תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר תורת נביאים או דברי קבלה · פרק ששי
ענין מדרש חכמים בהיקש אשר למדו חז"ל בד"ק עצמם גם אלו דין תורה יש להם:
עוד נשאר לנו לבאר עיקר אחד גדול בתורה, הנה ידוע דכתבי הקודש כלם נתנו לדרוש36 מפני דנאמרו ברוה"ק ודורשים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכה, עיין ירושלמי פ"ק דמגילה ר' חלבו אומר נזכרים ונעשים נזכרים בקריא' ונעשי' בסעודה מכאן דמגילת אסתר ניתנה לדרוש, עוד אמרו שם דברי שלום ואמת מכאן שניתנה לדרוש כגופה של תורה, ואמרו שמה אף המגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה לדרוש דכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל מיד ה' זו רוה"ק עלי השכיל מכאן שניתנה לדרוש ע"ש, וענין ניתנה לדרוש יתבאר לדעתי על דרך זה דהנה מצאנו ראינו בכל הש"ס דהיה להם ליסוד מוסד ומקובל אצל החכמים לדרוש כל התורה כלה הן ע"פ שלש עשרה מדות דר' ישמעאל ול"ב מדות דר"א בנו של ר"י הגלילי והוציאו מאות אחת יתירה גופי הלכות כהררים התלוים בשערה ודרשו את כל התורה בכל דרכי הדרוש להוציא סתום מן המפורש וקראו חז"ל דרך למוד זה, מדרש חכמים וגם המה כדאורייתא דמי עיין (קידושין כ"ד ע"ב) נראים דברי ר' עקיבא בשאר אברים הואיל דהוא מדרש חכמים ועיין תוספות שם ד"ה נראים ועיין בהשגות הרמב"ן לס' המצות שורש שני שהאריך בזה - ובמאמר הלכה אבאר בארוכה - וטעם הדבר דדרשו את התורה ע"י מדות הללו, מפני כי התורה מיד ה' ניתנה וברוה"ק א"כ כל תיבה מתחלקת ומתפרשת לכמה פנים ואין לך בה נקודה יתירה אשר לא תלמד אותנו עקרים גדולים כהררים התלוים בשערה, אשר לא ידענו מפשוטן של דברים, וכל הש"ס מלא מזה לכן על ענין שעיקרו מחכמים מטעם תיקון העולם או שגזרו משום גדר ומשמרת לדברי תורה, פריך הש"ס בכ"מ מאי טעמא וחוקרים אחר הסיבה שהניע לחכמים לגזור ולתקן זאת - בלתי שלשה דברים מצינו (גיטין י"ד ע"א) דעשאום חכמים כהלכתא בלא טעמא ופי' רש"י כאלו היו הלכה למשה מסיני שאינם צריכים לשום טעם - אולם באותן הלכות ודינים אשר מקורם מן התורה וכתבי קודש אזי תכלית החקירה לדעת מאיזה מקום מכתבי קודש הוציאו חז"ל זאת, ומקשה הש"ס בכל עת על ענינים אלו מנין מנא הני מילי מנלן37 וכיון שמראה הש"ס מקור מקומו בקרא הן מפורש באר היטב, או נלמד על ידי המדות הנדרשות, או שיאמר הלכה אני אומר יספיק לו זאת ולא יחקור יותר אחר הסיבה כי מצות התורה הם וגזירת מלך ואין לך רשות להרהר אחריהם, ואף לר' שמעון דדריש בכל מקום טעמא דקרא וס"ל (בבא מציעא קט"ו) אלמנה עשירה ממשכנין אותה, בכל זאת גם הוא מודה כי באותן הענינים אשר אי אפשר ליתן טעם וסיבה מקבלין הדברים באימה בלי לחקור יותר, והן הן הדברים הניתנים בסיני - עיין (סנהדרין פ' בן סורר סוף דף ס"ט ע"ב) אמר רבי שמעון בדין הוא שתהא בת ראוי להיות כבן סורר ומורה, מפני שהכל מצוין אצלה בעבירה אלא התורה אמרה בן ולא בת ע"ש - ומפ"ז במגילת אסתר כיון דקי"ל דברוה"ק נאמרה, וכן במגילה שמסר שמואל לדוד כיון דכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל ונאמרה ברוה"ק, שוב ניתנה לדרוש בה כל תיבה, והוי כמו דקדוק וחכמת הלשון על ידי חקי ההגיון והקשים השכליים, כן אלו המדות המה חקי הלשון בתורה המקובלת, והוי כאלו מפורשים בתורה38 התולדות אשר יוצאים ע"ד דרוש המקובל הזה:
ועתה הנה בארתי לך שכל הציווים והאזהרות שבאו מפורש בדברי הנביאים כדין תורה נחשבו מטעם אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, ומן הסתם היה בידם דינים אלו הלכה למשה מסיני וכתבוהו בדברי נביאותיהם, ומפ"ז כיון דכתבי קודש נתנו לדרוש הנה כל הקשים שלמדו חז"ל בדברי נביאים הם כאלו מפורשים בדברי נביאים וג"כ דין הורה להם מטעם הלכות בע"פ. (שבת י"ג ע"א) אל ההרים לא אכל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו דהוא בבגדו והיא בבגדה אסור - ע' ס' המצות להרמב"ם ל"ת שנ"ג והשגות הרמב"ן שם פלוגתא בזה - מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים מה ים טהור אף ספינה טהורה (שבת פ"ג ע"ב) הרודה דבש בכורת בשבת חייב חטאת דכתיב ויטבול ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף הרודה דבש בכורת נמי חייב חטאת (שבת צ"ח ע"א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו מקיש חג למשפט מה משפט ביום אף חג ביום ואין קובעין את החודש בלילה (ר"ה כ"ה ע"ב) יצא ובא לו דרך כניסתו שנאמר ויבא שלמה מן הבמה אשר בגבעון לירושלים מקיש יציאתו מירושלים לגבעון לביאתו בגבעון לירושלים (יומא נ"ג ע"א) פסול מצוה הבאת בעבירה דכתיב והבאת' את הגזול ואת הפסח, מה פסח דלית לי' תקנתא, אף גזול נמי לית לי' תקנתא (סוכה ל' ע"א) וכן אמרינן בראשית רבה הובא ילקוט שופטים, דלמדו דתיבת גזל הונחה על הלוקח בחזקה בגלוי, שנאמר את הגזול ואת הפסח, מה פסח בגלוי אף גזול בגלוי, הדין דקבר לא נאסר במחובר, למדו מקרא וישלך עפרה אל קבר בני העם, מה ע"ז אינו נאסר במחובר, אף קבר נמי (סנהדרין נ"ה ע"ב) פרועי ראש במיתה למדו מהיקש משתויי יין, דכתיב וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, (סנהדרין כ"ב ע"ב) תקרובת ע"ז אסורה בהנאה, שנאסר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה, אף תקרובת ע"ז נמי (ע"ז כ"ט ע"ב) הפקר ב"ד הפקר, למדו דכתיב אשר הנחילו ראשי אבות, מה אבות מנחילים אף ראשים מנחילים (יבמות פ"ט ע"ב) מנחה צריכה כלי, שנאמר זה המקום אשר יבשלו את החטאת ואת האשם, אשר יאפו שם את המנחה, מה חטאת ואשם צריכים כלי, אף מנחה נמי, (מנחות צ"ו ע"א) וכדומה הרבה שלמדו בהיקש בד"ק וכלם דין תורה יש להם לכל חומר, וראינו דהרודה דבש בכורת בשבת דחייב חטאת וסקילה במזיד ולא למדו רק בהיקש מד"ק, והטעם דמה לי אם נכתבה אזהרת הנביאים בפירוש, או נכתבה ע"ד דרוש המקובל לחז"ל, כיון שנתנו כתבי הקודש לדרוש, הוי כלם כאלו נאמרו בפירוש, והיינו דהנביאים רמזו ע"ד זה את ההלכות אשר היו מקובלות בע"פ עד זמנם:
ואין להקשות דהרי הבאתי לעיל, מן שלשה מקומות בש"ס (חגיגה י"א ב"ק כ' ע"ב ונדה כ"ג ע"א) דהיו לחז"ל כלל גדול דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, וע"כ אינו מטעם שכתבתי למעלה דמקרי למוד דורות בשעה, דהרי בארבעה פנים שזכרנו למעלה, ד"ק דין תורה יש להם ועומדים לנצח, אלא ודאי הטעם דהיו מקובל לחז"ל כלל זה דד"ת מד"ק ל"י, כמו שהיו לחז"ל שאר כללים, בהוצאות הדינים על דרכי הדרוש המקובל, אין היקש למחצה ולמדין ומשיבים, אין למדים גז"ש אלא א"כ קבל מרבו, וגם כלל זה דד"ת מד"ק ל"י הוא כאחד מהם, ועיין רמב"ן ס' המצות בהשגתו לשורש ב' דכ' כן בהדיא דהיה כלל זה קבלה ביד חז"ל, והיינו משום דלא נתנו ד"ק לדרוש ע"י המדות הללו, וכיון דכן איך נחליט דהלכות הלמדים בהיקש בד"ק דין תורה יש להם, אבל יש לומר דוקא גזירה שוה אין למדין ד"ת מד"ק, דהשלשה מקומות שזכרתי כלם אינם רק גז"ש דקיימא לן דלא נמסר לכל וצריך להיות דוקא מקובל מרבו, משא"כ היקש לכל נמסר וכל אחד יכול לדרוש ה"ה בד"ק נמי דרשינן היקש, ועוד נ"ל והוא העיקר דלדעתי נראה טעם נכון מאוד הא דד"ת מד"ק ל"י בגז"ש דהנה קי"ל דאין דנין ק"ו מהלכה (פסחים פ"א נזיר נ"ז) וע' רש"י (שבת קל"ב ע"ב) הטעם משום דלא ניתנה הלכה לדרוש בי"ג מדות] וכיון דבארתי לעיל דכל תורת נביאים אינם רק שכתכו הלכות אשר היו מקובלות בע"פ עד זמניהם, ומפ"ז שפיר אין למדין ד"ת מד"ק בגז"ש דהרי הוא מי"ג מדות וד"ק אינם רק הלכות, ולא ניתנה הלכה לדרוש בי"ג מדו', וכמו דאין למדין ק"ו מהלכה ה"ה דאין למדין גז"ש מד"ק דג"כ הלכה הוא וזה שייך דוקא בק"ו או בגז"ש והמה מן י"ג מדות ולא נתנה הלכה לדרוש במדות הללו, משא"כ היקש דאינו מן י"ג מדות דהוי כאלו מפורש בקרא שפיר, ע' (סנהדרין ע"ג ע"א) אע"ג דאין עונשין מן הדין הקישא הוא ועונשין עליו, ועיין (פסחים כ"א ע"א) והאי מילף הוא היקישא הוא39 ובאמת קי"ל כמ"ד בזבחים פ' איזהו מקומן דהיקש עדיף מגז"ש וא"כ היקש ילפינן בד"ק דהרי דוקא בי"ג מדות לא ניתנה הלכה לדרוש, אבל אין ההיקש בכלל המדות ועדיף מהם והוי כאלו נכתבו בפירוש ועוד דהרי אף גז"ש דל"י דוקא ד"ת מד"ק ל"י, אבל אם בא הגז"ש בד"ק עצמם ילפינן שפיר זה מזה עיין (נדה י"ט ע"ב) דלמדו גז"ש דדם מכשיר את הזרעים נאמר כאן ושולח מים על פני חוצות, ונאמר להלן שלחיך פרדס רמונים, וכיון דילפינן גז"ש מד"ק לד"ק עצמם, מכ"ש היקש דעדיף מיני' ומחשיב כאלו מפורש בקרא, בודאי ילפינן בד"ק עצמם, ובכל אלו שהבאנו למעלה כלם מזה המין, הלמד והמתלמד נכתבו שניהם בפסוק אחד, ושוב אין ספק דחומר דין תורה עליהם, כאלו היו מפורשים בדברי נביאים דרך אזהרה וגם כאן הנביאי' רמזו לנו דין זה שהיה מקובל אצלם מסיני, ע"ד דרוש המקובל הזה:
ודע דאף לכלל זה דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן, מצינו לו סתירה מש"ס (סנהדרין כ"ב ע"ב) דילפינן דכהן מסתפר אחת לשלשים יום, נאמר כאן קדוש יהיה גדל פרע, ונאמר להלן ופרע לא ישלחו מה כאן שלשים אף להלן שלשים, ראינו דלמדו גז"ש מדברי תורה לדברי קבלה, ואף דאפשר לחלק דוקא דברי תורה מד"ק לא ילפינן אבל דברי קבלה מדברי תורה ילפינן אבל ז"א דטעם זה לא יתכן רק אם הטעם דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן הוא דמקרי דורות משעה כמו שרמזנו בפתח דברינו, אם כן בודאי דוקא ד"ת מד"ק מקרי דורות משעה אבל דברי קבלה מדברי תורה מקרי שעה מדורות וכה"ג למדין - ע' (מנחות י"ט ע"ב) וע' תוספות שם דמשמע לדבריהם דאין חילוק דהה"ד דלמדין דורות משעה אולם זה פשוט בכל הש"ס דאמרו הוראת שעה היתה ואין למדין כמו שבארנו לעיל מאמר הוראת שעה פ"ג - אבל לפי המסמורת שקבענו עתה דגם דברי קבלה אם באו על ארבעה פנים שזכרנו גם הם דורות מקרי, שוב צריכין לבוא לטעם הרמב"ן דכלל דאין דנין דברי תורה מדברי קבלה הוא אחד מן הכללים המסורים לנו בדרכי המדות הנדרשות, א"כ מה לי שעה מדורות או דורות משעה, ועוד אם בגזרה שוה צריך להיות מופנה משני צדדים אם כן גם דברי קבלה למד ומתלמד הוא ועוד מה נעשה לש"ס ערוכה ומפורש (ב"מ ל"ב ע"א) דאם אמר לו אביו הטמא או אל תחזיר דאין שומעין לו, וצריכין קרא ע"ז דבלא"ה ה"א דישמע לו אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מ"מ כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום נאמר כאן כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את ה' מהונך, וה"א דלציית לי' אף במקום עשה ול"ת קמ"ל ע"ש, ושם גז"ש מד"ק לד"ת הוא. ואף דבש"ס נאמר הוקש כבודם בלשון היקש מ"מ בודאי אינו רק גז"ש ולא היקש, דתנאי ההיקש דצריך להיות שניהם כתובים בפסוק אחד סמוכים זה לזה:
ואפשר לומר באלו השנים דלמדין דברי תורה מד"ק, דאינם למוד בגז"ש רק גילוי מלתא לבאר ע"י הנביאים הוראת המלה ופתרונה בלשון הקודש, ולומר דפרע הוראתה בלשון הקודש הגדלת שער משך ל' יום, וכן ענין מלות כבוד הונחה רק על ענין רוחני ונקרא ה' מלך הכבוד, ונקרא נפש האדם כבוד כמו בקהלם אל תחד כבודי וכיון דמצינו דהונחה מלה זו נגד החוב המוטל על הנברא לכבד את בוראו40 בשעה שמכיר ומתבונן בנפלאות אדון כל ותתעורר נפשו ליראת התרוממת. וראינו דגם בחוב אשר מוטל על האדם לשמוע בקול אבותיו ג"כ השתמשה תורתנו הקדושה במלות כבוד אשר ראשית הנחתה על ענין רוחני, והכונה דגם נגד אבותיו צריך לכבד אותם אפילו בענין רוחני היינו היכי דאמרו לו לעבור על דברי תורה, נמי חייב לשמוע להם קמ"ל קרא דבכה"ג היכי שציוו אותו אביו ואמו בדבר שמתנגד לתורת משה א"צ לשמוע להם, ולא יוקשה לך לשון נאמר כאן ונאמר להלן אשר נאמר בשני ענינים אלו דמשמע מטעם גז"ש אתינא עלה, ולדברינו הרי אינו רק גילוי מלתא בעלמא ולאו מילף הוא זה לאו קו' דלשון זה לאו בדוקא אתמר וע' מ"ש התוספות (חולין קל"ז ע"א) ד"ה גיזה גיזה דכ' דאע"ג דד"ת מד"ק לא ילפינן, כאן אינו רק גילוי מלתא דלשון גיזה נופל רק על הרחלים והכבשים, ואע"ג דנאמר בלשון גז"ש דהרי פריך גיזה למאי אתא מ"מ אינו דבר חדש ע"ש, וגם כאן כן דעקרו רק גילוי מלתא:
וכיון שבאנו לזה דהך דהיקש כבודם לכבוד המקום אינו רק גילוי מלתא, יתישב שפיר קו' הריטב"א הובא בשיטה מקובצת דמה קאמר הש"ס כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ה"א דידחי41 עש' את ל"ת ועשה, וכי יהי' עדיף מכבוד המקו', וכיון דאין מצות המקום דוחה עשה ול"ת, למה יהיה מצות אביו ואמו דוחה לעשה ול"ת, אבל כיון דעיקר הלמוד כאן מדהונח לשון כבוד נגד אביו ואמו, מורה דכמו שחייב לנהוג כבוד נגד ה' כך חייב לנהוג כבוד באבותיו, וכבר בארנו לעיל מאמר הוראת שעה דהיכי דבא מצות ה' ע"י נביא לעקור כל המצות לשעה עוקרין משום מגדר מלתא - חוץ מע"ז - אם הוא נביא מוחזק, וכן אם בא מצות ה' לנביא במה שנוגע לו לבדו ואין לזרים אתו, אז מחויב לשמוע מיד בלי שום הטלת ספק בנבואה הבאה לו, ואף דליכא מגדר מלתא ע"ש, כן אם אמרי' דהוקש כבודם לכבוד המקום היינו כאלו אמר לו ה' לעבור על המצוה דחייבים לשמוע לו לשעה אף באיסור שיש בו מיתה, והה"ד אם אמר לו אביו לעבור על מצות ה' לפי שעה נמי חייבים לשמוע לו, ואין זה דומה לכלל דאין עשה של תורה דוחה ל"ת ועשה, דשם לא באה המצוה רק בכלל כל התורה ונשארה לחוק קבוע לדורות, ואמרינן דבמקום עשה ול"ת לא נאמרה עשה זו, אבל היכי דידעינן ע"י נביא דהקב"ה חפץ בעקירה זו לפי שעה חייבים לשמוע לו וגם כאן אם בא מצות אביו ואמו מפורש כיון שהקשו כבוד' לכבוד המקום קס"ד דישמע לו לעקור מצות התורה לשעה, ומפ"ז צריך למוד מיוחד ע"ז דאין שומעין להם. והראי' דלא מצינו כאן רק באמר לו אביו הטמא או אל תחזיר (ביבמות ה' ע"ב) לא נאמר רק באמר לו אביו לחלל שבת, דצריך קרא דאל ישמע לו, ולא מצינו דצריך קרא היכי דאמר לו אביו לעבור ע"ז דאין שומעין לו, והטעם כיון דקי"ל דבע"ז אין שומעין לנביא לעקור לשעה אפילו העמיד חמה באמצע הרקיע, ועיין רמב"ם פ"ט מהלכות יסה"ת ה"ד ובודאי דלא עדיף כבודם מכבוד המקום:
ומן מוצאי הדברים הללו תבין נמי ליישב קושית התוספות דלמה לא קאמר הש"ס גזירה שוה דתירא תירא בדברי תורה עצמה, נאמר כאן אביו ואמו תיראו ונאמר להלן את ה' אלהיך תירא, והנה לכאורה קושית התוספות אינו מובן דהרי קי"ל אין אדם דן גז"ש אלא א"כ קיבל מרבו א"כ דילמא לא היתה גז"ש דתירא תירא מקובל אצלם, ואולם צריכין אנו לבאר דבריהם ע"פ דברי הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שורש כ' דאין הפירוש דפרטי גז"ש צריכין להיות מקובל דא"כ יקשו כמה סוגיות בש"ס דמקשה דנילף גז"ש ממקום אחר ומשני מהא עדיף דדמי לי' (חולין פ"ה ע"א) אלא ודאי דרק כלל הדבר היה מקובל כמו התם דהיתה קבלה אצלם דשחיטה שאינו ראויה ילפינן משחיטה, אולם מאיזה שחיטה אם משחוטי חוץ או משחיטת חולין זה נמסר לבינת חכמים וזה עיקר החקירה בש"ס זה תוכן דברי הרמב"ן, וגם כאן הקשו בתוספות שפיר כיון דהיתה הגז"ש מקובל אצלם, דילפינן כבוד אב ואם מכבוד המקום א"כ נילף תירא תירא ג"כ אב ואם מכבוד המקום זאת הוא כונת התוספות. אבל לפי מה שבארנו דכאן לאו מכח גז"ש אתינן, דהרי אין דנין ד"ת מד"ק בגז"ש, ועיקר הלמוד כאן הוא גילוי מלת' דהונח מלות כבוד על ענין רוחני, וזה דוקא במלות כבוד דלא הונחה רק על ענין רוחני, משא"כ מלות מורא דהונח על הגשמי כמו על הרוחני, כמו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים, ואין כאן גילוי מלתא וכיון דלא היתה כאן שום גז"ש מקובלת דנילף אב ואם מכבוד המקום שוב אין מקום לקו' התוספות דנלף תירא דלא היתה כאן גז"ש מקובלת:
ומן העקרים שדברנו והשרשנו למעלה, תבין ותשכיל כי אם יבאו לפניך דינים והלכות שהוציאו חז"ל מד"ק, על ארבעה פנים שזכרנו למעלה, אזי חומר דין תורה עליהם, ולאו משום שמחשבים דברי נביאים כאלו באו במצות המקום לצוות על דינים חדשים שלא נודעו מקודם באומה, אלא נהפוך הוא כיון דעיקר גדול אצלנו דאין נביא רשאי לחדש דבר, או לפרש פירוש שלא שמענו מן משה רבינו, שוב נדון דבריהם שכתכו בספרי נבואותיהם הלכות המקובלות מסיני: