תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
מהדורא בתרא חיו"ד · סימן י
ב ואסור לשחוט בו מסוכנת. בזה יש ג' מחלוקת דעת הרשב"א דיוליך הנאה לים המלח בדיעבד ודעת המחבר להרמב"ם דאסורה לגמרי והיינו כמו אפה בו פת דלא מהני מוליך הנאה רק בנתערב והכא נמי ההנאה חל על כל הבהמה ולא מהני מוליך הנאה לים המלח. ודעת הרשב"א או דסובר גם שם בפת דלא בעינן נתערב כדעת קצת פוסקים שם הביאם הרא"ש בע"ז מ"ט או דסובר דשאני הכא דמהני הולכת הנאה כמו שחילק הרא"ש ואף דלהרא"ש לא בעינן כלל הכא איהו סובר לחלק לענין זה דלא בעינן נתערב עכ"פ. ודעת הש"ך לדעת הרא"ש דלא כתב רק שלא לאסור הבשר אבל מודה דצריך להוליך הנאה לים המלח. ותמהו האחרונים על זה דהא ראיית הרא"ש מהא דפריך ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא וקשה הא איצטרך ע"ז לאסור כל הבשר וכן בהיפוך בהיתרא להתיר הבשר והשתא אי נימא דסובר דצריך להוליך הנאה א"כ אכתי תיקשי הא איצטריך לענין הולכת הנאה לים המלח:
והנה לכאורה כפי הנראה מלשון הרא"ש שכתב וז"ל אבל הכא בשביל חתיכת הבשר בסכין של עכו"ם לא נעשה כל הבשר באיסור מבואר דס"ד דהנאה מתפשטת בכל הבשר ואז אסור כולו ומוליך הנאה לא מהני כמו בפת על זה כתב דבשביל חתיכת הבשר לא נאסר כל הבשר והיינו דהסכין לא עשה רק מקום חתך לא בכל הבשר ולפי זה מודה הרא"ש דעכ"פ מקום החתך שנעשה בסכין של איסור נאסר ולפי זה נראה דאף דבעלמא לא מהני מוליך הנאה לים המלח רק לסלק גוף הדבר הכא וודאי אם חותך בסכין כשר מקום החתך הרי ממילא לא נהנה בחתיכת סכין של ע"ז כלום ונתבטל גוף ההנאה מכל וכל ומקום החתך גופא מותר בהנאה לאחר שחתכוהו בסכין כשר והוי ממש כזרק גוף הדבר לים. והן הן דברי הרא"ש דאם נאמר דסכין אוסר כל הבשר שפיר קשה מאי פריך ותיפוק לי' הא איצטרך לאסור בשר כולו אבל השתא דאינו אסור רק מקום חתך א"כ משום שמנונית ג"כ אסור מקום חתך כמו שכתב הרא"ש בהדיא וז"ל הא אתא לאשמעינן דנאסר כל הבשר ואי משום שמנונית לא נאסר רק מקום החתך עכ"ל. מבואר דאם גם משים ע"ז לא נאסר רק מקום חתך אתי שפיר ולפי זה יש לומר דמודה הרא"ש דנוקים חתך אסיר משום הנאה מע"ז ואי קשיא הרמב"ם להנאה במקום חתך הא ליתא דאם חתך מקום חתך ממילא מותר בהנאה דהא נתבטל כל הנאתו מע"ז דהא לא הועיל חתך של ע"ז להנאתו כלים שהרי חתך מקום החתך א"כ שפיר קאמר ותיפוק לי' דהא משום שמנונית ג"כ אסור מקום חתך וצריך לחתכו א"כ שוב ליכא משום ע"ז [אבל כשאינו רוצה לחתוך מקום החתך באופן דליכא משום שמנונית מקים חתך אסור בהנאה משום ע"ז] ולפי זה כיון דיכול לחתוך מקומות החתוכים בסכין של ע"ז ואז לולי השמנונית הי' מותר אפילו באכילה כיון דביטל כל הנאה מסכין ע"ז א"כ ה"ה מוליך הנאת החתך לים המלח מהני ושאני פת שיש שבח עצים בפת ואי אפשר להפרידם שהרי נאפה הפת בהם משא"כ הכא שהוא יכול להפריד כנ"ל וזהו כוונת הש"ך שכתב דלהרא"ש ג"כ צריך הולכה לים המלח והיינו מכח מקום החתך דמודה דאסור ומ"מ פריך שפיר ותיפוק לי' דכיון דצריך לחתוך מקום החתך משום שמנונית שוב אין בו הנאה כלל ואין לו להוליך רק היכי דליכא שמנונית אם אינו רוצה לבטל הנאת החתך צריך להוליך הנאתו לים המלח:
ובזה מיושב מה שהקשה בכר"ו על מהרש"א דדייק קושיתו משום דלכתחילה אסור על סמך קליפה וקשה בלא"ה אי נימא דמותר קשה טפי על הרא"ש אפילו לפי דעתו דהבשר לעולם מותר מ"מ מאי פריך ותיפוק לי' הא משום שמנונית מותר לכתחילה על סמך קליפה וקמש"ל היתר ע"ז לכתחילה ואיסור ע"ז לכתחילה. ולפי מה שכתבתי ניחא דשפיר פריך על הך דאסור לחתוך תיפוק לי' משום שמנונית ואי דיחתוך על סמך קליפה א"כ משום ע"ז ג"כ מותר דכל שיקלוף אח"כ הרי אין לו שום הנאה מחתך של עכו"ם והוי כמו מוליך הנאה לים המלח ועדיף מינה כנ"ל. [ובכר"ו כתב ליישב קושית מהרש"א דכוונת הרא"ש דהכא בסתם כלים דאז מותר לכתחילה על סמך קליפה דלא שייך אישתלי דלא קעבד איסור ואין דבריו נכונים חדא דה"מ דמותר על סמך באופן דצריך בדיעבד עכ"פ כגון בהך מחלוקת דסי' א' הגאונים ובעל העיטור דלהגאונים מותר לכתחילה על סמך כיון דבדיקה לא מעכבה דיעבד רק באיתא לפנינו ולבעל העיטור דדיעבד לא בעי בדיקה כלל ממילא צריך בדיקה לכתחילה דהאיך אפשר לסמוך מה דדיעבד אם בא לשאול מורינן לי' דאין צריך ועוד דהא הוכחת הרא"ש דמוכת דדיעבד מותר דאי אסור מאי פריך ותיפוק לי' הא קמש"ל דאסור אפילו דיעבד כל הבשר משא"כ משום שמנונית וקשה הא עכשיו נמי ע"כ אין הקושיא ותיפוק לי' מהך דאסור לחתוך דמשום שמנונית מותר על סמך קליפה משא"כ משום ע"ז רק הקושיא מהך דמותר דהוי לי' לפרושי על סמך קליפה כמו שכתב בכר"ו ובחידושי חולין שלי כתבתי ליישב קושית מהרש"א הנ"ל בפשיטות]:
איברא דברי הרא"ש גופא צ"ע לפע"ד במה שכתב דמשום שמנונית אינו אסור רק מקום החתך ומשום ע"ז כל הבשר משמע בהדיא דמשום שמנונית מקום חתך אסור עכ"פ דפשיטא דאין לפרש דהדחה בעי דהאיך מחלק דבזה אסור כל הבשר ובזה מקום חתך דאפילו לא יהא אסור שם הבשר רק מקום חתך אינו דומה לשמנונית דלא בעי רק הדחה וע"כ דבאמת משום שמנונית מקום חתך אסור דהיינו קליפה וקשה הא בתר הכי פליג הרא"ש על ריב"ם דאפילו למ"ד קולף היינו בחום בית השחיטה דאפילו למ"ד צונן חם קצת אבל בצונן גמור לא בעי קליפה א"כ הכא משום שמנונית אפילו מקום החתך אין צריך לקלוף כלל:
ואפשר לומר בכוונת הרא"ש דיש להבין דרש"י פי' התם ותיפוק לי' דאסור לחתוך משום שמנונית ופי' מהרש"א דה"ה בשחיטה קשה וחדא מנייהו נקט והוא תמוה דהא התוס' בד"ה שליבנה באור כתבו דבצונן אין צורך ליבון רק נעיצה בקרקע קשה והכא דקאמר שליבנה הוא כדי ליישב למ"ד בית השחיטה רותח והשתא פשיטא דעיקר הקושיא משחיטה דוקא דבלחתוך סגי בנעיצה ואין צורך שליבנה דהא לכ"ע צונן וצריך לומר דסובר רש"י דבשחיטה לא הוי מצי להקשות דאיכא למימר כמ"ד מדיח אפילו לכתחילה מותר בלא נעיצה כלל על סמך הדחה דלא מישתלי דבלא"ה צריך להדיח [ודלא כמהרש"א דכתב דרש"י סובר כהר"ן דהדחה צריך שיפשוף גדול ולא סמכינן עלה דבהכרח דלא ס"ל כהר"ן כנ"ל] משום דם לכך פירש"י דעיקר הקושיא מלחתוך דבהא אסור לכתחילה עכ"פ ונהי דוודאי הוי מצי לישני' בהא כגון שנעץ הסכין בקרקע קשה מ"מ ניחא לי' טפי לישני' בשליבנה ליישב גם בשחיטה אפילו למ"ד קולף אבל עיקר הקושיא וודאי אלחתוך וכיון דסוף סוף צריך לאוקמא באוקימתא דנעיצה משני שפיר בליבנה ואתיא ככ"ע ודו"ק. ולפי זה יש לומר דקשיא לי' להרא"ש ואכתי מאי פריך הא גם בלחתוך אכתי איכא לאוקמא בבשר שעדיין לא הודח מדמו דבזה מותר על סמך הדחה לזה סובר הרא"ש דקושית הש"ס הוא משום שמנונית שעל גבי הסכין דסתם סכין יש בו שמנונית על פניו כמו שפירש"י גבי סכין של נכרים ואף דהרא"ש גופא פי' שם בב"י ולא משום שומן שעל פניו היינו משום דסבירא לי' בשומן שעל פניו ליכא למ"ד מדיח דבהא וודאי אגב דוחקי' דסכינא וחום בית השחיטה מבליע כדי קליפה ואפילו בלי חום בית השחיטה אפשר דסובר כריב"ם להצריך קליפה למ"ד קולף ולא נחלק על ריב"ם רק בלי שומן שעל פניו ועמ"ש לקמן סק"ה] אבל הכא פריך שפיר דמסתמא כל סכין שומן טוח על פניו ובהא סובר אגב דוחקי' דסכינא צריך קליפה כדעת ריב"ם שהביאו התוס' והרא"ש ואף דנחלקו על ריב"ם מ"מ בשומן על פניו לא נחלקו ושפיר. כתב הרא"ש דמשום שמנונית נאסר מקום חתך ומ"מ לא משני כשקינח הסכין דניחא לי' לישני גם בשחיטה ולמ"ד בית השחיטה רותח דבהא וודאי צריך קליפה לכך משני כשליבנה ליישב לכ"ע איברא דאכתי קשה דהרא"ש דחה דברי ריב"ם מהא דצונן שחתכו בסכין של בשר וקשה הא שם גופא פי' הרא"ש ב' פרושים חדא דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ולכך בעינן חורפא דצנון ופי' שני בשמנונית על פניו ע"ש. והשתא לפי' ראשון פשיטא דלק"מ לריב"ם דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסור וע"כ דלפי' שני קאי א"כ מבואר דרוצה לחלוק על ריב"ם אפילו בשמנונית שעל פניו דלא בעי רק הדחה ומ"מ יש לומר דסובר הרא"ש דהכא משום שומן שעל פניו מקשה ובשחיטה עכ"פ לכ"ע בעי קליפה אפילו למ"ד צונן מ"מ חם קצת ומשום דוחקי' דסכינא בעי קליפה ואף דלקמן גבי סש"נ נחלקו היינו באין שומן על פניו והשתא ניחא דלא משני כשקינח הסכין דניחא לי' טפי לישני' שליבנה ליישב גם למ"ד בית השחיטה רותח דגם בזה צריך קליפה ואסור לכתחילה על סמך קליפה ובלחתוך אפילו בבשר סתם שכבר הודח משא"כ לולי דהוי משמע לי' בשומן על פניו לק"מ בין לחתוך בין לשחוט דלחתוך יש לומר בבשר שלא הודח ובשחיטה כמ"ד צונן דמדיח לכך משמע לי' להרא"ש דעיקר הקושיא מכח שומן שעל פניו והשתא בשחיטה קשה לכ"ע כנ"ל ובלחתוך ג"כ קשה בבשר שכבר הודח ועל זה משני שליבנה ליישב בכל אופנים ולדברי הכל ודו"ק היטב. כנ"ל ליישב דברי הרא"ש בזה אבל עכ"פ ברור דהרא"ש סובר כאן לאסור מקום חתך משום שמנונית דהיינו כדי קליפה א"כ ממילא דברי הש"ך נכונים בכוונת הרא"ש כנ"ל:
ועוד נראה לפע"ד ליישב דעת הש"ך לדעת הרא"ש כך דוודאי יש לתמוה בלא"ה במה שכתב הרא"ש דליכא למימר דאהיתר פריך ע"ש מ"ש וכבר תמה מהרש"א דמ"מ למה מותר לכתחלה ובלא"ה גוף דברי הרא"ש אין להם שחר כלל דכתב דיותר משמיענו היתר דיעבד מאיסור לכתחילה והוא תמוה דאטו אין מקשינן ותיפוק לי' דהוי לומר איסור שמנונית לכתחילה עד שהוא מתרץ דהיתר דע"ז עדיף. לכן נראה לפע"ד בכוונת הרא"ש בהקדם שתי הקדמות חדא דרישא דקתני מותר לשחוט אין קפידא אם באמת אסור לכתחילה כל שיש מקום לומר אגב סיפא נקט לה וזה מוכח להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו דכתב אסור לחתוך אפילו דיעבד ונקט לשון אסור לחתוך אגב רישא דניחא לי' טפי לאשמעינן כח דהיתרא לכתחילה עכ"ל. מבואר דקשיא לי' דהוי לי' למימר בהיפוך ברישא היתר דיעבד אגב סיפא איסור דיעבד לכך קאמר דכח דהיתרא עדיף לי' ולפי זה ממילא כ"ש דאפילו אי אסור לכתחילה מצד אחרי מ"מ כל שאין איסור מצד ע"ז גופא נקט לישנא דלכתחילה היכי דצריך למיתני בסיפא לכתחילה. זהו חדא ועוד דסבירא לי' להרא"ש דהא דקתני בסיפא אסור לחתוך אין שום משמעות דדיעבד מותר וזה מוכח ברא"ש שלא הזכיר בכלל דבריו לראי' דאינו רק לכתחילה מדנקט אסור לחתוך והיינו דכיון דאסור דיעבד משום לא ידבק בידך מן החרם ממילא אסור לכתחילה לחתוך אפילו אינו רוצה להנות כלל ממנה שמא יבוא להנות וכן פי' הרא"ש הך דשמא יקלקלו במשנה ריש חולין דכיון דאסור דיעבד חיישינן דילמא יאכל ואפילו להאכיל לכלבים אסור וה"ה הכא והשתא שפיר כתב הרא"ש דוודאי הא ליכא לאקשויי דקתני מותר דמשמע לכתחילה דנקט אגב סיפא דמוכרח לומר לכתחילה כנ"ל רק דכוונת הרא"ש לפרש ותיפוק לי' דלא הוי לי' להזכיר כלל היתר ע"ז רק ברישא איסור משום שמנונית ובסיפא איסור ע"ז ובתרווייהו לכתחילה ועל זה כתב הרא"ש דניחא לי' טפי לומר היתר ע"ז דהוא חידוש מלומר איסור דשמנונית דהוא פשוט. כנ"ל ברור בכוונת הרא"ש. ולפי זה יש ליישב דברי הש"ך ג"כ דשפיר יש לומר דמודה הרא"ש דיוליך הנאה לים המלח והשתא שפיר יש לפרש הקושיא טל היתר בפשיטות למה מותר לכתחילה ואי אגב סיפא הא סיפא גופא גם דיעבד יש בו איסור דצריך להוליך לים המלח ולא יאכל ובהא וודאי דמותר לכתחילה לחתוך שלא להנות כלל כיון דדיעבד לא אכיל איסורא דלעולם יכול להוליך הנאה לים המלח ודו"ק. ויש לפרש עוד בכמה פנים והראשון נראה עיקר:
ואמנם הא קשיא לי' תינח בהך דינא דאסור לחתוך אבל בשוחט מסוכנת דכתב הרא"ש אח"כ דבזה גם הבשר מותר והשתא אי ס"ד דסובר דצריך להוליך הנאה לים המלח א"כ מאי ראי' מייתי מהשוכר את הפועל לעשות ביין נסך דקתני שכרו אסור משום קנס ש"מ מדינא מותר וקשה כיון דצריך להוליך הנאה לים המלח א"כ אכתי תיקשי למה לא יהא שכרו. אסור מדינא ואפשר לומר דוודאי התם כל השכר אינו שכר ע"ז דהי' יכול להשכיר עצמו בדבר אחר רק זה השכר שנהנה במה שאינו צריך לטרוח על מלאכה אחרת זהו הוי הנאה וזה צריך להוליך לים המלח מדינא רק הא דכל השכר אסור מטעם קנס ושפיר דייק הרא"ש דה"ה כאן כל הבהמה מותרת רק הנאה מה ששחטה עכשיו שלא מתה מה שהי' צריך לשלם בעד סכין אחר זה צריך להוליך כמו שם ועדיין צ"ע והעיקר הסכימו האחרונים בכאן לדעת רשב"א דצריך להוליך הנאה לים המלח ולפעד"נ פשוט דגם הרשב"א לא אמרה רק אם נהנה עכשיו מן החתך אבל אם קלף מקומות של החתך באופן שבזה אין לו שום הנאה מחתיכת סכין של עכו"ם שוב אין צריך להוליך דהנאה נתבטלה לגמרי מכל וכל ואפילו הקליפה מותרת כנ"ל ודו"ק: