אור ברסלב
תורת נביאים מאמר תורת נביאים או דברי קבלה › פרק שמיני

תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

מאמר תורת נביאים או דברי קבלה · פרק שמיני

פרק שביעי

יבאר הרבה מצות עשה ול"ת שנכתבו בד"ק הן דרך אזהרה או דרך סיפור. ומ"מ אינם רק מדבריהם ולכאורה מתנגדים להשרשים שלמעלה: אולם הראיתי דהיכי דבתורה נכתב מצוה אחת דרך כלל, ומצות הפרטיות נלמדו מן הכלל והמה בכח הכלל אזי דין הפרטים המה רק כענין דרבנן אפילו נלמדו מן ד"ת עצמה:

אול מצינו הרבה לאוין ועשין אשר למדו חז"ל מד"ק, ונכתבו הן דרך ציווי או דרך סיפור, ומ"מ לא ראינו למוני המצות שיחשבם בכלל המצות, ואפילו אם נניח בשיטת הרמב"ם דגם הלכה למשה מסיני אינה נכללת במנין המצות, מ"מ עכ"פ דינם דין תורה ממש אבל באלו המצות אשר אפרטם בסמוך תראה דגם לענין אמתות הדין אינם רק כמצות דרבנן, ואמרינן יום ראשון עובר משום בל תלין ומיום ראשון ואילך עובר משום בל תשהא, היינו קרא דד"ק אל תאמר לריעך לך ושוב ומחר אתן, (ב"מ ק"י ע"ב) וע' רמב"ם פי"א מה' שכירות ה"ו דלאו דבל תשהא אינו רק מדבריהם, וכן קי"ל מלקין על לא טובה השמועה (קידושין פ"א ע"א). ופירש"י שם מכות מרדות, וע' רמב"ם פכ"ב מה' איסורי ביאה ה"ג, והך דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה למדו מקרא דאל תחרוש על ריעך רעה, (יבמות ל"ז) ומי שאינו מניח העניים ללקוט עובר משו' אל תסיג גבול עולם, פ"ה ופ"ז דפיאה. והך דאסור להשהות שטר אמנה ופרוע וספר שאינו מוגה בתוך ביתו משום אל תשכן באהליך עולה (כתובות י"ט ע"ב). והנהנה מצרי עין בל"ת דכתיב אל תלחם לחם רע עין. וכן למדו דהשח שיחת חולין עובר בלאו שנאמר ולא יוכל איש לדבר (יומא י"ז ע"ב) וכל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו שנא' אל תגזול דל (ילקוט משלי) הביאו בעל מג"א סי' קנ"ה. זמרא מנלן דאסור שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל בעמים (גיטין ז' ע"ב) מקרא ואל תוכח לץ פן ישנאך למדו חז"ל (יבמו' ס"ה) דמצו' שלא לומר דבר שלא נשמע. וכן בענין העשין שלמדו מד"ק אסור לילך בציצי' על הקברו' ועובר משום לועג לרש רפ"ג דברכות, וכן אמרו כל הרואה צדיק ואינו מברכו עובר בעשה שנאמר זכר צדיק לברכה (בראשית רבה). וכן למדו ופקדת נוך ולא תחטא דחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצ' לדרך וכדומה עוד הרבה:

ועתה שמע ממני כלל גדול בדרך התורה ומתוך זה יסירו כל המבוכות, והוא דאם אזהרות הנביאים לא באו לצוות על ענינים חדשים אשר לא נדע עדיין, רק באו להוכיח ולייסר את העם ללמד אותנו מדות טובות והנהגות ישרות, הנה יסוד מצוה זו כבר נזכרה בתורה במצוה השרשיות ואהבת לריעך כמוך, והענפים המסתעפים מן מצוה זו אינם רק מדרבנן כי התורה ציותה רק על הכלל והפרטים כלם בכח הכלל, וכן נצטוינו בתורה במצוה השרשיות המונחת לכל ענין הנהגה המדינית ואיך יתנהג האדם במדות ישרות נגד זולתו ונאמר דרך כלל ועשית הישר והטוב, וכל הפרטים אינם רק מדבריהם, וע' מ"ש הרמב"ם פי"ד מהלכות אבל ה"א, מ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא את המת ולהכניס הכלה כו' אע"פ שכל אלו מ"ע מדבריהם הרי הם בכלל ואהבת לריעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך עשה אותם לאחיך בתורה ומצות עכ"ל, ראינו אע"ג דפרטים הללו נלמדים מן מצות התורה מ"מ כתב דאינם רק מדבריהם42 וע' מ"ש הרמב"ם בס' המצות שורש שני וז"ל והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים בעבור הדרש והודעת להם את הדרך וכו' ולא ידעו כי אלו הפעולו' כלם והדומה להם נכנסי' תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור ואהבת לריעך כמוך ע"ש ולעיל כתב דכל מה שנלמדו פרטים אינו רק דרבנן ע"ש וביותר הראה מ"ש הרב המגיד סוף ה' שכנים לענין דינא דבר מצרא, וז"ל ודין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האד' ובהנהגתו בעולם, כללים, באמירת קדושים תהיו והכונה כמו שאמרנו קדש עצמך במותר לך, וכן אמרה ועשית הישר והטוב, והכונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הצורך לצוות על הפרטים, לפי שמצות התורה המה בכל זמן ועת ובכל מקום, ומדות האדם מתחלפת לפי הזמן והאישים, וחז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת הכללים אלו, מהם שעשו אותם דין גמור ומהם לכתחילה והכל מדבריהם עכ"ל הרב המגיד וע' מ"ש הרמב"ן ר"פ קדושים ואמר כי מצות קדושים תהיו כוללת כל מיני פרישות שלא יתגאל בריבוי האכילה, ולא יהיה מצוי אצל אשתו (כהרנגולים) [כתרנגולים], ויקדש עצמו מן היין שלא ישתה אלא מעט לצורך בריאת גופו, וכן ישמור עצמו מן הטומאה, וישמור פיו ולשונו מן הדיבור הנמאס, ויהיה זהיר בנקיות גופו אע"פ שכל אלו המצות אינם רק מדבריהם מ"מ עיקר התורה תזהיר על הכלל, וכן דרך התורה לכלול בכיוצא בזה, לכתוב אחר אזהרת פרטי דינים כלל, כמו אחר מצות הפרטים בין אדם לחברו לא תגנוב לא תגזול לא תונו, אמרה בכלל ועשית הישר והטוב, וכן בענין השבת אחר אשר אסר' המלאכו' הפרטי' בלאו אסר' הטרחי' בעשה כללי שנאמר תשבות עכ"ל הרמב"ן, וראינו דהן בטהרת הדיעות והן בטהרת המדות, התולדות היוצאות מן האבות, והמה בכח הכלל הראשי הפרטים הללו נמסרו בכל עת רק לבינת חכמים המה יצוו ויזהירו לפי מעמד הזמן והמקום, כמו שהבאתי בשם הרב המגיד, כי מדות האדם מתחלפת בכל עת, לפי מצבו נגד זולתו ולפי ענין האישים, לכן נמסרו לחכמי כל דור המה יבינו מה שהוא יותר נאות למעמד אנשי דורם בקיום המצות הללו, וזאת יצוו לעשות וכן מצינו נמי מצוה שרשיות בתורה לענין טהרת הדיבור וכתב' מדבר שקר תרחק וחז"ל הוציאו פרטים רבים אשר המה בכח הכלל במצו' מדבר שקר תרחק, (שבועות ל"א ע"א) וכל אלו אשר נחשבים שמה המה רק מדבריהם, ומפני זה תראה שהתירו חכמים לשנות מפני דרכי שלום, עיין (כתובות י"ז ע"א) דב"ה מתירים לומר כלה נאה וחסודה משום לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ואם היו בפרטים ג"כ חומר דבר תורה, היתה קושיות ב"ש חזקה הרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק, ואיך עוקרים מצות התורה, אלא ודאי דמצוה זאת הוא מצוה כללית והפרטים כלם נמסרו בכל עת להקל בעת הצורך כפי אשר יראו בעיניהם, ומפני זה בכל עניני מוסר ומדות ישרות אשר נלמדו מד"ק כיון דהמה רק פרטים ויוצאים כלם ממצות הראשיות שבתורה, שוב אין לדברי קבלה מעלה יתירה על ד"ת עצמם דדין הפרטים המסתעפים נמסרו בכל עת לבינת חכמים, וע"ז כיונו בש"ס (תענית ט' ע"א) מי איכא מידי דכתיב בנביאי ולא רמיזי באורייתא, היינו דבע"כ לא חדשו הנביאים דבר רק כיון דיש לו שורש בתורה שוב המה רק פרטים נלמדים מד"ת, וכן יתבאר עפ"ז מה דאמרו (יומא ל"ח ע"ב) מנא הא מלתא זכר צדיק לברכה א"ל קרא כתיב מדאורייתא מנ"ל א"ל כתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם והיינו כיון דזכר צדיק לברכה דרשו חז"ל במד"ר דהוא עשה, וע"כ לאו מצוה חדשה רק פרט לדברי תורה ומי איכא מידי דכתיבי בנביאי ולא רמיזי באורייתא והקשה שפיר מדאורייתא מנ"ל43: ולאו דוקא בעניני הדיעות ומדות ישרות ודרכי ההתנהגות ע"פ חקי המוסר, אין על הפרטים חומר דבר תורה כי גם בשאר מצות תורה מצינו כי התורה תצוה על הכלל והפרטים מסורים ביד הב"ד להקל כפי הכרע דעתם לצורך נחוצת הזמן, והנה כל שבותין נאסרו בכלל במצות התורה שאמרה תשבות ומורה אף מלאכות שאינם גמורות ולא הי' במשכן וע' מ"ש הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת ה"א נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ועיין בהרב המגיד שדעת רבינו שיש לשבותין סמך בתורה ע"ש והנה כבר הבאתי לעיל לשון הרמב"ן פ' קדושים דתשבות הוא כלל על השבותין וביותר תראה מה שכתב הרמב"ן בבאור ארוך פ' אמור אחר שהביא לשון המכילתא וברייתא דר"ש בן יוחאי - לפנינו נמצא בריית' שהבי' הרמב"ן ככתבה וכלשונה בתורת כהנים פ' אחרי פ"ז ה"ט - אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה כרת מלאכה שאין חייבים על מינה כרת מנין שלא יעלה באילן ולא ירכב על גבי בהמה ולא ישוט על פני המים ולא יספיק ולא יטפיח ולא ירקד ת"ל שבתון שבות והנה כל אלו מלאכות המנויים אינם רק שבותים ומותרים במקום מצוה ובמקום פסידא ולא גזרו עליהם בבין השמשו' והטע' דהתורה אסרה בכלל כל המלאכית הטרחים אף דלא הוי במשכן דאל"ה ימדוד כל היום וישקול הפירות וימלא החביות יין ויפנה האבנים מבית לבית ואם היתה העיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים בר וכל משא יביאו בשבת ויום טוב ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שלחנם והזהובים לפניהם והפועלים משכימים לעבודות הללו ויהיה שבת כחול ומכל מקום לא יגע במלאכות גמורות, ומפני זה כתבה התורה תשבות להורות כי אף המלאכות שאינם רק טרחות נאסרו בכלל ביום הקדוש הזה אולם הפרטים מסורים בכל עת לבית דין וזה נמי דעת ר' לוי (בר"ה כ"ט ע"ב) דס"ל כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד זכרון תרועה כאן בחול כאן בשבת והקשה רבא על זה אי מדאורייתא במקדש היכי תקעינין ועוד הא לאו מלאכה ע"ש44 ולכאורה קשה ר' לוי מה יענה לקושית אלו ובפרט דבירושלמי רפ"ד דר"ה מובא דעת ר' לוי בלי שום חולק אבל באמת ר' לוי ס"ל דיש לשבותין סמך מן התורה ומ"מ מסורה לחכמים להתי' במקדש: וע' בס' שמות בארץ להר"מ בן חביב שפי' ג"כ כן וע' נמי מ"ש הר"ן פ' בתרא דיומא לענין עינוי דיום כפור אע"ג שגם עינוי דסיכה ורחיצה ונעילת הסנדל אסורים ד"ת מ"מ מסרה התורה לחכמים להקל בעת הצורך, ומפני זה אמרו דמלך וכלה ירחצו פניהם: וע' מ"ש מרן הב"[י] טור א"ח סי' תק"ל דגם איסור מלאכת חול המועד הוא מה"ת רק שהתורה מסרה ביד חכמים פרטי המלאכות האסורות והרשות נתונה להם להקל כפי הכרע דעתם, ומפני זה התירו בדבר האבד ובפועל עני שאין לו מה יאכל ולצורך המועד: וע' מרן שם דהביא ראיה לדבריו מדברי הר"ן בעינויי' די"כ וע' נמי מ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ז דאיסרו' סחורה בדברים טמאים ג"כ עיקרו מה"ת ונמסר ביד החכמים והם יקילו לפעמים לפי הכרע דעתם ומפני זה הקילו בסחורת חמור וגמל ע"ש וע' מ"ש מרן הב"י טור יורה דעה סימן קע"ח לענין לאו דובחקותיהם לא תלכו דהותר לקרובי מלכות דהקשה דכיון דהוא אסור מן התורה איך עקרו חכמים דבר מן התורה לקרובי מלכות ותי' גם כן דלאו ובחקותיהם לא תלכו הוא כלל ומסרה התורה לחכמים להקל בעת הצורך, ועיין ט"ז שם סימן קע"ח דהביא ג"כ דברי הב"י, אולם דבריו צ"ע בזה דהרי כתבתי לעיל דבכה"ג הפרטים אינם רק מדרבנן ולמה כתב רבינו הרמב"ם פי"א מה' עכו"ם דלוקה על כל הפרטים ע"ש ואם נמסרו הפרטים לחכמים שוב לא משכחת עונש מלקות, אבל בעיקר הדברים צדקו דברי מרן דבודאי לאו זה אינו רק כלל ומסתעפים כמה ענפים ממנו, אולם שאני הכא דעיקר הדבר דאמרינן בפרטים דנמסרו לחכמים להקל בעת הצורך, מפני דהפרטים משתנים לפי מעמד ומצב הדור והזמן ונחוצה לפעמי' שינוי, וזה שייך דוקא בשאר מצות התורה, אבל בלאו דובחקותיהם לא תלכו כיון שכתב הרב מהרי"ק בתשובה שורש פ"ח הביאו מרן בכ"מ וב"י, דלא שייך לאו זה רק בענין המיוחד לכו"ם ע"ש וכיון שיש כאן ריח עבודה זרה, הנה בזה לא משכחת עקירה וביטול והשתנות אפילו לרגע אחת, וכלל גדול בידינו בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שומעין לו לשעה חוץ מע"ז אפילו העמיד חמה באמצ' הרקיע אין שומעין לו אפי' לשע', ומפ"ז לא שייך דלאו דובחקותיהם הוא כלל, והפרטים יהיו מסורים ביד חכמים לעשות כפי הכרע דעתם, דע"ז וכל אבוזרייהו יש לו חומר ע"ז - ובעיקר הקו' כבר כתבתי לעיל מאמר הוראת שעה - ולדעתי דברי מרן צ"ע:

ולפי זה יהיה הנקל לנו למצוא טעם על הרבה, מצות שהוציאו חז"ל מדברי תורה עצמה ואמרו בכ"מ בש"ס עובר בעשה או עובר בל"ת ומ"מ לא מצינו למוני המצות שימנו אותם במנין המצות ומכ"ש דלא מצינו בהם עונש מלקות או שאר חומרו' דין תורה, אמרו חז"ל (מכות ט"ז ע"ב) דהשותה בקרני דאומנא, והמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ומ"מ כתב הרמב"ם סוף הלכות מאכלות אסורות דהמשהה נקביו ושותה קרני דאומנא לוקה מכות מרדות מדבריהם, וע' ס' המצות להרמב"ם מל"ת קע"ט דהאריך בזה וכתב בסוף דאוכל שרץ המים לוקה משום בל תשקצו אבל בשותה בקרני דאומנא וכדומה אינו לוקה מה"ת משום דפשטא דקרא לא קאי רק על שרץ המי' בלבד ע"ש45 אבל לדברינו המה רק פרטים אשר נלמדו מכלל הראשי ודין הפרטים אינם רק בשאר עניני דרבנן, וכן מצינו לענין איסור בל תשחית אשר עיקר הלאו בתורה קאי דאסור לקצוץ אילן מאכל ולוקה מן התורה אם עבר, אבל במשבר כלים בחמתו וקורע בגדים דרך השחתה אינו רק מדבריהם ע' רמב"ם פ"ו מה' מלכי' ה' יו"ד ועיין הגהות משנה למלך שם, עוד ראינו דאמרו (ברכות ל"ג) כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא שמע שוא, וע' רמב"ם פ"א מה' ברכות הט"ו ורמב"ם פי"ב מה' שבועות הלכה ט' ומ"מ לא מצינו במוני המצות דיחשבו במנין המצות וע' פר"ח או"ח ה' ברבות סי' ס"ז ועיין באר שבע בחי' לספ"ק דתמיד, וכן אמרו (מנחות ל"ו ע"ב) והרמב"ם פ"ד מהלכו' תפילין הי"א דכל המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנ' ושמרת את החקה וכו' ומ"מ לא הכניסו רבינו במנין המצות - מדברי התוספות (עירובין צ"ו ע"א) משמע דלוקין על לאו זה וצ"ע - (במנחות מ"ד ע"א) אמרינן כל שאין מניח תפילין בראשו עובר בשמונה עשה, וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, וכל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה וע' רמב"ם פ"ד מה' תפילין ה' כ"ו ופט"ו מה' תפלה הי"ב וכן לא מנו, במנין המצות מה שאמרו כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים (יומא י"ז ע"ב) אבל לפי שיטתינו יתכן הכל דכל הענינים שהזכרנו, הנה עקרי המצות מונחים על מצות הראשית כל אחת לפי ענינה ורק מעיקר זה מסתעפים כמה פרטים ומשפט הפרטי' כלם אינם רק מדבריהם, ואע"פ שאמרו בכולם עובר בעשה או בל"ת היינו לפי שיוצאים ממ"ע או ל"ת שבתורה אבל לענין אמתות הדין אינם רק מדבריהם. וע' בחות יאיר סי' ט' מה שהביא בשם הבאר שבע דהתעורר על קצת מצות אלו, והזכיר עוד למה לא מנו ל"ת המחזיק במחלוקת דאמרינן (סנהדרין כ"ו) דעובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח ועדתו, הנה נעלם במחכ"ת לשון הרמב"ם בספר המצות שורש ח' כי לאו דלא יהיה כקרח ועדתו, לא נאמר בש"ס רק דרך אסמכתא אבל פשטות הדבר אינו לאו רק שלילה, ובארו חז"ל בתנחומא שהוא ית' סיפר לנו שכל מי שיערער על הכהונה לא יחול בו כקרח ועדתו מן הבליעה והשריפה, אבל יהי' עונשו כאשר דיבר ה' ביד משה ר"ל הצרעת וכ' ע"ש, אבל בשאר המצות שמנינו אין צריכים לבוא לזה דהמה אסמכתא רק דהמה פריטים והפרטים המה מדבריהם:

ועפ"ז מצינו ישוב נכון לשיטת רבינו דסבירא לי' בס' המצות שורש ראשון ובפ"א מהלכות ממרים, דכל העובר על איסור דרבנן עובר בלאו ועשה לא תסור וע"פ התורה אשר יורוך, והרמב"ן שם הקיף את רבינו בהשגותיו הרבות מכל סוגיות הש"ס שמצינו דהקילו בספק דרבנן ושאר הקולות שמצינו בדרבנן אשר מונה והולך שמה, ולשיטת הרמב"ם הי' לנו להחמיר בדרבנן כמו בשל תורה דגם כן הוא איסור דאורייתא, וע' לח"מ פ"א מה' ממרים מה שהביא בשם המבי"ט, אבל עתה יתבארו הדברים על בוריין דיסוד מצוה זו נאמרה רק על זקן ממרא והלאו זה הוא אזהרתו לעונש מיתה לפי הכלל דלא ענש אלא א"כ הזהיר, ושארי הפרטים לכל מה שיתקנו החכמים בודאי ג"כ בכלל לאו זה אולם דין הפרטים אינם רק מדבריהם כמו שבארתי לעיל, ומפני זה אין עליהם עונש מלקות ומיתה וכן אין מחמירין בספיקן:

וכן אומר אני דכיבוד ועונג שבת אע"ג דנכתבו בדברי קבלה דרך ציווי ואזהרה, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשו' חפציך ודבר דבר, והוציאו חז"ל מכאן דחובה על כל אדם לענג את השבת במאכל ומשתה ולכבד אותו בכסות נקיה ודרשו ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול והילוך של שבת כהילוך של חול (ע' שבת קי"ג ושם קי"ט) והנה לפי השרשים שהקדמנו למעלה היכי דבאו מצות דרך ציווי בדברי הנביאים דין תורה להם מטעם הלכות בע"פ, ומ"מ ראינו במצות כיבוד ועונג שבת כתב רבינו פ' שלשים מה' שבת ה"א ארבעה מצות יש בשבת שנים מה"ת זכור ושמור ושנים מדברי סופרים ומתפרשים ע"י הנביאים כיבוד ועונג, ראינו דלא חשבום לשני מצות אלו רק למצות מד"ס וע' רמב"ם פכ"ד מהלכו' שבת הי"ד וע' סמ"ג מ"ע למ"ד ולכאורה נראה מכאן סתירה להכללים שהנחנו למעלה ליסוד מוסד, אבל מן העיקר הזה שהבאנו דהיכי דיש מצוה אחת בתורה מונחת על ענין אחד ידוע ויש כאן פרטים אשר המה בכח המצוה הראשית, אזי דין הפרטים אף דנלמדו מדברי תורה עצמה אינם רק מדרבנן מכ"ש אם הפרטים נלמדו מד"ק וא"כ גם כיבוד ועונג שבת כאחד מהם, דהנה דרשינן (פסחים קט' ע"א) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין וע' תוס' שם דלמדו דכ' זכרו ביין הטוב והוא פתרון המלה המסופקת בלשון המקרא ומתבארת ע"י ד"ק, וסיימו שמה התוספות דקדוש על היין הוא מן התורה, וביותר תראה מה שאמרו (נזיר ג' ע"ב) נזיר להזיר לאסור יין של מצוה כיין הרשות מהו נינהו קידושי ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני, ופירש"י שם דמושבע ועומד לקדש על היין בשבת ע"ש, ועוד דהרי כבר ידעת דשבת במרה נצטוו (סנהדרין נ"ו ע"ב) והנה בפ' בשלח גבי עומר המן נאמר והכינו את אשר יביאו ודרשו חז"ל (ביצה ב' ע"ב) מכאן הכנה לשבת מן התורה, וכתב רש"י שם הטעם דהכינו היינו בפה ואחשבי' רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ע"ש הרי דמצוה מן התורה לכבד את השבת בסעודה, דהרי רק סעודת שבת בעי הכנה ולא סעודות חול, וע' (ביצה ט"ו ע"ב) זכרהו כדי שיברור מנה יפה לשבת, ועוד דהרי אמרי' (יבמות צ"ג ע"א) דר' ינאי עישר ע"ש על פירות שלא הביאם האריס עדיין מן השדה, ועשה זאת משום כבוד שבת, דתניא למען תלמוד ליראה את ה' אלהיך כל הימים זו שבתות וימים טובים וכו', ופירש"י הוי למד להזהיר שלא יבטל עונג שבת משום תיקון הטבל, וע' תשובת הרשב"א סי' קכ"ז דכ' דהך דרשא דלמען תלמוד הונא דרשא גמורא, דבלא"ה לא היה ר' ינאי מפריש שלא מן המוקף דגם כן אסור מה"ת כמו שדרשו בסיפרי, אולם אם מצות סעודת שבת הוא ג"כ מצוה מה"ת: ניחא דבטלו בשבילה מצו' אחרת ד"ת ע"ש, עכ"פ הוכחנו דהן מקרא דזכור או מקרא דלמען תלמד נלמד דגם עונג שבת יש לו יסוד בדברי תורה, א"כ שוב צדקו דברי רבינו אשר כ' דהפרטים הנלמדים מקראי דד"ק המה כלם מד"ס, מפני דהמה כלם בכח הכלל במצוה הראשית דכ' זכור אשר הוראתה הראשי על מצות קידוש היום והפרטים על עונג שבת ודינם רק בשאר ענינים מדברי סופרים:

ומזה המין הוא ג"כ מ"ע דד"ק שלמדו (מנחות צ"ט ע"ב) מקרא והגית בו יומם ולילה, וגם עובר בל"ת שנאמר לא ימוש ספר התורה מפיך ומשמע דליכא שום חולק בזה ומאמר האומר דאינו מצוה רק ברכה הוא מאמר יחיד ע"ש, ומ"מ לא ראינו למוני המצות שימנו אותם במצות, ואדרבה ראינו שהיתה מצוה זו מסורה ביד חכמים והקילו בה ואמרו אם קרא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יומם ולילה, ואם היתה מצוה זו כשאר מצות התורה הנה לא מצינו קולא בכה"ג, עוד ראינו דמצות לא תהו בראה לשבת יצרה נחשב בש"ס דילן למצוה רבה (ע' ריש חגיגה פסחים פ"ח ב"ב י"ג) וכופין את רבו לשחרר חצי עבדו ע"ש, ומ"מ לא נחשב במנין המצות, וכן מצות ד"ק בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך ונכתב ג"כ דרך צואה ואזהרה, ומכל מקום אינו רק מדבריהם עיין רמב"ם פט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ז, וכן לא הזכירו לאיסור מה שאמרו חז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) אין מוסרים דברי תורה לעובדי כוכבים ומזלות ועיין תוספות (ב"ק ל"ח ע"א) ד"ה קראו הביאו גירסא בחגיגה שהיה כתוב לפניהם כל המלמד דברי תורה לאחרים עובר בעשה שנאמר מגיד דבריו ליעקב46 אבל לפי הכלל שאמרנו יתבאר הכל על נכון. דכל הני דברים שחשבנו המה פרטים ממצות התורה הראשית. הנה מ"ע והגית בו יומם ולילה הוא בכלל מ"ע של תורה דכ' ולמדתם אותם, וכן מצות לא תהו בראה הוא בכלל מ"ע דפרו ורבו, ובלימוד דבר תורה לאחרים גם כן המה פרטים ממצות התורה דכ' לפני עור לא תתן מכשול ועכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, ועיין תוספות חגיגה י"ג ע"א ד"ה אין מוסרין דהקשו באמת דהרי בלאו הכי איכא איסור ע"ש:

העולה מן המשא ומתן של הלכה שהעלינו בפרק זה, נתבאר עוד עיקר גדול אם יבאו לפניך מצות שהוציאו חז"ל הן מדברי תורה או מדברי קבלה, ותראה כי המה רק פרטים מכלל מצוה אחת שבתורה, אז תדע כי דרך התורה למסור הפרטים הללו לבינת חכמים ודינם רק כענין דרבנן:

תוכן העניינים

תורת נביאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה