אור ברסלב

תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל

חומש שמות

חומש בראשית

פרשת שמות

בגיטין דף וי"ו ע"ב. שלח לי ר' אביתר לרב חסדא. גיטין הבאי' משם לכאן אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דבקיאין לשמה ושכיחין שיירות דמצויין לקיימו. כיון דאיכא רבים דסלקי ונחתי משכח שכיחי. אמר רב יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא. ועוד הא איהו דשלח לי' לרב יהודא בני אדם העולין מכאן להתם. הן קיימי בעצמם ויתנו את הילד בזונה. ואת הילדה מכרו ביין וישתו. וכתב בלא שירטוט. ואמר רבי יצחק שתים כותבין שלש אין כותבין. במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין. א"ל אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבא הוא. בשלמא מילת' דתלי בסברא לחיי. הא גמרא היא גמרא לא שמיע לי'. ועוד הא מרי אסכים על ידו. דכתיב ותזנה עליו פלגשו. ר' אביתר אמר זבוב מצא לה. ר' יונתן אמר נימא מצא לה. אשחתי' ר' אביתר לאליהו. א"ל מאי קעביד הקב"ה א"ל עסיק בפלגש וגבעה. מאי קאמר אביתר בני אומר זבוב וכו':

וקשה טובא כמה פעמים בש"ס דאמרינן שמועה על שמם. ולא מקשה מהיכי תיתי לומר דלאו בר סמכא הוא. וע"ק כיון דכתב בלא שירטוט ליכא למיסמך עלי' בההיא דינא דגיטין הבאים. וע"ק למה לא אמר סתם שכתב בלא שירטוט. ועו"ק דקאמר אטו הא דלא ידע דר' יצחק ושבקי' לבריי'. ועוד כיון דהסכי' הקב"ה על ידו. צדיק הא דגיטין הבאים אין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ. וכבר תרצתי כל הני קושי' על נכון. ועתה אבחר יותר:

בתחלה נתרץ מה שהקשה מהרש"א בתוס' בריש מכילתין אף המביא מרקם והא דתנן בנדה כל הכתמים הבאים מרקם טהורין. ותוס' בנדה דף נ"ו מתרץ שם דתרי רקם וחגר הוו. והכא הוכיח תוס' באריכות דתרי רקם הוי ושבקי לתך תי' עיין במהרש"א שמיישב. וקשה טובא א"כ מאי תרצו תוס' שם:

ונראה דהכא לא מספיק תי' זה. דא"כ קשה אמאי לא תני המביא גט מח"ל וליכא למימר משום דה"א אפילו רקם וחגר א"כ מאי פליג ר"ג. וע"כ צ"ל דה"א דת"ק מצריך רקם וחגר ברקם מזרחית. ור"ג מוסיף אפילו רקם של פלשתים ולפ"ז צ"ל דר"ג בכל רקם דרים יהודים וא"כ ודאי קשה מההוא דנדה. אבל התם משני תוס' לשיטת רש"י דמתרץ לבר מבבל ולהכי קתני ממדינת הים לאפוקי בבל שאינו רחוק מא"י וכמו שכתב הר"ן בפי' רש"י בריש מכילתין כל ח"ל קרוי מדינות הים לבר מבבל ודו"ק:

ועתה אבאר הפלפול בין רב יוסף ובין אביי. דרב יוסף הוי קשה לי' הא דמותיב ר' ירמיה לרב דקאמר בדף וי"ו בבל כא"י לגיטין מהא דתני במתני' ומעכו לצפון והא בבל לצפונה של א"י קיימי. ולא ניחא לי בשינויי דרב ירמי' לבר מבבל. וע"כ צ"ל דרב איירי במדינה למדינה בבבל. אבל מבבל לא"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ. וא"כ לר' אביתר וודאי קשה ממתני' לכך קאמר רב יוסף מי יימר דר' אביתר בר סמכא הוא. אך איכא למימר דר' אביתר בר סמכא הוא וס"ל לתי' לבר מבבל. וע"כ צ"ל הך שינוייא דאלת"ה קשה אמאי לא תני במתני' המביא גט מח"ל. וצ"ל לבר מבבל כמו שפי' הר"ן. אך רב יוסף משני כמו שכתבו תוס' דאי תני מח"ל ה"א אפילו רקם. וכ"ת מאי פליג ר"ג. וי"ל דפליג אפילו ברקם פלשתים הוי א"י. אבל ר' אביתר לא ניחא לי' דס"ל ארץ פלשתים לאו א"י דאדרבא כמ"ש המפרשי' המה האבות הוי יושבים בארץ לא להם להשלים הגלות של ארבע מאות שנה שהתחיל מלידת יצחק כמ"ש תוס' בשבת דיי. וכן מוכח במד' דדריש קני קניזי קדמוני המה עמון ומואב ופלשתי'. הובא בברכות שמואל פ' בשלח. א"כ ארץ פלשתים לא הוי בכלל א"י בזמנם כי אם לעתיד. א"כ לפ"ז צדקו דברי ר' אביתר:

ע"ז מייתי רב יוסף ועוד הא איהו דשלח בני אדם העולין מכאן להתם כו' ומדכתב בלא שירטוט ש"מ דס"ל דארץ פלשתים מא"י. א"כ מזה נתחזק קושי' ראשונה מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא דקשה עלי' ממתניתן והוא פליג ארב:

ובתחלה אבאר למה צריך להביא איזה פסוק שכתב בלא שירטוט. ונראה לתרץ ע"פ מה שמצאת ראיתי במס' עירובין דף כ"ו קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. א"ר חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות במי אתה מוצאן ר' אבא אמר במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב כי הא דרב מתנא כי הוי אזיל לבית המדרש א"ל דביתהו לא בעי ינוקא רפתא. א"ל מי שלימין קורמי באגמא. והנה וודאי קשה על ר' אביתר לפי מה שכתבו תוס' ויתנו את הילד בזונה לשון מזון לפי שהן משתהין בא"י היו בניהם ובנותיהם משועבדי' בשביל מזונות. ולפי הך דרשה דעירובין משמע אדרבה התורה אינו מתקיים אלא במי שנעשה אכזרי על בניו ובנותיו כעורב.

שוב ראיתי מדר' ילקוט פי' אחר דאין הקרא קאי על לומדי תורה אלא קאי אספר תורה. וז"ל קווצותיו תלתלי' זהו הסרנול. ופי' הערוך זהו השירטוט של תורה. שחורות כעורב אלו קוצי אותיות. והשתא מבואר יפה דקאמר רב יוסף לאו בר סמכא שדבריו סותרים זה את זה. דהא כתיב ויתנו את הילד בזונה. וצ"ל דס"ל קווצותיו תלתלי' קאי אס"ת וצריך לשרטט ולמה כתב בלא שירטוט:

אך יש עוד פירש אחר על קווצותיו תלתלים דאמרינן במס' חולין אמר ריש לקיש יש הרבה מקראות שראוים לשרוף (בעיני המינים) והם הם גופי תורה. והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם מאי נפקא מיני' ממה דאשבעי אבימלך לאברהם דכתיב. ועתה השבעה לי באלקי' הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי. אמר הקב"ה. ליתו כפתורים וליפקו מעוים דאינהו פלשתים וליתו ישראל וליפקו מכפתורים נמצא לפ"ז פי' הקרא קווצותיו הרבה מקראות שנר' בעיני הרשעים כקוצים והמה תילי תילין של תורה. נמצא לפ"ז יש לר' אביתר תי' שכתב בלי שרטוט. דדריש קווצותיו תלתלי' ע"פ דרשות ר"ל. א"כ ש"מ דפלשתים מא"י. א"כ קו' דר' ירמי' קאי ולאו בר סמכא דממה נפשך לא עביד שפיר והכל כדאמרן:

ומ"ש אביי אטו מאן דלא ידע דר' יצחק לאו גברא רבה הוא. ולא חתר לתרץ הבריי'. נראה במאי קמפלגי ר"י וברייתא דר"י הי' לו גמרא בלי טעם. וברייתא למד מקרא קווצותיו תלתלים זהו הסרגול. בטור סי' קפ"א דפאות הראש הם ד' שערות. וזה שאמר קווצותיו שיעור קצותיו שהם ד' כך ד' תיבות המה תלתלים שצריך סרגול. ובירושלמי איכא פלוגתא אם כותב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח אם מותר בלא שירטוט. ואמינא דמטי' הך פלוגתא בהדין פלוגתא דר"י ובריי' דלר"י מעולם אסור דהלכתא בלא טעמי הוא ולא מפליג. אבל לתנא דברייתא דיליף מקרא. משמע דווקא קוצי תורה אין כותבין בלא שירטוט. אבל לצחות הלשון כותבין. וזה שאמר אביי אטו מאן דלא ידע הך דר' יצחק לאו גברא רבה הוא. הוא סבר כתנא דברייתא. ולתנא דבריי' לצחות הלשון לא בעי שרטוט. דהא בקרא קאי אזונה ממש. ור' אביתר שאיל תיבת זונה למזון. וא"כ י"ל דהוא מפרש הקרא קווצותיו תלתלים שחורות כעורב קאי אס"ת. ומעתה י"ל דהוא ס"ל פלשתי' לאו מא"י הוא. וא"כ לא הוי שתי רקם. וא"כ אמאי לא תני המביא גט מח"ל. ע"כ צ"ל לבר מבבל. ול"ק על ר' אביתר תיובתא דר' ירמי'. ור' אביתר בר סמכא הוא:

והשתא נבאר מה שאמר אביי ועוד הא מרי אסכים על ידו. וה"פ דמכח זה מוכח דלא כר' יצחק. וקשה מאין מוכח דארץ פלשתי' הוי מא"י. וזהו דבחידושי רשב"א צידד לומר דהא דאמר ר' יצחק היא הל"מ. וע"ז הקשה א"כ ל"ל הלכתא גבי מזוזה שצריך לשרטט ותי' דאיכא למימר לדיוקא הא תפילין לא בעי שריטוט. וא"כ לא הי' צ"ל דמזוזה צריכא שריטוט. הלא אדרבה הי' צריך למעט תפילין. י"ל אלו היה ממעט תפילין היה במשמע מכ"ש מזוזה דתפילין קדושתן חמירא. מ"ה ריבה מזוז' לשירטוט וממילא ידעינן מדאיצטריך הלכה לרבות מזוזה ש"מ לדיוקא תפילין דאין צריך דאי תפילין נמי בעי שירטוט. לא לכתוב כלל ואנא ידענא מדר' יצחק דתפילין ומזוזה צריכין שירטוט:

בתוס' ר' אביתר אמר זבוב מצא דדרש זכות לשון מזון. וא"ת ומנ"ל לר' אביתר דלא הוי זכות ממש. ואומר ר"ת מדרצה להחזירה דמוכח מקרא דאפילו פלגשים לא הי' דרכם לחזור אחר זכותם. כדכתיב גבי אבשלום בא אל פלגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות:

וקשה מאי ראיה אימא כר' יהודא דאוסר אנוסת אביו מלא יגלה כנף אביו. וצ"ל דקיי"ל כר"ש התמני דמוקי לה הך קרא בשומרת יבם לאביו דאסורה משום אשת אחי אביו. ומכאן למד דיש ממזר מחייבי כריתות ור' יהושע סבר מלא יקח את אשת אביו הוי ממזר דווקא ממזר מאשת איש. דאל"כ לא לכתוב לא יקח. ולכתוב לא יגלה כנף אביו לחודיה. צ"ל דר"ש התמני סבר דאי לא הוי כתיב אלא לא יגלה הוי מוקי לה במסתבר לאשת אב. השתא כתיב לא יקח ע"כ לא יגלה קאי אחייבי כריתות. וקשה ממזר מאשת איש מנ"ל. אימא דווקא ככף אביו דאין לו היתר אבל מאשת איש דיש לו היתר בחיי אוסרה ע"י גירושין כך פריך בכריתות. ומתרץ מהיקישא דר' יונה אקשו כל הכריתות אבל עדיין קשה אימא מ"ה כתיב לא יקח אשת אב דהוי ממזר אבל מאשת איש אין ממזר. אצ"ל דאין זה מסברא לכתוב האיסור ולהורות ההיתר. א"כ הא דהלכתא לגבי מזוזה לדיוקא על תפילין נמי לא אמרינן. וש"מ דלית הלכתא כר' יצחק. א"כ ר' אביתר מוקי לה תלתלים שחורות כעורב קאי אסרגול דס"ת ואין מוכרח דארץ פלשתים מארץ ישראל הוי ודו"ק:

פרשת וארא

נדרים דף נ"א דג שאני טועם אסור בגדולי' כו'. א"ל רב פפא לאביי ממאי דדג שאני טועם גדול הוא דכתי' כו' הוא לא קשי' כו' אלא מעתה והדגה אשר ביאור מתה כו'. ומקשין העולם למה לא פריך מן הכתוב בתורה קודם ממה שכתוב בנביאים:

ונראה דוודאי מקדמת דנא לא הוי מצי למיפרך דה"א והדגה הי' קטנים וסמיך הקרא על זה שגדולים נמי מתו כיון דנהפך לדם אטו קטנים מתו גדולים לא מתו. והא דכתיב והדגה ולא כתיב ודג דגים אשר ביאור מתו. משום דאתי' לאורויי. הא אשר ביד ישראל אף גם ששאבו מן היאור לא מתו. ודרך השואבי מים משאבו שאבו דגים קטנים בתוך הכדים אבל לא גדולים. ואי הוי כתיב דג דגים. הוי דייקינן הא ביד ישראל לא מתו. וזה שקר דהא אין לישראל בכדיהם כ"א קטנים. אבל השתא דמוכח מקרא דיונה דהדגה דקרא משמע אפי' על דג גדול. רק שהוא קטן מדג גדול שבים. א"כ אף שעדיין כתיב דגה מ"מ אית לדייק דגדולי' וקטני' אשר ביד ישראל לא מתו. והא דכתיב דגה חוץ מן הדג הגדול שביאור. מ"ה פריך שפיר וק"ל:

פרשת בא

במדרש החודש הזה לכם. הה"ד ויתן להם ארצות גוים. ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. ותמוה מאוד:

הרמב"ם בסוף פ"ג מה' גירושין פסק דלא בעינן בעדי אשה דרישה וחקירה מטעם משום עיגונא דלא משקר במלתא דעבידא לגלוי. והראב"ד נותן טעם דאש' דייקא ומנסבא. ומקשין עליהם דהא שלהי יבמות קאמר תנאי היא. דתני' אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דברי ר"ע ר"ט אומר בודקין וקמפלגי בדר' חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות וא' דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט א' יהי' לכם. ומ"ט אמרו דיני אמונות אין צריכין דו"ח שלא לנעול דלת בפני לווין. ובמאי קמפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי'. ומ"ס כיון דקא שרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמי. וא"כ וודאי קשה עליהם מה שהמה ממציא טעמים מה שלא נזכר בגמרא. ועוד וכי כעורה בעיניהם הטעם שאמרו חכמי התלמוד. ורבים יחכמו ליישב דבריהם ולא אמרו דבר שרירא וקיימא. גם בשו"ת שב יעקב בסי' ח"י ישוב בדוחק ע"ש:

והאיר ה' עיני לקיי' דברי חכמי'. וזהו דמ"ד אין בודקין זהו דברי ר"ע. ולדידי' א"א לומר דמה"ט אין בודקין משום עיגונא או מלתא דעבידא לגלוי או דייקא ומנסבא. דהא מה"ט חשו חז"ל לתקנות בנות ישראל להחזיק שמשיאין האשה ע"פ ע"א ומפי אשה עבד ושפחה כדאי' במכילתין בכמה מקומות אבל ר"ע קודם ששמע מנחמי' איש בית דלי סבר דאין משיאין ע"פ ע"א. והתלמודא רוצה לפרש דברי ר"ע אף במילתא קודם שהעיד מנחמי' אית בית דלי. ומוכרח לומר הש"ס דהוי כדיני ממונות. אבל לדידן דקיי"ל דמשיאין אשה ע"פ ע"א ועבד ואשה וקרוב מטעמי' הללו. וודאי שפיר קאמרינן הטעם דאין בודקין מטעמי' הנזכרי' דאי תימא דהפלוגת' דר"ע ור"ט איירי לאחר שהוחזקו קשה מ"ט דר"ט. דהא ר"ט השיא עפ"י ע"א כדעובדא דשמעתין:

ועדיין חל עלינו לבאר למה שבק הרמב"ם הך טעמא דתלמודא. משום דהוה קשה לי' אי משום כתובה. ארוסה מא"ל. דהא קיי"ל ארוסה לית לה כתובה. כמ"ש הרמב"ם בפ' עשירי מהל' אישות. היינו טעמא שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא. אך כל זה אם כתובה מדרבנן. אבל אם כתובה דאוריית' הוא. דלא שייך ה"ט דלא תקנו לה. אין לנו לחלק בין ארוסה לנשואה. והנה ר"ע סובר דכתובה מדאוריי' דהא ר"ע בכתובות דף ל"ח יליף ג"ש אשר לא אורשה מפתה מאונס. וא"כ ל"ל כמוהר הבתולות. ואייתר להורות שיהא מוהר הבתולות כזה ולדידי' וודאי שפיר אית למימר דמשום כתובה הוי כדיני ממונות. בין נשואה ובין ארוסה. וכ"מ בהרא"ש פרק קמא דכתובות סי' י"ט:

ועפ"ז ניחא דבדף יו"ד מייתי רשב"ג הבריי' ומסיים מכאן סמכו חכמים לכתובות אשה מן התורה. ואלו לקמן בדף ל"ח. ור"י הגלילי נפקי לי' מדתני' כסף ישקול וגו' ומוהר הבתולות כזה. ולא מסיים מכאן סמכו. והיינו טעמי' דרשב"ג סבר כר"ע לג"ש אשר לא אורשה. ואייתר כמוהר הבתולות לכתובות אשה שהיא מן התורה (ודלא כפירש"י שיליף ממשמעות) אבל לר"י הגלילי צריך כמוהר הבתולות למילף מפתה מאונס ואונס ממפת'. ואין לימוד לכתוב' דאורייתא ודו"ק:

העולה מדברינו א"א כתובה דאוריי' ארוסה יש לה כתובה. ואם מתקנות חכמים הוא ארוסה אין לה כתובה. ובש"ס דכתובות דף יו"ד יליף דכתובה דאוריי' מדכתיב כמוהר הבתולות. שיהא מוהר הבתולות כזה. וה"ק דיליף ג"ש במפתה כתיב כמוהר הבתולו'. ובאונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה מה התם חמשים אף כאן חמשים. ומה כאן שקלים אף התם שקלים. וכתיב כמוהר הבתולות שיהי' מוהר הבתולות כזה:

כתיב תורה צוה לנו משה מורשה דרשי' בי' אל תקרי מורשה אלא מאורסה. לפי מה דאמרינן בנדרים דף פ"א. ומפני מה אין מציון ת"ח לצאת ת"ח מביניהן. אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה. ר"ל דתורה היא כארוסה לנו כדאמרי' בפסחים כל הלומד תורה בפני ע"ה כאלו בא על ארוסתו בפניו. וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. לכך צריך לברך תחלה. וזה שאמר אל תקרי מורשה שבני ת"ח כמוהם יהיו ת"ח אלא מאורסה. שמברכין בתורה תחלה:

היוצא מזה דתורה לנו כמו מאורסה. וא"י ניתנ' לישראל לכתובה כדאמרן בקידושין ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. השכר שלהם ארצות גוים. ובשביל קיום המצות עמל לאומים יירשו. ועפ"ז אמרתי מה דאמרינן בנדרים דף פ"א אמר רב יהודא אמר רב מה דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת על מה אבדה ארץ. דבר זה נשאל לחכמים לנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם אה תורתי ולא שמעו בקולי. היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה. אמר רב יהודא אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה. ויובן ע"פ מה שהקדמתי ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו. היינו לימוד התורה. ולכך לא תמהו על שאר מאורעות שאירע להם שעברו על מצות התורה. יען הארץ ניתנה להם בעבור לימוד התורה. והמה עסקו בתורה כמו שפי' הר"ן לפיכך הי' תמיה' בעיניהם על מה אבדה הארץ. וע"ז אמר רב יהודא שלא ברכו בתורה תחלה. ובלימוד לבד נקרא ארוסה. וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. לכך צריך לברך תחלה. וזהו דווקא אי אמרינן ארוסה יש לה כתובה:

בפ' ר"ע דף פ"ו אמר רבא דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני. וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח. והקשו בתוס' למאי צריך ג"ש זו. הלא יכול למילף מדבר ממדבר. כדיליף בפסחים דף וי"ו. וי"ל דטפי ניחא לי' למילף הזה הזה. דהמה תיבות שוות ולא מדבר מהמדבר. ולפי תי' זה מוכח כר"ע דיליף אשר לא אורשה דתיבות שוות הן ולא למילף אונס ממפתה בג"ש בתולות הבתולות. ולפי דברי ר"ע כבר הוכחתי דארוסה יש לה כתובה:

והשתא יבואר המדרש. החודש הזה לכם קשה ל"ל ג"ש הזה הזה נילף מדבר ממדבר. וצ"ל כתירץ של תוס' כיון דאין מילות שוות. א"כ ש"מ כר"ע ולדידי' ארוסה יש לה כתובה. ע"ז אמר הה"ד ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו זה הלימוד. אע"ג דעדיין ארוסה. משום דארוסה יש לה כתובה:

פרשת בשלח

מדרש תנחומא. ולא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתי' כי קרוב הוא. קרוב הדבר שאמר הקב"ה לאברהם. ועוד קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור. ועוד קרובה המלחמה הראשונה לשני'. דבר אחר קרוב הדבר שירשו כנעני' את הארץ. ויש לדקדק מדאמר בהך דבר אחר. ובהנך שלשה טעמים בתחלה לא קאמר אלא ועוד משמע דהנך שלשה משיבי טעם כולהו בחד טעם שייכי. וצריך ביאור:

בהקדים מאמר בנדרי' דף ל"ב וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן. אמר ר' אמי בר אבא אליעזר נגד כולם. איכא דאמרי אליעזר חושבנא הכי הוה. אמר ר' אמי בר אבא בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי חושבני' מאה ושבעים ותרין ע"כ. וקשה הדביקות לקשור תרי מימרות דר' אמי. דהא לא קאמר ואמר ר' אמי כסוגי' הש"ס:

ונרא' דהך איכא דאמרי ור' אבא פליגי במימרא דאמוראי מקודם. אמר ר' אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו. ונשתעבדו בניו למצרי'. מפני שעשה אנגרי' בתלמידי חכמים שנא' וירק את חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שאמר במה אדע. ממילא בהא פליגי דר' אמי סבר כר' אלעזר. וא"ד סברי כשמואל:

ועל ר' אלעזר הקשה הגאון ר"ש קאדנוור:

דלפי מה שכתבו תוס' בברכות דף ד' בשעת ברית בין הבתרים הי' בן ע' שנים כמ"ש בסדר עולם דאותן ל' שנים הי' עד לידת יצחק ומלידת יצחק עד יציאות מצרים המה ארבע מאות שנה בארץ לא להם כדכתיב בפ' לך לך כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועל זה כתיב בפ' בא ויהי מקץ שלשים וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. כי מה דסיים בסוף כח ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט ואת שרי ללכת ארצה כנען וימת תרח בחרן. ואברם נסע למצרים ובאותו פעם הי' בן שבעים. ובאותו שנה הי' ברית בין הבתרים והי' בן ע' שנה. וכשהכה את ארבע המלכים עכ"פ הי' בן ע"ג. והא דכתיב פ' מלחמות קודם ברית בין הבתרים אין מוקדם ומאוחר בתורה. והיכי מוכח דבשעת מלחמה הי' בן ע"ג שנה דבהפיכת סדום הי' אברהם בן צ"ט שנים. וכל ימי סדום הי' נ"ב שנים. וי"ט שנה עבדו את כדרלעומר. וי"ב שבה מרדו. נשארו כ"ו שנה. צא מהן עשרים שנה למפרע נמצא שבן ע"ג שנים הי' במלחמות המלכים. וא"כ לפ"ז קשי' עצומה על ר"א מפני שעשה אגרי' הא מוכח דמלחמות מלכים הי' אחר ברית בין הבתרים:

אמנם לק"מ דמצאתי ראיתי במדרש רבה פ' מ"ו דבשעת ברית בין הבתרים הי' אברהם בן ע"ה שנים. ושתי פרשיות הללו כסדר כתובים. ובפ' ל"ט במד' פליגי בזה שני אמוראי' א"כ אית לן למימר דר"א ושמואל נמי בהא פליגי:

ובמדרש פ' תולדת פ' ס"ד. ר' יוחנן אמר בן ארבעים ושמונה הכיר אברהם את בוראו. ריש לקיש אמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי כמנין עקב. והמדרש ר' יוחנן אין לו רמז בתורה ומצאתי ראיתי בס' אור יקרות. דאמרינן בשבת דכולהו שני דסדום נ"ב שנים. ובשעת הפיכת סדום הי' אברהם בן צ"ט שני'. וכשנפחת נ"ב מן צ"ט כשאר מ"ז שנים. אז לא היה לו זכות. דאי' במד' בשעת יצירת האדם הי' השכינה על הארץ. וכשחטאו קין נסתלקה לשמים. ועד סדום היו ז' רשעים נסתלקה לרקיע שביעי. וכשבא אדם הראשון הי' ז' צדיקי' עד משה והורידו השכינה מז' רקיעים עד הארץ. א"כ קשה אם בזכותו של אברהם ירדה שכינה. ביותר שיגרום זכותו שלא להסתלק. אלא ש"מ בן מ"ח הכיר את בוראו ובשנת מ"ו כשנבנה סדום. עדיין לא הכיר את בוראו:

עם היות שדורש כמין חומר. מ"מ קשה דאמרינן במדרש לא חטאו סדום אלא מרוב שלוה והלא שלותה של סדום לא הי' אלא כ"ו שנים. אבל י"ב שנה שעבדו את כדרלעומר וי"ג שנה שמרדו אין בהם שלוה. ועדיין קשה למה נסתלק' בימי סדום השכינה. למה לא גרם זכותו של אברהם שהכיר את בוראו בן מ"ח. וא"כ בעת שלוותם היה בן ע"ג שנים. אלא צ"ל דלא הוריד זכותו כי אם אחר עשרה נסיונות. וא"כ אין מוכח דאברהם הכיר את בוראו בן מ"ח שנים:

אמנם לדעת סדר עולם מוכח דהי' שלוותה של סדום איזה שנים קודם שעבדו את כדרלעומר. דהא לסדר עולם היה ברית בין הבתרים קודם להריגת מלכים דבן ע"ה בהריגת מלכים. ע"ה וכ"ו בשלוה א"א דא"כ הוי הפיכתם ק"א לאברהם. אע"כ צ"ל דהי' שני שנים שלוה קודם שעבדו את כדרלעומר וא"כ מוכח דאברהם הי' מכיר בן מ"ח. אבל לדעת המדרש נוכל לומר דבשעת הריגת מלכים היה בן ע"ג וכ"ו המה צ"ט. וא"כ לא הוה בתחלת שלוה. וכבר הוכחנו מכח קושי' ר' שמואל קאדנוור שצ"ל ס"ל כדעת המדרש. לכך אמר ר' אמי בר אבא בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו:

ועתה נבוא אל הביאור מדרש תנחומא. אמר קרוב הדבר שאמר הקב"ה ארבע מאות שנה. אך לפי סדר העולם עולה החשבון יפה שהי' סוף ד' מאות שנה. לזה אמר ועוד קרוב הדבר שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור. כי יש פלוגתא אם א"י מוחזקת לנו מאבותינו או לא. ואם נאמר שא"י מוחזקת היא אין חל שבועת אברהם לאבימלך דהוי כנשבע לבטל את המצוה. דכתיב לא תכרות להם ברית. אך אם אמרת דא"י מוחזקת היא א"א לומר דחשבון ד' מאות שנה מתחיל מאברהם הא כתיב בארץ לא להם. א"כ ממ"נ קרוב הוא שלא נחם דרך ארץ פלשתים בראותם מלחמה ושבו מצרימה. או שקודם הזמן או עבור קרוב שבועות אברהם לאבימלך. אך ע"ז י"ל כדעת סדר עולם שנשלם ארבע מאות שנה ושבועת אברהם לאבימלך לא חל. דהפלשתים פרצו גדר תחלה. כדאמר מואב כדאי' בב"ק דף ל"ח בתוס' ד"ה נשא. לזה אמר ועוד קרובה מלחמה הראשונה דאברבנאל על התורה הקשה. הא שלשים שנה שיצאו בני אפרים שני מאות אלף כדין יצאו כי שלשי' שנים מקודם נשלם ארבע מאות שנה ובזמן יצאו. ותי' אך שהמה עובדי ע"ז. לזה אמר קרובה מלחמה ונהרגו בשביל שהמה עובדי ע"ז. ואלו נמי היו עובדי ע"ז כדפירש"י והמים להם חומה:

ואמר עוד דבר אחר קרוב הדבר שירשו כנעני' את הארץ. והוא כדעת הרמב"ן פ' בא. שאותן שלשים שנה לא היו מן המנין שלשים וארבע מאות. אלא שהשם אמר לאברהם עד דור רביעי ישובו הנה. כי לא נשלם עון האמורי:

פרשת יתרו

סנהדרין דף כ"א ע"ב. אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וז"ל תורת חיים. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בו שירה. לפי שאין כותבין ס"ת מגילה מגילה. ומצוה לכתוב משלו מייתורא דלכם קדרשינן לכם משלכם. ומתניתן גבי מלך נמי מיתור' וכתיב לו קא דריש. ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונותנה לבה"כ לקרות בה בציבור ומקדישה לאו שפיר עביד כיון שמקדישה הרי היא של קדש ולאו שלו היא. ושוב לא יוצא בה ידי חובתו דלכם כתיב שלכם בעינן. כדאשכחן בד' מינים שאין אדם יוצא בשל חבירו מדכתיב ולקחתם לכם. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תלי' מלתא. דכיון דכתב לעצמו ס"ת יצא ידי חובתו וסגי לי' אע"ג דמקדישה אח"כ. זה אינו דיחיד שכתב לו ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב ס"ת אחרת. כדמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים שכתב בעת שישב המלך על כסא מלכותו. כותב לו ס"ת לעצמו. יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד. כותב שני ס"ת וכו' וא"כ יחיד נמי כשנאבד לו ס"ת שלו פשיטא דצריך לכתוב לו אחרת. דבס"ת שמניח בבית גנזיו אין לחלק בין יחיד למלך לענין אבידה. לכך נראה דאין להקדיש ס"ת אלא אם כן כשכותב לעצמו ס"ת אחרת עכ"ל. ראה זה דבר חדש ואין א' מן הפוסקים שהזכיר דין זה. גם כל העולם כולו איכן נוהגין כשנאבד מהם ס"ת שיכתוב מחדש. ע"כ בדקתי אחריו. ואעלה שלא כדבריו:

דבתחלה חל עלינו לבאר דברי רמב"ם. כותב לו ס"ת לעצמו. יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. והוא לכאורה נגד הש"ס דבמתניתן שם וכותב ס"ת לשמו וקאמר תלמודא עלה תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו:

ועוד צריכין להבין. דבהלכות ס"ת פ"ז פסק הרמב"ם בהדי' דמצוה לכתוב ס"ת אף שהניחו לו אבותיו ס"ת. ומ"ש מלך בשני ס"ת ומ"ש יחיד בחדא:

ונראה דה"ג בגמ' אמר רבא אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא'. ועתה כתבו לכם את השירה. איתיבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא (פי' דאביי סבר דמלך אינו חייב אלא בס"ת אחד. וא"כ מה בין הדיוט למלך. אלא במלך צותה התורה עליו שלא יתנאה בשל אחרים ויכתוב לשמו. משא"כ בהדיוט) ומשני רבא לא צריכא לשתי תורות כדתני' וכתב לו את משנה התורה וגו' כותב לשמו שתי תורות. אחד שהיא יוצאת ונכנסת עמו. ואחת שמניח בבית גנזיו. היינו שאם לא הניחו לו אבותיו. או שנאבדה. כשנתמנה למלך צריך שני ס"ת. אבל אם הניחו לו אבותיו. אין צריך לכתוב לו אלא חדא לשמו. דהא מה שהניחו לו אבותיו ראוי להניחה בבית גנזיו. אלא שלא קיים וכתב לו. הלא יוכל לקיים בס"ת שניי'. משא"כ הדיוט אף אם הניחו לו אבותיו מצוה לו לכתוב משלו לקיים ועתה כתבו. אבל אם נאבדה. איכא למימר כיון שקיים ועתה כתבו פעם אחת אין צריך יותר. משא"כ גבי מלך. שצריך תמיד לשני ס"ת. לכך אם נאבדה צריך לכתוב לו שני ס"ת. ועתה נסתר הוכחת של תורת חיים:

ותדע שיש לחלק בין מלך להדיוט כשנאבדה. כי תו מקשין על הרמב"ם שלא העתיק ועושין לו כמין קמיע ותולה לו בזרוע ותירץ הל"מ. מדלא תני' במתני'. והך דקתני בבריי' ועושין לו כמין קמיע אינו רוצה לומר שעושה ס"ת כמין קמיע ותולין לו בזרוע. כי איך אפשר לישא כל התורה אף בכתיבה דקה על זרוע. אלא שר"ל שדבוק בו תמיד כמו קמיע שתולה לאדם שבשעת הדין ובשעת אכילה ובשעת שיוצא למלחמה היא עמו תמיד:

אך קשה לי על דבריו דהא בגמ' פריך ואידך האי שויתי ה' לנגדי תמיד מאי עביד לי'. והקשה מהרש"ל מאן הוא אידך. ואין לפרש ואידך דלא ס"ל וכתב את משנה התורה לשתי תורות א"כ תורה אחת היתה למלך שויתי מאי קעביד לי'. דמאי פריך שמא לאותה ס"ת יחידי הוא עושה כך. ותי' מהרש"ל דא"כ מנ"ל לדרוש משנה התורה לכתב הנשתוון. אימא מ"ה כתיב משנה התורה שהי' משנה הכתב בס"ת של מלך שצריך לכתוב בכתיבה דקה. עד שיוכל לתלות על זרוע כמין קמיע. אלא וודאי דלא ס"ל שעושה אותה כמין קמיע. לכך פריך שפיר האי שויתי לנגדי מאי עביד לי':

ומהרש"א תי' דרישא דקרא שויתי ה' לנגדי תמיד קאי אס"ת שמונחת בבית גנזיו דלשון מנגד משמע רחוק קצת כמו מנגד הרחק ומנגד סביב לאוהל מועד שהוא מרחוק מיל. ואידך שתולין בזרוע כמין קמיע פירש"י נלמד מסיפא דקרא כי מימיני בל אמוט. מ"ה פריך ארישא דקרא האי שויתי מאי עביד לי'. או על סיפא דקרא דהא לא הוי רק חדא ס"ת:

ות"ח תי' ע"ד מהרש"א דלמ"ד דנשתנה הכתב לא הי' למלך אלא חדא ס"ת ולהדיוט כלל לא. והא דכתיב ועתה כתבו לכם השירה. בשלא הניחו לו אבותיו אבל מלך צריך לכתוב אחת אף שהניחו לו אבותיו. או לדורות המדבר כ"כ מהרש"א וכיון דלא הי' למלך אלא חדא מסתמא נכתבו כתיקונה ארכה ששה טפחים ולא כקמיע:

ובס' שנות חיים תירץ דלמ"ד שני ס"ת אידך ס"ת לא הוי אלא משנה תורה כדאי' בספרי וזו היתה כמו קמיע דשיעור קטן הוא. אבל לאידך תנא דלא הי' למלך אלא ס"ת חדא. וודאי א"א לעשותה כמין קמיע. ואי כדברי הל"מ. א"כ תקשי להרמב"ם קו' מהרש"ל מאי פריך ואידך. דליכא לתרוצי כל הני תירוצי'.

ונראה לומר דהכי פריך מנ"ל למ"ד לפרש הקרא בדוחק שנכתבה תורה בכתב אחר. והא דכתיב משנה תורה היינו שני ס"ת אלא צ"ל דהך תנא ס"ל הא דכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו ליראה את ה'. היינו כשהוא בבית שלא יפנה לבו לבטלה למען לא יסור מדברי ה'. אך ילמד בס"ת. וא"כ קשה לדידי' מה איכ' בן מלך להדיוט. ואין סברא לומר דלדידי' הדיוט אינו מצווה על כתיבת ס"ת כשהניחו לו אבותיו. דבהא לא פליגי דלומר בפלוגתא חדשה פליגי מה שלא מצינו. ועוד מאי פריך ממתניתן לרבא. הא מתני' אינה משמע כ"א למלך ס"ת אחת. מ"ה שפיר דייק מלך אין הדיוט לא. א"ו דלא מסתבר דפליגי בהך תנאי. דלכ"ע הדיוט נמי מחויב לכתוב ס"ת. אף שהניחו לו אבותיו וכ"ת מה בין מלך להדיוט. לתנא דדריש כתב הנשתנה. היינו כשנאבדה דלהדיוט א"צ לכתוב מחדש משא"כ גבי מלך. ולאידך תנא דדריש משנה תורה שני ספר תורות. נמי מחולקין בכה"ג דלהדיוט כשנאבד כיון שקיים פעם א' מצות כתיב' די בכך ודו"ק:

פרשת משפטים

ויאמר יהושע בני שים כבוד לאלקי ישראל ותן תודה שכל המתוודה יש לו חלק לעה"ב. האי קרא אוקמי בכמה גוונא. וע"ד דרוש נתתי אל לבי לדרוש ולתור לפרש בקשת יהושע מעכן על סגנון. שים נא כבוד לאלקי ישראל. ומכח זה השיב עליו עכשיו תן תודה כי כל המומתים מתוודים ויש להם חלק לעה"ב וזהו:

גרסינן בסנהדרין דף ל"ה אין רציחה דוחה שבת. ובעי התם רציחה תהי' דוחה שבת מק"ו. מה עבודה שדוחה שבת. רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. שבת שנדחה מפני עבודה אין דין שתהא רציחה דוחה אותו. אמר רבא כבר פסקא תנא דבי ר"י דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם. מכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהג בין בארץ ובין בח"ל. מושבות דכתב רחמנא ל"ל. לפי שנאמר כי יהי' באיש חטא משפט מות. שומע אני בין בחול ובין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת. בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד. ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והי' אלה לכם לחקת עולם בכל מושבותיכם מה להלן ב"ד אף מושבות האמור כאן ב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אש בכל מושבותיכם עכ"ה:

והקשו תוס' ביבמות ד"ז וא"ת אמאי איצטריך בפ' אחד דיני ממונות מזבחי המיוחד לי דרציחה דוחה עבודת קרבן ציבור. ת"ל מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי ק"ו ש"מ דרציחה דוחה אפילו קרבן דדחו שבת. דאי קרבן יחיד ליכא ק"ו. ונראה לתרץ. דהעולם מקשין מנ"ל למילף הג"ש לאיסורא אימא איפכא נאמר כאן גבי מושבות לא תבערו. ונאמר גבי משפט מושבות. מה מושבות האמור גבי לא תבערו בשבת. אף מושבות האמור גבי משפט בשבת לומר דדנין דיני נפשו' בשבת. וי"ל דע"כ הג"ש אתי' לאיסורא. דאי להיתירא קשה לי"ל ג"ש דהא ק"ו הוא דרציחה דוחה שבת. ומעתה אין מקום לקו' תוס'. דאי לא כתיב מזבחי דרציחה דוחה עבודה לא הוי ידעינן מדאיצטריך לא תבערו בכל מושבותיכם דהוי מוקמינן הג"ש להיפך דרציחה דוחה שבת כקושי' העולם ודו"ק:

ותו שם אומר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת. אין רציחה דוחה עבודה מק"ו. מה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותו עבודה שהיא דוחה שבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה. אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. האי לקרבן יחיד דלא דחי שבת. ולפי מה שאמרנו וענינו הי' לו לאביי לפרוך פרכא אחריתי. אימא רציחה דוחה כקושי' העולם בהיפך הג"ש וליכא למימר דא"כ לא לכתוב דהא בלא"ה ידעינן מכח ק"ו דהא לאביי קאי מעם מזבחי אקרבן יחיד אבל קרבן ציבור אין רציחה דוחה עבודה וא"כ ליכא ק"ו:

ובהכי ניחא מה שקשה למ"ד נדרים ונדבות קרבין בי"ט. ל"ל מזבחי המיוחד לי אי משום קושי' אביי. שפיר נדחה קושי' אביי מכח ק"ו דרבא וכמ"ש תוס' ד"ה ולא תהא ולפי מ"ש ניחא דצריך מזבחי. כדי לדחות קו' העולם ודו"ק:

ומזה אמרתי דזה הי' סברת עכן כדאי' במד' תנחומא וארא את השלל. שראה מה שכתוב בתורה ואכלת שלל אויביך ולכאו' קשה הא יהושע גזר בחרם. אלא שס"ל לעכן דשלא בדין החרים יהושע. דאי' למה החרים יהושע את שלל יריחו. באשר שנלכדה בשבת ומעשה שבת אסורים בהנאה. אמנם עכן ס"ל דהג"ש בהיפך דרציחה דוחה שבת דלא יכול ללמוד מק"ו. ומעשה יריחו הי' כמו רציחות ב"ד דכתיב לא תחיה כל נשמה:

וע"ז השיב יהושע שים נא כבוד לאלקי ישראל. דרבא משני על קושי' אביי אי הכי לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו. מה י"ט שנדחה מפני עבודת קרבן יחיד דהא נדרים ונדבות קרבין בי"ט אין רציחה דוחה אותו קרבן יחיד שהוא דוחה י"ט אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו. הניחא למ"ד אין נדרים ונדבות קרבין בי"ט. נמצנו למדין למ"ד נדרים ונדבות קרבין בי"ט. יש לנו לימוד דרציחה דוחה שבת:

ובמסכתת י"ט דף כ' אבא שאול אמרה בלשון אחרת. ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה. במקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה. וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקן. ואין זה כבוד שמים. וזה שאמר יהושע תן כבוד לאלקי ישראל. מכח זה נאמר ננדרים ונדבות קרבין בי"ט. נמצא דנסתר קושי' אביי. ול"ל דרציחה אינו דוחה שבת. והוי כיבוש יריחו מעשה שבת ואסורין בהנאה. לפ"ז החרים יהושע כדין:

אלא שהתוס' הקשו איך נאמר דרציחה אינו דוחה שבת למ"ד דמקלקל בחבורה פטור. א"כ אין ברציחה דחיית שבת. ויש עוד לעכן לומר שלא כדין החרים. ותירצו דהכ' חשיב תיקון דיש לו כפרה דכל המומתין מתוודין ויש להם חלק לעה"ב. וזהו שסיי' יהושע תן תודה דכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעה"ב. ומעתה נולד תי' תוס':

אך על זה יש להקשות הלא באנשי יריחו אין לתרץ כל המומתין מתוודי' וכו'. וא"כ הקושי' במ"ע הלא המקלקל בחבורה פטור. וי"ל דנהי דעל מיתתם בחרב שייך לומר הכי. יען שאר חילול שבת שעשו באותו שבת להכי שפיר יש לנו לומר דמעשה שבת אסור. אבל אם מיתות ב"ד דוחה שבת וודאי יש לנו לחלל שבת אפילו בשאר דחוים. ואם מקלקל בחבורה פטור. א"כ א"א לומר דבכל מושבותיכם אתי לאיסורא בשבת דהא מקלקל בחבורה פטור:

פרשת תרומה

בפסוק ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. פירש"י לדורות. אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמי' כגון שלחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה בתבנית אלו תעשו אותם. עיין בהרמב"ן מה שתמה עליו. ולי קשה מהא דאמרינן בפ"ב דשבועות דף ס"ו דאין מוסיפין על העיר ועל העזרה אלא במלך ונביא וכהן גדול ואורים ותומים ושבעי' סנהדרין. דאמר קרא ככל אשר אני מראה וגו' וכן תעשו לדורות והקשו בתו' כלים כמי ליבעי ע"א סנהדרין (וה"ה לאינך) וכ"ת הכתוב תלאן בשירו' דאין צריך אלא שירו' הא בסמוך משמע דאי לאו אותם ה"א דבעי משיחה ועבודה וא"כ השתא דכתיב אותם למעוטי משיחה ע"א מ"מ לא נמעוט. וי"ל דאתי אותם לגלוי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומי' דמשה עכ"ל תוס'. ומעתה צ"ע לפי' דדריש וכן תעשו אכלים לבעי נמי סנהדרין ומלך ואורים ותומים כמ"ש תוס' וצ"ע:

פרשת תצוה

מדרש תנחומא ואתה תצוה את בנ"י. ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול. כך שנו רבותינו קטן נימול לשמנה מה טעם כשם שנימול יצחק אבינו. המדרש הזה תמוה'. מה זו שאלה מקרא מלא דיבר הכתוב ביום השמיני ימול בשר ערלתו. ועוד במה ששאל מה טעם. ומה השיבו לשאלתו כשם שנימול יצחק אבינו. עדיין השאלה במ"ע מה טעם נימול יצחק לשמונה:

ונרא' לי לבאר עפ"י מה שהביא הרמ"א בי"ד סי' רס"ב מל תוך ח' יום וביום יצא בשם הרא"ש ותשובות רשב"א. והקשה הש"ך שא"א לומר כך כדמוכח להדי' במנחות ס"פ ר' ישמעאל דף ע"ב גבי הא דקאמר התם ראב"ש בשיטת ר"ע רבו אמר כו' עד ואי ס"ד נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת. ואם איתא דכשר תוך זיי"ן אמאי דחי מילה שבת למהלי' בע"ש. גם מ"ש הרמב"ם ע"ז מהל' תמידין ומוספין גבי עומר מצותו. ואני אומר דנעלם ממנו דברי תוס' במקומו. דקאמר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש. ואע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומי' דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחי שבת. ומסתמא דומי' דתמיד בעינן. ר"ל דקאמר התם דפסח ותמיד דוחה שבת וטומאה דכתיב במועדו. וכולהו מועדות ילפינן מדכתיב וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן. משום הכי דומי' דתמיד בעינן. אבל גבי מילה דיליף מדכתיב ביום מ"ה אף דתוך ח' כשר לימול. מ"מ דחי שבת דלכתחלה מצותו ביום שמנה ודו"ק:

וזהו כוונתו ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול כלומר אם דווקא אמרה תורה ביום השמיני ימול ולא שביעי. או בדיעבד יצא. והספק אם כקושי' הש"ך או כתירוצו. ע"ז מייתי כך שנו רבותינו קטן נימול לשמנה לא פחות ולא יותר על שנים עשר. משמע דווקא ביום שמיני. ועל זה שאל מה טעם למה החמירו חכמים כך. ע"ז משני כשם שנימול יצחק אבינו. הש"ך השוה מילת לילה למילת יום ואין זריז במצות כאברהם אבינו. ואם מילת לילה כשר. ה"ל להקדים בלילה ומדכתיב בן שמונת ימים נימל אברהם את בנו ש"מ תוך ז' או בלילה אינו כשר:

פרשת כי תשא

מדרש רבה פ' כי תשא והובא בזרע ברך פ' בראשית וז"ל וארא והנה חטאתם וגו' ראה משה שאין עמידה לישראל וחבר נפשו עמהם ושיבר את הלוחות. ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי את הלוחות. אם אתה מוחל להם שנאמר ועתה אם תשא וגו' הן מחול לי. ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני נא מספרך. אמר ר' אחא לא זז משם עד שדינה חטא שלהם. אמר משה הי' לישראל מי שביקש עליהם רחמים. עלי מי יבקש. התחיל לצער על שבירת הלוחות. א"ל הקב"ה אל תצער בלוחות הראשונות לא היו אלא יו"ד דברות לבד ובלוחות השניות אני נותן בהם הלכות מדר' ואגדה. ולא עוד אלא שאתה מבושר שמחלתי על חטייך שנאמר ודע כ' ישה אלוקי מעוניך ע"כ:

והנה בזה צווחו כל בעלי פרשנים. חדא. וכי חטא ישראל וחטאו הם בנושא אחד. שהלה כפרתו בכפרת ישראל. וע"ק אל תצער בלוחות הראשוני' היו יו"ד דברות כו' ממשמעות הדברי' שפייס למשה. והניח דעתו בזה שנמחל לו החטא כיון שכפלי' לתושי'. והרי לפי הנחת וטענות משה לא בא אלא אם תמחול להם אף לי מחול. ושוב לא הוצרך להוספה זו:

אחבר בתחלה סוף התורה לתחלתו

ע"פ מה שכתבו תוס' בב"ק דף ל"ח ד"ה עמד והתיר ממונם לישראל. דווקא בענין זו שור שלנו שנגח שור שלהם. ולמ"ד בפ"ב גזל גוי אסור ניחא. אלא למ"ד גזל גוי מותר קשה עכ"ל. והקשה מהרש"ל ביש"ש סימן ח' וז"ל וקשה לי הא ע"כ מדמעטינן גוי מהאי קרא דרעהו. דכי היכי דממעט הקדש מקרא דרעהו הכי נמי ממעט גוי. ומכח קו' זו מהפך גיר' תוס' וגורס הכי דווקא בענין זה שור שלהם שנגח שור שלנו ע"ש וקשה לשבש כל הספרים. ועוד מה זו קו' למ"ד גזל גוי מותר ל"ל קרא וויתר גוים. הא איכא דרשות טובא שהתיר להן ז' מלות. אימא הך מ"ד מוקי להנך דרשות:

ונראה בזה לקיים גירס' הספרים שבתוס'. והכי קאמינא דהא לפי מה דמשני ריש לקיש הכל הי' בכלל נ"ש כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם. רעהו הוא דתם משלם ח"נ. מכלל דהקדש בין תם ובין מועד משלם נ"ש. דאל"כ לכתוב קרא להאי רעהו גבי מועד. א"כ זה הוכחה אלימתא וקשה טובא לרבנן דר' שמעון בן מנסיא דס"ל דשור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם ובין מועד פטור לכתוב קרא להאי רעהו גבי מועד. ונראה בזה דרבנן מוקי לה להאי קרא דרעהו שכתב גבי תם לאורוי בשור של גוי שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נ"ש. ומסתבר להו לרבנן לאוקמי קרא טפי על שור של גוי שנגח לשור של ישראל. מלאוקמי הקרא לשור של הקדש דאם לא ישלם הגוי אשורו שנגח לישראל לא ישמור אותו. משא"ח ישראל מזדהר שלא להזיק הקדש:

וא"כ הא דפריך בשמעתין ממ"נ אי רעהו דוקא שור של גוי שנגח לשור של ישראל נמי לא מחייב כו'. הך פרכא אזלי לר"ש בן מנסיא. דלדידי' ליכא למימר כדמשני לרבנן לכתוב קרא רעהו גבי מועד דא"כ קשה מנ"ל לרשב"ם דשור של הדיוט שנגח שור של הקדש דחייב בין תם ובין מועד. אימא קרא לא אתי' אלא לרבות על שור של גוי שנגח שור של ישראל דחייב כמו דס"ל לרבנן וע"ז משני ראה וויתר גוים. וע"ז כתבו תוס' דווקא בענין זה שור שלנו שנגח שור שלהם דליכא למימר בהיפך ורעהו קאי אגוי. א"כ מנ"ל לרשב"ם דשור הדיוט שנגח לשור של הקדש דחייב. וע"ז מסיים תוס' אבל למ"ד גזל גוי שרי קשי'. רצונם קשה לרבנן הך הוכחות דרשב"ם. לכתוב רעהו גבי מועד. וליכא למימר דלרבנן לא כתב גבי מועד להורות דשור של גוי שנגח לשור של ישראל דחייב נ"ש. ל"ל קרא הא גזל גוי מותר. ודו"ק:

ועפ"ז חברתי סוף התורה לתחילתה. ע"פ מ"ש במס' שבת משה שיבר הלוחות שדן ק"ו מפסח. ומהרש"א בח"א מקשה בזה הא אמרי' דיו. וגבי פסח נשחט למולין ולערלי' כשר. וגם כל שבט לוי לא חטאו בעגל. הוי למולים ולערלים. וצ"ל דלא אמרי' דיו:

ורש"י פי' למה צריך להתחיל התורה בראשית. כדי שלא יאמרו לסטים אתם. אמנם אי אמרינן גזל גוי מותר אין צריך לזה והנה אי אמרי' כרשב"מ א"כ צריך רעהו ללמוד דשור של הדיוט שנגח לשור של הקדש דליחייב. א"כ ק' שור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נ"ש מנ"ל. ע"כ צ"ל גזל גוי מותר אמנם אי אמרי' דשור של הדיוט שנגח שור של הקדש חייב מכח ק"ו דלא אמרי' דיו. וא"כ אייתר רעהו להורות שור של נכרי שנגח שור של ישראל דלשלם נ"ש. א"כ ע"כ צ"ל גזל גוי אסור דאל"כ ל"ל רעהו:

והנה מבואר מעצמו. לעיני כל ישראל זה שבירת הלוחות שהסכים הקב"ה עמו. וצ"ל דלא אמרינן דיו. וא"כ שור של הדיוט שנגח שור של הקדש חייב מק"ו ולא אמרינן דיו. וא"כ ע"כ צ"ל האי דלא כתיב רעהו גבי מועד להורות דשור של נכרי שנגח שור של ישראל לחייב נ"ש. וא"כ ע"כ צ"ל גזל גוי אסור. ע"כ מתחיל התורה בבראשית כדי שלא יאמרו לסטי' אתם דגזל גוי אסור ודו"ק היטיב כי חריף הוא:

נמצא עולה מתוך דברינו דאי אמרי' גזל גוי אסור שפיר עביד משה בשבירת הלוחות דהא גזל גוי אסור. וא"כ קשה מ"ט שור שלנו שנגח שור שלהם פטור וצ"ל מרעהו. וק' הא רעהו צריך להקדש. וצ"ל דהקדש ילפי' מק"ו. וכ"ת הא על ק"ו קשה דיו. וצ"ל דלא אמרי' דיו. וא"כ לא חטא משה דלא אמרינן דיו ושפיר יליף ק"ו מפסח:

איתא בס' הנ"ל תי' על מעשה עגל. דאיתא במדרש ילקוט פ' תולדת וז"ל. ויתן לך מטל השמים וגו' זו מקרא, ומשמני הארץ זה משנה. ורוב דגן זה תלמוד. ותירוש זו אגדה עכ"ל. וזה ידוע מה שאחז"ל כי הלוחות הם קידושין לישראל. ואיתא בקידושין האומר לאשה התקדשי לי במאתים זוז והתחיל למנות מנה אינה מקודשה עד שיתן עוד מנה. והנה לפי המד' א"כ רמז יצחק שיקבל מקרא משנה ואדעתא דהכי קבלו ישראל קידושין. א"כ לא חטאו ישראל כלל. כי עדיין אינם מקודשי' היו להקב"ה אלא כשיתן מקרא ומשנה ע"ש שהאריך:

והנה עוד פי' במד' על ויתן לך שהוא כפשוטו ויתן משמני ארץ זו ארץ ישראל ושאר ארצות ע"ש. נמצא חטאו ישראל. אך זה הפי' ליתא. דא"כ אמאי התחיל התורה בבראשית. כדי שלא יאמרו לסטים אתם. הא א"י מוחזקת מאבותינו דהא בזה ברך יצחק את יעקב. אצ"ל דע"כ הפי' הברכה קאי על מקרא ומשנה וגמרא. ולא חטאו ישראל. אך זה ניחא א"א גזל גוי אסור. אבל אי אמרי' ג"ג מותר בלא"ה אינם יכולים לומר לסטים אתם דהא ג"ג מותר. א"כ אי ישראל לא חטאו וצ"ל ג"ג אסור כדאמרן:

והשתא א"ש. אם אתה מוחל להם. וקשה למה אתה מוחל להם. וצ"ל כתירץ הנ"ל וגזל גוי אסורה וא"כ אף לי מחול דהא גזל גוי אסור. וצריך רעהו לשור של נכרי. והקדש ילפי' מק"ו. ולא אמרינן דיו. וא"כ לא חטאתי אם אין אתה מוחל להם. וצ"ל כתי' השני. וא"כ גזל גוי מותר ורעהו צריך להקדש דלשור של גוי לא צריך דגזל גוי מותר. וקשה מאי צריך רעהו הא איתא ק"ו וצ"ל דאמרינן דיו. וא"כ אל תמחול לי. ואמר רב אחא לא זז משם עד שפינה חטאייהו. והתחיל לצער על שבירת הלוחות. דמנ"ל דמשום האי טעמא מחל להם הקב"ה. דלמא משום טעם אחר. עד שאמר לו הקב"ה אל תצער הלוחות הראשונות לא היו בהם אלא יוד דברות לבד והלוחות שניות יש בהם מקרא משנה ואגדה. ר"ל מזה הטעם מחלתי להם. וזה שאמר ולא עוד אלא שמבושר לך מחלתי. דלכאורה קשה ה"ל לומר אני מבשר. ולשון מבושר משמע לשעבר. אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהכי אמר לי' בזה שאני אומר לך הטעם שמחלתי משום מקרא ומשנה ואגדה וכו' בזה מבושר לך שמחלתי בזה שחיבר נפשו עם ישראל ודו"ק:

פרשת ויקהל

בתוספת ד"ה יכול תימא א"כ כו' ומיהו קשה לר"י כו' לא הוי פריך מידי עכ"ל. ולי נראה ליישב דשמואל דיליף חילק מלאכה ממחללי' אימא כי רבתה תורה מיתות הרבה על מלאכת חשובות ומנ"ל מלאכת גרועו' ונ"ל דסמך נמי אמניינא דקרא דברים הדברים אלא אי לא כתיבא מחללי' ה"א דקרא אתא לאשמועינן דלא חייב עד שיעבור כל ל"ט כל כמה דלא נפקא לן חילק מלאכות בשום מקום. ואכתי תקשה אימא צריך המניינא דכולהו הוי מלאכות להתחייב עליהן כל א' בפני עצמו אפי' מלאכות גרועו' אבל בהעלם א' אם עשה ב' מלאכות גרועו' אינו חייב אלא א' וקרא דמחללי' אתי' למלאכות חשובות וצ"ל דשמואל לא ניחא לי' לאוקמי' הקרא להכי דבזה סמכינן אסמיכת למלאכת המשכן שהי' שם כל ל"ט מלאכות אלא צריך המנינא או לחייבו על כל ל"ט מלאכות ביחד חטאת א' או לחייבו ל"ט חטאת וכיון דנשמע מקרא מחללי' חילוק מלאכת חשובות ע"כ צריך לומר דמנינא אתא לחייבו ל"ט חטאת. וא"כ לפ"ז לקמן בפרק הזורק פריך שפיר דהא שמואל הוא אמר דמחייב ר' שתי'. וע"ז פריך והתני' ר' אומר כו' וליכא למימר דאתא מנינא דכולהו חשובות מלאכות. הא שמואל ס"ל דע"ז לא צריך המנין. וכ"ת רבי לא ס"ל כשמואל וצריך המנין דכולהו חשובות מלאכות וחילוק מלאכות נפקא מלא תבערו. זה אינו דהא רבי ס"ל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עלי' כדתנן לקמן דף ק"ז מחט של יד ליטול בו את הקוץ אפי' עשה חבורה דמלאכה שאינו צריכה לגופה היא ובמקום צערא שרי וא"כ צריך לא תבערו להורות דמקלקל בהבערה חייב כדדריש ר"ש דף ק"ו ומנ"ל חילק מלאכות ע"כ ממחללי' כמ"ש תוס' שם וא"כ מנינא ע"כ להורות דאין חייב בתולדה במקום אב וכדאמרן לשמואל ודו"ק:

בגמ' ותיפק לי' חילק מלאכה מהיכי דנפקא לי' לר' נתן כו' סוגי' הכא משמע דצריך קרא לחלק על שוגג אם עשה כולהו בהעלם א' אבל על המזיד שלא לחייב סקילה כי אם בעשותה כולם זה לא ס"ד ולא צריך קרא עלי' וכ"פ רש"י בסנהדרין פ"ד. וביבמות דף ו' ע"ב פי' רש"י לחלק שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכו' לכך יצאתה הבערה כו' שחייב סקילה וכרת בפני עצמו ע"ש מהרש"ל שנתקשה בזה. גם שמעתי שהמזרחי הקדימו בזה. ונראה שהוכרח שם רש"י לפ' דלחלק קאי אפי' אמזיד דמדמפריך שם מאי לאו לר' נתן היא דאמר לחלק יצאת ולמה ס"ד שאתי' דווקא כר' נתן. אלא משום דהוי קשה לי' על ר' נתן מנ"ל לומר דלא תבערו לחלק יצא אימא לא יצאת אלא ללאו. אלא ש"מ דר' נתן ס"ל כדרשת ר' ישמעאל והוי קשה לי' באמת למה אינו דוחה מיתה ב"ד לשבת הא קיי"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה. אע"כ צ"ל דלא תבערו לחלק יצאה לחייב סקילה על כל מלאכה ומלאכה ומ"ה לא דחי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"ז פשיט וטעמ' דכתבה קרא כו'. וכל זה אם ר' נתן צריך קרא לחלק על מזיד. אבל אם נאמר דלמזיד אין צריך קרא ופשיטה דחייב סקילה על מלאכה אחת ולא צריך קרא אלא לחילק חטאת א"כ מנ"ל למפשיט דר' נתן ס"ל כר' ישמעאל. ז"ל הרמב"ם פכ"ד אין עונשין בשבת אעפ"י שהעונש מ"ע אין דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב מיתה או מלקות אין מלקין שנ' לא תבערו אש וה"ה לשאר עונשין. עיי' מ"א בא"ח סי' של"ט ס"ק ג':

וקשה לי מהא דפ"ק דיבמות דפריך ותהוי נמי ר' יוסי וגם בתחלה דפריך וטעמא דכתבה קרא הא לאו הכי אע"ג שיש בו כרת. ולדברי הרמב"ם מאי פריך הא צריך קרא למלקות ולשאר עונשין:

פרשת פקודי

סוף הסדרא תורת כהנים הובא בילקוט. ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימי'. מכאן אמרו בכ"ג באדר קרב מילואין כ' וג' וז' הרי למ"ד באחד בניסן שלמו המילואי' כי שבעה ימים ימלא את ידכם כל שבעת ימי המילואים הי' משה מעמיד המשכן בכל בוקר ובוקר מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו. בשמיני העמידו ולא פרקו. ר' יוסי בר יהודא אומר אף בשמיני העמידו ופירקו. כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר עליכם. אמר לי' כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים. ותמוה' איך נקשר דרשה זו בדברי ר' יוסי בר יהודא הקודם:

ולכאורה אמרתי דהני תרי תנאי מחולקים בשני תירוצי תוס' כי תוס' בשבת דף כ"ז מקשי' הא דתני' עשרה עטרות נטל אותו היום ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאי' כו' הא דלא חשיב ראשון להקדמת המשכן. משום דאמרינן במד' שכל ימי ז' המילואי' הי' משה מעמיד המשכן ומפרקו. וצריך ביאור דהא עכ"פ ביום זה הקים המשכן ולא פרקו עד שנה אחרת. נמצא דהי' ראשון להקמת המשכן שלא פרקו. וצ"ל דרש' זה קאי לר"י בר"י שגם ביום השמיני העמידו משה ופרקו. ועוד תירץ תוס' א"נ דעלה דהקמת המשכן קאי. וה"ק אותו יום של הקמת המשכן נטל עשרה עטרות אחרות. וזהו לת"ק דר"י בר"י דס"ל שהקים המשכן ולא פרקו:

אך לפי הנחה זו א"א ליישב התקשרות א"ל כפרה זו כו'. גם קשה הקרא ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ויביאו את קרבנם משמע שר"ח ניסן הי' כלות הקמת המשכן ותו לא פרקו:

ואמרתי עפ"י דרך אחר במה פליגי במה דאמרינן בפ"ק דר"ה דף י"ט שלחו לי' למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. נמצא לפ"ז כשפי' ביום כ"ג הי' ר"ח ניסן יום השמיני ודכ"ע ס"ל דבר"ח ניסן הוקם המשכן ולא נתפרק עד שנה הבאה בחודש אייר. אבל ר' יוסי בר"י ס"ל כמו שהעיד ר' סימא משום חגי זכרי' ומלאכי על שני אדרים שאם רצו לעשותן שניהם מלאי' עושין שניהם חסרי' עושין. אחד מלא ואחד חסר עושין. וס"ל לר"י בר"י שאותו שנה היו עושין אדר מלא. ובכ"ג פי' אהרן ובניו. דהא לא ידעו עדיין אם יהי' חסר או מלא. נמצא היום ל' הוא הי' יום שמיני. ועדיין לא הי' ר"ח ניסן נמצא אפי' בשמיני הקים משה את המשכן ופרקו:

ובש"ס דיומא יליף דמפרישין כ"ג שבעה ימים בי"כ ובפרה ממילואים דכתיב כאשר צוה ה' לעשות לכפר. ולעשות זו מעשה פרה לכפר זו י"כ. אמנם לסברת ר"י בר"י שהם פרשו שמונה ימים. א"א לומר דנילף ממילואים דהתם פרישת שמונה הוי. וע"כ צ"ל דילפינן מסיני. כדקאמר ריש לקיש התם או שאר ילפותא כמו דאמרי' בריש יומא. וא"כ האי קרא לכפר למאי אתא. ע"ז מסיים א"ל כפרה זו תכפר עליכם וכו' ודוק:

תוכן העניינים

תורת נתנאל על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה