תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל
חומש דברים · פרשת וילך
בזוהר פ' זו. ויאמר אליהם בן מאה ועשרי' שנה אנכי היום. תנא אמר ר' יצחק משה לא גלי דא אלא בההוא יומא דהוי סליק מן עלמא. דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ההוא יומא ממש. ועם כל דא לא אמר עד דיהבו לי' רשותא. דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת:
וזהו דבר תימא במה שלא גילה שהוא בן מאה ועשרי' שנה עד דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. בסנהדרין דף כ"א אי' פלוגתא הא דכתיב וכתב לו את משנה התורה. חד אמר שצריך להיות למלך שני ספרי תורה. ולהדיוט אחד. ואידך מ"ד סבר דמלך אין צריך אלא אחד. והא דכתיב את משנה התורה כתב הראוי להשתנות. דכתיב וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורג' ארמית. וכתיב לא כהלין כתבא למקרי ופשרא להודעא למלכא. ש"מ דנשתנה הכתב בימי עזרא מ"ה לא יוכלו למקרי. ולהך מ"ד להדיוט אינו מחויב אפילו ס"ת יחידי. דאל"כ מה בין מלך להדיוט:
כתיב לא ידין רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרי' שנה. בשגם בגי' משה. רוחי זהו נשמתו של משה כדכתי' ורוח אלקי' מרחפת על פני המים זהו נשמתו של משה. וה"ק בזכות משה לא ידין שיהיו ימיו מאה ועשרי' שנה בזכותו אמתין להם מאה ועשרים שנה. ועוד יש פי' במד' בראשית לא ידין לוחי באדם קאי שלא יעמדו בתחיית המתי' שנאמר במלאכי ואת רוחי אתן בקרבכם:
ואני אומר דהנך ב' פירושים קשורים בשני תירוצי תוס' בקידושין דף ל"ז דקאמר התם בשלמא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתי' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקריב עומר והדר אכול. אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר. והקשה הר"ר אברהם בן עזרא היכי אמרי' ממחרת הפסח דהכא הוי י"ו בניסן שנקרב העומר. דלמא ממחרת הפסח היינו ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט"ו בניסן דהכי נמי אשכחן בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרי' והם יצאו בט"ו. ותי' ר"ת דהך דהכא היינו נמי בט"ו בניסן והכי פי' בקרא ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח היינו בט"ו מצות. וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו י"ו בניסן דאקריב עומר. דה"נ אשכחן י"ו דאיקרי בעצם היום הזה. דכתיב לחם וקלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה:
ור"י תירץ נהי דבעלמא ממחרת הפסח היינו ט"ו. הכא י"ל י"ו ולשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. דאל"כ אמאי איצטריך למימר מעיקרא לא אכיל הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא איקרב עומר אלא פשיטא דר"ל י"ו כו' עכ"ל:
נמצאנו למידן לתירץ ר"ת יש לפרש לא ידון דקאי אדור המבול כדעת המד' שלא יעמדו בתחיית המתים. אבל לתירץ ר"י אין לפרש כדעת המדרש דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד:
ומעתה יובן הזוהר. כל זמן שלא אמר לו הקב"ה ועתה כתבו לכם השירה. א"כ יש לומר הא דכתיב משנה התורה אינו אלא ס"ת חדא דמהיכי תיתי לומר שני ספרי תורת. וא"כ הא דכתיב משנה היינו דנשתנה הכתב כדכתיב ואת כתב הנשתוון. ולשון תורה ונביאים חד הוא. ולא ידין רוחי קאי אדור המבול שלא יעמדו בתחיית המתים. ומש"ה לא גינה משה שהוא בן מאה ועשרים שנה שמא יחי' יותר. אבל לאחר שאמר השם ועתה כתבו לכם השירה. נמצא דיחיד חייב בכתיבת ס"ת ומלך בעי שני ס"ת ומש"ה כתיב וכתב לו את משנה התורה. נמצנו למידן. דאין צריך לומר דלשון תורה ונביאים חד הוא. וא"כ לא קאי לא ידין אדור המבול בתחיי' המתי'. אלא דקאי על משה שיהי' ימיו מאה ועשרים שנה. לכך אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודו"ק היטיב: