקר ה"ש שיהא בגדר אינו מומחה סגי בכך דכ"ה לא חיישינן דאירע לו קלקול ואינו מוחזק ומומחה ואפי' איתא קמן כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם בזה, ולפ"ז וודאי אפי' רגיל להתעלף כך הדין כיון שבארנו דכל שיודע ה"ש אין מציאות לאמירת ברי לי כלל רק רבינא לפי שיטתו דלית לי' רוב מצויין משכחת לה כנ"ל, אבל לדידן כל שיודע ה"ש סגי בכך בכל גווני ואפי' אינו ידוע אצלינו רוב הוא שיודע רק באינו מוחזק וודאי אז לא מהני ברי רק ידיעת ה"ש ואז לא בעינן ברי לי ודוק היטב, ועמ"ש לקמן (ס"ק ט') עוד בזה:
ו וי"א וכו' הוא דעת בע"ה שהביא הטור וברור שלא נתכוון הרב לפסוק כדעה זו לגמרי דהא כתב לקמן בהג"ה ס"ב דאם שחט וליתי' קמן צריך לבדוק עכ"פ בסי' דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן, ולדעה זו כל ששחט אפי' איתא קמן אין צריך שום בדיקה, אלא ברור שלא נתכוון הרב רק להחמיר במה שכתב המחבר ליתן לו לכתחלה על סמך שיבדקנו על זה כתב דיש אומרים דלכתחילה צריך בדיקה, ולפ"ז דברי הרב מגומגמין קצת דע"כ לא החמיר בע"ה רק לפי שדעתו להקל דיעבד א"כ לא שייך על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דדיעבד אין צריך בדיקה כלל אבל הרב דדעתו באמת להצריך בדיקה באיתא קמן דיעבד א"כ מאיזה צד לא יסמוך לכתחילה ע"ס בדיקה דכללה הוא דכל היכא דאפי' אישתלי לא אכל איסורא מותר לסמוך לכתחלה על סמך דלא ישכח ויעשה מה שצריך ומ"ש הכא דלא לכן דברי הרב בזה לא נתברר לי:
אמנם בעיקר הדין בענין זה רבו בזה הדיעות וראיתי לכתוב הנראה לע"ד בענין זה עפ"י סוגית הש"ס ולהאריך ולברר הכל (לנכון) [על נכון] ומתחילה נבאר דעת התוס' בזה כי רבינו ירוחם הביא דעת התוס' דעת שלישית דס"ל דאין צריך בדיקה לא לכתחילה ולא דיעבד, והב"י השיג עליו דדעת התוס' כדעת הגאונים ולפי דעתו צ"ל דלא הקשו התוס' רק דלא נימא דאפי' לכתחילה צריך בדיקה דוקא כדעת בע"ה או שנימא דלא מהני ע"ס בדיקה ועל זה הקשו מה שהקשו, אבל לשיטת הגאונים לא קשיא להו כלל והיינו כמ"ש הרא"ש דעל סמך בדיקה לא מיקרי לכתחילה כלל ולא מצי לפרושי כרבינא כלל, ולכאורה דברי הרא"ש תמוהין דהא מ"מ מצי לפרושי כרבינא הכל שוחטין לכתחלה בלי סמך בדיקה מומחין אף שאין מוחזקין כיון דעל סמך לא מיקרי לכתחילה א"כ מתניתין דלכתחלה מיירי באמת במומחין שלא על סמך והיינו אוקימתא דרבינא ממש רק דרבינא בלי מומחין אפי' ע"ס בדיקה אין ליתן דלדידי' אי אישתלי אכיל איסורא ולדידן ע"ס אפי' בלי מומחין מותר אבל השתא דלא מיירי מתניתין ע"ס שפיר מצי לפרושי כרבינא והוא תמוה לכאורה, וצ"ל דסובר הרא"ש וודאי על סמך לא מיקרי לכתחילה אבל מ"מ וודאי דדיעבד נמי לא הוי וכמו דאין זה במשמעות הכל שוחטין גם במשמעות שחיטתן כשרה לא הוי, והשתא נהי דהוי מצינו לפרושי הכל שוחטין בלי תיקון כלל, מומחין אף שאין מוחזקין אבל בלי מומחין שחיטתן כשרה ע"י בדיקה, הא אפי' מתחילה יכול לשחוט ע"ס בדיקה זו ודו"ק:
אבל לפע"ד נראה ברור כרבינו ירוחם בזה דאי ס"ד דס"ל לתוס' כדעת הגאונים תיקשי הך אין לפרש שכתבו התוס' ורצו בקושיתם לדחות דעה זו למי נתכוונו דאי נתכוונו לומר שלא נפרש דאין ליתן לכתחילה כלל אפי' ע"ס בדיקה אף דיהא הדין דיעבד באיתא קמן דצריך בדיקה, דמאיזה צד ס"ד לפרש כן דכיון דליכא חשש דילמא אישתלי ליכא למ"ד דלא נסמוך לכתחילה ע"ס, וכ"כ הרא"ש בהדיא בטעמא דרבינא למה לא ניתן לו לכתחילה ע"ס בדיקה משום דלית לי' רוב מצויין ואי אישתלי אכיל איסורא הלכך חיישינן אבל לדידן דס"ל רוב מצויין ואי אשתלי לא אכיל איסורא כלל למה לא ניתן לו ע"ס בדיקה, ואם נתכוונו התוס' לדחות דברי בע"ה דדעתו דדיעבד אפי' איתא קמן א"צ בדיקה כלל רק לכתחילה צריך בדיקה, הא וודאי ליתא שהרי כתבו אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהוי שחיטתן כשרה אף שאין אחרים [רואין[, הרי דנתכוונו דהם מפרשים דלא נדחה אוקימתא דרבינא רק בסיפא דוכולן בלבד דבליתא קמן א"צ רואין ולדברי בע"ה אף באיתא קמן אידחי אוקימתא דרבינא דבעי בדיקה ולדידן לא בעינן:
הן אמת דלכאורה נראה מדברי התוס' בד"ה המניח שם דאפי' אי דיעבד מותר בלי תיקון מ"מ חיישינן לכתחילה דלמא אישתלי דכתבו בתירוץ ב' דאי ליתא לכותי שרי ומ"מ אין נותנין לו לכתחילה ע"ס שיתן לו כזית בשר, אבל באמת הא ליתא דלפי תירוץ זה נתכוונו התוס' לומר דהא דאין נותנין לכתחילה לכותי לאו משום דלמא אישתלי רק דלכתחילה אין לסמוך על כזית בשר שאין זה דבר ברור אצלינו לסמוך עליו לכתחילה רק דיעבד סומכין על זה, וראי' ברורה לזה מדברי התוס' גיטין (יו"ד.) בד"ה מצת, דהקשו מעיקרא והלא גזרו על פתן, ותירצו בעיסה של ישראל והקשו ע"ז והאיך יוצא בה שמא לא שמר לשם מצה, ותירצו דלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה, ותמה המהרש"א בגיטין שם דהא מעיקרא ג"כ האיך יאכל המצה שמא נתחמצה ותירץ הוא די"ל דראו והכירו בסימנים דלא הכסיפו פני', ודבריו תמוהין דא"כ מקמש"ל ת"ק דמצת כותי מותרת הא אפי' קמחים ובציקות של נכרים מותרין בניכר שלא החמיצו ומאי פליג ר"א לפי שאין בקיאין הא רואין דלא החמיצה, ולכאורה עיקר קושייתו לק"מ דוודאי ידעו התוס' דיש עצה ליתן לכותי לאכול רק חשש שלא שמרה לשם מצה מה תקנה יש הא באמת יאכל, וע"ז תירצו דיש תקנה ליתן לו שלא יאכל שום מצה רק זו כל הלילה, אבל באמת בדברי התוס' חולין (ד'.) בד"ה מצת הי' אפשר לפרש כן, אבל בדברי תוס' גיטין אי אפשר לומר כן דהם כתבו בתירוצם כדמשמע בריש חולין גבי קוטע ראשו של אחד מהן, הרי דבס"ד לא ידעו דיש סברא לסמוך על בדיקת הכותי א"כ הוי להו להקשות האיך אכל, תו קשה לי בדברי התוס' שכתבו כדמשמע בריש חולין, והאיך שייך לומר משמעות מה דנזכר להדיא דסומכין על בדיקת הכותי וכל הש"ס שם מלא מזה, גם למה תפסו הך דקוטע ראשו של אחד מהן שהוא סיפא דברייתא שם ולא זכרו מרישא חותך כזית ונותן לו דקודם שם, גם מעיקרא באוקימתא דאביי נזכר כמה פעמים בדיקה זו ע"י חותך כזית בשר, באופן שלשון התוס' תמוה מאוד לכאורה, וברור דעיקר כוונת התוס' דהם ס"ד דהך בדיקת הכותי אינו רק דיעבד כששחט סמכינן על בדיקה זו ולא לכתחילה ולאו משום דילמא אישתלי רק דבדיקה זו מצד עצמה אינו ברורה כ"כ לסמוך עלה לכתחילה [דפעמים מפני הבושה יאכל ולא יאמר] והיינו כפי תירוץ ב' בד"ה המניח הנ"ל, והשתא בהא לא קשיא להו האיך יאכל שמא נתחמצה בזה ידע שיכול ליתן לו לבדקו דהא אוקמוה בעיסה של ישראל א"כ הוי דיעבד ולכ"ע סמכינן על בדיקת כותי וכל הש"ס מלא מזה, רק הא קשיא להו דקאמר ויוצא בה ידי חובתו הא זה הוי לכתחילה דמהדר אחר מצה כשרה דפשיטא דלא אמרו ויוצא בה היכא שאין במציאות מצה אחרת דמה יעשה הא מוכרח לאכול ולצאת בה, וע"כ דאפי' יכול להשיג מצה אחרת יכול לצאת בזו, ושפיר קשיא להו שמא לא שמרה כראוי לשם מצה ובזה לא מהני בדיקה דלא מצינו בדיקה בכותי לכתחילה אדרבא דוקא דיעבד אמרו ולא לכתחילה, אמנם אי נימא דמה שאמרו דיעבד דוקא הטעם דלכתחילה חיישינן דלמא אישתלי א"כ האי טעמא לא שייך הכא גבי מצה דהא עכשיו אמרינן שלא יאכל רק שיתן לו קודם וגבי מומר שנותנין לו ע"י בדיקת סכין נימא דילמא יתן בלי בדיקה וע"כ דלא שייך זה רק כשעושה קודם על סמך מה שיבדוק אח"כ זה אסור אבל כל שעושה קודם כל פשיטא דמותר לעשות ולסמוך על זה אבל אי נימא דמה דאסור לכתחילה הוא דהבדיקה גופא אינה ברורה לסמוך עלי' לכתחלה בהא אפי' במצה הוי אסור וע"ז תירצו התוס' דמותר לסמוך גם בזה על הכותי ע"י בדיקה כדמשמע בריש חולין גבי קוטע ראשו והיינו דהך דהתם כלהו הוי דיעבד אבל בהך משמע שהוא רוצה לקנות עכשיו מן הכותי מן הציפרים וקתני קוטע ראשו של אחד מהן ש"מ דהך בדיקה סגי אפי' לכתחילה רק מה שאין מוסרין לו לכתחילה משום דילמא אישתלי ובציפרים דלא שייך זה דהא עכשיו קונה ממנו ע"י בדיקה קודם, וכן במצה דעכשיו בודק אותו וסומך עליו והאיך שייך אישתלי הלכך שפיר יכול לסמוך אפי' לכתחילה וזה ברור בכוונת התוס', עכ"פ מבואר דהתוס' נסתפקו בזה וס"ד דהך בדיקה אינה ברורה אצלינו לכתחילה ובשיטה זו כתבו הך תירוץ בד"ה המניח, אבל כל היכא דהבדיקה ברורה כהך דהכא ודיעבד מותר בלי בדיקה האיך ס"ד דנאסור ליתן לו לכתחילה ע"ס שיבדקנו, וברור דהתוס' נתכוונו לדחות דעת הגאונים דהם אינם חולקין רק על הך דליתי' למיבדקי' דמצריך רבינא אחרים רואין ולדידן רוב מצויין כו' אבל אי איתא קמן מודי דצריך בדיקה, א"כ שפיר הוי קשיא להו דשפיר הוי מצי לפרושי כרבינא הכל שוחטין אפי' אין מומחין ע"ס שיבדקנו ושחיטתן כשרה דיעבד אפי' ליתי' למיבדקי' והם לא ס"ל מה שכתב הרא"ש דעל סמך לא מיקרי לכתחילה, וכן מוכח להדיא ברא"ש גופא דמעיקרא העתיק דברי התוס' ומה שהקשו על ואין לפרש ואח"כ כתב והגאונים מפרשים, הרי להדיא דסובר הרא"ש דדעת ר"י אינו דעת הגאונים:
ועוד ראי' ברורה דלא ס"ל להתוס' כהגאונים הוא מדברי התוס' גיטין (ד':) בד"ה ע"א דכתבו להוכיח דבידו הוי כל שהי' בידו פעם אחת דאל"כ מעשים בכל יום שאנו סומכין על ע"א אפי' נחתך כל הראש ואין ביה"ש ניכר דלא שייך רוב מצויין, והשתא פשיטא דליכא למימר דהי' כוונתם דבידו הוי במה שהי' יכול ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים דהא זה הוכיחו אח"כ מהא דסומכין על הנשים שאינן יודעות ה"ש וע"כ דכוונתם דהכא הוי בידו שישחוט וכמו שפירשתי דבריהם באריכות לעיל (ס"ק א') עכ"פ קשה כיון דבאמת אין סומכין להגאונים רק בבדיקה דיודע ה"ש א"כ אפי' היכא דשייך רוב מצויין צריך בדיקה וכ"ש היכא דלא שייך וכיון דבדקינהו ממילא הוי כבא לפנינו שחוט דפשיטא דמומחה הוא דנבדק והוא מומחה, וע"כ דס"ל לתוס' דברוב מצויין סומכין בלי שום בדיקה כלל לא לכתחילה ולא דיעבד, ואהא קשיא להו האיך סומכין עליו שהוא שחט כיון שאין ביה"ש ניכר, וע"כ משום דבידו מאמינין לו שהוא שחט וממילא שחט יפה דרוב מצויין כמ"ש לעיל (ס"ק א') אבל אי ס"ל כדברי הגאונים אי אפשר לפרש דבריהם הנ"ל כלל, אלא ברור דדעת התוס' דעת שלישית בזה דלא בעי בדיקה לא לכתחילה ולא דיעבד, ובאמת שהב"י לא זכר כלל שום דעה, דלא בעי בדיקה כלל לא בתחילה ולא בסוף, אבל הוא באמת דעת הרא"ה בב"ה דכתב להדיא כך וכן דעת הרז"ה בס' המאור להדיא והרב בד"מ הבין דברי הר"ן בשם הרז"ה דסובר כדברי בע"ה, והוא תמוה דבהדיא מוכח בהרז"ה דלא בעי בדיקה כלל וכמו שאבאר עוד בסמוך] והר"ן לא זכר דברי הרז"ה לחלוק רק על איתא קמן משום דמעיקרא אפי' להגאונים דמיירי בהו מותר בלי בדיקה רק אח"כ מצרכי בדיקה, לזה הביא דברי הרז"ה דאפי' איתא קמן אין צריך בדיקה אבל פשיטא דהרז"ה לא מצריך כלל:
וגם דעת רש"י נלפע"ד ברור דהוא כדעת הרז"ה דלא כמו שהבין ב"י דעתו כמו שאבאר והנה ז"ל רש"י בד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למיבדקי', והנה הרב ב"י כתב דסובר רש"י כדעת בע"ה דלכתחילה אין ליתן לו רק בידע דגמיר רק דיעבד לא בעי בדיקה ומשמע לי' לפרש כך דליכא למימר דסובר כדעת הגאונים דא"כ הו"ל לומר הלכך לא בעי אחרים רואין דלדידהו רק בליתי' קמן נחלקו על רבינא דמצריך רואין ומדכתב רש"י הלכך לא בעי למיבדקי' משמע דעל שחיטתן כשרה דמפרש רבינא בבדיקה על זה נחלקו דלא בעי בדיקה, ולא משמע לי' לפרש ג"כ דסובר דאפי' לכתחילה מוסרין לו דלשון למיבדקי' משמע דאבודקין דזכר רבינא בשחיטתן כשרה קאי ולא אהכל שוחטין דרישא דבזה לא נזכר בדיקה בדברי רבינא ובדיקה לא נזכר רק בסיפא, אבל באמת דברי הרב ב"י תמוהין לפע"ד דנהי דנימא דלא חש רש"י ז"ל לקושית התוס' בד"ה רוב, כפי מה שאבאר לקמן בס"ד אבל עכ"פ הא וודאי דאי אפשר לפרש דעת בע"ה בש"ס דהא חזינן דלכל הני אמוראי מתרצינן בש"ס מ"ט לא אמר כרבינא וכל דאין קושיא למה לא מפרשים כך ממילא ראוי לפסוק כרבינא דהוא בתרא וא"כ תיקשי הא גופא קשיא כיון דקאמרת דלכך לא מצי לפרושי כרבינא משום דס"ל בליתי' קמן דכשר ואפי' איתא קמן כשר בלי בדיקה, ואף דאכתי אתי שפיר רישא דהכל שוחטין עם שחיטתן כשרה מ"מ לא אתי שפיר וכולן א"כ מהאי טעמא גופא מנלן באמת דנחלקו על רבינא דאפי' איתא קמן אין צריך בדיקה הא כל שנאמר דבליתי' קמן א"צ בדיקה שוב לא אתי שפיר וכולן ומנין לנו דנחלקו על רבינא אפי' באיתא קמן הא לא בעי בש"ס הכא רק ליתן טעם [מה] דלא מפרשי כרבינא בשלמא להגאונים ז"ל דמצרכי בדיקה באיתא קמן לכתחילה יכולין ליתן לו ע"ס בדיקה י"ל דוודאי ס"ל דבוכולן בלבד דלא אתי שפיר עדיין לא נתיישב כלל כמ"ש התוס' דהא לדידהו נמי קשיא וכולן רק דס"ל דהכל שוחטין לא משמע כלל ע"ס כמ"ש הרא"ש לדעתם ולכך לא רצו לפרש דנצטרך בדיקה לכתחלה דוקא דא"כ באמת קשה דאכתי הו"ל לפרושי כרבינא דלדידהו נמי קשיא וכולן, אבל לשיטת בעל העיטור ע"כ דלא חש להך רק כל כמה דלא מצי לפרושי כרבינא ממש עם וכולן שוב לא קשיא דיפרשו כרבינא א"כ תיקשי באמת מנא לן דנחלקו גם בשחיטתן כשרה דלא בעי בדיקה אפי' איתא קמן, ואף דדעת בע"ה כך היינו לאו משום דמפרש מילתא דרוב מצוין כך דזה וודאי אי אפשר רק או דניחוש לקושית תוס' נצטרך לומר דאין צריך בדיקה לא בתחלה ולא בסוף או דנימא כדעת הגאונים לפי תירוץ הרא"ש, או דצריך בדיקה בין, בתחילה בין בסיף דכל דלא אתי שפיר וכולן שוב לא קשיא, אבל שנפרש רוב דלכתחילה בעי בדיקה רק לא דיעבד באיתא קמן קשה במה נפשך כנ"ל, רק דבע"ה וודאי מפרש רוב מצוין מכח קושית התוס' דא"צ בדיקה כלל רק דלכתחילה חשש דלמא הלכה כרבינא דהוא בתרא אבל דיעבד פסק כסתמא דגמרא דאפי' בדיקה לא צריך, וכ"כ מהרש"א להדיא דבע"ה כעין פשרה הוא דעביד, ולפי מה שכתבתי תבין דברי מהרש"א שם כי לכאורה נראה שהקשה על הב"י לדעת רש"י קושית תוס' בד"ה רוב, ובאמת דברי מהרש"א ברורין כמו שכתבתי דלשיטת בע"ה קשה במנ"פ דבהכרח דסובר דאפי' בלי וכולן מצי לפרושי כרבינא דא"כ מנא ידעינן דנחלקו על רבינא דיעבד ודוק היטב במהרש"א שם, אבל עכ"פ פשיטא דרש"י דפי' סוגית הש"ס כן לא ס"ל כבע"ה, וע"כ דרש"י סובר דאפי' לכתחילה לא בעי בדיקה וגם לא דיעבד, ומה שפירש הלכך לא בעי למיבדקי' משום דלכתחילה אפי' הי' הדין דבעי בדיקה באיתא קמן דיעבד הי' יכול ליתן לו לכתחילה ע"ס בדיקה, ורבינא דמצריך לכתחילה ולא סגי לי' על סמך משום דלית לי' רוב מצוין ואי אישתלי אכיל איסורא אבל לדידן פשיטא דאין צריך לכתחלה רק דקמ"ל דבאמת לא בעי בדיקה כלל ופשיטא דלכתחלה לא צריך דהאיך יעלה על הדעת דלכתחילה צריך ודיעבד באיתא קמן לא, ולא ס"ל לרש"י כבע"ה כלל וזה ברור:
ואמת דלפי מה שפי' הט"ז לדעת בע"ה בישוב קושי' התוס' משום דלא ימלט לפרש שחיטתן כשרה רק ע"י תיקון, וא"כ שפיר י"ל דבע"ה מפרש כן בש"ס דלא כמהרש"א והוכרח לומר דנחלקו על שחיטתן כשרה דאז לא מצי לפרושי כרבינא דליכא תיקון כלל בדיעבד אבל אי נימא דמודו לרבינא דדיעבד צריך תיקון אכתי מצי לפרושי כרבינא דאף דוכולן לא אתי שפיר לדידהו נמי לא אתי שפיר וכולן, אבל דברי הט"ז בעצמותן במחכ"ת אינם נכונים דפשיטא דאתי שפיר שחיטתן כשרה בלי תיקון כלל, וכן מוכח להדיא ברא"ש דהקשה לשיטת הגאונים דלימא הכל שוחטין אפי' אין מומחין ע"ס בדיקה ואי שחט וליתי' קמן שחיטתו כשרה, וקשה מאי קושיא הא שחיטתן כשרה ע"כ בתיקון קא משתעי וליכא לאקשויי דנפרש באמת שחיטתן כשרה באיתא קמן וע"י בדיקה, דהא ליתא כיון דמפרשת הכל שוחטין ע"ס בדיקה אח"כ א"כ היינו הך שחיטתן כשרה ע"י בדיקה ומאי מחלק בין לכתחלה לדיעבד הא כולה חדא מלתא היא ולכך דייק הרא"ש בהדיא ואם שחט וליתא קמן שחיטתו כשרה ולא ע"י בדיקה, אלא וודאי דהא ליתא דטפי אתי שפיר שחיטתן כשרה סתמא משנפרש ע"י תיקון, כללו של דבר דעת רש"י ותוס' והרז"ה והרא"ה דא"צ בדיקה לא לכתחילה ולא דיעבד כמו שביארנו:
ומעתה נחזי בעיקר הדין אן דעת של תורה נוטה עפ"י סוגית הש"ס ואף שאין אני כדאי להכריע בזה מ"מ ראיות ברורות יתנו עידיהן בפרט דנפ"מ טובא בחידושי דינים לכל אחד לפי שיטתו כמו שאבאר, והנה בעיקר קושי' התוס' בענין זה שהוכיחו מזה דהא דאמרינן רוב מצוין אפי' לכתחילה נלפע"ד ליישב בפשיטות והוא דהא דמפרשי אביי ורבא משנה בלי וכולן משום דלישנא בעלמא הוי קשיא להו משום דליכא למיטעי בדינא כלל בהאי לישנא דכיון דמפרשינן רישא בכותי הרי מבואר דאפי' לכתחילה (שחיט) [ישחוט[ ברואין והאיך נאמר וכולן דוקא דיעבד ובהכרח נדע לפרש וכולן דלענין דיעבד הכל שווין ואין חילוק בין חש"ו לכותי רק דלישנא בעלמא קשה להו דהו"ל לומר ואם שחטו משא"כ בהך פירושא דרבינא אי נימא דמפרשים כרבינא רק לא כדבריו ממש בוודאי קשיא וכולן דכיון דבאמת ס"ל לדינא בליתי' קמן אין צריך רואין האיך קתני וכולן דבהא פשיטא דאיכא למשמע מינה כסברת רבינא דאפי' דיעבד בעינן רואין בליתי' קמן א"כ אם הם לא ס"ל כרבינא מוכרחין לפרש במשנה פי' אחר לגמרי דאל"כ יהא מוכח במשנה כרבינא מכח לישנא דוכולן דהא וודאי אין לומר דהתנא ישנה לישנא דאיכא למיטעי היפוך הדין אבל לפי אוקימתא שלהם דמשנה בכותי ומומר אין כאן קושיא דוכולן איכא למיטעי היפוך הדין דכותי דוקא דיעבד דמאיזה צד אתה אומר כותי משום דהכל שוחטין מיירי בי' והרי מבואר דשוחט לכתחילה וכן מומר לרב אשי אבל לרבינא כיון דלפי דעת רבינא באמת קאי וכולן אדמעיקרא נמי א"כ מי שחולק על רבינא בזה מוכרח לפרש פי' אחר במשנה לגמרי דאל"כ פשיטא דתיקשי לי' וכולן דהאיך יאמר התנא מאי דאיכא למיטעי כרבינא ודוק היטב:
ומצאתי און לי לדברי אלה בדברי הרשב"א בחידושיו אשר לכאורה דבריו מגומגמין ולפי מה שכתבתי דבריו נכונים וז"ל שם בד"ה כלהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין, פי' וניחא להו טפי לאוקמא כל חד וחד כדאית לי' ואע"ג דקשיא להו וכולן ששחטו, משום דלא קשיא להו אלא לישנא בעלמא ואילו לרבינא קשיא דינא עכ"ל, והנה לפי פשוטו יראה שבא לפרש דמה בכך דלא אתיא להו שפיר לישנא דרבינא משוה דרוב מצוין הא לפירושם נמי יש קושיא על וכולן וע"ז כתב דלדידהו קשיא לישנא אבל לרבינא קשיא דינא דהאיך ואמר התנא היפוך הדין דבאמת רוב מצוין לכך ניחא להו טפי לפרש כפירושם ולסבול קושית וכולן משנפרש כרבינא ומשנה אתיא דלא כהלכתא דרוב מצוין, אבל באמת כד מעיינת בי' אי אפשר לפרש כך חדא דתיקשי דמעיקרא בהא דקאמר כלהו כרב"ע לא אמרי חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי והו"ל לומר אף דלדידהו נמי קשיא וכולן מ"מ לרב"ע קשיא דינא ולדידהו לא קשיא אלא לישנא ולמה נטר עד מילתא דרבינא, ועוד דהא מבואר שם ברשב"א קודם דמפרש רוב מצוין כדברי הגאונים ז"ל א"כ לדידהו נמי לא קשיא רק לישנא דוכולן ול"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דהכל שוחטין לא משמע על סמך מ"מ מלבד מה דהא נמי לא הוי אלא לישנא הוא דקשיא דלישנא דהכל שוחטין משמע בלי תיקון אבל בלא"ה הא הרשב"א גופא הקשה אח"כ וז"ל ותמיהא לי אמאי לא אוקמה באוקימתא רויחא הכל שוחטין אפי' לא ידעינן אי גמיר אבל ידעינן דלא גמיר לא ישחוט ודיעבד אם שחט ואמר ברי לי שלא שהיתי שחיטתו כשרה, ומזה דקדק הרשב"א דלא מהני ברי לי במי שאינו יודע ה"ש, והשתא אי ס"ל כהרא"ש הנ"ל לק"מ דהאיך אפשר לומר הכל שוחטין דלא ידעינן אי גמירי דהא אסורין רק על סמך תיקון ואין זה במשמע הכל שוחטין, וע"כ דלא ס"ל להרשב"א לסברת הרא"ש הנ"ל א"כ מה יעשה לקושית הרא"ש לדברי הגאונים ז"ל והוא עצמו פסק כוותייהו, אלא ברור דכוונת הרשב"א ז"ל דקשיא לי' לפמ"ש תחילה לדעת הגאונים ז"ל דלא נחלקו רק בליתי' קמן דמצריך רבינא רואין דוקא ואהא קשיא לי' הא גם לדידהו קשיא וכולן ואהא קאמר דלא דמי דלדידהו קשיא לישנא בלבד ואילו לרבינא קשיא דינא כמו שכתבתי מקודם וזה ברור:
אמנם אף דמקושית התוס' הנ"ל אין ראי' מ"מ נראה לי עיקר כדעת רש"י ותוס' מכמה טעמים חדא דהא בש"ס אמרו מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצוין, מוכח בהדיא דאהא דקאמר רבינא ברישא דמילתי'. הכל שוחטין מומחין עלה אמרינן דלדידי' מומחין דוקא ולדידן רוב מצוין ש"מ דאפי' לכתחילה סמכינן תדע דהא בל"ב דקאמר מוחזקין אין פשיטא דאתחילת דברי רבינא קאמר דבסיפא לא הוצרך מוחזקין רק ברי לי שלא נתעלפתי א"כ פשיטא דבל"ק נמי אתחילת דברי רבינא קאי בפרט שלא הזכיר מומחין רק בתחילת דברי רבינא ועלה אמרינן מומחין אין, ואמת דלשיטת הגאונים יש ליישב קצת דוודאי נאדי מתחילת דברי רבינא דיכולין ליתן לו על סמך בדיקה משא"כ לרבינא בעינן מומחין דוקא, אבל לשיטת בעל העיטור פשיטא דקשה כנ"ל, ועוד דגם להגאונים קשה לפמ"ש הרא"ש לדעתם דהכל שוחטין וודאי אין הכוונה על סמך א"כ רבינא דמוקי הכל שוחטין בלי סמך כלל באמת בעי מומחין דוקא א"כ לא נאדי כלל מתחילת דברי רבינא והאיך קאמר מומחין אין הא רק בסיפא דמלתא נאדי בליתי' קמן, אמנם לפי מה שכתבתי מקודם ליישב קושי' התוס' בד"ה רוב, ממילא גם להגאונים אין צורך לומר דעל סמך לא מיקרי לכתחילה דבלא"ה לק"מ קושי' הרא"ש ג"כ כיון דוכולן לא אתי שפיר ואף דגם לאביי ורבא קשה וכולן לא דמי כנ"ל אבל לדברי בעל העיטור פשיטא דקשיא:
ועוד קשה לי דהאיך אפשר לומר דאפי' למ"ד רוב מצוין אינו רק בליתי' קמן ולא באיתא קמן דהא חזינן לרבינא גופא בל"ב דסובר אעפ"י שאין מומחין משום דס"ל ג"כ רוב מצוין, הרי להדיא דאלים רובא אפי' לכתחילה, וקושיא זו קשה ג"כ לדברי הגאונים ז"ל דאפי' אם נפרש על סמך בדיקה מ"מ קשה חדא הא כתב הרא"ש דעל סמך לא מיקרי לכתחילה ועוד דעכ"פ למה דיעבד סגי בברי לי ולפי מה שכתבתי לעיל בישוב קושית התוס' הי' מקום לומר דברישא באמת הכוונה על סמך בדיקה ומה שלא זכר בסיפא בדיקה לה"ש דלא איירי רבינא רק בבדיקה דמעכב דיעבד דעלה קתני דבאחרים רואין כשר ובלא"ה לא אבל בדיקה לה"ש בל"ב לא מעכבה דיעבד לרבינא ג"כ דס"ל רוב מצוין בהך לישנא לכך לא קתני לה, אבל לדעת בעל העיטור וכן לדברי הגאונים לפי הבנת הרא"ש בוודאי קשה, ונראה ברור לפע"ד דע"כ לא נחלקו הגאונים ובעל העיטור כל אחד לפי שיטתו רק באין מוחזקין אבל במוחזקין כיון דחזינן שהם מוחזקין וודאי סמכינן על רוב מצוין אפי' לכתחילה ואין צריך בדיקה כלל לא לכתחילה ולא בדיעבד, והשתא אתי שפיר דהם לא כתבו רק אהא דקאמר רוב מצוין דמיירי במומחין שאין מוחזקין פליגי אינהו דאפי' מומחין לא בעינן על זה קאמר בעל העיטור והגאונים ז"ל דבאיתא קמן או לכתחילה בעי בדיקה אבל כשהם מוחזקין וודאי בהא חזינן לרבינא בל"ב דסובר רוב מצוין דסגי בהכי בין לכתחילה בין דיעבד א"כ פשיטא דכ"ש לדידן דסגי בהכי, והשתא אתי שפיר דרישא דמילתא דל"ב דמיירי במוחזקין בוודאי לק"מ במה דסומך על רוב מצוין אפי' לכתחלה ואפי' שלא על סמך ובסיפא דמיירי שאין מוחזקין מ"מ לא הוצרך רק ברי לי דלדעת בע"ה בוודאי ניחא דדיעבד א"צ בדיקה (לדעתו) אפי' איתא קמן ואפי' להגאונים ז"ל לק"מ כמ"ש דלא זכר רבינא רק מה דמעכב דיעבד דהיינו ברי לי שלא נתעלף וכן ידיעת ה"ש בל"ק אבל ידיעת ה"ש בל"ב דלא מעכבה לא קתני לה דלאו בהא מיירי מתני' דהא קתני עלה וכולן דבליתי' קמן בעינן אחרים רואין ועל ידיעת ה"ש לא בעינן זה דבליתי' קמן אזלינן בתר רובא וזה ברור, ועכ"פ אני תמה על הרב שכתב בפשיטות די"א דאין לסמוך על החזקה וכן המחבר והטור לא זכרו רק דעת הגאונים ובע"ה בפשיטות והאיך לא חלקו בין מוחזק לשוחט סתם דבמוחזק לכ"ע לא בעי בדיקה לא בתחילה ולא בסוף כמו שבארנו דמוכח כן להדיא בש"ס (שוב ראיתי להרז"ה ורמב"ן שהאריכו בזה ולפעד"נ עיקר כמ"ש דהכל מודים במוחזקין וזה ברור לפע"ד]:.
ועוד נ"ל לפע"ד להוכיח מתוך סברת הש"ס דהעיקר כדעת הפוסקים דלא צריך בדיקה כלל לא לכתחילה ולא דיעבד דהא מעיקרא מוקמינן הא דרבינא בל"ק בליתי' קמן למיבדקי' וע"כ דלפי אוקימתא זו בלא גמיר וודאי אפי' אחרים רואין אסור לאכול משחיטתו כמ"ש התוס' בד"ה דליתי' וז"ל תימא דהכא משמע דבידע דלא גמיר אפי' אחרים רואין אסור לאכול משחיטתו ולקמן אמרינן ראה אחד ששחט אי דידע דלא גמיר פשיטא עכ"ל, והנה לפי פשוטו יראה דכוונת התוס' להקשות מדפריך פשיטא ולא פריך בפשיטות ראה למה מותר ש"מ דראה מותר באמת אבל באמת הא ליתא דאי ס"ד דכך כוונת התוס' למה להו למידק מדפריך פשיטא הא באמת כך מסיק שם בידע דלא גמיר וקתני בהדיא ראה מותר והוא תמוה לכאורה, ודבר ברור הוא שלא הי' כוונת התוס' להקשות ממימרא דר"נ לפי המסקנא דגברא אגברא קא רמית ועוד דהא שם במימרא דריא"ש כל טבח שאינו יודע ה"ש מוכח בהדיא ג"כ דאם ידעינן דשחט שפיר מותר ע"ש, אלא ברור כפי הגהת מהרש"ל בתוס' דעיקר הקושיא דהוי מפרשי פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור כפירש"י, והשתא התם פשיטא לן דראה מותר והאיך פשיטא להו להש"ס מילתא דרבינא חולק באמת [ולא משמע להו לרש"י ותוס' לפרש דהקושיא פשיטא [הוא] רק על לא ראה בלבד דפשיטא דהוי מצי לשנויי דעיקר קמ"ל ראה מותר] וזה ברור בכוונת התוס', אך אכתי קשה לפי מה שפירש מהרש"א דהוכחת התוס' מדמשני בליתי' קמן ולא קאמר בידע דלא גמיר א"כ אכתי קשה דהוי להו לתוס' להקשות בפשיטות דמה צורך להו לומר דר"נ חולק אר"נ ולא מוקי בידע דלא גמיר:
אמנם דברי מהרש"א תמוהין לפע"ד דהאיך אפשר לומר דהך וכולן בידע דלא גמיר מיירי דהא פשיטא' שלא נתחדשו בכך וכולן איש חדש שלא נזכר קודם רק הנך שהוזכרו קודם וכיון דמעיקרא הך שחיטתן כשרה לא מיירי כלל בידע דלא גמיר דפשיטא דאפי' לא ידעינן בי' כלל בלתי רואין והאיך יאמר וכולן לכלול איש חדש דידעינן בי' דלא גמיר מה שלא נזכר מקודם תדע דהא לאוקימתא דרב אשי במומר משמע בהדיא מפירש"י והר"ן דאפי' להכעיס כשר באחרים רואין א"כ מאי קושיא וכולן לרב אשי לוקמא הך וכולן במומר להכעיס וע"כ דהך וכולן לא מצי מיירי רק באופן הזה ממש דמיירי מעיקרא דהא וכולן קתני אך האיך [אפשר] לפרש בידע דלא גמיר, וברור דכוונת התוס' להקשות כך דוודאי פשיטא דאם באנו לפרש כרבינא אנו מוכרחין לאוקמא דליתי' קמן למיבדקי', רק הא גופא קשיא לפי פירושו במשנה גופא דהאיך קתני וכולן דמשמע דוקא בהך דמיירי מעיקרא כשר ברואין אפי' ידע דלא גמיר כשר ובהכרח לפי פירושו של רבינא ס"ל לתנא דמתני' דידע דלא גמיר טרפה ברואין, והשתא מר"נ גופא לא הוי מצי להקשות דרבינא חולק כנ"ל דבש"ס הוכרחו לאוקמא לפי פירושו בליתי' קמן כנ"ל רק על קושי' הש"ס פשיטא כפי פירש"י הוא דמקשה דלמה פשיטא להו מה דלרבינא באמת טרפה, ובאמת צ"ל בישוב קושי' התוס' דהתם לא קשיא להו כלל על ראה מותר רק על לא ראה אסור, ולישנא דמימרא דר"נ מורה דעיקר חידוש דינן דבלא ראה אסור מדקאמר אם ראה מותר ואם לאו אסור, גם נלפע"ד דמה שפירש"י כך לאו למימרא דגם על ראה מתמה פשיטא רק כך כוונתו פשיטא דבראה דוקא מותר ובלא ראה אסור ומקמש"ל ר"נ לחלק בין ראה ללא ראה פשיטא דאין היתר רק בראה ולא בלא ראה, עכ"פ ברור דלפי אוקימתא דרבינא כך הדין באמת דבידע דלא גמיר אסור ברואין:
ובהכי ניחא הא דפריך בש"ס בבודקין אותו סגי, ויש להבין באמת מנין לנו דזה קל כ"כ לבדקו על ה"ש ושפיר י"ל דקמ"ל ברואין כשר בלי בדיקה ובאיתא קמן, ולפי הנ"ל ניחא דפשיטא דלרבינא לעולם צריך בדיקה באיתא קמן כיון דאי לא גמיר טרפה אפי' ברואין א"כ פשיטא דצריך בדיקה באיתא קמן בפרט דלית לי' רוב מצוין וכיון דצריך בדיקה וגמיר מה צורך לרואין, ומשני דליתא קמן דאז סגי ברואין וזה ברור, וכן מוכח להדיא ברא"ש שהביא דברי רב אלפס וכתב דמ"ש רב אלפס ראה לאו דוקא ראה רק הכוונה שראהו מרחוק דאי הוי דאחרים רואין אפי' לרבינא נמי אי ליתי' קמן למיבדקי' שחיטתו כשרה. ודבר תימה הוא דמה זה שכתב בליתי' קמן הא אפי' באיתא קמן א"צ בדיקה ברואין ולא זכר רבינא בדיקה רק באיתא קמן בלי אחרים רואין אבל ברואין מה צורך לבדיקה, אלא ברור דס"ל להרא"ש דלרבינא באמת בידע דלא גמיר טרפה והיינו דקאמר בבודקין אותו סגי כיון דע"כ צריך לבדקו באיתא קמן אפי' רואין א"כ מה צורך לרואין, וע"ז כתב הרא"ש דמ"מ בליתי' קמן דמיירי הרי"ף בהא פשיטא דאפי' לרבינא ברואין סגי, ומדברי הרי"ף מוכת להדיא דלרבינא ליתא להך דינא וע"כ דראהו מרחוק:
ובהכי ניחא נמי מה שיש לתמוה ברא"ש דמעיקרא כתב דראה דקאמר הרי"ף לאו דוקא דהא הביא ראי' מתרנגולת שחיטה וכתב אח"כ דראה הכוונה מרחוק דאי הוי דאחרים רואין אפי' לרבינא וכו' והשתא הא כבר הכריח דהרי"ף לאו דוקא ראה קאמר דהא מייתי [ראי'] מתרנגולת שחיטה ומה זה שחזר וכתב דאי הוי דאחרים רואין, ואי כוונת הרא"ש להביא עוד ראי' דראה לאו דוקא כך הול"ל חדא דהביא תרנגולת שחיטה ועוד בראה אפי' רבינא מודה, וברור דכך כוונת הרא"ש דמתחילה הביא ראי' דלדינא ראה לאו דוקא דהא מברייתא באמת מוכח דאפי' לא ראה מותר רק דמ"מ הי' מקום לומר דהרי"ף (נקט) [דנקט] ראה לאו ראה מרחוק מיירי רק ראה השחיטה וקמ"ל דאפי' בהא דוקא באזיל לי' לעלמא כשר אבל באיתא קמן צריך בדיקה דילמא לא גמיר וס"ל להרי"ף כרבינא דבידע דלא גמיר טרפה אפי' רואין דבאמת לא העתיק הרי"ף מימרא דר"נ הנ"ל כלל לזה דחה הרא"ש דהא ליתא דאי מיירי בראה ממש באמת אפי' לרבינא כשר באזיל לי' לעלמא והרי"ף קאמר הך דינא דוקא לדידן כמבואר ברי"ף, עכ"פ מוכח להדיא מדברי הרא"ש ג"כ דלרבינא בליתי' קמן דוקא כשר אבל באיתא קמן צריך בדיקה דאי לא גמיר טרפה:
ומה מאוד אני תמה על הרשב"א בתשובה סי' תק"ל שכתב שם וז"ל כתבת עוד משם הר"ר דן דמי שאינו יודע ה"ש אפי' אחרים רואין אותו אין שחיטתו כשרה ודאיק לה מדרבינא דאוקי מתני' בדליתי' קמן דליבדקי' וכו', תשובה מה עשה לך הר"ר דן שאספת אל ספר שיבושין וטעיות גמורין כאלו משמו כי אילו אמרה לא ידע בשמעתא כלום וכו' ע"ש. ומעתה הלא דברי הר"ר דן הם דברי התוס' ממש שהניחו זה בתימה מהך דר"נ דלקמן כמו שהקשה שם הרשב"א גופא, אבל עכ"פ ס"ל לתוס' בפשיטות דמהך דרבינא דהכא מוכח דכל היכא דאיתא קמן וידעינן דלא גמיר לא מהני אחרים רואין, ומה שתמה שם הרשב"א וכתב חדא דהא וודאי לא נפקי חש"ו מכלל וכולן ששחטו דקתני במתני' וכו' וחש"ו בוודאי אין יודעין ה"ש עכ"ל, ודבריו תמוהין לפע"ד דאדרבא מילתא דפשיטא הוא דמתני' מיירי בחש"ו היודעין ה"ש דאל"כ מאי אירי' דקתני רישא חוץ מחש"ו אפי' גדול שפוי שאינו יודע ה"ש אסור, ול"ל דה"ק דגדול שפוי מן הסתם מחזקינן לי' שיודע אבל חש"ו בוודאי אינם יודעים, הא ליתא דא"כ תיקשי לרבינא דלית לי' רוב מצוין מאי אירי' חש"ו אפי' גדול כל דלא ידעינן דגמיר אסור וע"כ דחש"ו אפי' ידעינן דגמירי מיירי ותדע לך עוד שהוא כן שהרי כל הפוסקים מודים דקטן מומחה ויודע לאמן מוסרין לו לכתחילה ברואין אלמא דלאו מילתא פסיקתא הוא דחש"ו אין יודעין ה"ש, ועכ"פ מוכח איפכא דחש"ו דמתני' פשיטא דגמירי ה"ש ועלה קתני וכולן ששחטו דכשר ברואין אבל בלא גמירי אפי' רואין אסור ואפי' גדול, ואדרבא ממתני' יש להוכיח כדברי הר"ר דן דכיון דקתני וכולן ששחטו משמע דאחש"ו דקתני קודם קאי ואי ס"ד דברואין אפי' לא גמירי מותר לא הו"ל לומר וכולן כיון דברואין אפי' חד דרגא טפי מותר וזה ברור, ועכ"פ דברי הרשב"א תמוהין שחשב ראי' זו ניצחת עד שחשבו להר"ר דן שלא ידע בשמעתא כלום, גם נוה שתירץ על עיקר הקושיא ותוכן דבריו דעיקר הקושיא בבודקין אותו סגי, אין הכוונה להקשות השתא כפי מה דקתני באחרים רואין מותר דאיכא למימר דקמ"ל דלא בעי בדיקה רק עיקר הקושיא דמשמע במתני' דלולא אחרים הי' אסור לאכול משחיטתן ואכתי ליכא איסורא דנבדקי' וע"ז משני דלכך לולא אחרים איכא איסורא משום דליתי' למיבדקי', והשתא מאי קושיא שיאמר דידעינן דלא גמיר אדרבא בהא הוי רבותא דאפי' לא ידעינן אסור כיון דאדיוקא קאי לאיסור היכא דאין אחרים רואין זהו תוכן דבריו אעפ"י שקיצר מאוד במובן, ותירוץ זה כתבו התב"ש ג"כ בשינוי לשון קצת אבל המכוון אחד, אבל באמת הוא תמוה לפע"ד דפשיטא דהך וכולן כולל הני דמיירי בהו מעיקרא דוקא א"כ הך אינו מומחה שנכלל בוכולן לא נזכר רק בהא דמפרשינן שחיטתן כשרה ואם לאו אסור לאכול א"כ כיון דמיירי וכולן בלא ידעינן אי גמיר א"כ ע"כ משום דהך ואם לאו הי' הכוונה שלא בדקנו אותו א"כ האיך אפשר לומר דלא בא לאשמעינן בהך וכולן רק לדיוקא לאיסור א"כ האיך אמר וכולן הא זה הלא זה אינו מומחה לא הוזכר כלל רק לאיסור באין רואין, ובהכרח דהכוונה זה אינו מומחה שנזכר קודם לאיסור מותר באחרים רואין ולדברי הרשב"א והתב"ש להיתר לא איצטריך כלל דהא אפי' ידעינן דלא גמיר מותר ודוק היטב, עכ"פ דברי התוס' מוכרחין דרבינא מטריף בלא גמיר וודאי אפי' רואין וכן דעת הרא"ש כמו שהוכחתי, ולפ"ז קשה באמת בש"ס דבעי למימר כלהו כרבינא בל"ק לא אמרי, הוי להו לומר בפשיטות דס"ל כר"נ לקמן דאפי' לא גמיר וודאי מותר באחרים רואין והכי קיי"ל, א"כ לא מצי לאוקמא כרבינא דלא אתי שפיר לפי אוקימתא שלו דלפי פירושו מוכרח לומר דבלא גמיר אפי' רואין אסור וכיון דאנן לא ס"ל כרבינא אי אפשר לפרש כפירושו, וע"כ צ"ל דנהי דלא אתי שפיר וכולן כנ"ל מ"מ הלא גם לאביי ורבא לא קאי וכולן רק על חש"ו בלבד א"כ אכתי מצי לפרושי כרבינא ווכולן לא קאי רק על חש"ו, א"כ דברי התוס' בד"ה רוב, מוכרחין בש"ס גופא דאי ס"ד דכל דלא אתי שפיר וכולן לא מצי לפרושי כרבינא א"כ פשיטא דלא מצי לפרושי כרבינא דס"ל בידע דלא גמיר מותר באחרים רואין, אלא ברור דס"ל רוב מצויין לגמרי ואפי' איתא קמן בין בתחילה בין בסוף כנלפע"ד ברור בענין זה [ועמ"ש לקמן ס"ק י"ב לדחות דברי היש מחמירין בהנ"ל] ולדינא אף שאין אני כדאי להכריע מ"מ במה שהחמיר הרב להצריך בדיקה לכתחילה ולא מהני על סמך, וגם אי לא בדק ס"ל דצריך בדיקה היינו דוקא באינו ידוע אצלינו כלל אבל בידוע אצלינו שהוא מוחזק בהא לכ"ע סמכינן על רוב מצוין לגמרי כמו שהוכחתי מסוגית הש"ס דבהא ע"כ מודים הגאונים ובע"ה כמו שבארנו, אמנם כל זה לדינא אבל למעשה בזמן הזה דרבו המתפרצים בשחיטות והם קלי דעת ראוי לכל ירא שמים שלא לאכול שום בשר רק בידוע לו מהות השוחט שהוא י"ש והוא מומחה ומוחזק אם לא בעיר של חכמים יראי אלקים דאז יכול לסמוך דמסתמא הכל כהוגן וכבר האריך התב"ש בתוכחת מוסר ודי בזה:
ז ואם בדקו. עי' במה"ק (סק"ה) מה שהבאתי בשם הט"ז שהאריך בזה ותמה דהא קיי"ל כרבינא בלא שיבר עצמות ולא מהני ס"ס ע"ש מה שכתבתי בזה, והנה מה שהוצרך הט"ז לכל האריכות הזה משום דבפשיטות י"ל דהא דבעינן שם שבירת עצמות ולא סמכינן על סברת ר"ח דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי משום דסכין ובהמה ענין אחד דכל ששחט בסכין פגומה טרפה אמנם כאן אין האדם והשוחט ענין אחד שהשוחט חוץ ממה שאינו יודע ה"ש לא נטרפה הבהמה רק אם שחטה עכשיו שלא כהוגן ואירע לו שאלה מן השאלות שאינו יודע והכשיר שלא כדין אבל בלא"ה עדיין לא נטרפה הלכך שפיר אמרינן אדם איתרעי בהמה לא איתרעי לכך הקשה הט"ז לפי דברי התוס' שתירצו במקוה וכל תירוצם לא שייך כאן, גם תירוץ הג' הוא דיכול להיות ששחט שלא כנגד הפגימה א"כ בסכין נמי אין הבהמה תלוי' לגמרי בסכין:
אבל מ"מ לדינא נלפע"ד ברור דמדברי הרשב"א בתשובה (סי' רי"ח) שהביא הט"ז וודאי מוכח כדעת הרב בהג"ה דמה שכ' הט"ז דהרשב"א לרווחא דמילתא אמרה דאפי' לר"ח אין היתר ונסתייע ממה שאמר אפ"ה פליגי בהו ותמה על הב"י שהשמיט זה מהעתקה, אבל באמת דברי הב"י ברורים דפשיטא דאי אפשר לומר דכל פלפולו של הרשב"א בענין שנעמידנו על חזקתו הכל ללא צורך ולא עוד אלא שכתב לפיכך איני רואה שום הכשר, משמע בהדיא שאי הי' למד וידע פעם אחת הי' רואה הכשר ואיזה הכשר יש כאן כיון דקיי"ל דבעינן שיבר עצמות, אלא ברור דוודאי ס"ל לרשב"א דלא דמי כלל הך דהכא לסכין דהתם מה שאנו חוששין בסכין זה הוא שמא בעור נפגמה או במפרקת הלכך לולא דשיבר בה עצמות לא אמרינן העמיד סכין על חזקתו כיון שבדקנו אותו קודם דוודאי מן אותו הזמן שנתחדש בסכין זה ענין המביא הפגימה מן אותה שעה יש לנו לחוש הלכך כיון שיש כאן עור ומפרקת לחוש לאותה הפגימה ממילא מאותה שעה יש לנו לחוש, אמנם כאן לא בא שום שינוי באותו השוחט מאז ועד עתה שנתלה בשינוי זה דמאותה שעה שכח הלכך ממילא יש לנו להעמיד על חזקתו עד עכשיו דראינו ששכח אבל בסכין א"א להעמידו על חזקתו עד עכשיו רק שנתלה פגימתו במה שיש לנו לתלות א"כ ממילא יש לחוש לעור כמו במפרקת משא"כ כאן שאין לנו במה לתלות כלל ודוק היטב, ומה שדימה הרשב"א דבר זה לסכין הוא לפי שכתב בת"ה דאפי' בשיבר עצמות אין מכשירין רק משום דהעמד סכין על חזקתו רק בלי שיבר לא מהני זה כמ"ש, הלכך כאן דלא שייך סברא הנ"ל להצריכו שיבר עצמות א"כ ממילא הי' מהראוי להעמידו טל חזקתו כמו בסכין בשיבר עצמות] וזה שכתב ואפ"ה פליגי בהו דהיינו דרב הונא חולק אפי' בשיבר שם משום דלא ס"ל העמד סכין על חזקתו, רק דמ"מ הי' מקום להתיר לדידן דהלכה בשיבר מותר משום דהעמד סכין על חזקתו רק שיבר בעינן משום דאל"כ יש להסתפק בפגימה זו מן אוחה שעה שהי' איזה שינוי הראוי להסתפק בו דהיינו מן חתיכת העור אבל בשיבר עצמות לא חשבינן העור ומפרקת לכלום כיון דאין עשוי לפגם בם רק בעצמות תולין ומטעם העמד סכין על חזקתו דעד אותה שעה לא נפגם וכאן ממילא מעמידין על חזקתו כיון דאין לנו קודם שום ענין המביא להסתפק ששכח ודוק היטב. ולפ"ז הי' מקום הראוי להתיר בענין זה כדברי הרב בהג"ה אך מ"מ כיון שהט"ז והאחרונים החמירו בזה לא מלאני לבי להקל אבל מ"מ בענין הכלים נראה פשוט שיש להקל לפי דברי הט"ז דמעמידין אותם בחזקת היתר ושפיר מהני ס"ס דאף דבסכין בעינן שיבר התם איכא חזקת איסור דבהמה משא"כ כלים ודו"ק, גם נראה פשוט כסברת הכר"ו דשכח דיני שחיטה י"ל סירכא נקט ואתא דכמו ששחט עד עכשיו כן שחט עכשיו ובשביל ששכח לא אמרינן דאירע לו קלקול, לכן נראה דבזה יש להקל לגמרי אבל בנמצא שאינו מרגיש אין להקל רק בכלים כנ"ל:
ח ואפי' שאלו לו. זהו מה שכ' הרשב"א בחידושיו אהא דאמרינן דילמא שהה ודרס ולא ידע, ומשמע שם מתוך פירש"י ז"ל דאם אמר שלא שהה ודרס כשר אף שאינו יודע ה"ש, והשיג שם עליו הרשב"א ז"ל וז"ל ואינו מחוור בעיני כלל דא"כ לא הו"ל לומר אסור לאכול משחיטתו כיון דהא בבודקין אותו סגי ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו בבודקין אותו סגי וכדאקשינן בריש מכילתין וכו', ולא עמדתי על סוף דעתו בזה דהא כמו דמוקמינן התם הך מימרא דר"נ בידע דלא גמיר מעיקרא בעי לאוקמא דלא ידעינן אי גמיר או לא רק דמקשה עלה לימא רוב מצוין מומחין הן, ולדברי הרשב"א ז"ל בהא נמי תיקשי חדא למה קאמר אסור הא בבודקין סגי וכן למה לי רואה וע"כ דהא לא קשיא דפשיטא דבאזיל לי' לעלמא מיירי כדמוקמינן מילתי' בליתי' קמן למיבדקי', והנה המרדכי ריש הכל שוחטין הביא ראי' מהא דאמרי' בשבועות כל מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי', והמעיין בפירש"י ז"ל שם יראה דלא דמי כלל דהתם הטעם משום שלא נתן על לבו מעיקרא הענין על בורי' שיזכור לומר כיצד הי' מאחר דלא רמי' עלי' דבכל גונא פטור הוא כל שפרע, אמנם אם נותן על לבו עכשיו שאנו אומרין לו שדבר זה תלוי בו היתר הבשר ואיסורו והוא אומר [עדותן] ברי גמור בוודאי מהימן והאיך שייך לומר לא רמי' דהא וודאי רמי' עלי' והתם טען מתחילה קודם שבאו והכשירוהו א"כ שפיר אמרינן שלא נתן על לבו לזכור דלא רמי' עלי' ועי' היטב בפירש"י שם דפי' כן להדיא, [ואפי' לפי' הרמב"ם שם דקאי על לא דמי להתם דבאמת לא ראו אז ולא [שמו] אל לבם אם זה בור או לא, [אך אני תמה מה צריך להם לזה בלא"ה כיון דליכא רוב ולא בידו אינו נאמן באיתחזק איסור], אבל זה ע"כ כיון שאומר שלא שהה זוכר בוודאי, גם יתר דברי הרשב"א בחידושיו וכל ראיותיו יש לדחות ודו"ק], וביותר אני תמה על הרשב"א דפי' קושי' הש"ס פשיטא דהא נמי פשיטא דלאו אדעתי' דהא אפי' בהך דשבועות פליגי בה אמוראי א"כ כ"ש כאן דאין להקשות פשיטא על זה, ומכל זה משמע כדעת רש"י באמת וכ"כ משם חכמי הצרפתים ז"ל וצ"ע בזה:
ט
נאמן מאחר שיודע ה"ש. עש"ך (ס"ק י"ג) ובאמת דעת הב"י כן לדעת הרמב"ם אבל פשיטא דלדעת הרא"ש דמצריך שאלה בעילוף רק בליתי' קמן מכשיר מכח רוב א"כ לא מיבעי' ברגיל להתעלף דטרפה להרא"ש בלי ברי לי אלא אפי' כל שאינו מוחזק וודאי אסור דהא מצריך ברי לי דוקא אפי' בסתם ולא סמכינן דלא הי' מאכילה לנו רק דמכשיר דיעבד משום רובא דרוב מוחזקין כמו רוב מומחין וכמו שפרשתי דברי הרא"ש לעיל (ס"ק ז') באריכות א"כ באינו מוחזק וודאי וליתי' קמן אסור דהא לרבינא וודאי אסור ואנן לא נחלקו על רבינא רק מה דמוכח מברייתא דתרנגולת שחוטה כמ"ש הרא"ש להדיא, ובאינו מוחזק וודאי דלא מוכח מברייתא וודאי אסור להרא"ש ודלא כהתב"ש דמחלק בין אין מוחזק וודאי לרגיל להתעלף, ומ"מ הראיתי פנים לעיל (ס"ק ז') דהעיקר בזה כדעת הרמב"ם עפ"י סוגית הש"ס ולפ"ז יש לצדד להקל כדעת הש"ך אפי' ברגיל להתעלף, ועי' היטב מ"ש לעיל (ס"ק ז'):
י ויש מחמירין. טעמם מדפריך בבודקין אותו סגי ולא פריך הא מותר אפי' לכתחילה, ולפי שיטתם נראה דה"ה ברגיל להתעלף או באינו מוחזק אסור לכתחלה ברואין מדפריך בברי לי סגי ולא פריך דמותר אפי' לכתחילה, ומ"מ פשוט הוא דהיינו דוקא למסור לו לשחוט לאכול אבל לנסותו כדרך שמנסין השוחטין המתחילין לשחוט אם אינו מתעלף פשיטא דמותר לכ"ע דבהא וודאי לא חיישינן כיון שנותנין לו מתחילה להחזיקו דאל"כ לא יתחזק לעולם, ולא נהירא לומר דלדעתם לא יתחזק רק ע"י טמאים כמ"ש הבכ"ש, גם נ"ל דצריך להתחזק דוקא בטהורים דמטמאים אין ראי' לטהורים דמאחר שאין הקלקול מזיק כלל אינו מפחד, ומ"מ כיון דבלא"ה הרבה פוסקים דלעלפויי לא חיישינן כלל ולא בעי מוחזקין כלל נראה פשוט שאין להחמיר כלל ברואין רק ברגיל להתעלף ודו"ק:
ובעיקר הדין בענין זה נלפע"ד עיקר כסברא ראשונה לפי מה שהוכחתי לעיל (ס"ק ח') דרבינא ע"כ סובר בידע דלא גמיר טרפה אפי' רואין א"כ פשיטא דלדידי' צריך בדיקה באיתא קמן ואין מוסרין לו לכתחילה בלי בדיקה, א"כ שפיר פריך בבודקין סגי דלכתחילה באמת אסור וכן שפיר משני דליתי' קמן דלכתחילה אסור בלי בדיקה אבל לדידן דסבירא לן ברואין מותר אפי' לא גמיר וודאי שפיר י"ל דמותר ליתן לו לכתחילה ברואין, וכבר הוכחתי לעיל (ס"ק ח') כן מדברי הרא"ש, וכ"כ התוס' שם, א"כ פשיטא דאין ראי' ואפי' לדברי הרשב"א בתשובה (סי' תק"ל) שהשיג על הר"ר דן דבלא גמיר וודאי אפי' לרבינא מותר ברואין א"כ הא כתב לפרש דהך דפריך בבודקין סגי הכוונה דממשנה מוכח דבלי רואין אסור והא אכתי מותר בבדיקה וא"כ בלי רואין וודאי אסור לכתחילה, אך מ"מ יש לומר דקושיתם הא גופא למה לי' להקשות כך ליפרך בפשיטות באחרים רואין הא מותר לכתחילה אבל כבר השגתי לעיל על פירוש זה והעיקר כדברי התוס' והרא"ש וכדברי הר"ר דן הנ"ל, והנה הריטב"א כתב ליישב בשם הרמב"ן דניחא לי' טפי למיפרך ממה דמפורש באמורא להדיא עיי"ש ודבריו ברורים ג"כ וכן מוכח להדיא בש"ס דלא הקשו על אוקימתא דרב אשי הא אמרת אפילו בינו לבין עצמו שחיט לכתחילה כמו שהקשו לאוקימתא דרבא הא אמרת אפילו יוצא ונכנס שחיט לכתחילה וע"כ כדברי הרמב"ן, אך הא קשיא נהי דעל הקושיא בבודקין יש ליישב כך אבל אהא דמשני דליתי' קמן אכתי קשה הא אפילו לכתחילה שחיט וצריך לומר משום דיש לומר דקמש"ל דליתי' קמן דאפ"ה בלי רואין אסור אבל כבר השגתי על זה לעיל (ס"ק ח') ודו"ק:
ובכר"ו כתב ליישב דנקט דיעבד משום חש"ו והוא תמוה דא"כ תיקשי באוקימתא דכותי ג"כ דפריך הא אמרת שחיט אפילו לכתחילה וקשה הא יש לומר דנקט דיעבד משום חש"ו ואמת דיש לומר דהכא שפיר יש לומר כן דמ"מ נקט וכולן משים רבותא דבלי רואין אסור משא"כ שם בכותי [ובזה הי' מקום ליישב דברי הריטב"א הנ"ל] אבל אין זה נכון דאכתי יש לומר בכותי ג"כ דנקט וכולן דבלי אחרים אפילו כותי דיעבד אסור בלי חותך ואי משום דכבר נשמע זה משחיטתן כשרה לפום אוקימתא דאביי בחותך דוקא דהא גם באוקימתא דרבינא כבר נשמע משחיטתו כשרה דבלי רואין אסור בלי בדיקה, והנה הפר"ח כתב להוכיח מהא דקאמר שם בחש"ו דאין מוסרין להם ש"מ אחר לא ונעלם ממנו דהוא קושית המרדכי במקומו ותירץ דהני הוי רבותא אף דגמירי משא"כ זה שאינו יודע וכן מבואר בפי' המשנה להרמב"ם דחש"ו הכוונה אפילו גמירי דאי לא גמירי אפילו אחר נמי וכ"ש לפיר"ת להאכיל לכלבים פשיטא דאין ראי' וכן התוס' שם בד"ה שמא כתבו ליישב פירש"י למ"ד מומחין שאין מוחזקין דנקט דיעבד משום אינו מומחה אפילו חש"ו אפילו לכתחילה מבואר דהני עדיפי מגדול, אמנם כבר כתבתי דעיקר ראיית היש מחמירים אינה ראי' כלל לפע"ד הילכך נראה דאין להחמיר עכ"פ למסור להשליך לכלבים לאינו מומחה כיון דבלא"ה הוכחתי לקמן דעיקר כפירש"י, ודברי ר"ת תמוהין בזה אפילו בחש"ו א"כ עכ"פ יש לסמוך כאן בצירוף דעת הפוסקים המקילין אפילו לאכול, בפרט שיש סברא לומר דטעמו של ר"ת לא שייך גבי אינו מומחה כלל ואם אין אנו יודעין אם הוא מומחה לכ"ע מותר ליתן אפילו לאכול דאף דראיית היש מחמירין הוא אפילו בכהאי גוונא מ"מ היינו לרבינא דלית לי' רוב מצויין משא"כ לדידן וכוונת ר"ב בהג"א הוא להוכיח כמו דלרבינא באין אנו יודעין ה"ה לדידן בידוע שאינו מומחה דלא נחלקו על רבינא אלא ברוב מצויין ולא בידע שאינו מומחה ודו"ק:
יא אחרים רואין. לאו דוקא אחרים רק אחד כשר כמבואר בסוכה (דמ"ב) דמוקמינן לה בגדול עומד על גביו, והנה הרבה פוסקים הקשו על שוחט בפני עצמו דנאמן הא אין ע"א נאמן היכי דאיתחזק איסור, והנה בש"ג ומרדכי מבואר תירוץ בשם הראשונים דע"כ לא אמרינן דמ"א אינו נאמן רק באדם סתם אבל בשוחט דהוא אדם המוחזק בכשרות בהא אפילו איתחזק נאמן, ומזה הוציאו דעת ר"ח דצריך שיהא מוחזק בכשרות, ואני תמה דהא מומר לתיאבון ותרנגולת שנגנבה סמכינן ארוב גנבי ישראל והאיך ס"ד דאוכל נבלות וגנב מוחזק בכשרות ולמה שוחט בלי אחרים רואין וכשר, וכמו כן מותר לאכול משחיטת כותי בינו לבין עצמו ע"י חותך כזית בשר, ורבים תרצו דשוחט שאני הואיל ובידו לשחוט כראוי, וגם בזה יש לתמוה דהא ברגיל להתעלף ששחט בינו לבין עצמו מכשרינן באומר ברי לי והתם אינו בידו, וכמו כן שחיטת חש"ו באחד עומד על גביו, ואף שכתבו התוס' פ"ק דגיטין דבידו לאו דוקא שישחוט הוא רק כל שבידו לשחוט ע"י שוחט כהוגן מיקרי בידו, מ"מ קשה דתינח קודם ששחט אבל אחר ששחטו חש"ו למה לא ניחוש דקלקל החש"ו ואחד העומד עליו אינו נאמן דאז לא הוי בידו וכ"ש דקשה ברגיל להתעלף הנ"ל, ואפשר לומר דנאמן במיגו דהי' שותק והיתה מותרת כמו כל שחיטה מכח בידו לשחוט ע"י שוחט כראוי ועכשיו דאומר דחש"ו שחטו, וכן רגיל להתעלף באומר ברי לו נאמן, אבל קשה מאוד לומר דבאמת היכי דלית לי' מיגו לא יהא נאמן: