אור ברסלב

תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל

חומש במדבר

חומש ויקרא

פרשת במדבר

פסחים סוף המכלתין ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן בעי מני' על פדיון הבן אבי הבן מברך ברוך שהחיינו מי מברך אי אבי הבן מברך דקעביד מצוה וכו'. והלכתא אבי הבן מברך. והתחלת המסכת אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. והנה בטור סי' תל"ב כתב ז"ל ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי. ואיכא למאן דאמר דלא צריך דהא לא קבע לי' זמנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפי' מראש השנה צריך לבדוק. והנה וודאי אי אמרינן דמברך על פדיון הבן שהחיינו. אע"ג דלא קביעא לי' זמנא דהא אם אב לא פדאו הוא עצמו צריך לפדותו כשהוא גדול. א"כ וודאי יש לברך על בדיקת חמץ שהחיינו שהבדיקה הוא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל. אך הרש"ל כ' ז"ל תימא דהא איסור חמץ קודם הרגל ומשעת זביחת הפסח אסור הוא שהוא חול גמור ואפ"ה אסור מן התורה והכי קיי"ל. וא"כ למה לא יברך שהחיינו. ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותו לרגל. וע"ז תירץ הב"ח בסימן הנ"ל וז"ל. ונ"ל דלא קשי' מידי דדברי הרא"ש הם ע"פ מה שנתבאר בדבריו דברכה זו שבליל י"ד אינו באה על מצות עשה שבתורה אלא על מצות חכמים שהצריך לבדוק אף אחר החמץ שאינו יודע להוציא מן הבית ולבער החמץ מתוכו א"כ מצות בדיקה זו אינה באה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד שלא ימצא שום חמץ ויבוא לאוכלו במועד. וא"כ מצות בדיקה זו אינה אלא לצורך הרגל ועליה תקנו לברך על ביעור חמץ דאסמכי' אזמן דרגל וק"ל:

ובתוס' ריש מכלתין כתבו. ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק החמץ ולבערו כדי שלא יבא לאוכלו. והשתא מסודר סוף ותחלה כפתור ופרח. שמסיי' שמברך שהחיינו א"כ גם בבדיקת חמץ ה"ל לברך שהחיינו. ע"ז אמר אור לארבעה עשר בודקי.ן וכמ"ש תוס' אף דאינו עובר כיון דביטלו רק תקנות חכמים כדי שלא יבוא לאוכלו. וא"כ הבדיקה היא צורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל ודו"ק:

פרשת נשא

בהקדים שצריך ללמוד הסוגי' בפסחים מתחלת הסוגי' דף ס"ו ע"ב אשכחן פסח ושבת דדחי שבת טומאה מנ"ל עד סוף הסוגי' בדף ס"ז ור"י שפיר קאמר ר"ש ההוא מבעי' לי לכדתני' וכו'. ע"ש:

והרמב"ם פ"ג מהל' ביאת המקדש המצורע שנכנס לירושלים לוקה דלא כרב חסדא. וע"ז קשה שפיר קאמר ר"ש וצריך לתרץ כדמשני הש"ס ההוא מבעי' לי' לכדר"א. ובפ' ד' מהל' ביאת המקדש פסק פסח הבא בטומאה ונכנסו שאר טמאים במזיד חייבים כרת. וזהו דלא כר"א. וע"ק דהרמב"ם מחלק בין ירושלים לשאר ערים אין לוקה אם נכנסו דהוי לאו הניתק לעשה. ורש"י כתב לירושלי' וה"ה לכל העמי'. וע"ק באמת על רש"י למה לא מחלק בין שאר עיירות למחיצת ירושלים. כמ"ש הרמב"ם:

וליישב דברי הרמב"ם. נתרץ מה שמקשים העולם מנ"ל לר"ש דזב צריך שני מחנות אימא טמא מת וזב נשתלחו חוץ למחנה אחת. וכ"ת זב ל"ל לדייק הא מצורע נשתלח חוץ לשתי מחנות. ומדכתיב מצורע ש"מ משתלח חוץ לשלש מחנות. ואי לא כתיב זב ה"א דמצורע לא נשתלח אלא חוץ לשתי מחנות:

ולפ"ז ע"ק מאי פריך ור"א שפיר קאמר ר"ש. הא מדרש לא ידעינן אלא דהמצורע נשתלח חוץ לשלש מחנות. אבל מנ"ל דזב נשתלח חוץ לשתי מחנות. ואם תעקש ותאמר היאך יתכן לומר זב כתיב לדייק על מצורע. טפי מסתבר לומר דאתי' לגופא. צא תאמר לו מדכתיב במצורע בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרי' יושבי' עמו. משמע בשאר טי ני'. טמאי' אחרים יושבים עמו. והלא בטמא מת שנשתלח חוץ למחנה אחת כמו כן אין טמאים אחרים יושבים עמו. ולכך טפי אית לן למימר דזבין ג"כ יושבי' עמו חוץ למחנה אחת במחנה לוים. והא דכתיב זב לדייק על מצורע:

ומעתה נתחזק להקשות מאי פריך שפיר קאמר ר"ש דבדד ישב נתקו לעשה. דאי לא כתיב בדד ישב ה"א דזב נשתלח חוץ לשתי מחנות לכך כתיב בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאי' אחרים יושבים עמו משמע הא שאר טמאי' זב וטמא מת לא נשתלחו כי אם חוץ למחנה אחת וזב אתי לאורויי דמצורע נשתלח חוץ לשלש מחנות:

ונראה ליישב ע"פ מ"ש רש"י ד"ה יכול מדלא כתיב מתנם. והתם תרתי מחנות כתיבי. ההיא חוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית ע"כ. והוא דבר תימא הלא מצורע ידעינן מחנה שלישית מדכתיב בדד ישב לבדו ישב:

ונראה ע"פ מה שהקשה המזרחי פ' נשא אימא זבין וטמאי מתים נשתלחו במחנה אחת ומחניהם קאי על מצורע לחוד ומחנה זבין וטמאי מתים לחוד. ותי' בדוחק. וכ"ת למצורע מחנה ל"ל הא כתיב בדד ישב. י"ל להורות דעל כל מחנה ומחנה יתחייב בלאו ולוקה ארבעי'. וא"כ מ"ה פירש"י דהתם תרתי מחנות כתיבי דקאי על זבין וטמאי מתים ומצורע כתיב מחנה שלישית וע"כ צ"ל דמחניהם קאי על זבין וטמאי מתים יש להם שתי מחנות ודו"ק:

ומעתה מתורץ קו' העולם. דר"ש סבר נמי דרשות ר"י לא יטמא מחניהם. רק מחוץ למחנה מושבו. אין צריך למחיצה שלישית. רק ללאו הניתק לעשה. דע"כ לא יטמא מחניהם קאי על זב ומצורע. וזב שתי מחנות ומצורע שלש מחנות. דאין לומר דזב וטמאי מתים במחנה אחת וזב לדייק על מצורע מחנה שלישית זה ידעי' מדר"ש כקושי' העולם וע"כ לא יטמאו מחניהם קאי אזב וטמא מת. ולהכי פריך שפיר ור"י שפיר קאמר ר"ש ע"כ חוץ למחנה מושבו ללאו הניתק לעשה. דמר"ש ידעינן דזב וטמאי מתים במחנה אחת ומצורע במחנה שלישית ול"ל מחניהם. אלא קאי שתי מחנות אזב וטמאי מתי'. ל"ל מחוץ למחנה מושבו. אלא ללאו הניתק לעשה וק"ל:

ותדע דהכי פריך ור"י שפיר קאמר ר"ש דידעינן דזב וטמאי מתים יושבי. מדר"ש. ומחנה שלישית במצורע ם ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרי' ם עמו ש"מ דהוי מחנה שלישית במצורע. וא"כ מחוץ למחנה מושבו אייתר ללאו הניתק לעשה דאלת"ה יש להקשות מאי פריך ור"י שפיר קאמר ר"ש אימא דס"ל כחכמי' ובעל קר' במשהו וא"כ מצורע אינו חמור מבעל קרי. אלא ע"כ דפריך מדכתיב לא יטמא מחניהם. קאי על זב וטמא מת. ומצורע דכתיב בדד ישב שלא יהיו טמאי' אחרי' יושבי' עמו ש"מ מחנה שלישית. ואייתר מחוץ למחנה מושבו ללאו הניתק לעשה:

והשתא מיושב היטב פסק הרמב"ם דהרמב"ם פ"ג מהל' ביאת המקדש כתב דספרי נפקא לי' ג' מחיצות משו' דמצורע בכלל היתה דכתיב כל צרוע וכל זב וטמא לנפש. ואכולהו כתיב ולא יטמאו את מחניהם. ומצורע יצא מן הכלל בדד ישב זה מחנה ישראל. ועל כל הכלל כולה יצא. מה מצורע שטומאתו חמורה שמטמא בביאה אף כל שטומאתו חמורה חמיר שילוחו. וא"כ קושי' הגמ' ליתא. שפיר קאמר ר"ש. דלא ידעינן לאו במחנה שכי' דהא כולהו צריכין כדי ללמוד על שלשה שיטמאו כל שלשה מחיצה. ואייתר מחוץ למחנה מושבו ללאו הניתק לעשה. וא"כ סתרי אהדדי. דיצא מן הכלל להורות דעל כל שלשה ילקה. וכתיב מחוץ למחנה מושבו ללאו הניתק לעשה. מ"ה מוכרח לחלק בין ירושלים לשאר עיירות. אבל לרש"י קשה למה משני רב חסדא תנאי היא. ולמה לא משני דסבר כדרשת ספרי. אלא ש"מ דהש"ס סבר שאין לחלק בין ירושלים לשאר עיירות. ודו"ק היטיב:

ועם זה מיושב קושי' תוס' דף ס"ו ע"ב ד"ה אלא אמר ר"ל לפי מה שהנחנו איכא למימר דר"ל ס"ל לר"ש דהוא דריש מחניהם לזב וטמא מת. ומצורע חמיר מזב למחנה שניה ומצורע אתי' למחנה שלישית. וזב אתי' לדרשת ר"ל. וכן מוכרח דר"ש ס"ל כר"ל. דאלת"ה קשה ה"ל ר"ש לומר דזב חמיר מטמא מת. ולא מטמא בשרץ. וכ"ת טמא מת טומאת שבעה הוה לי' להכניס הפרכא בק"ו. מה טמא מת שמותר בציבור. ומ"מ ביחידים אסורים במחנה ראשונה. לכ"ש בזב שציבור אסור אינו דין שיחידים אסורים. אע"כ ס"ל כר"ל. נמצא צריך ק"ו זה כדי שתדע שטמא מת מותרים בציבור ודו"ק:

והא דפריך אביי עלה דר"ל א"כ במצורע נמי הכי קאי לר' יהודא. דשלשה מחנה כתיב לא יטמאו מחניהם. ומחוץ למחנה מושבו. והא דפריך ור"י שפיר קאמר ר"ש. אימא ר"י ס"ל כר"ל. היינו למ"ד דס"ל דטמאי מתים עושין ראשון אליב' דר"י דדריש מלנפש. ומעתה מיושב קו' מהרש"א דלר"ל לא צריך לשנוי' דס"ל לר"י דרשות ר"א לקמן. והא דפריך לקמן ור"י שפיר קאמר ר"ש היינו לר' יוחנן. ודו"ק היטיב:

פרשת בהעלותך

בתחלה אבאר מה דכתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה. וצריך ביאור מה צריך המקרא לכתוב שעשה כן אהרן. וביותר מה שפי' רש"י ויעש כן אהרן שלא שינה. ועוד מה דייק כאשר צוה ה' את משה:

ופירשתי ע"פ מ"ש רש"י בשבת דף כ"ב למ"ד מזרח ומערב מונחין. ונראה בעיני דאמור רבנן קביעות בנר שני משום דאין מעבירין על המצות. וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא ובי' לא מצי לאתחולי. דכתיב יערוך אותו לפני ה'. צריך שיהא א' חוצה לו. דאי לא לא קרינא בי' לפני ה'. מכלל דכולהו לאו לפני ה' ע"כ:

ובמנחות דף צ"ח בפלוגת' דר' ורשב"א דר' סבר מצורה מזרח ומערב מונחין. וראב"ש סבר צפון ודרום מונחים. מ"ט דר' דכתיב יערוך אותו אהרן לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה'. ואי ס"ד צפון ודרום מונחין כולהו כמי לפני ה' נינהו. ופי' רש"י חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קדשי קדשים. אלמא מזרח ומערב מונחין. והחיצון של צד מערב קרי לי' נר מערבי. נמצא דברי רש"י ופירושו סותרי' זה את זה. ויש אתי בטוב טעם דוודאי מסברא נר מערבי מיקרי למ"ד מזרח ומערב מונחין חיצון לצד מערב. יען לפי מה דמסיק שם במנחות למ"ד צפון ודרום מונחין דנר אמצעי הוא נק' נר מערבי שהנרות מצדדין כלפי האמצעי. ונר אמצעי פי' לצד מערב. ומסיי' שם ר' נתן אומר מכאן שאמצעי משובח. ולפי אותה מסקנא למ"ד מזרח ומערב מונחין נמי ס"ל כהך ברייתא דהששה נרות מצדד אצדודי להך צורה שלשה נרות לצד מערב. המה נקראים נרות מזרחי ולא מקרי לפני ה' דהמה פונים לצד מזרח. אבל שלשה נרות המזרחיות שהמה פונים לצד קדשי קדשי' המה נקראים לפני ה'. אלא שראשון נקרא מזרחית כמו שפירש"י ע"כ השני הוא נר מערבי משום דאין מעבירין על המצות. כל זה פירש"י בשבת למסקנא דמנחות. אבל לפי ס"ד הוי ס"ל למ"ד מזרח ומערב מונחין דכולהו נרות פונין לצד צפון או דרום. וודאי לאותו ס"ד פירש"י שפיר דנר החיצון לצד ק"ק הוא מקרי נר מערבי ודו"ק. וכל זה לפירש"י:

אבל הרמב"ם פי' בפי' המשניות במס' תמיד למ"ד מזרח ומערב מונחין כולהו שבעה נרות היו מצדדין לבית ק"ק. וזהו דכתיב אל מול פני המנורה כלומר נגד ק"ק שהוא פני מנורה. והי' נקרא נר מערבי השביעי לק"ק:

והנה משה רבינו לא צוה לאהרן כי אם באותו לשון שצוה מה' אל מול פני המנורה ועשה אהרן שצידד מול כר האמצעי ולא כפי' רמב"ם. ולמה עשה כן מדכתיב בפי' תרומה כאשר צוה ה' אל משה בעשיי' המנורה והעלה אל עבר פניה וזהו פירש"י. דעבר הוא כפי' צד הרחב כדכתיב אל עבר האפוד ביתה. והמנורה לצד קדשי קדשי' לא מקרי עבר. כי אם צד הרחב ממזרח למערב וכפי' רש"י. וזה כוונת הכתוב אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה. וזהו שפירש"י ויעש כן אהרן. שלא שינה:

ועפ"ז ישבתי מאמר בר"ה סוף פ"ק ביקש קהלת למצוא דברי חפץ. ביקש קהלת להיות כמשה. יצא בת קול ואמרה לו כתוב יושר דברי אמת:

ואקדים לך מה שהביא הלבוש בסי' תרע"ו שתי מנהגי'. מנהג א' שבליל ראשון יתחיל בנר ימיני. ובליל שני כשיוסיף אחד סמוך לו יתחיל ויפנה צד ימין וכן בכל לילה ולילה שתמיד מברך על הנוסף. ומנהג בני אישטרייך שמתחיל תמיד בנר הימיני גם בליל ב' ובכל הלילות. וצריך לברך שעשה ניסים על הנר הנוסף שהוא עיקר הנס. ומפרש הוא ע"פ דרכו שמחולקים כיצד הוא פניי' לצד ימין:

ואני אפנה את חלקי במה נתייסדו אלו שני מנהגים. דלפי' רש"י נר השני הוא נר מערבי ובה הי' מדליק השאר. נמצא שהדלקה היתה במנורה כמנהג איסטרייך. ולהרמב"ם או לשיטת ר"א מזרחי שסבר למ"ד מזרח ומערב מונחין לא הי' מצדד איצדודי נמצא נר שביעי החיצונה סמוך לק"ק. הוא הנר מערבי ובה הי' מדליק ממערב למזרח כמנהג העולם:

איתא בכוונת האר"י דהמנורה רמז על התורה בציווי מעשיה. דיש בה ששה קנים. כנגד פסוק בראשית שיש בו זיי"ן תיבות. וי"א כפתורים נגד פסוק ואלה שמות שיש בו י"א תיבות. תשעה פרחים כנגד פסוק ויקרא. ב"ב גביעי' נגד סך בפ' דברים. ובמדרש זיי"ן נרות נגד זיי"ן אבות. נמצא למ"ד מזרח ומערב מונחין. ומצדד אצדודי נגד נר אמצעי שהוא נגד משה. נר המערבי הוא השני ונמצא הדלקה מנר שני ואילך. ואם נאמר שלא הי' מצדד איצדודי נמצא נר המערבי נר שביעי שהוא כנגד שלמה. ובשלשה תיבות ברא אלקים את ס"ת אמת. נמצא אם מצדד איצדודי ונר שני הוא נר מערבי ומשם ואילך הדליק לצד ק"ק הרמז של תיבת אמת הוא נכון דכר שני א' ומר שלישי מ"ם ונר רביעי ת'. אבל אם נאמר דנר השביעי הוא נר מערבי ומשם הדליק והולך ששי חמישי למפרע נמצא תיבת אמת הוא להיפך. וזה שאמר ביקש קהלת להיות כמשה לומר שנר שביעי שרמז על שלמה הוא הנר מערבי כמו שנר אמצעי מרמז על משה. ולמ"ד צפון ודרום נר אמצעי הוא הנר מערבי. ע"ז יצא בת קול ואומרת לו כתוב יושר דברי אמת. ע"כ צריכין לומר דמצדד איצדודי גם למ"ד מזרח ומערב מונחין ונר שני הוא נר המערבי:

פרשת שלח לך

מדרש תנחומא שלח לך אנשים. ילמדנו רבינו מה לפרוש בים הגדול קודם לשבת ג' ימים. כך שנו רבותינו אין מפליגין בספינה כו'. ואם היו שלוחי מצוה מצוה לפרוש בכל יום שירצה. עיין ילקוט שמעוני:

נראה דאיבעי לי' דווקא לפרוש בים הגדול. שצריך ספינה גדולה דאין הולכת פחות מעשרה. אבל ספינה קטנה הי' יודע שאסור לילך בה משום איסור תחומין. אף שאין תחומין למעלה מעשרה. שמא ימצא מקומות שהספינה מהלכת במים פחות מעשרה. בכן משום איסור תחומין ספינה גדולה מותרת. זהו לפי' ב"ח. אמנם הרי"ף והרא"ש לפירושי' דאין מפליגין בספינה ג' ימים היינו טעמא. דכל ג' ימים הראשונים גופו משתבר ואין רוחו חוזרת עד אחר ג' ימים. ונמצא מבטל עונג שבת. ולהך טעמא נמי למפרש למדברות או לצור על העיירות או בכל מקום סכנה שמבוהל ומוטרד אסור תוך ג' ימים משום ביטול עונג שבת. או משום שיכול לבא לידי חילול שבת. וטעם זה שייך כמי גבי מרגלים שאסורים לצאת תוך ג' ימים לשבת:

והנה במס' תענית דף כ"ט ששלוח מרגלים הי' בכ"ט בסיון. באותו שנה שהוקם המשכן בר"ח ניסן שהי' באותו פעם ביום א' בשבת, א"כ ר"ח אייר ביום שני. וסיון לפי חשבון כ"ט י"ב תשצ"ג הי' חל ביום ד' וכ"ט הי' ד' ולדעת רי"ף ורא"ש ביום ד' מותר לפרוש דהא יהי' ג' ימים קודם שבת. אבל בעל המאור אומר דיום ד' וה' ויום וי"ו המה קמי שבת מקרי ונראה כמתנה מתחלה לדחות את השבת וביום רביעי נמי אסור. הלכך בעינן שיהי' ג' ימים גמורים קודם שבת. ולסברא זו המרגלים שהיו מהלכי' ביום ד' אסור. אע"כ צ"ל דבאמת לא חיישינן לטעם. הרי"ף ורא"ש ומותר לפרוש לים הגדול. או נימא שאסור. אך דלא ס"ל כדעת הרז"ה וביום ד' מותר. להכי מבעי' לי' שפיר בפ' זו. וע"ז קאמר שם כך שנו רבותינו אין מפליגין וכו' ולשון הפלגה קאי אים הגדול כמו שכתב הרי"ף ואסור ושלוח מרגלים שאני דהיו שלוחי מצוה ולדבר מצוה מפליגין באיזה יום שיהי' וק"ל:

פרשת קרח

בפסוק ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. וחל עלינו לבאר למה יסדו תחינתם בתואר הזה שהוא רוח לכל בשר. וכבר אמרו ראשונים בזה. ואף אני אענה את חלקי. בסנהדרין דף מ"ג הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן דברי ר' יהודא. א"ל ר"נ וכי ענש על הנסתרות מעולם והלא כבר נא' עד עולם. אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ע"ש על הנגלות עד שעברו ישראל את הירדן. וכתבו התוס' בשם ר"ח דה"פ וכי ענש על הנסתרות והלא כבר נאמר על עולם. ואי קאי עד עולם על הנסתרות ה"נ יש להשוותן דבאותו ענין דקאי אנגלות קאי אנסתרות. א"ו לא קאי אנסתרות כלל. שזהו הסברא דלא מענשי אחרינא לעולם. ולא כתב נסתרות אלא להקיש להו נגלות דכשם שלא ענש על הנסתרות קודם שעברו שזהו הסברא כך לא ענש על הנגלות. ויונתן תרגום אל אלהא דשוי רוח נשמתא בגופי בני נשא ומיני' מתיהיב רוחא לכל בשר. וזה ע"ד שאמרו במדרש היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. א' שבנה פלטרין ובנה בה חדר טמון. וב"ב החביא שמה. ואמר הבנאי הלא אני בניתי הפלטרין ואנכי ידעתי הטמון. וכמ"ש נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. וזהו שהעריכו בקשתם אל אלקי הרוחות הוא החופש חדרי מטמונינו. והוא היודע נסתרות ולא בני אדם אשר לא יראה ללבב. ואין יודע מה בנסתרות. א"כ למה כתיב הנסתרות לה' אלקינו זהו מן הסברא. א"ו לא כתיב נסתרות אלא לאקושי נגלות להם שלא יענשו עליהם עד שיעברו את הירדן ולכך אמרו האיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף שאין הערבות על הנגלות עד עברו את הירדן:

פרשת חקת בלק

במשנה בר"ה דף כ"ז ע"ב מי שהי' עובר אחורי בהכ"נ או שהי' ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגלה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברת. אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמי' היו מתגברי' ואם לאו היו נופלים. כיוצא בו אמרו והביט אל נחש הנחושת וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא כל זמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לשמי' היו מתרפאי'. ואם לאו היו נמוקים. ע"כ:

הרמב"ם פ"ב מהל' שופר פסק דצריך שיתכוון שומע ומשמיע. משמיע להוצי' והשומע לצאת. הא לאו הכי לא יצא. ובפ"ו מהל' מצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא. ותי' הר"ן דלא פליג דידי' אדידי' אע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה. כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה. וקשה דהוא נגד הגמרא דהא רבה הוכיח מהך דאבוה דשמואל התוקע לשיר יצא. ש"מ דלא מחלק בזה:

ועו"ק ואיתא קושי' זו בל"מ דבהב' ק"ש פ"ב פסק הרמב"ם דאם כוון לבו בפסוק ראשון אף בשאר ק"ש אפילו הי' מגיה יצא:

ונראה ליישב ע"פ מה שהקשה תוס'. אמאי לא הוכיח רבה מבריי' דערבי פסחי' דקתני בהדי' אכל מרור שלא במתכוין יצא. ותי' תוס' בפסחי' דיש לחלק בין אכילה לתפלה. והקשה מהרש"א תימא א"כ אכתי מנ"ל לרבה להוכיח תקיעה מאכילת מצה:

ועו"ק שהקשתי קו' אלימתא על מה שתירצו תוס' הכא דמברייתא דהתם ה"א דווקא בירקות דרבנן אבל מצה דאוריי' בעי כוונה. והקשתי ע"ז דעכ"פ נשמע דבמצות דרבנן אינו צריכות כוונה א"כ מגלה שהיא מדרבנן א"כ אם כוון לבו לשמוע אפי' שלא לצאת יצא. ותני בחד בבא שמע קול שופר או מגלה יצא. א"כ ש"מ מבריי' דתוקע לשיר. ע"כ אמרתי דשני תירוצי' של תוס' שייכים אהדדי. דמברייתא בלא אבוה דשמואל ה"א אפילו במצות דרבנן נמי צריכ' כוונה. ואכילת מרור שאני דיש לחלק בין אכילה לתקיעה ומגלה. אבל מאבוה דשמואל הוכיח שפיר דע"כ אבוה דשמואל לא ס"ל הך חילוק דלדידי' ק' מאי קמ"ל הברייתא במרור דרבנן הא הוא ס"ל אפי' במצות מצה דאורייתא נמי יצא בלא מתכוון. וה"ל לתנא למיתני רבותא דבמידי אכילה אפי' במצה דאורייתא אכלו בלא מתכוין יצא. אלא ע"כ צריך לתרץ ע"פ מה שכתב הר"ן בשם הרא"ה הא דכפאוהו ואכל מצה היינו שידע שאוכל מצה רק לא כוון לבו לצאת. אבל אם סבר בשר הוא ואכל מצה לא יצא. אלא דגבי מרור מהני כיון דרבנן הוא. וא"כ ל"ק אמאי לא תני מצה דמצה בכה"ג לא יצא. ובאכילה כה"ג וודאי אין לחלק בין אכילה לתפלה. א"כ במגלה כמי יצא בכה"ג אפי' סבר שקרא דבר אחר ולא מגלה. וה"ה בשופר אף שהוא מצוה דאורייתא א"כ ש"מ התוקע לשיר נמי יצא:

ועפ"ז מדוקדק מאוד דקאמר רבה זאת אומרת וכו' ומשני מ"ד התם אכל מצה וכו'. וקשה א"כ לפי האמת מנ"ל זאת אומרת. ולפי דברינו ניחא מאוד דמוכח מדקתני בברייתא אכלו שלא במתכוון אפי' לא נתכוון לאכילת מרור דקסבר פירי בעלמא הוא ובהא אין לחלק בין אכילה לתפלה ודו"ק:

אמנם כל זה ניחא. אבל לפי דמסיק תנאי היא וסבר ת"ק משמיע לא בעי כוונה דהא קתני משמיע לפי הג"ה דרכו וכ"ש דהשומע א"צ (ואין להקשות א"כ כוונה כ"כ בס' בן לב לפי האמ' תוקע לשיר ח"ב סי' פ"א וגם בעל יצא וכפאוהו ואכל מצ' עשרה מאמרות מאמר אם יצא. אמאי תני התם כל חי ח"א סי' ל"ב. א"כ מרור ולא מצה. די"ל מעתה יש לחלק בין דאי הוי תני מצה אכיל' לתפלה. והך בריי' ה"א דאיירי בנתכוין דמרור אתי' לת"ק אבל שידע שהיא מצה. אך אנן קיי"ל כר"ז דס"ל כר' לא נתכוון לצאת. אבל יוסי דבעינן דעת שומע אם לא ידע שהוא ומשמיע. ודאי יצדקו דברי מרור שסבר שהו' פירי רמב"ם דיש לחלק בין אחר אפילו במרור לא אכילה לתפלה. וה"מ יצא. ודו"ק) בדאוריי' אבל בק"ש דרבנן כיון שקרא פסוק ראשון אפילו בתפלה יצא ודו"ק היטיב:

ועתה נבא אל ביאור המשנה. דהי' קשה לתנא אם תפלת משה גרם שגבר ישראל או עמלק למה עמד על ראש ההר. הלא כתיב ממעמקים קראתיך ה'. שאסור לעמוד על דבר שגבוה ג' טפחי'. אלא כמו דאי' בפרקי דר"א דהוא אמר ליהושע בחר לנו אנשים שיודע שג"כ לא מתו בשנה הזאת. והוא ילחם באתגלי'. ומשה רבינו באתכסי' דהאי תנא סבר דבעינן דעת שומע ומשמיע דקתני שהי' סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר דווקא בבהכ"נ דאז כוונת התוקע להשמיע לרבי' וצריך השומע לכוון לבו. והוא כר' יוסי דסבר הכי. וע"ז מייתי ראי' מהאי קרא וירם משה את ידו:

ואיתא בפרקי ר"א פרק מ"ד משה ואהרן וחור עמדו במקום גבוה וכל ישראל עמדו חוץ לאוהלם ורואין משה כרוע על ברכיו והמה כורעים על ברכיהם. נופל פניו ארצה. והם כופלים על פניהם. פורש כפיו לשמים. הם פורשין כפיהם לשמים. מכאן אתה למד שש"ץ המתפלל כך כל העם עוני' אחריו עכ"ל. והנה תפלת משה רבינו הי' מחתך כל הרקיעי' שידע להתכוון להתפלל בשם המפורש. ובשעה שהתפלל על עצמו לעבור את הירדן. השם יתעלה צוה שלא לקבל את תפלתו. נמצא שמ"ר הוא המשמיע והציבור כוונו לבם ג"כ לכוונת משה ש"מ דבעינן דעת שומע ומשמיע:

אך א"ת אימא מ"ה גבר ישראל כשהרים ידו כדאי' בשם מגיד משרים דבהרמת משה ידיו עם המטה מבטל כח הס"ס שהוא שרו של עמלק והוא היצה"ר. אך לפעמים הניח ידו שלא להעביר כל סטרא אחרא כדאמרי' ביומא ביקשו למסור להם יצרא דעבירה ומיבעי ביצה בת יומא ולא אשכחו. ועפ"ז אין הוכחה דבעינן דעת שומע ומשמיע. ע"כ מביא עוד ראי' מוהביט אל נחש הנחושת וכי נחש מחי' וכו' ואיתא בזוהר מה דכתיב והביט אל נחש. שהוא רמז אל נחש הקדמוני שהוא היצה"ר שצריך מעט הבטה לצורך ישוב העולם. א"כ למה כתבה התורה עוד לגבי משה והי' כאשר ירים ידו. אלא ע"כ להורות כדרשת פרקי ר"א ובעינן דעת שומע ומשמיע ודו"ק.

פרשת פנחס

בפסוק אבינו מת במדבר. והוא לא הי' בתוך העדה הנועדי' על ה' בעדת קרח כי אם בחטאו מת ובנים לא היו לו למה יגרע שם אבינו:

קשה לבאר ומה שהקדימו במליצתם כי אם בחטאו מת הלא חכמניות היו הלא טוב להם אם הי' מת על מטתו ולא בחטאו כדברי ר"ע מקושש זה צלפחד. וכי מפני שחילל שבת לא יגרע. ודאי מה שאמרו בעדת קרח לא הי' לדעת רז"ל עדת קרח לא בטלו חלק בא"י. אבל אמרם בחטאו מת לכאורה דבר שפתי' אך למותר:

והנראה בזה קרוב לאמת. ע"פ גמ' דסנהדרין דף ל"ז והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה. אלא מעתה מאן דמיירי ביממא יירתון לי' בניו. ומאן דשכיב בלילה לא ליירתון לי' בני' ומשני דין נחלות קאמר. דתני' והיתה לכם לחקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין כדרב יהודא אמר רב דהאמר רב יהודא אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה. רצו כותבין. רצו עושין דין. ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום. (ר"ל דביום הוי צוואות מת דין פסוק ואין צריך עוד לדיינין). אבל בלילה כותבין באין עושין דין דהוי להו עדים ואין עד נעשה דיין ע"כ. הנה הדרשה זה מפסוק והיתה לבני ישראל לחקת משפט נתחדש לנו בפ' נחלות שזכו בנות צלפחד לכתוב על ידם. אבל קודם לזה לא הוי ידענו דצוואת המת קרוי משפט. וע"כ צ"ל הא דכתיב ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה. וא"כ מאן דשכיב ביממא יירתון לי' בני' ומאן דשכיב בלילה לא לירתון לי' בניו. ושמא ישיב להם משה רבינו שמת בלילה ולית להו למימר למה יגרע. לכך חכמכיות היו והקדימו בחטאו מת ר"ל מקושש הוו וקיי"ל דיני נפשות דכין ביום כדכתיב נגד השמש וא"כ למה יגרע ודו"ק:

פרשת מטות

בתוספות ד"ה מיבעי לי' חכם מתיר ואין בעל מתיר. תימא וכי ר"י סבר כב"ש. וי"ל דלר"י לא נפקא מקרא אלא מסברא כו' א"כ מזה הדבר דריש ואע"ג דאיצטרך להכי דרשי ג"ש כיון דליכא למיפרך מידי עכ"ל תוס'. וכתב מהרש"א ע"ז ולי תימא רבתי הא ע"כ צ"ל כתירוצם בתרא מהא דתני' אידך התם זה דבר בעל מיפר כו' נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר כו' הרי לך בהדי' דהאי תנא יליף שני לימודים מזה הדבר ע"ש שהניח בצ"ע:

ולי לק"מ אחר שנדקדק בו למה מסיים הך ג"ש נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר בתני' אידך ולא סיים כמו כן בתניא קמיית' דיליף מזה הדבר החכם מתיר ואין בעל מתיר ועוד מה דקאמר בבריי' קמייתא זה הדבר החכם מתיר ואין הבעל מתיר שיכול ומה חכם שאין מפיר מתיר כו' והא אי לאו מיעוטא דזה הדבר מנ"ל דחכם אין מפיר. וכמו כן בתני' אידך זה הדבר בעל מפיר ואין חכם מפיר שיכול מה בעל שאין מתיר מפר מנ"ל הך ילפותא דבעל אין מופר בלאו מיעוטא דזה הדבר. וצ"ל דכל תנא דבריי' ס"ל לסברא פשוטה בלאו הך דרשה דזה הדבר דאין הבעל מתיר ואין חכם מפר. כי החילוק בין לשון התרה והפרה דהפרה מבטל הנדר מכאן ולהבא ובלשון התרה עוקר הנדר מעיקרא ע"י פתח או חרטה. וא"כ תנא ברייתא ראשונה נפקא לי' מסברא דחכם התיר ואין חכם מפר כי החכם עוקר נדר מעיקרא. ותני' אידך ס"ל מסברא דבעל מפר מאז והלאה ואין לו כח לעקור הנדר מעיקרא כי לזה צריך יחיד מומחה או ג' הדיוטת. וא"כ כל א' לפי סברתו הוי יליף מק"ו לכך צריך הילפותא דזה הדבר:

וא"כ קשה היכי ס"ד דחכם מפר הלא ילפינן ג"ש זה הדבר שחוטי חוץ מה כאן ראשי מטות אף גבי שחוטי חוץ ראשי מטות למאי הלכתא לומר שיש שאלה בהקדש ולא הוי שחוטי חוץ הא גבי נדרים מהני הפרה מכאן ולהבא. וזה לא מהני גבי שחוטי חוץ דמאי מהני מ"מ שחט כבר קדשים בחוץ בשלמא אם חכם מתיר עוקר נדר מעיקרא והוי הקדש בטעות משא"כ בהפר' ואין ג"ש למחצה כמו גבי נדרים יכול להחכם להתיר ולהפר כמו כן צריך לומר גבי נדרים אלא ש"מ דגבי נדרים נמי דווקא בלשון התרה מתיר החכם ולא בלשון הפרה. וא"כ קשה למה צריך התנא למילף דאין חכם מפר מזה הדבר. אע"כ צ"ל דזה באמת כוונת התנא וה"ק ת"ל זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר כאמר כאן כו' כלומר כיון דגמרינן ג"ש שחוטי חוץ. מזה הדבר דנדרים ש"מ דאין חכם מפר וכדאמרן. וא"כ לא יליף הך תנא כי אם לימוד א' מזה הדבר דהיינו ג"ש ומ"מ נשמע מזה דאין החכם מפר. ומ"ה בהך ברייתא ראשנה דיליף מזה הדבר דאין הבעל מתיר וזה לא נשמע מג"ש וא"א למילף שני לימודים מזה הדבר ומ"ה לא מסיים הך ג"ש בהך ברייתא. ומעתה אין מקום לתמיהת מהרש"א ודו"ק היטב:

בנדרים דף ע"ה ע"ב בר"ן מקשה שם לדידי קשי' אי הכי שלשה הדיוטות מנ"ל ממועטא דאלה נימא מומחין הוא דלא בעי כמועדי ה' אבל תלתא דגמירי וסברי בעינן כדכתיב ראשי המטות כו' וניחא לי דאי הכי סמיכותא דנדרים למועדי ה' ל"ל א"ו כיון דאסמכינהו רחמנא גלי לן דמיעוטא דאלה אנדרים נמי קאי ולמאי אי דלא בעי מומחין מראשי המטות נפקא א"ו דמשום סמיכותא משמע דלנדרי' נמי אתי למעוטי והכי מדרש אלה דהיינו מועדת אפי' כשהן ג' צריך מומחין דהיינו סמוכין אבל נדרים כל שהן ג' אינן צריכין מומחין דידהו דהיינו ראשי מטות דגמירי וסברי אלא בחד מינייהו סגי עכ"ל וקשה לפי מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דיחיד מומחה היינו סמוך כמשה ואהרן. א"כ ראשי מטות ע"כ לשיטתו סמוכי' נינהו וע"ז אמר רב חסדא ראשי המטות ביחיד מומחה א"כ קשה מנ"ל שלשה הדיוטות אימא שלשה דגמירי וסברי ואי לא כתיב מיעוטא דאלה ה"א שלשה סמוכין דראשי המטות משמע ע"כ לפי' רמב"ן סמוכין וצ"ע:

ובזה ניחא מ"ש ב"י בשם הרמ"ה דס"ל יחיד מומחה סמוך ושלשה דגמירי וסבירי ולכאו' זהו פלאי מנ"ל הא אבל לפי מ"ש ניחא דו"ק:

הרמב"ם פ"ו מהל' שבועות פסק דיחיד מומחה היינו רב מובהק באותו דור אע"ג דלא סמוך. ומקשי' מנ"ל הא דילמא צריך נמי מוסמך וכסברת הרמב"ן והר"ן ונר' דקשה מנ"ל לר"י דקרא אתי להורות דמהני יחיד מומחה. והא דכתיב ר"מ דאפי' מומחה צריכין להיות ג'. וגז"ש אתי לארוי שגם הדיוטות יכולין להתיר אך זה ליתא דיש לדקדק אליבא דב"ה האי אלה דגבי מועדי למעוטי מאי. דהא להדיוטות כבר נשמע מגז"ש אלא ע"כ צ"ל דאתי למעט הפרת נדרים דווקא מועדי ה' צריך ג' מומחין. אבל הפרת נדרים. אפי' יחיד מומחה יכול להתיר. ומעתה ר"י שפיר מוכח דב"ה אפי' יחיד מומחה מהני. אך ע"ז קשה השתא דכתיב מועדי. ר"מ ל"ל. דהא יחיד מומחה נלמד מן מועדי. וצ"ל דממועדי לא מעטינן רק ג'. אבל יחיד צריך להיות מומחה ומוסמך דומיא דקידש החודש לכך כתיב ר"מ להורות דאפי' יחיד מומחה ולא נסמך יכול להתיר ושפיר פסק הרמב"ם ודו"ק. וליכא לאקשויא לפ"ז הדרא קושיא לדוכתי' מנ"ל לר"י דר"מ אתי להורות ליחיד מומחה דלמא אתי להורות דג' מומחין שאינן סמוכין רק דגמרי וסברי. דאי ממעוטא דמועדי. לא מעטינן רק מומחה הנסמך. אמנם זה ליתא דלא לכתוב כלל ר"מ וממילא ידעינין מדמתירין להתיר בשלשה הדיוטות וגם ביחיד מומחה הנסמך יחידי ש"מ דאינך צ"ל דווקא ג'. ומדכתיב ר"מ ש"מ אפי' גמיר ובסביר מתיר יחידי ודו"ק:

פרשת מסעי

כתיב בפ' צו ואת הדם יצק אל יסוד המזבח. שבמזרח ודרום לא הי' למזבח יסוד. דכתיב בפ' ויקרא ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה. מלמד שעולה טעונה יסוד שנתן שתי מתנות שהן ארבע בקרן מזרחית צפונית. והדר בקרן דרומית מערבית. מ"ט לפי שלא הי' בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודא עד אמה אחת ע"ע אורך דרום ואורך מזרח עד אמה אחת כך איתא בזבחים דף נ"ג. והקשתי מזה על הא דדריש רבא שם דף נ"ד מאי דכתיב שמואל א' י"ט וילכו דוד ושמואל ישבו בנויות ברמה. וכי מה ענין נוית אצל רמה. אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם. אמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבהמ"ק גבוהה מכל א"י. וא"י גבוה מכל ארצות לא היו ידעי דוכתי'. אייתי ספר יהושע בכולהו כתיב וירד ועלה הגבול. ותאר הגבול. בשבט בנימין כתיב ועלה לא כתיב וירד. אמרי ש"מ הכא הוא מקומו. סבר למבנייהו בעין עיטם דמדלי אמרי ניחת בי' קליל כדכתיב בין כתפיו שכן. ואיבעית אימא גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודא ושכינה בחלקו של בנימין. ואי מדליון לי מתפליג טובא. מוטב דנחית פורתא כדכתיב ובין כתפיו שכן. על דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד. כדכתי' כי קנאת ביתך אכלתני. ע"כ המאמר:

א וקשה דלפי שמוכח מקרא דבמזרח ודרום לא הי' יסוד משום שהי' בחלקו של יהודא. ואם הי' בונה העזרה בראש ההר אז הי' מזבח בחלק בנימין. ראוי למזרח ודרום להיות להם יסוד. וה"ל לינחות דוד ושמואל פורתא מהאי קרא אל יסוד מזבח העולה:

ב וע"ק לפי מה דאמרינן ביומא דף ל"א דעין עיטם הי' גבוהה מקרקע עזרה פ"ג אמות. וכתבו תוס' שם ד"ה אמה דמלבד הצואר וראש גובהה של אדם שלש אמות. והצואר והראש דבר מה יותר מחצי אמה. ע"כ עד כתפיו הוא חלק שביעית מאורך הגוף. והנה הר הבית הוי ת"ק אמות. ונמצא חלק השביעי' היו הראש עולה ע"א אמות. ועיין עיטם חד קרקע עשתה כ"ג אמות:

ג ותו הא דקאמר ואיבעית אימא גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודא וכו'. ולמה צריך טעמא אחרינא. ולא ניחא לי' בטעמא קמייתא. דאמרי נחתי בי' קליל דכתיב ובין כתפיו שכן. ובמאי קמפלגי:

ד אמאי קאמר ואיבעית אימא גמירי וכו' ואמאי לא קאמר ועוד דגמירי כו' ומתרי טעמא נחית:

ה והאחרון הכביד בטעם אחרינא אמאי מסיים נחית בי' קליל דכתיב ובין כתפיו שכן אך למותר. דאי ס"ל הך סברא דנחית מטעם ובין כתפיו שכן. א"כ לא צריך הך גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודא וכו':

ו על מה נתקנא דואג במה שמצא דוד משכנות לאביר יעקב:

בהיתר שני ספיקות הראשונו'. אקדי' מה דאמרינן בזבחים דף נ"ג ע"ב א"ר לוי בר חמא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודא ונכנסה בחלקו של בנימין. והי' בנימין הצדיק מצטער עליו כל יום לנוטלה שנא' חופף עליו כל היום. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפזיכין לשכינה. שנאמר ובין כתפיו שכן. ומעתה זהו מאמר דוד ושמואל. נחית פורתא בין כתפיו שכן היינו אושפזיכין לשכינה. על אותה רצועה שנצטער וא"כ מהאי טעמא צריך לאנחותי. דאלו היו בונין בעין עיטם הי' המזבח בנוי כולו בחלק של בנימין ולמה זכה ובין כתפיו שכן:

ועתה נבוא לבאר הנך ד' קושי':

בזוהר בראשית מזבח העולה הי' יסוד שלו מהלך ע"פ כל המערב וע"פ כל הצפון ואוכל במזרח רק חצי אמה ובדרום חצי אמה. והטעם שהרי במערב דגל מחנה אפרי' שהמה בנימין ואפרים ומנשה שלא חטאו ביוסף שהוא צדיק יסוד עולם. לכן הי' יסוד ע"פ כל המערב. ובצפון הי' דגל מחנה דן. שהמה דן ונפתלי ואשר. בני שפחות שלא היו שונאי' ליוסף לכן גם שם הי' לו יסוד. ובמזרח הי' שם יהודא יששכר וזבולון. והנה יששכר וזבולון בני לאה היו שונאי' גמורי' ליוסף אבל יהודא הי' עושה קצת הצלה שאמר מה בצע. לכן בשבילו הי' חצי אמה יסוד. ובדרום הי' דגל מחנה ראובן שהם ראובן שמעון גד. והנה שמעון שונא גדול ליוסף. אבל ראובן עשה קצת הצלה. גם גד הי' בן זלפה שלא הי' לו כלל שנאה ליוסף. לכן הי' בו ג"כ חצי אמה יסוד ע"כ:

וצריך ביאור א"כ ה"ל ע"פ דרום אמה יסוד חצי אמה בשביל ראובן וחצי אמה בשביל גד. ותרצתי ע"פ מה שבארתי עיין לעיל בפ' וישב מה שכתבתי:

וא"כ לפ"ז הצלת ראובן לא הי' בוודאי הצלת מיתה. כמו הצלת יהודא. ושמעון הוא התחיל לומר לכו ונהרגהו. לכך בצירוף גד די לו חצי אמה יסוד:

וחל עלינו לבאר למה נאיד הזוהר מטעמא דתלמודא שלא הי' למזבח יסוד ע"פ מזרח ודרום שהיא רצועה שם בחלקו של יהודא. משום דרשב"י אזל לטעמי' דהוא סבר בזבחים דף כ"ג ע"א שירי הדם בי"כ הי' שופך על יסוד דרומי דהמזבח הי' כולו בצפון והיינו כולהו בחלקו של בנימין. אבל הש"ס סובר על יסוד מערבי הי' שופך דהמזבח באמצע עזרה הי' וכי פגע ביציאתו מן ההיכל ביסוד מערבי פגע. וכשהמזבח באמצע מגיע המזבח בחלקו של יהודא מש"ה לא הי' למזבח יסוד במזרח ודרום. משא"כ לדעת רשב"י המזבח בנוי בצפון כולה בחלק בנימין. מ"ה צריך לתת טעם אחר למה לא הי' למזבח יסוד במזרח ובדרום. ואם תקשה לך לדעת הזוהר הא כתיב ובין כתפיו שכן. אומר אני לך ראה מה שמצאתי במדרש דכיון דנמצא הגביע באמתחת בנימין היו השבטים מכין אותו בין כתפיו וא"ל גנב בר גנבתי' שנאמר ותגנוב רחל את התרפים. ולכך זכה שנבנה בהמ"ק בגבולו וזהו בין כתפיו שכן:

והנה מה שאמר גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודא. היינו מטעם שהמלכו' הוא ליהודא וכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. ובאמת לא היה לו לדוד טעם זה מ' ענוותונתו אך מטעם הראשון. זולת דואג הי' סובר דכולה מזבח בצפון בחלק של בנימין. ולא ידע מפני מה נחית פורתא. משום דסנהדרין הי' בחלקו של יהודא. והא דמסיים כדכתיב ובין כתפיו שכן. היינו שהמזבח כולו בנוי בחלק בנימין שזכה על המכות שהכוהו בין כתפיו. וע"ז נתקנא דואג שהי' חולק על מלכות בית דוד. וסבר שהמלכות שייך לשאול:

וזהו אמר דוד זכור לדוד את כל ענותו. אשר נדר וגו' מצאנוהו בשדי יער. היינו בחלק יהודא שנמשל לארי' שטורף ביער. אבל זאב שהוא בנימין טורף ג"כ בשדה. כלומר מהך טעמא שיהי' המזבח בנוי בחלק בנימין ויהודא. וידוע לך כל היגיעות שהי' לי עד שמצאתי משכנות לאביר יעקב. וע"ד נתקנא בי דואג שהי' סבר מטעם סנהדרין בחלק יהודא נחית:

והנה בס' נפתלי שבע רצון פ' תרומה אומר שהקנאה לדואג הי' דקיי"ל אין מוסיפין על העזרות אלא במלך ונביא וע"א סנהדרין. ואיו איהו מלך אש"מ דדוד הוא נמשח למלך. ולכך עסקו בנויו של עולם. וע"ד קינא:

תוכן העניינים

תורת נתנאל על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה