אור ברסלב
תורת נביאים מאמר תורת נביאים או דברי קבלה › פרק רביעי

תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

מאמר תורת נביאים או דברי קבלה · פרק רביעי

פרק שלישי

ענין הנלמד מדברי קבלה, אשר נכתב דרך הילוך הסיפור, ואין הנביא שם מגמתו להורות לנו דת ודין, רק ממאמרו וסיפורו ניכרים הדברים כי דינים הללו היו נוהגים אז באומה, גם זה דין תורה הוא, מטעם הלכות מקובלות מסיני:

עוד נ"ל דמה שבא בנביאים סיפור עניין אחד, וממרוצת הסיפור נשמע לנו סדר הנהנת ישראל בזמנים הקדמונים, אבל הנביא לא שם מטרת סיפורו רק לענין אחר נאות להסיפור ההוא לא להשמיענו דינים, גם זה דין תורה הוא לדוגמא אציג לך דבר יואב לאשה התקועית כי יואב אמר לה ולא תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים מתאבלת על מת, הנה לא בא לנו הכתיב ללמד בכאן דיני אבל, רק מספר והולך לתומו כי יואב אמר לה שתבא אל המלך ותדמה במלבושה ובתואר פניה, כאשה מתאבלת על מת, מזה ראינו דהיה מנהגם אז דאבל היה אסור בסיכה, ומזה המין הם כל דיני אגב וקנין חליפין, כל אלו נכתבו בקרא דרך סיפור על ענין שנוגע לסיפורו, כי בעת שרצה הגואל להקנות רות לבועז שלף את נעלו, ומספר הכתוב כי זאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו, כי כן היה מנהגם מימים קדמונים כי שליפת הנעל הוא קיום ההתקשרות שעשו הצדדים ביניהם, ועל דרך זה הדבר יוצא מרשות מקנה לרשות זוכה ומרשות נותן לרשות מקבל, וכן כאשר רצה יהושפט להקנות לבניו כסף וזהב ומגדנות, הקנה להם אותם אגב קרקע וכיון שנודע לנו מדרך הסיפור דהדברים הללו היו נהוגים אצל אבותינו, אזי שוב מעשיהם תורה הם לנו ומהם לא נסור דבלי ספק לא עשו ונהגו כן מחמת הכרע דעתם, רק אמרינן דמנהגים הללו על אדני הקבלה האמתיות הטבעו, והיה להם דברים אלו בקבלה מימות משה, וכן אמרינן בהדיא בירושלמי פ"ב דפיאה ופ"א דחגיגה, א"ר זירא בשם ר' יוחנן אם באה הלכה לידך ואין אתה יודע מה טיבה אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכלם משוקעות במשנה ע"ש, צא ולמד מזה כי כל זמן אשר באו הלכות סתומות לפנינו, לא ידענו מי הולידם ומן איזה זמן באו, רק זאת נתברר לנו כי אבותינו היו נוהגים בעשיית' או במניעת' אל נפליגם לשום אותם להנהגות ישרות לבד, רק נדון אותם להלכה למשה מסיני, בלתי אם דרך הסיפור מורה, כי אף דדברי הנביא הולכים לתומם לספר ענין ההנהגה בימים הקדמונים, מ"מ לא באו דבריהם רק דרך עצה טובה והנהגה ישרה בטוב הנהגות המדינית, ע' (גיטין כ"ב) ובר"פ חזקת הבתים דמקשה הש"ס ודלמא עצה טובה קמ"ל ע"ש, זולת זה כל פעולת אבותינו הם לנו לעינים, כי בלי ספק הכל היה אצלם בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו:

ומן זה המין המה כל דיני אבלות, אשר למדו חז"ל (מ"ק ט"ז וכ"ז) מקראי דד"ק, דאבל אסור בתפילין, ובשאילת שלום, ובנעילת הסנדל, ובאכילת בשר יום ראשון, ואסור לאכול סעודת ראשונה משלו, וחייב בעטיפת הראש כל אלו נלמדו שמה רק מן מה שנכתבו ביחזקאל דרך סיפור, מה שצוה לו הקב"ה איך יתנהג במיתת אשתו, וכן הך דאבל אסור בתשמיש למדו מקרא דדוד שנא' וינחם דוד על בת שבע אשתו ויבא אליה, מכלל שקודם לכן היה אסור מפני שהיה אבל על מיתת בנו, ומפ"ז פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות אבל דבכל אלו האבל אסור יום ראשון דבר תורה, והביא כל אלו הראיות מדברי קבלה, ואע"ג דמד"ק לא ילפינן שאני הכא דלא נכתבו רק דרך סיפור המארע בלבד, וכן נמי כל אותן הלכות אשר למדו חז"ל (ברכות ל"א ע"ב) מן ויכוח עלי עם חנה, ומן מה שאמר אלישע לאשה השונמית לא חודש היום ולא שבת היום, הוציאו חז"ל דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, (ר"ה י"ז ע"ב) וכן מה דאמרינן (עירובין ק"ה ע"א) המכניס שרץ למקדש פטור שנאמר ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' כו' ויקבלו הלוים כו'. והך דאין מערבין שמחה בשמחה למדו חז"ל (מ"ק ט' ע"א) מקרא ויעש שלמה את החג, וכן הדין דאסו' למנות את ישראל, שנאמר ויפקדם בטלאים (יומא כ"ב ע"ב) ועיין רמב"ם פ"ד מה' תמידין ומוספין. (סוכה ל"ח ע"ב) מנין לשומע כעונה שנאמר אשר קרא יאשיהו. הדין דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו למדו (תעני' י"ד ע"ב) מקרא דיהושע למה זה אתה נופל על פניך, הדין דכל דבר שאינו נידר ונידב אין מקבלין מעכו"ם למדו במשנה (שקלים פ"א מ"ה) דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו, והדין דהפקר ב"ד הפקר למדו (יבמות פ"ט ע"ב) מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו, וכן מה שהבאתי לעיל דלמדו דין קבלת גרים וברכת חתנים בעשרה מקראי דרות, וכן למדו (קידושין מ"ג ע"א) מקרא ואותו הרגת בחרב בני עמון מכאן דהאומר לחברו צא הרוג מחייב שולחו דיש שלד"ע, (בגיטין כ"ב) למדו דכתיב וכתוב בספר וחתום מכאן דבעינן כתב שיכול להתקיים. (גיטין ל"ו) וכתוב בספר וחתום מכאן לעדות בשטר דמהני (גיטין כ"ה) גניזה צריך להיות בכלי חרס שנ' ונתת אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים (גיטין נ"ט) למדו קדושת כהן שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש הקדשים (בסנהדרין ל"ו) למדו דדיני נפשות מתחילין מן הצד שנאמר ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד, ובדיקת סכין לחכם למדו (חולין י"ז ע"ב) מקרא ושחטתם בזה וכדומה הרבה מאד אשר תראה דבספרי הנבואה מסופר ענין אחד הן מעשה שאירע ועל איזה אופן היה, או מספר משא ומתן של דברים בין הנביא והעם, או בין איש לרעהו, בכל אלו כיון דעכ"פ ידענו ממרוצת הסיפור דהיו דברים הללו נהוגים אצל אבותינו, נדון אותם כהלכות סתומות, אשר באו לנו במשנה אשר תורת הלכה למשה מסיני עליהם ' כי זה סגולה נפלאה ויקרה באומתינו כי הכל מתנהג אצלנו רק ע"פ קבלת אבות ומנחילים אותם לבניהם כן בלי הוספה וגרעון:35

וכן בהלכות המסופקות לנו אשר היה עולה על הדעת להחמיר בשל תורה, ומצינו בנביאים דהיו נוהגים היתר בזה גם זה יספיק לנו לראי' ברורה להתיר ענין המסופק לנו ובודאי היה להם קבלה ע"ז, וזה הענין בעוקרין על המלכי' או בשורפין על המלכי' דסברא החצונה נותנת דאסור משום בל תשחית ומשום בחקותיהם ומשום צער בעלי חיים, אכן כיון שראינו דבימי הנביאים היו נוהגים היתר בזה, ואדרבה מצינו דהנביאים ציוו ע"ז נדע דאיסורא לא היו עושים ומסתמא היה להם בקבלה, דענינים אלו כיון שהוא לכבוד המלך זה אינו בכלל איסור, וכן הוא ג"כ הך דמותר או מצוה ליתן נדוניא לבתו דכ' קחו נשים והולידו בנים ואת בנותיכם תתנו לאנשים מזה מוכח דנדוניא אינה בכלל הפקעת ירושה מבן, וזה הענין דלמדו (מנחות כ"ב ע"א) דרצו לומר דעצים שנשתמש בהם להדיוט אסורים לגבוה, ומקשה הש"ס מדוד הקריב בגורן ארונה בכלי הבקר, ומדעשה דוד כן מכלל דמה שנשתמש להדיוט לא נאסר לגבוה, וכן מה שלמדו (יומא מ"ט ע"א) הולכה בזר כשירה ומקרא מסייעינו שנאמר ויזרקו הכהנים מידם ע"ש ועיין ש"ס (מנחות צ"ה ע"ב) דפליגי שם בפירוש משא ומתן של דוד ואחימלך לענין אכילת לחם הפנים לזר, ובפי' הקרא ואף כי היום יקדש בכלי, דכ"א מפרש הקרא שיסכימו קראי דנביאי ועשיות הנביאים עם הלכה המקובלת:

תוכן העניינים

תורת נביאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה