תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר תורת נביאים או דברי קבלה · פרק שלישי
היתר המבוכות שהתעוררנו עליהם, וביאור הדבר דהיכי שבאו דברי נביאים דרךְ ציווי ואזהרה דבר תורה הם. מפני שכתבו הלכות המקובלות בסיני:
ונשאתי עיני וראיתי לאחד קדוש מדבר רבינו הרמב"ן בהשגתו לספר המצו' שורש שני, גם הוא התעורר על קצת המבוכה שזכרנו, ודעתו דכל מה דנכתב בנביאים דרך ציווי ואזהרה דבר תורה הוא, וטעם הדבר כיון דכלל גדול בידינו אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, דהתורה נמסרה רק לבינת חכמים, ואם ראינו דהנביא מצוה בדינים ע"פ דיבור ה' נדע דבודאי דבריו לאו חידוש הם, רק מכבר מצות אלו נהוגים באומה מתורת תורה שבע"פ, שוה ממש לתורה שבכתב בכל צד ועבר, וכיון דהלכות הללו נמסרו עדיין למשה בסיני, שוב הותר לנביא לכתוב אותם ההלכות בנבואותיו, וכמו דאמרינן (סנהדרין כ"ב ע"ב ושם פ"ג ע"ב. תענית י"ז ע"ב. זבחים י"ח. ומו"ק ה' ע"א. ויומא ע"א ע"א) דמקשה הש"ס על הלכות ודינים היוצאים מקראי דיחזקאל, ועד דאתי יחזקאל מאן אגמרינהו, היינו כמו שכתבתי לעיל מאמר הוראת שעה, דקושית הש"ס כיון דבודאי יחזקאל לא היה המחדש דברים אלו, דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר ולא בשמים הוא, ומסיק הש"ס הלכתא ואסמכינהו על קרא ופרש"י הלכתא הלכה למשה מסיני, היינו דבכה"ג לאו מוסיף ומחדש הוא, דגם אלו לא הי' הלכות אלו נכתבים בספרי הנביאים, היו נהוגים אצלנו מתורת תורה שבע"פ והלכות המקובלות בסיני, ורק הנביאים כתבו הלכות אלו בספרי נבואותיהם, ומן המפורש בש"ס על קראי דיחזקאל, אתה לומד על הסתום, דכל הני הלכתא אשר למדים משארי דברי הנביאים אשר נכתבו דרך ציווי ואזהרה, דבר תורה הם ויש להם נמי כל חומר דיני התורה, ולאו משום אזהרת הנביא דבודאי ידענו דאין אחר חתימת התורה דבר שוה לתורת משה, רק משום דבודאי הן הן הלכות הנאמרות בסיני, יהיו מקובלות בע"פ עד שכתבו אותן הנביאים ע"פ ה' בספריהם, וכ"כ התוספות (יבמות ע"א ע"ב) דבמצות פריעה לא שייך אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, דעד יהושע הי' גמירי בע"פ, ואתא יהושע וכתבה על ספר ע"ש תוספות ד"ה לא ניתנה פריעה, וכ"כ תוספות (ע"ז נ"ב ע"א) ד"ה תנוהו ענין לכלים, דהך דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה ילפינן מקראי דד"ק, ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתב התוס' דעד דור היה גמירי ודוד סמכה על קרא, ועיין רשב"ם (בבא בתרא קכ"ג ע"א) מה דילפינן כמות חלק בכורה מקרא דד"ה ובני ראובן בכור ישראל, ובחטאו ניתנה הבכורה ליוסף, מוכח דחלק בכורה נגד יורש אחד, וכתב שם אע"ג דקיימא לן דברי תורה מד"ק לא ילפינן מכל מקום כמו דאמרינן בעלמא אתא יחזקאל ואסמכי' אקרא, ה"נ כמות חלק בכורה מהלכות המקובלות והנביא סמכו בקרא.33
וראיה ברורה לזה דאמרינן (נדרים כ"ב ע"ב) אלמלא לא חטאו ישראל, לא היה ניתן להם רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, ולכאורה קשה דהרי כמה הלכות גדולות נפקי מקראי דדברי קבלה כמו שאפרטם רובם בסמוך, ואם כן אפילו אם לא היו חוטאים ולא הי' צריכים לתוכחת מוסר, עכ"פ דינים המחודשים אשר יצטוו עליה' הנביאים נחוץ היה להם להודיע' -מה שאמרו (תענית ט' ע"א) מי איכא מידי דכתיבי בנביאי ולא רמיזי באורייתא לא נאמר על דינים והלכות, רק על עניני מוסר ומדות ישרות - ומזה מוכח דהנביאים לא הוסיפו וחדשו דבר על תורת משה, וכל ההלכות אשר נלמדו מנביאים וכתובים, כלם היו קבועים ועומדים באומה מזמן משה רבינו מתורת תורה שבעל פה, והנביאים כתבו אותם בספר על לוח חרות:
עוד ראיה מן מה דאמרינן מדרש רות סוף פסקא ותאמר נעמי לשתי כלותיה, אמר ר' זעירא המגילה זאת היינו מגילת רות אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים ע"ש ולכאורה תמוה הרי כל דיני קנין, למדו חז"ל (ב"מ פרק הזהב) מקרא דרות דכתיב על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו, וכן כל דיני קבלת גרים למדו (יבמות מ"ז ע"ב) מקראי דרות מה שהרחיקה נעמי לרות וערפה, וברכת חתנים בעשרה למדו (כתובות ז' ע"ב) מקרא ויקח בועז י' אנשים והיכי קאמר ר' זעירי דמגיל' זו אין בה הלכות ודיני' ומקש' דלמה נכתב' הרי נכתב' משום דינים שנתחדשו בה, אלא ע"כ דאלו הלכות לאו חידוש הם, ואף אם לא נכתבה המגילה זאת, היו בלא זה הלכות הללו נהוגים אצלנו מתורת הלכות המקובלות בע"פ וא"כ הכתיבה הוא שלא לצורך:
עוד ראיה לאמתת דברינו מן מה דאמרינן (מכות י"א ע"א) מפני מה פרשת רוצחים בלשון קשה מפני שהיא של תורה, ופירש"י אבל שאר אמירות שאמר לא אמר דבר לקיים מצוה כתובה בתורה חוץ מזו, ומפ"ז נאמרה פרשה זו בלשון תורה, וידבר ה' אל יהושע לאמר מה שלא מצינו לשון זה בכל ספרי הנביאים רק בתורת משה, אבל שאר הנביאים לא השתמשו בלשון זה, ולא מצינו לשון וידבר ה' אל ישעיה או אל ירמיה ושא' הנביאי', וטע' הדב' כיון דפרשה זו רק חזר' תורת משה נכתבה בלשון התורה,34 ואס"ד דדינים והלכות אשר יוצאים מדברי נביאים המה רק חידוש נביאים אם כן הרי (מכות י' ע"ב) ילפינן מפרשת רוצחים דיהושע, דעיר שרובה רוצחים אינה קולטת, דכתיב וידבר באזני זקני העם ולא שהשוו דבריהם לדבריו, והנה דין זה לא נלמד רק מקרא דיהושע לבד ולא מתורת משה, אם כן שוב גם בפרשת רוצחים יש הוספה על מ"ש בתורה, ולמה אמר הש"ס דנכתכה בלשון תורה מפני שהיא של תורה, אלא ודאי דכל דברי קבלה הלכה למשה מסיני הם, ובעת שנמסרה פרשת רוצחים למשה נמסר גם הדין דעיר שרובה רוצחים (דאינו) [דאינה] קולטת, בכלל עיקר המצוה ואם כן יהושע לא הוסיף על דברי תורה.
ולפי הנחה זו כל מצוה ואזהרה בדברי נביאים לחדש דבר אשר לא נודע מתורה שבכתב, בודאי תורת הלכה למשה מסיני עליהם, וכדאורייתא דמי לכל ענין, ודברי ירמיה שאמר לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, (הוריות ד' ע"א) אמרינן הוצאה הא כתיבי לא תוציאו משא ביום השבת, ולק"מ קו' הרב בעל באר שבע, דהרי דברי קבלה הוא, אבל לפי העיקר הזה כיון שבאו דברי ירמיה דרך אזהרה חומר דין תורה עליהם, ומפ"ז ילפינן נמי מקרא זה בש"ס (ביצה י"ב ע"א). דאין עירוב והוצאה לי"ט מדכתיב ביום השבת דייקינן שבת אין י"ט לא, ועיין בספר פני יהושע ובשאגת אריה סי' ע' שכתבו דרפרם דס"ל (יומא ס"ו ע"ב כריתות ט"ו) דאין עירוב והוצאה ליום כיפור, נמי מקרא זה גמר דכ' בשבת דוקא שבת ולא יו"כ, וכן הדין דעוקרין על המלכי', ומה דדרשינן (פסחים מ"ח) מן קרא ממשקה לישראל מן המותר לישראל, וכן מה דילפינן (סנהדרין פ"א ע"א) מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה, ומאן דס"ל בב"מ ר"פ איזהו נשך (ס"א ע"ב) דריבית קצוצה נמי אינה יוצאת בדיינים, והך (דסנהדרין כ"ב ע"ב) ובשאר דוכתי דערל ובן נכר מחלי עבודה, למדו מקראי דיחזקאל שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי, וכן ילפינן (מועד קטן ט"ז ע"ב) דמצורע אסור לשלח קרבנותיו מקרא דיחזקאל, וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו וכו', בבאו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה, (סוטה ל"ט) ילפי חיוב נטילת ידים לדוכן, דכתיב שאו ידיכם קודש, וכן עונש כרת הבא על הכותית, בכל אלו כיון דנכתבו בנביאים דרך צואה דינם דין תורה לכל ענין: