אור ברסלב
תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות מהדורא בתרא חיו"ד › סימן יג

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

מהדורא בתרא חיו"ד · סימן יג

סימן יב

ו דחיישינן שמא אינו בן ט' עש"ך דאם ממתין עד תחילת ליל ח' שיצא מכלל ספק נפל מותר ויש להבין מה זה דנקט הרב בנמצא בטרפה בכל ולד הנולד אין להתיר קודם ליל ח' כמו שכתב לקמן סי' ט"ו וצריך לומר דרבותא קאמר דבנמצא כהאי גוונא בכשרה כשר מיד ע"י שחיטה דלא איכפת לן בהא דניתר בשחיטת אמו אבל בנמצא בתוך הטרפה אסור עד תחילת ח' ומ"מ צ"ע דהא מילתא דפשיטא הוא דכי עדיף נמצא בטרפה מנולד מן הכשרה ואדרבא בנמצא בטרפה איכא מ"ד דאפילו שחיטה לא מהני לי' ואפילו בן ט' חי בוודאי ונהי דקיימא לן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא מ"מ פשיטא דצריך לידע בבירור שהוא בן ט' כמו ולד גמור הנולד:

והנה התב"ש האריך להשיג על דין זה של הפרישה ומתחלה השיג על מה שחידש הפרישה דאפילו בן ח' וודאי ששהה ח' ימים אמרינן אישתהי ובר ז' הוא דא"כ תיפשוט הא דבעי פרק המפלת אי בהמה גסה יולדת לשבעה ע"ש ואני לא ידעתי הא בלאו הך סברא דאישתהי קשה לפום סברת הפרישה דזה ראי' גמורה מה ששהה ח' ימים דלא הוי נפל א"כ מאי קא מבעי' לי' הא אי חזינן בן ז' שנולד וחי יותר מח' ימים בע"כ דיולדת לשבעה ובהכרח דבאמת לא נמצא לראות בבירור בן שבעה שתי יותר מח' אבל אי נמצא באמת נפשוט בעיין א"כ הא נמי לא קשיא ומה לו להקשות מבן ח' שהנה מבן ז' ג"כ קשה וע"כ כנ"ל ומה שכתב התב"ש בזה דאין ראי' מחיותה לא ידענא מאי קאמר דזהו לפי סברתו דאין השיהוי ראי' ברורה שאינו נפל כמו שכתב בתר הכי להשיג גם בזה על הפרישה אבל לפי דעתו של הפרישה כמו שכתב בעצמו בתר הכי דלהפרישה הוי ראי' ברורה א"כ ממילא לא קשה קושיא הנ"ל והאיך החליט דנעלם ממהרו"ך סוגי' הנ"ל. ובהכרח צריך לומר כן דכיון דספיקא הוא פשיטא דאי חזינן בר ז' שנולד ושהה ח' ימים דוודאי יש להוכיח שאינו נפל דהא בזה איכא רוב הנולדים שאינן נפלים וגם שיהוי ח' ימים וגם התב"ש יודה בזה שלא השיג רק בנמצא דליכא רובא דנולדים ולא בנולד וא"כ מה יעשה בבן ח' או בן ז' שנולד ושהה ח' ימים ובע"כ דאי אירע כן נפשוט באמת ואי נימא דבאמת אף אם אירע כן מ"מ שפיר מבעי' לן דאי אינה יולדת לשבעה אמרינן דזהו מקרה הוא שנזדמן כך ובאמת נשתנה בזו הטבע כמו שאנו רואין שהטבע משתנה בשינוי הזמן כמו כן יכול להיות שינוי באחד מאלף ומ"מ רובא דרובא אינו כך ונפל הוא א"כ כמו כן לא קשיא על הפרישה באופן שלא הבנתי כלל מה שהרמיח הריב"ש כ"כ בקושיא זו:

איברא הא קשיא לכאורה מה שהביא הריב"ש מהא דר"מ מתיר בן ח' חי וקשה ניחוש למיעוטא דבר ז' הוא ואישתהי ומה שדחה הוא דהוי מיעוטא דמיעוטא עדיין אינו מספיק דאכתי האיך פסק וקאמר בן ח' ניתר מ"מ בשהה ח' ימים למה לא יאסור ר"מ דבהא וודאי יש לומר בר ז' הוא ואפילו מיעוטא לא הוי דהא חזינן להפרישה אפילו לדידן סמכינן אשיהוי אפילו בבן ח' א"כ כ"ש לר"מ דכל ששהה ח' ימים דוודאי בר ז' הוא ואישתהי איברא דבלא"ה קשה כמו שהקשה הריב"ש גופא דנפשוט מדקאמר ר"מ בן ט' ולא בן ז' דאינה יולדת לשבעה ומה שכתב התב"ש דאי הוי נקט בן ז' ה"א משום דחיישינן למיעוט ורבנן פליגו דלא חיישינן אבל בבן ט' מודי רבנן קמש"ל לאו מילתא הוא לפמ"ד דאכתי הוי מצי למינקט פלוגתייהו בבן ז' ששהה ח' ימים ומ"מ פליגו רבנן הגם כמו דנקט בן ח' חי ומת כמו כן הוי לי' למימר בסיפא בן ט' ובן ז' ורבנן פליגו אתרווייהו. ואפשר לומר דתנאי גופא ספוקי מספקא להו לכך נקטו מילתא פסיקתא בן ט' אבל להפרישה קשה דמ"מ בן ח' ושהה למה לא יאסור ר"מ ומ"מ יש לומר דכיון דנקט ר"מ בן ח' ממילא מיירי בלא שהה ח' ימים דא שהה בן ז' הוא כמו שכתב הפרישה על לשון הטור ומ"מ לדינא וודאי יש להחמיר בזה דכבר כתבתי מקודם דכוונת הרב מוכרח לאסור אפי' ע"י שיהוי ח' ימים אבל מה שהחמיר התב"ש שלא לברך על שום שחיטת ב"פ בפני עצמו דשמא בן ח' הוא ואפי' ע"י שיהוי הא וודאי ליתא לפע"ד כמו שכתבתי לעיל ס"ק ב'. ויותר נראה דאפי' בלא שהה כלל יכול לברך עליו כיון דאינו ברור לו שהוא בן ח' ממילא חל עליו מצות שחיטה דרבנן כיון שאסור לאכלו בלא שחיטה ובפרט דכבר כתבתי לעיל דבש"ס משמע דאפי' בן ח' שהפריס צריך שחיטה מדבריהם:

י והנה בעוף שיש לו פרסה כתב הר"ן דאפי' אי נימא דפרסה ממש קאמר מ"מ ספיקא היא מכח האיבעי' דנדה פרק המפלת דמספקא לן באדם שיש לו פרסה ועדיף טפי שהוא במינו פרסה מ"מ הואיל ולאו מין בהמה היא מספקא לן כ"ש עוף. ולפי מה שכתבתי דגם התוס' ס"ל כן א"כ ג"כ ספיקא הוא חבל מדברי הרמב"ם נראה שגם בעוף לא אסר רק מחמת שאין לו פרסה אבל ביש לו מותר וצריך לומר דמשמע לי' אף דבפ' המפלת מיבעי' לן בפרק המקשה פשיטא לי' דקאמר בפשיטות דתלוי בפרסה על מימרא דר"י אלמא דגם עוף ניתר בפרסה וכן צריך לומר בכוונת הרב לפי מה שהבין הש"ך כוונתו דאל"כ תיקשי הא גם לדעה קמייתא לא מהני בעוף פרסה מספק וע"כ דלא ס"ל לרמב"ם כהר"ן בזה שהרי לשונו פרסה ממש ומיירי בעוף והיינו כנ"ל ומ"מ פשיטא דיש להחמיר בזה כהר"ן:

שוב עיינתי בהך סוגיא ריש פרק בהמה המקשה דמשני התם לרב דאמר אבר עצמו אסור אתיא ברייתא דפרסה החזיר אכול אליבא דר"ש דקאמר קלוט בן פרה קמש"ל דבמעי אמו מותר והשתא תיקשי לדעת הפוסקים דבהמה בלי פרסה כלל מותרת משום דפרסה היינו כל שיש במינו פרסה א"כ למה לי' לומר לר"ש לרבנן נמי אתי להתיר מה שאין לו פרסה כלל במעי אמו דמותר משא"כ יונה דאסור. וע"כ צריך לומר דוודאי פרסה הפי' פרסה ממש רק הא דמותר בהמה בלי פרסה הוא מטעם דאפי' נולד מותר לרבנן ולא גרע פנים מחוץ רק לר"ש דאוסר בחוץ קלוט איצטרך למישרי בפנים ואי קשיא גם לשיטת התוס' ג"כ דנימא דאתי למישרי יונה בפרסות דא"כ תפשוט הא דמיבעי' לן בפרק המפלת כמו שכתב הר"ן ודו"ק:

איברא הא קשיא לי לכאורה לכל הפירושים סוף סוף אמרינן בתר הכי דאימעט מפררה ואמרינן דלא הותר אלא מה שיש לו פרסה א"כ בין אם נאמר דהכוונה פרסה ממש בין אם נאמר במינו פרסה ס"ס למה לי לאוקמא קרא להכי וכרבנן. וצריך לומר דבהך ברייתא דהתם משמע דלאו למעוטי אתי רק לרבויי דקאמר פרסה החזיר אכול א"ה איצטרך לומר לר"ש דקמש"ל להתיר. ובזה תבין דברי התוס' שם בד"ה ואליבא דר"ש שכתבו דלרבנן לא צריך קרא ואיצטרך לשום דרשה אחריתא וליכא למימר דאיצטרך לאסור דמות יונה וכו' ומ"מ הך ברייתא וכו' לא אתיא אלא כר"ש עכ"ל. וכפי הנראה לכאורה דהך וליכא למימר שכתבו התוס' הוא קושיא דנימא אליבא דרבנן אתא קרא לאסור יונה וקשה מה זה שהכריחו מהתם דליכא למימר הכי דאם מחמת הקושיא דלקמן מוכרחין אנו לומר מצד הסברא דלא צריך קרא א"כ מה צורך להכרח אחר הך קושיא דהכא יספיק לזה ההכרח דאל"כ מאי קאמר לר"ש הא גם לרבנן מצי קאי גם מה זה שסיימו ומ"מ הך ברייתא ואין ענין זה למה שכתבו קודם ולפי הנ"ל ניחא דוודאי הך ברייתא דפרסה החזיר אכול אי אפשר לאוקמא כרבנן לאסור יונה דהך ברייתא לאו באיסור מיירי רק בהיתר כנ"ל רק דהתוס' כתבו קודם דע"כ הך קרא איצטרך לרבנן לדרשה אחריתי לא כהך ברייתא ועל זה כתבו דליכא למימר לדידהו אתי קרא לאסור יונה דלא כהך ברייתא דע"כ דלזה לא צריך קרא מכח הכרח דלקמן וע"כ דלדרשה אחרת ואהא קשיא להו בשלמא אם נאמר לדרשה לאסור יונה ניחא דלא קאמר כרבנן דברייתא לא באיסור מיירי אבל אי לדרשה אחרת א"כ לאותה דרשה נפרש הך ברייתא וכרבנן. ועל זה כתבו דמ"מ אותה דרשה האחרת שיש להם ג"כ אי אפשר להעמידה בברייתא ולכך מוקי כר"ש ודו"ק. אבל להנך פוסקים המתירין בהמה בלי פרסות כלל משום שיש במינו פרסה א"כ למה לא מוקי קרא להכי וע"כ דפרסה ממש בעינן ובהמה זו מותרת מטעם אחר עכ"פ. גם מדברי התוס' הללו מבואר דלא כמו שהבין הר"ן לשיטת התוס' רק כמו שכתבתי וכך הבין ה"ה ז"ל כנ"ל:

יב ברי' שיש לה שני גבין. עש"ך ס"ק כ"א שאינו יכול לחיות אפי' שעה אחת כשיוצא לאויר העולם והפר"ח השיגו דיכול לחיות קצת ודיקדק כן מלשון הש"ס והתב"ש החזיק בעד הש"ך. ולפעד"נ להוכיח מלשון הב"י כדברי הפר"ח דהטור כתב המפלת ברי' שיש לה שני גבין אסור וכתב הב"י וז"ל ודע דהמפלת לאו דוקא דא"כ מאי אירי' שיש לה ב' גבין אפי' הוא כשאר בהמות אסורה דהא נפל שהפילה בהמה מת הוא וה"ל נבלה ואסור וכו' עכ"ל. והנה לכאורה יש להוכיח דסובר כהש"ך דאל"כ לא דמי לשאר בהמה דכל שהוא בן ט' חי מותר מיד לשחטו ולאכלו ואילו ברי' שיש לה שני גבין אפי' בן ט' חי אסור דמ"מ נפל הוא כמו שכתב פר"ח וע"כ דסובר דאינו יכול לחיות אפי' רגע א"כ מת אפי' כשאר בהמה אסורה. אך אמנם יש לתמוה בלשון הב"י מה זה שכתב דהא נפל שהפילה בהמה מת הוא כיון דאינו חי רגע הרי מת גמור הוא ולשון זה מבואר דאף דהוא חי מ"מ כל שהוא נפל חשיב כמת וע"כ דכך כוונת הב"י דהא חזינן דהתורה אסרה שסועה משום שאין לה סימני טהרה כמבואר בפסוק א"כ כיון דבאמת אינו מתקיים כשנולד א"כ בלא"ה אסור משום נפל ואפי' שאר בהמה נפל אסור א"כ זה דבאמת נפל הוא למה יגרע ולמה אסרתו תורה מחמת סימני טומאה. ולזה קאמר דהכוונה דנמצא בתוכה ואז אפי' נפל ניתר בשחיטת אמו קמש"ל דזה אסור מחמת סימני טומאה ואף דשאר בהמה טמאה מותרת בנמצאת בטהורה או נולדה ע"י שחיטה בהא גזירת הכתוב דאסור אבל בנולד אין כאן גזירת הכתוב כיון דבאמת נפל הוא ולא נשתנה דינו כלל משאר בהמה טמאה וזה ברור בכוונת ב"י. ולפי זה מבואר דיכול לחיות קצת כמו בן ח' דעלמא רק שאינו מתקיים ח' ימים ודו"ק. ועש"ך סי' ע"ט ס"ק ה' כתב שם דהא דטמאה הנולד מן הטהורה מותר דוקא שילדה בהמה אבל עוף אסור ע"ש והוא תמוה דלא שייך בזה איסור כלל שאינו מתקיים כלל והוי כמו נפל דאסור ואפי' בהמה כהאי גוונא אסור והתוס' והרא"ש לא כתבו בזה איסור רק שאינו מתקיים כלל ואין מציאות לדינו כלל ודו"ק:

א את ראשו. עש"ך דרוב פדחתו הוי כאילו יצא כל ראשו והוא מדברי הרמב"ם שהביא הב"י לקמן סי' קצ"ד דרוב פדחת הוי כילוד ע"ש אבל באמת דברי הב"י שם תמוהין לפע"ד שכתב דסובר הרמב"ם דראש אינו נקרא כי אם הגלגולת לא מקום העינים והחוטם וכתב לפרש מה שאמרו בנדה (דכ"ח) איזהו רוב ראשו משיצא פדחתו היינו דבא לומר דראש הוא עד סוף הפדחת בלבד וא"כ רוב ראשו היינו רוב פדחתו ע"ש. ודבר זה תמוה מאוד דהא בש"ס ריש פרק יש בכור פריך לשמואל דקאמר אין ראש פוטר בנפלים ממתניתין דהתם דקתני בן ח' אף שהוציא ראשו חי מבואר דאינו בכור לכהן ומשני אגב סיפא נקט ראשו וראשו דרישא היינו רובו ופריך מאי קמש"ל תנינא הוציא ראשו הרי הוא כילוד ופירש"י בשלמא אי אין ראשו פוטר בנפלים יש לומר דרישא קמש"ל הא גופא דאין ראש פוטר וסיפא אגב רישא אבל לשמואל ע"כ רישא אגב סיפא וקשה סיפא גופא למה לי תנינא וכי תימא אדם מבהמה לא יליף תנינא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו וסלקא הך דשמואל בתיובתא. והשתא תיקשי הא בתר הכי נחלקו ר"י ור"ל דר"ל סובר בכל מקום פדחת פוטר חוץ מנחלה ור"י סובר אפי' בנחלה וא"כ מאי קושיא לשמואל דילמא סובר כר"י א"כ אין ראי' ממה דחשיב ראש לידה לענין נחלה דס"ד דבעינן הכרת פנים דוקא דהא יכיר כתיב קמש"ל דבפדחת לבד הוי הכרה כמו שפירש"י אליבא דר"י ע"ש וע"כ דראש דקאמר היינו ראש ממש והשתא כיון דנקט במשנה ראש שפיר קשה דמוכח מהך דנדה דראש הוי לידה דאי ס"ד הכרת פנים דוקא הא בראש פשיטא דאיכא הכרת פנים דהא לא נקט במשנה רוב ראשו דהיינו פדחתו רק ראשו ואי ס"ד דעיקר קמש"ל פדחתו האיך נקט ראשו אבל להרמב"ם כפי פי' ב"י הנ"ל דפדחתו הוא כל הראש א"כ לא קשה מידי לשמואל דס"ד שאני נחלה דבעינן הכרת פנים דוקא כמו דסבירא לי' לר"ל באמת. וליכא למימר דע"כ לא פליג ר"ל רק בפדחתו בלבד אבל פדחת עם הגלגולת מודה הא ליתא דהא קאמר פדחת פוטר בכל מקום חוץ מנחלה ואי פדחת לבד לעולם אינו פוטר כמו שכתב ב"י סי' קצ"ד להדיא בשם הירושלמי וזהו הוכחת הרמב"ם דפדחת רוב פדחת דאל"כ הוי כל הראש ע"ש והוא תמוה מאוד לפע"ד. והא ליכא לאקשויי על הב"י דהאיך אפשר דראש הוא גלגולת עם הפדחת דהא לר"ל דסובר אין פדחת פוטר בנחלה ע"כ דראש דנקט במשנה פרק יש בכור היינו כל הראש דאי פדחת אפי' יצא חי הוי בכור לנחלה לשיטתו הא לאו מילתא דע"כ אמרינן דסיפא קמש"ל דחי אפי' בכור לנחלה לא הוי רק אליבא דשמואל דאין ראש פוטר בנפל דצריך לומר רישא אגב סיפא אבל כיון דאיתותב שמואל שפיר קמש"ל רישא דראש פוטר בנפלים וסיפא קמש"ל אגב רישא כמו שפירש"י וא"כ לא אתי לאשמעינן כלל דבחי לא הוי בכור אפי' לנחלה רק אפי' מת לא הוי בכור לכהן ושפיר הפי' ראש הגלגולת דמודה ר"ל לענין כהונה דפדחת פוטר אבל הנ"ל קשה. גם הב"י גופא סי' קצ"ד כתב שמצא נוסחא ברמב"ם שלא נזכר תיבת רוב א"כ נראה פשוט שיש להחמיר בזה להצריך פדחת כילו [הגם דבהכרח צ"ל להרמב"ם דשמואל כר"י ס"ל דאי כר"ל בלא"ה תיקשי האיך קאמר דקמש"ל ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי הא להרמב"ם ראש הוא גלגולת עם הפדחת ולא מהני לר"ל לגבי נחלה רק בהכרת פנים וא"כ קשה כנ"ל]:

וראיתי להרב התב"ש אות ו' שהאריך להשיג על הש"ך וגם על הב"י בענין זה ואין דבריו מוכרחין כי מה שהקשה דהב"י מוקשה מדידי' אדידי' ע"ש לק"מ לפע"ד והמשך דברי הב"י אינו כמו שהבין הוא דהכרח של הרמב"ם הי' לפי דפשיטא לי' דראש דוקא גלגולת ואהא קשיא לי' אכתי למה פי' איזהו רוב ראשו דהא בוודאי רוב פדחתו הוא. אבל באמת אין כוונת הב"י כן ושיעור דבריו כך דעל מה דקשיא לי' דבמשנה משמע דכל הפדחת בעינן כתב לתרץ דסובר הרמב"ם לפי האמת דהך ראש דהכא היינו גלגולת עם הפדחת בלבד וא"כ בהכרח דהפי' במשנה רוב פדחת ומתניתין הא גופא קמש"ל דראשו היינו גלגולת וההכרח שהכריח הרמב"ם זה הוא מכח הך קושיא דלאיזה צורך נקט איזהו רוב ראשו וכי לא ידעינן לשער וע"כ דבא לומר דהראש נקרא עד העינים וא"כ מוכרח דרוב פדחתו קאמר דאל"כ היינו כל ראשו ומכח הירושלמי דפדחת עם גלגולת קאמר וזה ברור בכוונת ב"י. והשתא ממילא לא קשיא מה שהקשה התב"ש דכמה פעמים נקרא ראש עד הצואר ומקרא מלא דיבר הכתוב החכם עיניו בראשו דוודאי נקרא כן ואדרבא מהאי טעמא פרשו איזהו רוב הראש דלא נימא עד הצואר הוא. ואי קשיא נפרש באמת גם כאן דעד הצואר הוא רק רוב מזה הוא פדחתו דא"כ תיקשי וכי לא ידענו לשער. תדע שכך כוונת הב"י דאל"כ מה זה שכתב דאל"כ מאי איצטרך למידע הא כבר הכריח זה בלא"ה דאל"כ הוי כל הראש. ואם כוונתו לומר עוד הכרח הי' לו לומר ועוד דאל"כ וע"כ דעד עכשיו לא הי' הכרח רק על זה נבנה כל היסוד ודו"ק:

גם בלא"ה מה שהקשה מקרא לא ידעתי וכי הכוונה על העינים ואטו כסיל אין לו עינים באותו מקום. והכוונה שהוא צופה אחרית דבר, מראשיתו כמו שדרשו במדרש או דקאי על עיני השכל ואדרבא מדקאמר החכם עיניו בראשו מבואר דכסיל אינם בראשו רק החכם רואה בשכלו והוא בראש גם עיקר כח הראי' נמשך מהראש באמת אבל בלא"ה לק"מ כנ"ל. גם מה שהשיג התב"ש על הוכחה זו דכי לא ידענו לשער דקמש"ל דחשיבות הפדחת הוא רוב אע"ג דבכמות לפעמים לא הוי רובו מ"מ חשיבות מהני להקרא רוב וכ"כ בתחילת אות ו' ע"ש. ולפע"ד הא ליתא דלפי דבריו דפדחת לא הוי רוב הראש בכמות א"כ רוב הראש בכמות וודאי מהני כמו פדחת א"כ איכא תרי גוונא רובא חדא רוב הראש בכמות ורוב הראש בחשיבות דהיינו פדחת א"כ האיך קתני ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו הא רוב ראשו לחוד ורוב פדחתו לחוד והוי לי' לומר רוב ראשו או פדחתו וע"כ דהכוונה דפדחתו הוא רוב בכמות א"כ אטו לא ידעינן לשער. אך הא קשיא לי על הב"י דמה זה שכתב אטו לא ידעינן לשער דהא חזינן דפליגו תנאי ונותנים שיעור אחר למר משיראו קרני ראשו ולמר משיצאו צדעיו א"כ עכ"פ פשיטא דצריך לפרש פדחתו לאפוקי מהני תנאי. איברא גם לפי' התב"ש קשה דכיון דקתני רוב ראשו וודאי דרוב בכמות קאמר והאיך מפרש רוב בחשיבות מה שאינו רוב הראש כלל. לכן נראה דבל"ה יש לתמוה על הב"י דכיון דפדחתו דקאמר היינו עם הגלגולת כמו שכתב ב"י גופא מן הירושלמי א"כ למה לי רוב פדחתו מאחר דלא נקרא ראש רק עד סוף הפדחת א"כ בחצי פדחתו או פחות הוי לי' רוב הראש בצירוף הגלגולת וע"כ דסובר הב"י דבאמת עיקר חשיבות הראש הוא פדחת לכך בעינן רוב פדחתו עם הגלגולת אבל וודאי רוב בכמות קאמר ובהא פליגו הני תנאי דמר סובר עיקר חשיבות הראש בקרני הראש א"כ רוב קרני ראשו הוי רוב הראש ועד סוף הקרנים הוי ראש. ומר סובר צדעיו ותנא דמתניתין סובר דשיעור הראש עד סוף פדחת וצריך רוב פדחת דעיקר חשיבות בפדחת אבל אי נימא דלכ"ע ראש עד הצואר ופדחתו היינו כל פדחתו דאז הוי רוב הראש תיקשי אטו לא ידעינן לשער רובא. וכמו כן באמת תיקשי בהני תנאי דפליגי דכי יחלקו במציאות דמתניתין רוב ראשו קתני וע"כ דבשיעור הראש נחלקו לכך כל אחד נותן שיעור אחר לפי דעתו בשיעור הנקרא ראש ודו"ק. ומ"מ לדינא בוודאי העיקר כהתב"ש כי דברי הב"י דחוקין מאוד. גם בלא"ה הוכחתי מקודם מש"ס בכורות פרק יש בכור דלא כב"י:

אך מה שחידש התב"ש תחילת אות ו' דגם כל הפדחת לא מהני דבהמה מאדם לא ילפינן אדא דילמא אין שיעורן שוה דבבהמה לא הוי פדחת רוב הראש ועוד דפדחת רוב בחשיבות הוא ואין חשיבות רק לאדם ולא לבהמה דחשיב פרצוף פנים דידי' ע"ש. ולפעד"נ דהא ליתא כי מה שכתב דפדחת אינו רוב בכמות רק בחשיבות כבר נתבאר מקודם דזה אינו וממילא מה שכתב דיש לומר דשיעורא דבהמה אינה כמו אדם ג"כ ליתא דא"כ מה ס"ד בש"ס דנילוף בהמה מאדם כיון שאין שיעורן שוה. ואפי' אי נימא דמ"מ כיון דבאדם נמי לא קתני רק ראשו א"כ בהא איכא למילף בהמה מאדם אבל עכ"פ תיקשי מה שכתבו התוס' פרק בהמה המקשה דהוי מצי למיפרך מהך דנדה דקתני רוב ראשו איזהו רוב ראשו פדחתו וקשה הא בהמה רוב ראשו ממש בעינן ולא פדחתו ואיצטרך למיתני בהמה בפני עצמה וע"כ דבאמת שיעורן שוה. וכן משמע בשמעתא דריש פרק יש בכור דקאמר פדחת פוטר בכל מקום חוץ מנחלה ופירש"י דבכל מקום הוי לידה א"כ לענין בהמה נמי משמע דהוי לידה לכן נראה דוודאי בכל פדחתו אין להחמיר אבל ברוב פדחתו בוודאי יש להחמיר כמו שכתבתי:

ח החלב שלה אסור לשתותו. זהו מה דבעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו וס"ד דהכוונה אם בא על בהמה דכוותי' ודחו זה דכל מכח שרי רק האיבעי' אם לגמוע חלבו וסלקא בתיקו. וכתב הרשב"א בחידושיו דלפי זה ב"פ שהוציא אבר אחד ובא על ב"פ דכוותי' הולד כשר דכל מכח שרי (ולא ידעתי למה לא זכרו הטור ובעלי ש"ע הך דינא דכל מכח שרי והרשב"א כתבו] וצריך לומר דהחלב לא מיקרי מכח דהא בא מן הממש כמו שכתב הט"ז רק זרעו מקרי מכח. אבל מ"מ לא ידעתי אי אמרינן דזרעו מיקרי מכח ולא איכפת לן ואפי' לענין להצריך שחיטה מחמת כח האבר המבולבל שלא נשחט דאל"כ ממילא אין לו תקנה כמו בן פקועה ובהמה דעלמא דליכא למימר דוקא התם דאין רוב סימנים הראויין לשחיטה וכן אין רוב סי' נשחטין אבל הכא דרוב הסי' נשחטין דהא בא על ב"פ דכוותי' א"כ מצד שחיטה לא איכפת לן דהא רוב נשחט רק אי נימא דמכח איסור אסור הי' אסור ועל זה קאמר כל מכח שרי הא ליתא דא"כ ב"פ שבא על בהמה מעליתא והוליד ואותו הולד בא על ב"פ יהא מותר דהא יש כאן רוב הנשחט ולפירש"י כפי הנראה לכאורה דסובר דהולד חשיב טרפה מחמת שהי' ניחא אבל לפי' התוס' והרשב"א דלא מיקרי טרפה רק שאין לו תקנה (וכ"ש לפי מה שאבאר בסמוך דבאמת גם רש"י מודה לזה] א"כ יש להתיר בכהאי גוונא ובפי' כתב התב"ש סי' י"ג דלכ"ע אסור אפי' בכהאי גוונא וע"כ דכל שיש פורתא שלא נשחט לא מהני מה שיש רוב הנשחט שאותו המעט לא הי' לו חלק בשחיטת הרוב כלל וכיון שאינו ראוי לשחיטה דאינו רק מקצת סי' לכך אסור א"כ תיקשי כאן באמת למה יהא מותר הא צריך שחיטה. ואי נימא דגם לענין שחיטה אמרינן כל מכח לא בעי שחיטה א"כ בהמה דעלמא הבא על בת פקועה והוליד למה תאסר הא כל מכח שרי. ובהכרח דלענין לפטרו משחיטה לא אמרינן כל מכח שרי תדע דהא כל בהמה בעי שחיטה ובני ב"פ פטורין לדורותם וע"כ משום דבא מכח ב"פ א"כ הבא מכח דצריך שחיטה פשיטא דצריך כיון דחוששין לזרע האב ודוקא לענין איסור אמרינן כל מכח א"כ תיקשי הכא כיון שאנו פוטרין משחיטה הולד לפי שבא מכח ב"פ א"כ כמו כן מה שבא מכח האבר שאינו ב"פ רק אבר של איסור ולא נשחט למה לא נצטרך שחיטה להתיר אותו חלק הבא מכח אינו שחוט וממילא אסור הכל. ואי נימא דע"כ לא אמרינן כל מכח רק אם עיקרו מותר ופטור משחיטה הילכך אף אם בא מכח איסור ואינו שחוט ג"כ לא איכפת לן הואיל ועיקרו מותר ושחוט אבל אם חצי' שחוט וחצי' אינו שחוט בהא לא אמרינן כל מכח א"כ חלק האב אסור מכח שאינו שחוט וממילא אסור הכל וכ"כ התב"ש סי' זה להדיא דאם יצא חצי' של ולד אף דלא הוי כילוד מ"מ אם בא על ב"פ דכוותי' אסור ואין מתירין רק ביצא מיעוטו דוקא אבל מ"מ עדיין קשה דלפי זה ב"פ הבא על בהמה מעלי' והוליד ואותו ולד בא על ב"פ והוליד א"כ נהי דאסור הולד הזה אף שיש בו רוב הנשחט דמ"מ חלק האב הי' חצי' שחוט וחצי' אינו שחוט א"כ לא אמרינן בי' כל מכח שרי א"כ נאסר הולד מ"מ אם ולד זה בא על ב"פ יהא מותר כשהוליד דגם האב יש לו רוב השחוט א"כ לגבי המיעוט נימא כל מכח שרי והולד שלו מב"פ יהא מותר לגמרי. ובפי' כתב התב"ש הי' י"ג דאפי' בכהאי גוונא אסור עד סוף כל הדורות. ואמת שדברי התב"ש מגומגמין אצלי שכתב שם בשמ"ח שלו וז"ל ונראה לי דאם ולד זה שאין לו תקנה בא אבהמה דעלמא או אבן פקוע או איפכא הולד שנולד מזה ג"כ אין לו תקנה וכן עד סוף כל הדורות דלעולם אין כאן סי' שלימים דקנה מהם כשחוט דמי עכ"ל. פתח בתרתי בין שבא על בהמה דעלמא עד סוף כל הדורות בין שבא על ב"פ וסיים דקצת מהם כשחוט דמי וזה לא שייך רק בבא על בהמה דעלמא דאז שפיר יש לומר דאין כאן סימנים שלימים ואף. דכל מכח שרי היינו להתיר האיסור או מה שאינו שחוט אבל לא שנימא דבא מכח שחוט הוי כאינו שחוט זה לא אמרינן אבל להיפוך בבא על ב"פ עד סוף כל הדורות אין לאסור דאי נימא דמ"מ יש חלק קטן הצריך שחיטה ואי אפשר לשחטו דמ"מ כיון שהאב ג"כ לא הי' אסור רק מחמת חלק קטן שבו שלא הי' אפשר לשחטו ועיקרו הי' שחוט א"כ למה ישתנה דינו מהך דכאן דאבר צריך שחיטה ומ"מ כיון דעיקרו שחוט אמרינן כל מכח שרי ומותר הכל בלא שחיטה וה"ה התם כיון שהאב לא נאסר כולו כטרפה כמו שכתב התב"ש גופא שם רק חסרון שחיטה א"כ כיון דרובו שחוט זרעו מיקרי מכח ושרי:

ואפשר לדחוק דלא אמרינן כל מכח כשעיקרו היתר רק אם ההיתר עומד בפני עצמו ואיסור בפני עצמו כגון חלב ודם ואבר היוצא אבל כל שמה שאינו שחוט מעורב עם ההיתר שאי אפשר לאכול גם ההיתר מחמת חלק האיסור אז אף שלא נאסר כולו בשם איסור כטרפה רק משום שאי אפשר להפריד חלק שלא נשחט ולשחטו מ"מ לא אמרינן בי' כל מכח כיון דמ"מ לא הי' אפשר לאכול כולו אבל מדברי התב"ש גופא לעיל סי' י"ג וכאן לא משמע כן. גם לא ידעתי מנא לן לחלק דמ"מ כיון דאינו אסור רק שאי אפשר לשחוט אותו החלק המועט ועיקרו שחוט למה לא נתיר הולד שלו משום כל מכח שרי וצע"ג בזה:

ועט"ז וש"ך מה שכתבו בב"פ הבא על בהמה מעלי' אם מותר לשתות חלבו. והנה ראיית הט"ז יש לדחות אבל דברי הב"ח בלא"ה תמוהין כי מה שרצה לחלק בין זה לאיסור אבר אינו כלום דבהדיא כתבו הרשב"א והר"ן דגם באבר אינו טרפה רק חסרון שחיטה שאי אפשר לשחטו ומהאי טעמא מיבעי' לי' ולא דמי לחלב טרפה והספק הוא מחמת שאין לו היתר בשחיטה שאין מציאות לשחטו א"כ ב"פ נמי נהי דאינו טרפה רק חסרון שחיטה מ"מ לא עדיף מאבר והש"ך ס"ק י"א דעתו להיפוך דבזה פשיטא דאסור. ובאמת לכאורה זה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דלפירש"י דאין לו תקנה מטעם שהי' א"כ חשיב כטרפה ואסור כמו חלב טרפה אבל לשיטת התוס' דאינו אסור רק חסרון שחיטה א"כ הוי ספק כמו באבר אבל באמת המעיין היטב ברש"י יראה שלא החליט דהאיסור מטעם שהי' ואדרבא בדף ס"ט שם כתב וז"ל אין לו תקנה שמצד אביו אין טעון שחיטה ומצד אמו טעון שחיטה וסימניו אינן סימנים דהא פלגי' כשחוטין דמי ואי נמי הוי לי' בר סי' אחד ובהמה צריכה רוב שנים עכ"ל. מבואר להדיא דטעמו שאין לו שני סימנים שלימים ראויים לשחיטה והיינו כמו שכתב הרשב"א בחידושיו והתוס' בדע"ה שם וא"כ ע"כ דגם דברי רש"י בדע"ה יתפרשו כך ואדרבא נראה לי דמוכרח לפרשו כן שכתב וז"ל שהרי הוא כמי שאין לו אלא סי' אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובבהמה בחד סי' לא מתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהי' גדולה מזו עכ"ל. והנה לכאורה דבריו סותרין זה לזה דתחילת לשונו מורה להדיא כמו שכתב הרשב"א שם דעיקר הטעם משום דסימן השחוט אין שחיטה נוהגת בו כלל רק הוי כבשר בעלמא וא"כ אין לה רק חד סי' הראוי לשחיטה וסוף דבריו מורין דמטעם שהי' אתינן עלה ובאמת כוונתו כך דוודאי עיקר טעמו משום שאין כאן רק סי' אחד או שני חצאי סי' וחלק הנשחט אין עליו תורת שחיטה כלל דאי ס"ד דחשבת לי' לשחיטה ומצטרף לכאן א"כ הוי לי' שהי' גמורה וע"כ דנימא דאין על זה תורת שחיטה כלל רק כבשר בעלמא א"כ אין לחלק שלא נשחט רק סי' אחד הראוי לשחיטה או שני חצאי סימנים וזה ברור בכוונת רש"י ולפי זה לכ"ע לא הוי החלב וודאי איסור רק ספק כמו באבר היוצא ודו"ק. ונידון מה שהשיגו על הלבוש בשחט עובר במעי אמו עיי"ש לקמן סי' כ"ד בזה:

ט והרי זה כחלב טרפה. עיין ט"ז וש"ך מה שהשיגו על הב"ח ולפעד"נ דהב"ח מהש"ס גופא דייק כן דאי ס"ד דאין משגיחין בזה על מראית העין דיש ס' דמ"מ יכול להיות דאין ס' א"כ ממילא להיפוך אף דאין למראית העין ס' יכול להיות דבאמת יש ס' א"כ למה נשאר הך בעי' באיסורא הא רובא וודאי איכא והוי לי' ספק דרבנן שמא יש ס' ולעולם יש ספק הזה וע"כ דהכל תלוי בגדלות האבר ובש"ס מיירי דליכא ס' לפי גדלותו לכך אסור וממילא ביש ס' מותר ודברי הש"ך באמת מגומגמים לפי זה דא"כ לא משכחת איסור כלל כנ"ל. ולדינא כבר החמיר התב"ש מטעם אחר דהכא לא שייך ביטול כלל. גם הקשה לפי סברת הש"ך דא"כ לעולם יהא מותר מחמת ספק האיבעי' דלא איפשטא ורוב יש בוודאי והוי ספק דרבנן ע"ש ומ"מ אפי' לפי דבריו צ"ע דאטו זה דלא מהני ביטול בכהאי גוונא הוא דאורייתא ודו"ק וצ"ע:

י ולא הוציאו. אבל הוציאו וודאי אסור. ונראה דמ"מ הנשאר בפנים עד לאחר שחיטה מותר ואפי' הוציא רובו קודם שחיטה דע"כ לא אמרינן דרובו אוסר מיעוטו רק אם נולד דרך לידה דהוי ברובו כילוד כולו אבל בלא נולד רק הוא חתך רובו והוציאו ומיעוט נשאר אין סברא שנאמר דהוי ככולו לאסור המועט בפרט שבפנים הי' נפרד ממנו ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה