אור ברסלב
תורת נתנאל על התורה חומש ויקרא › פרשת אחרי מות

תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל

חומש ויקרא · פרשת אחרי מות

פרשת מצורע

מדרש ילקוט סוף פ' מצורע וזרקתי עליכם מים טהורי' וטהרתם. אמר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. כטומאת הנדה ולא כטומאת המת. המת בבית אין כהן גדול נכנס. אבל נדה בבית כ"ג נכנס עמה בבית. יושב עמה על האסטווה. ובלבד שלא תהא מתנדנדת. (ומדרש הזה נעלם מהפוסקים בי"ד סי' קצ"ה. עיין בב"י ובהגהת רמ"א). כך אלו ישראל נמשלו כטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם. אבל כנדה נמשלו שהכהן עמה בבית ואין חושש כך השכינה שורה עם ישראל אע"פ שהם טמאים שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם. בשעה שהי' ישראל במצרים לא הוו נשותיה' רואו' מפני אימת מצרים שהי' עליהם. ואף משיצאו לא הי' רואות במדבר. שהשכינה הי' ביניהם. והנשים קבלו התורה תחילה כו' אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז הייתם מטהרין וחוזרין ומטמאין. אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם שלא תטמאו עולמות שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:

ביומא דף וי"ו איתא פלוגתא רב נחמן סבר טומאה הותרה בציבור. ורב ששת סבר טומאה דחוי' בציבור. ופריך הש"ס על רב ששת מהא דתניא ונשא אהרן את עון הקדשים. אם על עון פיגול כתיב לא ירצה אם על עון נותר כתי' לא יחשב הא אינו נושא אלא טומאה שהותרה מכללה בציבור. ומשני תנאי היא דתני' ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון. ר' יהודא אומר עודהו על מצחו מרצה. אין עודהו על מצחו אינו מרצה. אמר לו ר"ש כ"ג בי"ה יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה. א"ל ר"י הנח לכהן גדול ביה"כ שטומאה הותרה לו בציבור מכלל דר"ש סבר טומאה דחוי' בציבור:

והנה הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת מקדש פסק כרב ששת טומאה דחוי' בציבור. ובעי ציץ לרצויי. ושם פסק תו כר"י דוקא עודהו על מצחו מרצה. ואליבי' צ"ל טומאה הותרה בציבור. א"כ דברי הרמב"ם סתרי אהדדי. וכבר נתקשה בזה הר"י קורקס הובא בכסף משנה. ותי' בדוחק ע"ש:

ולי נראה בהבנת הרמב"ם. שמחלק. וודאי בכל עבודת אמרי' דחוי' בציבור זולת בעבודות יה"כ הואיל וכפרת כל ישראל תלוי' בו בזה היום אמרי' טומאה הותרה בציבור ודייק חילוק זה מדקאמר ר"י הנח לכ"ג ביה"כ שטומאה הותרה לו בציבור. אבל לשאר עבודת ציבור לא הותרה. והבריי' דעון קדשים הוא נושא שטומאה הותרה בציבור. מוקי לה בי"כ ולא בכל השנה:

ועפ"ז ניחא דפריך שם לרב נחמן מהי' מקריב פרים ואלים ש"מ דטומא' דחוי' בציבור. ומאי פריך הא יש לתרץ תנאי היא כמו שמשני לרב ששת. אבל אם יש חילוק בין י"כ לשאר עבודות השנה ניחא. דליכא לשנוי לרב נחמן תנאי היא והוא סבר כר"י דיומ' טומאה הותר' בציבור. דאיכא למפרך אימתי דאמר ר"י בי"כ אבל בשאר עבודות הציבור מנ"ל. משא"כ לר"ש שפיר קאמר אנא סבר כר' שמעון דאמר טומאה דחוי' בציבור אפילו בעבודות יה"כ ק"ו בשאר עבודות ציבור:

ועפ"ז מיושב דהא דפריך מיתבי הי' מקריב מנחת פרים ואלים וכו' מאי לאו פרים ואלים דחג ש"מ דטומאה דחוי' בציבור. ואח"כ קאמר מיתיבי ונשא אהרן כו' אלא עון טומאה שהותרה בציבור וקשי' לרב ששת. ולא פריך בלא"ה הברייתות אהדדי. דהא הא דקאמר אלא עון טומאה שהותרה הציבור היינו יה"כ. אבל פרים ואלים דחג טומאה דחוי' בציבור אבל השתא דמוקי לה כל הני ברייתות דס"ל בגוונא טומאה הותרה בציבור פריך שפיר מהך ברייתא דנושא עון ש"מ הותרה בציבור. וליכא למימר הך בטומאת יה"כ. מ"מ פריך מנלן לחלק בין י"כ לשאר ימים. ע"ז משני שפיר תנאי היא וס"ל כר"י דאמר הותרה בציבור הנח לי"כ. ש"מ דלא ס"ל הותרה אלא בי"כ ודו"ק:

ועפ"ז מיושב קושי' תוס' דף וי"ו ד"ה אמר רב תחליפא דפריך תלמודא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת. אמר רב תחליפא משמי' דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור. והקשה תוס' תימא דהא בזבחי' דף ל"ג קאמר מכלל דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחוי' בציבור. ולפי סברת הרמב"ם דיש לחלק בין עבודת י"כ לשאר עבודת ציבור ניחא:

ובהכי מתיישבת קו' תוס' בפסחים דף ע"ז ד"ה דלא אשכחן תנא דאית לי' טומא' הותרה בציבור אלא ר"י. והקשו מאי אולמא דר"ש טפי מדר"י. אדרבא אשכחן בפ' מי שהוציאוהו שר"י ור"ש הלכה כר"י. ותי' בדוחק. ולפי מה שכתבתי מיושב שפיר סברוה דכ"ע דחוי' בציבור דלא אשכחן תנא אלא ר"י. ומדר"י אין ראי' שס"ל טומאה הותרה בציבור דוקא ביה"כ. דאל"כ קשי' רבא אדרבא וכדאמרן:

וכיון שזכינו לדין. ישבתי עוד פסק רמב"ם שתמוה מאוד:

וזהו בפ"ה מהל' עבודות יה"כ ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת הימי' אלו שמא תמצא אשתו נדה. ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד. וקשה דהא בגמ' דף וי"ו ע"א מביתו למה פירש. תניא ר' יהודא בן בתירא שמא יבוא עליה ונמצא ספק נדה. וע"ק אם כחוש שמא תמצא אשתו וודאי נדה. מאי קאמר התם אמרוהו רבנן קמי' דרב חסדא כמאן כר"ע דאמר נדה מטמא את בועלה. ואמר להו רב חסדא אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי עלה דר"ע אלא באחר אחר. אבל בחד אחר מודו לי' ואי וודאי נדה לא הוי פריך מידי:

ונראה ליישב ע"פ מה שהקשה מהרש"א אמאי קאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה הל"ל שמא תמצא אשתו ודאי נדה בשנמצא על שלה אותיום דלכ"ע טמאה וודאי והניח בצ"ע. ואישתמיטי' דברי תוס' בנדה דף ט"ו ד"ה אדם שהקשו קושי' זו. ותירצו דהא לא שכיחא. וכוונתם דעל טומאה דלא שכיחו לא חיישינן להו. כמו שתי' רבינא על הא דפריך ועד שמפרישו מטומאת ביתו תפרישהו מטומאת מת. ומשני טומאת מת לא שכיחי טומאת ביתו שכיחו. אבל על שלה אותיום הוא ג"כ לא שכיחי ולא חיישינן לה:

כל זה ניחא לרבינא גם רב חסדא דהוא בעל מימרא טומאה דחוי' בציבור בפסחים דף ע"ח. אבל לרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה בציבור. ולא מחלק בין טומאה שכיחי או לא הקושי' במ"ע. ומ"ה הרמב"ם דפסק בי"כ טומאה הותרה בציבור כשינוי' דרבא ולא כרבינא. א"כ לדידי' מפרשינן משום חששא טומאה אפי' בלא שכיחי. והא דלא מפרשינן מטומאת מת. דשאני טומאת מת דהותרה בציבור בי"כ. מ"ה פסק שפיר שמא תמצא אשתו נדה. אף דהוא מלתא דלא שכיחי ודו"ק:

ועתה נבוא לבאר המאמר שהתחלנו. דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור איכא למימר האי קרא השוכן אתם בתוך טומאותם קאי אע"פ שהכהני' הי' טמאי'. מ"מ עבודת הקרבן הורצה. איברא למ"ד הותרה בציבור אפילו שיש טהורי' באותו משמר מ"מ עבדי בטומאה. ולא צריך ציץ לרצויי' ש"מ היתר גמור היא. ולא שייך לומר בתוך טומאותם. שאין שייך טומאת מת בציבור לענין הקרבת קרבנותיהם. אבל למ"ד דחוי' בציבור. אם יש כהנים טהורים כל מה שנוכל להדר אטהורי' מהדרינן. ומ"מ אי ליכא טהורים הורצ' שפיר איכא למימר דהקרא השוכן אתם בתוך טומאתם קאי עלה:

והנה פרישת שבעה ילפינן ממלואי' לדעת ר' יוחנן. ולפי דעת המד' לא הי' רואין דם נדה. א"כ קשה מביתו למה פירש. וכ"ת דבאמת במדבר לא היו פורשין מביתו דהא סתמא קתני במתני' שבעת ימים מפרישין כ"ג מביתו משמע שכך תמיד היתה. וליכא למימר דהא קתני בלשכת פלהדרין. מטונך זה הוא בבית שני. וכי תאמר דבבית ראשון לא היו פורשין מביתו. אף את"ל סומכין על הנס. כמו דאמרי' בעשרה ניסים שלא ראה כ"ג קרי ביה"כ ועכ"ז מפרישין. מ"מ מלתא דלא שכיחי הוי וטומאה דלא שכיחי לא חיישינן. וצ"ל כשינוי דרבא דמטומאת מת לא פרשינן דטומא' הותרה בציבור. וזהו כוונת המד'. השוכן אתם בתוך טומאותם. ואם תקשי לך אימא קרא קאי אטומאת מת שדחוי' בציבור. ז"א דטומאה הותרה בציבור. וע"ז מייתי ראי' דהא לא ראו דם במדבר. וא"כ מביתו למה פירש. וצ"ל דאפילו מטומאה דלא שכיחי נמי ניחוש. א"כ נפרישינהו מטומאת מת. וע"כ צ"ל כרבא טומאה הותרה בציבור:

אך עדיין יש לפקפק אימא דילפינן מסיני כמו שס"ל לריש לקיש. ובסיני וודאי פרישת מביתו זו אשתו הוי. חדא דהי' משה פירש מאשתו. ועוד שהי' בהר במחנה שכינה. אלא שביומא דף ד' א"ל ר"י לר"ל בשלמא לדידי דיליף ממלואי' היינו דתני' זה וזה מזין עליו כל שבעה מכל חטאת שהי' שם דהוי כמי הזאה במילואי'. אלא לדידך דילפת מסיני הזאת בסיני מי הוה. והקשה תוס' וא"ת והא הוי בסיני הזאת דם. דכתיב ויקח משה את הדם ויזרקהו על העם. וי"ל אותה הזאה לא היתה בשביל טהרה. אלא דם הברית הוי דכתיב הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם ע"כ. הנה לפי המדרש מוכח תי' תוס' דהא מצינו כל מעשה ידיו של משה רבינו לא בטלין לעולם. פרה אדומה שלו. שמן המשחה. גם המשכן. וחצוצרות. א"כ אם דם הטהרה היתה אותה הזאת לא היה בטלין. ע"ז מסיים הך דרשה. בעוה"ז הייתם מטהרין וחוזרי' ומטמאין. אבל לעתיד וכו'. ואי זריקה דטהרה הוי בדם שזרק משה רבינו לא היו חוזרין ומטמאין. אלא שמע מינה הדם הברית הוי. וא"כ אי אפשר למילף מסיני אלא ממילואי' וכדאמרן:

תוכן העניינים

תורת נתנאל על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה