תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק ששי - שבועת הדיינין · דף מד
ה"ב בפרק האומנין מכאן לב"ח שקונה משכון ותסברא כו' ולא גרסי' לימא דר' יצחק תנאי היא וכן משמע קצת דאי גרסי' ליה צריך לומר דהאי דקאמר ותסברא לאו היינו האי דקאמר מעיקרא דבדרבי יצחק קמיפלגי וזה דוחק. וכן משמע עפה שכתבו התוס' ועוד דמסיק בסוף ותסברא אימור דאמר רבי יצחק כו' ומעיקרא פשיטא ליה דבשווי יודה ר"א משום דר' יצחק ואי גרסי' ליה לא שייך לאקשויי מסברת המקשה על סברת המתרץ מיהו מדברי הראב"ן ז"ל משמע בהדיא דגרסינן ליה:
במלוה צריך למשכון קמיפלגי פירש"י ז"ל להשתמש בו ומנכה מן החוב דמי שכירו' המשכון וקשה דאם כן בסיפא כשהלותו אלף זוז בשטר והניח משכון בידו אמאי מודה רבי אליעזר הא אכתי לאו מצוה קא עביד כיון דצריך למשכון ומשתמש בו ונהי דמעיקרא עשה מצוה שהלוהו בלא משכון מ"מ השתא מיהא לאו מצוה קעביד ומצוה ראשונה אזלא לה. ועוד דמשמע מפירש"י ז"ל דהלכה כרב יוסף כמ"ש התוספות ואם כן בפרק האומנין אמאי מסיק ש"ס אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי אליעזר לוקמא ככולי עלמא וכשאין המלוה צריך למשכון דמודי בה רבי אליעזר. ועוד דאי במשתמש במשכון ומנכה לו מן החוב איירי הרי לא גרע משוכ' כלי מחבירו ואמאי קאמר רבי אליעזר דישבע ויטול מעותיו ורבי עקיבא נמי אמאי קאמר יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון וכו' תיפוק ליה דשוכר הוי וקיימא לן דשוכר חייב בגניבה ואבידה ואין סברא לומר דר' אליעזר ור' עקיבא תרוייהו ס"ל דשוכר כשומר חנם דמי ועוד דמלוה צריך למשכון לא משמע כפירש"י ז"ל דלפירושו הוה ליה למימר במלוה משתמש במשכון קמיפלגי לכך נראה כפיר"ח ז"ל שכתבו התוספות שכל המלוה לחבירו על המשכון צריך למשכון קרי ליה כיון שלא רצה להלות לו בלא משכון ומה שהקשו התו' דאטו משום הכי לאו מצוה קעביד לאו קושיא היא דאע"ג דגוף ההלואה מצוה היא מיהו לקיחת המשכון לאו מצוה היא דפשטא דקרא דאם כסף תלוה בלא משכון איירי מדכתיב בחר הכי אם חבל תחבול שלמת רעך וכתיב נמי כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבט משמע דמצות הכתוב היא שילוה מתחילה בלא משכון אלא כשהגיע זמן הפרעון ואינו פורע לו אז צוה הכתוב שלא יהיה לו כנושה ולא יגוש אותו אלא יטול משכון מידו, והיינו דקאמר מר סבר לאו מצוה קעביד דלא דמי לשומר אבדה דהתם לקיחת האבדה מצוה היא לכך כשמתעסק בה לשוטחה ולנערה פטור מליתן לעני אבל לקיחת המשכון כיון דלאו מצוה הוא לפיכך כשמתעסק בו לשוטחו לא הוי עוסק במצוה. והשתא ניחא הא דקתני סיפא דברייתא אבל המלוה לחבירו אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו משום דאורחא דמלחא כשהלוהו בשטר שאין נותן לו משכון באותה שעה כמ"ש התו' אלא שלא בשעת הלואה איירי כשהגיע זמן הפרעון ולא פרע לו הניח משכון בידו ע"י ב"ד ולהכי אפי' ר"א מודה שאם אבד המשכון אבדו מעותיו דלקיחת המשכון באותה שעה מצוה הוי דכיון שכבר הגיע זמן הפרעון ולא פרע לו ראוי היה לנוגשו שיפרענו אלא דמצות הכתוב הוא שלא יגוש אותו ויטול משכון מידו כדי שימהר לבקש מעות לפרוע חובו כי מתבייש מה שבכל יום ויום מחזירין לו משכונו כמ"ש התוס' בפרק המקבל וכיון דאז לקיחת המשכון מצוה היא מה שאינו דוחקו לפרוע לכך כשמתעסק בו לנערו ולשוטחו עוסק במצוה הוא ואי אתי עניא לא בעי למיתב ליה: