תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל
חומש דברים · פרשת וזאת הברכה
בספרי ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום. ויתמו ימי בכי אבל משה. ויבכו בני ישראל א'. ימי בכי ב'. אבל משה ג'. (דקיי"ל שלשה לבכי). פריך ומה טיבן של שלשים יום. אלו שלשים יום שבכו אותו לפני מותו. ומנין לנזירות שלשים יום. נאמר כאן ימי ונאמר בנזירות ימי מה כאן שלשים יום אף להלן שלשים יום:
ויש לדקדק מה ראה בעל המאמר להוציא קרא מידי פשוטו. אף אם תאמר שדי בשלשה ימי' לבכי. אימא על משה רבן בכו למ"ד יום. ונימא הקרא כפשוטו. ויתמו בכי קאי על שלשים יום. כדאי' בש"ע סי' שצ"ד שלשה ימים לבכי בד"א בשאר העם אבל ת"ח הכל לפי חכמתו. ואין בוכין יותר משלשים יום. א"כ ה"ק ויתמו ימי בכי אבל משה כלומר כל שלשים יום אבל משה ולא יותר. ועוד מה ענין וקישור השאלה הזאת מנין לנזירות למה שקדם. ואין כאן מקומו אך בפ' נזיר הל"ל דרשה זו. ושם מקומה:
לתרץ המאמר על אופנו נקדים מה דאמרי' בפ"ק דר"ה דף י"ט על ששה חדשים השלוחי' יוצאי' וחד מהם על אדר מפני הפורי'. ועל ניסן מפני פסח. וקא דייק ואלו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני מתני' דלא כרבי. דתני' ר' אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני. לימא בהא קמפלגי דמר סבר כל המצות דנוהגות בשני נוהגת בראשון. ומ"ס כל המצות דנוהגת בשני אין נוהגות בראשון. ודחי לא דכ"ע מצות הנוהגת בשני אין נוהגות בראשון. והכא בעיבור שנה קמפלגי. ר' סבר עיבור שנה רצה חדש ורצה שלשי' ולכן יוצאין אף על אדר שני. ותנא דמתני' סבר עיבור שנה שלשים ויודעין:
והרמב"ם פ"א דמגלה פסק כמ"ד כל מצות דנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ובפ"ו מה"ל קידוש פסק על ששה חדשי' שלוחי' יוצאין. ואלו נתעברה השנה אין יוצאין על אדר שני. וע"כ צ"ל דעיבור השנה שלושים. ובפ"ד מה"ל קידוש החדש כתב עיבור החודש רצה תשעה ועשרים יום רצה שלשים. וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה:
ובהיתר הקשר נקדים מה דמסיק באותו דף שני אדרים עושין שניהם חסרים. דברי ר"י בן לוי. משום קהלא קדישא שבירושלים. ור' סימאי העיד משום חגי זכרי' ומלאכי על שני אדרי' רצה עושין שניהם מלאי' רצה עושין שניהם חסרים. רצה א' מלא וא' חסר משום רבינו) (שהוא רב) אמרו לעולם א' מלא וא' חסר עד שיודע לך שהוקבע ר"ח בזמנו (ר"ל אדר ראשון נקבע ביום שלשים):
והקשו בתוס' למ"ד דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר למר עוקבא א"כ אמאי יוצאין מפני הפסח. והניחו בתימא. ולי נראה ליישב עם מה שהקשו תוס' לעיל מזה לתנא דידן כיון דלא נפקו על אדר שני היכי ידעי שנתעברה השנה. בשלמא אם עיברו קודם אדר יכולין להודיע ע"י שלוחי אדר. אבל אם עברוהו אח"כ א"כ היכי ידעי דהא מעברין השנה כל אדר ולכל הפחות עד פורים וי"ל כיון דשלוחי' יוצאין על ניסן ממילא ידעי כיון שהגיע ר"ח ואין השלוחי' יוצאין א"כ השנה מעוברת ע"כ:
ומעתה לפ"ז מיושב קושי' תוס' דמר עוקבא ס"ל כתנא דידן דאין יוצאין על אדר ב' ונמצא אי לאו שלוחין יוצאין על ניסן לא הוי ידעי כלל שהשנה מעוברת. ולכאור' אמרתי דקושי' תוס' הוא דהפרזים קורין בי"ד. ואותו שהם רחוקים מירושלים י"ד יום. א"כ אימתי יודעין שנתעברה השנה מדלא באו שלוחי ניסן בי"ד הלא המה צריכין לקרות בי"ד המגלה. ואיך ידעי שהשנה מעוברת. וזה שתירצו תוס' לעיל מזה היינו לפי ס"ד דס"ל לתנא דידן מצות הנוהגות בשני נוהגת בראשון. אבל בתר דמסיק דתנא דידן כוי ס"ל מצות שנוהגת בשני אין נוהגת בראשון. אין מקום לתי' תוס'. וצ"ל דשלחו שלוחי' להודיע להם שהשנה מעוברת. אבל כי דייקת שפיר אין מקום לזה דא"כ אף אם יצאו השלוחים על אדר שני עדיין לא הגיעו עד י"ד. ואין להם תקנה להפרזי' אותן שרחוקי' י"ד יום מירושלי'. אלא צ"ל דחברא חברא אית לי'. וא"כ קושייתי במ"ע. וי"ל דקושי' תוס' איך השלוחין ניסן לחוד יוצאין כדי שנדע שהשנה מעוברת. יותר הוו להו לתקוני שיהיו שלוחין יוצאין על אדר שני ולהודיע שהשנה מעוברת. שזה איתרחיש פעם בג' שני'. ולא לשלחם כל שנה ושנה על ניסן דהא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. משא"כ תנא דמתני' ס"ל דאדר הסמוך לניסן פעמים מלא ופעמים חסר נמצא צריכין השלוחי' לצאת בניסן מפני הפסח. ומ"מ יודעין שעברוהו לשנה כמ"ש תוס' ודו"ק:
והנה היה קשה להרמב"ם אמאי לא קאמר התלמודא כמי מתני' דלא כרבי ודלא כרשב"ג. דהא רשב"ג סבר בפ"ק דמגילה כל הנהגת בשני אין נוהגות בראשון. וסבר רצה חודש רצה שלושים. א"כ לדידי' אף על אדר שני יוצאין. מ"ה למד הרמב"ם דאפילו לרשב"ג אין צריך לצאת דרוב פעמי' היו מעברין השנה קודם אדר ראשון. נמצא היו מודיעים להם השלוחים של אדר הראשון. וס"ל לתנא דמתני' כרב דשני אדרים א' מלא וא' חסר. כן פסק הרמב"ם פ"ח מהל' קה"ח. נמצא אף שעברו ב"ד את החודש אחר שיצאו שלוחי אדר יעשו אדר ראשון מלא והשני חסר. והמה יודעים שעברו ב"ד השנה מדלא יצאו שלוחי ניסן. אבל רבי ס"ל רצו שניהם חסרים או שניהם מלאי' מ"ה יוצאין אף על אדר ב' דהא לא ידעי אם אדר א' מלא או חסר. מ"ה יוצאין על אדר שני. ודו"ק:
ועפ"ז ניחא מה דקאמר התלמודא לימא בהא קמפלגי. דמתמה הש"ס א"א דבהאי קמפלגי. א"כ קשה אמאי קאמר מתניתן דלא כרבי ה"ל למימר ג"כ מתני' דלא כרשב"ג:
ועתה נבאר הספרי שהתחלנו כי נראה מה שהוכרח בספרי להוציא הקרא מפשוטו. משום דקשה אם בערבות מואב עמדו בבכי שלשי' יום. נמצאו שכלו אבל משה בז' בניסן. ולמחרת ביום ח' דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר הקב"ה שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות. ואמר יהושע לישראל הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן. וקרא אחרינא כתיב ביהושע ויהי מקץ שלשה ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות. ומקצה ג' ימים היינו יום עשרה וקאמר להו למחר היינו י"א בניסן. וקרא קאמר בעשור לחודש העם עלו מן הירדן. וקו' זו הקשו תוס' בקידושין דף ל"ח. מ"ה הוציא הספרי הקרא מפשוטו דימי בכי שלשי' יום היו קודם מיתה. וא"כ נוכל לומר הא שצוה יהושע את העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשה ימים אתם עוברים הי' בששה בניסן. והא דכתיב ויהי מקצה שלשה ימים היינו ט' בניסן ואמר יהושע התקדשו כי מחר יעשה ה' נפלאות בקרבכם דהיינו יו"ד בניסן. וכדכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש:
אלא ע"ז יש לפקפק מנ"ל להוציא הקרא מפשוטי' וכ"ת דהוי קשה לי' קו' תוס'. הא איתא במדרש ילקוט יהושע דף ד' שאותו שנה שמת משה שנת עיבור הי'. ואיכא למימר שמת באדר הראשון. וא"כ ל"ק קושי' תוס':
יען יש הוכחה דתלמודא דידן לא ס"ל כדעת המד'. והילך סדר מה דאמרינן בקידושין שם כתיב בני ישראל אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת. היינו ארץ ישראל. וכתיב א' אומר עד בואם אל ארץ כנען היינו עד הירדן שהוא קצה ארץ כנען. כיצד בשבעה אדר מת משה. והי' מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תני' אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. והלא ארבעים שנה חסר שלשים. דהמן ירד ששה עשר באייר. אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו טעם מן:
אח"כ מייתי התלמודא. תני' אידך בז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה. בז' באדר מת משה דהא דיבר הקב"ה עם יהושע ז' בניסן משכלה אבל משה. ויהושע אמר עברו בקרב המחנה וצוו הכינו לכם צידה כי בעוד שלשה ימים. והוא עשרה בניסן כדכתיב בעשור לחודש עלו מן הירדן. ש"מ דבז' באדר מת משה. וצריך ביאור מה שייך מימרא זו לכאן:
ונראה המשך התלמודא כך. דיליף שעוגות שהוציאו ממצרי' טעמו טעם מן. הלא אית לן למימר שמת משה באדר ראשון. נמצא היו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. ונמצא שהיו אוכלים שלשים יתרים שמשלימים הארבעי' שנה. ע"ז מביא תני' שבז' באדר מת משה. וזה מקובל אצל כל החכמים. וראייתם מן בעשור לחודש תעבירו את הירדן. ואם נאמר שמת באדר ראשון אין ראי' מזה שמת בז' באדר. נוכל לומר בארבעה עשר או בשאר ימי החודש. אלא ש"מ דמת באדר שני. מש"ה הוכרח הספרי להוציא את הקרא מפשוטי':
אלא דעדיין איכא למימר כתירוץ תוס' דיום שלשי' לבכי עול' לכאן ולכן. וצ"ל דס"ל להספרי כרבנן דאבא שאול וכרבא שם במ"ק דף י"ט דלא אמרי' מקצת שלשי' ככולו. אך קו' תוס' אינו אלא אי אמרינן דחדש עיבור מלא. ואדר שני חסר נמצא כלו אבל משה בשבעה באדר. אבל אי אמרינן דחודש עיבור חסר. א"כ אדר שני מלא. א"כ נשלמו אבל משה בששה לניסן ולא קשי' מידי קושי' תוס':
אמנם אם נאמר דעיבור השנה. רצה חדש רצה שלשים. נוכל לומר דאדר שני היה מלא ויום שלשים עולה לכאן ולכאן. וא"כ אין להספרי להוציא הקרא מפשוטי':
בש"ס דנזיר דף וי"ו יליף דנזירות שלשים מדכתיב עד מלאת הימים איזה ימים שצריכי' למלאות הוי אומר שלשים. ופרש"י דחדשה של לבנה אינו אלא כ"ט י"ב תשצ"ג. ופעמים צריך למלאות לשלשים. ופריך אימא שנה. ומשני מי מונין ליומי והא רבנן דקיסרי אמרי מנין שאין מונין ימים לשנה שנא' לחדשי השנה. ופי' תוס' וכשהן מעברין השנה מוסיפין חדש ולא ימים. והנה ע"כ צ"ל דעיבור השנה אינו חדש לבנה דאי שלשי' יום הקושי' במ"ע אימא שנה ומלאת ימים קאי על חודש העיבור שצריך למלאות לשלשים:
והשתא יבואר דהא מדרשות הספר מוכח דעיבור חדש שלשי' א"כ מעתה נולד שאלה זו מנין לנזירות שלשי' אימא שנה וכדאמרן ודו"ק:
לנשואין
בירושלמי מס' ביכורים ר' זעירא בעי מתמנתי' ולא קביל. כד שמע הדין דתני' חכם חתן. נשיא גדולתו מכפרת קיבל עליו. חכם דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. וכתיב בתרי' וכי יגור אתך גר מה גר נמחל לו על כל עונותי' אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו חתן דכתיב וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחל לו על כל עונותיו. נשיא דכתיב בן שנה שאול במלכו. וכי בן שנה הי' אלא שנמחל לו על כל עונותיו כתינוק בן שנה. ע"כ המאמר:
ויש לדקדק למה הביא כל הפסוק מפני שיבה תקום. והלא אין צריך להביא רק והדרת פני זקן וסמוך לי' וכי יגור אתך גר. ועו"ק טובא והלא ר' זעירא לא צריך מהך בריית' רק הא דתני' חכם גדולתו מכפרת ומ"מ קיבל עלוי'. ומי הוכרח לזה לסיים כל הבריי' דחתן ונשיא גדולתן מכפרת:
לתרץ דקדוק ראשון אקדים מ"ש בקידושין דף ל"ג ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפי' לפני זקן אשמאי ת"ל זקן אין זקן אלא חכם דכתיב אספה לי שבעי' איש מזקני ישראל ר"י הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה שנא' ה' קנני ראשית דרכו. ופריך ר"י הגלילי היינו ת"ק ומשני יניק וחכי' איכא בנייהו ת"ק יניק וחכים לא. ור"י הגלילי סבר אפי' יניק וחכים. מ"ט דר"י הגלילי. אי ס"ד כדאמר ת"ק א"כ לכתוב רחמנא מפני שיבה זקן תקו' והדרת מ"ש דפלגינהו רחמנא למימרא דהאי לאו דהאי. והאי לאו דהאי. ש"מ אפי' יניק וחכים. והנה לת"ק דצריך דווקא שיבה וזקן מאי אהני לי' הסמיכות דחכם גדולה מכפרת אמרינן בן שבעי' לשיבה ועדיין לא הגיע ר' זעירא לימים אלו. ומש"ה הקדים והביא כל הקרא מפני שיבה וגו' ואי ס"ד כדקאמר ת"ק א"כ לכתוב קרא מפני שיבה זקן תקום והדרת אלא ש"מ אפי' יניק וחכים גדולתן מכפרת מכח סמיכות וכי יגור מ"ה קיבל עליו:
וע"פ דרך זה הוכרח ר' זעירא להביא הך דרשה דחתן ג"כ גדולתן מכפר דכתיב וילך עשו וגו'. דבלאו הך דרשה הי' מוכרחין לומר ע"כ כת"ק דיניק וחכי' לא. ומש"ה לאלומי דבריו הביא הך דרשה דחתן גדולתו מכפרת:
והנה אפרש שיחתי. דאמרינן במדרש ילקוט פ' תולדת. וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל ר"י בן לוי אומר נתן דעתו להתגייר מחלת שנמחלה לו על כל עוונותיו. בשעת שנתבשם דעתו עליו. אמר לו ר' אלעזר אלו הוציא את הראשונות יפה. אלא על נשיו כתיב כאב על כאב תוס' על בית מילייא ע"כ המדרש:
והנה לכאורה קשה על המד' הזה מה השיב ר"א שמא באותו פעם גיירו נשיו הראשונו'. וצ"ל דס"ל לר"א כדעת המדרש שהביא האשר"י בפ' החולץ סי' כ"ו דגר לא ישא גיורת שמא יחזרו לסורם. אף שאנן קיי"ל דגר ישא גיורת כמו שמוכח מברייתא דהחולץ מ"מ נאמר ע"כ דר"א ס"ל כדעת המדרש:
גרסינן ביבמות דף מ"ז וכי יגור אתך גר בארצכם. אין לי אלא בארצכם בח"ל מנין. ת"ל. אתך בכל מקום שאתך. והקשו בתוס' אע"ג דחובת הגוף הוא בעי ריבוי וכו' דה"א בח"ל דליכא שבחא דא"י ה"א דחיישינן דלמא הדרי בהו ויחזרו לסורם עכ"ל והנה מדכתיב אתך ש"מ דלא חיישי' שמא יחזרו לסורם. וא"כ אין בתשובות ר"א כלום לר"י בן לוי:
ותו באותו דף הקשה תוס' וא"ת היכי מקבלין גר' הא בעינן מומחין. ואיכא למימר דקו' חדא פירוקא דאידך. דצריך אתך דה"א בעינן מומחין. לכך צריך אתך אע"ג דהוי חובת הגוף:
והנה בקידושין דף הנ"ל מקשי' תוס' וא"ת כיון דבהדי' שיבה בעינן נמי חכם לפי' הקונטר' א"כ לר"י הגלילי ל"ל שיבה הא אפי' יניק וחכי' כ"ש זקן וחכם. וי"ל דאי לא כתיב רחמנא שיבה ה"א דניבעי זקן וחכם ממש. אבל יניק וחכים לא להכי אתי שיבה לגלוי' דלא בעינן זקן וחכי' אלא בחד לחודי'. והקשה העולם גם מהרש"א דלרבנן קושי' תוס' במ"ע ל"ל שיבה. ונראה לי דלרבנן איצטריך שיבה. דאי לא כתיב שיבה הוי יליף מזקני ישראל וליבעי' מומחין מ"ה כתיב שיבה לגלויי דלא בעי מומחין:
ואמינא דזה כוונת תוס' באומרם דלאו ג"ש גמורה דא"כ ליבעי מומחין אימא באמת בעינן לרבנן מומחין. וא"ל דקשי' להו א"כ ה"ל למימר עוד א"ב דרבנן בעינן מומחין ולר"י הגלילי חכם לחוד. אבל הכל קשה על הש"ס אימא באמת לרבנן צריכין מומחין (והא דמצינו בכל הש"ס שהיו קיימו מפני כל החכמים זה אינו דאליבא דהלכתא קיי"ל כאיסי בן יהודא) אבל לפי דברינו ניחא דאם לרבנן צריכין מומחין קשה ל"ל שיבה ודו"ק:
והנה לפי מה שאמרנו דלרבנן ע"כ מוכח דלא בעינן מומחין א"כ אין צריכין אתך לגבי' גר דלא בעי מומחין הא ידעינן זה מהסמיכות וכי יגור גר לוהדרת פני זקן. מה אצל קימה והידור לא צריכין מומחין ה"ה בגר. וע"כ כתי' של תוס' דצריך אתך דה"א שיחזרו לסורם:
והשתא א"ש דהוצרך להביא הך דרשה דחתן מכפרת מהא דכתיב ויקח מחלת בת ישמעאל. דאי לא מייתי הך דרשה ה"א מה דכתיב מחלת בת ישמעאל כדעת ר"י בן לוי שנשא דעתו להתגייר ונמחל לו עונותיו. וקשה קושי' ר"א למה לא הוציא הראשונות. וצ"ל דבאמת גייר הראשונות. וגר נושא גיורת דלא חיישינן להך סברא שיחזרו לסורם. כמו שמוכח מאתך דמקבלין גרים בח"ל ולא חיישי' שמא יחזרו לסורם. אך על זה קשה אימא אתך אתי לח"ל בזמן המקדש קיים דלא בעינין מומחין. ע"כ צ"ל דלמומחין לא בעי קרא גבי גר. דכבר נלמד מהסמיכות להידור וקימה והתם ע"כ לא צריך מומחין מדאיצטריך שיבה וכדאמרן. וזהו דווקא לרבנן דצריך שיבה וחכם. א"כ עדיין לא הוי קיבל עליו ר' זעירא. דהוא לא הוי חכם ושיבה. לכך מביא הך דרשה דחתן מכפרת ודלא כדרשות ר"י בן לוי. דאי כריב"ל קשה קושי' ר"א למה לא הוציא הראשונו'. וא"ת שגייר' הא חיישי' שמא יחזרו לסורם וא"ת מאתך שמעינין דלא חיישי' שיחזרו לסור'. ה"א דאתא אתך דלא בעי מומחין. קשה לרבנן נילף מסמיכות אע"כ סברי לן כר"י הגלילי ומ"ה קיבל עילוי':
ועתה אבאר למה הוצרך ר' זעירא להביא דרשה שלישית דנשיא גדולה מכפרת בהקדים הא דאמרי' ביומא פ"ב אמר רב יהודא מפני מה לא נמשכה מלכות שאול שלא הי' בה שום דופי פירש"י שהי' מיוחס ממשפחה. ובניו אחריו יהי' בגאוה. לכך בחר בדוד שבא מרות המואבי':
ובאלשוך שמואל י"ג פי' על פסוק בן שנה שאול במלכו אמרו חז"ל כבן שנה שלא חטא אף שאול הי' בלא חטא. ראו להשי' על לב דאין כאן מקום לספר שבחו כמו להגיד דענין מלוכה כמו שאמר ושני שנים מלך. אך הנה אמר שמואל מ"ט לא נמשכה מלכותו מפני שלא הי' בו שום דופי. דאמר ר"י אין מעמידין פרנס על הציבור אא"כ קופה של שרצים תלוי בצווארו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחורך. ובזה יאמר בן שנה כלומר שהי' כבן שנה שלא חטא הי' בו בשאול במלכו. וע"כ שתי שנים מלך על ישראל ולא יותר כיון שלא מצא בו שום דופי קצרה מלכותו ולא משנה ע"כ. וכבר אמרנו דר' זעירא הוא ר' זירא כדאיתא בס' יוחסין ולא הי' בו חטא כדאמרינן בב"מ כל תלתין יומי הוי מסיק תנורא והוי בדוק נפשי' והיו קורין קטינא חריך שקי:
והשתא יבואר בטוב שצריך לומר הך דרשה שלישית דנשיא גדולתו מכפרת דבלא הך דרשה צ"ל האי דכתיב כבן שנה שלא היו בו חטא. וא"כ קשה ומה זה בא כאן להגיד שבחו. וצ"ל כמ"ש האלשוך כיון דלא הי' חטא וזהו שאין בו דופי לכך לא נמשך מלכותו. ר"ז ג"כ לא הי' בו חטא. מש"ה מביא הך דרשה דגדולה מכפרת והאי דכתיב בן שנה שאול במלכו כתינוק בן שנה. ע"ד שנעשה מלך וגדולתו מכפרת. והא דלא נמשכה מלכותו שאין בו דופי היינו כדרשי' שמשפחתו מיוחס. אבל מי שאין בו חטא פשיטא שימשוך מלכותו. מ"ה קיבל עליו גדולתו ודו"ק:
____________________
יען כי נשאר מה מקום פנוי אמרתי כדי שלא תהי' ביאתי ריקנית ראיתי נכון להציג איזה גרגרים אשר לקטתי מבין המון כתבים שלי ויהא רעוא דאימא מילתא דמיתקבל. וידועים דברי חז"ל אף שהיה אש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:
וזה אשר השבתי למופלג א' וז"ל ע"ד קושיתך בחולין ק"ח ע"א אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' דגמרינן מבב"ח יעיי"ש והק' איך נלמד מבב"ח דטעם לבד הר כעיקר שאני בב"ח דל"כ אכילה בגופי' מש"ה אפי' טעמא אסור משא"כ שאר איסורין דכ' אכילה בגופי' אימא דלא אסר טעמא עכ"ל לכאו' אין זו קו' אלימתא כ"כ דהא בחולין דקי"ד ע"כ יליף רב אשי דבב"ח אסור מל"ת כל תועבה, ואעפ"י דכ' בי' אכילה אסור טע"כ א"כ שפיר איכא למילף שאר איסורים מבב"ח אע"ג דכ' אכילה בגופי'. אח"כ נאסר לי דכבר נאמרה קו' זו בשוקא דרבנן, ויען דחזינא לדעתך דלחדודי בעית לא אמנע טוב להודיעך את אשר עלה ברעיוני לתרץ קושי' הנ"ל בהקדם ש"ס פסחים דכ"ד אמר אביי הכל מודים בכה"כ שלוקין אפי' שלכדה"נ מ"ט משום דל"כ אכילה בגופי' מיתיבי' אב"י אומר מניין לבב"ח שאסור באכילה וכו' בהנאה מנין אמרת ק"ו מה ערלה שלא נעבד בה עבירה אבה"נ בב"ח שנעבד בה עבירה אי"ד שאסבה"נ מה לערלה שלא הי"ל שעה"כ תאמר בב"ח שהי"ל שעה"כ חמב"פ יוכיח שהי"ל שעה"כ ואסור בהנאה מה להמב"פ שענוש כרת כלאי כרם יוכיח שאין ענכ"ר ואסבה"נ וא"א נפרך מה לכ"כ שלוקין אף שלכדה"נ ואביי וכו' אטו בב"ח אכילה כ' בי', ואידך להכי קגמר מנבילה מה נבילה דרה"נ אסור אף בב"ח כרה"נ אסור דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' עכת"ד הש"ס ומעתה נחזי אנן ההכרח שהביא לאביי לתרץ אטו בב"ח אכילה כתיב בי' ואה"נ דאסור אף שלכדה"נ, ול"א כאידך מ"ד דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' ע"כ מכח קושי' הש"ס נפרך מה לכ"כ שלוקין שלכדה"נ אבל אם הו"ל תי' אחר על קו' הש"ס הנ"ל לעולם י"ל דס"ל ג"כ כאידך מ"ד דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' וכסברת המפו' משום דגמרינן מנבילה אמרינן אין גז"ש למחצה הוי שפיר כאלו כ' אכילה בגופי' ולפי"ז ק' קו' עצומה עדיפא הו"ל לשנוי' דא"כ כ"ו אכניס בק"ו ונימא הכי ומה ערלה שאעפ"י שלהי"ל שעה"כ ומותר בה טע"כ (ונחזיק עתה דטע"כ מותר בשאר איסורים) ואסבה"נ, בב"ח שהי"ל שעה"כ ואסור בה טע"כ אי"ר שיהא אסור בהנאה, ולא יזיק מה שהי' לבב"ח שעה"כ דכה"ג מצינו בתוס' קידושין ד"ד ע"ב ד"ה מה ליבמה עי"ש היטב, וע"ז שוב ליכא למפרך כלל, אמנם אי נימא דגם בשא"א אסור טע"כ שוב ליכא לשנוי כנ"ל ע"כ הוכרח אביי לתרץ, דל"כ אכילה בגופי', ולפי"ז מה מאד מיושב קו' הנ"ל דשאני בב"ח דל"כ אכילה בגופי' ז"א דאדרבה דלמ"ד דאביי אכתי לא ידענו דבב"ח מקרי ל"כ אכילה בגופי' דכ"ז דלא למד אביי שאר איסורים מבב"ח שפיר י"ל כ"ו אכניס בק"ו כנ"ל א"כ שוב י"ל דאביי ס"ל כסברת האידך מ"ד דהוי כאלו כ' אכילה בגופי' ודמי שפיר לשאר אי' וע"כ למד אביי שאר איסורים לטע"כ מבב"ח דגם בב"ח הוי כאלו כ' אכילה בגופי' אמנם אליבא דאמת כאשר מסיק אביי דנם בשאר אי' אסר בה טע"כ שוב אי"ל כ"ז אכניס בק"ו כנ"ל שפיר הוכרח אביי לתרץ דגם בב"ח אסור שלכדה"נ משום דל"כ אכילה בגופי' ודו"ק:
עוד אציע קו' נאה בפסחים ד"ה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו' והנה לקמן דמ"ו ע"ב פליגי ר"ח ורבה האופה מיו"ט לחול ר"ח לס"ל הואיל, ורבה ס"ל הואיל, א"ל רבה לר"ח לדידך דל"א הואיל האיך אופין מיו"ט לשבת א"ל מה"ת צורכי שבת נעשין ביו"ט ולקמי' מק' הש"ס לר"ח דס"ל צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי שתי הלחם אי"ר לא שבת ולא יו"ם וא"א צ"ש נעשין ביו"ט השתא לשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' עיי"ש העולה מזה דמ"ד דס"ל צ"ש נעשין ביו"ט לס"ל הואיל ומ"ד דס"ל הואיל לס"ל צ"ש נעשין ביו"ט, והנה בתוס' ד"ה וכ' כל מלאכה הק' אמאי לא יהא מותר גם ביו"ט לשרוף את החמץ הא יכול להנות מהגחלים אחר שנשרף ותי' כיון דמתחלת הבערה א"י להנות ממנו אף שאח"כ יכול להנות אסור יעיי"ש א"כ ק' כיון דנחית רבא למנינא לימא ש"מ מדר"ע ארבע דס"ל צ"ש אין נעשין ביו"ט דאי ס"ל צ"ש נעשין ביו"ט הרי ק' השתא לשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' ושוב ק' קו' התוס' דיהא מותר לשרוף את החמץ ביו"ט דיכול להנות מהגחלים ואי דאסור להנות מתחלת הבערה מה בכך דהשתא לשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' ועכצ"ל צ"ש אין נעשין ביו"ט וצ"ע:
ואתה אעתיק איזה הערו' מקונטרסי הקטן רזי משה אשר העירותי עליהם ואין פותר אותם לי ואעתיק אחת לאחת:
ברמב"ם פ"ב מהק"ש העוסק בצרכי ציבור עיין בכ"מ שחקר מאין יצא לו להר"מ די"ז, והוא תוספתא ערוכה פ"א ופ"ב דברכות וצ"ע:
הנה באוכל נבילות לתיאבון כ"ע מודו דפסול לעדות ואין בזה חולק, וגם זה קיי"ל דלענין פסול עדות צריך לאו שי"ב מלקות כמ"ש הרמב"ם והאריך בזה המל"מ בפ"ה מה' מלוה וא"כ צ"ע לריה"ג ביומא ל"ו ע"א דסבר לאו דנבילה לא הוי לאו מעליא ואין לוקין עליו וצ"ע:
בסנהדרין דמ"ו ע"ב א"ל קבורה משום בזיוני או משום כפרה ומפ' שם למנ"מ דאמר לא בעינא ובאמת יש לתמוה אמאי ל"א נ"מ אי קטן צריך קבורה או לא אי משום בזיוני קטן נמי צריך, אי משום כפרה קטן לאו בר כפרה וע' במל"מ פ"ט מה' שגגות ה"ג ובפ"ג מה' אי"ב הי"ז ויותר תמוה אמאי לא מפשט הש"ס מהא וכמו דאמ' ת"ש מדאיקברי צדיקי וע"ז י"ל דאין צדיק וכו' א"כ הו"ל לפשוט כיון דקברינן קטנים ע"כ ל"ל משום כפרה וע"ז ליכא למיפרך ויש עוד נ"מ בגר דל"ש בזיוני דדוקא בישראל שייך בזיוני משום קרובים ומשפחתו וגר אי"ל קרובים ומשפחה וצ"ע:
בפסחים דכ"ד בשמעתתא דאיב"י וליפרוך מה לכ"כ שכן להי"ל שעה"כ, א"ר אויא ב"א זאת אומרת עיקרן נאסר והיתה לו שעה"כ קודם השרשה א"כ קשה קו' עצומה, האיך יליף ר"ש בקידושין כלאים מחדש דנוהג בין בארץ בין בח"ל הא איכא למפרך מה לחדש שכן לא היתה לו שעה"כ תאמר בכלאים שהי"ל שעה"כ וצע"ג:
כל זה לקטתי לדוגמא ומי שיש בידו לפרק את התמיהות האלו נא להודיעוני ואענדם עטרה לראשי וישמח לבי גם אני:
משה אורי זעירא קעללער המלביה"ד.
סוף הספר