אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן סא

על יו"ד סימן ס

סעיף ג. הלחיים הם מפרק של לחי עד פיקא של גרגרת (א) שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראש תיישים שאינו רשאי למלגם (ב) (הג"ה. פי' להרתיחם בחמים להעביר השיער) ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן):

א מפרק של לחי עד פיקא של גרגרת. דין זה צריך בירור ותמהני שלא בארו האחרונים בזה כלום דגרסינן התם במשנה (חולין קל"ד:) איזהו לחי מפרק של לחי עד פיקא של גרגרת ואקשינן עלה בש"ס מברייתא דתניא ניטלה ובית השחיטה עמה ומשני הא רבנן הא ר' חנינא בן אנטיגנוס דתניא מוגרמת פסולה העיד רחב"א על מוגרמת שהיא כשרה ואיבעית אימא הא והא רבנן ומאי עמה עמה דבהמה. והנה רש"י פי' התם עד פיקא עד שיפוי כובע שהיא פקעיתא וכו' והנה אי אפשר לפרש דעד שיפוי דקאמר היינו עד ולא עד בכלל דא"כ תיקשי הא דמשני מאי עמה עמה דבהמה דאכתי תיקשי האיך קאמר בית השחיטה עמה הא שיפוי כובע דאינו בית השחיטה ג"כ שייך לבהמה דעד פיקא קאמרי דהיא שיפוי כובע ולרבנן בית השחיטה בטבעת הגדולה הוא וע"כ דלרש"י הך שיפוי כובע בכלל הוא ועד ועד בכלל קאמר וכן פי' בהדיא בד"ה ואיבעית אימא דהלחי ניטל עם הפיקא. אך אכתי תיקשי כיון דפיקא שיפוי כובע הוא א"כ משמע דעכ"פ כובע גופא אינו בכלל א"כ אכתי למה קאמר בית השחיטה עמה לבהמה הא כובע דאינו בית השחיטה ג"כ לבהמה לרבנן. ובע"כ דכוונת רש"י במה שפי' שיפוי כובע לאו דוקא אלא כל הכובע כולה נקרא פיקא עד הטבעת ועד ועד בכלל א"כ עד הטבעת לכהן ומן הטבעת למטה דהוא בית השחיטה לבהמה. ולפ"ז אף דרש"י פי' פיקא שיפוי כובע והתוס' והטור והמחבר פרשו פיקא טבעת הגדולה מ"מ לדינא אין חילוק דלפי' הטור ומחבר עד ולא עד בכלל ולפרש"י עד ועד בכלל. ועכ"פ לא יפה עשה הט"ז (ס"ק ד') שהעתיק פירש"י על לשון המחבר שהוא על פי פי' התוס' דפיקא טבעת ועד ולא עד בכלל וכאשר כתבתי לדעת רש"י כן פי' הרמב"ן במלחמות להדיא לדעת הרי"ף דפיקא הוא כובע כולה אלא שפי' שם דלא כפרש"י וכל הפוסקים דרחב"א ורבנן לא פליגי גבי מתנות כהונה כלל רק דמר קרי לה פיקא ומר קרי לה בית השחיטה דמדקאמר הא רבנן הא רחב"א משמע דפליג גבי מתנות כהונה נמי וכן אוכיח ברי"ף שהביא הך סוגיא וכתב עלה דהלכה כרחב"א. ומה שפי' הר"ן שם דהרי"ף לענין שחיטה אמרה הוא תמוה כיון דכבר הזכיר זה בפרק ראשון דהלכה כרחב"א למה לו לכפול כאן. לזה פי' הרמב"ן לדעתו דה"ק דלרבנן דסברי טבעת הגדולה הוי מקום שחיטה אלמא דס"ל דלאו כל הצואר כשר לשחיטה דהא למעלה מטבעת נמי פשיטא דהוי צואר הלכך ממילא אפי שפוי כובע נמי י"ל דמיקרי צואר ולא הוי לחיים רק עד שיפוי כובע ולא עד בכלל ורחב"א דסובר למעלה מטבעת הוי מקום שחיטה אלמא דסובר כל הצואר כשר לשחיטה ומדלא מכשיר בשיפוי כובע ש"מ דהא לחיים מיקרי והיינו דקאמר ניטלה ובית השחיטה עמה דהיינו במקום התחלת שחיטה לרחב"א דהיינו במקום שמתחיל לשפע ולצד הגוף לבעלים ולצד הראש לכהן אלו דבריו ז"ל. ולפי דעתו כיון דהלכה כרחב"א א"כ שיעור המתנות אינו עד הטבעת הגדולה רק עד מקום שמתחיל לשפע. ויש לתמוה על הב"י והאחרונים שלא זכרו דעתו כלל מאחר שפי' כן לדעת הריף:

איברא וודאי דברי הרמב"ן ז"ל הללו תמוהין מאוד לפע"ד דאי ס"ד דעד ולא עד בכלל קאמר ולרבנן אפי' שיפוי כובע אינו בכלל המתנות א"כ תיקשי מה זה דמשני בתר הכי הא והא רבנן ומאי עמה עמה דבהמה וקשה אכתי מה זה דקאמר בית השחיטה עמה הא לרבנן אפי' כובע ושיפוי כובע דלאו בית השחיטה הוא לרבנן מ"מ שייך לבהמה ולא לכהן ול"ל דסובר הרמב"ן ז"ל באמת דלתי' ב' מפרשינן המשנה להיפוך מתירוץ ראשון רק דעד ועד בכלל קאמרינן וא"כ כובע כולה בכלל מתנות הוא ובית השחיטה שייך לבהמה א"כ תיקשי הא למעלה מטבעת בוודאי צואר מיקרי כמ"ש הרמב"ן ז"ל מקודם א"כ למה הוי בכלל המתנות וניהו די"ל דמודי דשיפוי כובע אינו צואר אבל כובע גופא למה יהא לכהן ואפי' אי נימא דמ"ש הרמב"ן דלמעלה מטבעת וודאי צואר מיקרי היינו לתי' ראשון אבל לתי' ב' אמרינן דלא תליא בצואר כלל א"כ אכתי תקשי לתירוץ ב' מנין לו להרי"ף ז"ל דרחב"א פליג גם במתנות דהא חזינן דת"ק נמי דמודה דלמעלה מטבעת מיקרי צואר מ"מ הוי בכלל מתנות א"כ לרחב"א נמי הוי בכלל מתנות אף דכשר לשחיטה דהא לת"ק נמי מיקרי צואר וברייתא דבית השחיטה עמה ג"כ רבנן הוא ועמה דבהמה קאמר והאיך החליט הרי"ף דרחב"א פליג במתנות. ועכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל לא נתברר לי בזה:

ולפע"ד נראה לפרש דברי הרי"ף בפשיטות דוודאי סובר דפיקא של גרגרת היינו טבעת הגדולה ואהא קשיא לי' להרי"ף ז"ל אי ס"ד דלא פליגי במתנות כלל רק דמר קרי לי' בית השחיטה ומר קרי לי' פיקא א"כ תיקשי מה זה דקאמר לרחב"א ניטלה ובית השחיטה עמה כיון דמודה דעד טבעת הגדולה קאמר א"כ האיך נכלל במאמר זה שיעור זה דהא לדידי' התחלת בית השחיטה היא בשיפוי כובע ומשם ולמטה ג"כ לכהן עד טבעת א"כ איזה סימן הוא ובית השחיטה עמה שנדע דעד טבעת הוא. לכן ס"ל להרי"ף ז"ל דכך הכוונה דלרבנן דסברי דטבעת הגדולה הוי התחלת מקום שחיטה ס"ל דשיעור המתנות הם עד מקום התחלת מקום דכל דשחיטה כשרה שם לא הוי בכלל לחיים ושייך לבהמה והיינו דקאמר עד פיקא דהיינו עד טבעת הגדולה ולא טבעת דהוי מקום שחיטה אבל לרחב"א דסובר מוגרמת כשרה ואפי' למעלה מטבעת לא ס"ל דתליא שיעור המתנות בשחיטה דהא למעלה מטבעת נמי הוי מקום שחיטה לכך סובר כברייתא דכללא הוא דניטל עד בית השחיטה ובית השחיטה עמה. ואל תתמה בזה דהא בס"ד דלא ידע הא דרחב"א ומקשה מברייתא דקאמר בית השחיטה עמה אמתניתין דקתני עד פיקא ותו לא וקשה ברייתא גופא מי ניחא כיון דבית שחיטה הוא למה יתנם לכהן וע"כ דהא לא איכפת לן א"כ שפיר משני דרחב"א הוא ולרבנן תליא במקום שחיטה. ולפ"ז דינו של הטור ומחבר לדעת הרי"ף צ"ע ודוק היטב:

ב

שאינו רשאי למולגם. עי' ט"ז ואינו נכון דמה שלמדו בש"ס מהא דלחיים הוא שלא יעכבו הבעלים העור והצמר לעצמן אבל הך שזכר המחבר כוונתו שאף שינתנו לכהן אינו רשאי להפשיט וזה לא נלמד מזה ועי' ב"י בשם הר"ן:

סעיף ד. הקיבה צריך ליתנה לכהן עם כל חלבה פנימי וחיצון אא"כ נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים (ג):

ג להניח החלב לבעלים. משמע אפי' לא נתנם כלל אינו צריך ליתן דאי שמחזיר לו פשיטא ואפי' מתנות כולם מותר וע"כ דזה אינו צריך ליטול כלל וזה אינו מועיל רק במה שדרשו מהא דהקיבה וכן כולם אבל מתנות גופא לא מהני זה וצריך ליתנם לכהן. וכן משמע בט"ז ס"ק ז' ודו"ק: סעיף ה. אע"ג שמותר לאכול מבשר הבהמה (ד) קודם שיפריש המתנות מצוה להפרישם מיד:

ד שמותר לאכול וכו'. בש"ס (קל"ב.) אמר רבב"ח אמר ר"י אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותי' ואמר רבב"ח אמר ר"י כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאילו אוכל טבלים. ולית הלכתא כוותי' ע"כ. וכתבו התוס' טבלים ממש דילפינן נתינה נתינה מתרומה בפ' ראשית הגז וכוונתם דאין לפרש כאילו אוכל טבלים שהיא כדמיון טבל דמשמע להו מדקא מייתי הך מימרא דמעיקרא דאסור לאכול ולא סגי להו בהך מימרא דהוי כטבל ש"מ דהא דאמרינן דלית הלכתא היינו דטבל לא הוי אבל מ"מ איסורא איכא] וכ"כ התוס' בהדיא לקמן שם. וא"כ מוכח דטבל ממש קאמר דאיסורא לדידן נמי איכא. ומזה דייקו התוס' דטבל ממש קאמר דיליף מתרומה. אלא דלפ"ז קשיא לי דהא דקאמר לית הלכתא כוותי' והיינו לפי ששנינו באמת דנוהג בארץ וחו"ל כמו שפסקו כל הפוסקים ולית הלכתא כר' אילעי דיליף נתינה נתינה מתרומה אבל האידנא דנהגינן כר"א כדעה אחרונה שהביא המחבר (סכ"א) א"כ בהא נמי הלכתא כר"א דיליף נתינה נתינה דהוי טבל ואסור לאכול. ואיך החליטו הפוסקים בזה דמותר לאכול. אך באמת נלפע"ד דלק"מ דוודאי יש להבין בתוס' פ' השוחט דהקשו על ר"י דקאמר דהוי כטבל דהא יחזקאל התפאר שלא אכל מבהמה שלא הורמו ומאי רבותי'. וכתבו ליישב דר"י סובר כהך מ"ד דמבהמה שהורה בה חכם לא אכיל ויש לתמוה תינח בהא גופא דנחלקו תנאי מצי ר"י לסבור כחד תנא ולחלוק אאידך אבל בהך דינא אי יש איסור בבהמה משום טבל או לא לא מצינו דנחלקו כלל א"כ כיון דמוכח לר' נתן בהכרח דסובר דמותר לאכול מבהמה ות"ק לא נחלק עליו בזה כלל א"כ האיך יוכל ר"י לחלוק על תנא מה דלא מצינו שום תנא דנחלק עליו בזה ואי נימא באמת דס"ל לתוס' דר"א גופא דיליף נתינה נתינה נמי בהכרח סובר כר"י א"כ מאי קשיא להו לר"י כיון דר"א קאי כוותי' דהוא תנא וברור דכוונת התוס' דוודאי לר"א דיליף נתינה נתינה מתרומה לכל מילי הוי גז"ש כמו שהקשו שם דנילף גם שאר מילי וממעטינן להו מקרא ש"מ דלולי מיעוטא דקרא בהכרח הכל ילפינן מגז"ש אמנם בהך דהוי כטבל תליא אי יחזקאל אמר שלא אכל מבהמה שלא הורמה בהכרח מותר ואין קושיא מגז"ש כיון דמוכח מקרא והוי כמו מיעוטא אחרינא דקאמר החם אבל אי יחזקאל לא קאמר הך בע"כ הוי כטבל מגז"ש. ולפ"ז ר"א גופא שפיר מצי סבר כר' נתן ומותר לאכול מבהמה שלא הורמה מכח הוכחה דקרא אבל לר"י קשיא להו. ואהא קאמר דסובר כהך תנא דיחזקאל מבהמה שהורה בה חכם קאמר וסובר כר' אילעי דיליף נתינה נתינה א"כ הך דינא מוכח בהכרח דהוי כטבל מגז"ש. ולפ"ז לדידן דנהגינן כר' אילעי מ"מ סבירא לן כר' נתן ולא הוי כטבל מכח מיעוטא דקרא דיחזקאל ודו"ק. אמנם בהא דמוכח מדברי התוס' דלדידן נמי אסור לכתחילה עכ"פ וכן מוכח באמת מכח קושייתם הנ"ל דאי נימא דלאו טבל ממש קאמר ולאו מגז"ש תיקשי האיך מצי לחלוק אר"נ דסובר דלאינש דעלמא מותר וע"כ דר"י טבל ממש קאמר א"כ לדידן איסורא איכא עכ"פ. ואי קשיא מה זה שהקשו התוס' שם לר"י הא לדידן נמי תיקשי דעכ"פ אסור הא לא קשיא דהא התוס' גופא רצו שם לומר דרבותא דיחזקאל דהי' כהן רק שדחו זה דכהן אסור בטבל וזהו אי הוי כאוכל טבלים אבל לדידן פשיטא דכהן מותר והוי] שפיר רבותא דהי' כהן [ובכר"ו (ס"ק א') תמה על הפר"ח ונעלם ממנו במחכ"ת מה שכתבתי ודו"ק] הלכך נראה דיש להחמיר לאסור לכתחילה לישראל לאכול קודם שהורמו מתנותי':

סעיף ו. אפי' אינו שוחט לצורך אכילה אלא לכלבים או לרפואה חייב במתנות אבל שחט ומצא טריפה (ה) פטור:

ה אבל שחט ומצא טרפה פטור. עי' ש"ך דאפי' ספק טרפה דהמע"ה ומ"מ פשוט הוא דהיינו דוקא במקום שנטרפת בספק אבל במקום שאינה נטרפת כגון דאזלינן בתר רובא אף דלענין ממון לא מהני רוב מ"מ כיון דמותרת באכילה אין שם טרפה עלי' וחייבת במתנות. והנה בספרי ילפינן לה מאת זובחי הזבח פרט לטרפה. והרמב"ם לא הזכיר זה כלל. ונראה טעמו או דסמך עצמו על התוספתא שהביא מעיקרא דשוחט לכלבים או לרפואה חייב במתנות ואי ס"ד דטרפה חייב פשיטא בשוחט לכלבים דהא טרפה וודאי לכלבים קאי וע"כ דדוקא בבהמה שהיא כשרה ושחטה לכלבים חייב ולא בטרפה דלא חזי רק לכלבים. ועוד נראה דבש"ס דילן לא צריכינן להאי טעמא כלל ואדרבא מוכח בש"ס דמוקמינן להאי קרא דזובחי זבח למילתא אחריתי רק כיון דאמרינן דאין לאכול רק צלי ובחרדל דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וא"כ טרפה דאינה ראוי' לאכילה רק לכלבים פשיטא דלא שייך למשחה כלל ונהי דיכול להאכיל המתנות לכלבים כדלקמן (פי"ג) מ"מ בשעת נתינה פשיטא דבעינן שיהי' ראוי לאכילה וזה ברור ולפ"ז בספק טרפה פשיטא דפטור ג"כ ואין צורך לטעמו של הש"ך רק כל שאינו ראוי לאכילה לא שייך למשחה. ומה"ט לא הזכיר הרמב"ם דין זה מאחר שכבר הביא הך דאין לאכול רק צלי ובחרדל דכתיב למשתה ע"ש:

סעיף ו. יתנם לכהן חבר (ו) ואם אין שם חבר יתנם לעם הארץ:

(הג"ה. וכן אם החבר אינו רוצה לקבלן נותנן לעם הארץ):

ו יתנם לכהן חבר. בש"ס שם וזה יהי' משפט הכהנים דקרי לי' משפט לחלקו בדיינין כדר"י מי שמחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק אין לו מנת, והוכיחו שם התוס' ממשנה דחלה דהיינו דוקא כשיש חבר ולא בשאין חבר או שאינו רוצה לקבל. ויש לדקדק דהא בהדיא קאמר ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנח. אבל לפעד"נ דבלא"ה יש להבין דקאמר לחלקו בדיינים וקשה אי כך הדין מן התורה שאין ליתן רק לכהן חבר מ"ש הך משאר דיני מתנות דנמסר לכל איש כפי דין תורה ולמה נימא על דין זה משפט. אבל המעיין בפירש"י יראה להדיא דוודאי כל איש ואיש בפני עצמו יכול ליתנם לכל כהן כי אין זה מתנאי המתנות ליתן אותם לכהן חבר דוקא רק מתנאי המחנות שיש כח לב"ד לחלקם כפי מאמרם ליתן לזה ולא לזה ומה"ט ציוה חזקי' שלא ליתן רק למי שמחזיק בתורת ה' ומעצמו אמר כן שיש לו כח לחלקם כפי מאמרו אבל כל אחד בפני עצמו בלי ב"ד יכול ליתנם לכל כהן שירצה והשתא לא קשיא כלל ממשנה דפאה רק דמ"מ דייק ר"י מאחר שכך הי' רצון חזקי' ובית דינו שלא ליתן רק למחזיק בתורת ה' א"כ מצד עצמו ראוי לעשות כן אבל פשיטא דיכול ליתנם מדינא לכל כהן שירצה רק הב"ד יכולין להכריח שלא ליתנם לע"ה כלל ודו"ק:

סעיף ח. נותנים אותם לכהנית אפי' היא נשואה לישראל והנותנים לבעלה ישראל (ז) קיים מצות נתינה וכ"ש שבעלה ישראל פטור מן המתנות: (ז) והנותנים לבעלה ישראל וכו וכל שכן וכו'. בגמ' עולא יהיב מתנות לכהנת ומסיק דכמה אמוראי (אכיל) [אכלו] בשביל אשתו. וכתב הרשב"א דכ"ש הוא שהוא עצמו פטור מן המתנות. והטור לא הביא רק דהוא פטור ולא הזכיר דהנותנו לו יצא. ובאמת נראה פשוט דהרשב"א פי' כן לפי פירושו דאכיל בשביל אשתו היינו שקיבל מתנות בשביל אשתו לכך כתב דכ"ש דהוא פטור. אבל לא ידעתי מנין לו דבר זה דהא בש"ס לא מייתי הך רק להורות דכהן ואפי' כהנת וכיון שאכל מתנות שניתן לאשתו ש"מ דסובר דיכולה לקבל מתנות דאל"כ לא הי' אוכלם דגזל הן אבל אין הכוונה כלל שהוא יכול לקבל מתנות מצד עצמו ומאיזה צד נאמר כן ולכך הטור וגס הרא"ש לא הזכיר כלל הנהו עובדא רק בפשיטות דכהן ואפי' כהנת. וזה שכתב הטור ולא עוד היינו מצד הסברא כיון דלא קיי"ל דהוי כאילו אוכל טבלים רק מצוה להפריש והיינו כשיצטרך ליתנם לכהן אחר אבל מי שאשתו כהנת למה יפריש מתנות לכך פטור אבל לא דיכול אחר ליתן לבעלה בלתי ידיעת אשתו כלל או שאינה בכאן כלל. ועוד י"ל דהטור מפרש דאכיל בשביל אשתו מתנות שלו מבהמה ששחט לעצמו ואכיל המתנות ולא נתנם לכהן בשביל אשתו ולכך הביא זה הדין אבל ליתן מתנות לבעלה של כהנת לא שמענו כלל לכן דין זה צ"ע מאחר שגם הרא"ש לא הזכירו ולמה לא הזכיר דין מפורש בש"ס. אלא ברור דמפרש הש"ס כהנ"ל דלא בא לאשמעינן רק כהן ואפי' כהנת. והרמב"ם ז"ל נתן טעם בכהנת לפי שאין בהן קדושה. ולא נתבררו לי דבריו כלל דהא בש"ס מקראי ילפינן לה ופדיון הבן אין בו קדושה ואינו ניתן לכהנת: סעיף יא. אין לו לכהן לחטוף המתנות ואפי' לשאול אותם בפה (ח) אלא אם יתנם לו דרך כבוד יטלם ובזמן שהם כהנים רבים (ט) בממבחיים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלים ואם הי' צנוע זה במקום שאין מכירין שהוא כהן יטול כדי שידעו שהוא כחן:

ח ואפי' לשאול אותם בפה וכו'. באמת שכן כתבו כל הפוסקים והיינו מהך מימרא דאביי דאמר מהך ברייתא ויטו אחר הבצע חלקם שאלו בפיהם. אבל מ"מ צ"ע דמשמע התם דרבא ור' יוסף ס"ל דוקא לחטוף אסור מקרא דונתן ולא שיטול מעצמו אבל לשאול מותר כל שהוא מכוון לחבובי מצוה דקאמר החם בדק לן ר"י כהן החוטף מתנות חיבובי קא מחרב מצוה או זילזולי קמזלזל במצוה ואהדרי' לי' ונתן ולא שיטול מעצמו והשתא אי ס"ד דסובר ר"י דאפי' לשאול אסור מה זה ששאל בחוטף ועוד דמה זה ספק אי מחבב או מזלזל הכל לפי הכהן אם מכוון לחיבוב או לאכול ואי דשאל בפני העולם א"כ האיך אפשר לפשוט ספק זה כיצד הוא נראה בפני העולם. ועוד דהפשיטות אינו כלל מעין האיבעי' רק מקרא ואפי' מחבב אסור. ודוחק לומר דבזה באמת ניסה אותם. לכן נראה דעיקר השאלה היתה דוודאי מחבב למצוה רק אם עושה בזה המצוה כתיקונה או מזלזל במצוה שאין דרך המצוה בכך ולא מהני מה שהוא מחבב וע"ז פשטו לי' דאין דרך המצוה בכך ואפי' מחבב אסור. ולפ"ז דוקא ליטול אבל לשאול אם מכוון לחבב מותר לרבא ור"י והך ברייתא דויטו אחר הבצע זהו באמת שלא כיוונו לחבב רק להנות בתרומות להרויח וזה באמת אסור:

ובהכי ניחא דקאמר רבא זכי לן מתנתא דבעיתא למיכל לישנא בחרדלא. ומה ביקש בזה שסיפר שרוצה לאכול לשון בחרדל. ולפי הנ"ל ניחא דרבא בעצמו הי' כהן כמו שפירש"י והי' יכול לשאול המתנות לעצמו רק ה"מ אם כוונתו לחבב אבל בשביל שלא הי' כוונתו רק לאכול לחין בחרדל לא הי' רשאי לשאול לכך ביקש שיזכה לו ויאכל בתורת זר. ומעתה לא מיבעי' אי נימא דאביי גופא לא הי' נזהר רק משום שירא שמא כוונתו לאכול דמברייתא לא מוכח רק באופן הזה כנ"ל אלא אפי' אי נימא דאביי חולק הלכה כרבא וצ"ע בזה:

ודע דרש"י פי' דחטיף מתנתא מתינוקת שנושאין מתנות לכהנים. נראה מפירושו דוודאי לחטוף מחנות מיד הבעלים כשרוצין ליתן לאחר גזל גמור הוא רק בכאן שהבעלים מסרו לתינוקת שהם יתנו לכהן שימצאו ובהא ס"ד דמותר לחטוף קמ"ל דלא. איברא צ"ע דהא מקרא דונתן ולא שיטול לא מוכח זה די"ל דס"ד דכהן יכול לחטוף מהבעלים כיון שהם של כהן וכל הקודם זכה קמ"ל שהבעלים יש להם טובת הנאה ליתן למי שירצה אבל כשהבעלים הניחו שיקח מי שירצה שפיר יכול כל אחד לחטוף ומ"מ לפי מה דמסיק לאביי שאסור לשאול בפה פשיטא דאפי' בהאי גוונא אסור אבל לרבא לפי הנ"ל צ"ע:

ט שהם כהנים רבים. כ"כ הרמב"ם והטור אבל בש"ס משמע דבלא"ה אין ליטול מתנות כלל. וכתב בפרישה ליישב דוודאי בלא"ה אין איסור רק כמו בלחם הפנים דהי' רבים ולא הי' מספיק לכולם רק אביי לא רצה להנות משל אחרים כלל רק אם הי' מצוה בזה הי' נהנה וע"ז הביא דבהנך אין מצוה ואפי' איסור איכא ובהך דצנועים מוכת עכ"פ שאין מצוה באכילת מתנות דאל"כ לא היו מושכין ידיהם וכיון שאין מצוה ממילא לא הי' נהנה אבל מי שנהנה אין איסור רק כהאי גוונא דלחם הפנים. ולפי דבריו נלפע"ד ליישב מ"ש התוס' דרבא גרסינן דרבה כהן הי' ויש להבין מה בכך הא מ"מ בתורת כהן אסור בכל האופנים [אם לא דנימא דסבירא להו דרבא חולק כנ"ל (ס"ק ח') וגם זה א נו דהא לא לחבב איכוון ודו"ק] וכן לפירש"י באמת לפי דעתו דרבא כהן הי' ע"ש ולפי' הדרישה ניחא דוודאי ליקח מתנות אין איסור רק לפי שלא הי' רוצה אביי להנות כלל א"כ רבא דבלא"ה הי' נהנה דאמר זכי לן מתנתא א"כ אם הי' כהן מסתמא הי' נותן לו והי' יכול לקבלם כיון שהי' נהנה ואיסור ליכא. ומ"מ נראה דאפי' רש"י אינו חולק בזה דאף דפי' דהי' כהן מ"מ הרי לא זכר רק שני האופנים לחטוף ולשאול בפה ש"מ דסובר דליתן מעצמו אפי' מותר הי' חושש שמא לא יתן מעצמו אבל מודה דמן הדין מותר לקבל כשנותן לו מעצמו. ומ"ש המחבר יטול עדי שידעו שהוא כהן מיושב ג"כ לפי פי' הדרישה דאביי לא קאמר זה רק לפי שלא הי' רוצה להנות ומצוה ליכא אבל מי שרוצה להנות יכול ליקח ואין צריך לישא כפיו ודו"ק:

סעיף יד כהן שיש לו מכירים שרגילים ליתן לו מתנותיהם יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו ודוקא שהזוכה ת"ח והשעה דחוקה לו ושלא יהא כהן המזכה משרת בבית זה (י) שמזכה לו המתנות שמא יזכה בע"כ וה"ה אם הכהן משרת בבית בע"ה ומזכה לאורח ת"ח שמתארח בבית רבו במתנות שרגיל ליתן לו רבו אסור:

י משרת בבית זה. בש"ס איתא אמר לשמעא זכי לן מתנתא ולא נתבאר שמעא דמאן. ומדברי הרמב"ם מבואר שמעא דרבא הי' והוא הדין הראשון שזכר המחבר. וכן משמע פשטא דש"ס שמעא בע"כ מזכה משמע לרבו אבל רש"י פי' התם שמעא דב"ה והיינו דקשיא לי' שמעא דרבא לא הוי מכירי כהונה אבל הרמב"ם סובר דכיון דהי' שמעא דרבא בוודאי הי' נותן לו המתנות. והטור מפרש כרש"י רק בתחילה כשהזכיר בלשון שלילה לא חשש לפרש דוודאי מותר בכל אופן רק אח"כ כשפי' אופן האיסור כשהת"ח מתארח. והנה כל הפוסקים הסכימו דוקא צורבא מרבנן אבל הרמב"ם סובר אפי' אינש דעלמא וכן פי' בכ"מ לדעתו. ולא ידעתי למה לא זכר דעתו בש"ע:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה