אור ברסלב

תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל

חומש דברים

חומש במדבר

פרשת דברים

בבא קמא דף ל"ח אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' אפי' שכר שיחה נאה דאלו בכירה דקראו מואב א"ל הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא אבל אנגרי' שרי. צעירה דקאמרה בן עמי. א"ל הקב"ה למשה אל תצרם ואל תתגר בם כלל דאפי' אנגרי' לא תעביד בהו. ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה. דבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבעה דורות עובד. ישי. דוד. ושלמה. ואלו צעירה עד רחבעם דכתיב ושם אמו נעמי העמונית ע"כ:

ויש לדקדק דה"ל להקדים דברי ריב"ק שתנא הוא. ור"י הוא אמורא. ועוד בעצם וראשונ' ה"ל להקדים דרשות ריב"ק דהא ההריון היה מקדם טרם שילדו וקראו שמות לא כן כדין:

וליישב את זאת אקדים מאמר ביבמות דף ע"ו וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר בן מי זה הנער וכו' עד אישתק מיד ויאמר המלך שאל בן מי זה העלם יצא ושאל בבהמ"ד כו'. אמרו לי' עמוני ולא עמונית אקשי' לי' דואג כל הני קו' אישתקו. בעי לאכרוזי עלי' מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי וכתיב יתרא הישמעאלי מלמד שחגר חרבו כישמעאל כו' כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית כו'. מ"מ קשי' הכי תרגימו כל כבודה בת מלך פנימה ע"כ המאמר. ותמוה הלא כל הדרשות ידעו ודרשו בבהמ"ד. רק דקשי' להו דואג ה"ל להקדים נשים לקראת נשים. הי' לאבנר וליושבי בהמ"ד החכמים אלו. וכי לא ידעו לתרץ כל כבודה וכו' ומה שייך הכי תרגימו דוקא אחר שנולד לנו הלכה למשה מסיני יש לתרגם כך:

בסמ"ג מצות ל"ת סי' קי"ג הקשה היאך כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו' ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמי'. הלא מקרא מלא בפ' דברים בשלוח משה רבינו אל סיחון מלך חשבון אוכל בכסף תשברני ואכלתי כאשר עשו לי בני עשו והמואבי' היושבי' בער. ותי' הסמ"ג והרמב"ן כי הטעם על דבר אשר שכר עליך בלעם בן בעור קאי אמואב לחוד. וכשם שהטעם הזה. כך הטעם השני ע"ד אשר לא קדמו קאי אעמון לחוד. הנה החכמים הללו דרשו מקרא זה כמין חומר. אבל קשה טובא. שהוא נגד סוגי' דיבמות דקאמר אבנר שאני הכא דמפרש טעמא דקרא ע"ד אשר לא קדמו ש"מ דס"ל תלמודא דידן דהך קרא אשר לא קדמו קאי נמי אמואב:

ונראה ליישב דברי ראשונים ע"פ מה שכתבו תוס' שם כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות דברי ר"י ר"ש אומר ע"ד אשר לא קדמו איש דרכו לקדם כו' ע"כ. והקשו בתו' לר' יהודא תקשי לי' מצרי ולא מצרית. ואומר ר"י דגבי עמון ומואב ה"ל לקצר ולכתוב עמון ומואב. אבל מצרי אם הי' כותב מצרים הי' מאריך יותר. ומצר אין בו משמעות ע"כ. והקשה מהרש"א בח"א א"כ ה"ל לשנוי הכי על קושי' דואג אלא מעתה מצרי ולא מצרית:

ועוד זה שלישית שהקשה תוס' עוד שם והא דכתיב אדומי ולא כתיב אדום. אגב מצרי כתיב אדומי ע"כ. וא"כ לפ"ז קשה מנ"ל למד' התירא אעמוני' ומואבי'. אימא הא דכתיב עמוני ולא עמון דרשי' שפיר. אבל מואבית מנ"ל למד' אימא אגב עמוני כתב מואבי:

ומעתה אני אומר שקו' חדא פירוקא דאידך וזהו. כי מה שדקדק מהרש"א לדידי לק"מ דהא דאקשי דואג אלא מעתה מצרי ולא מצרית כוונתו נמי להקשות מאדומי ולא אדומית אלא דנקט רישא דקרא. וכ"מ סוגי' זו בכמה מקומות ומה תאמר אגב מצרי כתב אדומי. א"כ גבי מואב כמי נימא הכי אגב עמוני כתב מואבי. וע"ז השיב אבנר שינוי' חריפא שאני הכא דמפרש טעמא דקרא כו' ר"ל על עמונית. וא"כ הקרא עמוני ולא עמונית אך למותר. אע"כ צ"ל מואבי ולא מואבית ואגב מואבי כתב עמוני ודו"ק:

ומעתה אני אומר לא די שלא איתותב שיטת הסמ"ג והרמב"ן. אף גם אבי' ראי' לדבריהם. דאמר ר' שמעון במתני' מצרי ואדומי נקבותיהן מותרין מיד מק"ו ומה במקום שאסור את הזכרים עד עולם כגון עמון ומואב התיר להם נקבות מיד. מצרי ואדומי שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שיהיו הנקבו' מותרין מיד. וקשה מאי ק"ו דר"ש מה לעמון ומואב דמפרש טעמא דקרא ע"ד אשר לא קדמו ונשים אין דרכן לקדם וזהו דרשות ר"ש בעצמו. משא"כ גבי מצרי ואדומי שלא כתבה התורה שום טעם. ויש לאסור זכרים ונקבות. אע"כ צ"ל דר"ש ס"ל ג"כ דרשות מואבי ולא מואבית. אלא דהוי קשה מנ"ל למד' הכי אימא לא דרשו אלא בעמוני ולא עמונית ואיידי דעמוני כתב מואבי. ע"ז קאמר ר"ש ע"ד אשר לא קדמו וזה שייך בעמון וא"כ לא צריך עמוני ולא עמונית. אע"כ דרשינן מואבי ולא מואביות ואגב מואבי כתיב עמוני. וא"כ ר"ש דרש ק"ו ממואבי ולא מואבי' ודו"ק:

כל זה שאמרנו וענינו לשיטת הסמ"ג והרמב"ן אמנם בסנהדרין דף ק"ג אמר ר' יוסי בן קיסמא גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר ע"ד אשר לא קדמו. וצ"ל הא דכתיב כאשר עשו לי בני עשו והמואבים היושבים בער כמו שפירש"י והאבן עזרא שהמה לא קדמו רק ישראל קנו מהם במחיר כסף המהרש"ל הקשה היכי תרגימו כל כבודה בת מלך פנימה. וכי צנועות הוו הלא הפקירו את עצמם לזנות. אף כי לצאת לקראת נשים. אמנם לשיטת הסמ"ג ניחא דלא קאי ע"ד אשר לא קדמו אלא אעמון ולא אמואב והמה לא פרצו בעריות:

ועפ"ז מיושב היטב דוודאי בתחלה על קושי' דואג א"א לתרץ כל כבודה כקו' מהרש"ל. דהא ע"כ מוכח דקאי אתרווייהו הא דכתי' ע"ד אשר וגו' דאי קאי אעמון לחוד קשה תהוי נקבות מצרי ואדומית מותרות מק"ו דר"ש. ע"כ צ"ל דשאני התם דמפרש בי' טעמא דקרא ע"ד אשר לא קדמו וקאי אתרווייהו. אבל בתר דקא' עמשא כך מקובלני מבית דינא של שמואל הרמתי היינו הל"מ הך דרשה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. שפיר אית לן למימר כשיטת הסמ"ג דלא קאי טעמא דקרא אלא אעמון. ולא ק' נימא ק"ו דר"ש דאין דנין ק"ו מהלכה. ואם לא קאי טעמא דקרא רק אעמון. משני שפיר אעמון כל כבודה בת מלך פנימה ודו"ק:

וע"פ הרמז נוכל לומר שאמר חגר חרבו כישמעאל ולא כאדום שהוא שר החרב כברכתו על חרבך תחי'. דאדום לא ניחא בהלכה זו. דאי לא הוי הל"מ איה לן ק"ו דר"ש דנקבות דאדום מותרות מיד:

ועתה נבוא אל הביאור מאמר בב"ק שהתחלנו. איתא במד' רות מה שאמר בועז לרות ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו. אשר באת שמהרת ולא איחרת. יהי' משכורתך שלמה. רמז לה שבזכות הזה זכתה לראות נכדה שלמה יושב על כסא מלכות. מ"ה כתיב שלמה חסר יו"ד:

ובנזיר דף כ"ג על הא דאמר רות בת בנו של עגלון מלך מואב הקשו תוס' כשנחשוב שנותיו של איהוד שהרג את עגלון מלך מואב עד סוף ימי אבצון תמצא יותר ממאתים שנה. וכן יש להקשות על דרשות המד' באשר שמהרת זכתה לשלמה מה מהיר' זו שהי' יותר ממאתי' שנה:

וראיתי תי' על קו' תוס' בשם גדול א' ע"פ מ"ש במדרש על פסוק ותלכי אל עם אשר לא ידעת מתמול שלשום. אולי באת אלינו תמול שלשום לא היינו מקבלים אותך עכשיו נתחדשה הלכה בבה"מ מואבי ולא מואבית. ולפ"ז שפיר קאמר אשר מהרת כי מיד ששמעה דרשה זו באת להתגייר. ע"כ. אך כל זה ניחא אם נאמר דדרשה הוא ולא הל"מ. דאי הל"מ לא שייך לומר עכשיו נתחדשה הלכה:

הנה לכאורה קשה מנ"ל לר' יוחנן דאין מקפח שכר משום שיחה נאה. דלמא מש"ה גבי מואב אנגרי' מותר כי שתים רעות עשו ששכר את בלעם. וגם לא הקדים. משא"כ עמון לא הרשיע אלא באחת מש"ה אפי' אנגרי' אסור. וצ"ל דר"י ס"ל כשיטת הסמ"ג. וכ"ת אי ס"ל כשיטתו ק' נימא ק"ו דר"ש שמצרית ואדומית תהא מותרות. י"ל הוי הל"מ ואין דנין ק"ו מהלכה. וע"ז מייתי ראי' מדרשת ר"י בן קרחה דעל דרשה דידי' קשה מנ"ל לעולם יקדי'. והא דקדמה רות ארבע דורות משום שמהירה משכורתה שלמה שתראה שלמה יושב על כסא מלכות. אע"כ צ"ל דהל"מ היא ולא דרשה א"כ צדקו דברי ר"י ודו"ק היטיב:

אך לפ"ז קשה מאוד הך סוגי' דסנהדרין דף ק"ג ע"ב אמר ר' יוחנן משום ר"י בן קיסמ' גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. הא ר"י אומר אין הקב"ה מקפח שכר אפי' שכר שיחה נאה כדלעיל הא לר"י בן קיסמא איכא למימר דאנגרי' אסור בעמון דלא הוי אלא חד ריעותא. אבל מואב אית בהו שתי ריעותות. וכ"ת דזה משמי' דר"י קאמר ואיהו לא ס"ל. אבל קשה דקמסיים שם. ור' יוחנן דידי' קאמר גדולה לגימה שמרחק קרובי' וזהו עמון ומואב. ומקרב רחוקים זהו יתרו דאמר ר"י בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית. מהא שמעינן דר"י גופא ס"ל דעמון ומואב תרווייהו נתרחקו מדלא הקדימו לחם ומים:

ונראה לומר דזה כוונת ר"י אליבא דר"י בן קיסמא ק' מנ"ל ילפותא דאין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה. ע"ז מייתי דלר"י בן קיסמא צריך לסיי' מקרב רחוקי' מנ"ל מיתרו. דרש"י פי' קראן לו ויאכל לחם שמא ישא אחת מכם. כי אשה נקראת לחם כמו שאמר יוסף הצדיק איך אעשה הרעה הגדולה הזאת. וכל אשר לו כתן בידו ולא חשך וגו' ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כ"א הלחם אשר הוא אוכל. ואמר בלשון נקיי':

ובזה מתורץ קושי' מהרש"א בח"א הלא יתרו זכה לדבק בישראל מטעם שברח מעצת פרעה. וצ"ל דע"פ לגימה זאת זכה לגדולה שבני בניו יושבי' בלשכת גזית. מאחר ע"פ לגימא זו מה שאמר קראן לו ויאכל לחם. היינו שמא ישא אחת מכם. ואמר בלשון נקיי' ואין הקב"ה מקפח שכר אפי' שיחה נאה ודו"ק

פרשת ואתחנן

בפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה:

פירש"י בעת ההיא לאחר שכבשתי סיחון ועוג דמיתי שמא הותרה נדר. ע"ד שאמר הקב"ה ראה החילותי תת לפניך את סיחון ועוג. לשון החילות לשון הפרה כדכתיב לא יחל דברו. וצריך ביאור אם משה רבינו סבר שהותר הנדר מה השיבו ה' רב לך אין זו תשובה על טענתו:

ויבואר ע"פ מה שאמר משה בפ' דברי' וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה את הארץ זולתי כלב בן יפנה וגו' גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. הפסוק הזה תמוה מאוד שנראה שאז במרגלי' נגזר על משה שלא יכנוס לארץ. וזה לא ראינו שנזכר במעשה המרגלים. והרמב"ן ביקש ליישב ואמר ועוד הוספתם לחטוא פעם אחרת במי מריבה עד שמנעתם גם אותי לעבור ורצה להזכיר יחד עונש הנמנעים מלבוא אל הארץ ע"כ. מלבד שהוא דוחק. אך קשה עוד הלא בפ' זו אמר ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ואמר אל תוסף דבר אלי:

ובס' מעשה ה' פי' שבמרגלי' הי' שבועה על משה. ובענין מי מריבה נגזר שגם מלחמות סיחון ועוג לא יראה לא משה ולא אהרן ובאהרן נתקיימה הגזירה ובמשה הוחלה השבועה. וזה אתה החלות לשון לא יחל:

והנה לכאורה תמוה מאוד היאך מרומז שבועה זו במרגלי' על משה. עד שלבסוף פי' בעל הטורים אם יראה איש באנשים האלה ס"ת משה:

ואני אומר מה שאמר משה במרגלים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם מה שסופי תיבות מורים על משה היינו עי"כ נגזר בעון מרגלים שיתגלגלו ויניעם במדבר ארבעים שנה יום לשנה לסוף ארבעים הי' מליני' על משה מ' חסרון הבאר אחר מיתת מרים ויקצוף משה ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים והכה את הסלע וישבע ה' שלא יבא לארץ ואם לא חטאו במרגלים אז באו לארץ. ולא בא למשה קציפת הבאר מי מריבה. וזהו הפי' הפשוט במקרא. ולזה רמז משה בס"ת שם בשבועה ונכון:

וא"כ אלו דברי תפלות משה ואתחנן בעת ההיא הוא סבר הרמז משה בס"ת אם יראה איש באנשי' האלה ס"ת משה. אז נשבע ונכלל באותו שבועה כדעת ר' אלעזר. ואח"כ שבועת מי מריבה יהי' על סיחון ועוג. ולכך סבר הותר הנדר בעת ההיא לאחר כיבוש סיחון ועוג:

ע"ז השיבו הקב"ה רב לך. כלומר אינו כן. רק רב לך שנגזר עליך מאה ועשרי' שנה כדכתיב בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרי' שנה. וזה שרמזתי בס"ת משה. כי ע"י שיניעם במדבר ארבעים שנה עי"כ נשלמו שנותיו של משה ולא יכול לבו לארץ הקדושה. ולא הותר הנדר כי מעולם לא נשבע על סיחון ועוג:

פרשת עקב

מדרש פליאה הובא בס' צפנת פענח חדש בערך תשובה וז"ל. אדם שעשה עבירה וחזר בו ועשה תשובה מוחלין לו על כל עוונותיו. ולכך נקרא שבת הגדול ע"כ. מלבד שתמוה מאוד מאוד מאי האי דקאמר אדם שעשה עבירה. וב' מלות כפולות וחזר בו ועשה תשובה:

לתרץ ע"פ מה דאמרי' במס' ב"ק דף פ"ב חד מעשרה תקנות שתיקן עזרא שקורין בשני וחמישי. והקשו בתוס' מ"ש שתיקנו בשני וחמישי. וי"ל דאמרי' במדרש משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות אחרונות וירד בשני. ונתרצה לו המקום. ולפי שהי' עת רצון באותו עלי' וירידה קבעו ב' וה' ותו הקשו בתוס' וא"ת בשלמא לר"י דאמר בשבת פ' ר"ע דף פ"ז דסיון דהאי שתא הוי בא' בשבת ניחא דעלה בה' לפי חשבון אחד מלא. א' חסר דאם למ"ד באב יום ה' הוה אבל לרבנן דאמרי דביום ב' הי' ר"ח סיון נמצא יום למ"ד דאב ביום וי"ו. ותירצו התוס' דלרבנן בי"ז שרף את העגל ודן החוטאים ובו ביום עלה. ביום כ"ח אב ירד בהשכמה ופסל את הלוחות ובכ"ט באב שהי' יום ה' עלה:

ובס' תורת חיים הקשה על תי' זה היאך אפשר לומר שבאותו יום ששרף את העגל דן החוטאים ועלה הלא מקרא מלא הוא. ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם. והנה מוכח ע"כ כדברי ר' יוסי. דביום א' הי' ר"ח סיון:

וברמב"ן פ' כי תשא ז"ל. וראיתי בפרקי ר"א ר"י בן קרחה אומר מ' יום עשה משה בהר קורא מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר מ' יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בשבעה עשר בתמוז שיבר את הלוחות והרג חוטאי ישראל ועשה מ' יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ הכרית ע"ז מישראל והתקן כל שבנו במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר ולא יטעו עוד אחר ע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר וכן התקינו חכמים שיהו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה. ע"כ דברי האגדה. ולפ"ז אתי' שפיר אפילו לרבנן:

אך הרמב"ן טען ע"ז שאומר לא יבא זה כהוגן ממה שאמר ואתנפל לפני ה' את מ' יום ואת מ' לילה אשר התנפלתי כי אמר להשמיד אתכם. ואי אפשר שיהי' זה הכל במ' יום האחרונים אחר שנאמר לו פסל לך ועלה אלי ההרה. כי הי' ברצון וכבר ביטל להשמיד אתכם. יען לפי מה שכתבו תוס' בב"ק אמר ה' סלחתי כדבריך זה הי' ביום כיפורי' כי תשובה עם יום כיפור מכפר אין בה השגה מה שהשיג הרמב"ן:

אמנם אם נאמר אם אדם שב על חטאיו הקב"ה מכפר עליו תיכף. אפי' בלא יום כיפור. שפיר טען הרמב"ן:

וכבר הקדמנו שנקרא שבת הגדול. היינו לר' יוסי כמ"ש תוס' בשבת ד' פ"ז. וכדברי ר' יוסי מוכח מכח קו' תוס'. יען לפי דברי פרקי ר"א אין מקום לקושי' תוס' אך ע"ז יש השגת הרמב"ן. וכבר אמרנו שאין בו השגה אך אם נאמר דהתשובה מכפרת אפי' בלא י"כ. וזה שאמר אדם שעשה עבירה וחזר בו ועשה תשובה. מוחלין לו על כל עונותיו. והנה ישראל עשו תשובה שהורידו עדי' מעליהם כדאי' בזוהר שקבלו מיתה עליהם. גם כתתו העגל לעפר ונתחרטו בחרטה גמורה הקב"ה מוחל על כל עונותי' א"כ הא דכתיב ואתנפל שם ארבעים יום וגו' היינו אותו ארבעים יום בין לוחות ראשונות לאחרונות. ואי כדברי רבנן דר"י קו' תוס' במקומו עומדת. ואין לנו דרך אחר כ"א כדר"י ומ"ה נקרא שבת הגדול:

ועפ"ז ישבתי מאמר בפ' אין עומדין דף ל"ב. ויאמר ה' אל משה לך רד מאי לך רד אמר ר"א אמר לו הקב"ה לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. ועכשיו ישראל חנואו אתה ל"ל. מיד תשש כחו של משה ולא הי' בו כח לדבר. וכיון שאמר הרף ממני ואשמידם אמר משה דבר זה תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה וביקש רחמים. משל למלך שכעס על בנו. והיה מכהו מכה גדולה וכו'. ועתה הניחה לי וכו'. וצריך ביאור בתחלה מפרש הקרא מאוחר בפ' עקב כתיב הרף ממני ואח"כ מפרש סדר המקרא שהוא עומד בו בסדר כי תשא:

כי החזקוני פ' עקב מפרש החשבון שעלה משה למרום ביום א' סיון והשלימו המ' יום לפי חשבון ישראל בעש"ק י"ו תמוז ועשו את העגל בחצות היום. וביום השבת ירד ושיבר את הלוחות. וכ"כ בעל מגלה עמוקות. וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עש"ב נוטריקון ערב שבת במנחה שבעה עשר בתמוז. וא"כ לפ"ז קשה היאך הרג שלושת אלפי איש בשבת הא קיי"ל דמיתות ב"ד אין דוחה שבת. וי"ל דנלמד מכח קרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם. ופ' זו אמר משה לישראל בהקהל לאחר י"כ כמ"ש רש"י בפ' ויקהל. וקודם שנא' זה הקרא למדנו בק"ו דרציחה דוחה שבת:

ובמדרש פ' כי תשא לך רד ר' מאיר אומר מרדות הם צריכי'. ורבותינו אמרו מהו לך רד מרדות הם צריכי'. מסייע לי' לר' מאיר ותדע לך שכן הוא בא וראה כיון שירד משה מה אמר להם. ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי. ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו על יריכו. והיכן אתה מוצא שאמר לו כך. אלא מהו לך רד רדה בהם:

הנה צריך ביאור על מה תשש כחו של משה ולא הי' בו כח לדבר על מה ולמה וכי בשביל שירד מגדולתו:

הלא איש משה עניו מאוד. ולא רצה לקבל עליו להיות מנהיג לישראל. ומה חרדה גדולה שחרד עד שתשש כחו:

ונראה לפרש דכתי' בירמי' ט"ו ויאמר ה' אלי אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו ופי' רש"י שניהם נזקקו לבקש רחמי' על ישראל. ומתחילה החזירום למוטב ואח"כ התפלל עליהם ולא עלו על לבם להשיב אפי עד שהחזירום למוטב. משה אמר כה אמר ה' שמו איש חרבו על יריכו. ויזד על פני המים ואח"כ אמר אעלה אל ה' אולי אכפרה:

לכך תשש כחו של משה כיון שאמר לו לך רד מגדולתך. ואז אין בידו כח להענישם ולרדות אותם ומה יוכל להתפלל ולהשיב אפו של ה' כמו שאמר השם אל ירמיה. ויען אחר שאמר הקב"ה הרף מממי ואשמידם אין הדבר תלוי אלא בי וכו' ומה שאמר הקב"ה לך רד מגדולתך להיות יושב בשמים כמלאכי צבאות. מיד נתחזק בתפלה. כי אמר להשם שהוא ינקום נקמת ה' זובח לאלקים יחרם. וכן עשה:

והשתא יבואר שר' אלעזר דרש לך רד מגדולתך. אמאי לא דרש לך רד עשה מרדות בהם. וא"ת שהי' בשבת. השם התיר לו להרגם בשבת. או כאשר אמרתי דיש ללמוד מק"ו דרציחות ב"ד דוחה שבת. ע"ז מייתי ראי' שאין לו כח לדבר עד שאמר ה' הרף ממני. ואי אמר לו השם רדה בהם. א"כ אמאי תשש כחו של משה הלא היה יכול להתפלל בעד ישראל:

פרשת ראה

מדרש תנחומא ראה אנכי. אנכי שבחרתי בטובה. ראה היאך אני משונה מכל העולם. שלא יאמרו הבריות כשבא משה לברכן מיעט בברכתו. וכשבא לקללן הרבה קלליו. כיצד הקללות הם שלשים פסוקים חסר אחד. והברכות אחד עשרה. אמר ר"ש מי שהביט בהן מוצא שהברכות יתרות על הקללות. כיצד הברכות פתח בא' אם בחקתי תלכו. וסיים בתי"ו לפי שהברכות באות עליהם מא' עד תיו. והקללות באות מוי"ו ואם לא תשמעו. וסיים בה' ביד משה. בין וי"ו וה' אין כלום ע"כ המדרש:

ותמוה דמכללו משמע שבא להוציא שלא יתרעמו על משה שהאריך בתוכחתו וקיצר בברכתו. בברכות אינו אלא י"ג פסוקי' ובקללו' נ"ד פסוקי'. וסתם ולא פי' במה יתפייסו. אלא דמשמע מכח ומה שהוא יתברך משונה מכל העול'. ואין אומר במה שהוא משונה. עד שלפי השינוי מתיישב תרעומתם:

ונראה בהקדי' מה דאמרי' במגלה ד"כ אמר ר' חייא בר אבא מנצפך צופי' אמרו. ופריך והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ועוד האמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין. ומשני אין מהוי הוי. ולא ידעינן הי' בסוף תיבה וכו'. עד אלא שכחום וחזרו ויסדום. והקשו בתוס' משמע דפריך ועוד כדי שלא תימא אימא מנצפך צופים אמרו היינו בסתומות. ומאי תיקן אם קאי אסתומות כמי קשה והכתיב אלה המצות. והקשו בתוס' וישבו בדוחק:

ב הקשו המפרשי' מה דפריך והכתיב אלה המצות. הלא על שינוי הכתב לא קאי הך קרא דהא בימי עזרא נשתנה הכתב. (שלישית) דהתם בתמורה דף ט"ז מסיק דשלשה אלפי' הלכו' נשתכחו בימי אבלו של משה ומ"מ השיבו אלה המצות. א"כ בפתוחות וסתומות אי שייך אלה המצות מה מועיל שנשתכחו והדר יסדם. דהא שלשה אלפי' הלכות ג"כ נשתכח:

ונראה לתרץ דוודאי על שינוי הכתב לא שייך לפרוך מואלה המצות. ובזה מתורץ קו' שניי' ושלישית. אלא דהכי פריך. דראיתי במפרשי התורה מה דכתיב בסוף פ' בחקתי אלה המצות אשר צוה ה' אל בני ישראל. מצות בגי' תרי"ב. מ"ם צד"י ו"ו תי"ו. אשר צוה משה אל בני ישראל. אבל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמעו:

והנה הידוע מה שכתבו המדקדקים אותיות כמנפ"ץ באים אחר א"ב ת' ארבע מאות ד' מאות. מ"ם ששה מאות. נו"ן זיי"ן מאות פ' ח' מאות. צ' תשעה מאות והדר מתחיל אלף. ואם נאמר דמנצפך צופים אמרו קאי אאותיות פתוחות. א"כ לפנינו כתיב אלה המצות במ"ם פתוחה. נמצא מצות בגימ' אלף קל"ב. ולמה אין לחדש על תרי"ג יען אם אותיות סתומות קאמר צופים אמרו. המ"ם פתוחה בגי' שמונים עולה תרי"ב:

מה שאמר מנצפך צופים אמרו. ד' אותיות פשוטו' וך' הוא מן סתומות. ע"כ מסופק התלמודא אי כוונתו על אותיות פתוחות או על סתומות. להכי פריך אי על פתוחות קשה הא כתיב אלה המצות כדאמרן. א"ת שקאי אסתומות ול"ק מאלה המצות קשה הא מם וסמך בנס היו עומדין ודו"ק:

ועתה נבוא לביאור מד' שהתחלנו. מה שהשיב הקב"ה שהוא משונה מכל הבריות הכוונה. דאיתא במקובלים למטה אותיות א"ב כסדר שלנו. ולמעלה בהיפך. כי מפרשו בתשרי נברא עולם שיצאו מראשון כסדר תשר. וצירף אות יוד זהו בתשרי נברא העולם. נמצא הברכו' מא' עד תיו. ולא איכפת לן הן למעלה הן למטה תמיד מתיו עד א' או מא' עד תיו. יען בקללות מתחיל בוי"ו וסיים בה'. למטה ג"כ כל א"ב מוי"ו עד ה'. יען וביען למעלה שאותיות בהיפוך א"ב מוי"ו ועד ה"א ולא כלום. וזהו התנצלות ב"ש לישראל.

אבל משנה תורה שכתב משה רבינו והברכות אינו אלא י"ג פסוקים. והקללות נ"ד פסוקים. ע"ז שמע משה תלונת ישראל. בא כמתנצל ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. דאי' במגיד מה כתיב ראה אנכי וג'. אתחזין להני זבובי נפשאי כמו דאמר בשעת מ"ת וכל העם רואים את הקולות. ומשה רבינו אחזי להון ברכאן ולווטין בחתין מעילא לתתא. א"כ המה ג"כ ירדו מן השמים למפרע. ומתחיל הברכות בוי"ו והי' אם שמע. וסיי' במ"ם סתומה לעבדם. ומ"ם סתומה סידורם ב' אותיות אחר היו נמצאו הברכות כמנין טו"ב. אבל הקללות מתחילין בוי"ו והי' אם לא תשמעו וסיים בה' ואין קונה. ומו"י עד ה' כפי הסדר היורד מלמעלה למטה הם סמוכי'. נמצאו הקללות ולא כלום. והברכות כמנין טוב ודויק:

פרשת שופטים

מדר' ילקוט שופטי' ושוטרי' תתן לך אמר רשב"ג אל תהי קץ בדין שהוא אחד משלשה רגלי העולם על הדין ועל האמת ועל השלום. תן דעתך שלא תטה את הדין שאתה מזעזע את העולם. כתיב עשה משפט וצדקה ונבחר לה' מזבח למה שהקרבנות אינן אלא בפני הבית אבל הצדקה והדינין הם בפני הבית ושלא בפני הבית. וצריך ביאור הלא אדרבה הפרשה כולה הזהיר משה על העמדת שופטים והדיינים מהיכי תיתי שיהא קץ בדין:

בהקדים מה דאמרי' בפ"ק דסנהדרין. סנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל. מנה"מ דתנו רבנן והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. הגי' כך ברש"י וברמב"ן למדנו שנוהגת בארץ ובח"ל. א"כ מה ת"ל בשעריך. בשעריך אתה מושיב דייני' בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובח"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך. ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר:

וברמב"ם פ"א דסנהדרין וז"ל אין אנו חייבי' להעמיד ב"ד בכל פלך ופלך וכו' שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר נותן לך ה' לשבטיך. וכ' הרב בכ"מ. א"כ לפי נוסחת הגמ' כך צריך לגרום בדברי רבינו אבל בח"ל אין אנו חייבין להעמיד ב"ד אלא בכל פלך ופלך. ובעל לחם משנה הוסיף לומר שא"א לומר שהי' לו לרבינו גירס' הפוכה. וגורם אבל בח"ל אי אתה מושיב בכל פלך. אבל אתה מושיב בכל עיר ועיר. דוודאי הסברא כגרסתם דבח"ל תפתח מועט תפסת וא"א להגיה בדברי רבינו ולהוסיף תיבת אלא. דמדברי הרמב"ן בפי' התורה משמע דס"ל לרבינו דבח"ל אין מעמידין ב"ד כלל הן עיר או פלך וצ"ע:

ונ"ל לתרץ דברי הרמב"ם ע"פ מה שנדקדק עוד דקדוק קטן מ"ש אין אנו חייבין להעמיד בתי דינין כו' ה"ל למימר חייב להעמיד בחי דינין בא"י אבל בח"ל לא. וליישב כל זאת ע"פ מ"ש תוס' קידושין דף ל"ח דתרי קראי צריכי חד לח"ל בזמן הבית וחד לת"ל בזה"ז. גבי מצה. ולגבי דיני' לא כתיב אלא חד בכל מושבותיכם. ואוקי במסתבר לח"ל ובזמן שבה"מ קיים. אבל בזמה"ז לח"ל לא שמעינן. מ"ה דייק רבינו וכתב אין אנו חייבין ודו"ק:

והשתא מבואר אמר רשב"ג אל תהי קץ בדין. ר"ל אל תאמר כדעת הרמב"ם מדכתיב בכל שעריך בח"ל אין מושיבין דייני' והא דכתיב בכל מושבותיכם אתי' לח"ל בזמן הבית. דבח"ל נמי חייבין וכשיטת מהרש"א דמדרשות בכל מושבותיכ' לחוד משמע אפי' בזה"ז. והא דצריכי תרי קראי לדייק מיני' מרור אפי' בזמן הבית. ומייתי ראי' דעל שלשה דברי' העולם עומד תן דעתך שלא תזדעזע את העולם. ועוד דכתיב ונבחר לה' מזבח כו' אבל דינין נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית ודו"ק:

פרשת כי תצא

מדרש אמור אל הכהנים. מלמד שהראה הקב"ה למשה דוד ודור ודורשיו:

דור ודור ומנהיגיו. דור ודור ומלכיו. וראה שאול ובניו נופלי' בחרב. אמר לו מלך ראשון שיעמוד על ישראל ידקר בחרב. א"ל הקב"ה ולי אתה שואל אמור אל הכהנים שהמה מקטריגי' לפני עכ"ה:

הלא יש להפליא הלא מקרא מלא הוא שמואל א' כ"ח ויאמר שמואל באשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק. והיאך אמר שהכהני' מקטרגים לפני. ועוד מה שאמר משה מלך ראשון. ממ"נ אם שורת הדין מחייב אותו מה איכפת בזה שהוא מלך ראשון. ובאם שורת הדין לא מחייב אם הוא מלך שני נמי קשה למה ידקר בחרב:

לבאר זאת נקדים מה שפסק הרמב"ם פ"ה מה"ל מלכים איזהו מלחמת מצוה זיי"ן עממים ועמלק ומי שבא להצר לישראל. וכ"כ בפי' המשניות פ"א דסנהדרין דמלחמות עמלק וז' עממין יוצאין שלא ע"פ ב"ד של שבעים וא'. אבל רש"י פי' במתניתין דריש סנהדרין אין יוצאין למלחמות רשות כי אם ע"פ ב"ד של ע"א. כל מלחמות קרי לי' רשות לבד ממלחמות יהושע שהיתה לכבוש א"י א"כ נראה מדבריו שמלחמת עמלק נמי רשות קרי לי'. ובאמת צ"ע הלא מחיית עמלק מצות עשה כמו שמצוה ז' עממין. ומאי שזה קרוי מצוה וזה רשות:

ונראה בהיתר זה ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין דף נ"ז אין עושין סנהדראות לשבטי' אלא ע"פ ב"ד של ע"א. כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע"א קאי. והקשה בתוס' הא אמרינן בשבועות דף ט"ו אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא ע"פ ב"ד של ע"א ומלך ונביא ופי' שם בקונטרס דיליף ממשה דהוי מלך ונביא ובמקום ע"א הוי קאי. וא"כ גבי סנהדרין דיליף ממשה נמי נבעי מלך ונביא בהעמדת סנהדרין עכ"ל. ומפני קושי' זו הוכרח רש"י לפרש דמלחמות עמלק הוי רשות. וא"כ אין מוציאין למלחמות עמלק כ"א ע"פ סנהדרין של ע"א. וא"כ ליכא למימר דבהעמדת סנהדרין צריך מלך ונביא. כ"ש לסנהדרין גדולה צריכין מלך. א"כ קשה הא דאמרינן בסנהדרין דף כ' שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק. ולבנות בית הבחירה. ואינו יודע איזה מהן תחלה. כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק:

אין כס אלא מלכות והדר מלחמה בעמלק. ואי נאמר דבהממדת דסנהדרין בעינן מלך ונביא קשה ל"ל קרא דהעמדת מלך קודם למלחמת עמלק. תיפוק לי' למלחמת עמלק בעינן סנהדרין והעמדת סנהדרין בעינן מלך ונביא. ש"מ דהעמדת מלך קודם למלחמת עמלק. אלא ש"מ דדוקא הוספה בעינן דכתיב וכן תעשו ולא במקום אחר ודו"ק:

ועפ"ז ישבתי קושי' העולם בשם גדול אחד. והוא לפי מאי דקיי"ל אין מוסיפין על העיר ועל עזרות אלא ע"פ מלך ונביא וע"א סנהדרין קשה ל"ל קרא והיה בהניח ה' מכל אויביך דמלחמת עמלק קודם לבנין בית הבחירה דהדר כתיב והיה המקום אשר יבחר. לא לכתב אלא דהעמדת מלך קודם למלחמת עמלק ואנו ידעינן דמלחמת עמלק קודם לבית הבחירה. דאי תימא דבנין בה"מ קודם ל"ל קרא דמלך קודם למלחמות עמלק פשיטא דהא בנין בהמ"ק קודם למלחמות עמלק ולבנן בהמ"ק בעינן מלך. אלא ש"מ דמלחמות עמלק קודם לבנין בית הבחירה:

ולפי דברי מיושב היטב דדברי רש"י לקוחים דלמלחמות עמלק ג"כ אין יוצאין כ"א ע"פ סנהדרין של ע"א. מדלא בעינן מלך ג"כ בסנהדרין. אלא ש"מ דלמלחמות עמלק אין יוצאין כ"א ע"פ ב"ד של ע"א. וא"א דבעינן מלך בסנהדרין ל"ל קרא דהעמדת מלך קודם למלחמות עמלק פשיטא לן דמלך קודם דהא אין יוצאין למלחמת עמלק כ"א ע"פ סנהדרין. ובהעמדת סנהדרין בעינן מלך. כל זה אם כתוב בתורה כי יד על כס יה מלחמה וגו'. אבל אי נכתוב דבית הבחיר' קודם למלחמת עמלק ה"א דצריך להיות בסנהדרין דווקא מלך. וכ"ת קרא ל"ל. דצריך קרא דבנין בית הבחירה קודם למלחמת עמלק ודו"ק:

והנה לבי אומר לי על שאול בחיר ה' שלא עשה כדבר שמואל הנביא והחי' את אגג וקנינו. כי לפי דעת רש"י אין מוציאין למלחמות עמלק כ"א ע"פ ב"ד של ע"א ואורים ותומים. וא"כ אותה המלחמה לא היתה כ"א ע"פ שמואל ולא ע"פ ב"ד ואורים ותומים. וא"כ אין לחייב שאול מצד מעשה שעשה. אמנם ליכא למימר הכי אלא כדעת הרמב"ם. דאי בעינן סנהדרין בעינן כמי מלך. וא"כ בסנהדרי' בעינן ג"כ מלך. ואינך קשה ל"ל קרא כי יד על כס יה. רק אין זה כ"א נאמר שמשה מלך היה. אבל אי משה לאו מלך הוה א"כ נוכל לומר כדעת רש"י דאין יוצאין למלחמת עמלק כ"א ע"פ ב"ד סנהדרין ואורי' ותומי' ויש פציות פי לשאול. וזה שאמר משה רבינו מלך ראשון שיעמוד על ישראל ידקר בחרב הלא יש לו תירץ שהחי' את אגג שלא הי' ע"פ סנהדרין:

פרשת כי תבא

בפסוק והניחו לפני מזבח ה' אלוקיך. אמר ר' אליעזר בן יעקב כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורי' וכל זמן שאין לך מזבח אין לך ביכורים. מכאן אמרו נגנבו או שאבדו חייב באחריות. נטמא בזרה נופץ ואין קורא ע"כ. ודבר תמוה הוא היאך נלמוד מכאן והנה ואין קורא מוסב נמי על נגנבו או נאבדו כדתנן במס' ביכורים פרק א' משנה ח'. יען דבנגבו ואבדו יליף התם מאשר תביא בית ה' אלוקיך. ור"א בן יעקב יליף מוהניחו לפני מזבח ה' אלקיך. אבל דאין קורא מנ"ל הילפותא מהכא:

ויבואר ע"פ מה דאמרינן בפסחי' דף ל"ו ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בביכורי' ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות. מצה הנאכלת בכל מושבותיכ' יצאו ביכורי' שאין נאכלין בכל מושבותיכ' אלא בירושלים דברי ר"י הגלילי. ופריך ות"ל מלחם עוני מי שכאכל בעוני יצא זה שאין נאכלין אלא בשמחה. סבר לה כר"ש דתני' ביכורים אסורים באונן ור"ש מתיר. מ"ט דרבנן דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ואמר מר תרומת ידך אלו ביכורי'. ואיתקש ביכורי' למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים אסור לאונן. ור"ש תרומה קרי' רחמנא ומה תרומה מותר לאונן אף בכורים מותרת לאונן. ופריך ור"ש נהי דהיקש לית לי' שמחה מיהו מכתב כתיב בי' דכתיב ושמחתם בכל הטוב. ומשני האי לזמן שמחה הוא דאתי. דתני' מעצרת ועד החג מביא וקורא מחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא:

וכתב הרמב"ם בפ"ג דביכורים טעמא דרבנן דכתיב ושמחתם בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה לא באנינות. ור"ש לזמן שמחה הוא דאתא דתני' מעצרת עד החג מביא וקורא מחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. והכנה אם נאמר דביכורים נאכלין בנוב וגבעון א"כ ליכא למענו מצות בכורים מבכל מושבותיכם. דהא נאכלין בכל מושבות בזמן נוב וגבעון כדפריך תלמודא דף ל"ח דממעט חלות תודה ורקיקי נזיר מקרא ושמרתם את המצות. ותיפוק לי' דאינו נאכלת בכל מושבות. וקאמר ר"ל זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון. וצריך למעט ביכורים מעוני מי שנאכל באנינות יצאו ביכורים שאסורים לאונן. וש"מ דצריך לאוכלן בשמחה ודלא כר"ש:

ובירושלמי נטמאו או נאבדו שאינו קורא דכתיב ושמחת בכל הטוב. ואם נאבדו או נטמאו אין זה שמחה. והשתא יבואר דאמר כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורי' ש"מ ביכורים הקריבו בנוב וגבעון דהא יש מזבח וא"כ ע"כ ממעטינן מצות ביכורים מלחם עוני שאונן אסור בביכורים דכתיב ושמחת שחייב לאוכלן בשמחה. וא"כ מכאן אמרו נגנבו או שנאבדו אינו קורא דכתיב ושמחת ואין זה שמחה. אבל בלא"ה ה"א ושמחת אתי' לזמן שמחה כר"ש:

פרשת נצבים

בפסוק פן יש בכם וגו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי בשרירות לבי אלך לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי בני ישראל. הספיקות בפסוקי' האלו אשר תגזור הסברא הפשוטה הלא הם:

הספק הא' מהיכי תיתי יהי' עולה על לבו שלום יהי' לו אם ילך בשרירות לבו. בפריקות עול תורה ומצות ממנו:

הספק הב' באומרו לא יאבה ה' סלוח לו ע"כ אין כוונתו. שהאל יתברך לא יסלח לו ושיבואו עליו כל הקללות אשר בפ' בחקתי ובפ' כי תבא מבלי שיצטרך לזה ברית חדש. ומכ"ש אחר הכנסו בברית מי הוא אשר יחשוב שיסלח לו ולא יענישהו עליו. ואם ר"ל שלא יקובל בתשובה. זה א"א כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחי':

הספק הג' באומרו ומחה ה' את שמו כמה דאמר מחה תמחה את זכר עמלק להעביר עם שרשו. ולמה יענישו בעונש המופלג הרעה הזה:

הספק הד' באומר והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל. הבדל' זו איני יודע:

בהיתר הספיקות האלו אקדי' גמ' דסנהדרין דף ס"ח אמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלי' (פי' רש"י כל זמן שלא כלו בני יעקב הקרוב קרוב קודם) אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש. איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלים אם לאו. קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלים. והקשו בתוס' והיאך נתגייר הא קטן לית לי' זכיי'. ונראה דזכי' דגרות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינו זוכה בעבורו אלא זוכה בגופו בעצמו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה ע"כ. ובהכי א"ש נמי הא דאמרינן בכתובות גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אע"ג דאין זכיי' ושליחות לקטן כמ"ש. ומהא גרסי' שם בכתובות דף י"א גר קטן שהטבילו אותו ע"ד ב"ד אם הגדילו יכולים למחות:

וכתבו תוס' דהא מצינו שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה בהרצאת דמים וכמה קטני' היו בשעת מ"ת. אלא כיון שהזכיי' היא בגופו ובעצמו לא מקרי זכיי' ושליחות דידי' ע"כ. וזה פי' הפסוקי' כאן פן יש בכם וגו' והתברך בלבבו שלום יהיה לי במה שעברתי עד הנה כי בשרירות לבי אלך מאז והלאה דהיינו אותו איש הי' קטן בשעת מ"ת רק גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד אבל כיון שהגדיל יכול למחות. וא"כ מעתה הוא עושה מחאה בהליכתו אחר שרירות לבו. והזכות שנתגייר שהכניסו גופו תחת כנפי השכינה לא איהו ולא אגרי' בעי' ולדידי לא זכות מיקרי. רק דע"כ מוכח דזה מיקרי זכיי' בגופו וזכין עבורו בקטנותו מדכתיב אם אין לאיש גואל וכי יש בישראל שאין לו גואל כי זרעו של יעקב אינו כלה. וצ"ל דעולה על דעתו שכלה. לכך העולה על רוחו לא תהי' אלא והבדילו מכל שבטי ישראל והם אינם כלים. והוא ימחה שמו מדה כנגד מדה ודו"ק:

פרשת וילך

בזוהר פ' זו. ויאמר אליהם בן מאה ועשרי' שנה אנכי היום. תנא אמר ר' יצחק משה לא גלי דא אלא בההוא יומא דהוי סליק מן עלמא. דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ההוא יומא ממש. ועם כל דא לא אמר עד דיהבו לי' רשותא. דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת:

וזהו דבר תימא במה שלא גילה שהוא בן מאה ועשרי' שנה עד דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. בסנהדרין דף כ"א אי' פלוגתא הא דכתיב וכתב לו את משנה התורה. חד אמר שצריך להיות למלך שני ספרי תורה. ולהדיוט אחד. ואידך מ"ד סבר דמלך אין צריך אלא אחד. והא דכתיב את משנה התורה כתב הראוי להשתנות. דכתיב וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורג' ארמית. וכתיב לא כהלין כתבא למקרי ופשרא להודעא למלכא. ש"מ דנשתנה הכתב בימי עזרא מ"ה לא יוכלו למקרי. ולהך מ"ד להדיוט אינו מחויב אפילו ס"ת יחידי. דאל"כ מה בין מלך להדיוט:

כתיב לא ידין רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרי' שנה. בשגם בגי' משה. רוחי זהו נשמתו של משה כדכתי' ורוח אלקי' מרחפת על פני המים זהו נשמתו של משה. וה"ק בזכות משה לא ידין שיהיו ימיו מאה ועשרי' שנה בזכותו אמתין להם מאה ועשרים שנה. ועוד יש פי' במד' בראשית לא ידין לוחי באדם קאי שלא יעמדו בתחיית המתי' שנאמר במלאכי ואת רוחי אתן בקרבכם:

ואני אומר דהנך ב' פירושים קשורים בשני תירוצי תוס' בקידושין דף ל"ז דקאמר התם בשלמא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתי' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקריב עומר והדר אכול. אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר. והקשה הר"ר אברהם בן עזרא היכי אמרי' ממחרת הפסח דהכא הוי י"ו בניסן שנקרב העומר. דלמא ממחרת הפסח היינו ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט"ו בניסן דהכי נמי אשכחן בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרי' והם יצאו בט"ו. ותי' ר"ת דהך דהכא היינו נמי בט"ו בניסן והכי פי' בקרא ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח היינו בט"ו מצות. וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו י"ו בניסן דאקריב עומר. דה"נ אשכחן י"ו דאיקרי בעצם היום הזה. דכתיב לחם וקלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה:

ור"י תירץ נהי דבעלמא ממחרת הפסח היינו ט"ו. הכא י"ל י"ו ולשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. דאל"כ אמאי איצטריך למימר מעיקרא לא אכיל הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא איקרב עומר אלא פשיטא דר"ל י"ו כו' עכ"ל:

נמצאנו למידן לתירץ ר"ת יש לפרש לא ידון דקאי אדור המבול כדעת המד' שלא יעמדו בתחיית המתים. אבל לתירץ ר"י אין לפרש כדעת המדרש דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד:

ומעתה יובן הזוהר. כל זמן שלא אמר לו הקב"ה ועתה כתבו לכם השירה. א"כ יש לומר הא דכתיב משנה התורה אינו אלא ס"ת חדא דמהיכי תיתי לומר שני ספרי תורת. וא"כ הא דכתיב משנה היינו דנשתנה הכתב כדכתיב ואת כתב הנשתוון. ולשון תורה ונביאים חד הוא. ולא ידין רוחי קאי אדור המבול שלא יעמדו בתחיית המתים. ומש"ה לא גינה משה שהוא בן מאה ועשרים שנה שמא יחי' יותר. אבל לאחר שאמר השם ועתה כתבו לכם השירה. נמצא דיחיד חייב בכתיבת ס"ת ומלך בעי שני ס"ת ומש"ה כתיב וכתב לו את משנה התורה. נמצנו למידן. דאין צריך לומר דלשון תורה ונביאים חד הוא. וא"כ לא קאי לא ידין אדור המבול בתחיי' המתי'. אלא דקאי על משה שיהי' ימיו מאה ועשרים שנה. לכך אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודו"ק היטיב:

פרשת האזינו

במד' רבה האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת. כך שנו חכמי' כל שספק נפשות דוחה שבת. וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת. רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך הטה אזניך לתורה ואתה נוחל חיים מניין. שנאמר הטו אזניכם ולכו אלי. שמעו ותחי נפשכם ע"כ:

המדרש הזה תמוה מאוד. וביותר מה קאמרי רבנן מבקש אתה כו'. הלא שאלתו הי' במי שחש באזנו. ורבנן נתנו עצה טובה שלא לחוש. מ"מ עדיין איבעי' לי' מה יעשה אם שהי' חושש באזנו. ועוד מה ספיקא היתה דווקא במיחש אוזן יותר משאר איברי':

ויבואר ע"פ מה דאמרי' בש"ס דע"א דף כ"ח אמר ר' חנינא מעלין אזנים בשבת. תני רב שמואל בר יהודא ביד אבל לא בסם. א"ד בסם אבל לא ביד מ"ט מזריף זריף. פי' רש"י עושה חבורה ויש חילול שבת יותר. אבל קשירת סם אין שם חילול שבת דאוריי'. וצריך ביאור א"כ מ"ט דלישנא קמא. וצ"ל דה"פ דוודאי יוכל להעלות ביד בלא חבורה. אך יש חשש שמזריף זריף ויעשה חבורה. ובהא פליגי אם עדיף לעבור על איסור דרבנן. משיבא לכלל ספק דאורייתא או לא:

אמרינן בפ"ק דחולין ר' פנחס בן יאיר פגע בי' בגינאי נהרא. אמר גינאי חלוק לי מימיך ואעבור בך. א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה. והנה וודאי אם עשיית ר' פנחס נמי וודאי. עדיף וודאי דר"פ. כי הרצון שעושה הנהר הוא בהכרח בטבעי מששת ימי בראשית כדכתיב יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם. והליכת דר' פנחס למצוה רבה לפדיון שבוים הוא תולה בבחירי והמעשה הטוב התולה בבחירי עדיף טפי. כ"פ מהרש"א בהגדה. אלא שהנהר אומרת אתה רצה לבטל הטבע מה שהוא רצון הבורא מיום הוסדה. ורוצה לעבור על איסור קל על ספק שתעשה מצוה רבה:

ובמדרש השמים אומרי' שירה דכתיב השמי' מספרי' כבוד אל. וכן הארץ אומרת שירה דכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו. ומשה רבינו הי' מדמדמין אותם לשמוע השירה וליתן עדיהן על ישראל. עם שהוא ספק אם יקיימו התורה. ויהיו עושין רצון אבינו שבשמי'. ש"מ דמוטב לעשות איסור קלה. וספק אם יקיימו המצוה:

וע"ז קבעו שאלה זו אם יש מיחוש באזנו אם מותר לרפאות בסם אף שעובר בוודאי איסור דרבנן. או ביד עדיף אף שיש בו ספק אם יעשה בלא חבורה. מלעבור בוודאי על איסור דרבנן. כך שנו חכמים מותר לרפאותו פירוש דרך רפואה בסם. ורבנן אמרי אתה מבקש וכו' בפ' כיצד מעברין חש בראשו יעסוק בתורה. חש בגרונו. יעסוק בתורה. חש בכל גופו יעסוק בתורה ולמדו מפסוקים. והקשה מהרש"א הא אסור לרפאות בתורה כדאמרינן במס' שבועות ותי' דע"כ לא איירי בשחלה דהא מיחוש ראש או עין דיבור קשה להם אלא שיש לו מיחוש ומגין התורה שלא יבוא לידי חולי יותר. ע"ז אמרו רבנן דיעשה ביד ויעסוק בתורה. ועי"ז יהיה התורה מגנת עליו שלא יבוא לידי חבורה כדכתי' שמעו ותחי נפשכם:

פרשת וזאת הברכה

בספרי ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום. ויתמו ימי בכי אבל משה. ויבכו בני ישראל א'. ימי בכי ב'. אבל משה ג'. (דקיי"ל שלשה לבכי). פריך ומה טיבן של שלשים יום. אלו שלשים יום שבכו אותו לפני מותו. ומנין לנזירות שלשים יום. נאמר כאן ימי ונאמר בנזירות ימי מה כאן שלשים יום אף להלן שלשים יום:

ויש לדקדק מה ראה בעל המאמר להוציא קרא מידי פשוטו. אף אם תאמר שדי בשלשה ימי' לבכי. אימא על משה רבן בכו למ"ד יום. ונימא הקרא כפשוטו. ויתמו בכי קאי על שלשים יום. כדאי' בש"ע סי' שצ"ד שלשה ימים לבכי בד"א בשאר העם אבל ת"ח הכל לפי חכמתו. ואין בוכין יותר משלשים יום. א"כ ה"ק ויתמו ימי בכי אבל משה כלומר כל שלשים יום אבל משה ולא יותר. ועוד מה ענין וקישור השאלה הזאת מנין לנזירות למה שקדם. ואין כאן מקומו אך בפ' נזיר הל"ל דרשה זו. ושם מקומה:

לתרץ המאמר על אופנו נקדים מה דאמרי' בפ"ק דר"ה דף י"ט על ששה חדשים השלוחי' יוצאי' וחד מהם על אדר מפני הפורי'. ועל ניסן מפני פסח. וקא דייק ואלו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני מתני' דלא כרבי. דתני' ר' אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני. לימא בהא קמפלגי דמר סבר כל המצות דנוהגות בשני נוהגת בראשון. ומ"ס כל המצות דנוהגת בשני אין נוהגות בראשון. ודחי לא דכ"ע מצות הנוהגת בשני אין נוהגות בראשון. והכא בעיבור שנה קמפלגי. ר' סבר עיבור שנה רצה חדש ורצה שלשי' ולכן יוצאין אף על אדר שני. ותנא דמתני' סבר עיבור שנה שלשים ויודעין:

והרמב"ם פ"א דמגלה פסק כמ"ד כל מצות דנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ובפ"ו מה"ל קידוש פסק על ששה חדשי' שלוחי' יוצאין. ואלו נתעברה השנה אין יוצאין על אדר שני. וע"כ צ"ל דעיבור השנה שלושים. ובפ"ד מה"ל קידוש החדש כתב עיבור החודש רצה תשעה ועשרים יום רצה שלשים. וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה:

ובהיתר הקשר נקדים מה דמסיק באותו דף שני אדרים עושין שניהם חסרים. דברי ר"י בן לוי. משום קהלא קדישא שבירושלים. ור' סימאי העיד משום חגי זכרי' ומלאכי על שני אדרי' רצה עושין שניהם מלאי' רצה עושין שניהם חסרים. רצה א' מלא וא' חסר משום רבינו) (שהוא רב) אמרו לעולם א' מלא וא' חסר עד שיודע לך שהוקבע ר"ח בזמנו (ר"ל אדר ראשון נקבע ביום שלשים):

והקשו בתוס' למ"ד דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר למר עוקבא א"כ אמאי יוצאין מפני הפסח. והניחו בתימא. ולי נראה ליישב עם מה שהקשו תוס' לעיל מזה לתנא דידן כיון דלא נפקו על אדר שני היכי ידעי שנתעברה השנה. בשלמא אם עיברו קודם אדר יכולין להודיע ע"י שלוחי אדר. אבל אם עברוהו אח"כ א"כ היכי ידעי דהא מעברין השנה כל אדר ולכל הפחות עד פורים וי"ל כיון דשלוחי' יוצאין על ניסן ממילא ידעי כיון שהגיע ר"ח ואין השלוחי' יוצאין א"כ השנה מעוברת ע"כ:

ומעתה לפ"ז מיושב קושי' תוס' דמר עוקבא ס"ל כתנא דידן דאין יוצאין על אדר ב' ונמצא אי לאו שלוחין יוצאין על ניסן לא הוי ידעי כלל שהשנה מעוברת. ולכאור' אמרתי דקושי' תוס' הוא דהפרזים קורין בי"ד. ואותו שהם רחוקים מירושלים י"ד יום. א"כ אימתי יודעין שנתעברה השנה מדלא באו שלוחי ניסן בי"ד הלא המה צריכין לקרות בי"ד המגלה. ואיך ידעי שהשנה מעוברת. וזה שתירצו תוס' לעיל מזה היינו לפי ס"ד דס"ל לתנא דידן מצות הנוהגות בשני נוהגת בראשון. אבל בתר דמסיק דתנא דידן כוי ס"ל מצות שנוהגת בשני אין נוהגת בראשון. אין מקום לתי' תוס'. וצ"ל דשלחו שלוחי' להודיע להם שהשנה מעוברת. אבל כי דייקת שפיר אין מקום לזה דא"כ אף אם יצאו השלוחים על אדר שני עדיין לא הגיעו עד י"ד. ואין להם תקנה להפרזי' אותן שרחוקי' י"ד יום מירושלי'. אלא צ"ל דחברא חברא אית לי'. וא"כ קושייתי במ"ע. וי"ל דקושי' תוס' איך השלוחין ניסן לחוד יוצאין כדי שנדע שהשנה מעוברת. יותר הוו להו לתקוני שיהיו שלוחין יוצאין על אדר שני ולהודיע שהשנה מעוברת. שזה איתרחיש פעם בג' שני'. ולא לשלחם כל שנה ושנה על ניסן דהא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. משא"כ תנא דמתני' ס"ל דאדר הסמוך לניסן פעמים מלא ופעמים חסר נמצא צריכין השלוחי' לצאת בניסן מפני הפסח. ומ"מ יודעין שעברוהו לשנה כמ"ש תוס' ודו"ק:

והנה היה קשה להרמב"ם אמאי לא קאמר התלמודא כמי מתני' דלא כרבי ודלא כרשב"ג. דהא רשב"ג סבר בפ"ק דמגילה כל הנהגת בשני אין נוהגות בראשון. וסבר רצה חודש רצה שלושים. א"כ לדידי' אף על אדר שני יוצאין. מ"ה למד הרמב"ם דאפילו לרשב"ג אין צריך לצאת דרוב פעמי' היו מעברין השנה קודם אדר ראשון. נמצא היו מודיעים להם השלוחים של אדר הראשון. וס"ל לתנא דמתני' כרב דשני אדרים א' מלא וא' חסר. כן פסק הרמב"ם פ"ח מהל' קה"ח. נמצא אף שעברו ב"ד את החודש אחר שיצאו שלוחי אדר יעשו אדר ראשון מלא והשני חסר. והמה יודעים שעברו ב"ד השנה מדלא יצאו שלוחי ניסן. אבל רבי ס"ל רצו שניהם חסרים או שניהם מלאי' מ"ה יוצאין אף על אדר ב' דהא לא ידעי אם אדר א' מלא או חסר. מ"ה יוצאין על אדר שני. ודו"ק:

ועפ"ז ניחא מה דקאמר התלמודא לימא בהא קמפלגי. דמתמה הש"ס א"א דבהאי קמפלגי. א"כ קשה אמאי קאמר מתניתן דלא כרבי ה"ל למימר ג"כ מתני' דלא כרשב"ג:

ועתה נבאר הספרי שהתחלנו כי נראה מה שהוכרח בספרי להוציא הקרא מפשוטו. משום דקשה אם בערבות מואב עמדו בבכי שלשי' יום. נמצאו שכלו אבל משה בז' בניסן. ולמחרת ביום ח' דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר הקב"ה שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות. ואמר יהושע לישראל הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן. וקרא אחרינא כתיב ביהושע ויהי מקץ שלשה ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות. ומקצה ג' ימים היינו יום עשרה וקאמר להו למחר היינו י"א בניסן. וקרא קאמר בעשור לחודש העם עלו מן הירדן. וקו' זו הקשו תוס' בקידושין דף ל"ח. מ"ה הוציא הספרי הקרא מפשוטו דימי בכי שלשי' יום היו קודם מיתה. וא"כ נוכל לומר הא שצוה יהושע את העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשה ימים אתם עוברים הי' בששה בניסן. והא דכתיב ויהי מקצה שלשה ימים היינו ט' בניסן ואמר יהושע התקדשו כי מחר יעשה ה' נפלאות בקרבכם דהיינו יו"ד בניסן. וכדכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש:

אלא ע"ז יש לפקפק מנ"ל להוציא הקרא מפשוטי' וכ"ת דהוי קשה לי' קו' תוס'. הא איתא במדרש ילקוט יהושע דף ד' שאותו שנה שמת משה שנת עיבור הי'. ואיכא למימר שמת באדר הראשון. וא"כ ל"ק קושי' תוס':

יען יש הוכחה דתלמודא דידן לא ס"ל כדעת המד'. והילך סדר מה דאמרינן בקידושין שם כתיב בני ישראל אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת. היינו ארץ ישראל. וכתיב א' אומר עד בואם אל ארץ כנען היינו עד הירדן שהוא קצה ארץ כנען. כיצד בשבעה אדר מת משה. והי' מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תני' אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. והלא ארבעים שנה חסר שלשים. דהמן ירד ששה עשר באייר. אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו טעם מן:

אח"כ מייתי התלמודא. תני' אידך בז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה. בז' באדר מת משה דהא דיבר הקב"ה עם יהושע ז' בניסן משכלה אבל משה. ויהושע אמר עברו בקרב המחנה וצוו הכינו לכם צידה כי בעוד שלשה ימים. והוא עשרה בניסן כדכתיב בעשור לחודש עלו מן הירדן. ש"מ דבז' באדר מת משה. וצריך ביאור מה שייך מימרא זו לכאן:

ונראה המשך התלמודא כך. דיליף שעוגות שהוציאו ממצרי' טעמו טעם מן. הלא אית לן למימר שמת משה באדר ראשון. נמצא היו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. ונמצא שהיו אוכלים שלשים יתרים שמשלימים הארבעי' שנה. ע"ז מביא תני' שבז' באדר מת משה. וזה מקובל אצל כל החכמים. וראייתם מן בעשור לחודש תעבירו את הירדן. ואם נאמר שמת באדר ראשון אין ראי' מזה שמת בז' באדר. נוכל לומר בארבעה עשר או בשאר ימי החודש. אלא ש"מ דמת באדר שני. מש"ה הוכרח הספרי להוציא את הקרא מפשוטי':

אלא דעדיין איכא למימר כתירוץ תוס' דיום שלשי' לבכי עול' לכאן ולכן. וצ"ל דס"ל להספרי כרבנן דאבא שאול וכרבא שם במ"ק דף י"ט דלא אמרי' מקצת שלשי' ככולו. אך קו' תוס' אינו אלא אי אמרינן דחדש עיבור מלא. ואדר שני חסר נמצא כלו אבל משה בשבעה באדר. אבל אי אמרינן דחודש עיבור חסר. א"כ אדר שני מלא. א"כ נשלמו אבל משה בששה לניסן ולא קשי' מידי קושי' תוס':

אמנם אם נאמר דעיבור השנה. רצה חדש רצה שלשים. נוכל לומר דאדר שני היה מלא ויום שלשים עולה לכאן ולכאן. וא"כ אין להספרי להוציא הקרא מפשוטי':

בש"ס דנזיר דף וי"ו יליף דנזירות שלשים מדכתיב עד מלאת הימים איזה ימים שצריכי' למלאות הוי אומר שלשים. ופרש"י דחדשה של לבנה אינו אלא כ"ט י"ב תשצ"ג. ופעמים צריך למלאות לשלשים. ופריך אימא שנה. ומשני מי מונין ליומי והא רבנן דקיסרי אמרי מנין שאין מונין ימים לשנה שנא' לחדשי השנה. ופי' תוס' וכשהן מעברין השנה מוסיפין חדש ולא ימים. והנה ע"כ צ"ל דעיבור השנה אינו חדש לבנה דאי שלשי' יום הקושי' במ"ע אימא שנה ומלאת ימים קאי על חודש העיבור שצריך למלאות לשלשים:

והשתא יבואר דהא מדרשות הספר מוכח דעיבור חדש שלשי' א"כ מעתה נולד שאלה זו מנין לנזירות שלשי' אימא שנה וכדאמרן ודו"ק:

לנשואין

בירושלמי מס' ביכורים ר' זעירא בעי מתמנתי' ולא קביל. כד שמע הדין דתני' חכם חתן. נשיא גדולתו מכפרת קיבל עליו. חכם דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. וכתיב בתרי' וכי יגור אתך גר מה גר נמחל לו על כל עונותי' אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו חתן דכתיב וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחל לו על כל עונותיו. נשיא דכתיב בן שנה שאול במלכו. וכי בן שנה הי' אלא שנמחל לו על כל עונותיו כתינוק בן שנה. ע"כ המאמר:

ויש לדקדק למה הביא כל הפסוק מפני שיבה תקום. והלא אין צריך להביא רק והדרת פני זקן וסמוך לי' וכי יגור אתך גר. ועו"ק טובא והלא ר' זעירא לא צריך מהך בריית' רק הא דתני' חכם גדולתו מכפרת ומ"מ קיבל עלוי'. ומי הוכרח לזה לסיים כל הבריי' דחתן ונשיא גדולתן מכפרת:

לתרץ דקדוק ראשון אקדים מ"ש בקידושין דף ל"ג ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפי' לפני זקן אשמאי ת"ל זקן אין זקן אלא חכם דכתיב אספה לי שבעי' איש מזקני ישראל ר"י הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה שנא' ה' קנני ראשית דרכו. ופריך ר"י הגלילי היינו ת"ק ומשני יניק וחכי' איכא בנייהו ת"ק יניק וחכים לא. ור"י הגלילי סבר אפי' יניק וחכים. מ"ט דר"י הגלילי. אי ס"ד כדאמר ת"ק א"כ לכתוב רחמנא מפני שיבה זקן תקו' והדרת מ"ש דפלגינהו רחמנא למימרא דהאי לאו דהאי. והאי לאו דהאי. ש"מ אפי' יניק וחכים. והנה לת"ק דצריך דווקא שיבה וזקן מאי אהני לי' הסמיכות דחכם גדולה מכפרת אמרינן בן שבעי' לשיבה ועדיין לא הגיע ר' זעירא לימים אלו. ומש"ה הקדים והביא כל הקרא מפני שיבה וגו' ואי ס"ד כדקאמר ת"ק א"כ לכתוב קרא מפני שיבה זקן תקום והדרת אלא ש"מ אפי' יניק וחכים גדולתן מכפרת מכח סמיכות וכי יגור מ"ה קיבל עליו:

וע"פ דרך זה הוכרח ר' זעירא להביא הך דרשה דחתן ג"כ גדולתן מכפר דכתיב וילך עשו וגו'. דבלאו הך דרשה הי' מוכרחין לומר ע"כ כת"ק דיניק וחכי' לא. ומש"ה לאלומי דבריו הביא הך דרשה דחתן גדולתו מכפרת:

והנה אפרש שיחתי. דאמרינן במדרש ילקוט פ' תולדת. וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל ר"י בן לוי אומר נתן דעתו להתגייר מחלת שנמחלה לו על כל עוונותיו. בשעת שנתבשם דעתו עליו. אמר לו ר' אלעזר אלו הוציא את הראשונות יפה. אלא על נשיו כתיב כאב על כאב תוס' על בית מילייא ע"כ המדרש:

והנה לכאורה קשה על המד' הזה מה השיב ר"א שמא באותו פעם גיירו נשיו הראשונו'. וצ"ל דס"ל לר"א כדעת המדרש שהביא האשר"י בפ' החולץ סי' כ"ו דגר לא ישא גיורת שמא יחזרו לסורם. אף שאנן קיי"ל דגר ישא גיורת כמו שמוכח מברייתא דהחולץ מ"מ נאמר ע"כ דר"א ס"ל כדעת המדרש:

גרסינן ביבמות דף מ"ז וכי יגור אתך גר בארצכם. אין לי אלא בארצכם בח"ל מנין. ת"ל. אתך בכל מקום שאתך. והקשו בתוס' אע"ג דחובת הגוף הוא בעי ריבוי וכו' דה"א בח"ל דליכא שבחא דא"י ה"א דחיישינן דלמא הדרי בהו ויחזרו לסורם עכ"ל והנה מדכתיב אתך ש"מ דלא חיישי' שמא יחזרו לסורם. וא"כ אין בתשובות ר"א כלום לר"י בן לוי:

ותו באותו דף הקשה תוס' וא"ת היכי מקבלין גר' הא בעינן מומחין. ואיכא למימר דקו' חדא פירוקא דאידך. דצריך אתך דה"א בעינן מומחין. לכך צריך אתך אע"ג דהוי חובת הגוף:

והנה בקידושין דף הנ"ל מקשי' תוס' וא"ת כיון דבהדי' שיבה בעינן נמי חכם לפי' הקונטר' א"כ לר"י הגלילי ל"ל שיבה הא אפי' יניק וחכי' כ"ש זקן וחכם. וי"ל דאי לא כתיב רחמנא שיבה ה"א דניבעי זקן וחכם ממש. אבל יניק וחכים לא להכי אתי שיבה לגלוי' דלא בעינן זקן וחכי' אלא בחד לחודי'. והקשה העולם גם מהרש"א דלרבנן קושי' תוס' במ"ע ל"ל שיבה. ונראה לי דלרבנן איצטריך שיבה. דאי לא כתיב שיבה הוי יליף מזקני ישראל וליבעי' מומחין מ"ה כתיב שיבה לגלויי דלא בעי מומחין:

ואמינא דזה כוונת תוס' באומרם דלאו ג"ש גמורה דא"כ ליבעי מומחין אימא באמת בעינן לרבנן מומחין. וא"ל דקשי' להו א"כ ה"ל למימר עוד א"ב דרבנן בעינן מומחין ולר"י הגלילי חכם לחוד. אבל הכל קשה על הש"ס אימא באמת לרבנן צריכין מומחין (והא דמצינו בכל הש"ס שהיו קיימו מפני כל החכמים זה אינו דאליבא דהלכתא קיי"ל כאיסי בן יהודא) אבל לפי דברינו ניחא דאם לרבנן צריכין מומחין קשה ל"ל שיבה ודו"ק:

והנה לפי מה שאמרנו דלרבנן ע"כ מוכח דלא בעינן מומחין א"כ אין צריכין אתך לגבי' גר דלא בעי מומחין הא ידעינן זה מהסמיכות וכי יגור גר לוהדרת פני זקן. מה אצל קימה והידור לא צריכין מומחין ה"ה בגר. וע"כ כתי' של תוס' דצריך אתך דה"א שיחזרו לסורם:

והשתא א"ש דהוצרך להביא הך דרשה דחתן מכפרת מהא דכתיב ויקח מחלת בת ישמעאל. דאי לא מייתי הך דרשה ה"א מה דכתיב מחלת בת ישמעאל כדעת ר"י בן לוי שנשא דעתו להתגייר ונמחל לו עונותיו. וקשה קושי' ר"א למה לא הוציא הראשונות. וצ"ל דבאמת גייר הראשונות. וגר נושא גיורת דלא חיישינן להך סברא שיחזרו לסורם. כמו שמוכח מאתך דמקבלין גרים בח"ל ולא חיישי' שמא יחזרו לסורם. אך על זה קשה אימא אתך אתי לח"ל בזמן המקדש קיים דלא בעינין מומחין. ע"כ צ"ל דלמומחין לא בעי קרא גבי גר. דכבר נלמד מהסמיכות להידור וקימה והתם ע"כ לא צריך מומחין מדאיצטריך שיבה וכדאמרן. וזהו דווקא לרבנן דצריך שיבה וחכם. א"כ עדיין לא הוי קיבל עליו ר' זעירא. דהוא לא הוי חכם ושיבה. לכך מביא הך דרשה דחתן מכפרת ודלא כדרשות ר"י בן לוי. דאי כריב"ל קשה קושי' ר"א למה לא הוציא הראשונו'. וא"ת שגייר' הא חיישי' שמא יחזרו לסורם וא"ת מאתך שמעינין דלא חיישי' שיחזרו לסור'. ה"א דאתא אתך דלא בעי מומחין. קשה לרבנן נילף מסמיכות אע"כ סברי לן כר"י הגלילי ומ"ה קיבל עילוי':

ועתה אבאר למה הוצרך ר' זעירא להביא דרשה שלישית דנשיא גדולה מכפרת בהקדים הא דאמרי' ביומא פ"ב אמר רב יהודא מפני מה לא נמשכה מלכות שאול שלא הי' בה שום דופי פירש"י שהי' מיוחס ממשפחה. ובניו אחריו יהי' בגאוה. לכך בחר בדוד שבא מרות המואבי':

ובאלשוך שמואל י"ג פי' על פסוק בן שנה שאול במלכו אמרו חז"ל כבן שנה שלא חטא אף שאול הי' בלא חטא. ראו להשי' על לב דאין כאן מקום לספר שבחו כמו להגיד דענין מלוכה כמו שאמר ושני שנים מלך. אך הנה אמר שמואל מ"ט לא נמשכה מלכותו מפני שלא הי' בו שום דופי. דאמר ר"י אין מעמידין פרנס על הציבור אא"כ קופה של שרצים תלוי בצווארו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחורך. ובזה יאמר בן שנה כלומר שהי' כבן שנה שלא חטא הי' בו בשאול במלכו. וע"כ שתי שנים מלך על ישראל ולא יותר כיון שלא מצא בו שום דופי קצרה מלכותו ולא משנה ע"כ. וכבר אמרנו דר' זעירא הוא ר' זירא כדאיתא בס' יוחסין ולא הי' בו חטא כדאמרינן בב"מ כל תלתין יומי הוי מסיק תנורא והוי בדוק נפשי' והיו קורין קטינא חריך שקי:

והשתא יבואר בטוב שצריך לומר הך דרשה שלישית דנשיא גדולתו מכפרת דבלא הך דרשה צ"ל האי דכתיב כבן שנה שלא היו בו חטא. וא"כ קשה ומה זה בא כאן להגיד שבחו. וצ"ל כמ"ש האלשוך כיון דלא הי' חטא וזהו שאין בו דופי לכך לא נמשך מלכותו. ר"ז ג"כ לא הי' בו חטא. מש"ה מביא הך דרשה דגדולה מכפרת והאי דכתיב בן שנה שאול במלכו כתינוק בן שנה. ע"ד שנעשה מלך וגדולתו מכפרת. והא דלא נמשכה מלכותו שאין בו דופי היינו כדרשי' שמשפחתו מיוחס. אבל מי שאין בו חטא פשיטא שימשוך מלכותו. מ"ה קיבל עליו גדולתו ודו"ק:

____________________

יען כי נשאר מה מקום פנוי אמרתי כדי שלא תהי' ביאתי ריקנית ראיתי נכון להציג איזה גרגרים אשר לקטתי מבין המון כתבים שלי ויהא רעוא דאימא מילתא דמיתקבל. וידועים דברי חז"ל אף שהיה אש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:

וזה אשר השבתי למופלג א' וז"ל ע"ד קושיתך בחולין ק"ח ע"א אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' דגמרינן מבב"ח יעיי"ש והק' איך נלמד מבב"ח דטעם לבד הר כעיקר שאני בב"ח דל"כ אכילה בגופי' מש"ה אפי' טעמא אסור משא"כ שאר איסורין דכ' אכילה בגופי' אימא דלא אסר טעמא עכ"ל לכאו' אין זו קו' אלימתא כ"כ דהא בחולין דקי"ד ע"כ יליף רב אשי דבב"ח אסור מל"ת כל תועבה, ואעפ"י דכ' בי' אכילה אסור טע"כ א"כ שפיר איכא למילף שאר איסורים מבב"ח אע"ג דכ' אכילה בגופי'. אח"כ נאסר לי דכבר נאמרה קו' זו בשוקא דרבנן, ויען דחזינא לדעתך דלחדודי בעית לא אמנע טוב להודיעך את אשר עלה ברעיוני לתרץ קושי' הנ"ל בהקדם ש"ס פסחים דכ"ד אמר אביי הכל מודים בכה"כ שלוקין אפי' שלכדה"נ מ"ט משום דל"כ אכילה בגופי' מיתיבי' אב"י אומר מניין לבב"ח שאסור באכילה וכו' בהנאה מנין אמרת ק"ו מה ערלה שלא נעבד בה עבירה אבה"נ בב"ח שנעבד בה עבירה אי"ד שאסבה"נ מה לערלה שלא הי"ל שעה"כ תאמר בב"ח שהי"ל שעה"כ חמב"פ יוכיח שהי"ל שעה"כ ואסור בהנאה מה להמב"פ שענוש כרת כלאי כרם יוכיח שאין ענכ"ר ואסבה"נ וא"א נפרך מה לכ"כ שלוקין אף שלכדה"נ ואביי וכו' אטו בב"ח אכילה כ' בי', ואידך להכי קגמר מנבילה מה נבילה דרה"נ אסור אף בב"ח כרה"נ אסור דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' עכת"ד הש"ס ומעתה נחזי אנן ההכרח שהביא לאביי לתרץ אטו בב"ח אכילה כתיב בי' ואה"נ דאסור אף שלכדה"נ, ול"א כאידך מ"ד דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' ע"כ מכח קושי' הש"ס נפרך מה לכ"כ שלוקין שלכדה"נ אבל אם הו"ל תי' אחר על קו' הש"ס הנ"ל לעולם י"ל דס"ל ג"כ כאידך מ"ד דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' וכסברת המפו' משום דגמרינן מנבילה אמרינן אין גז"ש למחצה הוי שפיר כאלו כ' אכילה בגופי' ולפי"ז ק' קו' עצומה עדיפא הו"ל לשנוי' דא"כ כ"ו אכניס בק"ו ונימא הכי ומה ערלה שאעפ"י שלהי"ל שעה"כ ומותר בה טע"כ (ונחזיק עתה דטע"כ מותר בשאר איסורים) ואסבה"נ, בב"ח שהי"ל שעה"כ ואסור בה טע"כ אי"ר שיהא אסור בהנאה, ולא יזיק מה שהי' לבב"ח שעה"כ דכה"ג מצינו בתוס' קידושין ד"ד ע"ב ד"ה מה ליבמה עי"ש היטב, וע"ז שוב ליכא למפרך כלל, אמנם אי נימא דגם בשא"א אסור טע"כ שוב ליכא לשנוי כנ"ל ע"כ הוכרח אביי לתרץ, דל"כ אכילה בגופי', ולפי"ז מה מאד מיושב קו' הנ"ל דשאני בב"ח דל"כ אכילה בגופי' ז"א דאדרבה דלמ"ד דאביי אכתי לא ידענו דבב"ח מקרי ל"כ אכילה בגופי' דכ"ז דלא למד אביי שאר איסורים מבב"ח שפיר י"ל כ"ו אכניס בק"ו כנ"ל א"כ שוב י"ל דאביי ס"ל כסברת האידך מ"ד דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' ודמי שפיר לשאר אי' וע"כ למד אביי שאר איסורים לטע"כ מבב"ח דגם בב"ח הוי כאלו כ' אכילה בגופי' אמנם אליבא דאמת כאשר מסיק אביי דנם בשאר אי' אסר בה טע"כ שוב אי"ל כ"ז אכניס בק"ו כנ"ל שפיר הוכרח אביי לתרץ דגם בב"ח אסור שלכדה"נ משום דל"כ אכילה בגופי' ודו"ק:

עוד אציע קו' נאה בפסחים ד"ה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו' והנה לקמן דמ"ו ע"ב פליגי ר"ח ורבה האופה מיו"ט לחול ר"ח לס"ל הואיל, ורבה ס"ל הואיל, א"ל רבה לר"ח לדידך דל"א הואיל האיך אופין מיו"ט לשבת א"ל מה"ת צורכי שבת נעשין ביו"ט ולקמי' מק' הש"ס לר"ח דס"ל צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי שתי הלחם אי"ר לא שבת ולא יו"ם וא"א צ"ש נעשין ביו"ט השתא לשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' עיי"ש העולה מזה דמ"ד דס"ל צ"ש נעשין ביו"ט לס"ל הואיל ומ"ד דס"ל הואיל לס"ל צ"ש נעשין ביו"ט, והנה בתוס' ד"ה וכ' כל מלאכה הק' אמאי לא יהא מותר גם ביו"ט לשרוף את החמץ הא יכול להנות מהגחלים אחר שנשרף ותי' כיון דמתחלת הבערה א"י להנות ממנו אף שאח"כ יכול להנות אסור יעיי"ש א"כ ק' כיון דנחית רבא למנינא לימא ש"מ מדר"ע ארבע דס"ל צ"ש אין נעשין ביו"ט דאי ס"ל צ"ש נעשין ביו"ט הרי ק' השתא לשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' ושוב ק' קו' התוס' דיהא מותר לשרוף את החמץ ביו"ט דיכול להנות מהגחלים ואי דאסור להנות מתחלת הבערה מה בכך דהשתא לשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' ועכצ"ל צ"ש אין נעשין ביו"ט וצ"ע:

ואתה אעתיק איזה הערו' מקונטרסי הקטן רזי משה אשר העירותי עליהם ואין פותר אותם לי ואעתיק אחת לאחת:

ברמב"ם פ"ב מהק"ש העוסק בצרכי ציבור עיין בכ"מ שחקר מאין יצא לו להר"מ די"ז, והוא תוספתא ערוכה פ"א ופ"ב דברכות וצ"ע:

הנה באוכל נבילות לתיאבון כ"ע מודו דפסול לעדות ואין בזה חולק, וגם זה קיי"ל דלענין פסול עדות צריך לאו שי"ב מלקות כמ"ש הרמב"ם והאריך בזה המל"מ בפ"ה מה' מלוה וא"כ צ"ע לריה"ג ביומא ל"ו ע"א דסבר לאו דנבילה לא הוי לאו מעליא ואין לוקין עליו וצ"ע:

בסנהדרין דמ"ו ע"ב א"ל קבורה משום בזיוני או משום כפרה ומפ' שם למנ"מ דאמר לא בעינא ובאמת יש לתמוה אמאי ל"א נ"מ אי קטן צריך קבורה או לא אי משום בזיוני קטן נמי צריך, אי משום כפרה קטן לאו בר כפרה וע' במל"מ פ"ט מה' שגגות ה"ג ובפ"ג מה' אי"ב הי"ז ויותר תמוה אמאי לא מפשט הש"ס מהא וכמו דאמ' ת"ש מדאיקברי צדיקי וע"ז י"ל דאין צדיק וכו' א"כ הו"ל לפשוט כיון דקברינן קטנים ע"כ ל"ל משום כפרה וע"ז ליכא למיפרך ויש עוד נ"מ בגר דל"ש בזיוני דדוקא בישראל שייך בזיוני משום קרובים ומשפחתו וגר אי"ל קרובים ומשפחה וצ"ע:

בפסחים דכ"ד בשמעתתא דאיב"י וליפרוך מה לכ"כ שכן להי"ל שעה"כ, א"ר אויא ב"א זאת אומרת עיקרן נאסר והיתה לו שעה"כ קודם השרשה א"כ קשה קו' עצומה, האיך יליף ר"ש בקידושין כלאים מחדש דנוהג בין בארץ בין בח"ל הא איכא למפרך מה לחדש שכן לא היתה לו שעה"כ תאמר בכלאים שהי"ל שעה"כ וצע"ג:

כל זה לקטתי לדוגמא ומי שיש בידו לפרק את התמיהות האלו נא להודיעוני ואענדם עטרה לראשי וישמח לבי גם אני:

משה אורי זעירא קעללער המלביה"ד.

סוף הספר

תוכן העניינים

תורת נתנאל על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה