אור ברסלב
תורת נביאים מאמר תורת נביאים או דברי קבלה

תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

מאמר תורת נביאים או דברי קבלה

חקת עולם פרק שנים עשר

פרק ראשון

בו יתבאר הטעם דמקרי דברי נביאים דברי קבלה, וסיבת הדבר דקי"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, ונם ימנו כאן הצדדים אשד נוטים להכריע כי הדינים והלכות אשר למדים מדברי נביאים אינם רק מדרבנן, כשאר תקנות וסייגי חכמים.

כבר בארתי במאמר אלה המצות מה שיש בו די, להכריח בראיות נכונות מן שני התלמודים בבלי וירושלמי ומן המדרשות, כי אין מבוא להנבואה בדינים והוראה, ומזמן חתימת התורה ע"י מבחר היצורים, שוב לא יבא דבר ה' לנביא על דבר חוק ומשפט, להוסיף ולגרוע, או לשנות ולפרש פירוש בתורה שלא שמענו מן משה רבינו, אך מאז התורה מסורה לחכמי כל דור ודור, המה ודרשו ויחקרו וילמדו בה, כפי מדות המקובלות לנו בסיני, ורק ע"י המדות הללו ילמדו סתום מן המפורש, ובפעם אחת בעת שניתנה תורה בסיני, תורה שבכתב ושבע"פ, באותו הזמן נמסרו מפי ה' לנאמן ביתו כללים הללו ללמדם ולהבינם לזקני ישראל ומן זמן זה שבה התורה להיות רק מנת וחבל החכמים וראשי אבות בתי דינים, וכל הרוצה ליטלה יבא ויטלה, וע"י הכללים אלו יוציאו החכמים מאותן המצות והחוקים והמשפטים שבאו מפורש ומבואר בתורת ה', את התולדות והענפים הרבים אשר לא נודעו לנו בתחילת ההשקפה, ועל דרך זה יבררו הספיקות הרבות שנפלו ושיפלו דרך עיון הלמוד, ועתה ע"י המדות המקובלות וע"י דרכי הלמוד והדרוש אשר נוהג בינינו מימות משה ויהושע עד היום הזה, הרי כל התולדות שהוציאו החכמים וכן מה שיוציאו עוד על דרך למוד מקובל הזה, שוב כולם מובנים ועומדים באמת, מכח הענין הנאמר בסיני, כענפים שהם בכח השורש, ובפרי שהוא בכח הזרע - וזה נמי כונ' הש"ס (ברכו' ה' ע"א) להורותם זה הגמ' מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני, וע' (מגיל' י"ט ע"ב) מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש, ובירושלמי פ"ב דפיאה ופ"א דמגילה אמרו ועליהם ככל הדברים מלמד שהראה הקב"ה למשה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והכונה דהכללים נמסרו בסיני והפרטים המה כלם בכח הכלל - אבל דיבור ה' ע"י נביא או ע"י רוה"ק, או ע"י בת קול, ואורים ותומים כל אלו אינם מכריעים כלום בדינים, דהתורה כתבה לא בשמים הוא, והעידה לנו דמזמן חתימת התורה נמסרה רק לבינת חכמים, ולמדנו מזה ע"פ דרכנו שמזמן חתימת התורה לא חדשו הנביאים דבר בתורה, אלא למדו ועסקו ודרשו בה, עם שאר חכמי דורם בבתי דינים שלהם, והנה זה עמוד גדול סומך ומקיים הדת, שתהיה התורה מסורה ועומדת, מובנת לכל תלמיד עם מבין, לא שתהיה מסורה לנביאים במה שהם נביאים ומנבאים ברוח הקדש כל דין והוראה שיובא לפניהם, ויחתכו הדין בכל עת שתחול עליהם רוח ה' שזה מביא הפסד גדול באמונה, לפי שהנבואה צריכה לאות ולמופת ולבחינות הרבה, עד שיהיה אצלינו. מוחזק ונאמן, עיין רמב"ם פ' עשירי מה' יסודי התורה ה"ט וז"ל כשיבא אדם הראוי לנבואה במלאכות ד' כו' אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות, והוא אומר ואנו מחכים היבאו דבריו או אם לא יבאו ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר עכ"ל ואם אנו צריכים גם בהוראת המשפטים, לשמוע לנביא מה שיתנבא ע"פ ה', א"כ היינו נשארים בתוך זמן הבחינה בלא מורה ובלא תורה:

גם רמזתי לעיל דדברי נביאים וכתובים מיקרי דברי קבלה - ע' תשובת חות יאיר סימן ט' דהביא מן מסכת סופרים דרק נביאים מקרי דברי קבלה וכתובים מקרי דברי קדושה ואולם מן מה שאראך לקמן תראה דאף כתובים מקרי בלשון הש"ס דברי קבלה - משנה (תענית ט"ו ע"א) ובקבלה אומר קרעו לבבכם ואל בגדיכם (ר"ה ז' ע"א) אמר רבינא דבר זה מן תורת משה לא למדנו מדברי קבלה למדנו (ר"ה י"ט ע"א) גדליה בן אחיקם דברי קבלה וכדאורייתא דמי (חולין קל"ז ע"א) אלמלא דבריהם דין תורה ודברי בריבי דברי קבלה (נדה כ"ח ע"א) ועליו מפורש בקבלה הלא כחלב תתיכני, בירושלמי פ"ט דכלאים ה"א דבר זה פירוש בקבלה ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי הפנימי, בתורת כהנים פ' אחרי מות נאמר וכן הכתוב משבחו בקבלה בריתי היתה אתו החיים והשלום, ובמכילתא פ' בא פיסקא ויאפו את הבצק, ועליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים, וכדומה הרבה מאוד והבאתי ג"כ מה שכתבו רש"י והר"ן (חולין קל"ז) הטעם דמקרי דברי נביאים דברי קבלה, מפני שקבלו כל נבואה ונבואה מפי רוה"ק לפי צורך הדור והזמן והמעשה ע"ש29 והיינו דרק בעקירת דבר מה"ת לשעה, או דלמדו הנביאים דין חדש מפי הנבואה גם זה אינו רק לשעה ולא ישאר במעמד זה לחלוטין אז שומעין לו, אבל אם בא הנביא להורות לחלוטין ע"פ דיבור נביאי, אזי דין נביא שקר יש לו, ואפשר עי"ז להבין נמי מה דמצינו בשלשה פעמים בש"ס (חגיגה י"א ע"ב) (ב"ק ב' ע"ב) (ונדה כ"ג ע"א), דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, והטעם כיון דמצות התורה עומדי' לדורות בלי הפסק, ותורת הנביאי' אינם רק לשעה, דאם באו ללמד ולהורות דינים לדורות אין שומעין להם, וכמו דקי"ל (מנחות י"ט ע"ב) ושם (נ"ו ע"ב) (סנהדרין ט"ו ע"ב) דדורות משעה לא ילפינן, וכן ראינו בכ"מ עת רצו ללמוד בש"ס דין אחד, כמו שלמדו דין חבישה ממגדף (סנהדרין ע"ח ע"ב) והשיבו הוראת שעה היתה, ואין למדין משם לשאר דברי תורה שעומדין לנצח, וע' מ"ש רבינו הרמב"ם פ"ב מה' מעשה הקרבנות הלכה ט"ו וז"ל כשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותו לדורות והקריבו בשבת, כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד, וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מילואים היו ואינם נוהגים לדורות, אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקום מפי משה רבינו, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע עכ"ל רבינו ועיין (מנחות מ"ה ע"א) וזה נמי הטעם דד"ת מד"ק לא ילפינן משום דר"ק אינם רק לשעה ואין למדין דורית משעה.

ולפ"ז נראה בהשקפה ראשונה, דכל הני דינים, והלכות הרבות אשר למדו חז"ל מדברי נביאים, הנה משפט כל אלו ההלכות אינם רק כשאר תקנות וסייגי חכמים, שהם רק משום גדר ומשמרת לדברי תורה, אבל אין אזהרתם שוה לדברי תורה, ויהיה להם כל חומר דין תורה הן להחמיר בספיקם, והן לענוש העובר במלקות ומיתה, ובאמת מצינו כן בש"ס אשר חז"ל השוו דינים היוצאים מד"ק רק בדרבנן, (פסחים י"ד ע"א) אמר רבא דמן התורה אין אוכל מטמא אוכל, וכתב רש"י א"כ כל דברי חגי שאמר היגע איש בשר קודש בבגדו וכו' המה רק מדרבנן, וכן שבות דשבת אף ע"ג דכתיב הצורים ישבו בה מביאים דאג וכל מכר, ונאמר שמה ומנערי העמדתי אשר לא יבא משא ביום השבת, ומ"מ אמרינן (שבת קכ"ג ע"ב) משנה זו בימי נחמיה בן חכליה נישנית התירו וחזרו והותירו, וכן קי"ל באמת דשבות דמקח וממכר אינו רק מדרבנן, וכן קי"ל מעשר אילן וירק אינם רק מדרבנן ואע"ג דכתיב בקרא, ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש לרוב, ואמר אביי לאתויי פירות אילן וירק (נדרים נ"ה ע"א) וע' רש"י והר"ן שמה וע' ג"כ רש"י ותום' (מכות כ"ג ע"ב) לענין הסכמת ב"ד של מעלה בהבאות מעשר דפי' דקאי על תקנות יחזקי', ועיין נמי רש"י (שבת פ"ג ע"ב) לענין טומאת ע"ז דמסיק הש"ס דאינו רק מדבריהם, ואע"ג דילפינן בהיקש תזרם כמו דוה דאתקש לנדה וכן כתי' וישלך עפרה אל קבר בני העם מה מת מטמ' אף ע"ז נמי כ' רש"י שם ראינו רק אסמכתא משום דכל הני היקשות דברי קבלה נינהו ועיין תוס' (ע"ז כ"ב ע"ב) ד"ה תיפוק לי' דכ' כיון דאבילות אין לו סמך בד"ת רק בקבלה הקלו בו, וע' תוספות (קידושין ט' ע"א) ד"ה הלכתא דכ' כיון דאין למוד זה רק מד"ק לא שייך להקשות הלכתא למ"ל, וע' מ"ש הרמב"ם בס' המצות שורש א' בזה"ל, וכבר התבאר שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו ג"כ כדרבנן נחשב, ובבאור אמרו שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים, ואמרו חז"ל עירובין ונטילת ידים דרבנן, ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב במקרא מגילה בעבור שהוא תיקון נביאים מקרי דאורייתא, והרי עירובין היא דרבנן אע"ג שהו' תיקון שלמה וב"ד, וזה שנעלם מזולתינו עכ"ל, הרי דתקנת נביאים אף ע"ג דכתיבי בקראי אינם רק מדבריהם ומפ"ז ארבע תעניות ואף תענית תשעה כאב כולם מדרבנן הם, וע' רמב"ם פ"ה מה' תעני' ובס' תורת האדם לרמב"ן שער אבילות ישנה, וע' טור א"ח ריש הט"ב דקראו כולם לתענית ט"ב דברי קבלה ומכין העובר מכות מרדות כעוכר על שאר איסור מדברי סופרים, וע' סמ"ג מנה בסוף ספרו חמשה מצות מדברי סופרים ושלשה מהם מגילה וט"ב ואבל כתיבי בקראי וקרי להו מצות מד"ס, ויש לכל הני רבוותא ראי' ברורה מן ירושלמי פ"ב דיבמות ופ"ג דקידושין ויעקב איש כפר נבוריא אזיל לצור סבר משרי למול תינוק ארמאי בשבת, אמר רב חגי ארבעיניה דילקי א"ל ומהיכן את מלקיני, א"ל מן הדא דכתיב ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם א"ל ומן הקבלה את מלקיני בתמיה, והרי קרא זה לא נאמ' רק בעזרא ואיך שייך ללקות על ד"ק, א"ל כתיב ובתורה יעשה ואף עזרא לא עשה מצד עצמו רק מפני דיש לזה יסוד בתורה דאין בנו מן הנכרית קרוי בנו ע"ש עכ"פ , ראינו דהירושלמי החליט דאין לחייב עונש מלקות על הדין אשר נלמד רק מד"ק:

פרק שני

בו ימנו המקומות בש"ס המתנגדים לענינים שמניינו, ונראים מהם כי דברי קבלה שוה לדברי תורה בכל דבר:

אולם מה נעשה דברוב מקומות בש"ס משמע דדברי קבלה שוים ממש לד"ת בכל צד, והרי אמרינן (יבמות ד' ע"א) סמוכים מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם (מועד קטן ה' ע"א) רמז לציון קברות מן התורה שנאמר ובנה אצלי ציון (עירובין נ"ח ע"א) בדין הוא שיהא מודדין בשלשלאו' אבל התורה אמרה ובידו חבל מדה (בכורות נ' ע"א) בקשו לגנוז כספא ודהבא משום כספא ודהבא שבירושלים, עד שמצאו מקרא בתורה ובאו בה פריצים וחללוה (חולין י"ז ע"ב) מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה (סנהדרין צ"א ע"ב) כתיב אז יבנה יהושע וכן למדו מקרא דכתיב עוד יהללוך סלה ומשאר פסוקי נביאים וכתובים, וסיימו שמה אחר כל לימוד, מכאן לתחיית המתים מה"ת (סנהדרין ק"ד ע"ב) לא אליכם כל עוברי דרך מכאן לקובלנא מן התורה. (ובעירובין י"א ע"א) מנין לעיקר שירה מן התורה דכתיב וכונניה השר ישור כמשא, ראינו דרצו לעשות לענינים הנזכרים סמך מדברי תורה, והזכירו בכל אלו לשון תורה או דבר תורה, והביאו קראי דנביאים וכתובים והספיק להם זאת, והיינו כי דברי קבלה שוה ממש לדברי תורה לכל ענין. עוד ראינו (כתובות נ"ח ע"ב) דתקנו כתובות בנין דכרין כדי שיכתוב לבתו כבנו ומקשה הש"ס מי איכא מידי דרחמנ' אמר ברתא לא תירות. ואתו חכמים ותקנו דברתא תירות ומשני הא נמי דאוריתא הוא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ע"ש30 וכן אמרו (גיטין ל"ו ע"א) מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום ראינו אע"ג דהוא מקרא בנביאי' קרי לי' דאוריית', ועיין בהשגות הרמב"ן לס' המצות שורש ב' דהביא דברי הרמב"ם דס"ל באמת דעדות בשטר אינו רק מדבריהם, ועיין ש"ך ח"מ סימן כ"ח לתרץ שיטת הרמב"ם, (בסנהדרין נ"ב) כיון דכתיב שריפה באוריתא, ובמשרפות אבותיך המלכים ישרפו לך לאו מנייהו גמרינן. (נדרים ל"ז ע"ב) אמרינן פיסוק טעמים דאורייתא דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל, הרי מכל אלו מוכח דאע"ג דאלו המקראות ד"ק נינהו מכנה להו הש"ס בלשון דאורייתא:

ואפילו אם תרצה לומר, דמן כינוי בשם תורה או דאורייתא, אין ליקח ראיה על גדר ואמתות הענין, דהרי ראינו הרבה ענינים אשר בודאי אינם רק מדרבנן, מכנה להם הש"ס בלשון דבר תורה, עיין רמב"ן בהשגות לס' המצות שורש א' דהביא ראיה לזה מן מה דאמרינן (פ"ק דר"ה ובר"ה ל"ד) אמר רחמנא אמרו לפני מלכיות זכרונות שופרות, אע"ג דאמירת הפסוקים אינה רק מדבריהם - רבים חולקים גם בפינה זו על הרמב"ן ודעתם דאמירת פסוקים אלו היכי דליכא שופר הוא דאורייתא - והש"ך ח"מ סי' כ"ח רמז על ראיות הרמב"ן, ועוד ראי' דהרי הבאתי לעיל לשון הש"ס (מועד קטן ה') דציון קברות יש לו רמז בתורה ומ"מ אמרינן (נדה נ"ז ע"א) דכותים נאמנים על ציון קברות, אע"ג דהוא דרבנן כיון דכתיבי מזהר זהירי, הרי אף על גב דבמ"ק אמרו דהוא מן התורה מ"מ בנדה דמיירי לענין אמתות הדין אמרו דאינו רק מדרבנן, ועיין (ב"ב קמ"ז ע"א) מנין למתנת שכיב מרע שהוא מן התורה, ובסוף מסיק הש"ס דאינו רק מדבריהם, והא דאמרו בש"ס בתחילה דהוא מן התורה לאו בדוקא אתמר, והביאו התוספות שם באמת ראיה זו מציון קברות, ועיין בספר באר שבע בחידושיו לספ"ק דתמיד התעורר גם הוא בזה, ועיין תוספות ורא"ש ריש חגיגה הביאו שיטת רבינו תם דסבירא ליה דמלאכת חול המועד אינו רק מדבריהם, ומכל מקום קרי לי' הש"ס במ"ק (דף י"א ע"ב) מלאכת חול המועד דאורייתא וע"כ לאו בדוקא אתמר:

אבל כד דייקת תמצא דלאו בכינוי שם לבד, שוה ד"ק לד"ת, כי גם לכל חומר עונש מלקות ומיתה השוו חז"ל את מדותיהן, דהרי בשורפין על המלכים, יש איסור בחקותיהם לא תלכו ובל תשחית, ואהני קרא דדברי קבלה להתיר איסור תורה, ועיין תוספות (ע"ז י"א ע"א) ד"ה ואי חקה הוא, וכן בהך דקי"ל (ע"ז י"ג ע"א) דעוקרין על המלכים דאיכא צער בעלי חיים וגם איסור בל תשחית, ומ"מ סומכין על קרא דד"ק דכתיב סוסיהם תעקר, (וע' תוס' ע"ז שם) ד"ה את סוסיה', וכן בהך דירוש' הבנו' דסמכו על קרא דד"ק דכ' קחו נשים והולידו בנים והפקיעו עי"ז ירושת הבן שהוא מן התורה, וכן עיקר מצות פריעה לא נלמד (יבמות ע"א ע"ב) רק מדכתיב ביהושע ומל את ב"י שנית, ומכל מקום קי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל, וקי"ל נמי פרועי ראש ששמשו במקדש במיתה בידי שמים, וכן ערל ובן נכר מחלי עבודה, ולא למדו חז"ל זאת (בסנהדרין כ"ב ע"ב) ובשאר דוכתי רק מד"ק מקראי דיחזקאל (יומא ע"א ע"א) ילפי' מקרא דיחזקאל דבד כתנא וסומכין על זה להתיר לבישת כלאים לכהנים בשעת עבודה, וכן עונש כרת להבא על הכותית לא למדו (סנהדדין פ"ג ע"א) רק מקרא דמלאכי דכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, ומכל מקום כתב רבינו הרמב"ם בס' המצות מצות ל"ת נ"ב וז"ל לא התבאר זה הכרת בתורה, אבל מפורש בדברי קבלה דכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, וכשהתאמת על אדם שבעל בת אל נכר בעדים והתראה לוקה מן התורה עכ"ל, והיינו לפי הכלל דחייבי כריתות בכלל מלקות הם, ואם לקו נפטרו מידי כריתתן רמב"ם פי"ח ופי"ט מהלכות סנהדרין31 הרי אף דכרת זה אינו מפורש בתורה, וגם אינו בכלל שלשים וששה כריתות, מכל מקום כיון דכתיב בד"ק לוקין עליו כלאו של תורה, וכן כל ענין קנין אגב וחזקה לא למדו חז"ל (קידושין כ"ו ע"א) רק מקרא דד"ק, דכתיב ויתן להם אביהם בכף וזהב עם ערים בצורות, וכן כתיב שבו בעריכם אשר תפשתם, ודרשו במה תפשתם בישיבה, וכן קנין חליפין נלמד בב"מ בפ' הזהב מקרא דרות דכתי' על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו, והנה בקנינים אלו אדם קונה החפצים דין תורה, ואם קידש בחפצם אלו אשה מקודשת מה"ת ואם קדשה אחר אין קידושין תופסין בה, ואם זינתה תחת בעלה מיתתה בחנק32 ומכל אותן המקומות הנך רואה דשוים דינים היוצאים מדברי קבלה לד"ת לכל חומר עונש:

פרק שלישי

היתר המבוכות שהתעוררנו עליהם, וביאור הדבר דהיכי שבאו דברי נביאים דרךְ ציווי ואזהרה דבר תורה הם. מפני שכתבו הלכות המקובלות בסיני:

ונשאתי עיני וראיתי לאחד קדוש מדבר רבינו הרמב"ן בהשגתו לספר המצו' שורש שני, גם הוא התעורר על קצת המבוכה שזכרנו, ודעתו דכל מה דנכתב בנביאים דרך ציווי ואזהרה דבר תורה הוא, וטעם הדבר כיון דכלל גדול בידינו אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, דהתורה נמסרה רק לבינת חכמים, ואם ראינו דהנביא מצוה בדינים ע"פ דיבור ה' נדע דבודאי דבריו לאו חידוש הם, רק מכבר מצות אלו נהוגים באומה מתורת תורה שבע"פ, שוה ממש לתורה שבכתב בכל צד ועבר, וכיון דהלכות הללו נמסרו עדיין למשה בסיני, שוב הותר לנביא לכתוב אותם ההלכות בנבואותיו, וכמו דאמרינן (סנהדרין כ"ב ע"ב ושם פ"ג ע"ב. תענית י"ז ע"ב. זבחים י"ח. ומו"ק ה' ע"א. ויומא ע"א ע"א) דמקשה הש"ס על הלכות ודינים היוצאים מקראי דיחזקאל, ועד דאתי יחזקאל מאן אגמרינהו, היינו כמו שכתבתי לעיל מאמר הוראת שעה, דקושית הש"ס כיון דבודאי יחזקאל לא היה המחדש דברים אלו, דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר ולא בשמים הוא, ומסיק הש"ס הלכתא ואסמכינהו על קרא ופרש"י הלכתא הלכה למשה מסיני, היינו דבכה"ג לאו מוסיף ומחדש הוא, דגם אלו לא הי' הלכות אלו נכתבים בספרי הנביאים, היו נהוגים אצלנו מתורת תורה שבע"פ והלכות המקובלות בסיני, ורק הנביאים כתבו הלכות אלו בספרי נבואותיהם, ומן המפורש בש"ס על קראי דיחזקאל, אתה לומד על הסתום, דכל הני הלכתא אשר למדים משארי דברי הנביאים אשר נכתבו דרך ציווי ואזהרה, דבר תורה הם ויש להם נמי כל חומר דיני התורה, ולאו משום אזהרת הנביא דבודאי ידענו דאין אחר חתימת התורה דבר שוה לתורת משה, רק משום דבודאי הן הן הלכות הנאמרות בסיני, יהיו מקובלות בע"פ עד שכתבו אותן הנביאים ע"פ ה' בספריהם, וכ"כ התוספות (יבמות ע"א ע"ב) דבמצות פריעה לא שייך אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, דעד יהושע הי' גמירי בע"פ, ואתא יהושע וכתבה על ספר ע"ש תוספות ד"ה לא ניתנה פריעה, וכ"כ תוספות (ע"ז נ"ב ע"א) ד"ה תנוהו ענין לכלים, דהך דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה ילפינן מקראי דד"ק, ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתב התוס' דעד דור היה גמירי ודוד סמכה על קרא, ועיין רשב"ם (בבא בתרא קכ"ג ע"א) מה דילפינן כמות חלק בכורה מקרא דד"ה ובני ראובן בכור ישראל, ובחטאו ניתנה הבכורה ליוסף, מוכח דחלק בכורה נגד יורש אחד, וכתב שם אע"ג דקיימא לן דברי תורה מד"ק לא ילפינן מכל מקום כמו דאמרינן בעלמא אתא יחזקאל ואסמכי' אקרא, ה"נ כמות חלק בכורה מהלכות המקובלות והנביא סמכו בקרא.33

וראיה ברורה לזה דאמרינן (נדרים כ"ב ע"ב) אלמלא לא חטאו ישראל, לא היה ניתן להם רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, ולכאורה קשה דהרי כמה הלכות גדולות נפקי מקראי דדברי קבלה כמו שאפרטם רובם בסמוך, ואם כן אפילו אם לא היו חוטאים ולא הי' צריכים לתוכחת מוסר, עכ"פ דינים המחודשים אשר יצטוו עליה' הנביאים נחוץ היה להם להודיע' -מה שאמרו (תענית ט' ע"א) מי איכא מידי דכתיבי בנביאי ולא רמיזי באורייתא לא נאמר על דינים והלכות, רק על עניני מוסר ומדות ישרות - ומזה מוכח דהנביאים לא הוסיפו וחדשו דבר על תורת משה, וכל ההלכות אשר נלמדו מנביאים וכתובים, כלם היו קבועים ועומדים באומה מזמן משה רבינו מתורת תורה שבעל פה, והנביאים כתבו אותם בספר על לוח חרות:

עוד ראיה מן מה דאמרינן מדרש רות סוף פסקא ותאמר נעמי לשתי כלותיה, אמר ר' זעירא המגילה זאת היינו מגילת רות אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים ע"ש ולכאורה תמוה הרי כל דיני קנין, למדו חז"ל (ב"מ פרק הזהב) מקרא דרות דכתיב על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו, וכן כל דיני קבלת גרים למדו (יבמות מ"ז ע"ב) מקראי דרות מה שהרחיקה נעמי לרות וערפה, וברכת חתנים בעשרה למדו (כתובות ז' ע"ב) מקרא ויקח בועז י' אנשים והיכי קאמר ר' זעירי דמגיל' זו אין בה הלכות ודיני' ומקש' דלמה נכתב' הרי נכתב' משום דינים שנתחדשו בה, אלא ע"כ דאלו הלכות לאו חידוש הם, ואף אם לא נכתבה המגילה זאת, היו בלא זה הלכות הללו נהוגים אצלנו מתורת הלכות המקובלות בע"פ וא"כ הכתיבה הוא שלא לצורך:

עוד ראיה לאמתת דברינו מן מה דאמרינן (מכות י"א ע"א) מפני מה פרשת רוצחים בלשון קשה מפני שהיא של תורה, ופירש"י אבל שאר אמירות שאמר לא אמר דבר לקיים מצוה כתובה בתורה חוץ מזו, ומפ"ז נאמרה פרשה זו בלשון תורה, וידבר ה' אל יהושע לאמר מה שלא מצינו לשון זה בכל ספרי הנביאים רק בתורת משה, אבל שאר הנביאים לא השתמשו בלשון זה, ולא מצינו לשון וידבר ה' אל ישעיה או אל ירמיה ושא' הנביאי', וטע' הדב' כיון דפרשה זו רק חזר' תורת משה נכתבה בלשון התורה,34 ואס"ד דדינים והלכות אשר יוצאים מדברי נביאים המה רק חידוש נביאים אם כן הרי (מכות י' ע"ב) ילפינן מפרשת רוצחים דיהושע, דעיר שרובה רוצחים אינה קולטת, דכתיב וידבר באזני זקני העם ולא שהשוו דבריהם לדבריו, והנה דין זה לא נלמד רק מקרא דיהושע לבד ולא מתורת משה, אם כן שוב גם בפרשת רוצחים יש הוספה על מ"ש בתורה, ולמה אמר הש"ס דנכתכה בלשון תורה מפני שהיא של תורה, אלא ודאי דכל דברי קבלה הלכה למשה מסיני הם, ובעת שנמסרה פרשת רוצחים למשה נמסר גם הדין דעיר שרובה רוצחים (דאינו) [דאינה] קולטת, בכלל עיקר המצוה ואם כן יהושע לא הוסיף על דברי תורה.

ולפי הנחה זו כל מצוה ואזהרה בדברי נביאים לחדש דבר אשר לא נודע מתורה שבכתב, בודאי תורת הלכה למשה מסיני עליהם, וכדאורייתא דמי לכל ענין, ודברי ירמיה שאמר לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, (הוריות ד' ע"א) אמרינן הוצאה הא כתיבי לא תוציאו משא ביום השבת, ולק"מ קו' הרב בעל באר שבע, דהרי דברי קבלה הוא, אבל לפי העיקר הזה כיון שבאו דברי ירמיה דרך אזהרה חומר דין תורה עליהם, ומפ"ז ילפינן נמי מקרא זה בש"ס (ביצה י"ב ע"א). דאין עירוב והוצאה לי"ט מדכתיב ביום השבת דייקינן שבת אין י"ט לא, ועיין בספר פני יהושע ובשאגת אריה סי' ע' שכתבו דרפרם דס"ל (יומא ס"ו ע"ב כריתות ט"ו) דאין עירוב והוצאה ליום כיפור, נמי מקרא זה גמר דכ' בשבת דוקא שבת ולא יו"כ, וכן הדין דעוקרין על המלכי', ומה דדרשינן (פסחים מ"ח) מן קרא ממשקה לישראל מן המותר לישראל, וכן מה דילפינן (סנהדרין פ"א ע"א) מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה, ומאן דס"ל בב"מ ר"פ איזהו נשך (ס"א ע"ב) דריבית קצוצה נמי אינה יוצאת בדיינים, והך (דסנהדרין כ"ב ע"ב) ובשאר דוכתי דערל ובן נכר מחלי עבודה, למדו מקראי דיחזקאל שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי, וכן ילפינן (מועד קטן ט"ז ע"ב) דמצורע אסור לשלח קרבנותיו מקרא דיחזקאל, וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו וכו', בבאו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה, (סוטה ל"ט) ילפי חיוב נטילת ידים לדוכן, דכתיב שאו ידיכם קודש, וכן עונש כרת הבא על הכותית, בכל אלו כיון דנכתבו בנביאים דרך צואה דינם דין תורה לכל ענין:

פרק רביעי

ענין הנלמד מדברי קבלה, אשר נכתב דרך הילוך הסיפור, ואין הנביא שם מגמתו להורות לנו דת ודין, רק ממאמרו וסיפורו ניכרים הדברים כי דינים הללו היו נוהגים אז באומה, גם זה דין תורה הוא, מטעם הלכות מקובלות מסיני:

עוד נ"ל דמה שבא בנביאים סיפור עניין אחד, וממרוצת הסיפור נשמע לנו סדר הנהנת ישראל בזמנים הקדמונים, אבל הנביא לא שם מטרת סיפורו רק לענין אחר נאות להסיפור ההוא לא להשמיענו דינים, גם זה דין תורה הוא לדוגמא אציג לך דבר יואב לאשה התקועית כי יואב אמר לה ולא תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים מתאבלת על מת, הנה לא בא לנו הכתיב ללמד בכאן דיני אבל, רק מספר והולך לתומו כי יואב אמר לה שתבא אל המלך ותדמה במלבושה ובתואר פניה, כאשה מתאבלת על מת, מזה ראינו דהיה מנהגם אז דאבל היה אסור בסיכה, ומזה המין הם כל דיני אגב וקנין חליפין, כל אלו נכתבו בקרא דרך סיפור על ענין שנוגע לסיפורו, כי בעת שרצה הגואל להקנות רות לבועז שלף את נעלו, ומספר הכתוב כי זאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו, כי כן היה מנהגם מימים קדמונים כי שליפת הנעל הוא קיום ההתקשרות שעשו הצדדים ביניהם, ועל דרך זה הדבר יוצא מרשות מקנה לרשות זוכה ומרשות נותן לרשות מקבל, וכן כאשר רצה יהושפט להקנות לבניו כסף וזהב ומגדנות, הקנה להם אותם אגב קרקע וכיון שנודע לנו מדרך הסיפור דהדברים הללו היו נהוגים אצל אבותינו, אזי שוב מעשיהם תורה הם לנו ומהם לא נסור דבלי ספק לא עשו ונהגו כן מחמת הכרע דעתם, רק אמרינן דמנהגים הללו על אדני הקבלה האמתיות הטבעו, והיה להם דברים אלו בקבלה מימות משה, וכן אמרינן בהדיא בירושלמי פ"ב דפיאה ופ"א דחגיגה, א"ר זירא בשם ר' יוחנן אם באה הלכה לידך ואין אתה יודע מה טיבה אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכלם משוקעות במשנה ע"ש, צא ולמד מזה כי כל זמן אשר באו הלכות סתומות לפנינו, לא ידענו מי הולידם ומן איזה זמן באו, רק זאת נתברר לנו כי אבותינו היו נוהגים בעשיית' או במניעת' אל נפליגם לשום אותם להנהגות ישרות לבד, רק נדון אותם להלכה למשה מסיני, בלתי אם דרך הסיפור מורה, כי אף דדברי הנביא הולכים לתומם לספר ענין ההנהגה בימים הקדמונים, מ"מ לא באו דבריהם רק דרך עצה טובה והנהגה ישרה בטוב הנהגות המדינית, ע' (גיטין כ"ב) ובר"פ חזקת הבתים דמקשה הש"ס ודלמא עצה טובה קמ"ל ע"ש, זולת זה כל פעולת אבותינו הם לנו לעינים, כי בלי ספק הכל היה אצלם בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו:

ומן זה המין המה כל דיני אבלות, אשר למדו חז"ל (מ"ק ט"ז וכ"ז) מקראי דד"ק, דאבל אסור בתפילין, ובשאילת שלום, ובנעילת הסנדל, ובאכילת בשר יום ראשון, ואסור לאכול סעודת ראשונה משלו, וחייב בעטיפת הראש כל אלו נלמדו שמה רק מן מה שנכתבו ביחזקאל דרך סיפור, מה שצוה לו הקב"ה איך יתנהג במיתת אשתו, וכן הך דאבל אסור בתשמיש למדו מקרא דדוד שנא' וינחם דוד על בת שבע אשתו ויבא אליה, מכלל שקודם לכן היה אסור מפני שהיה אבל על מיתת בנו, ומפ"ז פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות אבל דבכל אלו האבל אסור יום ראשון דבר תורה, והביא כל אלו הראיות מדברי קבלה, ואע"ג דמד"ק לא ילפינן שאני הכא דלא נכתבו רק דרך סיפור המארע בלבד, וכן נמי כל אותן הלכות אשר למדו חז"ל (ברכות ל"א ע"ב) מן ויכוח עלי עם חנה, ומן מה שאמר אלישע לאשה השונמית לא חודש היום ולא שבת היום, הוציאו חז"ל דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, (ר"ה י"ז ע"ב) וכן מה דאמרינן (עירובין ק"ה ע"א) המכניס שרץ למקדש פטור שנאמר ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' כו' ויקבלו הלוים כו'. והך דאין מערבין שמחה בשמחה למדו חז"ל (מ"ק ט' ע"א) מקרא ויעש שלמה את החג, וכן הדין דאסו' למנות את ישראל, שנאמר ויפקדם בטלאים (יומא כ"ב ע"ב) ועיין רמב"ם פ"ד מה' תמידין ומוספין. (סוכה ל"ח ע"ב) מנין לשומע כעונה שנאמר אשר קרא יאשיהו. הדין דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו למדו (תעני' י"ד ע"ב) מקרא דיהושע למה זה אתה נופל על פניך, הדין דכל דבר שאינו נידר ונידב אין מקבלין מעכו"ם למדו במשנה (שקלים פ"א מ"ה) דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו, והדין דהפקר ב"ד הפקר למדו (יבמות פ"ט ע"ב) מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו, וכן מה שהבאתי לעיל דלמדו דין קבלת גרים וברכת חתנים בעשרה מקראי דרות, וכן למדו (קידושין מ"ג ע"א) מקרא ואותו הרגת בחרב בני עמון מכאן דהאומר לחברו צא הרוג מחייב שולחו דיש שלד"ע, (בגיטין כ"ב) למדו דכתיב וכתוב בספר וחתום מכאן דבעינן כתב שיכול להתקיים. (גיטין ל"ו) וכתוב בספר וחתום מכאן לעדות בשטר דמהני (גיטין כ"ה) גניזה צריך להיות בכלי חרס שנ' ונתת אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים (גיטין נ"ט) למדו קדושת כהן שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש הקדשים (בסנהדרין ל"ו) למדו דדיני נפשות מתחילין מן הצד שנאמר ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד, ובדיקת סכין לחכם למדו (חולין י"ז ע"ב) מקרא ושחטתם בזה וכדומה הרבה מאד אשר תראה דבספרי הנבואה מסופר ענין אחד הן מעשה שאירע ועל איזה אופן היה, או מספר משא ומתן של דברים בין הנביא והעם, או בין איש לרעהו, בכל אלו כיון דעכ"פ ידענו ממרוצת הסיפור דהיו דברים הללו נהוגים אצל אבותינו, נדון אותם כהלכות סתומות, אשר באו לנו במשנה אשר תורת הלכה למשה מסיני עליהם ' כי זה סגולה נפלאה ויקרה באומתינו כי הכל מתנהג אצלנו רק ע"פ קבלת אבות ומנחילים אותם לבניהם כן בלי הוספה וגרעון:35

וכן בהלכות המסופקות לנו אשר היה עולה על הדעת להחמיר בשל תורה, ומצינו בנביאים דהיו נוהגים היתר בזה גם זה יספיק לנו לראי' ברורה להתיר ענין המסופק לנו ובודאי היה להם קבלה ע"ז, וזה הענין בעוקרין על המלכי' או בשורפין על המלכי' דסברא החצונה נותנת דאסור משום בל תשחית ומשום בחקותיהם ומשום צער בעלי חיים, אכן כיון שראינו דבימי הנביאים היו נוהגים היתר בזה, ואדרבה מצינו דהנביאים ציוו ע"ז נדע דאיסורא לא היו עושים ומסתמא היה להם בקבלה, דענינים אלו כיון שהוא לכבוד המלך זה אינו בכלל איסור, וכן הוא ג"כ הך דמותר או מצוה ליתן נדוניא לבתו דכ' קחו נשים והולידו בנים ואת בנותיכם תתנו לאנשים מזה מוכח דנדוניא אינה בכלל הפקעת ירושה מבן, וזה הענין דלמדו (מנחות כ"ב ע"א) דרצו לומר דעצים שנשתמש בהם להדיוט אסורים לגבוה, ומקשה הש"ס מדוד הקריב בגורן ארונה בכלי הבקר, ומדעשה דוד כן מכלל דמה שנשתמש להדיוט לא נאסר לגבוה, וכן מה שלמדו (יומא מ"ט ע"א) הולכה בזר כשירה ומקרא מסייעינו שנאמר ויזרקו הכהנים מידם ע"ש ועיין ש"ס (מנחות צ"ה ע"ב) דפליגי שם בפירוש משא ומתן של דוד ואחימלך לענין אכילת לחם הפנים לזר, ובפי' הקרא ואף כי היום יקדש בכלי, דכ"א מפרש הקרא שיסכימו קראי דנביאי ועשיות הנביאים עם הלכה המקובלת:

פרק חמישי

ענין גילוי מלתא אשר ע"י דברי הנביאים נתברר לנו הוראת מלה אחת מסופקת לנו בפתרונה ועל מה הונחה תיבה זאת בלשון הקודש:

עוד צריך שתדע כי גילוי מלתא לפרש תיבה אחת אשר לא ידענו פתרונה וביאורה היטב, רק ע"י השתמשות הנביאים בספריהם בהוראות תיבות הללו, הנה בזה אף כי ע"י ביאור המלות יוכל לצמוח לנו דינים, הנה זה אינו בכלל מילף דברי תורה מדברי קבלה, דהרי אינו לא מוסיף ולא מחדש דבר, רק הוא כעין פירוש לדברי תורה להבין את אשר מונח ביסוד לשון הקודש, ועיין ריש (ב"ק ב' ע"ב) דחקרו חז"ל אחר פתרון תיבת נגיחה מה הוראתה בלשון קודש אם על היזק בקרן או ברגל או ביד, ולמדו מקרא דד"ק ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל באלה תנגח את ארם ראינו דמשפט תיבה זאת על הכאה בקרן, וקאמר הש"ס וכ"ת ד"ת מד"ק ל"י והאי לאו מילף הוא גילוי מלת' בעלמ' ופירש"י דלא ילפינן מד"ק לא חיוב ולא פטור רק דפירוש נגיחה היינו בקרן. וזה המין תראה פשוט בכל הש"ס למילף בכה"ג ד"ת מד"ק וחקרו בכל עת אחר הוראת תיבה אחת ונתברר להם משפטה ע"י הנביאים מטעם שבזמניהם היתה לשון הקודש שפת עם ישראל וראינו על איזה כונה השתמשו בו העם ומפ"ז חקרו אחר תיב' בער ותיבת ושלח אשר מצינו בתורה בדיני נזיקין, וחקרו בש"ס (ב"ק ע"ט ע"ב) על תיבת גזל על מה הונחה בלשון הקודש אם דוקא הלוקח בחזקה נגד רצון בעלים זה מיקרי גזלן, או מי שלוקח בתורת שאלה והלואה ואח"כ כובש ת"י גם זה בכלל גזלן, ולמדו מקרא ויגזול את החנית מיד המצרי, ומהך קרא וישימו להם בעלי שכם מארבים ויגזלו את אשר עבר לפניהם ראינו דהונחה תיבה זאת על מי שלוקח בחזקה מיד הבעלים נגד רצונם ועיין (חולין ס"ג) דתיבת עורב בארו מקרא דד"ק שחורות כעורב, (דף ס"ו ע"ב) למדו שם ביאור מלת קשקשים גבי דגים טהורים ולמדו מקרא דקשקשים דגלית הפלשתי. וע' (זבחים ל"א) חישב על הקרבן שיאכלהו כלבים פסול, שנא' ואת איזבל יאכלו הכלבים, ומקשה הש"ס אלא מעתה חישב שישרף באש נמי דהא כתיב תאכלהו אש לא נופח והיינו דשורש אכילה הנחתה בלשון הקודש הן על אכילת שאר בעלי חיים ואף על אכילת האש, ועיין (זבחים ס"ה) ושסע אותו בכנפיו אין שסע אלא ביד שנאמר וישסעהו כשסע הגדי, וענין סיכה כשתיה לא למדו חז"ל (יומא ע"ז) רק מקראי דד"ק, וכן עינוי דיום כפור לא ידענו מה מקרי עינוי אם רק על מניעת אכילה ושתיה לבד, או דמחויב לצער עצמו לישב בחמה דוקא וכל אלו לא נתבארו ביומא פ' יוה"כ רק מקראי דד"ק דגם סיכה ונעילת הסנדל ורחיצה ותשמיש גם אלו בכלל ענוי ושארי סיגופים אינם בכלל עינוי - והתוס' והר"ן התעוררו דזה מיקרי מילף ד"ת מד"ק ובאמת זה לאו מילף הוא, רק גילוי מלתא, וכן מ"ש רש"י (פסחים ז' ע"ב) לענין חיפוש מנרות ראינו רק אסמכתא משום דד"ת מד"ק לא ילפינן ובאמת בהך דחיפוש ג"כ אינו רק גילוי מלתא דהוראת חיפוש היינו בנר ועיין בפני יהושע פסחים דהתעורר ג"כ על דברי רש"י והניח בצ"ע - וע' (נדה י"ט) מנין לדם שהוא אדום שנאמר ויראו המואבים את המים אדומים כדם, ובנדה נ"ה חלב מיקרי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו, אלמא דעל חלב נמי נופל שם משקה, וע' בר"א מזרחי בתוספותיו על הסמ"ג לה' שופר שהתעורר על מה דילפינן (ר"ה ל"ד ע"א) דתקיעות של ר"ה היה בשופר מדכתיב בתהלים תקעו בחודש שופר בכס' ליום חגנו איזה חג שהחודש מתכסה בו זה ר"ה וכתיב בשופר ואע"ג דד"ת מד"ק ל"י זה לאו מילף דאינו רק גילוי מלת' דתקיעה של ר"ה היה בשופר ע"ש, וכן מצינו היכי שמסופקין אנו בפירוש הפסוק כמו ממחרת השבת אשר נאמר בתורה גבי הנפת עומר דהבייתוסים עמדו בטענות, דממחרת השבת היינו שבת בראשית ע' (מנחות ס"ה ע"ב), אולם הרמב"ם בפ"ז מה' תמידין ומוספין ה"א הביא ראיה מקרא דיהושע דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ואס"ד דעיקר תלוי בשבת למה תלה הכתוב בדבר שאינו עיקר ע"ש, אלמא דהביא ראי' מד"ק האיך היתה ההלכה קבועה באבותינו. ובכל אלו שחשבנו כאן אף דנלמדין מד"ק, ד"ת יש להם לכל ענין דהוי כאלו מפורש בתורה שפיר. ויותר מזה אני מחליט כי אם היה אצלנו ספרים נכתבו משך בית ראשון, בעת אשר לשון הקודש היתה שפה מדוברת, אף אם לא הי' ספרים אלו כתבי קודש, רק מחוברים מסופרים נאמנים הי' מביאים גם מהם ראי' לשימוש המלות ושיעור הוראתן ואף כי מספרי קדשינו אשר רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם, וע' בתשובת חות יאיר סי' קצ"ב דגם הוא התעורר בזה אולם לא ביאר ככל הצורך:

פרק ששי

ענין מדרש חכמים בהיקש אשר למדו חז"ל בד"ק עצמם גם אלו דין תורה יש להם:

עוד נשאר לנו לבאר עיקר אחד גדול בתורה, הנה ידוע דכתבי הקודש כלם נתנו לדרוש36 מפני דנאמרו ברוה"ק ודורשים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכה, עיין ירושלמי פ"ק דמגילה ר' חלבו אומר נזכרים ונעשים נזכרים בקריא' ונעשי' בסעודה מכאן דמגילת אסתר ניתנה לדרוש, עוד אמרו שם דברי שלום ואמת מכאן שניתנה לדרוש כגופה של תורה, ואמרו שמה אף המגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה לדרוש דכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל מיד ה' זו רוה"ק עלי השכיל מכאן שניתנה לדרוש ע"ש, וענין ניתנה לדרוש יתבאר לדעתי על דרך זה דהנה מצאנו ראינו בכל הש"ס דהיה להם ליסוד מוסד ומקובל אצל החכמים לדרוש כל התורה כלה הן ע"פ שלש עשרה מדות דר' ישמעאל ול"ב מדות דר"א בנו של ר"י הגלילי והוציאו מאות אחת יתירה גופי הלכות כהררים התלוים בשערה ודרשו את כל התורה בכל דרכי הדרוש להוציא סתום מן המפורש וקראו חז"ל דרך למוד זה, מדרש חכמים וגם המה כדאורייתא דמי עיין (קידושין כ"ד ע"ב) נראים דברי ר' עקיבא בשאר אברים הואיל דהוא מדרש חכמים ועיין תוספות שם ד"ה נראים ועיין בהשגות הרמב"ן לס' המצות שורש שני שהאריך בזה - ובמאמר הלכה אבאר בארוכה - וטעם הדבר דדרשו את התורה ע"י מדות הללו, מפני כי התורה מיד ה' ניתנה וברוה"ק א"כ כל תיבה מתחלקת ומתפרשת לכמה פנים ואין לך בה נקודה יתירה אשר לא תלמד אותנו עקרים גדולים כהררים התלוים בשערה, אשר לא ידענו מפשוטן של דברים, וכל הש"ס מלא מזה לכן על ענין שעיקרו מחכמים מטעם תיקון העולם או שגזרו משום גדר ומשמרת לדברי תורה, פריך הש"ס בכ"מ מאי טעמא וחוקרים אחר הסיבה שהניע לחכמים לגזור ולתקן זאת - בלתי שלשה דברים מצינו (גיטין י"ד ע"א) דעשאום חכמים כהלכתא בלא טעמא ופי' רש"י כאלו היו הלכה למשה מסיני שאינם צריכים לשום טעם - אולם באותן הלכות ודינים אשר מקורם מן התורה וכתבי קודש אזי תכלית החקירה לדעת מאיזה מקום מכתבי קודש הוציאו חז"ל זאת, ומקשה הש"ס בכל עת על ענינים אלו מנין מנא הני מילי מנלן37 וכיון שמראה הש"ס מקור מקומו בקרא הן מפורש באר היטב, או נלמד על ידי המדות הנדרשות, או שיאמר הלכה אני אומר יספיק לו זאת ולא יחקור יותר אחר הסיבה כי מצות התורה הם וגזירת מלך ואין לך רשות להרהר אחריהם, ואף לר' שמעון דדריש בכל מקום טעמא דקרא וס"ל (בבא מציעא קט"ו) אלמנה עשירה ממשכנין אותה, בכל זאת גם הוא מודה כי באותן הענינים אשר אי אפשר ליתן טעם וסיבה מקבלין הדברים באימה בלי לחקור יותר, והן הן הדברים הניתנים בסיני - עיין (סנהדרין פ' בן סורר סוף דף ס"ט ע"ב) אמר רבי שמעון בדין הוא שתהא בת ראוי להיות כבן סורר ומורה, מפני שהכל מצוין אצלה בעבירה אלא התורה אמרה בן ולא בת ע"ש - ומפ"ז במגילת אסתר כיון דקי"ל דברוה"ק נאמרה, וכן במגילה שמסר שמואל לדוד כיון דכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל ונאמרה ברוה"ק, שוב ניתנה לדרוש בה כל תיבה, והוי כמו דקדוק וחכמת הלשון על ידי חקי ההגיון והקשים השכליים, כן אלו המדות המה חקי הלשון בתורה המקובלת, והוי כאלו מפורשים בתורה38 התולדות אשר יוצאים ע"ד דרוש המקובל הזה:

ועתה הנה בארתי לך שכל הציווים והאזהרות שבאו מפורש בדברי הנביאים כדין תורה נחשבו מטעם אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, ומן הסתם היה בידם דינים אלו הלכה למשה מסיני וכתבוהו בדברי נביאותיהם, ומפ"ז כיון דכתבי קודש נתנו לדרוש הנה כל הקשים שלמדו חז"ל בדברי נביאים הם כאלו מפורשים בדברי נביאים וג"כ דין הורה להם מטעם הלכות בע"פ. (שבת י"ג ע"א) אל ההרים לא אכל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו דהוא בבגדו והיא בבגדה אסור - ע' ס' המצות להרמב"ם ל"ת שנ"ג והשגות הרמב"ן שם פלוגתא בזה - מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים מה ים טהור אף ספינה טהורה (שבת פ"ג ע"ב) הרודה דבש בכורת בשבת חייב חטאת דכתיב ויטבול ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף הרודה דבש בכורת נמי חייב חטאת (שבת צ"ח ע"א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו מקיש חג למשפט מה משפט ביום אף חג ביום ואין קובעין את החודש בלילה (ר"ה כ"ה ע"ב) יצא ובא לו דרך כניסתו שנאמר ויבא שלמה מן הבמה אשר בגבעון לירושלים מקיש יציאתו מירושלים לגבעון לביאתו בגבעון לירושלים (יומא נ"ג ע"א) פסול מצוה הבאת בעבירה דכתיב והבאת' את הגזול ואת הפסח, מה פסח דלית לי' תקנתא, אף גזול נמי לית לי' תקנתא (סוכה ל' ע"א) וכן אמרינן בראשית רבה הובא ילקוט שופטים, דלמדו דתיבת גזל הונחה על הלוקח בחזקה בגלוי, שנאמר את הגזול ואת הפסח, מה פסח בגלוי אף גזול בגלוי, הדין דקבר לא נאסר במחובר, למדו מקרא וישלך עפרה אל קבר בני העם, מה ע"ז אינו נאסר במחובר, אף קבר נמי (סנהדרין נ"ה ע"ב) פרועי ראש במיתה למדו מהיקש משתויי יין, דכתיב וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, (סנהדרין כ"ב ע"ב) תקרובת ע"ז אסורה בהנאה, שנאסר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה, אף תקרובת ע"ז נמי (ע"ז כ"ט ע"ב) הפקר ב"ד הפקר, למדו דכתיב אשר הנחילו ראשי אבות, מה אבות מנחילים אף ראשים מנחילים (יבמות פ"ט ע"ב) מנחה צריכה כלי, שנאמר זה המקום אשר יבשלו את החטאת ואת האשם, אשר יאפו שם את המנחה, מה חטאת ואשם צריכים כלי, אף מנחה נמי, (מנחות צ"ו ע"א) וכדומה הרבה שלמדו בהיקש בד"ק וכלם דין תורה יש להם לכל חומר, וראינו דהרודה דבש בכורת בשבת דחייב חטאת וסקילה במזיד ולא למדו רק בהיקש מד"ק, והטעם דמה לי אם נכתבה אזהרת הנביאים בפירוש, או נכתבה ע"ד דרוש המקובל לחז"ל, כיון שנתנו כתבי הקודש לדרוש, הוי כלם כאלו נאמרו בפירוש, והיינו דהנביאים רמזו ע"ד זה את ההלכות אשר היו מקובלות בע"פ עד זמנם:

ואין להקשות דהרי הבאתי לעיל, מן שלשה מקומות בש"ס (חגיגה י"א ב"ק כ' ע"ב ונדה כ"ג ע"א) דהיו לחז"ל כלל גדול דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, וע"כ אינו מטעם שכתבתי למעלה דמקרי למוד דורות בשעה, דהרי בארבעה פנים שזכרנו למעלה, ד"ק דין תורה יש להם ועומדים לנצח, אלא ודאי הטעם דהיו מקובל לחז"ל כלל זה דד"ת מד"ק ל"י, כמו שהיו לחז"ל שאר כללים, בהוצאות הדינים על דרכי הדרוש המקובל, אין היקש למחצה ולמדין ומשיבים, אין למדים גז"ש אלא א"כ קבל מרבו, וגם כלל זה דד"ת מד"ק ל"י הוא כאחד מהם, ועיין רמב"ן ס' המצות בהשגתו לשורש ב' דכ' כן בהדיא דהיה כלל זה קבלה ביד חז"ל, והיינו משום דלא נתנו ד"ק לדרוש ע"י המדות הללו, וכיון דכן איך נחליט דהלכות הלמדים בהיקש בד"ק דין תורה יש להם, אבל יש לומר דוקא גזירה שוה אין למדין ד"ת מד"ק, דהשלשה מקומות שזכרתי כלם אינם רק גז"ש דקיימא לן דלא נמסר לכל וצריך להיות דוקא מקובל מרבו, משא"כ היקש לכל נמסר וכל אחד יכול לדרוש ה"ה בד"ק נמי דרשינן היקש, ועוד נ"ל והוא העיקר דלדעתי נראה טעם נכון מאוד הא דד"ת מד"ק ל"י בגז"ש דהנה קי"ל דאין דנין ק"ו מהלכה (פסחים פ"א נזיר נ"ז) וע' רש"י (שבת קל"ב ע"ב) הטעם משום דלא ניתנה הלכה לדרוש בי"ג מדות] וכיון דבארתי לעיל דכל תורת נביאים אינם רק שכתכו הלכות אשר היו מקובלות בע"פ עד זמניהם, ומפ"ז שפיר אין למדין ד"ת מד"ק בגז"ש דהרי הוא מי"ג מדות וד"ק אינם רק הלכות, ולא ניתנה הלכה לדרוש בי"ג מדו', וכמו דאין למדין ק"ו מהלכה ה"ה דאין למדין גז"ש מד"ק דג"כ הלכה הוא וזה שייך דוקא בק"ו או בגז"ש והמה מן י"ג מדות ולא נתנה הלכה לדרוש במדות הללו, משא"כ היקש דאינו מן י"ג מדות דהוי כאלו מפורש בקרא שפיר, ע' (סנהדרין ע"ג ע"א) אע"ג דאין עונשין מן הדין הקישא הוא ועונשין עליו, ועיין (פסחים כ"א ע"א) והאי מילף הוא היקישא הוא39 ובאמת קי"ל כמ"ד בזבחים פ' איזהו מקומן דהיקש עדיף מגז"ש וא"כ היקש ילפינן בד"ק דהרי דוקא בי"ג מדות לא ניתנה הלכה לדרוש, אבל אין ההיקש בכלל המדות ועדיף מהם והוי כאלו נכתבו בפירוש ועוד דהרי אף גז"ש דל"י דוקא ד"ת מד"ק ל"י, אבל אם בא הגז"ש בד"ק עצמם ילפינן שפיר זה מזה עיין (נדה י"ט ע"ב) דלמדו גז"ש דדם מכשיר את הזרעים נאמר כאן ושולח מים על פני חוצות, ונאמר להלן שלחיך פרדס רמונים, וכיון דילפינן גז"ש מד"ק לד"ק עצמם, מכ"ש היקש דעדיף מיני' ומחשיב כאלו מפורש בקרא, בודאי ילפינן בד"ק עצמם, ובכל אלו שהבאנו למעלה כלם מזה המין, הלמד והמתלמד נכתבו שניהם בפסוק אחד, ושוב אין ספק דחומר דין תורה עליהם, כאלו היו מפורשים בדברי נביאים דרך אזהרה וגם כאן הנביאי' רמזו לנו דין זה שהיה מקובל אצלם מסיני, ע"ד דרוש המקובל הזה:

ודע דאף לכלל זה דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן, מצינו לו סתירה מש"ס (סנהדרין כ"ב ע"ב) דילפינן דכהן מסתפר אחת לשלשים יום, נאמר כאן קדוש יהיה גדל פרע, ונאמר להלן ופרע לא ישלחו מה כאן שלשים אף להלן שלשים, ראינו דלמדו גז"ש מדברי תורה לדברי קבלה, ואף דאפשר לחלק דוקא דברי תורה מד"ק לא ילפינן אבל דברי קבלה מדברי תורה ילפינן אבל ז"א דטעם זה לא יתכן רק אם הטעם דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן הוא דמקרי דורות משעה כמו שרמזנו בפתח דברינו, אם כן בודאי דוקא ד"ת מד"ק מקרי דורות משעה אבל דברי קבלה מדברי תורה מקרי שעה מדורות וכה"ג למדין - ע' (מנחות י"ט ע"ב) וע' תוספות שם דמשמע לדבריהם דאין חילוק דהה"ד דלמדין דורות משעה אולם זה פשוט בכל הש"ס דאמרו הוראת שעה היתה ואין למדין כמו שבארנו לעיל מאמר הוראת שעה פ"ג - אבל לפי המסמורת שקבענו עתה דגם דברי קבלה אם באו על ארבעה פנים שזכרנו גם הם דורות מקרי, שוב צריכין לבוא לטעם הרמב"ן דכלל דאין דנין דברי תורה מדברי קבלה הוא אחד מן הכללים המסורים לנו בדרכי המדות הנדרשות, א"כ מה לי שעה מדורות או דורות משעה, ועוד אם בגזרה שוה צריך להיות מופנה משני צדדים אם כן גם דברי קבלה למד ומתלמד הוא ועוד מה נעשה לש"ס ערוכה ומפורש (ב"מ ל"ב ע"א) דאם אמר לו אביו הטמא או אל תחזיר דאין שומעין לו, וצריכין קרא ע"ז דבלא"ה ה"א דישמע לו אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מ"מ כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום נאמר כאן כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את ה' מהונך, וה"א דלציית לי' אף במקום עשה ול"ת קמ"ל ע"ש, ושם גז"ש מד"ק לד"ת הוא. ואף דבש"ס נאמר הוקש כבודם בלשון היקש מ"מ בודאי אינו רק גז"ש ולא היקש, דתנאי ההיקש דצריך להיות שניהם כתובים בפסוק אחד סמוכים זה לזה:

ואפשר לומר באלו השנים דלמדין דברי תורה מד"ק, דאינם למוד בגז"ש רק גילוי מלתא לבאר ע"י הנביאים הוראת המלה ופתרונה בלשון הקודש, ולומר דפרע הוראתה בלשון הקודש הגדלת שער משך ל' יום, וכן ענין מלות כבוד הונחה רק על ענין רוחני ונקרא ה' מלך הכבוד, ונקרא נפש האדם כבוד כמו בקהלם אל תחד כבודי וכיון דמצינו דהונחה מלה זו נגד החוב המוטל על הנברא לכבד את בוראו40 בשעה שמכיר ומתבונן בנפלאות אדון כל ותתעורר נפשו ליראת התרוממת. וראינו דגם בחוב אשר מוטל על האדם לשמוע בקול אבותיו ג"כ השתמשה תורתנו הקדושה במלות כבוד אשר ראשית הנחתה על ענין רוחני, והכונה דגם נגד אבותיו צריך לכבד אותם אפילו בענין רוחני היינו היכי דאמרו לו לעבור על דברי תורה, נמי חייב לשמוע להם קמ"ל קרא דבכה"ג היכי שציוו אותו אביו ואמו בדבר שמתנגד לתורת משה א"צ לשמוע להם, ולא יוקשה לך לשון נאמר כאן ונאמר להלן אשר נאמר בשני ענינים אלו דמשמע מטעם גז"ש אתינא עלה, ולדברינו הרי אינו רק גילוי מלתא בעלמא ולאו מילף הוא זה לאו קו' דלשון זה לאו בדוקא אתמר וע' מ"ש התוספות (חולין קל"ז ע"א) ד"ה גיזה גיזה דכ' דאע"ג דד"ת מד"ק לא ילפינן, כאן אינו רק גילוי מלתא דלשון גיזה נופל רק על הרחלים והכבשים, ואע"ג דנאמר בלשון גז"ש דהרי פריך גיזה למאי אתא מ"מ אינו דבר חדש ע"ש, וגם כאן כן דעקרו רק גילוי מלתא:

וכיון שבאנו לזה דהך דהיקש כבודם לכבוד המקום אינו רק גילוי מלתא, יתישב שפיר קו' הריטב"א הובא בשיטה מקובצת דמה קאמר הש"ס כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ה"א דידחי41 עש' את ל"ת ועשה, וכי יהי' עדיף מכבוד המקו', וכיון דאין מצות המקום דוחה עשה ול"ת, למה יהיה מצות אביו ואמו דוחה לעשה ול"ת, אבל כיון דעיקר הלמוד כאן מדהונח לשון כבוד נגד אביו ואמו, מורה דכמו שחייב לנהוג כבוד נגד ה' כך חייב לנהוג כבוד באבותיו, וכבר בארנו לעיל מאמר הוראת שעה דהיכי דבא מצות ה' ע"י נביא לעקור כל המצות לשעה עוקרין משום מגדר מלתא - חוץ מע"ז - אם הוא נביא מוחזק, וכן אם בא מצות ה' לנביא במה שנוגע לו לבדו ואין לזרים אתו, אז מחויב לשמוע מיד בלי שום הטלת ספק בנבואה הבאה לו, ואף דליכא מגדר מלתא ע"ש, כן אם אמרי' דהוקש כבודם לכבוד המקום היינו כאלו אמר לו ה' לעבור על המצוה דחייבים לשמוע לו לשעה אף באיסור שיש בו מיתה, והה"ד אם אמר לו אביו לעבור על מצות ה' לפי שעה נמי חייבים לשמוע לו, ואין זה דומה לכלל דאין עשה של תורה דוחה ל"ת ועשה, דשם לא באה המצוה רק בכלל כל התורה ונשארה לחוק קבוע לדורות, ואמרינן דבמקום עשה ול"ת לא נאמרה עשה זו, אבל היכי דידעינן ע"י נביא דהקב"ה חפץ בעקירה זו לפי שעה חייבים לשמוע לו וגם כאן אם בא מצות אביו ואמו מפורש כיון שהקשו כבוד' לכבוד המקום קס"ד דישמע לו לעקור מצות התורה לשעה, ומפ"ז צריך למוד מיוחד ע"ז דאין שומעין להם. והראי' דלא מצינו כאן רק באמר לו אביו הטמא או אל תחזיר (ביבמות ה' ע"ב) לא נאמר רק באמר לו אביו לחלל שבת, דצריך קרא דאל ישמע לו, ולא מצינו דצריך קרא היכי דאמר לו אביו לעבור ע"ז דאין שומעין לו, והטעם כיון דקי"ל דבע"ז אין שומעין לנביא לעקור לשעה אפילו העמיד חמה באמצע הרקיע, ועיין רמב"ם פ"ט מהלכות יסה"ת ה"ד ובודאי דלא עדיף כבודם מכבוד המקום:

ומן מוצאי הדברים הללו תבין נמי ליישב קושית התוספות דלמה לא קאמר הש"ס גזירה שוה דתירא תירא בדברי תורה עצמה, נאמר כאן אביו ואמו תיראו ונאמר להלן את ה' אלהיך תירא, והנה לכאורה קושית התוספות אינו מובן דהרי קי"ל אין אדם דן גז"ש אלא א"כ קיבל מרבו א"כ דילמא לא היתה גז"ש דתירא תירא מקובל אצלם, ואולם צריכין אנו לבאר דבריהם ע"פ דברי הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שורש כ' דאין הפירוש דפרטי גז"ש צריכין להיות מקובל דא"כ יקשו כמה סוגיות בש"ס דמקשה דנילף גז"ש ממקום אחר ומשני מהא עדיף דדמי לי' (חולין פ"ה ע"א) אלא ודאי דרק כלל הדבר היה מקובל כמו התם דהיתה קבלה אצלם דשחיטה שאינו ראויה ילפינן משחיטה, אולם מאיזה שחיטה אם משחוטי חוץ או משחיטת חולין זה נמסר לבינת חכמים וזה עיקר החקירה בש"ס זה תוכן דברי הרמב"ן, וגם כאן הקשו בתוספות שפיר כיון דהיתה הגז"ש מקובל אצלם, דילפינן כבוד אב ואם מכבוד המקום א"כ נילף תירא תירא ג"כ אב ואם מכבוד המקום זאת הוא כונת התוספות. אבל לפי מה שבארנו דכאן לאו מכח גז"ש אתינן, דהרי אין דנין ד"ת מד"ק בגז"ש, ועיקר הלמוד כאן הוא גילוי מלת' דהונח מלות כבוד על ענין רוחני, וזה דוקא במלות כבוד דלא הונחה רק על ענין רוחני, משא"כ מלות מורא דהונח על הגשמי כמו על הרוחני, כמו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים, ואין כאן גילוי מלתא וכיון דלא היתה כאן שום גז"ש מקובלת דנילף אב ואם מכבוד המקום שוב אין מקום לקו' התוספות דנלף תירא דלא היתה כאן גז"ש מקובלת:

ומן העקרים שדברנו והשרשנו למעלה, תבין ותשכיל כי אם יבאו לפניך דינים והלכות שהוציאו חז"ל מד"ק, על ארבעה פנים שזכרנו למעלה, אזי חומר דין תורה עליהם, ולאו משום שמחשבים דברי נביאים כאלו באו במצות המקום לצוות על דינים חדשים שלא נודעו מקודם באומה, אלא נהפוך הוא כיון דעיקר גדול אצלנו דאין נביא רשאי לחדש דבר, או לפרש פירוש שלא שמענו מן משה רבינו, שוב נדון דבריהם שכתכו בספרי נבואותיהם הלכות המקובלות מסיני:

פרק שביעי

בו יתבארו הענינים שהתעוררנו עליהם בפתח דברינו, על ההלכות אשר נלמדו מדברי נביאים, ומ"מ דינם רק כשאר תקנות חכמים:

וכיון שבארנו דכל תורת נביאים אינם רק שכתבו הלכות המקובלות להם בע"פ מן משה רבינו, ומפ"ז הדבר מובן מעצמו אם באו לפנינו הלכות נלמדו מד"ק, ומתנגדים לתורה שבכתב או מתנגדים להלכות אשר הוציאו חז"ל מן תורת משה ע"פ המדות המקובלות, או מה שהוציאו חז"ל מד"ק המה בהיפך מהלכות אשר מסורות לחז"ל בע"פ, וכיון שכן א"כ ע"כ אי אפשר לומר על הלכות היוצאות מד"ק דהמה הלכות מסיני דהרי סותרות זו את זו, לכן באופנים הללו אם ראינו הנביאים הקילו על תורת משה נדון דבריהם שבאו רק לצורך שעתם ובני דורם משום הוראת שעה הצריכה לכך ולא נשארו במעמד זה לדורות -כמו שבארתי לעיל מאמר הוראת שעה - ואם החמירו הנביאים על תורת משה הנה חומרא זו אינה רק בשאר משמרת וגזירות חכמים שעשו סייגים הרבה לתורה כדי שלא יבאו ליגע בנקל באיסור תור', ובין גזירות נביאים או גזירות חכמים המה לעול על צוארינו בחוק מצות התורה שאמרה לא תסור מכל אשר יורוך, אולם אין עליהם חומר דין תורה לענוש עליהם עונש מלקות ומיתה, וכן כל ספק נולד לנו בגזירות אלו הולכים בהם להקל, ומפ"ז בהך דס"ל לרבינא משמי' דרבא דמקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא חולין לא שנא תרומה וקדשים אינם עושים כיוצא בהם (פסחים י"ד ע"א) וצדקו שמה דברי רש"י דדברי חגי אינם רק מדבריהם ע"ש, והטעם כיון דהמה להיפך מדין התורה, וכן בהך דמסיק הש"ס דטומאת ע"ז אינה רק מדרבנן (שבת פ"ג ע"ב) ובע"כ היה לחז"ל זאת בקבלה, א"כ הני הקישות מתורם כמו דוה ומן וישלך עפרה אל קבר בני העם אינם רק מדבריהם, ואין צריכים לבא דהם אסמכתות בעלמא דאפילו אם היו באו מפורש בדברי הנביאים לא היו דנים אותם רק כחומרת נביאים שעשו סייגים לד"ת, וכן מה שדרשו חז"ל אבלות שבעה מהיקש והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה (מועד קטן ך' ע"א) ומ"מ כ' רבינו הרמב"ם פ"ה מהלכות אבל ה"ז רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל, וכתב מרן דקדק לכתוב רמז מפני שאינו ראיה גמורה ולכאורה הרי הוא היקש בד"ק ולדידן גם ד"ק נתנו לדרש בי"ג מדות ומכ"ש בהיקש, רק הטעם כיון דעיקר אבילות לדברי רבינו בס' המצות מ"ע ל"ז, תליא במ"ע דטומאת קרובים וזה אינו נוהג רק ביום ראשון לבד וכן מצינו הלכה פסוקה וברורה דהלכה כדברי המיקל באבל, והטעם דשאר ימי אבלות אינו רק מדבריהם וספק דרבנן לקולא - והא דגם ביום ראשון קי"ל הלכה כדברי המיקל באבל כבר התעורר הרמב"ן בתורת האדם שער אנינות, דכ' דבאבלות יום ראשון לא מצינו שום פלוגתא רק מצינו בש"ס מחלוקת בבא ממקום רחוק מג' ואילך ובשמועה רחוקה, וגם בנטילת צפרנים דהוא רק מדקדוקי דברי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות דבר תורה עכ"ל הרמב"ן - וכיון דהיתה הלכה דאין אבלות רק יום ראשון, ומפני זה כל איסור מלאכה אינה רק מתקנת נביאים ע"י ההיקש, ולומר דרק לענין יום ראשון מהני היקש לאוסרו במלאכה אבל לא לכל שבעה, זה אי אפשר דהרי קי"ל אין היקש למחצה - ודברי הרמב"ם צ"ע אשר בפ"ה מהלכו' אבל ה"א חישב גם מלאכה שאסור מן התורה ביום ראשון ובה"ז כ' רמז לאיסור מלאכה - ומפני זה כל עיקר איסור מלאכה לאבל אינה רק מדבריהם:

וכן ניחא נמי לישב הא דלא מנו מוני המצות מה שאמרו חז"ל (כתובות קי"א ע"א) העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, והיינו דמצוה זאת היא היפך ממצו' התורה שנצטוינו בשעת מתן תורה לרש' את הארץ ולהאחז בה, ואם לא היינו חוטאים היתה עדיין א"י מוחזקת אצלנו, וע"כ מצוה זאת הוא כשאר תקנות וגזירות שקבלו עליהם אחר גלות מהארץ, ע' (ב"ב ס' ע"ב) וע' רמב"ן בתוספותיו לס' המצות מ"ע ד' דחשב במנין המצות לרשת את הארץ והרב בעל מגלת אסתר דחה דברי הרמב"ן דאם מצוה זאת נוהגת לדורות איך אמר ירמיה בבלה יובאו עד יום פקדי אותם והרי אין נביא רשאי לחדש על ד"ת מכ"ש לסתור ע"ש, ואני אומר ולטעמך גם לשיטתו לא יתכן דנהי דמ"ע דירושת א"י אינה לדורות מ"מ איך חדשו הנביאים באיסור שלא לצאת מבבל לא"י, והרי אין הנביא רשאי לחדש וע"כ דלא באו הנביאים לעשות ולחדש מצות התורה רק הוא כשאר גזירות שעשו ישראל בימי הגלות וקבלו עליהם הצומו' וגזרו שלא לסוד ולכייר ביתו ע' ס"פ חזקת הבתים, כן גזרו שלא לעלות לא"י בלתי אם ישלח ה' מלאכו לפנינו לפדות אותנו מן הגלות המר והנמהר, ואף דבתחילה היתה ירושת א"י לחובה עלינו מ"מ רשות ביד ב"ד לאסור את הדבר שהית' מצוה עלינו כמו, לקיחת ריבית מעובדי כוכבים ומזלות לדעת רבינו בס' המצו' מ"ע קצ"ח הוא מ"ע של תורה ומ"מ אסרו חכמים ע' יו"ד סימן קנ"ט, וכן לשיטת רבינו מ"ע ז' בשמו תשבע הוא מ"ע של תורה לשבע אמת בשמו של הקב"ה, ומ"מ אמרו בדורות אחרונים אם יש לך כל המדות הללו אז בשמו תשבע וע' בהשגות הרמב"ן למ"ע זאת. וכן מצות יבום היא מצוה העקרית, וחליצה במקום יבום לאו כלום הוא ע' רמב"ם פ"א מהלכות חליצה ה"ב ומ"מ אסרו בדורות אחרונים ליבם, כן גזירות נביאים שלא לעלו' מבבל לא"י היא כאחד מאלו דבתחילה היתה מצוה ואחר כך אסרוהו - ועיין רמב"ם ספ"ה מהלכות מלכים דלא הביא הדין רק בעולה מבבל לשאר ארצות ולא הביא לשון הש"ס מבבל לא"י, ואולי כיון דמתנגד למצות התורה אסור להם אפילו להחמיר ובפרט לעשות מן המצוה איסור, ולא דמי להנהו דחשבתי דכל אלו אינם רק משמרת לעיקר מצות התורה ואולי ילמוד ממעשיו ואתי למסרך אם יקח ריבית מעובדי כוכבים, ויבום דלמא לא יכוין המצוה כתיקונה והכשרה, אבל לגזור דבר המתנגד למצות התורה ואין בזה חיזוק לגוף המצוה זאת לא שמענו, וע' מ"ש האחרונים לישב שיטת הט"ז יו"ד סימן קי"ז דהיכי דמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים להחמיר ואיך יפרנס ענין ריבית ועיין ב"ח יו"ד סי' קנ"ט - עכ"פ עשה דד"ק דבבלה יובאו לא נאמרה בסיני כיון שתתנגד למצות התורה:

עוד יש מצות נביאים, במגילה, והלל, ושבות דמקח וממכר בשבת, ומעשר אילן וירק, וארבעה תעניות ובכללם תענית ט"ב, בכל אלו מבואר בקרא דלא נגזרו ונתקנו רק בזמן אחרון, קצתם, משום גדר הפרצו' הרחבות שנתהוו בימיהם וקצת מהם נעשו לזכר הן לימי טובה או לימי רעה שהיו לאבותינו בזמן מן הזמנים ובכל אלו אין נושא הענין סוכל כלל דנאמר דמזמן קדום יהלכו כל אלו אינם רק כשאר תקנות חז"ל ומפני זה צדקו דברי הירושלמי דשאל מד' חגי ומן הקבלה את מלקיני דהנה מבואר שם דרצה ללקות אותו רק מן קרא דעזרא דבימיו הותרה הרצועה ונתערבו זרע כשר בבנות הארץ ועמד עזרא וב"ד וגזרו להוציא כל נשים והנולד מהם ונראה דלא עשו זאת רק משום גדר וסייג כדי להפחיד ולאיים עליהם וא"כ שוב בכה"ג אינו רק כשאר תקנות חכמים ואין חומר מלקות על תקנות נביאים וחכמים והשיב ר' חגי כ' וכתורה יעשה אשר מורה בעליל דעזרא לא חידש או גזר זאת מהכרע דעתו מטעם משמרת דהנולד אינו בנו רק הוא ג"כ נובע מתורת משה דכתיב כי יסיר את בנך ועזרא וב"ד לא חדשו רק החזירו עטרת התורה ליושנה, ועל ד"ת בודאי לוקין עליהם אפילו אם לא נלמד רק דרך המדות המקובלות:

פרק שמיני

יבאר הרבה מצות עשה ול"ת שנכתבו בד"ק הן דרך אזהרה או דרך סיפור. ומ"מ אינם רק מדבריהם ולכאורה מתנגדים להשרשים שלמעלה: אולם הראיתי דהיכי דבתורה נכתב מצוה אחת דרך כלל, ומצות הפרטיות נלמדו מן הכלל והמה בכח הכלל אזי דין הפרטים המה רק כענין דרבנן אפילו נלמדו מן ד"ת עצמה:

אול מצינו הרבה לאוין ועשין אשר למדו חז"ל מד"ק, ונכתבו הן דרך ציווי או דרך סיפור, ומ"מ לא ראינו למוני המצות שיחשבם בכלל המצות, ואפילו אם נניח בשיטת הרמב"ם דגם הלכה למשה מסיני אינה נכללת במנין המצות, מ"מ עכ"פ דינם דין תורה ממש אבל באלו המצות אשר אפרטם בסמוך תראה דגם לענין אמתות הדין אינם רק כמצות דרבנן, ואמרינן יום ראשון עובר משום בל תלין ומיום ראשון ואילך עובר משום בל תשהא, היינו קרא דד"ק אל תאמר לריעך לך ושוב ומחר אתן, (ב"מ ק"י ע"ב) וע' רמב"ם פי"א מה' שכירות ה"ו דלאו דבל תשהא אינו רק מדבריהם, וכן קי"ל מלקין על לא טובה השמועה (קידושין פ"א ע"א). ופירש"י שם מכות מרדות, וע' רמב"ם פכ"ב מה' איסורי ביאה ה"ג, והך דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה למדו מקרא דאל תחרוש על ריעך רעה, (יבמות ל"ז) ומי שאינו מניח העניים ללקוט עובר משו' אל תסיג גבול עולם, פ"ה ופ"ז דפיאה. והך דאסור להשהות שטר אמנה ופרוע וספר שאינו מוגה בתוך ביתו משום אל תשכן באהליך עולה (כתובות י"ט ע"ב). והנהנה מצרי עין בל"ת דכתיב אל תלחם לחם רע עין. וכן למדו דהשח שיחת חולין עובר בלאו שנאמר ולא יוכל איש לדבר (יומא י"ז ע"ב) וכל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו שנא' אל תגזול דל (ילקוט משלי) הביאו בעל מג"א סי' קנ"ה. זמרא מנלן דאסור שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל בעמים (גיטין ז' ע"ב) מקרא ואל תוכח לץ פן ישנאך למדו חז"ל (יבמו' ס"ה) דמצו' שלא לומר דבר שלא נשמע. וכן בענין העשין שלמדו מד"ק אסור לילך בציצי' על הקברו' ועובר משום לועג לרש רפ"ג דברכות, וכן אמרו כל הרואה צדיק ואינו מברכו עובר בעשה שנאמר זכר צדיק לברכה (בראשית רבה). וכן למדו ופקדת נוך ולא תחטא דחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצ' לדרך וכדומה עוד הרבה:

ועתה שמע ממני כלל גדול בדרך התורה ומתוך זה יסירו כל המבוכות, והוא דאם אזהרות הנביאים לא באו לצוות על ענינים חדשים אשר לא נדע עדיין, רק באו להוכיח ולייסר את העם ללמד אותנו מדות טובות והנהגות ישרות, הנה יסוד מצוה זו כבר נזכרה בתורה במצוה השרשיות ואהבת לריעך כמוך, והענפים המסתעפים מן מצוה זו אינם רק מדרבנן כי התורה ציותה רק על הכלל והפרטים כלם בכח הכלל, וכן נצטוינו בתורה במצוה השרשיות המונחת לכל ענין הנהגה המדינית ואיך יתנהג האדם במדות ישרות נגד זולתו ונאמר דרך כלל ועשית הישר והטוב, וכל הפרטים אינם רק מדבריהם, וע' מ"ש הרמב"ם פי"ד מהלכות אבל ה"א, מ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא את המת ולהכניס הכלה כו' אע"פ שכל אלו מ"ע מדבריהם הרי הם בכלל ואהבת לריעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך עשה אותם לאחיך בתורה ומצות עכ"ל, ראינו אע"ג דפרטים הללו נלמדים מן מצות התורה מ"מ כתב דאינם רק מדבריהם42 וע' מ"ש הרמב"ם בס' המצות שורש שני וז"ל והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים בעבור הדרש והודעת להם את הדרך וכו' ולא ידעו כי אלו הפעולו' כלם והדומה להם נכנסי' תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור ואהבת לריעך כמוך ע"ש ולעיל כתב דכל מה שנלמדו פרטים אינו רק דרבנן ע"ש וביותר הראה מ"ש הרב המגיד סוף ה' שכנים לענין דינא דבר מצרא, וז"ל ודין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האד' ובהנהגתו בעולם, כללים, באמירת קדושים תהיו והכונה כמו שאמרנו קדש עצמך במותר לך, וכן אמרה ועשית הישר והטוב, והכונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הצורך לצוות על הפרטים, לפי שמצות התורה המה בכל זמן ועת ובכל מקום, ומדות האדם מתחלפת לפי הזמן והאישים, וחז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת הכללים אלו, מהם שעשו אותם דין גמור ומהם לכתחילה והכל מדבריהם עכ"ל הרב המגיד וע' מ"ש הרמב"ן ר"פ קדושים ואמר כי מצות קדושים תהיו כוללת כל מיני פרישות שלא יתגאל בריבוי האכילה, ולא יהיה מצוי אצל אשתו (כהרנגולים) [כתרנגולים], ויקדש עצמו מן היין שלא ישתה אלא מעט לצורך בריאת גופו, וכן ישמור עצמו מן הטומאה, וישמור פיו ולשונו מן הדיבור הנמאס, ויהיה זהיר בנקיות גופו אע"פ שכל אלו המצות אינם רק מדבריהם מ"מ עיקר התורה תזהיר על הכלל, וכן דרך התורה לכלול בכיוצא בזה, לכתוב אחר אזהרת פרטי דינים כלל, כמו אחר מצות הפרטים בין אדם לחברו לא תגנוב לא תגזול לא תונו, אמרה בכלל ועשית הישר והטוב, וכן בענין השבת אחר אשר אסר' המלאכו' הפרטי' בלאו אסר' הטרחי' בעשה כללי שנאמר תשבות עכ"ל הרמב"ן, וראינו דהן בטהרת הדיעות והן בטהרת המדות, התולדות היוצאות מן האבות, והמה בכח הכלל הראשי הפרטים הללו נמסרו בכל עת רק לבינת חכמים המה יצוו ויזהירו לפי מעמד הזמן והמקום, כמו שהבאתי בשם הרב המגיד, כי מדות האדם מתחלפת בכל עת, לפי מצבו נגד זולתו ולפי ענין האישים, לכן נמסרו לחכמי כל דור המה יבינו מה שהוא יותר נאות למעמד אנשי דורם בקיום המצות הללו, וזאת יצוו לעשות וכן מצינו נמי מצוה שרשיות בתורה לענין טהרת הדיבור וכתב' מדבר שקר תרחק וחז"ל הוציאו פרטים רבים אשר המה בכח הכלל במצו' מדבר שקר תרחק, (שבועות ל"א ע"א) וכל אלו אשר נחשבים שמה המה רק מדבריהם, ומפני זה תראה שהתירו חכמים לשנות מפני דרכי שלום, עיין (כתובות י"ז ע"א) דב"ה מתירים לומר כלה נאה וחסודה משום לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ואם היו בפרטים ג"כ חומר דבר תורה, היתה קושיות ב"ש חזקה הרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק, ואיך עוקרים מצות התורה, אלא ודאי דמצוה זאת הוא מצוה כללית והפרטים כלם נמסרו בכל עת להקל בעת הצורך כפי אשר יראו בעיניהם, ומפני זה בכל עניני מוסר ומדות ישרות אשר נלמדו מד"ק כיון דהמה רק פרטים ויוצאים כלם ממצות הראשיות שבתורה, שוב אין לדברי קבלה מעלה יתירה על ד"ת עצמם דדין הפרטים המסתעפים נמסרו בכל עת לבינת חכמים, וע"ז כיונו בש"ס (תענית ט' ע"א) מי איכא מידי דכתיב בנביאי ולא רמיזי באורייתא, היינו דבע"כ לא חדשו הנביאים דבר רק כיון דיש לו שורש בתורה שוב המה רק פרטים נלמדים מד"ת, וכן יתבאר עפ"ז מה דאמרו (יומא ל"ח ע"ב) מנא הא מלתא זכר צדיק לברכה א"ל קרא כתיב מדאורייתא מנ"ל א"ל כתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם והיינו כיון דזכר צדיק לברכה דרשו חז"ל במד"ר דהוא עשה, וע"כ לאו מצוה חדשה רק פרט לדברי תורה ומי איכא מידי דכתיבי בנביאי ולא רמיזי באורייתא והקשה שפיר מדאורייתא מנ"ל43: ולאו דוקא בעניני הדיעות ומדות ישרות ודרכי ההתנהגות ע"פ חקי המוסר, אין על הפרטים חומר דבר תורה כי גם בשאר מצות תורה מצינו כי התורה תצוה על הכלל והפרטים מסורים ביד הב"ד להקל כפי הכרע דעתם לצורך נחוצת הזמן, והנה כל שבותין נאסרו בכלל במצות התורה שאמרה תשבות ומורה אף מלאכות שאינם גמורות ולא הי' במשכן וע' מ"ש הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת ה"א נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ועיין בהרב המגיד שדעת רבינו שיש לשבותין סמך בתורה ע"ש והנה כבר הבאתי לעיל לשון הרמב"ן פ' קדושים דתשבות הוא כלל על השבותין וביותר תראה מה שכתב הרמב"ן בבאור ארוך פ' אמור אחר שהביא לשון המכילתא וברייתא דר"ש בן יוחאי - לפנינו נמצא בריית' שהבי' הרמב"ן ככתבה וכלשונה בתורת כהנים פ' אחרי פ"ז ה"ט - אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה כרת מלאכה שאין חייבים על מינה כרת מנין שלא יעלה באילן ולא ירכב על גבי בהמה ולא ישוט על פני המים ולא יספיק ולא יטפיח ולא ירקד ת"ל שבתון שבות והנה כל אלו מלאכות המנויים אינם רק שבותים ומותרים במקום מצוה ובמקום פסידא ולא גזרו עליהם בבין השמשו' והטע' דהתורה אסרה בכלל כל המלאכית הטרחים אף דלא הוי במשכן דאל"ה ימדוד כל היום וישקול הפירות וימלא החביות יין ויפנה האבנים מבית לבית ואם היתה העיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים בר וכל משא יביאו בשבת ויום טוב ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שלחנם והזהובים לפניהם והפועלים משכימים לעבודות הללו ויהיה שבת כחול ומכל מקום לא יגע במלאכות גמורות, ומפני זה כתבה התורה תשבות להורות כי אף המלאכות שאינם רק טרחות נאסרו בכלל ביום הקדוש הזה אולם הפרטים מסורים בכל עת לבית דין וזה נמי דעת ר' לוי (בר"ה כ"ט ע"ב) דס"ל כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד זכרון תרועה כאן בחול כאן בשבת והקשה רבא על זה אי מדאורייתא במקדש היכי תקעינין ועוד הא לאו מלאכה ע"ש44 ולכאורה קשה ר' לוי מה יענה לקושית אלו ובפרט דבירושלמי רפ"ד דר"ה מובא דעת ר' לוי בלי שום חולק אבל באמת ר' לוי ס"ל דיש לשבותין סמך מן התורה ומ"מ מסורה לחכמים להתי' במקדש: וע' בס' שמות בארץ להר"מ בן חביב שפי' ג"כ כן וע' נמי מ"ש הר"ן פ' בתרא דיומא לענין עינוי דיום כפור אע"ג שגם עינוי דסיכה ורחיצה ונעילת הסנדל אסורים ד"ת מ"מ מסרה התורה לחכמים להקל בעת הצורך, ומפני זה אמרו דמלך וכלה ירחצו פניהם: וע' מ"ש מרן הב"[י] טור א"ח סי' תק"ל דגם איסור מלאכת חול המועד הוא מה"ת רק שהתורה מסרה ביד חכמים פרטי המלאכות האסורות והרשות נתונה להם להקל כפי הכרע דעתם, ומפני זה התירו בדבר האבד ובפועל עני שאין לו מה יאכל ולצורך המועד: וע' מרן שם דהביא ראיה לדבריו מדברי הר"ן בעינויי' די"כ וע' נמי מ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ז דאיסרו' סחורה בדברים טמאים ג"כ עיקרו מה"ת ונמסר ביד החכמים והם יקילו לפעמים לפי הכרע דעתם ומפני זה הקילו בסחורת חמור וגמל ע"ש וע' מ"ש מרן הב"י טור יורה דעה סימן קע"ח לענין לאו דובחקותיהם לא תלכו דהותר לקרובי מלכות דהקשה דכיון דהוא אסור מן התורה איך עקרו חכמים דבר מן התורה לקרובי מלכות ותי' גם כן דלאו ובחקותיהם לא תלכו הוא כלל ומסרה התורה לחכמים להקל בעת הצורך, ועיין ט"ז שם סימן קע"ח דהביא ג"כ דברי הב"י, אולם דבריו צ"ע בזה דהרי כתבתי לעיל דבכה"ג הפרטים אינם רק מדרבנן ולמה כתב רבינו הרמב"ם פי"א מה' עכו"ם דלוקה על כל הפרטים ע"ש ואם נמסרו הפרטים לחכמים שוב לא משכחת עונש מלקות, אבל בעיקר הדברים צדקו דברי מרן דבודאי לאו זה אינו רק כלל ומסתעפים כמה ענפים ממנו, אולם שאני הכא דעיקר הדבר דאמרינן בפרטים דנמסרו לחכמים להקל בעת הצורך, מפני דהפרטים משתנים לפי מעמד ומצב הדור והזמן ונחוצה לפעמי' שינוי, וזה שייך דוקא בשאר מצות התורה, אבל בלאו דובחקותיהם לא תלכו כיון שכתב הרב מהרי"ק בתשובה שורש פ"ח הביאו מרן בכ"מ וב"י, דלא שייך לאו זה רק בענין המיוחד לכו"ם ע"ש וכיון שיש כאן ריח עבודה זרה, הנה בזה לא משכחת עקירה וביטול והשתנות אפילו לרגע אחת, וכלל גדול בידינו בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שומעין לו לשעה חוץ מע"ז אפילו העמיד חמה באמצ' הרקיע אין שומעין לו אפי' לשע', ומפ"ז לא שייך דלאו דובחקותיהם הוא כלל, והפרטים יהיו מסורים ביד חכמים לעשות כפי הכרע דעתם, דע"ז וכל אבוזרייהו יש לו חומר ע"ז - ובעיקר הקו' כבר כתבתי לעיל מאמר הוראת שעה - ולדעתי דברי מרן צ"ע:

ולפי זה יהיה הנקל לנו למצוא טעם על הרבה, מצות שהוציאו חז"ל מדברי תורה עצמה ואמרו בכ"מ בש"ס עובר בעשה או עובר בל"ת ומ"מ לא מצינו למוני המצות שימנו אותם במנין המצות ומכ"ש דלא מצינו בהם עונש מלקות או שאר חומרו' דין תורה, אמרו חז"ל (מכות ט"ז ע"ב) דהשותה בקרני דאומנא, והמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ומ"מ כתב הרמב"ם סוף הלכות מאכלות אסורות דהמשהה נקביו ושותה קרני דאומנא לוקה מכות מרדות מדבריהם, וע' ס' המצות להרמב"ם מל"ת קע"ט דהאריך בזה וכתב בסוף דאוכל שרץ המים לוקה משום בל תשקצו אבל בשותה בקרני דאומנא וכדומה אינו לוקה מה"ת משום דפשטא דקרא לא קאי רק על שרץ המי' בלבד ע"ש45 אבל לדברינו המה רק פרטים אשר נלמדו מכלל הראשי ודין הפרטים אינם רק בשאר עניני דרבנן, וכן מצינו לענין איסור בל תשחית אשר עיקר הלאו בתורה קאי דאסור לקצוץ אילן מאכל ולוקה מן התורה אם עבר, אבל במשבר כלים בחמתו וקורע בגדים דרך השחתה אינו רק מדבריהם ע' רמב"ם פ"ו מה' מלכי' ה' יו"ד ועיין הגהות משנה למלך שם, עוד ראינו דאמרו (ברכות ל"ג) כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא שמע שוא, וע' רמב"ם פ"א מה' ברכות הט"ו ורמב"ם פי"ב מה' שבועות הלכה ט' ומ"מ לא מצינו במוני המצות דיחשבו במנין המצות וע' פר"ח או"ח ה' ברבות סי' ס"ז ועיין באר שבע בחי' לספ"ק דתמיד, וכן אמרו (מנחות ל"ו ע"ב) והרמב"ם פ"ד מהלכו' תפילין הי"א דכל המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנ' ושמרת את החקה וכו' ומ"מ לא הכניסו רבינו במנין המצות - מדברי התוספות (עירובין צ"ו ע"א) משמע דלוקין על לאו זה וצ"ע - (במנחות מ"ד ע"א) אמרינן כל שאין מניח תפילין בראשו עובר בשמונה עשה, וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, וכל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה וע' רמב"ם פ"ד מה' תפילין ה' כ"ו ופט"ו מה' תפלה הי"ב וכן לא מנו, במנין המצות מה שאמרו כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים (יומא י"ז ע"ב) אבל לפי שיטתינו יתכן הכל דכל הענינים שהזכרנו, הנה עקרי המצות מונחים על מצות הראשית כל אחת לפי ענינה ורק מעיקר זה מסתעפים כמה פרטים ומשפט הפרטי' כלם אינם רק מדבריהם, ואע"פ שאמרו בכולם עובר בעשה או בל"ת היינו לפי שיוצאים ממ"ע או ל"ת שבתורה אבל לענין אמתות הדין אינם רק מדבריהם. וע' בחות יאיר סי' ט' מה שהביא בשם הבאר שבע דהתעורר על קצת מצות אלו, והזכיר עוד למה לא מנו ל"ת המחזיק במחלוקת דאמרינן (סנהדרין כ"ו) דעובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח ועדתו, הנה נעלם במחכ"ת לשון הרמב"ם בספר המצות שורש ח' כי לאו דלא יהיה כקרח ועדתו, לא נאמר בש"ס רק דרך אסמכתא אבל פשטות הדבר אינו לאו רק שלילה, ובארו חז"ל בתנחומא שהוא ית' סיפר לנו שכל מי שיערער על הכהונה לא יחול בו כקרח ועדתו מן הבליעה והשריפה, אבל יהי' עונשו כאשר דיבר ה' ביד משה ר"ל הצרעת וכ' ע"ש, אבל בשאר המצות שמנינו אין צריכים לבוא לזה דהמה אסמכתא רק דהמה פריטים והפרטים המה מדבריהם:

ועפ"ז מצינו ישוב נכון לשיטת רבינו דסבירא לי' בס' המצות שורש ראשון ובפ"א מהלכות ממרים, דכל העובר על איסור דרבנן עובר בלאו ועשה לא תסור וע"פ התורה אשר יורוך, והרמב"ן שם הקיף את רבינו בהשגותיו הרבות מכל סוגיות הש"ס שמצינו דהקילו בספק דרבנן ושאר הקולות שמצינו בדרבנן אשר מונה והולך שמה, ולשיטת הרמב"ם הי' לנו להחמיר בדרבנן כמו בשל תורה דגם כן הוא איסור דאורייתא, וע' לח"מ פ"א מה' ממרים מה שהביא בשם המבי"ט, אבל עתה יתבארו הדברים על בוריין דיסוד מצוה זו נאמרה רק על זקן ממרא והלאו זה הוא אזהרתו לעונש מיתה לפי הכלל דלא ענש אלא א"כ הזהיר, ושארי הפרטים לכל מה שיתקנו החכמים בודאי ג"כ בכלל לאו זה אולם דין הפרטים אינם רק מדבריהם כמו שבארתי לעיל, ומפני זה אין עליהם עונש מלקות ומיתה וכן אין מחמירין בספיקן:

וכן אומר אני דכיבוד ועונג שבת אע"ג דנכתבו בדברי קבלה דרך ציווי ואזהרה, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשו' חפציך ודבר דבר, והוציאו חז"ל מכאן דחובה על כל אדם לענג את השבת במאכל ומשתה ולכבד אותו בכסות נקיה ודרשו ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול והילוך של שבת כהילוך של חול (ע' שבת קי"ג ושם קי"ט) והנה לפי השרשים שהקדמנו למעלה היכי דבאו מצות דרך ציווי בדברי הנביאים דין תורה להם מטעם הלכות בע"פ, ומ"מ ראינו במצות כיבוד ועונג שבת כתב רבינו פ' שלשים מה' שבת ה"א ארבעה מצות יש בשבת שנים מה"ת זכור ושמור ושנים מדברי סופרים ומתפרשים ע"י הנביאים כיבוד ועונג, ראינו דלא חשבום לשני מצות אלו רק למצות מד"ס וע' רמב"ם פכ"ד מהלכו' שבת הי"ד וע' סמ"ג מ"ע למ"ד ולכאורה נראה מכאן סתירה להכללים שהנחנו למעלה ליסוד מוסד, אבל מן העיקר הזה שהבאנו דהיכי דיש מצוה אחת בתורה מונחת על ענין אחד ידוע ויש כאן פרטים אשר המה בכח המצוה הראשית, אזי דין הפרטים אף דנלמדו מדברי תורה עצמה אינם רק מדרבנן מכ"ש אם הפרטים נלמדו מד"ק וא"כ גם כיבוד ועונג שבת כאחד מהם, דהנה דרשינן (פסחים קט' ע"א) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין וע' תוס' שם דלמדו דכ' זכרו ביין הטוב והוא פתרון המלה המסופקת בלשון המקרא ומתבארת ע"י ד"ק, וסיימו שמה התוספות דקדוש על היין הוא מן התורה, וביותר תראה מה שאמרו (נזיר ג' ע"ב) נזיר להזיר לאסור יין של מצוה כיין הרשות מהו נינהו קידושי ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני, ופירש"י שם דמושבע ועומד לקדש על היין בשבת ע"ש, ועוד דהרי כבר ידעת דשבת במרה נצטוו (סנהדרין נ"ו ע"ב) והנה בפ' בשלח גבי עומר המן נאמר והכינו את אשר יביאו ודרשו חז"ל (ביצה ב' ע"ב) מכאן הכנה לשבת מן התורה, וכתב רש"י שם הטעם דהכינו היינו בפה ואחשבי' רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ע"ש הרי דמצוה מן התורה לכבד את השבת בסעודה, דהרי רק סעודת שבת בעי הכנה ולא סעודות חול, וע' (ביצה ט"ו ע"ב) זכרהו כדי שיברור מנה יפה לשבת, ועוד דהרי אמרי' (יבמות צ"ג ע"א) דר' ינאי עישר ע"ש על פירות שלא הביאם האריס עדיין מן השדה, ועשה זאת משום כבוד שבת, דתניא למען תלמוד ליראה את ה' אלהיך כל הימים זו שבתות וימים טובים וכו', ופירש"י הוי למד להזהיר שלא יבטל עונג שבת משום תיקון הטבל, וע' תשובת הרשב"א סי' קכ"ז דכ' דהך דרשא דלמען תלמוד הונא דרשא גמורא, דבלא"ה לא היה ר' ינאי מפריש שלא מן המוקף דגם כן אסור מה"ת כמו שדרשו בסיפרי, אולם אם מצות סעודת שבת הוא ג"כ מצוה מה"ת: ניחא דבטלו בשבילה מצו' אחרת ד"ת ע"ש, עכ"פ הוכחנו דהן מקרא דזכור או מקרא דלמען תלמד נלמד דגם עונג שבת יש לו יסוד בדברי תורה, א"כ שוב צדקו דברי רבינו אשר כ' דהפרטים הנלמדים מקראי דד"ק המה כלם מד"ס, מפני דהמה כלם בכח הכלל במצוה הראשית דכ' זכור אשר הוראתה הראשי על מצות קידוש היום והפרטים על עונג שבת ודינם רק בשאר ענינים מדברי סופרים:

תוכן העניינים

תורת נביאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה