תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר תורת נביאים או דברי קבלה · פרק חמישי
ענין גילוי מלתא אשר ע"י דברי הנביאים נתברר לנו הוראת מלה אחת מסופקת לנו בפתרונה ועל מה הונחה תיבה זאת בלשון הקודש:
עוד צריך שתדע כי גילוי מלתא לפרש תיבה אחת אשר לא ידענו פתרונה וביאורה היטב, רק ע"י השתמשות הנביאים בספריהם בהוראות תיבות הללו, הנה בזה אף כי ע"י ביאור המלות יוכל לצמוח לנו דינים, הנה זה אינו בכלל מילף דברי תורה מדברי קבלה, דהרי אינו לא מוסיף ולא מחדש דבר, רק הוא כעין פירוש לדברי תורה להבין את אשר מונח ביסוד לשון הקודש, ועיין ריש (ב"ק ב' ע"ב) דחקרו חז"ל אחר פתרון תיבת נגיחה מה הוראתה בלשון קודש אם על היזק בקרן או ברגל או ביד, ולמדו מקרא דד"ק ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל באלה תנגח את ארם ראינו דמשפט תיבה זאת על הכאה בקרן, וקאמר הש"ס וכ"ת ד"ת מד"ק ל"י והאי לאו מילף הוא גילוי מלת' בעלמ' ופירש"י דלא ילפינן מד"ק לא חיוב ולא פטור רק דפירוש נגיחה היינו בקרן. וזה המין תראה פשוט בכל הש"ס למילף בכה"ג ד"ת מד"ק וחקרו בכל עת אחר הוראת תיבה אחת ונתברר להם משפטה ע"י הנביאים מטעם שבזמניהם היתה לשון הקודש שפת עם ישראל וראינו על איזה כונה השתמשו בו העם ומפ"ז חקרו אחר תיב' בער ותיבת ושלח אשר מצינו בתורה בדיני נזיקין, וחקרו בש"ס (ב"ק ע"ט ע"ב) על תיבת גזל על מה הונחה בלשון הקודש אם דוקא הלוקח בחזקה נגד רצון בעלים זה מיקרי גזלן, או מי שלוקח בתורת שאלה והלואה ואח"כ כובש ת"י גם זה בכלל גזלן, ולמדו מקרא ויגזול את החנית מיד המצרי, ומהך קרא וישימו להם בעלי שכם מארבים ויגזלו את אשר עבר לפניהם ראינו דהונחה תיבה זאת על מי שלוקח בחזקה מיד הבעלים נגד רצונם ועיין (חולין ס"ג) דתיבת עורב בארו מקרא דד"ק שחורות כעורב, (דף ס"ו ע"ב) למדו שם ביאור מלת קשקשים גבי דגים טהורים ולמדו מקרא דקשקשים דגלית הפלשתי. וע' (זבחים ל"א) חישב על הקרבן שיאכלהו כלבים פסול, שנא' ואת איזבל יאכלו הכלבים, ומקשה הש"ס אלא מעתה חישב שישרף באש נמי דהא כתיב תאכלהו אש לא נופח והיינו דשורש אכילה הנחתה בלשון הקודש הן על אכילת שאר בעלי חיים ואף על אכילת האש, ועיין (זבחים ס"ה) ושסע אותו בכנפיו אין שסע אלא ביד שנאמר וישסעהו כשסע הגדי, וענין סיכה כשתיה לא למדו חז"ל (יומא ע"ז) רק מקראי דד"ק, וכן עינוי דיום כפור לא ידענו מה מקרי עינוי אם רק על מניעת אכילה ושתיה לבד, או דמחויב לצער עצמו לישב בחמה דוקא וכל אלו לא נתבארו ביומא פ' יוה"כ רק מקראי דד"ק דגם סיכה ונעילת הסנדל ורחיצה ותשמיש גם אלו בכלל ענוי ושארי סיגופים אינם בכלל עינוי - והתוס' והר"ן התעוררו דזה מיקרי מילף ד"ת מד"ק ובאמת זה לאו מילף הוא, רק גילוי מלתא, וכן מ"ש רש"י (פסחים ז' ע"ב) לענין חיפוש מנרות ראינו רק אסמכתא משום דד"ת מד"ק לא ילפינן ובאמת בהך דחיפוש ג"כ אינו רק גילוי מלתא דהוראת חיפוש היינו בנר ועיין בפני יהושע פסחים דהתעורר ג"כ על דברי רש"י והניח בצ"ע - וע' (נדה י"ט) מנין לדם שהוא אדום שנאמר ויראו המואבים את המים אדומים כדם, ובנדה נ"ה חלב מיקרי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו, אלמא דעל חלב נמי נופל שם משקה, וע' בר"א מזרחי בתוספותיו על הסמ"ג לה' שופר שהתעורר על מה דילפינן (ר"ה ל"ד ע"א) דתקיעות של ר"ה היה בשופר מדכתיב בתהלים תקעו בחודש שופר בכס' ליום חגנו איזה חג שהחודש מתכסה בו זה ר"ה וכתיב בשופר ואע"ג דד"ת מד"ק ל"י זה לאו מילף דאינו רק גילוי מלת' דתקיעה של ר"ה היה בשופר ע"ש, וכן מצינו היכי שמסופקין אנו בפירוש הפסוק כמו ממחרת השבת אשר נאמר בתורה גבי הנפת עומר דהבייתוסים עמדו בטענות, דממחרת השבת היינו שבת בראשית ע' (מנחות ס"ה ע"ב), אולם הרמב"ם בפ"ז מה' תמידין ומוספין ה"א הביא ראיה מקרא דיהושע דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ואס"ד דעיקר תלוי בשבת למה תלה הכתוב בדבר שאינו עיקר ע"ש, אלמא דהביא ראי' מד"ק האיך היתה ההלכה קבועה באבותינו. ובכל אלו שחשבנו כאן אף דנלמדין מד"ק, ד"ת יש להם לכל ענין דהוי כאלו מפורש בתורה שפיר. ויותר מזה אני מחליט כי אם היה אצלנו ספרים נכתבו משך בית ראשון, בעת אשר לשון הקודש היתה שפה מדוברת, אף אם לא הי' ספרים אלו כתבי קודש, רק מחוברים מסופרים נאמנים הי' מביאים גם מהם ראי' לשימוש המלות ושיעור הוראתן ואף כי מספרי קדשינו אשר רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם, וע' בתשובת חות יאיר סי' קצ"ב דגם הוא התעורר בזה אולם לא ביאר ככל הצורך: