תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר תורת נביאים או דברי קבלה · פרק שביעי
בו יתבארו הענינים שהתעוררנו עליהם בפתח דברינו, על ההלכות אשר נלמדו מדברי נביאים, ומ"מ דינם רק כשאר תקנות חכמים:
וכיון שבארנו דכל תורת נביאים אינם רק שכתבו הלכות המקובלות להם בע"פ מן משה רבינו, ומפ"ז הדבר מובן מעצמו אם באו לפנינו הלכות נלמדו מד"ק, ומתנגדים לתורה שבכתב או מתנגדים להלכות אשר הוציאו חז"ל מן תורת משה ע"פ המדות המקובלות, או מה שהוציאו חז"ל מד"ק המה בהיפך מהלכות אשר מסורות לחז"ל בע"פ, וכיון שכן א"כ ע"כ אי אפשר לומר על הלכות היוצאות מד"ק דהמה הלכות מסיני דהרי סותרות זו את זו, לכן באופנים הללו אם ראינו הנביאים הקילו על תורת משה נדון דבריהם שבאו רק לצורך שעתם ובני דורם משום הוראת שעה הצריכה לכך ולא נשארו במעמד זה לדורות -כמו שבארתי לעיל מאמר הוראת שעה - ואם החמירו הנביאים על תורת משה הנה חומרא זו אינה רק בשאר משמרת וגזירות חכמים שעשו סייגים הרבה לתורה כדי שלא יבאו ליגע בנקל באיסור תור', ובין גזירות נביאים או גזירות חכמים המה לעול על צוארינו בחוק מצות התורה שאמרה לא תסור מכל אשר יורוך, אולם אין עליהם חומר דין תורה לענוש עליהם עונש מלקות ומיתה, וכן כל ספק נולד לנו בגזירות אלו הולכים בהם להקל, ומפ"ז בהך דס"ל לרבינא משמי' דרבא דמקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא חולין לא שנא תרומה וקדשים אינם עושים כיוצא בהם (פסחים י"ד ע"א) וצדקו שמה דברי רש"י דדברי חגי אינם רק מדבריהם ע"ש, והטעם כיון דהמה להיפך מדין התורה, וכן בהך דמסיק הש"ס דטומאת ע"ז אינה רק מדרבנן (שבת פ"ג ע"ב) ובע"כ היה לחז"ל זאת בקבלה, א"כ הני הקישות מתורם כמו דוה ומן וישלך עפרה אל קבר בני העם אינם רק מדבריהם, ואין צריכים לבא דהם אסמכתות בעלמא דאפילו אם היו באו מפורש בדברי הנביאים לא היו דנים אותם רק כחומרת נביאים שעשו סייגים לד"ת, וכן מה שדרשו חז"ל אבלות שבעה מהיקש והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה (מועד קטן ך' ע"א) ומ"מ כ' רבינו הרמב"ם פ"ה מהלכות אבל ה"ז רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל, וכתב מרן דקדק לכתוב רמז מפני שאינו ראיה גמורה ולכאורה הרי הוא היקש בד"ק ולדידן גם ד"ק נתנו לדרש בי"ג מדות ומכ"ש בהיקש, רק הטעם כיון דעיקר אבילות לדברי רבינו בס' המצות מ"ע ל"ז, תליא במ"ע דטומאת קרובים וזה אינו נוהג רק ביום ראשון לבד וכן מצינו הלכה פסוקה וברורה דהלכה כדברי המיקל באבל, והטעם דשאר ימי אבלות אינו רק מדבריהם וספק דרבנן לקולא - והא דגם ביום ראשון קי"ל הלכה כדברי המיקל באבל כבר התעורר הרמב"ן בתורת האדם שער אנינות, דכ' דבאבלות יום ראשון לא מצינו שום פלוגתא רק מצינו בש"ס מחלוקת בבא ממקום רחוק מג' ואילך ובשמועה רחוקה, וגם בנטילת צפרנים דהוא רק מדקדוקי דברי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות דבר תורה עכ"ל הרמב"ן - וכיון דהיתה הלכה דאין אבלות רק יום ראשון, ומפני זה כל איסור מלאכה אינה רק מתקנת נביאים ע"י ההיקש, ולומר דרק לענין יום ראשון מהני היקש לאוסרו במלאכה אבל לא לכל שבעה, זה אי אפשר דהרי קי"ל אין היקש למחצה - ודברי הרמב"ם צ"ע אשר בפ"ה מהלכו' אבל ה"א חישב גם מלאכה שאסור מן התורה ביום ראשון ובה"ז כ' רמז לאיסור מלאכה - ומפני זה כל עיקר איסור מלאכה לאבל אינה רק מדבריהם:
וכן ניחא נמי לישב הא דלא מנו מוני המצות מה שאמרו חז"ל (כתובות קי"א ע"א) העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, והיינו דמצוה זאת היא היפך ממצו' התורה שנצטוינו בשעת מתן תורה לרש' את הארץ ולהאחז בה, ואם לא היינו חוטאים היתה עדיין א"י מוחזקת אצלנו, וע"כ מצוה זאת הוא כשאר תקנות וגזירות שקבלו עליהם אחר גלות מהארץ, ע' (ב"ב ס' ע"ב) וע' רמב"ן בתוספותיו לס' המצות מ"ע ד' דחשב במנין המצות לרשת את הארץ והרב בעל מגלת אסתר דחה דברי הרמב"ן דאם מצוה זאת נוהגת לדורות איך אמר ירמיה בבלה יובאו עד יום פקדי אותם והרי אין נביא רשאי לחדש על ד"ת מכ"ש לסתור ע"ש, ואני אומר ולטעמך גם לשיטתו לא יתכן דנהי דמ"ע דירושת א"י אינה לדורות מ"מ איך חדשו הנביאים באיסור שלא לצאת מבבל לא"י, והרי אין הנביא רשאי לחדש וע"כ דלא באו הנביאים לעשות ולחדש מצות התורה רק הוא כשאר גזירות שעשו ישראל בימי הגלות וקבלו עליהם הצומו' וגזרו שלא לסוד ולכייר ביתו ע' ס"פ חזקת הבתים, כן גזרו שלא לעלות לא"י בלתי אם ישלח ה' מלאכו לפנינו לפדות אותנו מן הגלות המר והנמהר, ואף דבתחילה היתה ירושת א"י לחובה עלינו מ"מ רשות ביד ב"ד לאסור את הדבר שהית' מצוה עלינו כמו, לקיחת ריבית מעובדי כוכבים ומזלות לדעת רבינו בס' המצו' מ"ע קצ"ח הוא מ"ע של תורה ומ"מ אסרו חכמים ע' יו"ד סימן קנ"ט, וכן לשיטת רבינו מ"ע ז' בשמו תשבע הוא מ"ע של תורה לשבע אמת בשמו של הקב"ה, ומ"מ אמרו בדורות אחרונים אם יש לך כל המדות הללו אז בשמו תשבע וע' בהשגות הרמב"ן למ"ע זאת. וכן מצות יבום היא מצוה העקרית, וחליצה במקום יבום לאו כלום הוא ע' רמב"ם פ"א מהלכות חליצה ה"ב ומ"מ אסרו בדורות אחרונים ליבם, כן גזירות נביאים שלא לעלו' מבבל לא"י היא כאחד מאלו דבתחילה היתה מצוה ואחר כך אסרוהו - ועיין רמב"ם ספ"ה מהלכות מלכים דלא הביא הדין רק בעולה מבבל לשאר ארצות ולא הביא לשון הש"ס מבבל לא"י, ואולי כיון דמתנגד למצות התורה אסור להם אפילו להחמיר ובפרט לעשות מן המצוה איסור, ולא דמי להנהו דחשבתי דכל אלו אינם רק משמרת לעיקר מצות התורה ואולי ילמוד ממעשיו ואתי למסרך אם יקח ריבית מעובדי כוכבים, ויבום דלמא לא יכוין המצוה כתיקונה והכשרה, אבל לגזור דבר המתנגד למצות התורה ואין בזה חיזוק לגוף המצוה זאת לא שמענו, וע' מ"ש האחרונים לישב שיטת הט"ז יו"ד סימן קי"ז דהיכי דמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים להחמיר ואיך יפרנס ענין ריבית ועיין ב"ח יו"ד סי' קנ"ט - עכ"פ עשה דד"ק דבבלה יובאו לא נאמרה בסיני כיון שתתנגד למצות התורה:
עוד יש מצות נביאים, במגילה, והלל, ושבות דמקח וממכר בשבת, ומעשר אילן וירק, וארבעה תעניות ובכללם תענית ט"ב, בכל אלו מבואר בקרא דלא נגזרו ונתקנו רק בזמן אחרון, קצתם, משום גדר הפרצו' הרחבות שנתהוו בימיהם וקצת מהם נעשו לזכר הן לימי טובה או לימי רעה שהיו לאבותינו בזמן מן הזמנים ובכל אלו אין נושא הענין סוכל כלל דנאמר דמזמן קדום יהלכו כל אלו אינם רק כשאר תקנות חז"ל ומפני זה צדקו דברי הירושלמי דשאל מד' חגי ומן הקבלה את מלקיני דהנה מבואר שם דרצה ללקות אותו רק מן קרא דעזרא דבימיו הותרה הרצועה ונתערבו זרע כשר בבנות הארץ ועמד עזרא וב"ד וגזרו להוציא כל נשים והנולד מהם ונראה דלא עשו זאת רק משום גדר וסייג כדי להפחיד ולאיים עליהם וא"כ שוב בכה"ג אינו רק כשאר תקנות חכמים ואין חומר מלקות על תקנות נביאים וחכמים והשיב ר' חגי כ' וכתורה יעשה אשר מורה בעליל דעזרא לא חידש או גזר זאת מהכרע דעתו מטעם משמרת דהנולד אינו בנו רק הוא ג"כ נובע מתורת משה דכתיב כי יסיר את בנך ועזרא וב"ד לא חדשו רק החזירו עטרת התורה ליושנה, ועל ד"ת בודאי לוקין עליהם אפילו אם לא נלמד רק דרך המדות המקובלות: