תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל
חומש שמות · פרשת יתרו
סנהדרין דף כ"א ע"ב. אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וז"ל תורת חיים. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בו שירה. לפי שאין כותבין ס"ת מגילה מגילה. ומצוה לכתוב משלו מייתורא דלכם קדרשינן לכם משלכם. ומתניתן גבי מלך נמי מיתור' וכתיב לו קא דריש. ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונותנה לבה"כ לקרות בה בציבור ומקדישה לאו שפיר עביד כיון שמקדישה הרי היא של קדש ולאו שלו היא. ושוב לא יוצא בה ידי חובתו דלכם כתיב שלכם בעינן. כדאשכחן בד' מינים שאין אדם יוצא בשל חבירו מדכתיב ולקחתם לכם. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תלי' מלתא. דכיון דכתב לעצמו ס"ת יצא ידי חובתו וסגי לי' אע"ג דמקדישה אח"כ. זה אינו דיחיד שכתב לו ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב ס"ת אחרת. כדמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים שכתב בעת שישב המלך על כסא מלכותו. כותב לו ס"ת לעצמו. יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד. כותב שני ס"ת וכו' וא"כ יחיד נמי כשנאבד לו ס"ת שלו פשיטא דצריך לכתוב לו אחרת. דבס"ת שמניח בבית גנזיו אין לחלק בין יחיד למלך לענין אבידה. לכך נראה דאין להקדיש ס"ת אלא אם כן כשכותב לעצמו ס"ת אחרת עכ"ל. ראה זה דבר חדש ואין א' מן הפוסקים שהזכיר דין זה. גם כל העולם כולו איכן נוהגין כשנאבד מהם ס"ת שיכתוב מחדש. ע"כ בדקתי אחריו. ואעלה שלא כדבריו:
דבתחלה חל עלינו לבאר דברי רמב"ם. כותב לו ס"ת לעצמו. יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. והוא לכאורה נגד הש"ס דבמתניתן שם וכותב ס"ת לשמו וקאמר תלמודא עלה תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו:
ועוד צריכין להבין. דבהלכות ס"ת פ"ז פסק הרמב"ם בהדי' דמצוה לכתוב ס"ת אף שהניחו לו אבותיו ס"ת. ומ"ש מלך בשני ס"ת ומ"ש יחיד בחדא:
ונראה דה"ג בגמ' אמר רבא אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא'. ועתה כתבו לכם את השירה. איתיבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא (פי' דאביי סבר דמלך אינו חייב אלא בס"ת אחד. וא"כ מה בין הדיוט למלך. אלא במלך צותה התורה עליו שלא יתנאה בשל אחרים ויכתוב לשמו. משא"כ בהדיוט) ומשני רבא לא צריכא לשתי תורות כדתני' וכתב לו את משנה התורה וגו' כותב לשמו שתי תורות. אחד שהיא יוצאת ונכנסת עמו. ואחת שמניח בבית גנזיו. היינו שאם לא הניחו לו אבותיו. או שנאבדה. כשנתמנה למלך צריך שני ס"ת. אבל אם הניחו לו אבותיו. אין צריך לכתוב לו אלא חדא לשמו. דהא מה שהניחו לו אבותיו ראוי להניחה בבית גנזיו. אלא שלא קיים וכתב לו. הלא יוכל לקיים בס"ת שניי'. משא"כ הדיוט אף אם הניחו לו אבותיו מצוה לו לכתוב משלו לקיים ועתה כתבו. אבל אם נאבדה. איכא למימר כיון שקיים ועתה כתבו פעם אחת אין צריך יותר. משא"כ גבי מלך. שצריך תמיד לשני ס"ת. לכך אם נאבדה צריך לכתוב לו שני ס"ת. ועתה נסתר הוכחת של תורת חיים:
ותדע שיש לחלק בין מלך להדיוט כשנאבדה. כי תו מקשין על הרמב"ם שלא העתיק ועושין לו כמין קמיע ותולה לו בזרוע ותירץ הל"מ. מדלא תני' במתני'. והך דקתני בבריי' ועושין לו כמין קמיע אינו רוצה לומר שעושה ס"ת כמין קמיע ותולין לו בזרוע. כי איך אפשר לישא כל התורה אף בכתיבה דקה על זרוע. אלא שר"ל שדבוק בו תמיד כמו קמיע שתולה לאדם שבשעת הדין ובשעת אכילה ובשעת שיוצא למלחמה היא עמו תמיד:
אך קשה לי על דבריו דהא בגמ' פריך ואידך האי שויתי ה' לנגדי תמיד מאי עביד לי'. והקשה מהרש"ל מאן הוא אידך. ואין לפרש ואידך דלא ס"ל וכתב את משנה התורה לשתי תורות א"כ תורה אחת היתה למלך שויתי מאי קעביד לי'. דמאי פריך שמא לאותה ס"ת יחידי הוא עושה כך. ותי' מהרש"ל דא"כ מנ"ל לדרוש משנה התורה לכתב הנשתוון. אימא מ"ה כתיב משנה התורה שהי' משנה הכתב בס"ת של מלך שצריך לכתוב בכתיבה דקה. עד שיוכל לתלות על זרוע כמין קמיע. אלא וודאי דלא ס"ל שעושה אותה כמין קמיע. לכך פריך שפיר האי שויתי לנגדי מאי עביד לי':
ומהרש"א תי' דרישא דקרא שויתי ה' לנגדי תמיד קאי אס"ת שמונחת בבית גנזיו דלשון מנגד משמע רחוק קצת כמו מנגד הרחק ומנגד סביב לאוהל מועד שהוא מרחוק מיל. ואידך שתולין בזרוע כמין קמיע פירש"י נלמד מסיפא דקרא כי מימיני בל אמוט. מ"ה פריך ארישא דקרא האי שויתי מאי עביד לי'. או על סיפא דקרא דהא לא הוי רק חדא ס"ת:
ות"ח תי' ע"ד מהרש"א דלמ"ד דנשתנה הכתב לא הי' למלך אלא חדא ס"ת ולהדיוט כלל לא. והא דכתיב ועתה כתבו לכם השירה. בשלא הניחו לו אבותיו אבל מלך צריך לכתוב אחת אף שהניחו לו אבותיו. או לדורות המדבר כ"כ מהרש"א וכיון דלא הי' למלך אלא חדא מסתמא נכתבו כתיקונה ארכה ששה טפחים ולא כקמיע:
ובס' שנות חיים תירץ דלמ"ד שני ס"ת אידך ס"ת לא הוי אלא משנה תורה כדאי' בספרי וזו היתה כמו קמיע דשיעור קטן הוא. אבל לאידך תנא דלא הי' למלך אלא ס"ת חדא. וודאי א"א לעשותה כמין קמיע. ואי כדברי הל"מ. א"כ תקשי להרמב"ם קו' מהרש"ל מאי פריך ואידך. דליכא לתרוצי כל הני תירוצי'.
ונראה לומר דהכי פריך מנ"ל למ"ד לפרש הקרא בדוחק שנכתבה תורה בכתב אחר. והא דכתיב משנה תורה היינו שני ס"ת אלא צ"ל דהך תנא ס"ל הא דכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו ליראה את ה'. היינו כשהוא בבית שלא יפנה לבו לבטלה למען לא יסור מדברי ה'. אך ילמד בס"ת. וא"כ קשה לדידי' מה איכ' בן מלך להדיוט. ואין סברא לומר דלדידי' הדיוט אינו מצווה על כתיבת ס"ת כשהניחו לו אבותיו. דבהא לא פליגי דלומר בפלוגתא חדשה פליגי מה שלא מצינו. ועוד מאי פריך ממתניתן לרבא. הא מתני' אינה משמע כ"א למלך ס"ת אחת. מ"ה שפיר דייק מלך אין הדיוט לא. א"ו דלא מסתבר דפליגי בהך תנאי. דלכ"ע הדיוט נמי מחויב לכתוב ס"ת. אף שהניחו לו אבותיו וכ"ת מה בין מלך להדיוט. לתנא דדריש כתב הנשתנה. היינו כשנאבדה דלהדיוט א"צ לכתוב מחדש משא"כ גבי מלך. ולאידך תנא דדריש משנה תורה שני ספר תורות. נמי מחולקין בכה"ג דלהדיוט כשנאבד כיון שקיים פעם א' מצות כתיב' די בכך ודו"ק: