תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל
חומש דברים · פרשת ואתחנן
בפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה:
פירש"י בעת ההיא לאחר שכבשתי סיחון ועוג דמיתי שמא הותרה נדר. ע"ד שאמר הקב"ה ראה החילותי תת לפניך את סיחון ועוג. לשון החילות לשון הפרה כדכתיב לא יחל דברו. וצריך ביאור אם משה רבינו סבר שהותר הנדר מה השיבו ה' רב לך אין זו תשובה על טענתו:
ויבואר ע"פ מה שאמר משה בפ' דברי' וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה את הארץ זולתי כלב בן יפנה וגו' גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. הפסוק הזה תמוה מאוד שנראה שאז במרגלי' נגזר על משה שלא יכנוס לארץ. וזה לא ראינו שנזכר במעשה המרגלים. והרמב"ן ביקש ליישב ואמר ועוד הוספתם לחטוא פעם אחרת במי מריבה עד שמנעתם גם אותי לעבור ורצה להזכיר יחד עונש הנמנעים מלבוא אל הארץ ע"כ. מלבד שהוא דוחק. אך קשה עוד הלא בפ' זו אמר ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ואמר אל תוסף דבר אלי:
ובס' מעשה ה' פי' שבמרגלי' הי' שבועה על משה. ובענין מי מריבה נגזר שגם מלחמות סיחון ועוג לא יראה לא משה ולא אהרן ובאהרן נתקיימה הגזירה ובמשה הוחלה השבועה. וזה אתה החלות לשון לא יחל:
והנה לכאורה תמוה מאוד היאך מרומז שבועה זו במרגלי' על משה. עד שלבסוף פי' בעל הטורים אם יראה איש באנשים האלה ס"ת משה:
ואני אומר מה שאמר משה במרגלים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם מה שסופי תיבות מורים על משה היינו עי"כ נגזר בעון מרגלים שיתגלגלו ויניעם במדבר ארבעים שנה יום לשנה לסוף ארבעים הי' מליני' על משה מ' חסרון הבאר אחר מיתת מרים ויקצוף משה ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים והכה את הסלע וישבע ה' שלא יבא לארץ ואם לא חטאו במרגלים אז באו לארץ. ולא בא למשה קציפת הבאר מי מריבה. וזהו הפי' הפשוט במקרא. ולזה רמז משה בס"ת שם בשבועה ונכון:
וא"כ אלו דברי תפלות משה ואתחנן בעת ההיא הוא סבר הרמז משה בס"ת אם יראה איש באנשי' האלה ס"ת משה. אז נשבע ונכלל באותו שבועה כדעת ר' אלעזר. ואח"כ שבועת מי מריבה יהי' על סיחון ועוג. ולכך סבר הותר הנדר בעת ההיא לאחר כיבוש סיחון ועוג:
ע"ז השיבו הקב"ה רב לך. כלומר אינו כן. רק רב לך שנגזר עליך מאה ועשרי' שנה כדכתיב בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרי' שנה. וזה שרמזתי בס"ת משה. כי ע"י שיניעם במדבר ארבעים שנה עי"כ נשלמו שנותיו של משה ולא יכול לבו לארץ הקדושה. ולא הותר הנדר כי מעולם לא נשבע על סיחון ועוג: