אור ברסלב

תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל

חומש בראשית

פרשת בראשית

מסכת חולין בפרק שלוח הקן משה מן התורה מנין דכתיב לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. המן מן התורה מנין שנא' המן העץ:

ונראה לי לבאר ע"פ מה דאמרינן בקידושין דף ל"ז דת"ק ס"ל חדש אינו נוהג בח"ל. ור"א סבר אף חדש נוהג בח"ל וקמפלגי בהאי קרא ממושבותיכם דכתי' גבי חדש ת"ק ס"ל ללמדך כל מקום דכתיב מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. ור"א סבר מושב בכל מקום אשר אתם יושבים. ופריך בשלמא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתי' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל. אלמא איקריב עומר והדר אכול. אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר. ומשני לא הוי צריכי דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת. את המן אכלו עד בואם על קצה ארץ כנען. כיצד בז' באדר מת משה ופסק המן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן. והקשו בתוס' היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ט"ז בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת הפסח דהכא היינו ט"ו דה"נ אשכחן בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והמה יצאו בט"ו. ואומר ר"ת דהאי ממחרת היינו ט"ו בניסן. וה"פ ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח מצות. שהרי הצרכו לאכול מצות וקלוי היינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה היינו ט"ז לאחר שקרב עומר. וה"נ אשכחן ט"ז דאיקרי עצם היום הזה דכתי' ולחם וקלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו הכא י"ל ט"ז ולשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. וע"כ צ"ל כן דאל"כ אמאי איצטרך למימר מעיקרא לא אכיל הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא איקרב העומר. אלא פשיטא דר"ל ט"ז דהיינו ממחרת אכילת פסח. והאי דפ' מסעי ר"ל ממחרת שחיטת פסח כדפרשתי. ע"כ. תו בתוס' דאיקרב עומר והדר אכיל. בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצות מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. וראיתי בס' עצמות יוסף מקשין לפי' ר"ת וצ"ל לפי' ר"י מאי תירץ תוס' בשם ירושלמי דש"מ דס"ל דא"א לעשות מצות ממן. א"כ מה משני דלא הוי צריכי מ"מ הוי צריכי לאכול מצות דלא יוכלו לעשות ממן. ואין איסור חדש נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה. בשלמא לפי' ר"ת ניחא דאכלו מצות בט"ו מחדש אך קלי לא אכלו עד ט"ז דלא הוי צריכי. אבל לפי' ר"י קשה:

ועוד נראה דיש להקשות מה מקשה תוס' יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת. הא קיי"ל דכל היכי דיוכל לקיים העשה ול"ת לא דחינן הל"ת. והכא יוכלו לאכלו מתבואה ישנה. וצ"ל דקושי' תוס' לתי' ר"ת דקאמר ממחרת הפסח ט"ו אכלו מתבואה ישנה מצה. ועל מה כתב קרא. בוודאי אכלו מצה כי לא יצאו במן. וכמו שלא כתבה התורה כל ארבעי' שנה שאכלו מצות. אלא ע"כ דהקרא אתא להורות דווקא מתבואות הארץ ישנה אכלו מצות. הא אם אין להם תבואה ישנה אין להם היתר לאכול תבואה חדשה. וע"ז מקשי' יבא עשה וידחה ל"ת. א"כ ליכא לאקשוי לפי' ר"י הא צריכי למצות. דבאמת הי' צריכי למצות ולא צריך להזכיר כמו שלא הזכיר הקרא שאכלו מצות כל ארבעים שנה. ונראה דר"י נמי ס"ל כפי' ר"ת אלא דנאיד מפירושו. דמנ"ל לפסוק קרא וליפרוך מיני'. ע"ז בא ר"י לומר דהכי פריך דאת"ל דלא מפסיקינן הקרא. א"כ מוכח דממחרת הפסח איירי בט"ז דאי בט"ו הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו. אבל בתר דמשני לא הוי צריכי. י"ל דהתרצן משני דמפסקי הקרא ממחרת הפסח שהוא ט"ו מעבור הארץ מצות. וקלי לא אכלו עד ט"ז. ועד ט"ז לא הוי אכלי דלא הוי צריכי:

המן נתלה בט"ז בניסן כי בלילה ההוא נדדה שנת המלך היא היתה ליל פסח כמו שיסד הפייט עוררת נצחך עליו בנדד שנת לילה. ויום ט"ז נתלה כמו שנראה במגילת אסתר. וזהו מרומז וישבות המן ממחרת. וביהושע סי' ה' כתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא הי' עוד לבנ"י מן ויאכלו מתבואת הארץ בשנה ההיא. והנה וודאי אם נאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו ט"ז ניחא. אמנם אם נאמר ממחרת הפסח היינו ט"ו ויאכלו מעבור הארץ. וא"כ קשה הא דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. אימתי אכלו מעבור הארן בט"ו ועדיין היו מסתפקין במן שבכליהם עד ט"ז. והיאך שייך למימר וישבות המן באכלם מעבור הארץ. וצ"ל דה"ק וישבות המן ממחרת של יום באכלם מעבור:

וקשה למה שינה הקרא ה"ל למכתב בעצם היום הזה נשבת המן אע"כ צ"ל דהקרא אתא לרמז על השבתת

המן שנתלה בבקר. וכל זה אי אמרינן לשון תורה ולשון נביאים הכל חד. אבל אם נאמר לשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. אית לן למימר הא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו יום ט"ז ושייך שפיר וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. ואין לנו רמז על המן:

במדרש בראשית לא ידון רוחי באדם. קאי שלא יעמדו בתחיית המתים. שנאמר במלאכי ואת רוחי אתן בקרבכם. ובעל המאמר מפרש דקאי אמשה. דכתיב ורוח אלקי' מרחפת זהו נשמתו של משה. וה"ק לא ידון רוחי בשבילך מ"מ משה בשג"ם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. בכן בזכותו אתן להם עוד זמן מאה ועשרים שנה. ונראה דפליגי בתי' ר"ת ור"י דבעל המאמר ס"ל דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. ע"כ מפרש דקאי אמשה. והמדרש ס"ל דמסתבר למימר דקאי על דור המבול ולשון תורה ונביאים הכל חד כתי' ר"ת. ובחידושי אגדות פי' מה שאמר משה מן התורה מניין או המן מן התורה מניין. כי הי' להם שמות אחרים. ואנו קורין אותם בכל מקום בזה השם מנ"ל. והשתא יבואר בלא"ה אין לשאול המן מן התורה מניין דה"א לשון תורה ולשון נביאים הכל חד ולפ"ז מרומז שם המן בהקרא דכתי' וישבות המן ממחרת. אבל דקאמר משה מן התורה מניין דכתיב לא ידון וצ"ל דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ע"ז וודאי שואל המן מן התורה מניין:

פרשת נח

בגמרא דשבת פרק מי שהחשיך דף קנ"ז ע"ב אמר ר' יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מד' אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה. משום כבוד אלקים הסתר דבר וגו' והכא מאי כבוד אלקים איכא גזרה דלמא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה עכ"ה:

המאמר הזה תמוה בעיני כי עדיין קשה מאי כבוד אלקי' איכא. ונראה דיש לדמות נדון זה למה שאסרה תורה גזל פרוטה א"כ מן הדין יש להתיר פחות משוה פרוטה אפילו באו מאה אנשים ולקחו מאיש אחד כל א' פחות משוה פרוטה לאו גזילה היא. כמו נדון דידן דד' אמות בר"ה אסורים. מ"מ שרינן להוליך פחות פחות מארבע אמות אע"ג דסוף סוף מוליך ד' אמות ברה"ר כיון דלא עביד כאיסור דאורייתא שרי. הוא הדין והוא הדבר אע"ג דזה יצא נקי מנכסיו מ"מ כל א' וא' לאו גזל בידו. ואי' במ"ר פ' בראשית פ' ל"א סי' ה' כי מלאה הארץ חמס כו'. וכך היו אנשי דור המבול עושי' הי' אחד מוציא קופתו מלא פירות ותרמוסי' והי' זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה עד מקום שאין יכולין להוציא בדין. אמר הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה. אף אני אעשה עמכם שלא כשורה וגו' ועד"ז מפרש המדרש בפ' כ"ו סי' י"ד הפסוק לא ידון רוחי באדם אמר ר' מאיר הן לא עשו מידת הדין למטה. אף אני איני עושה דין למעלה:

והנה ע"ד פשוט וודאי זה כוונת ר' יצחק משום כבוד אלקים הסתר דבר גזרה שמא יעבור ד' אמות. דה"א ד' אמות מותר דאי אסור א"כ פחות מד' אמות כמי אסור, דאי מותר לעבוד הכי. א"כ הוי עביד חלילה שלא כדין עם דור המבול דהא מותר לעשות כך. וע"כ צ"ל דד' אמות ברה"ר נמי מותר. לכך אמר מפני כבוד אלקים הסתר דבר גזרה שמא יעבור ד' אמות בר"ה ודו"ק:

פרשת לך לך

מדרש תנחומא ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך. ילמדנו רבינו אדם מישראל מהו שיקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך. ר' יוסי בשם ר' שמואל אמר אסור לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא בפסוק ראשון יעמוד במקום אחד ויכוין לבו באימה וביראה ברתת ובזיעה. ביחוד השם ויקרא שמע ישראל בכוונת הלב. וכשיתחיל ואהבת רצה עומד רצה מיושב שכך כתיב בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך:

גם בזה צריכין ליתן טעם לשבח באיזה אופן נולד השאלה הזאת בפרשה דא:

ונראה בהקדים מה שחולקים הטור והרמב"ם לענין אם אביו רשע אם מחויב בנו לכבדו. שהרמב"ם פסק אפילו הי' אביו רשע ובעל עבירות מכבד ומתיירא ממנו. וטור בסי' ר"מ בי"ד פסק שאינו מחויב לכבדו ולירא ממנו משום דלאו פושה מעשה עמך אא"כ עשה תשובה אך יש להקשות על דברי טור מהא דתניא ביבמות דף ה' יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבי' בכבודי ולפי דברי הטור ל"ל ואת שבתותי ת"ל כיון דאמר אביו לחלל שבת מיקרי רשע ואינו עושה מעשה עמך קרינן ביה:

אך בס' חסידים סי' תקס"ה דריש מקרא זה בדרוש אחר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. מכאן א' ר' יהודא הראשוני' לא הי' משמשין מיטותיהן לא בליל א' ב' וג'. פן יולד בשבת ויבא לידי חילול שבת. כי אשה יולדת ברע"א ימים כמנין הריון. או ברע"ב ימים כמנין הריון וקריאה. או ברע"ג ימים כמנין בר בטני. ולפי שהיו חסידים נזהרים בכך. הי' זרעם חסידים. וזהו איש אמו ואביו תיראו שיהיו חסידים. ואת שבתותי תשמורו:

והנה נראה מדרש הנ"ל מסייע למה דאיתא בתשב"ץ שאסור לימול מילה שלא בזמנו ביום ה' או ביום וי"ו כיון דעד שלשה ימים מסוכן ושמא צריך לחלל שבת עליו. והש"ך וט"ז חולקים עליו. נמצא לפי דעת התשב"ץ אף שהוא עכשיו עושה בהיתר מ"מ כיון דיוכל לבא לידי חילול שבת אסור. וזהו כדרשות ס' חסידים. אבל להנך פוסקים דמתירים מילה שלא בזמנם כיון דבהיתירא קא עביד אף דיכול לבוא לידי איסור. אין מקום לדרשות ס' חסידים וצריך למדרש כדתני' ביבמות:

ובמסכת סוכה דף כ"ה שלוחי מצוה פטורים מן הסוכ'. מנה"מ דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן. ופריך והעוסק במצוה פטורים מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. אותן אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו. ר' יצחק אמר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר הי' יכול' לטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ביום שהוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות. ומשני צריכי. דאי אשמועינן התם דלא מטי זמן חיובא דפסח. כלומר עכשיו בהיתירא קעביד אף דסוף בא לידי עיכוב פסח. אבל הכא דמטי זמן ק"ש אימא לא צריכי. ובש"ס דברכות דף י"א ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמדו ובה"א כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך. וב"ש האי מיבעי לי' פרט לשלוחי מצוה כדדרשינן בסוכה, ובה"א ממילא שמעת מיני' אפי' בדרך נמי קרי:

ובמדרש לך לך. מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן. ואח"כ אומר ויאמר ה' אל אברם אם לענין החשבון עוד מתבקש לו ס"ה שנים אלא בתחלה אתה דורש שהרשעים בחיייהם קרוייים מתים. לפי שהי' אברהם מתפחד ואמר אצא יהי' שם שמים מתחלל על ידי. ויאמרו הניח אבא לעת זקנתו והלך לו. אמר לו הקב"ה לך לך. לך אני פוטר מכיבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם. והנה אי אמרינן שדעת הטור אם אביו רשע אין מחויב לכבדו קשה ל"ל לך לך לך אני פוטר הלא אפילו אחרים בכה"ג פטורים:

והשתא מבואר. ויאמר ה' לך לך א"כ מוכח כדעת הרמב"ם וא"כ הסמיכות ואת שבתותי תשמורו לתלמודא בא אם אמר לו אביו לחלל שבת ולי' לן מדרש ס' חסידים. ומעתה אית לן למימר אם א' עושה דבר מעכשיו בהיתר אין צריך לחשוש אם שיהא בסוף לבוא לידי איסור שבת. וא"כ ליכא למילף עוסק במצוה פטור מן המצוה מויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם משום דלא מטי זמן חיובא דפסח. וצריך ובלכתך בדרך לעוסק במצוה כדרשות ב"ש. לכך מעתה נולד הספיקא מהו שיקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך. דליכא למילף מובלכתך בדרך. וע"ז אמר ר' יוסי דיכול לקרות ק"ש דכתיב בדרך וכמו שדרשו ב"ה אמרי ממילא שמעינן אפילו בדרך נמי קרי אע"ג דצריך ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה:

פרשת וירא

במדרש סוף סדר וירא רב בעי קומי ר' חייא רבה מניין לשחיטה שהיא בדבר המטלטל מן הכא וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת א"ל אין מן ההגדה אמר לך חזור בי' אין מן אולפין אמר לך לית חזור בי' דתני לוי נעוצין מתחלה הרי אלו פסולין תלושין ונעוצין הרי אלו כשרי'. דתנן השוחט במגל יד בצור בקנה. שחיטתו כשרה. אמר ר' יוסי חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה וכו' מפני שרוח רעה שורה עליהם. ע"כ המד':

וצריך ביאור מה שייך הך ר"י לכאן. ועוד אמאי מסים המד' טעם א' משום רוח רעה שורה במה דלא משמע מסוגי' דילן בחולין:

והנה לתרץ זאת נקדים גמרא דחולין פ"ק דף ט"ו דפריך הגמ' אמתני' דקתני השוחט ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה בין בזכוכית. ומשני ל"ק הא בתלוש הא במחובר. דאמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע ר' פוסל ור' חייא מכשיר ומתני' ר' חייא היא. ופריך אלא הא דתני' בכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר וכו' מני לא ר' ולא ר"ח אלא מתני' ר' היא ור' חייא מכשיר מחובר אפילו לכתחלה והא דקמפלגי בדיעבד להודיעך כחו דרבי ומתני' דקתני מכשיר איירי בתלוש ולבסוף חברו דבדיעבד כשר. ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרא ובין תלוש ולבסוף חברו דתני' השוחט בצור שחיטתו כשרה השוחט במוכני שחיטתו כשרה. הי' קנה עולה מאלי' או צור יוצא מן הכותל שחיטתו פסולה קשי' אהדדי. אלא ש"מ שאני בין תלוש ולבסוף חברו ובין מחובר מעיקרא ע"כ הגמרא:

בתוס' או שהי' קנה עולה מאליו לאו דוקא עולה מאלי' אלא אפילו נטעו אדם דהוא נמי חשוב מחובר מעיקרא וכו'. והקשה מ"ו לפ"ז בחידושי הלכות שלו כשלומד בישיבה דלפי מה שכתב ס' מלחמות ה' שהביא מהרש"א דצור מסתמא בטלו א"כ ה"ה קכה וא"כ היאך מתרץ הגמ' דמתני' ר' היא ואיירי בתלוש ולבסוף חברו הלא קנה תלוש ולבסוף מחובר נמי חשוב כמחובר מעיקרא דמסתמא בטלי ולפי מ"ש תוס' לאו דווקא אלא אפי' נטעו אדם וא"כ קשה קנה אקנה. ואמינא דזה בעצמו מתרצים תוס' במאי שכתבו בד"ה ורמינהו בכל שוחטין בין בצור וכו'. הוי מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשי' הא בסימנא דאגמא הא בשאר קנים עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריהם אלא שתוס' רצו לתרץ במה שהקשה לעיל. לכך כתבו לעולם מתני' איירי בתלוש ולבסוף חברו וקנה בלא"ה ל"ק ודו"ק:

ובגמ' דף ט"ז ע"ב אית' במתני' תנא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין וכו'. ופריך והתני' בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית ל"ק הא בסימנא דאגמי' הא בשאר קנים. וא"כ לפ"ז דברי המד' עולה יפה ומנופה דקאמר אין מן אולפין א"ל לית חזור בך דתני לוי תלושין ולבסוף נעוצין כשרים דתנן השוחט במגל יד בצור וכו' ומני ר' הוא כדמתרץ הגמרא ע"ז קשה קושי' מה שהקשתי לעיל גבי קכה לא מתורץ בתלוש ולבסוף מחובר וצ"ל דקנה אקנה בלא"ה ל"ק דהא איירי בסימנא דאגמי' והא איירי בשאר קנים. וע"ז מביא רב ראי' מנ"ל דיש חילוק בין סימנא דאגמי' לשאר קני' ע"ז הביא א"ר יוסי חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין וכו'. וקשה קושי' הגמ'. אע"כ צ"ל חילוק בין סימנא דאגמי' לשאר קני' ודו"ק:

ומעתה מיושב במה שסיים המד' טעם משום רוח רעה דבס' יפ"ת רצה להגיה דלא לגרוס משום רוח רעה דבגמר' דילן מחלק בין סימנא דאגמי' לשאר קנים ואי טעמא משום רוח רעה מאי נפקא מיני' עכ"ד. ולפענ"ד נראה דליתא לדבריו דבש"ע י"ד סי' וי"ו פסק דשוחטין בקרומית האגם וכתב רמ"א ואסור לשחוט בשאר קנים דהקיסמין נבדלין ממנו ויש לחוש לנקיבת הסימנים ע"כ:

וכתב הט"ז אי טעמא משום רוח רעה דיעבד כשר. אבל אי טעמא משום קיסמין אסור אפילו דיעבד. ואפי' ראה דלא נפגם הקרומי' חיישינן דלמא לאורך הקנ' נבדל הקיסם. והנה לפ"ז ע"כ דלא כפי' היפ"ת. דא"כ היאך מתרץ תוס' דהוי מצי לשינויי האי דקתני במתני' איירי בשאר קנים ואי טעמא דקרומית משום דקיסמין נבדלין ממנו בשאר קנים א"כ אפילו בדיעבד אסור ואמאי קתני שחיטתו כשרה. ולטעמא דרוח רעה דיעבד מותר לסברת היפ"ת אין חילוק בין סימנא דאגמי' לשאר קנים אלא ע"כ דתוס' לא סברי הכי אלא אפי' לטעמי' דרוח רעה נמי חילוק בין סימנא דאגמי' לשאר קנים ודו"ק:

וא"כ השתא מתורץ בטוב טעם ודעת. שהמד' צריך לתת טעם משום שרוח רעה שורה עליו. דאי הוי טעמא משום קיסמין. א"כ בשאר קבים אפילו דיעבד אסור וא"כ ליכא לתרץ דמתני' איירי בתלוש ולבסוף מחובר מ"מ קשה קנה אקנה. ואין לתרץ דקנה איירי בתלוש ואיירי בשאר קנים קשה אמאי קתני במתניתן שחיטתו כשרה. לכך מסיים טעמא משום רוח רעה וזה בדיעבד מותר בשאר קנים ושפיר יש לחלק בין קנה לשאר קנה ודו"ק היטיב:

פרשת חיי שרה

קידושין דף ס"ב בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב אז תנקה מאלתי. והקשה בס' שמע שלמה לפירש"י שאם לא יתנו נתרצה אברהם ליקח מבנות כנען והכל שבועה אחת. וה"פ ואשביעך אשר לא תקח וגו' אם לא אל ארצי וגו' הוא תנאי. הא אם תלך אל ארצי ולא יתנו תקח מבנות כנען ע"כ. והקשה דהא כל תנאי בעינן הן קודם ללאו והכא היכא פתח באם לא תקח:

ועוד צ"ע. דכיון דלר"מ בעינן כל תנאי' קודם למעשה לא ה"ל למימר ואשביעך אשר לא תקח שהוא המעשה ואח"כ התנאי אם לא אל ארצי. אלא איפכא היל"ל ואשביעך כי אם לא תלך אל ארצי אשר לא תקח. ועוד האריך שם בקושי' ע"ש. ותי' דרש"י ז"ל סובר דר"מ אית לי' דעד כאן לא מדמינן תנאי דאיסור לתנאי דממון. ואפי' באיסור דאית בי' ממון לא הוי אלא דווקא לענין תנאי כפול משום דאשכחן דכפל בה רחמנא הנקי ותנקי כתיב הא לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו לא בעי באיסור ודוק:

ואני אומר שאשתמיטת' גמר' ערוכה בגיטין דף ע"ה אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט. מתקיף לי' רבא הא בעינן הן קודם ללאו. ש"מ אפי' באיסור בעינן הן קודם ללאו:

ועוד בתו' ד"ה בשלמא וקשה הא בעינן הן קודם ללאו וכאן הוי לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתב ברישא. וי"ל דאם לא שכב הוי הן כמו שאנו רוצים שתעשה חשיב הן כו'. דומי' דאם יעברו ע"כ. הקשתי לפי מה דאמר רבא שאתקין בגיטא דש"מ אם לא מתי ואם מתי ואם לא מתי. אימא ה"נ אמר הכהן אם לא שכב שלא מקדים פורענות לנפשי'. ר"ל אין מתחילין בפורענות. ואם שכיב הוי הן. ותו אמר לא שכיב:

וצ"ל שתוס' הוכרחו לפרש כך אליבא דשמואל דאתקין בגיטא דש"מ אם לא מתי ואם מתי ולא חש להך קושי' דרבא הא בעינן הן קודם ללאו. אלא שמע מינה מה שאנו רוצי' מיקרי הן:

ובהא נסתלק קושי' הט"ז בהקדמתו בי"ד על תוס' אליבא דרבא בלא"ה לא קשי' מידי. ואליבא דרבנן אמרינן לא שכיב הוי לאו. ובהא נמי מתורץ מה שמקשין העולם ג"כ הקשה בס' הנ"ל מהא דאמרינן בפ' אד"מ תני' כוותי' דרבא רבי אומר אם לא שכיב מכאן שפותחין לזכות. וכפי דברי תוס' דאם לא שכיב שהוא מה שאנו רוצים שיהא נקרא הן. היכי דייק רבי פתיחה לזכות. אמנם לק"מ דלרבי הלאו לאו אע"ג דניחא לי' ללאו וס"ל כרבא וכדאמרן ולהכי אמר תני' כוותי' דרבא משא"כ לאידך אמוראי אין ללמוד מסוטה דפותחין בזכות כנ"ל ודוק ופשוט:

פרשת תולדות

מדרש תנחומא ויחרד יצחק חרדה. ילמדנו רבינו מי שטעם טעם שמן כיצד צריך לברך. כך שנו רבותינו הטועם טעם שמן מברך בורא פרי העץ דאמר רבי יוסי בר זבידא ומתניתין אמרה חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן. ומה ראה היין שתהא ברכתו משונה מכל המשקין. שהיה מתנסך על גבי המזבח. ולא עוד שהוא גרם ליעקב ליטול את הברכות ע"כ:

המדרש הזה הוא פלא. היאך נקשר הך שאלה בפסוק זה. אף שדרך המד' הזה לקשור תחלה השאלה משום תשובת סוף הענין. עדיין קשה ה"ל להעמיד דברי' אלו על הקרא ויבא לו יין וישת:

ועו"ק בפרק ריש כיצד מברכין. קאמר הטעם שמברכין על היין בורא פרי הגפן משום דחמרא סעיד ומשמח. ועל מה נאיד מהאי טעמא:

ותו הלשון מי שטעם טעם שמן. אי משום דשתה ע"י אניגרון. מ"מ אנן פסקי' אפי' השמן מועט מ"מ מברך בורא פרי העץ:

בהקדים סוגי' דברכות דף ל"ה מ"ש יין. אלימא משום דאישתני לעלויי. והרי שמן דאישתני לעילויי ולא אישתני לברכה. דאמר ר' יוחנן שמן זית מברך עליו בורא פרי העץ. ומסיק אלא חמרא סעיד משחא לא סעיד. ופריך ומי סעיד והא רבא שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דניגררי לליבי' וניכול מצה טפי. ומשני טובא גריר פורתא סעיד. ובטור סי' תע"א פסק יין מותר לשתות בע"פ הן רב הן מעט כי הוא גורר תאות המאכל. והקשה עליו ב"י מגמר' דלעיל. ותירצו בשם הגאון מוהר"ל מפראג דה"ק מעט סועד וטובא גריר כך טבע היין הן רב או מעט וזה דוחק:

ונראה בהבנת הטור דקשה לפי המסקנא דפריך על ר' יוחנן אי דשתי בעיני' אזוקי מזיק לי'. אלא דקאכיל ע"י פת ה"ל הפת עיקר והוא טפל ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפל. אלא דשתי ע"י אניגרין. א"כ ה"ל לתלמודא למימר דמ"ה מברך על היין דאישתני לעילוי. משא"כ שמן בעין אזוקי מזיק לי':

ואדהכי סבר הטור הא דמשני טובא גריר אינו אלא בתחלת הסוגי' דסבר דשמן לאו אזוקי מזיק לי מ"ה אישתני לעילויי כמו יין. אבל לבתר דעסיק מתוספתא דתרומות דאזוקי מזיק לי' הדרינן מהך שנוי' דפורתא מסעיד סעיד. משום דפריך בגמרא ומי סעיד והא כתיב יין ישמח ולחם לבב אנוש יסעד. ש"מ דיין לא סעיד ומה דמשני דחמרא משמח וסעיד. לאו לישנא דקרא סובל:

ועוד קשה מהא דכריתות דף י"א היא במלקות והוא בקרבן. מדכתיב בקורח תהי' והביא את אשמו לה'. ה"נ נימא היא במלקות ובקרבן. והוא בקרבן לחוד. כמו דאמרי' הכא פירושו דקרא. חמרא משמח וסעיד ולחם סועד לחוד:

וכן בר"ה דף כ"ד מ"ט דר"ג עשה ירח למועדי' שמש ידע מבואו. שמש הוא דידע מבואו אבל ירח לא. נימא דירח נעשית למועדים וגם ידע מבואו. אבל שמש ידע מבואו לחוד. אלא דזה דחי' בעלמא בתחלת הסוגי' דדחיק לפ' הקרא הכי. אבל במסקנא הקרא כפשוטו ויין לא סעיד כלל ודוק:

והנה בטור א"ח סי' ר"ב הביא בשם ר' יוסף אם נתן שמן הרבה באניגרון אפילו אינו חושש בגרונו מברך על השמן דהוא עיקר שטועם טעם שמן. ובעל ה"ג אומר דווקא דכאיב לי' חינכין דשותהו לרפואה. אבל בלא"ה מברך על האניגרון דהוא עיקר. ופי' הט"ז דפליגי בהא דלעולם מברך על העיקר המעשה. א"כ אם נותן שמן הרבה באניגרון נמצא שהשמן עיקר. ובה"ג סבר דאזלינן בתר המחשבה. ולכך אם הוא נותן לתוך האניגרון לרפואה מחשבתו על השמן והוא עיקר. ואם אינו לרפואה עיקר המחשבה על האניגרון:

ועתה שמע לדעת רבינו יוסף אין לתרץ דיין אישתני לעלויי. הא שמן נמי אישתני לעילויי. אפי' אוכל ע"י אניגרון שלא לרפואה והוא דבר הרגיל. אבל לדעת בעל ה"ג אתי שפיר:

ונראה מה הי' חרדת יצחק. כי מחשבתו הי' על עשו. ועכשיו ברך הצדיק יעקב הי' דואג שאין הברכה חל כלל. ובאמת ביקש לאוררו עד שהקב"ה אומר לו אתה מקללו לנפשך כי ברכת אותו אורריך ארור. לכך אמר גם ברוך יהי'. נמצא שאנו אין הולכין אחר המחשבה אלא על עיקר המעשה ויעקב חבל נחלתו הוא עיקר. נמצא אם נותן שמן הרבה באניגרון מברך על השמן. לכך ילמדנו רבינו מי שהוא טועם טעם שמן שנותן הרבה שמן באניגרון היאך מברך. ואמר כך שנו רבותינו שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ:

ומסיים ומתני' אומר כן. מדלא תני נמי חוץ משמן זית ויין. אבל אם הולכין אחר המחשבה לית בגווני שיברך על שמן זית זולת כששותה ע"י אניגרון לרפואה. אין הוכחה ממתני' דמלתא דלא שכיחי מש"ה לא תני במתני' אבל השתא מוכח דאפי' שלא לרפואה מברך על השמן דהוא עיקר. א"כ אם יש שינוי ברכה בשמן זית ה"ל לתנא לאשמועינן במתניתן:

וע"ז נופל השאלה ומה נשתנה היין שתהא ברכתו משונה. אי משום סעיד הא מוכח מקרא דלא סעיד מדכתיב ולחם יסעד. ואי משום דאישתני לעילוי שמן נמי אישתני לעילוי. וכ"ת יין אם שותהו שלא לרפואה אישתני לעילוי. משא"כ שמן. הא השתא מוכח דאפי' שלא לרפוא' אם שותהו ע"י אניגרון נמי מברך בפה"ע. לכך הוצרך לומר טעם אחר. מפני שנתנסך ע"ג המזבח. ויעקב נטל הברכות על היין:

פרשת ויצא

מדרש ילקוט תהלי' רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם ועל משכבכם ודומו סלה. אמר דוד לישראל עד מתי אתם חוטאים ומרגיזי' אותי ואומרי' פסול יש בי שבאתי מדות המואבי'. אמרו בלבבכם ועל משכבכם ודומו סלה שהרי אף אתם מכלל איסור שתי אחיות באתם ע"כ:

ויש להקשות מה תועלת יש לדוד במה שאמר להם שגם הם יוצאים מאיסור שתי אחיות. וכי בזה נתרפא פגמו. ועוד מאי האי דקאמר ואומרים פסול יש בי שבאתי מרות המואבית. הלא לדבריהם פסול בקהל הוא. אך משמע שהמה אומרים שראוי לבא בקהל אלא שפסול יש בו ואינו הגון למלכות שצריך להיות ממובחר שבאחיך ולמה לא פסלו מלבוא בקהל:

ויבואר דהמפרשי' חתרו כל אחד להמציא תי' היאך עבר יעקב. ולקח שתי אחיות שעתידה תורה לאוסרה. ומה שתירץ הרמב"ן שקודם מ"ת הוי. מ"מ נתקשו בו המפרשי' הלא אברהם קיים אפילו עירוב תבשילין. והלא יעקב בחיר ה'. קיים כמו כן מצות ה' וחוקותיו. ונראה לי להמליץ באשר שצוה עליו אביו ואמו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. והנה מצות עשה של כיבוד אב ואם. ומצות פריה ורביה דוחה לא תעשה. וכ"ת תינח ל"ת גרידא ל"ת שיש בה כרת מנין. אומר אני לך ע"פ מ"ש תוס' ביבמות דף ג' ע"ב ד"ה לא תעשה שיש בה כרת מיד חי וא"ת אמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי ל"ת כרת דאשת אח. ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלדחי עשה ל"ת שיש בה כרת דשאני אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום. דאל"כ במלת מצות יבום וכו'. והנה בענין יעקב כמו כן שא"א לקיים מצות פריה ורביה לענין אחר גם לקיים מצות כיבוד אב ואם. וכ"ת הכל קשה על יצחק ורבקה היכי צוום עליו ליקח שתי אחיות. וי"ל המה לא ציוו עליו כי אם ליקח אחת מבנות לבן. אמנם יעקב בתחלה קידש לרחל בשכר עבודה. ואח"כ כשהחליפה לבן. ונתן לו לאה תחת רחל לא הי' אפשר לגרש לאה. דא"כ הוי רחל אחות גרושתו. וחייב עלי' כרת כמו שלא גירשה:

והנה שם ביבמות ראיתי במהרש"א בח"א יש לדקדק בענין דואג וסיעתו חשבו לאסור עמונית ומואבית ולא האמינו בקבלתם והיאך חשבו לבועז זה אבצן והי' שופט כל ישראל כמה שנים כמפורש בקרא ואיך נשא פסולי בקהל ברבים. כמ"ש ויקח עשרה אנשים וגו'. ונראה למאי דמסקינן בפ' כיצד דעשה דיבמה דוחה ל"ת וחייבי לאוין מתייבמין מן התורה אלא דאנן גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניי' דאסור בה דככר קיים העשה בביאה ראשונה. ואפשר דאז בימי בועז עדיין לא גזרו על כך. והיתה לו ביאה ראשונה במצות יבום דעשה דוחה ל"ת וכו'. וזו היתה ג"כ דעת דואג וסייעתו שאמרו מה שנשא אותה בועז שהיו שופט ישראל הי' בהיתר ע"י מצות יבום ובביאה ראשונה נתעברה ממנו כדאמרינן דבועז מת מיד אחר ביאה ראשונה. ובנו עובד פסול בקהל הוא דהולכין אחריה ולא האמין בקבלה בהל"מ עכ"ל:

ואנן נוכל לומר כיון דעשה דוחה ל"ת לאו פסול מיקרי דהא עשה דחה ל"ת. אלא שס"ל דמ"מ פסול למלוכה. וזהו שאמר דוד א"כ אתם פסולים כמו כן למלוכה מכח איסור שתי אחיות ודו"ק:

פרשת וישלח

בפסוק גמלים מיניקות ובניהם שלשים. פירש"י גמלי' מיניקות שלשי' ובניהם עמהם. וכתב ראב"ח בדרשותיו שחשש רש"י ז"ל שלא יפורש גמלים מיניקות והבנים כולם היו שלשים ומלת שלשים מוסב על הגמלים ועל הבנים יחד. ע"כ אומר רש"י ז"ל דאין הענין כן. אבל מלת שלשים שב להגמלים ואמר שהיו גמלים מיניקו' שלשי'. והיו בניהם עמהם ג"כ. והוכרחנו לפרש כן. מפני שהכתוב וסדר כל המרובה מחבירו קודם שאמר עיזי' מאתי' ותיישי' עשרי'. פרות ארבעים ופרים עשרה. אתונות עשרים ועיירי' עשרה. ובשלמא אי מלת שלשים שב אל הגמלים ובניהם עמהם א"כ היו הגמלים הכל ששים ולכן הזכירם קודם הפרות והפרים שהם חמשים. אבל ארז"ל שהגמלים מיניקות ובניהם כולם אינם אלא שלשים היה לו להזכיר פרות ופרים מקודם ואח"כ הגמלים מיניקות ובניהם עכ"ל:

עוד כתב רש"י ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה. ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב. ושמעתי אומרים ע"פ מ"ש חז"ל במתני' פרק ה' המוכר את החמור מכר את הסייח. וכגון שאמר חמור מיניקה אכי מוכר לך דחלב האתון למה מהני אלא וודאי היא ובנה קאמר לי'. וא"כ קשה לא הוי לכתוב רק גמלים מיניקות שלשים. ואנא ידענא עם בניהם דחלב גמלים למאי חזי. לכך דרשו בניהם בנאיהם:

ועפ"ז הקשיתי לשאול מנ"ל שהיו גמלים מיניקות שלשים מלבד בניהם אימא עם בנאיהם לא היו אלא שלשים. ומ"מ הזכירו קודם פרות ופרים. שעם הגמלים היו ג"כ הבנים. שהמה נכללי' במה שאמר גמלי' מיניקות. וא"כ הנקיבות והזכרים ובניהם עולים יותר מהפרות והפרים. וכ"ת פרות ופרים היו חמשים. וגמלים עם בנאיהם היו שלשים ולפי החשבון שפירש"י קודם לזה נקבה אחת לזכר. א"כ היו ט"ו זכרים וט"ו נקיבות וט"ו בניהם. וא"כ הסך לא עולה רק מ"ה. וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' הי' להזכיר פרות קודם שהמה מרובים. אמנם במקומי אני עומד. שזה כתב רש"י ע"פ דרכו שהיו שלשי' גמלים מלבד בנאיהם ומדלא הזכיר הכתוב סכום הזכרים ש"מ דנקיבה א' לזכר א'. אבל אני אומר כל זה מנ"ל אלא ג"כ לגמלים ארבע נקבות לזכר אחד. וא"כ היו ששה זכרים וכ"ד נקיבות וכ"ד ילדים עולים נ"ד ואפשר לומר שלפי ומד' אגדה באמת חזר רש"י ואומר שהי' עם בנאיהם שלשים. וחוזר ג"כ ממ"ש קודם לזה לגמלים נקבה אחת לזכר ודו"ק:

פרשת וישב

במדר' אלמלא ידע ראובן שיכתוב התורה עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם הי' משיאו על כתיפו לאביו. ומה האי וכי עשה ראובן שלא לשם שמים. ואמרתי בזה דבר נאה מההצלת ראובן. שאמר נשליכהו באחד הבורות והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו. ונראה דהשבטים דנו ליוסף כמו מורד במלכות יהודא כאמרם המלוך תמלוך עלינו. אך מה יעשה שחלם לו כך. אלא שהמה היו סוברים דמהרהורי דלבא חלם לו. אך אמרינן בשכר צניעות שהי' ביוסף זכה למלכות. ואין צנוע אלא מי שצנוע בבית הכסא כדאי' בברכות. ואמרינן שם כל הצנוע בב"ה חלומותיו מיושבי' עליו שבאו ע"י מלאך. גם ניצל מנחשי' ועקרבי'. וקיי"ל כשם שמצוה להציל נפש. אבל מי שחייב מיתה מצוה להמית אותו. והנה ראובן לא הי' דעתו להצילו. כי שמא הוא חייב מיתה. ע"כ אמר בחכמתו הגדולה בפלגות ראובן להשליכו לבור שיש בו נחשים ועקרבים. אם הוא צנוע ואין חייב מיתה עליו א"כ ניצול מנחשים ועקרבי'. ואם נחשים ועקרבים ממיתין אותו א"כ אינו צנוע ואינו ראוי להצלה דחייב מיתה. וזהו שאמר אלמלא הי' יודע ראובן שהתורה יכתוב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם. ש"מ דהשלכת הבור שיש בו נחשי' ועקרבים הוי הצלה דהוא צנוע. א"כ אם הי' יודע זאת ראובן הי' משיאו לביתו ודוק:

פרשת מקץ

בטור ח"מ סי' קכ"ט בתחלת הסימן. הערב לחבירו משתעבד מן התורה אפי' בלא קנין כו' כתב הרב ב"י בסוף ב"ב דף קע"ג מייתי לי' מאנכי אערבנו עכ"ל. וע"ז הקשו דהא מסיק הגמ' שם ע"ז מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו. אלא אמר ר"י מהכא בני אם ערבת לרעך וגו'. וי"מ שכיון הטור לזה הפסוק במשלי בני אם ערבת לרעך. וזהו ג"כ דוחק גדול דלמה כתוב דערב משתעבד מן התורה. והניחו בתימא:

והנראה בזה קרוב לאמת דלכאו' קשה מאי פריך ר"ח הא קבלנות היא דכתיב תנה אותו ע"י. אף אם ת"ל דמסתמא יהודא קבלן הוי דמהיכי תיתי נגרע מראובן שאמר בתחנת תנה אותו על יד והוא לשון קבלנות. מ"מ הא יהודא אמר אנכי אערבנו. ומאי פריך ר"ח הא קבלנות היא וצ"ל דהכי פי' דמדאמר יהודא אנכי אערבנו משמע שאמר תן לבנימין אחי ואנכי אערבנו וזהו שפריך דווקא ר"ח שאמר בשמעתין כולה לשון קבלנות הוא אפי' תן לו ואני ערב. וע"ז משני ר' יצחק אלא יליף מפסוק דמשלי כו'. אמנם קיי"ל כרבא וכ"פ הטור דכולו לשון ערבות הוא בר מן תן לו ואני נותן. וא"כ ביהוי" הוכרחנו לומר דערב הי' מדכתיב אנכי אערבנו. א"כ צדקו דברי הטור דערב משתעבד מן התורה ודוק:

פרשת ויגש

בשמואל ב' סי' כ' ברדוף יואב וכל ישראל אחר שבע בן בכרי. ויבואו וייצרו עליו באבלה בבית מעכה. וכל העם אשר עם יואב משחיתים להפיל החומה. ותקרא אשה חכמה מן העיר שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ויקרב אליה ותאמר לאמר דבר ידבר בראשונה לאמר שאל ישאלו באבל וכן ההמו אנכי שלמי אמוני ישראל. אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל. ובמדרש אנכי שהשלמתי מנין אמוני ישראל במצרים דבפרטן מונה ס"ט ובכללן מונה שבעים ואני השלמתי ע"כ. ובוודאי דבר תימא הוא. וצריך בר נגר להולמו. מה בעית אשה חכמה בדברים האלה:

בעל המחבר כלי יקר על הנביאים פי' במה שאמרה ותאמר לאמר דבר ידבר בראשונה לאמר. בשלמא לאמר ראשון כלומר לאמר לו אלא לאמר שני אינו מדוייק. ומפרש הוא משום דבפ' דברים אמר משה רבינו. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל. סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר. והנה אותו לאמר לדורות שיפתחו לשלום קודם המלחמה. ואשה חכמה אמרה אליו דברי תוכחה דבר ידבר בראשונה לאמר כלומר משה הוא הראשון למלחמה אבל מ"ת אמר לאמר לדורות. שיפתחו תחלה דברי שלום. ע"כ שאל ישאל באבל וכן התמו ע"כ:

ובמכילתא פליגי רשב"י ורבי דר"ש סבר לאמר ואמרת לדורו'. ור' אמר בכל מקום לאמר לדורות:

ונראה דקמפלגי בהך קרא דפ' דברים. ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אל תתגרו אם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. ובמדרש לא לשם אני מצוה בלבד אלא אתם לבניכם צוו לראשי דורות עד שיבא היום דרך כוכב מיעקב. והי' בית יעקב אש. ובית יוסף להבה. וזהו לפי דרשת אגדת דר' חייא דדריש מדרך כף רגל ע"ש דרך כוכב מיעקב. א"כ לפ"ז נשמע דלאמר לדורות:

ורש"י פי' עד מדרך כף רגל אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם. ולפ"ז אינו מוכרח דלאמר לדורות. ולפי' ראשון צ"ל עד ולא עד בכלל. דאלת"ה אפילו כימות המשיח אסור. ולפי' שני עד ועד בכלל ובפסקי הרא"ש שלהי פסחים מקשה כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום למה אנו מונים ארבעים ותשעה. ותי' תו' במנחות חמשים יום אוהקרבתם דבתרי' קאי. וה"ק עד ממחרת השבר תספרו ולא עד בכלל חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה. וכתב הרא"ש ע"ז ולי נראה שאין אנו צריכין לדוחק זה כיון דכתיב בהדי' שבעה שבועות תספר לך אין לספור יותר משבעה שבועות. ותספרו חמשים יום ל"ק דכן דרך המקרא שכשמגיע למנין סכום עשיריות פחות א' מונה אותו בחשבון עשירית. ואינו משגיח על חסרון א' כיוצא בו כל הנפש הבאה מצרימה שבעים נפש. ובפרט אי אתה מוצא אלא שבעים חסר א' ע"כ:

א"כ זה הי' וויכוח האשה חכמה שהתאמצה להחזיק תוכחתה ליואב שראוי לפתוח בשלום אף לדורות שכח תיבת לאמר שסברה כדעת ר' דלאמר לדורות מהך דעד מדרך כף רגל. עד שדרך כוכב מיעקב דס"ל עד ולא עד בכלל. דליכא לפרש כפירש"י ועד בכלל אפילו דריסת הרגל. ולאמר לאו לדורות. דע"כ מוכח עד ולא עד בכלל מכח קושי' תוס' חמשי' יום אוהקרבתם דבחרי' קאי. אך היתה מתיירא שמא יאמר יואב לעולם עד ועד בכלל וכפירש"י כף רגל אפילו דריסת הרגל ולאמר לאו לדורות. וקושי' תוס' י"ל תירץ הרא"ש כיון שמגיע למנין עשירית אין מקפיד דכן מוכח מדכתיב שבעי' נפש ואי אתה מוצא אלא ס"ט. ע"ז השיבה בחכמתה אנכי שלמי אמוני אני השלמתי השבעים:

פרשת ויחי

במד' וישאו אותו בניו ארצה כנען. אמרו הניחו כבודו במלכי' יותר מבהדיוטות. ויעשו בניו לו כאשר צום. ותמוה מאוד הלא להיפוך שאר בניו נשאו לארץ כנען ולא יוסף:

וביארתי ע"ד זה סוף פ' ויחי ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד גדול ויעש לאביו אבל שבעת ימים וגו'. וישאו אותי בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת המכפלה. ותמה וכי דרך לעשות שבעת ימי אבילו'. קודם הקבור'. וניחא לי שיוסף מפני כבוד שלשים וששה מלכים שהיו שם נשאר שם ולא הלך משם ולהלאה. ואנן פסקינן סי' שע"ה אם גדול הבית בבית. ושאר בניו הולכים עם המת למקום אחר לקבורה. מיד כשיחזרו פנים ממטה. אע"ג דלא יקבר עד אחר ה' וי"ו מתחילין למנות שבעה ושלשים אפילו המה ההולכים עם הוות לקבורה מאחר שגדול הבית לכבודו נשאר בבית. לכך יוסף הצדיק נשאר שם אצל המלכים. ונהג שם שבעה ימים אבילות. והמה נמי נהגו לכבודו שהוא גדול הבית:

וזה שאומר המד' וישאו אותו בניו ארצה כנען א"כ למה נהג אבילות שבעה ימים מקודם. ומתרץ הניחו כבודו יותר במלכים ונשאר יוסף שהוא גדול הבית שם:

ועפ"ז ישבתי מאמר בסוטה. כיון שהגיע למערת המכפלה אתא עשו וקא מעכב אמר קרית ארבע כו' איהו קברה ללאה ההוא דפייש דידי הוא וכו' וחושים במרדא פצע את מוחו. ונתקיימה נבואתה של רבקה למה אשכל גם שניכם יום אחד. ובסוף המאמר ואי לא עסיק בי' יוסף אחוה מי לא הוי מתעסקי בי'. והא כתיב וישאו אותו בניו ארצה כנען. אמרו הניחו לו כבודו יותר במלכים. קשה איך מקושר הך שאלה אל הקודם:

ונראה מה שכתבתי לעיל שיוסף נשאר שם עם המלכים בגרן האטד. היינו לפי מדרש שוחר טוב שיהודא הרגו לעשו בשעה שקברו יצחק והי' עשו בקש להרוג יעקב ואזל בתרי' יהודא ועמד והרגו. וזהו ידך בעורף אויביך. אז נוכל לומר שנשאר שם יוסף עם חיילותיו. אבל לפי מאמר דסוטה דבא עשו לעכב בלי ספק הי' שם יוסף במערת המכפלה עם חיילותיו ללחום מלחמה של חובה. וצ"ל דהאי דכתיב ויעש אבל שבעת ימים הי' אחר הקבורה ולא נכתב כסדר. ולכך בל"ז ה"א דיוסף עם החיל פרשים לקחו עמו לכבוד אביו ולכבודו מ"ה נשאר שם עם המלכים וכל החיל סביב. אבל השתא דבא עשו ועיכב הקבורה. מסתמא הי' יוסף וחיילותיו מסביבי' כחומה ומלוים עד מערת המכפלה. וכתיב וישאו אותו בניו ולמה הניחו לעסוק יוסף בקבורה עד הנה. ומשני כבודו יותר במלכים וכו' ודו"ק:

תוכן העניינים

תורת נתנאל על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה