תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל
חומש ויקרא
פרשת ויקרא
מדרש תמוה אשרי תמימי דרך. תמימים הם ישראל שאמר להם הקב"ה בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו ולא שאלו למה. וכשקבלו את התורה לא שאלו אם תתן להם שכר:
בהקדים נתרץ גמ' תמו' במסכת יבמות דף ל"ו וז"ל אתמר מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה רבינא משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. רב משרשי' משמי' דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת. א"ל רבינא לרב משרשי' באורתא אמר רבא הכי ובצפרא הדר בי' א"ל שריתו יהא רעוא דתשתרי אף תרבא. חל עלינו לבאר מה האי שאמר רב משרשי' כיון ששרי אשת כהן בלא חליצה יתירו אף חלב. ולמה אמר דוקא חלב ולא פיגול וקדשי' ושאר איסורי דאוריי':
לתרץ אקדי' לך גמ' דקידושין דף ל"ח מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי איצטרי' כו'. ודקדקתי הא דפריך מרור ל"ל. הא לא מצינו מושבות בכל התורה כולה גבי' כי אם גבי מצה לחוד כתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות. ויש ליישב ע"פ מה שאמר בשלהי פסחים דף ק"כ מצה בזמן הזה דאוריי' ומרור דרבנן מדכתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור וגבי מצה מיהדר הדר בי' קרא דכתיב בערב תאכלו מצות. והנה המקשין דהכא לא ס"ד עדיין מהאי קרא על מצות ומרורי' יאכלוהו דאפי' כ"א וא' לחודי' מצות עשה הוא. א"כ מה סבר מ"ש מצה מ"ש מרור דרבנן. וזה ליכא סברא דהמקשין לא ידע הדין אם מרור מדרבנן או מצה דאוריי' וצ"ל דס"ד דיליף מדאיצטרי' קרא גבי מצה הא חובת הגוף הוי אלא ש"מ לאורויי דוקא מצה ולא מרור. א"כ מאי פריך למצה באמת לא צריך קרא אלא למעוטי מרור. אמנם הך מיעוטא כבר ידעינן מקרא בערב תאכלו מצות. ולא צריך מושבות על מרור. וע"ז שפיר מדויק מושבות גבי מצה ומרור ל"ל. כלומר לא צריכנא לא על מצה ולא לדייק מיני' על מרור להיותו מדרבנן:
ועפ"ז מיושב מה שהקשה תוס' ד"ה בזמן וא"ת מבערב תאכלו מצות נפקא ומאי קושי' הך סוגי' מוקי לה בערב תאכלו מצות לערל וטמא כדמוקי לה ר"י בפ' כל שעה דף כ"ח ע"ב. ולפי דברינו ניחא דע"כ סוגי' דהכא יליף מבערב תאכלו מצות בזמן הזה. דאלת"ה לא הוי פריך כלל דאיצטריך מושבות למרור בזמה"ז שהוא בדרבנן:
ובגמ' משני איצטריך סד"א הואיל וכתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא קמ"ל. ובתוס' ד"ה בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. וא"ת ביאה דכתיב גבי פסח ל"ל וי"ל דרצה לומר עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לא"י. וא"ת מבערב תאכלו מצות נפקא דהכתוב קבעו חובה. וע"כ שלא בזמן פסח איירי דאי בזמן פסח מעל מצות ומרורי' נפקא. וי"ל דתרי קרא מושבותיכם ובערב תאכלו מצות צריכי חד לח"ל בזמן שבהמ"ק קיים וחד לח"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים עכ"ל. עיין במהרש"ל סע"פ קושייתו מגיה בדברי תוס' וה"ג חד לארץ בזמן שאין המקדש קיים וחד לח"ל בזמן שאין המקד' קיים. ומהרש"א אומר דלא יכול לומר במקום דאיכא פסח דזה אין שייך כ"א בדבר התלוי בארץ כגון שמיטה דאמר לקמן. משא"כ פסח אין תלוי בא"י דהא במדבר נמי הקריבו פסח ועיין מהרש"א באריכות:
נמצא בהא מחולקי' מהרש"ל ומהרש"א דמהרש"ל סובר אם בזמה"ז יש לחל' לענין מצה בין א"י לח"ל כמו שמחלקינן לענין תרומות ומעשרות. ומהרש"א סובר דלגבי פסח אין לחלק דהא מצינו שהקריבו במדבר. וא"כ לאו א"י גורם. והשתא דליכא פסח ליכא לאיפלוגי בין א"י לח"ל. אלא דאיצטריך תרי קראי חד לח"ל בזמן שבה"מ קיים וחד לח"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים. והנה מה שתפס מהרש"א דבמדבר נמי הקריבו פסח זה אינו קושי' רק לתי' שני של תוס' ד"ה הואיל כו' עוד י"ל דסבירא לי' כהאי תנא דאמר ביאה דכתוב גבי פסח עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לא"י. אבל לתי' ראשון דביאה הנאמר בפסח לאורויי שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה. מה שהקריבו פסח במדבר הי' עפ"י הדיבור ע"כ וודאי ל"ק קושי' מהרש"א מהא דהקריבו במדבר דעפ"ה הי' וק"ל:
ועם זה ישבתי מה שסדרו תוס' בתחלה קו' וא"ת ביאה דכתב רחמנא ל"ל גבי פסח וי"ל. ואח"כ מקשים וא"ת והא מבערב תאכלו מצות נפקא. ומן הדין הי' ראוי להקדימם קו' הך. דוודאי בל"ז לא הוי קשה, מידי דה"א דתרי קראי צריכי חד לא"י בזמן שאין בה"מ קיים. וחד לח"ל בזמן שאין בה"מ קיים. דיש לחלק בין מקום שהי' מקריב בו קרבן פסח ובין ח"ל כמו שיש בזמן הזה כמה חילוקי' בין א"י לח"ל. דהא לא הקריבו קרבן בח"ל כי אם לאחר ירושה וישיבה. ומה שהקריבו פסח במדבר ע"פ הדיבור הי'. לכך הקדימו בדבריהם וא"ת ביאה כו' וי"ל עשה כו' וא"כ הקריבו פסח במדבר והוי פסח כחובת הגוף ואין לחלק בזמן הזה בין ארץ לח"ל. וא"כ מבערב תאכלו מצות נפקא לקובעו חובה בזמה"ז ומושבות נמי אתי' לבזמן דליכא פסח. וא"כ תרתי קרא ל"ל. ותי' תוס' חד לח"ל בזמן הבית וחד לח"ל בזמן הזה. ודקאמר בתרווייהו קרא דבזמן הזה הוא כמ"ש מהרש"א ודו"ק:
ומיהו קשה מה הקשה תוס' לעיל בפסחים דף כ"ח ד"ה ואידך דסוגי' דהתם סבר מושבות דכתב רחמנא למצה בזה"ז. וא"כ אייתר בערב תאכלו מצות. או ההיקש מצה לחמץ. לכך צריך סוגי' דשם לאוקמי לשאר למודים. וי"ל דתו' דהתם אזלי לתי' ראשון דהכא ביאה דכ' רחמנא דווקא לאחר ירושה וישיבה. וא"כ פסח תלוי בארץ דלא הקריבו במדבר כ"א ע"פ הדיבור. וא"כ צריך ג' לימודים לזמן הזה חד לח"ל בזמן שבה"מ קיים וחד לארץ בזה"ז וחד לח"ל בזה"ז. ואי סוגי' דהתם ס"ל הך חילוק כמ"ש תוספות הכא. א"כ ה"ל למימר דכולי קרא צריכא כדאמרן וק"ל:
תו בגמרא מושב דכתב רחמנא גבי חלב ל"ל איצטריך סד"א הואיל בענייני דקרבנות כתיבי בזמן דאיכא קרבן נתסר חלב ובזמן דליכא קרבן לא קמ"ל. ובס' עצמות יוסף כ' וז"ל לפי מ"ש תוס' דתרווייהו צריכי למה בחלב דליכא רק חד קרא לא אמרינן דדוקא בח"ל בזמן שבה"מ קיים ע"כ. ובאמת תיובתא לא קא חזינא הכא דהא בפ' ויקרא כתיב בכל מושבותיכ' כל חלב וכל דם לא תאכלו. ובפ' צו כתיב וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם ודם וחלב תרווייהו כתבי בענייני דקרבנות. וחד טעם אית להו דהוי כמו משתמש בשרביטו של מלך. ואם כתב רחמנא גבי חלב או דם בכל מושבותיכם ידעינן דלאו בקרבנות תלי' מלתא. וא"כ אייתר אידך קרא בכל מושבותיכם. חד לח"ל בזמן שבה"מ קיים וחד לח"ל בזמן שאין בה"מ קיים. אמנם לשיטת מהרש"א לא צריך בזה"ז שני פסוקים לא"י ולח"ל דפסח לאו בא"י תלי' דה"ל חובת הגוף דהא הקריבו פסח במדבר. וזהו לפי מה שהנחנו אם נאמר ביאה דכתיב גבי פסח שבשבילה תכנס לא"י. אבל לתי' ראשון בתוס' שלא הקריבו במדבר אלא ע"פ הדיבור נמצא ק' ח"ל בזה"ז מנ"ל. וי"ל דידעינן שפיר דסוגי' דהכא ס"ל עוד לימוד כדיליף לעיל בפ' כל שעה דף כ"ח לא יאכל חמץ שבעת ימים תאכלו מצות לקובעו חובה בזה"ז. ובהכי ניחא דלעיל שם מקשי' תוס' הא בפ"ק דקידושין יליף ממושבותיכם לקובעו חובה בזה"ז. והיינו דלא כחד והניחו בקושי' ופה בשמעתין בקידושין תירצו דתרווייהו צריכא. אלא הוא הדבר אשר דברתי. דאם יש לחלק בין א"י לח"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים מנ"ל הא צריך חד קרא לח"ל בזמן שבה"מ קיים. אלא שהסוגי' בקידושין איכא למימר דאית לי' כולהו דרשות הסמיכות ובערב תאכלו מצות ומושבותיכם. אבל הך סוגי' דכל שעה דמוקי לר"ש הקרא דסמיכות לדרשה אחרינא ולר"י הקרא דבערב לדרשא אחרינא. ואי איתא לתלמודא לחלק כמו שתירצו התוס' ה"ל לש"ס שם לומר דלר"י תרווייהו צריכי למצה בזה"ז ודו"ק:
נמצא לשיטת מהרש"א עדיין קושי' עצמות יוסף במ"ע. מנ"ל גבי חלב בזה"ז ותרי קרא מושבותיכם חד לח"ל בזמן שבה"מ קיים וחד לא"י בזה"ז. אמנם כבר אמרנו וענינו דאם אמרינן עשה מצות פסח שבשבילה תכנס לא"י. והקריבו פסח במדבר א"א לומר שיטת מהרש"ל:
והנה וודאי למ"ד א"י מוחזקת היא מאבותינו ליתא להאי דרשה ביאה דכתיב גבי פסח עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לא"י הבטחה זו ל"ל. אלא שמצינו בברכות דף ד' ודוד מי הוי קרא לנפשי' חסיד הא כתיב לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים. ותני משמי' דר' יוסי למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה מובטח אני בך שאתם משלם שכר טוב לצדיקים לע"ל. אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. ומשני שמא יגרום החטא. נמצא לפ"ז שפיר אמרינן עשה מצוה זו שתכנוס לא"י ולא יגרום החטא. רק דכל זה ניחא אי לא חטא דוד במעשה דבת שבע. אבל אי אמרי' דחטא א"כ לא מוכח מהכא דאמרי' שמא יגרום החטא. אלא דאמר דוד לולא האמנתי דהיה מתיירא שמא לא עשה תשובה כהוגן:
והמפרשי תורה האריכו למעניתם תירץ על מעשה דבת שבע דקידושי' אמרי' לא הי' קידושין דבת שבע קטנה היתה. וקידושי קטנה לא תפסי דחיישי' שמא איילונית היא. ובתוס' הקשה אמאי אמרינן כל שאינו שהה שלשים יום באדם ספיקא הוי. אמאי לא אזלי' בתר רוב נשים שוולד מעליא ילדן. ואמר ר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו. אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ"מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמירין בי':
והשתא יובן א"ל רב משרשי' שריתו ע"כ מטעם דאזלינן בתר רוב נשים. דוולד מעלי' מולדין ולא חיישינן למיעוט אפי' למיעוט מצוי מכ"ש דלא אזלינן למיעוט לומר איילונית היא א"כ אין תירץ לדוד. וא"כ לא מוכח דאמרי' שמא יגרום החטא. וא"כ גבי פסח לא אמרי' לדרוש עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לא"י. וצריכין גבי מצה תלתא קראי עד שידעינן מנייהו מצה בח"ל בזה"ז. וא"כ גבי חלב דלא הוי אלא תרי קראי צ"ל דחלב בזה"ז בח"ל שרי. וזהו שאמר יהא רעוא שיתירו אף תרבא:
והשתא נבא אל עין רחובות המים אשרי תמימי דרך. דלפי מה שאמרינן דדרשינן טעמי' דקרא כר"ש וכמו שמצינו במפרשי התורה הטעם על איסור חלב ודם דהוי כמו משתמש בשרביטו של מלך. וא"כ הא דכתיב בכל מושבותיכם בחלב ובדם מיותר חד לח"ל בזה"ז וחד לח"ל בזמן שבה"מ קיים. אבל הם לא שאלו א"כ קושי' עצמות יוסף במ"ע:
אמנם יש לאלקי מילין ליישב קו' ע"י בשיטת מהרש"א ע"ד אחר והוא דסוגי' דקידושין ס"ל דבכל מושבותיכם בזה"ז משמע. וכ"ת א"כ בערב תאכלו מצות ל"ל. משום דמדכתיב חיובא גבי מצה בזה"ז נדייק מיני' הא מרור לא. ואי לא כתיב אלא חד מושבותיכם הוי דייק מיני' מרור בזמה"ז אבל לא בזמן בהמ"ק בח"ל. דהוי מוקי במסתבר. להכי כתיב בערב תאכלו מצות לדייק מיני' אפי' בח"ל בזמן הבית אינו חייב במרור. וא"כ קושי' ע"י ממילא מתורץ דבכל מושבותיכם משמע אפי' ח"ל בזה"ז. וא"כ אכתי יש לחלק בזה"ז בין א"י וח"ל כסברת מהרש"ל. וע"כ תאמר דפסח לאו תלוי בארץ מקרי דהא הקריבו במדבר. וא"ת ביאה דכתי' גבי פסח ל"ל ע"כ צ"ל כתי' תוס' עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לא"י. וכשניתן להם התורה לא שאלו מה שכר תתן לנו וא"ת ביאת א"י כדכתיב לתת להם נחלת גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתו ינצורו. האי פסח הוי שכר א"י וא"כ קשה בממ"נ מש"ה תמימים הם.
פרשת צו
בתנחומא צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה. מה כתיב למעלה מן הענין והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל. ואח"כ אומר זאת תורת העולה. אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול מן האדם כלום. למה כי אני ה' שונא גזל בעולה. ואימתי אתה מעלה עולה כשתנקה ידך מן הגזל. וצריכין לבאר למה פרט הכתוב שנאת גזל בעולה יותר מכל שאר הקרבנות. הרי לענין גזל כל קרבנות שוין כמו שמסיים המדרש אח"כ ממי אתה למד מאדם הראשון שלא הקריב מן הגזל. הה"ד אדם כי יקריב מכם קרבן:
בהקדים מה דאמרינן בב"ק דף ס"ו קרבנו ולא הגזול. ה"ד אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני וקשי' לרבא. אמר לך רבא דאיירי דגזל קרבן דחברי'. ופי' רש"י לעולם לפני יאוש איצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל אפי' לבעלי' הראשוני' וע"ז הקשו תוס' דהא אמרינן לקמן גבי גנב שאם שחט תמימים בפנים לשם בעלים ראשוני' יחזרו קרן לבעלים. ל"א פירש"י דאיירי לאחר יאוש ולא קני' דקרבן אינה נגזלת דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתא. והקשה תוס' ע"ז ל"ל קרא דאי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום. ואי בעולה ושלמי' הא אמרי' בפסחי' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. והניחו בתימה:
ונראה לתרץ עם מה דאמרינן לקמן דף ע"ח אם אמר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו לרבנן דאמרו אם אמר הרי עלי עולה יביא כבש ולר"א יביא תור או בן יונה. אם בא א' וגנב השור גנב פטר נפשו בכבש לרבנן או בעוף לר"א. וכת' הראב"ד דוודאי אם השור בעין צריך להחזיר לבעליו וגנב אין יכול ליקח לעצמו או להביא אותו שור לקרבן. מעתה מיושב קושי' תוס' דצריך לימוד קרבנו ולא מן הגזל. וזה אין שייך רק בעולת נדבה. מש"ה הזהיר הקרא זאת תורת העולה אפי' בגוונא דא:
בפסוק וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. פי' רש"י לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר לאחר יום ולילה הבא אחריו דהיינו בעמוד השחר דלמחר. עיין במזרחי שהקשה שם וא"ת מפני מה הצריכה תורה שבירה ומריקה והלא לא נעשה בליעתן נותר אלא בבוקר כדכתיב לא יניח ממנו עד בוקר ובבקר כבר עברה עליה לילה. ולמ"ד לינת לילה פוגמת הלא נותן טעם לפגם הוא ומותר וליכא למימר דמיירי באותם שבשלו בהם בלילה לינת לילה אינה פוגמת אלא כולה ולא במקצתה דקרא סתמא קאמר אפילו לא בישל בלילה י"ל למ"ד לינת לילה פוגמת בין בשלו בה בלילה בין לא בישלו בה כל זמן שלא עברה עליה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא. וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגימה ונותר באין כאחד ולא קדמה בהן פגימה לאיסור נותר הוו להו כמו נותני' טעם לשבח וצריכה שביר' ומריקה עכ"ל המזרחי:
והנה וודאי לפי מש"כ טי"ד סי' קכ"ד דנותן טעם לפגם אינו מותר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור גזירה אינו ב"י אטו ב"י א"כ קושי' המזרחי ולא כלום. י"ל דזה חומרא עשהו רבנן. אבל בדאורייתא לא שייך גזרה. והמזרחי קושייתו קאי על התורה מ"ט צריכה שבירה ומריקה ודו"ק:
אבל דבריו תמוהי' בעיני דבטור י"ד סי' קכ"א הביא דעת בעל העיטור שכתב וז"ל אי לא מסתפינא מרבוותא ה"א דאפילו כלי חרס בקדרה דלאו בת יומא כיון דאיסורא דרבנן מגעילה שלשה פעמים ודיו והביא ראיה מן הירושלמי וכ"כ הרשב"א וסיום דבריו דאפשר דלא הקילו אלא בספק של דבריהם שאין להם עיקר וכתב ב"י ירושלמי זה הוא בפ' אחרון של מסכת תרומות דגרסי' התם תני ר' חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה התרומה מגעילה ג"פ בחמין ודיו א"ר אבא ואין למדין ממנה לענין נבילה אמר ר"י קשיתי קומי רבא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואתמר כן אמר כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות ע"כ:
א"כ לפ"ז קשה על המזרחי דהבעל עיטור רצה להביא ראי' מן הירושלמי גבי קדרות של חרס ואמר אי לא מסתפינא מרבוותא ובירושלמי מסיק דאינו מותר אלא איסור דבריהם אבל באיסור דאורייתא אסור אפי' שהוא מדרבנן אם יש לו עיקר מדאורייתא. ונותר איסור כרת דאוריי' והיאך אסיק אדעתי' דלא צריך שביר' ומריקה ושטיפה. ועוד שם הביא ב"י בשם רשב"א שמקשה. דמשמע בפ' הקומץ דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן ואפ"ה אמרי' בפינכא דאימלח בה בשרא ותברא. ואמאי לימא ליעבד בי' הגעלה א"כ משמע אע"ג דאיסור מדרבנן נמי אסור להגעיל כלי חרס ומתרץ ואפשר דכיון דבעי הגעלה שלשה זימני לא משהו לה דלמא פשע בנתיים. ותדע דאי לא לשהיי' ויחזרנה לכבשונות אלא מפני שטורח הוא ואינו מצוי חושש שמא יפשע וישתמש בה בנתים ע"כ לשון תשובת הרשב"א:
והשתא קשה על המזרחי בממ"נ אם סבר תי' הרשב"א א"כ קושייתו אינו אמאי צריך שבירה ומריקה לעביד הגעלה דהוא טורח גדול. ואי לא סבר תי' הרשב"א קושי' הרשב"א במקומו עומדת וק"ל וצ"ע:
ועל כל זה יש לי להקשות מיני' ובי' על המזרחי דגרסי' בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ו ע"ב ת"ר חטאת אין לי אלא חטאת. שאר קדשים מניין ת"ל קדש קדשים היא יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה ולא תרומה דברי ר' יהודא ור' שמעון או' קדשי קדשי' טעונין מריקה ושטיפה וקדשים קלים אינם טעונין מריקה ושטיפה דכתי' קודש קדשי'. ור"י מ"ט מדאיצטריך אותה למעט תרומה מכלל דקדשי' קלי' טעוני' מריקה ושטיפה דאלת"ה לא לכתוב אותה ואנא ידענא מיעוט דתרומה מכח כ"ש. ור"ש אמר לך האי אותה ולא פסולה וכו'. והנה יש לי להקשות אליבא דכ"ע בין למ"ד לינת לילה פוגמת ובין למ"ד מעת לעת פוגמת קשה הלא משנה ערוכה שלמים קדשים קלים שחיטתן וכו'. נאכל לשני ימים ולילה. א"כ אימת נעשה נותר לאחר שני ימים ולילה ובאותו פעם כבר נפגם לכ"ע וא"כ קשה למה צריך לר"י מריקה ושטיפה גבי קדשים קלים ולר"ש למה צריך מיעוט קדשי קדשים למעט קדשים קלים. ואין לומר דהקרא איירי כגון אם בישל בו תוך שני ימים ולילה הלא סתמא כסברת המזרחי כקושייתו וע"כ צ"ל כתירוצו שכתבתי לעיל דלסברתו מ"מ קשי' כדאמרן:
ומיהו נראה ליישב זאת הקושי' דהאי פלוגתא דר"ש ור"י איירי בקדשים קלים היינו תודה ואיל נזיר שהמה נמי מיקרי קדשי' קלי' כמ"ש במשנת וי"ו פ' איזהו מקומן והמה נאכלין ליום ולילה אחד. וא"כ תירוצו של המזרחי נמי על זה ודו"ק. הגם שזה דוחק דסתמא קאמר קדשים קלים:
אבל מ"מ קשה לפי סברת המזרחי דקאמר בדף צ"ז שם בזבחים ר' טרפון אומר בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל. ומסיק שם בגמרא טעמא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ופירש"י מתוך שהשלמים מרובין אין בלוע שלה נעשה נותר שהרי זמן שלמים לשני ימים וכי מבשל בי' שלמים וכו'. וא"כ קשה דע"כ ר"ט מקדשים קלים איירי דאינו אלא לשני ימים וא"כ קשה למה אמר למלתי' ברגל ה"ל לומר אפי' בשאר ימים נמי אין צריך שטיפה ומריקה דהוי נותן טעם לפגם רק זה קושי' לבד על המזרחי יש לדחות דהכי מקשי המזרחי למה צריך שבירה ומריקה להוי סגי בהגעלה וא"כ לק"מ על ר"ט דר"ט רצה לומר מלתי' אפי' שלא צריך הגעלה. אבל קשה לפ"ז אם מקשה המזרחי דהגעלה מיהת בעי קשה קושי' דלעיל דהלא מקשה קו' הרשב"א מכל הבשר דף קי"א בהאי פינכא דאימלח בה בשרא ותברא ואמאי ליעבד כו' וצריך לתרץ כתי' הרשב"א דלמא משהי ולא הגעיל מכח טרחא א"כ לא מקשה כלום דלמה צריך שבירה ומריקה הלא הוי נותן טעם לפגם ולעביד הגעלה דלמא משהי וצריך לומר דקושי' המזרחי קאי למה צריך שבירה ומריקה וגם הגעלה נמי לא א"כ הדרי קושי' לדוכתי' מכח ר"ט ודו"ק. וצ"ע על המזרחי:
ומעתה נבוא לבאר קושי' התוס' י"ט שהקשה קושי' נפלאה על הרמב"ם במשנה ז' פרק דם חטאת אחד שבישל בה קדשי קדשי' וא' קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה רש"א קדשי' קלים אינם צריכין מריקה ושטיפה מפרשי' בגמ' דאיהו איצטריך אותה פרט לפסולה שאין דמה טעון כיבוס אפי' שהי' לה שעת הכושר. והשתא לת"ק דהכא כי היתה לה שעת הכושר צריך כיבוס ומתני' דלעיל דכתוב דם חטאת פסולה אינה טעונה כיבוס דלא כת"ק. ומפני כן אני תמה על הרמב"ם בפ"ח מהל' מעשה קרבנות פסק לסתמא דלעיל דפסולה אין צריך כיבוס ופסק נמי לדברי ת"ק דהכא ע"כ קושי' התיו"ט. ובאמת קושי' זאת תמוה. והברכת הזבח רוצה לתרץ בדוחק דמאותה תרתי ש"מ ע"ש. זה דוחק גדול דא"כ היאך קאמר הגמ' ור"י מ"ט מדאיצטריך אותה דלמא אותה בא למעט חטאת פסולה. אצ"ל דר"י לא סבר הא. ועוד דאפושי פלוגתא לא מפיש. לפי פירושו הוי ג' מחלוקות בדבר. לכך לבי אומר לי ליישב דברי זאת ואמרתי' דה"פ. ופירוש אחר יהי' בגמרא איפוך מדעת המזרחי שפרשתי לעיל:
דודאי בתודה ואיל נזיר קדשי' קלי' דנאכלין ליום ולילה עד חצות כמו חטאת בהא לא פליג ר"י עם ר"ש דכ"ע מודה דצריך שטיפה ומריקה כמו חטאת דמ"ש חטאת מהך אלא פלוגתייהו קאי בקדשי' קלי' דנאכלין לשני ימים כגון שלמים ובכור ומעשר. דבכה"ג אמר ר"י אפי' קדשי' קלים צריכין שטיפה ומריקה. וא"ת הרי הוי נותן טעם לפגם דמ"מ הגעלה בעי וצריך שהי' והוכיח ר"י הך סברא מדאיצטריך אותה. וע"ז פליג ר"ש דאותה צריך לדם חטאת פסולה וא"כ קדשים קלי' אינו טעונה שטיפ' ומריקה דנותן טעם לפגם הוא ואין צריך הגעלה וא"כ ליכא למיחש דלמא משהי להו. ומעתה קושי' רש"י מה שהקשה במתני' על ר"ש והלא מ"מ נותר הוי וצריך לתרץ דהגעלה מיהא בעי. אבל השתא מתורץ בטוב טעם. דלא הוי נותר דהוי נותן טעם לפגם. וא"כ שפיר מיושב השתא דברי רמב"ם. דוודאי רמב"ם פסק כר"ש דצריך אותה לדם חטאת פסולה כסתמא דמתניתן. וגם משנה ח' אתי' אליבא דר"ש. והאי דכתיב הרמב"ם א' קדשי קדשים וא' קדשים קלים טעונים שטיפה ומריקה איירי בקדשים קלים דאינו נאכלין אלא ליום ולילה א' דבהא לא פליג ר"ש דר"ש לא פליג אלא אקדשים קלים דאינו נאכלין אלא לשני ימים ולילה דהוי נותן טעם לפגם. ודו"ק:
ומעתה אפשר לומר דרמב"ם קאמר מלתי' אפי' בשאר קדשים קלים נמי צריך מריקה ושטיפה בשלמא בגמרא קאמר ר"ש כולה מלתי' בקרא דבקרא קמפילגי ר"י ור"ש. אבל אנן אע"ג דהוי נותן טעם לפגם אין רשאי לכתחלה להשתמש בו כדכתב הטור סי' קכ"ב ובסוגי' דגמרא דף ע"ו בע"ז ודו"ק:
פרשת שמיני
במדרש וידום אהרן. מאי הוי לי' למימר ביום השמיני ימול. וזה המדרש תמוה באזני רואים ושומעים:
ונראה בהקדי' סוגי' דיומא דף נ"ג כתיב כי בענן אראה על הכפור'. וכתיב וכסה ענן הקטורת את הכפורת להורות אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר א' וכל סממניה חייב מיתה. ופריך הש"ס קרא לקרא ומשני רב ששת חד קרא לאוהל מועד שבמדבר. וחד קרא לשילה ולבית עולמים. ועוד משני חד ליום כיפורים וחד קרא לשאר ימות השנה. רב אשי אמר חד למצוה וחד לעכב. רבא אמר חדא קרא לעונש וחדא קרא לאזהרה:
תניא ר"א ולא ימות עונש. כי בענן אראה אזהרה. יכול יהיו שניהם אמורי' קודם מיתת בני אהרן ת"ל אחרי מות שני בני אהרן. יכול יהיו שניהם אמורי' אחר מיתות בני אהרן ת"ל כי בענן אראה על הכפורת. מאי תלמודא אמר קרא כי בענן אראה ועדיין לא נראה. ופריך ואלא מ"ט איענש. כדתני' ר"א אומר לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני רבן משה:
מדפריך התלמודא על ר' אליעזר ולא פריך מקודם משום דלכל הנך אמוראי דלעיל ס"ל דתרווייהו קראי נאמרו קודם מיתות בני אהרן ונענשו משום איסור מעלה עשן. אבל לר"א פריך שפיר. וזהו שפירש"י יכול תרתי קראי נאמרו קודם מיתות בני אהרן. ונאמר שבעון מעלה עשן. שלא נתנו מתו. והקשה תוס' מה איצטריך קרא לעכב הא חקה כתיב בפרשה וי"ל דחקה לא כתיב אלא איום כפורי'. ואין זה תירוץ דמעיקרא קאמר דחד קרא לשאר ימות השנה. והשתא קאמר דתרווייהו בין בי"כ ובין שאר ימות השנה:
והנה בגמ' פריך על תירץ רב ששת דמצריך קרא לבית עולמי' הא כתיב וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם. ופי' רש"י ר"ל כל מקום שאני שוכן. אתם. והנה פסוק וכן יעשה לאוהל מועד נאמר אחר מיתות בני אהרן. א"כ וודאי אהרן ה"ל למימר כיון דמצריך הני תרי קראי חד למשכן וחד לבית עולמים א"כ אין לנו קרא מיותר. לעכב בשאר ימות השנה. ומעשה דנדב ואביהו הוי בשאר ימות השנה ומעלה עשן לא שייך לקטורת רק דהוי ביאה ריקנית ואינו אלא למצוה ולא לעכב לא הוי ביאה ריקנית:
אך דבריש עירובין משני משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן. ופי' שם מהר"ם בחידושיו לשנוי דא לא איצטריך תרי קראי למשכן ולבית עולמים:
והנה רש"י פי' בפ' כי תשא אך את שבתותי תשמרו אעפ"י שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחו כל אכין ורקין מיעוטין. והקשה עליו הרמב"ן דהא ביומא דף פ"ה אמר ר' יוחנן מנין שפיקוח נפש דוחה שבת דכתיב אך את שבתותי תשמרו יכול לכל ת"ל אך חלק לפקוח נפש אין צריך לשמור השבת. א"כ מנין לנו שבנין המשכן אינו דוחה שבת צ"ל דילפינן כדאיתא בתורת כהנים יכול בנין בית המקדש דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. וא"כ ע"כ צ"ל דילפינן משכן ממקדש. א"כ ל"ל להצריך קרא על בית עולמים כי בענן ע"כ לעיכוב. א"כ הוי ביאה ריקנית. ע"ז אמר המדרש דה"ל למימר ביום השמיני ימול. ודרש רבב"ע שם ביומא דף פ"ה שפקוח נפש דוחה שבת ק"ו ממילה. וא"כ אייתר אך את שבתתי תשמרו שמלאכת המשכן אינו דוחה שבת וא"כ לא יליף משכן ממקדש. וצריך חד קרא כי בענן לבית עולמים. ואין במעלה עשן רק חד קרא למצוה. ואם חיסר מעלה עשן אין בו עיכוב ולא הוי ביאה ריקנית. ומ"מ וידום אהרן ואמר צדיק הוא ה' ודו"ק:
פרשת תזריע
במדרש אשה כי תזריע וילדה זכר הדא היא דכתיב אחור וקדם צרתני אמר ר' ישמעאל בר' תנחום אחור לכל המעשים וקודם לכל העונשין:
כי המפרשים נותנים טעם לשבח למה תלה הכתוב נקבות באב והזכרים באשה. מפני שיש בזרע האשה כח גנז והוא כח הזכר. ולהיפך בזרע האיש. כי האשה מאיש לקחה. נמצא בתחילת הבריאה נאצל האשה מן האדם כי היא הית' בכחו. ובאשר שבאתה מן זכר לכך היא מזרעת זכר. וכמו שהיתה תחלת הבריאה. וכל זה אם נאמר שנבראת מן צלע יתירה. אמנם אם דו פרצופין נברא אין טעם זה עולה. ובגמרא דעירובין דרשו חז"ל אחור וקדם צרתני דדו פרצופין נברא. ומעתה מאליו יקרא באשר דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר ש"מ דלא דו פרצופי' נברא. א"כ הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני צ"ל דקאמר אחור למעשה בראשי' וקדם כנ"ל ודו"ק:
פרשת מצורע
מדרש ילמדנו ואשה כי יזוב זוב דמה ימי' רבים. ילמדנו רבינו מה שתישן נדה בבגדי' עם בעלה במטה אחת. ואף בעלה בבגדיו זה לצד אחד וזה לצד אחד. כך שנו חכמים אסור לשכוב אפי' זה בבגדיו וזו בבגדיה שאין נותנין פרצה הבשר ביותר לגנב שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורתי' וקשה חדא ששואל על נדה מה שתישן בבגדי'. ומציין שאלה זו על משפט הזבה. בפ' שלפניו ה"ל לקובעו שאלתו בפ' נדה ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה שם מקומה ומשפט אשה נדה:
ותו הך איבעי בעי להו בפ"ק דשבת דף י"ג. ופשיט לי' רב יוסף. מהך קרא דיחזקאל אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל. ואת אשת רעהו לא טימא. ואל אשה נדה לא קרב. מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשה נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. ובילמדינו אינו אוסר אלא מצד הרחקה. לגדר עריות. והניח הקישא דרב יוסף:
שם בגמרא אמר רב יוסף העוף עם הגבינה. ב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל. ומשני התם דליכא דיעות. ה"נ מסתברא דהיכא דאיכ' דיעות שאני דקתני סיפא רשב"ג אומר שני אכסנאי' על שלחן אחד זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה ואין חוששין. ולאו איתמר עלה וכו'. הבעל איבעי' דחה לרב יוסף ואמר ה"נ מסתברא א"כ ה"ל לפשוט האיבעי' דמותר היא בבגדי' והוא בבגדיו כיון דאיכא דיעות שרי כמו שני אכסנאים:
ותו קשה דפשיט רב יוסף בתר הכי ממתני' דקתני לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ומשני דהתם דיעות איכא ולא שינוי'. אמאי לא פשיט רב יוסף תיכף מתחלה מהך מתני' דלא יאכל שהיא בעצם וראשונה בסדר מועד. וליכא פלוגתא. ולמה פשיט מתחלה ממתני' דעדיות. וגם פלוגתא דב"ש וב"ה היא. אבל מתני' דלא יאכל. בהא לא פליג חד ומוסכמת בין לב"ש ובין לב"ה:
ונראה עם מה שכתב ר"ת בהך מעשה דתנא דבי אלי' ששאל בימי לבונך מאי. משום שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף ז' לראייתה. ואחת לסוף ימי ליבון. לכך הי' מיקל אותו איש. והנה מה דאבעי' להו נדה מהו שתיישן וכו' י"ל דאיבעי' להו בנדה דאוריי'. או אף גם בנדה דרבנן בימי ליבונה. לכך בתחלה לא מצי למפשט ממתניתין דלא יאכל הזב עם הזבה דעדיין האי בעי' במקומה עומדת בנדה דרבנן. ומתני' איירי בזבה דאוריי'. מש"ה פשיט רב יוסף מעוף דלא עולה אף שהוא מדרבנן. מכ"ש בנדה דאוריי'. אבל בתר דדחי לי' דאיכא דיעות שאני ה"נ מסתברא. וקשה לרב יוסף מאי איבעי לך תפשוט לך דשרי כמו שני אכסנאים דאיכא דיעות. וצ"ל ע"כ דהאי בעי' קאי בספיקא לאיסורא בנדה דאורייתא והתם בבשר עוף שרי דהוא מדרבנן. וא"כ ש"מ דאביי קאי בנדה דאורייתא. ע"כ עתה בא לפשוט ממתני' דלא יאכל הזב עם הזבה ודו"ק:
בנדה דף ס"א אמר רב התקין ר' בשדות ראתה יום א' תשב ששה והוא. שנים תשב ששה והן. (פירש"י שמא ראשון סוף זוב ושני תחלת נדה). שלש תשב שבעה נקיים שמא בימי זיבה עומדת ור' זירא אמר בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עלי' שבעה נקיי'. וקאמר שם שאינו אלא מנהגא. והיכי דאחמור אחמור. היכא דלא אחמור לא אחמור:
והשתא מבואר ואשה כי יזוב זוב דמה ימי' רבים. שהמה שלשה ימים. נמצא דהוי סגי בהאי תקנתא דאתקין רב בשדות. אך אנו מחמירין כחומרא דר' זירא. וטובלין לאחר ז' ימים ימי כדה כדין תורה. וימי ליבונה המה מצד חומרא. מהו ליישן באותו ימים היא בבגדי' והוא בבגדו. והיקישא דיחזקאל נדה לאשת איש היינו בנדה דאורייתא. אבל לדידן באותן ז' ימים דימי ליבונה מהו לישן. והשיב שמצד חומרא וגדר עריות. ראוי להחמיר שלא תישן:
פרשת אחרי מות
מדרש ילקוט סוף פ' מצורע וזרקתי עליכם מים טהורי' וטהרתם. אמר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. כטומאת הנדה ולא כטומאת המת. המת בבית אין כהן גדול נכנס. אבל נדה בבית כ"ג נכנס עמה בבית. יושב עמה על האסטווה. ובלבד שלא תהא מתנדנדת. (ומדרש הזה נעלם מהפוסקים בי"ד סי' קצ"ה. עיין בב"י ובהגהת רמ"א). כך אלו ישראל נמשלו כטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם. אבל כנדה נמשלו שהכהן עמה בבית ואין חושש כך השכינה שורה עם ישראל אע"פ שהם טמאים שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם. בשעה שהי' ישראל במצרים לא הוו נשותיה' רואו' מפני אימת מצרים שהי' עליהם. ואף משיצאו לא הי' רואות במדבר. שהשכינה הי' ביניהם. והנשים קבלו התורה תחילה כו' אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז הייתם מטהרין וחוזרין ומטמאין. אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם שלא תטמאו עולמות שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:
ביומא דף וי"ו איתא פלוגתא רב נחמן סבר טומאה הותרה בציבור. ורב ששת סבר טומאה דחוי' בציבור. ופריך הש"ס על רב ששת מהא דתניא ונשא אהרן את עון הקדשים. אם על עון פיגול כתיב לא ירצה אם על עון נותר כתי' לא יחשב הא אינו נושא אלא טומאה שהותרה מכללה בציבור. ומשני תנאי היא דתני' ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון. ר' יהודא אומר עודהו על מצחו מרצה. אין עודהו על מצחו אינו מרצה. אמר לו ר"ש כ"ג בי"ה יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה. א"ל ר"י הנח לכהן גדול ביה"כ שטומאה הותרה לו בציבור מכלל דר"ש סבר טומאה דחוי' בציבור:
והנה הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת מקדש פסק כרב ששת טומאה דחוי' בציבור. ובעי ציץ לרצויי. ושם פסק תו כר"י דוקא עודהו על מצחו מרצה. ואליבי' צ"ל טומאה הותרה בציבור. א"כ דברי הרמב"ם סתרי אהדדי. וכבר נתקשה בזה הר"י קורקס הובא בכסף משנה. ותי' בדוחק ע"ש:
ולי נראה בהבנת הרמב"ם. שמחלק. וודאי בכל עבודת אמרי' דחוי' בציבור זולת בעבודות יה"כ הואיל וכפרת כל ישראל תלוי' בו בזה היום אמרי' טומאה הותרה בציבור ודייק חילוק זה מדקאמר ר"י הנח לכ"ג ביה"כ שטומאה הותרה לו בציבור. אבל לשאר עבודת ציבור לא הותרה. והבריי' דעון קדשים הוא נושא שטומאה הותרה בציבור. מוקי לה בי"כ ולא בכל השנה:
ועפ"ז ניחא דפריך שם לרב נחמן מהי' מקריב פרים ואלים ש"מ דטומא' דחוי' בציבור. ומאי פריך הא יש לתרץ תנאי היא כמו שמשני לרב ששת. אבל אם יש חילוק בין י"כ לשאר עבודות השנה ניחא. דליכא לשנוי לרב נחמן תנאי היא והוא סבר כר"י דיומ' טומאה הותר' בציבור. דאיכא למפרך אימתי דאמר ר"י בי"כ אבל בשאר עבודות הציבור מנ"ל. משא"כ לר"ש שפיר קאמר אנא סבר כר' שמעון דאמר טומאה דחוי' בציבור אפילו בעבודות יה"כ ק"ו בשאר עבודות ציבור:
ועפ"ז מיושב דהא דפריך מיתבי הי' מקריב מנחת פרים ואלים וכו' מאי לאו פרים ואלים דחג ש"מ דטומאה דחוי' בציבור. ואח"כ קאמר מיתיבי ונשא אהרן כו' אלא עון טומאה שהותרה בציבור וקשי' לרב ששת. ולא פריך בלא"ה הברייתות אהדדי. דהא הא דקאמר אלא עון טומאה שהותרה הציבור היינו יה"כ. אבל פרים ואלים דחג טומאה דחוי' בציבור אבל השתא דמוקי לה כל הני ברייתות דס"ל בגוונא טומאה הותרה בציבור פריך שפיר מהך ברייתא דנושא עון ש"מ הותרה בציבור. וליכא למימר הך בטומאת יה"כ. מ"מ פריך מנלן לחלק בין י"כ לשאר ימים. ע"ז משני שפיר תנאי היא וס"ל כר"י דאמר הותרה בציבור הנח לי"כ. ש"מ דלא ס"ל הותרה אלא בי"כ ודו"ק:
ועפ"ז מיושב קושי' תוס' דף וי"ו ד"ה אמר רב תחליפא דפריך תלמודא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת. אמר רב תחליפא משמי' דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור. והקשה תוס' תימא דהא בזבחי' דף ל"ג קאמר מכלל דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחוי' בציבור. ולפי סברת הרמב"ם דיש לחלק בין עבודת י"כ לשאר עבודת ציבור ניחא:
ובהכי מתיישבת קו' תוס' בפסחים דף ע"ז ד"ה דלא אשכחן תנא דאית לי' טומא' הותרה בציבור אלא ר"י. והקשו מאי אולמא דר"ש טפי מדר"י. אדרבא אשכחן בפ' מי שהוציאוהו שר"י ור"ש הלכה כר"י. ותי' בדוחק. ולפי מה שכתבתי מיושב שפיר סברוה דכ"ע דחוי' בציבור דלא אשכחן תנא אלא ר"י. ומדר"י אין ראי' שס"ל טומאה הותרה בציבור דוקא ביה"כ. דאל"כ קשי' רבא אדרבא וכדאמרן:
וכיון שזכינו לדין. ישבתי עוד פסק רמב"ם שתמוה מאוד:
וזהו בפ"ה מהל' עבודות יה"כ ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת הימי' אלו שמא תמצא אשתו נדה. ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד. וקשה דהא בגמ' דף וי"ו ע"א מביתו למה פירש. תניא ר' יהודא בן בתירא שמא יבוא עליה ונמצא ספק נדה. וע"ק אם כחוש שמא תמצא אשתו וודאי נדה. מאי קאמר התם אמרוהו רבנן קמי' דרב חסדא כמאן כר"ע דאמר נדה מטמא את בועלה. ואמר להו רב חסדא אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי עלה דר"ע אלא באחר אחר. אבל בחד אחר מודו לי' ואי וודאי נדה לא הוי פריך מידי:
ונראה ליישב ע"פ מה שהקשה מהרש"א אמאי קאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה הל"ל שמא תמצא אשתו ודאי נדה בשנמצא על שלה אותיום דלכ"ע טמאה וודאי והניח בצ"ע. ואישתמיטי' דברי תוס' בנדה דף ט"ו ד"ה אדם שהקשו קושי' זו. ותירצו דהא לא שכיחא. וכוונתם דעל טומאה דלא שכיחו לא חיישינן להו. כמו שתי' רבינא על הא דפריך ועד שמפרישו מטומאת ביתו תפרישהו מטומאת מת. ומשני טומאת מת לא שכיחי טומאת ביתו שכיחו. אבל על שלה אותיום הוא ג"כ לא שכיחי ולא חיישינן לה:
כל זה ניחא לרבינא גם רב חסדא דהוא בעל מימרא טומאה דחוי' בציבור בפסחים דף ע"ח. אבל לרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה בציבור. ולא מחלק בין טומאה שכיחי או לא הקושי' במ"ע. ומ"ה הרמב"ם דפסק בי"כ טומאה הותרה בציבור כשינוי' דרבא ולא כרבינא. א"כ לדידי' מפרשינן משום חששא טומאה אפי' בלא שכיחי. והא דלא מפרשינן מטומאת מת. דשאני טומאת מת דהותרה בציבור בי"כ. מ"ה פסק שפיר שמא תמצא אשתו נדה. אף דהוא מלתא דלא שכיחי ודו"ק:
ועתה נבוא לבאר המאמר שהתחלנו. דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור איכא למימר האי קרא השוכן אתם בתוך טומאותם קאי אע"פ שהכהני' הי' טמאי'. מ"מ עבודת הקרבן הורצה. איברא למ"ד הותרה בציבור אפילו שיש טהורי' באותו משמר מ"מ עבדי בטומאה. ולא צריך ציץ לרצויי' ש"מ היתר גמור היא. ולא שייך לומר בתוך טומאותם. שאין שייך טומאת מת בציבור לענין הקרבת קרבנותיהם. אבל למ"ד דחוי' בציבור. אם יש כהנים טהורים כל מה שנוכל להדר אטהורי' מהדרינן. ומ"מ אי ליכא טהורים הורצ' שפיר איכא למימר דהקרא השוכן אתם בתוך טומאתם קאי עלה:
והנה פרישת שבעה ילפינן ממלואי' לדעת ר' יוחנן. ולפי דעת המד' לא הי' רואין דם נדה. א"כ קשה מביתו למה פירש. וכ"ת דבאמת במדבר לא היו פורשין מביתו דהא סתמא קתני במתני' שבעת ימים מפרישין כ"ג מביתו משמע שכך תמיד היתה. וליכא למימר דהא קתני בלשכת פלהדרין. מטונך זה הוא בבית שני. וכי תאמר דבבית ראשון לא היו פורשין מביתו. אף את"ל סומכין על הנס. כמו דאמרי' בעשרה ניסים שלא ראה כ"ג קרי ביה"כ ועכ"ז מפרישין. מ"מ מלתא דלא שכיחי הוי וטומאה דלא שכיחי לא חיישינן. וצ"ל כשינוי דרבא דמטומאת מת לא פרשינן דטומא' הותרה בציבור. וזהו כוונת המד'. השוכן אתם בתוך טומאותם. ואם תקשי לך אימא קרא קאי אטומאת מת שדחוי' בציבור. ז"א דטומאה הותרה בציבור. וע"ז מייתי ראי' דהא לא ראו דם במדבר. וא"כ מביתו למה פירש. וצ"ל דאפילו מטומאה דלא שכיחי נמי ניחוש. א"כ נפרישינהו מטומאת מת. וע"כ צ"ל כרבא טומאה הותרה בציבור:
אך עדיין יש לפקפק אימא דילפינן מסיני כמו שס"ל לריש לקיש. ובסיני וודאי פרישת מביתו זו אשתו הוי. חדא דהי' משה פירש מאשתו. ועוד שהי' בהר במחנה שכינה. אלא שביומא דף ד' א"ל ר"י לר"ל בשלמא לדידי דיליף ממלואי' היינו דתני' זה וזה מזין עליו כל שבעה מכל חטאת שהי' שם דהוי כמי הזאה במילואי'. אלא לדידך דילפת מסיני הזאת בסיני מי הוה. והקשה תוס' וא"ת והא הוי בסיני הזאת דם. דכתיב ויקח משה את הדם ויזרקהו על העם. וי"ל אותה הזאה לא היתה בשביל טהרה. אלא דם הברית הוי דכתיב הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם ע"כ. הנה לפי המדרש מוכח תי' תוס' דהא מצינו כל מעשה ידיו של משה רבינו לא בטלין לעולם. פרה אדומה שלו. שמן המשחה. גם המשכן. וחצוצרות. א"כ אם דם הטהרה היתה אותה הזאת לא היה בטלין. ע"ז מסיים הך דרשה. בעוה"ז הייתם מטהרין וחוזרי' ומטמאין. אבל לעתיד וכו'. ואי זריקה דטהרה הוי בדם שזרק משה רבינו לא היו חוזרין ומטמאין. אלא שמע מינה הדם הברית הוי. וא"כ אי אפשר למילף מסיני אלא ממילואי' וכדאמרן:
פרשת קדושים
א) קידושין דף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. לאו ג"ש גמורה דא"כ ליבעי מומחין. וקשה לי ה"ל להוכיח דע"כ לא ג"ש גמורה דהא לפי מ"ש תוס' בסמוך להכי כתיב שיבה לר"י הגלילי דאי לא כתיב שיבה. ה"א זקן וחכם. א"כ לרבנן אי ג"ש היא לא לכתוב שיבה לרבנן דמהתם יליף זקן וחכם. אש"מ דלא ג"ש גמורה היא. וה"א אי כתיב זקן לחוד ה"א זקן אשמאי כתירוץ הרא"ש:
ב) ועו"ק הא דקאמר תלמודא ות"ק אי ס"ד כר"י הגלילי א"כ נכתוב קרא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. ואמאי לא פריך נמי התלמודא ור"י הגלילי כמו דפריך ות"ק:
ג) ועו"ק קו' מהרש"א למה לא מקשין תוס' נמי לרבנן לכתוב זקן לחוד. ואי כתי' הראש דה"א אפי' זקן אשמאי כתי' הראש א"כ לר"י נמי נימא הכי:
ד) ועו"ק מה שמתרגם האונקלס מפי ר"א ור"י כדאיתא במגילה דף ג'. מן קדם דמסבר אורייתא תקום ותהדר פני סבא. אף שהרמב"ן פירש שהוא סובר שיבת התורה ולא שיבת היומי. עכ"פ למה לא מתרגם בחד מן שלשה תנאים בשמעתין. ובחר דרך אחרת:
ה) ועו"ק הא דקאמ' ות"ק משום דבעי למסמך זקן ויראת עדיין קשה ה"ל למכתב תקום והדרת פני זקן וסמיך זקן לויראת:
דברי תורה סתומים במקום אחד ופתוחים במקום אחר. ויתורץ הכל עפ"י מה שכתבו תוס' בב"מ דף ס"א ד"ה קרי בי' את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך קרי בי' הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכליך. והקשו תוס' א"כ מה אמרי רבנן הכא מ"ט לא אמרי כר"י הגלילי, דא"כ לכתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. וי"ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני. וצריכין לומר א"כ אמאי פריך ות"ק לכתוב מפני שיבה זקן תקום והדרת. ה"ל לרבנן להשיב דאין מפני מיושב על והדרת היינו בהא לשון קאי מפני על תקום. ומילתא והדרת מצוה בפני עצמה שצריך לעשות הידור לת"ח:
ועם דברים האלה מתורץ הכל. דר"י הגלילי לא חש להשיב ע"ז לכתוב תקום והדרת תקום והדרת. שס"ל כקו' תוס'. ולרבנן ס"ל כתי' תוס' א"כ מתורץ קו' מהרש"א לא לכתוב שיבה דלא שייך פני על קימה. ומתורץ דלא יכול תוס' להוכיח דלאו ג"ש דא"כ לא לכתוב שיבה דלא שייך תקום על פני:
והשתא מתורץ תרגום אונקלס שהוא פותר על שני בני אדם הקרא והוא ס"ל כתי' התוס' דלא שייך תקום על פני וא"כ קשה לכתוב תרי זימנא תקום והדרת. לכך פי' מפני שיבה תקום על חכם. והידור על סבא. אפי' זקן אשמאי אבל אין צריך קימה אלא הידור ודוק:
פרשת אמור
תורת כהני' פ' אמור וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. מלמד שהי' משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח. הלכות עצרת בעצרת. והלכות חג בחג. בלשון שהי' שומע בו בלשון הוא אומר להם לישראל. וכל הפרשיות נאמרו בלשון אחד. ולשון זה תמוה. ויש מגיהין ומוחקין תיבות הללו בלשון שהי' שומע בו עד גמירא:
ונראה ליישב דגרסינן בפסחים דף ע"ז ת"ר וידבר משה את מועדי ה' מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנא' בהן במועדו במועדו אפי' בשבת ואפי' בטומא'. שאר קרבנות ציבור מניין ת"ל בפ' פנחס אלה תעשו במועדיכם. מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי לחם הקרב עמו ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בכי ישראל הכתוב קובעו מועד א' לכולם. ע"כ. א"כ צריך ביאור מנ"ל לתורת כהנים הך דרשה מלמד שהי' משה אומר בישראל הלכות פסח בפסח:
ליישב אקדי' מה שהקשה תוס'. לחם הפני' מנ"ל דדחי שבת אומר ריב"א מדכתיב תמיד. והקשה מהרש"א מה דחיית שבת איכא בעריכתו. ואפשר לומר דאהקטרת בזיכין קאי. ואפשר שהי' בע"ש. וא"כ מאי משמע ממילת תמיד. בשלמא גבי תמיד או מנורה דהי' בכל יום דמשמעות תמיד בכל יום ואפי' בשבת. אבל תמיד דבזיכין לא הי' אלא ביום א' וע"ז כתיב תמיד אבל הי' בע"ש והניח בצ"ע:
ובמחילת כבודו נעלם ממנו סוגי' במנחות ד"נ חביתי כ"ג דוחה שבת מנ"ל אביי אמר סולת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמידין דדוחה שבת וק"ל:
תו הקשה מהרש"א ניליף כולהו מלחם הפני' דבזיכין דוחה שבת. וי"ל כדאמרינן בשמעתין דבזיכין באין להתיר לחם הפנים לכהני' ע"כ. ודבריו תמוהין דוודאי לחם הפנים לא אתי' מעומר ומשתי לחם דבאים ג"כ להתיר משום דאינהו באים להתיר חדש לכל ישראל. אבל בזיכין לא באין אלא להתיר לחם הפני' לכהני' לבדן. אבל קשה לא לכתוב וידבר משה את מועדי ה' על העומר ושתי לחם שבאין להתיר מק"ו מבזיכין:
ומעתה ניחא דרשות ת"כ שהי' משה אומר לישראל הלכות פסח מדכתי' וידבר משה את מועדי ה'. דאי לעומר ולשתי לחם ילפינן מלחם הפנים דכתיב תמיד גבי בזיכין דהרי הוא כתמידין. ובסוף מגילה ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום הל' פסח בפסח והל' חג בחג. וא"כ וודאי צוה הקב"ה על זה. כמו שעשה משה ויתנהגו בני ישראל אחריו. א"כ למה כתיב וידבר משה את מועדי ה' ה"ל למכתב וידבר ה' אל משה את מועדי ה' לאמר לישראל. ע"ז מסיים וודאי הקב"ה צוה כן למשה. אך בלשון שהי' שומע אומר להם לישראל. וכל הפרשיות כאמרו בלשון אחד. כי התורה שכתב משה הוא כמדבר לשלישי. ויבא משה. ויעש משה. ויגד משה. כי התורה כבר כתובה אלפי' שנה קודם בריאת עולם מבראשית עד לעיני כל ישראל. אך הקב"ה עשה לבוש מאותיות הללו. וזהו כל הפרשיות נאמרו בענין אחד:
פרשת בהר
בפסוק ועשה את התבואה לשלש שני' פי' רש"י לקצת ששית מניסן עד ר"ה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון וקצרו בניסן עכ"ל. נמצא דלא הוי אלא שני שנים מעת לעת. וקשה לי מהא דנדרים דף ס"א וקדשתם את שנת החמשים שנה שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת הנ"א. מכאן אמרו אבל אין עולה למנין שבוע. ר' יהודא אומר מונה שנת הנ"א. אמרו לו לר"י הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך ואין כאן אלא חמש. אמר להם כדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבוא' לשלש הרי כאן ארבע. אלא אי איכא לאוקמא בשאר שני שבוע דילי נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע עכ"ל הגמרא. וקשה מה הקשה ר' יהודא לרבנן אדרבה עם היובל הוי שלש שנים מעת לעת שמיטה ויובל וקצת ששית ומוצאי יובל. ואח"כ מצאתי בפי' הרמב"ן שבת"כ חד מ"ד מפרש לקרא הכי וצ"ע:
עוד להנ"ל
תהלים קפיטל ע"א אבוא בגבורו' ה' אלקי' אזכיר צדקתך לבדיך. יבואר ע"פ מה שכתב מהר"מ אלשיך על צוי שמטה וספרת לך שבע שבתות מדבר תורת ה' עם האדם. כי הוא יתברך אינו מזהיר את האדם בלתי אם אחר היותו בר עונשין שהוא בהגיעו אל שנת העשרי' וספרת לך אחר היותו בן עשרי' להנאתך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים שהם מ"ט שנים עד היותך בן ס"ט שנים. שנה א' קודם מיתתך כו' נמצא כי נשארה שנה אחת היא שנת החמשי' של המספר שהחלית מהיותך בן עשרים. והוא שנת השבעים. וזהו וקדשתם את שנת החמשים בלתי לה' לבדו בלתי עוסק רק בתורה ובמעשים טובים. הלא היא למה כי יובל היא כי היא שנה שיובילך בה מן העולם כד"א והוא לקברות יובל. לכן תהי' לכם כלו' לא תייגע בו לזולתך שהוא אם תטפול בו לסחורה וטובת העוה"ז כי אם במה שהוא לכם לעצמכם שתעמול בתורה ומצות שהוא לכם ולא לאחרי'. העתקתי מקצת דבריו לענייננו יעוין שם באריכו'. והנה לפי דבריו שהדמיון שנות האדם לקצב שביתת הארץ ומהארץ נלמדו. הנה סדר שמיטות ויובלות לאחר שעברו השמטה ויובל חוזר להיתרו הראשון בחרישה וקצירה קיץ וחורף לא ישבותו. א"כ לפי הנדון אם הגיע האדם לגבורות שהוא עשירית שמינית יחזור להיתירו הראשון. ויעסוק בצרכי העולם עם עסק התורה ומצות. לזה התחנן המשורר אבוא בגבורות ה'. ומ"מ אזכיר צדקתך לבדך. ולא אעסוק בעסקי דעוה"ז ואוסיף מחול על הקודש ודו"ק
פרשת בחקותי
פסחים דף ע' ע"ב תני' יהודא בן דורתאי פי' הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום. אמר אם יבוא אלי' ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו. תמהני על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון שהם חכמי' גדולי' ודרשני' גדולים. לא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה שבת. ופירש"י דקאי על חגיגת י"ד דס"ל דבא במרובה ובשבת. וצריך ביאור למה התמיה דווקא על שמעי' ואבטליון. ולא על שאר חכמי הדור בימים ההם:
יבואר ע"פ מה דאמרינן בפ' תמיד נשחט דף נ"ט רמי לי' רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. א"ל כבר רמי' ניהלי' רבי אבא בר חייא לר' אבוהו ושני לי' הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן. דחלבי שבת קריבין בי"ט. וכתבו תוס' בירושלמי דייק מקרא לא ילין חלב חגי כה"ג על חגיגת י"ד. ומוקי לה ר' אבוה בי"ד שחל להיות בשבת. ופריך דלא מצי לאוקמי בשבת דחגי כתיב. דהיינו חגיגה הבאה עם הפסח דלא דחי שבת כדאמר לקמן בפ' אלו דברים. ומפרש דה"ק שמרהו שלא יבא לידי בל ילין שיקריבהו מבע"י בשעה הראוי לו:
בתוס' דף ס"ו ד"ה מה מועדו אסיקו דסוגי' דריש אלו דברים מועדו לא משמע לי' אך בתמיד כתיב עולת שבת בשבתו מלבד עולת התמיד ש"מ דדחי שבת. ופסח דחי טומאה כדיליף איש כי יהי' טמא איש נדחה לפסח שני. אבל ציבור עבדי בטומאה. והדר יליף בג"ש מועדו מועדו זה מזה:
אבל בפ' כיצד צולין דף ע"ו ילפי הסוגי' דדחי טומא' ושבת ממשמועתי' דבמועדו והקשתי למאן דיליף ממשמעותי' דמועדו קשה לא לכתוב מועדו גבי פסח דלמה צריך אי למדחי טומאה כתיב בי' איש כי יהי' טמא. ואי למדחי שבת כבר נלמד מקרא לא ילין לבוקר זבח חג פסח דע"כ מוקי לה בי"ד שחל להיות בשבת. וע"כ צ"ל דלא דרשינן הקרא כשינויי דר' אבוהו. אלא שומריהו שלא יבא לידי בל ילין. ולפ"ז אין לנו ילפותא דחגיגת י"ד דחי שבת דיש לאוקומי הקרא לא ילין חלב חגי שמרהו שלא יבא לידי לא ילין. כל זה למאן דלא גמיר ג"ש. ויליף ממשמועתי'. אבל למאן דיליף ג"ש שפיר אית לן לאוקמי הקרא לא ילין לבקר זבח חג הפסח בי"ד שחל בשבת. וא"ת א"כ במועדו דכתיב גבי פסח למה אתי' י"ל כי היכי דנגמר שבת מפסח דתמיד דוחה טומאה מג"ש במועדו במועדו:
והנה בדף ס"ו אמר להן הלל מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון שהי' מקובל אצלם הג"ש במועדו במועדו:
וזה שאמר בן דורתאי תמהני דווקא על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון שלא אמרו להן לישראל דחגיגת י"ד דחי שבת מהא קרא דלא ילין חלב חגי. בשלמא על שאר חכמים דילפי ממשמעותי' דבמועדו אין לתמוה. דהמה מפרשי לא ילין חלב חגי שמרהו שלא יבא לידי בל ילין. וע"כ צריך לפרושי הכי כמו האי קרא לא ילין זבח חג הפסח. דא"א לאוקמי בי"ד שחל בשבת דא"כ קשה במועדו ל"ל. אבל על שמעי' ואבטליון תמהני דלדיהו שפיר מוקמינן תרווייהו קראי דלא ילין בי"ד שחל בשבת ומועדו צריך לג"ש ודו"ק:
ומה שאמר שהם דרשני' גדולי' יבואר פ' מה דאמרינן בשלהי מגילה דף למ"ד במשנה בפסח קורין בפ' מועדות של תורת כהנים. בשבועות שבעה שבועות. בר"ה בחדש השביעי. וביום ראשון של חג וכו' בחנוכה ובפורי' ובראש חדש שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. שיהיו קורין כל א' בזמנו:
ובגמרא ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענייני של יום הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג. ופי' מהרש"א בח"א שהבריי' למד ילפותא דא. דאי קאי על קריאת התורה לחוד הלא כבר כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם. וה"ל למכתב כאשר צוה ה'. אלא דמבעי האי קרא על שדורשין הלכות חג בחג. וקשה הלא צריך הקרא אלה מועדי ה' לעומר ושתי לחם דדחו שבת וליכא למימר דילפינן מביניהו דהא ע"כ צ"ל דיש פרכא דלא יוכל ללמוד אפי' משלשתן מפסח ותמיד ושאר קרבנות ציבור דידע התלמוד דיש לפרוך עליהן פרכא כל דהו כמ"ש תוס' דף ע"ז דלא יוכל משתיהן דידע להן פרכא כל דהו. וצ"ל דאפי' משלשתן ג"כ אית להו פרכא כל דהו. וא"כ מ"ש דילפותא דדורשין הלכות תג בחג. אע"כ צ"ל דס"ל לשמעי' ואבטליון דחגיגת י"ד נמי דחי שבת וא"כ ילפינן כל קרבנות ציבור משלשתן מחגיגת י"ד ומפסח ותמיד. ואייתי אלה מועדי ה' להך דרשה שדורשין הלכות חג בחג. וא"כ תמהו שפיר על שמעי' ואבטליון למה לא דרשו להן לישראל דחגיגה דוחה שבת ודו"ק:
פסחים דף ע"ב אמר ר' אילעא אמר קרא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה. שבעה שמונה הוו אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה שבת. כי אתא רבין אמר אמרתי לפני רבותי פעמי' שאי אתה מוצא אלא ששה. כגון שחל י"ט ראשון של חג בשבת. אמר אביי אבין תיכלא לימא כי הא מלתא שמונה ללא משכחת כלל. שבעה איתא ברוב שני'. ופירש"י אבין תיכלא קובר את בניו הי'. וצריך ביאור מה זה וכי חליל' לקינטר אמר אביי כך ואונאות דברים. ולהבין דברי חכמים וחידותם:
עפ"י מ"ש במ"ק דף י"ט שבת עולה ואין מפסיק. וכ' הטור טעם לשבח. דהא א"א לשבעה ימים בלא שבת. ואם שבת הי' מפסיק א"כ לעולם לא יהי' ז' ימים. והרמב"ן הרחיב תי' זה באומרו כיון דילפינן מקרא דאבילות שבעה מקרא והפכתי חגיכם לאבל דאבילות שבעה. ואם אי' דשבת מפסיק לא אשכחן כלל אבילות שבעה. א"כ הקרא למאי אתא. והקשה הב"ח הלא אפי' את"ל דשבת מפסיק אשכחן זיי"ן ימי' כגון שמת ביום א' ונקבר בו ביום דיום שביעי שלו חל בשבת ותי' דהיקישא מה חג שבעה אף אבל שבעה מקרא מלא דיבר הכתוב דברוב אבילות איכא שבעה, וזה שאמר אביי מי שקובר בניו ויודע מאבילות שנוהג כל שבעה ושבת עולה ואינו מפסיק. וקשה אמאי לא מפסיק. וכ"ת היקישא למאי אתא כגון שמת ביום א'. אצ"ל דהכתוב מיירי ברוב אבילות. וה"נ שבעה איתא ברוב שנים:
וע"פ דרך אחר אמינא ליישב קו' הרמב"ן והוא דהיקישא דקרא והפכתי חגיכם לאבל מה חג קרבן חגיגה. וקרבן חגיגה שבעה בלא שבת. אף אבל שבעה בלא שבת דעולה ואינו מפסיק. אבל לפי קושי' רבין חגיגה דוחה שבת היה לאבילות ג"כ נוהג בשבת. וזה שאמר אבין תיכלא דיודע דאין אבילות בשבת לימא כי הא מילתא הא ילפותא מקרבן חגיגה:
ונבאר מה שאמר ר' דורתאי אם יבא אלי' ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת. למה דווקא אלי' יאמר להם ולא ימצאו מענה בפיהם. בבבא מציעא דף קי"ד אי מסדרין להקדש כגון האומר הרי עלי מנה לבדק הבית. אילפא אמר אין מסדרין ק"ו מב"ח ומה ב"ח שמחזירין אין מסדרין הקדש שאין מחזירין אין דין שאין מסדרין. ור' יוחנן אמר מסדרין דכתיב נדר בערכך מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין. ואידך אילפא. ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא. מה ערכין נידון בכבודו אף הקדש נידון בכבודו עיין פי' רש"י:
אח"כ פריך ויסדרו בב"ח ק"ו מערכין. מה ערכין נידון בכבודו אף הקדש נידון בכבודו עיין פי' רש"י:
אח"כ פריך ויסדרו בב"ח ק"ו מערכין. מה ערכין שאין מחזירין מסדרין ב"ח שמחזירין אינו דין שמסדרין. אמר קרא ואם מך הוא מערכך הוא ולא ב"ח. ואידך כגומר מאן דסבר מסדרין לב"ח. האי עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. פירש"י אם העריך עצמו עני והעריש קודם שיעריכו הכהן אינו נידון בהשגת יד אלא נותן ערך עשיר:
והקשה בספר לחם אבירים מנ"ל למעט מן הוא ב"ח אימא למעוטי הקדש הא דאתי. ותרצתי דלק"מ דתוס' הקשו לאילפא דסבר אין מסדרין להקדש והיקש נדר בערכך לנידון בכבודו הוא דאתא. הא אין היקש למחצה. ונקיש ג"כ נדר לערכין דמסדרין. ותירצו דסברא דק"ו מבטל ההיקש כיון שנוכל להעמיד ההיקש לדבר אחר. מעתה לק"מ דאם נדרוש הוא ולא הקדש אבל ב"ח י"ל מסדרין מק"ו א"כ אין ללמוד הקדש מק"ו שאין מסדרין מב"ח דהא לב"ח מסדרין. א"כ אין היקש למחצה. וכתיב נדר בערכך הקדש כערכין מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדר:
והנה בגמ' אמר מ"ט דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר. והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים. אלא צאן זה פסח. בקר זו חגיגה. ואמר רחמנא וזבחת פסח כלו' מה זביחת פסח בשבת אף חגיגה. אמר רב אשי אכן טעמא דפרושי' ניקי ונפרוש אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאתא מנין למותר פסח שקרב שלמי' דכתיב מן הבקר שזהו קאי על מותר פסח. הנה בן דורתאי לא ידע האי דרשא דרב נחמן. אבל קשה הא משנה ערוכה פ' התודה במנחות דף ע"ב. מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יבא אלא מן החולין. ת"ל וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר. והלא פסח אינו בא אלא מן הכבשים. א"כ מה ת"ל צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין. אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. וא"כ צריכין קרא על הך דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. וצ"ל דבן דורתאי סבר דאין היקש למחצה. ודרשינן מן ההיקש מה פסח דוחה שבת אף חגיגה. ודרשינין נמי מהך היקישא מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין אף חגיגה שבא חובה אין בא אלא מן החולין:
תו אמרינן בב"מ דף קי"ד רבה בר אבוהו אשכחי' לאליהו א"ל מה שיסדרו לב"ח א"ל גמר מיכה מיכה מערכין. גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך. גבי ב"ח כתיב כי ימוך אחיך. וזה שאמר בן דורתאי אם יבוא אליהו דגמר ג"ש מיכה מיכה והוי קשה ל"ל ג"ש הא יש ללמוד מק"ו מערכין. וצ"ל דמק"ו לא נוכל למילף דהוי ממעט מתיבת הוא. קשה הא איכא למימר דממעט הקדש. אצ"ל דאין היקש למחצה והקדש נקיש לערכין כדכתיב נדר בערכך. א"כ אם יאמר לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת דהא אין היקש למחצה: