תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק ששי - שבועת הדיינין
צריך לאתפושי חפצא בידיה כתבו התוספות תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא וי"ל דשבועת הדיינין שאני דמצוה היא דרמיא רחמנא עליה דנתבע שישבע דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהן וילפינן משבועה האמורה בתורה באברהם דבעי לאנקוטי חפצא בידיה כי היכי דליהוי אימת שבועה עליו טפי ויודה על האמת ולהכי אם השביעוהו בלא נטילת חפץ חוזר ומשביעו דשמא בלא חפץ היתה שבועה קלה בעיניו ועל ידי נקיטת חפץ יודה על האמת אבל שבועת העדות וביטוי ופקדון לאו מצוה נינהו אלא שאם נשבע עליה מעצמו או השביעו עליו אחרים מעצמן ושיקר בשבועתו צוה הכתוב שיביא חטאת או אשם על מה שחילל את השם ונשבע על שקר הלכך אפילו השביעו עליו בלא נקיטות חפץ מתחייב בחטאת ואשם כיון דמ"מ חילל את השם ונשבע על שקר וכי לא נטל חפץ בידו מאי הוי האי דיינא דאשבע בה' אלהי השמים נעשה כמו שטעה וכו' מדלא נקט בהדיא האי דיינא דאשבע בלא נקיטת חפץ נעשה כו' ועוד אמאי נקט בה' אלהי השמים משמע דקאי אמילתא דרב דאמר משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים וקאמר רבא האי דיינא דטעה במלתא דרב ומפרש לה לענין דבעינן שם המיוחד ה' אלהי השמים כדבעי למימר רבינא נעשה כמי שטועה בדבר משנה וחוזר ורב פפא נמי אמלתא דרב קאי דכיון דיליף רב הא דבעינן נקיטת חפץ משבועתו דאברהם ע"כ ספר תורה בעינן שהוא דבר המעולה מכל החפצים כי היכי דאברהם השביע את אליעזר במילה ולא השביעו בשאר חפצים דודאי כמה ספרים וכתבי הקדש היו לו לאברהם אלא לפי שמצות מילה היתה חביבה ומעולה בעיניו יותר מכל החפצים לפי שנצטער עליה כדפירש"י ז"ל ועוד דאע"ג דקיים אברהם אפילו עירוב תבשילין מ"מ לא נצטוה אלא על המילה וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה לכך היתה מצוה זו חביבה ומעולה בעיניו יותר מכל המצות הלכך אנן נמי חפץ המעולה מכל החפצים בעינן וקאמר רב פפא האי דיינא דטועה במלתיה וס"ל דבתפילין נמי סגי דמ"ש מצות מילה מ"ש מצות תפילין טועה הוא וחוזר דדוקא ס"ת ילפינן מאברהם כדפי':
דף לט
כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא מפרש לה בסמוך משום דנאמר בה לא ינקה ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה טעמים ונראה משום דאיתא בזוהר פרשת יתרו לא תשא רזא דא אוקמוה הברייא בגין הקב"ה כד שתיל עלמא אטבע גו תהומא צרורא חדא חקוקא בשמא דא ואטבע לגו תהומא. וכד מיין בעאן לסלקא חמאן רזא דשמא קדישא חקוקא עלה ההוא צרורא ותייבין ומשתקעין ומתהדרין לאחורא ובשעתה דאומין בני נשא אומאה דשקרא ההוא צרורא סלקא לקבלא לה לאיהי שקרא כדין ההוא צרורא דהוה סליק תב לאחורא ומיין אזלין ושטין ואתוון דההוא צרורא פרחן גו תהומא ואיתבדרן ובעאן מייא לסלקא לחפייא עלמא ולאהדרא ליה כמלקדמין עד א קב"ה חד ממנא יעזרי"אל די ממנא על שבעין מפתחין ברזא דשמא קדישא ועאל לגביה דההוא צרורא וחקק ביה אתוון א וכדין אתקיים עלמא ואהדרו מיין לדוכתייהו ועל דא כתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ע"כ וכיון דע"י שבועת שוא אתוון דהוא צרורא פרחין ואתבדרן ובעאן מיא לסלקא לחפייא עלמא אי לאו דזמין קב"ה לההוא ממנא לחקוק אתוון דשמא קדישא כמלקדמין לכך נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא מפני היראה פן יחזור העולם לתהו ובוהו על ידי כן:
אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני בסוף פרק שלישי פירש' דכוונת השבועה היתה לחזק מעמד הר סיני משום דאע"ג דישראל קבלו התורה מסיני ואמרי נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דבור בעלמא אכתי הוו מצו ליהדר בהו ולא היו ראוין לעונש ולכך השביען כי היכי דלא מצי תו למיהדר בהו ואם לא יקיימו התורה יענשו ולפי זה ניחא הא דנקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני ולא קאמר אין לי אלא אותן העומדין שם שהרי לאו בהר סיני היו עומדין באותה שעה אלא בערבות מואב אלא לפי שהשבועה היתה לחזק דבור נעשה ונשמע שאמרו בסיני שלא יחזרו בהן לכך נקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני:
ת"ל קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר נראה דדרשו הכי משום דקשיא להו קיימו וקבלו קבלו וקיימו מיבעי ליה שהרי הוצרכו לקבל תחילה קודם שהיו מקיימין לכך דרשו קיימו מה שקבלו כבר ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע הן ונראה לומר דלהכי כתיב קיימו וקבלו משום דתרגומו של שמיעה קבלה כמו וישמעו אחיו וקבילו אחוהי וקיימא הוא ל' עשייה כדפירש"י ז"ל בפ' אם בחקתי תלכו יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ועשיתם הרי קיום מצות אמור נמצא דקיימו וקבלו הוה ליה כמו עשו ושמעו רמז הוא לקדימת נעשה לנשמע שאמרו ישראל בסיני ואתי לאשמעי' דאע"ג שחזרו ישראל באותה שעה ממה שהקדימו נעשה לנשמע כשראו האש הגדולה ואיכא מודעה רבה לאורייתא אפ"ה בימי אחשורוש מאהבת הנס חזרו וקבלו עליהן דבור נעשה ונשמע שאמרו בסיני ולכך כתיב קיימו ברישא והדר וקבלו דהוה ליה כמו נעשה ונשמע כדפי' כדאיתא בפ' רבי עקיבא ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלים כו' אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אע"פ כן הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר וכתבו התוספות שם כפה עליהם ההר כגיגית אע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא היו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצתה בשמתם וכתבו עוד וא"ת מה הוצרכו לקבל בימי אחשורוש והלא כבר השבעינן משה על כך כדאמר הכא וי"ל דעל פי הדיבור היה והוי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס:
ותניא אמר ר"ש נראה דאיצטריך לאתויי הא דר' שמעון דלא תימא מולך שאני דעובדי כוכבים היא וחמירא טפי משבועה אבל בשאר עבירות לא ולהכי מייתי הא דר' שמעון דאמר אין לך משפחה שיש בה לסטים וכו' משמע דבשאר עבירות נמי נענשין וכי משני התם בדינא אחרינא וכו' צ"ל דגזירת הכתוב הוא דלענין זה שבועה חמירא טפי כי היכי דחמירא ספי לענין הא דנאמר בה לא ינקה:
מה איכא בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא בין צדיקים דמשפחתו וכו' צדיקים ורשעים דהכא לאו בעוברי עבירה ועושה מצוה איירי אלא אותן שמחפין עליו במשפחתו קרי להו רשעים שבמשפחתו דלאו בקורבה תליא מילתא כדאמר רבי שמעון אם הוא חטא משפחתו מה חטאת אלא לפני שבני משפחתו יש להן חלק בעבירה זו שמחפין עליו ולכך תרגם אונקלס ובסעדוהי ולא תרגם ובזרעותיה כמ"ש בעלמא ואותן שאין מחפין עליו במשפחתו קרי להו צדיקים שבמשפחתו ואע"ג דאמר רבי שמעון אין לך משפחה שיש בה לסטים שאין כולה לסטים כולה לאו דוקא נקט אלא רובה קאמר דרובה ככולה דמי ורשעים דעלמא היינו נמי אותן שהוו בידן למחות ולא מיחו וצדיקים דעלמא היינו אותן שלא היו בידן למחות בו וכי משני התם שיש בידו למחות ולא מיחו ה"ק התם ברשעים דעלמא איירי שיש בידן למחות אבל צדיקים דעלמא לא מיענשי בשאר עבירות לאפוקי גבי שבועה אפי' צדיקים דעלמא נמי מיענשי מדכתיב ע"כ תאבל הארץ ולהכי לא מצי לשנויי התם בדין הקל כדמסיק בסמוך כמ"ש התוס' משום דהוה משמע דהתם בין רשעים בין צדיקים בדין הקל והכא תרווייהו בדין חמור והא ליתא דהתם דוקא ברשעים שלא מיחו איירי והכא רשעים בדין חמור וצד קים בדין הקל והיינו דפריך מאי איכא בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא דע"כ צריך לחלק ביניהן דאי שוין הן א"כ קרא דושמתי אני את פני באי' ההוא ובמשפחתו למה לי השתא רשעים דעלמא דאית להו בההוא עבירה אלא כל דהוא מה שלא מיחו מיענשי רשעים דמשפחתו שמסעדין אותו ומחפין עליו לא כל שכן דמיענשי ומשני הוא בשאר עבירות בדיניה ורשעים דמשפחה לאו בדיניה דמעטינהו קרא מדכתיב והכרתי אותו מיהו בדין חמור נינהו כיון דמסעדין אותו ומחפי עליו ורשעים דעלמא כיון דלית להו אלא חלק כל דהו מה שלא מיחו לכך סגי להו בדין הקל וצדיקים דהכא והכא פטירי וגבי שבועה הוא ורשעים דמשפחה בדיניה כיון דליכא מיעוטא ורשעים דעלמא בדין חמור דעדיפי מרשעים דמשפחתו וצדיקים דהכא ודהכא כיון דלית להו חלק כלל בההוא עבירה סגי להו בעונש הקל מיהו בעונש הקל מיענשי מדכתיב גבי שבועה על כן תאבל הארץ וגו' והשתא מ"ש התוס' לעיל גבי ואין בשרך אלא קרובים ואע"ג דבפרק במה מדליקין נפקא לן מהאי קרא דבעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים אבל גדולים לא וכ"ש ממשפחתו לא היינו בנדרים אבל שבועה אפי' כל משפחתו נענשים וכו' נהי דקושטא הוא דנדרים קילי משבועות מ"מ בלאו הכי אתי שפיר דהא בעון נדרים בניו של אדם מתים כשהן קטנים היינו משום דבנים קטנים ברשות האב נינהו וכגופו דמו ולכך הם נענשים בחטאו אע"ג דאין מחפין עליו ולית להו חלק בעביר' אבל גדולי' דלאו ברשו' אביהן נינהו וכן כל משפחתו כיון דלאו ברשותו נינהו כל היכ' דלי' להו חלק בעביר' שאין מחפין לא מיענשי והכא דקאמר שנפרעין ממשפחתו במחפין עליו איירי כדפי' תנן שתי כסף כו' לאו משום דחסרה לה טענה דקס"ד דשוה כסף טעין ליה וקא"ל אין לך בידי אלא שוה פרוטה דהוי ליה הודאה ממין הטענה ולפ"ז כי קתני מתני' כיצד שתי כסף לי בידך וכו' לאו אמאי דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמתני' קאי דקתני הטענה ב' כסף וקאמר כיצד ב' כסף כו' לאשמעי' דהיינו כפירת טענה וכי משני מי סברת שוה קתני דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו כו' צ"ל דכיצד דקתני מתני' אמאי דסמיך ליה קאי דקתני ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור וקאמר כיצד כו' וכ"כ רבינו נסים ז"ל והשתא ניחא טפי הא דפריך בסמוך אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב כיון דרישא דוקא צריך לומר דכיצד דמתניתין אאם אין הודאה ממין הטענה קאי כדפי' וע"כ הא דקתני ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כדאית בה שיעור טענה איירי דהכי משמע לישנא דמתני' דקתני שבועת הדיינין הטענה שתי כסף כו' וקתני אם אין ההודאה ממין הטענה אע"ג דאיכא טענה שתי כסף פטור ועלה קתני כיצד פטרינן ליה אם אין ההודאה ממין הטענה אע"ג דאיכא שיעור טענה שתי כסף לי בידך כו' אלמא לא בעינן כפירת טענה שתי כסף ולפי זה מ"ש רבינו נסים בשם הרשב"א דלרב דבעי כפירת טענה שתי כסף אפשר נמי לפרושי כולה מתני' דדוקא קתני ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו והא דקתני שתי כסף לי בידך דחסרא ליה טענה ולא קתני דינר יש לי בידך משום דבעי למיתני סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב לאשמעי' דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודה בפרוטה דברים תמוהים הם דאי מתניתין דוקא קתני וכיצד דקתני אמאי דסמיך ליה קאי ע"כ צ"ל דלא בעינן כפירת טענה שתי כסף כדפי':
דף מ
שהכל דין מטבע אחת כתבו התוספות תימה הא שמעינן מרישא דקתני ההודאה שוה פרוטה ודוחק לומר דס"ד וכו' י"ל דהא דקאמר ש"ס ורב שהכל דין מטבע אחת לאו לפי המסקנא קאמר הכי אלא למאי דבעי למימר שוה קתני אבל למסקנא רב נמי כרבי אלעזר ס"ל דמפרש לה בשמענו בדינר מטבעות וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב ורב דבעי למימר שוה קתני ולא כתב ורב דאמר שוה קתני משמע דדוקא למאי דס"ד מוקי לה הכי והשתא ניחא דה"ק אא"ב שוה משום הכי חייב ואע"ג דמתוקמא בדוחקא דהשתא צריך לומר שהכל דין מטבע אחת ואשמעינן דלא תימה דגבי תביעת דינר זהב לא חשיבא הודאת פרוטה מ"מ אפשר מיהא לאוקמי מתני' בכי האי גונא אלא אי אמרת דוקא לא מיתוקמא מתניתין כלל דאמאי חייב:
מ"ט דכתיב לא יקום עד אחד באיש וכו' תימה והא לא יליף שום טעמא מהך דרש דלא יקום ולא מייתי ראיה אלא מברייתא דקתני כל מקום ששנים מחייבין אותו וכו' א"כ מאי איצטריך לאתויי הך דרשא הוה ליה למימר אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד כו' חייב דתניא כל מקום וכו' וי"ל דהא דקתני ברייתא כ"מ ששנים מחייבין כו' מדרשה דלא יקום יליף לה משום דקשיא ליה כיון דקרא לגופיה לא איצטריך דע"פ שנים עדים יקום דבר כתיב ולא איצטריך אלא למידק מיניה דקם הוא לשבועה א"כ ליכתוב רחמנא לדיוקא בהדיא כי יקום עד אחד באיש ונשבע אלא ודאי היקשא אתי לאשמעינן דמקשינן דיוקא דקם הוא לשבועה לגופיה דקרא דלא יקום עד אחד באיש דכל היכא דלא יקום עד אחד באיש אלא שנים דהיינו לחטאת ועון וממון וקם הוא לשבועה הא חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב וליכא למימר דנקט טענו בחטין והודה לו בשעורין לאשמעי' דפטור אף מדמי שעורין דעיקר מתני' דהכא רבותא דשבועות אתי לאשמעי' דומיא דשאר כולהו מילי דקתני להו מתני' וא"כ הוה ליה למיתני טענו חטין ושעורין כו' דהוה רבותא טפי דפטור:
הודה במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב שהנכסים שאין להן אחריות וכו' רישא וסיפא איצטריך סיפא אשמעינן זוקקין כדמסיק הכא עיקר והתם אגב גררא נסבה ואיידי דאיצטריך למיתני הודה במקצת כלים יחייב תני נמי הודה במקצת קרקעות דפטור דהכי אורחא למיתני דבר והיפוכו ורישא נמי איצטריך אע"ג דבהדיא תנן לקמן בפירקין אלו דברים שאין נשבעין עליהן הקרקעות מ"מ איצטריך למיתני שאם הודה בכלים וכפר בקרקעות או איפכא דפטור דלא תימא דוקא על כפירת קרקעות הוא דאין נשבעין בל הודה בקרקעות וכפר בכלים חייב לישבע על הכלים קמ"ל דאפי' הודאתן אינה מביאה לידי שבועה והתוס' כתבו הודה במקצת קרקע פטור איצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים ודבריהם תמוהים דהא סיפא איצטריך לאשמעינן זוקקין כדמסיק דהכא עיקר וליכא למימר דכתבו כן למאי דס"ד דהתם עיקר חדא דמשמעות הלשון שכתבו כן לפי האמת ועוד דלמאי דס"ד ליכא למימר דאיצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו בחטים ושעורים והודה לו בשעורים דל"כ תיקשי ליה רישא דמתניתין דקתני טענו חטים והודה לו בשעורים וכו' דבעי למידק מיניה הא טענו חיטין ושעורים והודה לו באחת מהן חייב ואי קשיא להו ליתני הודה במקצת כלים חייב וכו' ולא ליתני הודה במקצת קרקעות דפטור הא ודאי איכא למימר דתני ליה איידי דקתני הודה במקצת כלים דחייב כדפי' ועוד דא"כ אמאי כתבו דאיצטריך דלא תימא טעמא דרישא דפטור משום דהוי כטענו חטים כו' והא מסיפא שמעינן לה דטעמא משום דאין נשבעין קרקעות הוא מדקתני הודה במקצת כלים חייב מפני שהנכסים שאין להם אחריות זוקקין כו' אלמא טעמא דקרקעות משום דיש להן אחריות הוא ועוד היאך תיסק אדעתין דטעמא משום דהוי כטענו חטים וכו' והא מתניתין דלקמן קתני בהדיא דאין נשבעין על הקרקעות א"כ הכא נמי ודאי טעמא משום דאין נשבעין אקרקעות הוא:
דף מא
מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אע"ג דאיכא בינייהו טובא דמדאורייתא אין נשבעין על הקרקעות ועבדים ושטרות ומדרבנן נשבעין עליהן ומדאורייתא אין נשבעין אלא במודה מקצת ומדרבנן נשבעין אפי' בכופר הכל אפ"ה קמיבעי ליה מאי איכא בין מי שנתחייב לישבע שבועה דאורייתא לבין מי שנתחייב לישבע שבועה דרבנן. ובטור ח"מ סי' פ"ח כתב בשם הרב ישעיה דבשבועת היסת נמי בעינן כפירת שתי כסף וכתב הב"י שם בשם המפרשים דהכי מסתברא מדלא הזכירו חילוק זה כשהזכירו החילוקים שבין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ונראה דלאו ראיה היא דכל מילי דלא חיילא עלייהו שבוע' דאורייתא לא שייך להזכיר:
מאי איכא בין שבועה דאורייפא לשבועה דרבנן אע"ג דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואיכא למימר דליכא בינייהו מ"מ קמיבעיא ליה כיון דנקט רב נחמן דמשביעין אותו שבועת היסת ולא קאמר אעפ"כ משביעין אותו מ"ט חזקה כו' משמע דה"ק נהי דפטור הוא משבועת התורה אפ"ה שבועת היסת דרבנן משביעין אותו לכך קבעי כיון דמ"מ קמישתבע מה לי שבועה דאורייתא מה לי שבועת היסת דרבנן:
ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ואמרי בדרבנן לא נחתינן לנכסיה תימה דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזלה אלא מפני דרכי שלום אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתינן לנכסים כמ"ש התוס' וי"ל דהא דקאמר מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום לאו למימרא דלית ביה גזל מעליא אלא מפני דרכי שלום דמה לי טעמא דדרכי שלום מה לי טעמא אחרינא דכיון דתיקנו רבנן למיהוי גזל גזל מעליא הוא אלא ה"ק מציאת חש"ו יש בהן גזל וטעמא דמלתא משום דאע"ג דלית להו זכייה אפ"ה תיקנו רבנן למיהוי גזל מפני דרכי שלום. ור' יוסי אומר יש בהן משום גזל גמור פי' מהך טעמא דדרכי שלום גזל גמור הוא והיינו דמפרש רב חסדא דלאו גזל גמור דאו' קאמר אלא גזל גמור מדבריהם כלו' מפני דרכי שלום וקאמר למאי נפקא מינה כיון דבין למר ובין למר גזל הוא מדבריהם דהיינו מפני דרכי שלום א"כ מאי נפקא מינה בין גזל גמור מפני דרכי שלום לבין גזל סתמא מפני דרכי שלום וקאמר להוציאו בדיינין דר' יוסי סבר דכל דתיקון רבנן מוציאין בדיינין לכך אית ליה דגזל גמור הוא ורבנן סבירא להו דכל דתיקון רבנן אין מוציאין בדיינין ולכך אית להו דלא הוי גזל גמור אלא גזל סתמא מיהו טעמא דדרכי שלום בין למר בין למר טעמא מעליא הוא:
איכא בינייהו מיפך שבועה וכו' כתבו התוכפות בשם סדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה המחויב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אסי דמפכינן אכנגדו ותימה דאם כן מאי קאמר בדאורייתא לא מפכינן שבועה והא בהדיא תנן לקמן בריש פרק כל הנשבעין דאם הנשבע חשוד נשבע התובע ונוטל אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ומר בר רב אשי נמי מאי קמ"ל מתני' היא:
תיובתא דשמואל כתבו התוספות דשמואל ה"ק מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו כו' כי אמר נמי פרעתיך ביני לבין עצמי נאמן במגו וכן משמע מדקאמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכו לומר פרעתיך כו' ואי לאו דאית ליה לשמואל דכי אמר נמי פרעתיך ביני לבין עצמי נאמן במגו אם כן מנא ליה לאפלוגי עליה דרב אסי דלמא רב אסי נמי ס"ל הכי דיכול לומר פרעתיך בפני פלוני וכו' דהא לא איירי מהך מילתא מידי אלא צ"ל דכיון דיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו לה' כי אמר נמי פרעתיך ביני לבין עצמי נאמו במגו והיינו דפליג עליה. ומ"ש התו' דלפ"ז צריך לדחוק דפליגי רב פפא ושמואל בדברי ר' יהודה בן בתירא ועוד יש לתמוה מנ"ל לש"ס לפרש דברי שמואל כך מאחר דרב פפא לית ליה האי סברא לגירסת רב אלפס דגריס במילתא דרב פפא ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן לא קשה מידי דלרב פפא דלא מהימן ודאי ליכא מגו ואיהו כת"ק דרבי יהודה בן בתירא ס"ל אבל לשמואל ורבי יהודה בן בתירא דאמרי יכול לומר פרעתיך בפני פלוני וכו' כי אמר נמי פרעתיך ביני לבין עצמי פשיטא דנאמן במגו והיינו דקאמר תיובתא דשמואל מיהו לישנא דנקט רבא בסמוך דלהכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה לא אתי שפיר לגי' רב אלפס ז"ל דמשמע דס"ל לרבא דכי א"ל סתמא כי פרעתין פרע לי בעדים מצי למידחייה ולמימר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם ואם כן אמאי קא' רב פפא משמיה דרבא דאינו נאמן ועיין בדברי רב אלפס ז"ל. ועוד יש לדקדק דהוה ליה לשמואל למימר דיכול לומר פרעתיך בפני עדים והלכו להן למדינת הים מדקאמר יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן כו' משמע קצת דדוק' בכה"ג דמייחד להו לעדים בשמותן שהן עתידין נחזור ולכך נאמן משום דמירתת ולא משקר אבל כשאינו מייחד עדים או מייחד להן ומתו אינו נאמן כיון דלא מירתת וכן דעת הרשב"א ז"ל ולפי זה אין כאן מגו דניחא ליה טפי למימר פרעתיך ביני לבין עצמי דאז לא מירתת ממה שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן שמא יחזרו ויכחישוהו:
דף מב
א"ל לאו אתורי יהבת לי פירש"י ז"ל לקנות מהן שוורים לשחיטה למחצית שכר ותימה דהא קיימא לן הנותן לחבירו למחצית שכר אינו רשאי להוציאן לצרכו כדאיתא בהמקבל רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא וכו' דלא למישתי ביה שיכרא וכ"כ הטור י"ד סי' קע"ז וא"כ היאך הוה מצי למימר ליה סטראי נינהו שעל חוב אחר נתנן לו כיון דאינו רשאי למיעבד הכי דלאו של המקבל נינהו אלא של הנותן. והרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מלוה כתב אמר לו הלוה והלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממנו הוא ואתא גבית דמי בשרו וכו' ולפי זה אתי שפיר ונראה דלא הוה גריס לאו אתורי יהבית לי אלא אלו תורא יהבת לי ולספרים שלנו צ"ל שנתן לו דמים לקנות שוורים להרויח לעצמו ולא למחצית שכר וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל:
בבא בטענת אביו ורבי אליעזר בן יעקב היא פירש"י ז"ל וקטן הבא בטענת אביו לא גרע מטענת עצמו דהכא ולא הוצרך לפרש כן דהך אוקימתא דר' אליעזר בן יעקב היא אכתי לא אסיק לה עד לבסוף דמסיק דפליגי נמי בקטן הבא בטענת אביו לפירש"י ז"ל ובדרבה פליגי וה"ק מתני' בבא בטענת אביו דהוי נתינה בגדול ואי משום דהוי משיב אבדה ר' אליעזר בן יעקב היא דסבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז ולא הוי משיב אבל כרבנן לא אתיא דנהי דהוה נתינה בגדול מ"מ לדידהו פטור משום דהוה כמשיב אבידה דאי בעי כפר הכל כיון דבנו מעיז ולפ"ז הא דקאמר ור"א בן יעקב לית ליה כו' הוא כמו והוינא בה דש"ס מסיים לה ואזיל ומפרש לאוקימתא דר"ח בן יעקב היא אח"כ מצאתי שכך פירש"י ז"ל בפ' הניזקין אמילתא אחריתי:
קמן והאמרת אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן פירוש וכיון דאין נשבעין על טענתו כשבא בטענת עצמו כשבא נמי בטענת אביו מאי הוי לה דהוי נתינה בגדול אכתי ליפטור משום דהוי כמשיב אבידה דטענתו כמאן דליתא וכהודה מעצמו בלא תביעה דמי וכ"כ מהרש"ל ותימה כיון דטענת קטן לאו כלום הוא כי מסיק בסמוך בדרבה קמיפלגי ופירש"י ז"ל ולעולם בטוענו קטן אכתי תקשי אמאי מיחייב רבי אליעזר בן יעקב והא קטן כמאן דליתא דמי וליכא טענה ולא שייך נמי למימר דאינו מעיז בפניו. ועוד דלפירושו עיקר חסר ועוד קשה דמאי סלקא אדעתיה דמשני מעיקרא טענת עצמו והודאת אחרים וכי לא ידע דאיכא למיפרץ כולהו נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו. ונראה כמ"ש התו' בפ"ב דכתובות ובהניזקין דהא דמסיק אלא בדרבה קמיפלגי ה"ק לעולם בגדול איירי והא דקרי ליה טענת עצמו משום דפליגי בדרבה דלרבנן סברי דבבנו מעיז טענת עצמו היא והכא קאמר רבי אליעזר פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבים טענת עצמו אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים היא. ולעיל נמי דמוקי רב הא דתנן אבל נשבעין לקטן בבא בטענת אביו לאו בקטן ממש איירי אלא בגדול וקריה ליה קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא. והשתא ניחא דמעיקרא נמי כי משני טענת אחרים והודאת עצמו אהא דרבה סמיך דסבירא ליה דטעמא דמודה מקצת ישבע ולא הוי כמשיב אבידה משום דהודאתו דלאו כמודה מעצמו דמי אלא כמודה ע"י אחרים כיון דלא מצי להעיז פניו בפני בעל חובו והיינו דמשני טענת אחרים והודאת עצמו דדוקא בפניו אמרינן דאינו מעיז אבל בבנו מעיז לרבנן ולכך הודאה דהכא חשובה כהודה מעצמו והמקשה לא אסיק אדעתיה הא דרבא ולכך פריך כולהו נמי כו' ומשני אלא בדרבה בה קמיפלגי ובלאו ה"נ צ"ל דמעיקרא אהא דרבה סמיך מדקאמר לעולם גדול ואמאי קרי ליה קטן כו' ואי לאו דסמיך אהא דרבה תיקשי ליה אתאי נקט רב בשטענו קטן כיון דבגדול איירי ה"ל למימר בהדיא בשטענו גדול או בשטענו בנו סתמא דמאי קמ"ל רב ומאי נ"מ בהא דגדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא אלא צ"ל דמעיקרא נמי כי קאמר לעולם בגדול אהא דרבה סמיך דפליגי אם אדם מעיז בבנו אם לאו כדמסיק והשתא ניחא דנקט רב בשטענו קטן דאתי לשנויי הא דקרי ליה טענת עצמו כיון דבגדול תובעו איירי לכך קאמר כשטענו קטן כלומר נהי דגדול תובעו כיון דמילי דאבוה נינהו כקטן דמי ומעיז פניו והוי כמו טענת עצמו אלא דהמקשה לא אסיק אדעתיה הא דרבה ולכך פריך אי הכי טענת אחרים היא ומשני טענת אחרים והודאת עצמו כדפירשתי דהודאה דהכא חשובה כפודה מעצמו כיון דבבנו מעיז ואכתי לא הוה אסיק לדעתיה ופריך ליה כולהו נמי טענת אחרים וכו' עד דמפרש ליה בהדיא דבדרבה פליגי וה"ק אלא כל הנך שינויא לאו כדקא ס"ד אלא בדרבה קמיפלגי:
ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה אף ע"ג דידע הא דרב הונא דאמר בסמוך חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש יש לומר דקא סלקא דעתיה דהא דקאמר להקדש ליפרע מנכסי הקדש כשמת המקדיש איירי או שאינו לפנינו דלא שייך קנוניא ולכך פריך תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי וכו' דכי היכי דאין נפרעין ממשועבדים להדיוט כשאין הלוה לפנינו אלא בשבועה דחיישינן שמא שטר פרוע הוא הכי נמי אין נפרעין ממשופבדים לגבוה כשאין המקדיש לפנינו אלא בשבועה שמא פרוע הוא ומשני ס"ד אמינא הדיוט הוא כו' מתני' אתי לאשמעינן דאע"ג דהמקדיש לפנינו וא מר שאינו פרוע הוא אפ"ה צריך לישבע דחיישינן לקנוניא דאי מהתם סד"א הדיוט הוא דאין גובין ממשעבדי אלא בשבועה אע"ג דמודה ליה שאינו פרוע משום דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש לא קמ"ל ולכך פריך והא"ר הונא כו':
דף מג
אבל א"ל בית זה מלא ידיעה טענתיה וס"ל מתניתין דקתני דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה כו' טעמא משום דכי היכי דליהוי ידיעה טענתיה הלכך כי א"ל בית זה מלא כיון דידיעה טענתיה אע"ג דליכא דבר שבמדה נשבעין ורבא ס"ל דאע"ג דידיעה טענתיה אין נשבעין אלא על דבר שבמדה כו' וטעמא מא משום דדבר המסויים בעינן כמ"ש התוס' א"נ אית לה שום טעמא אחרינא:
מאי לאו לאתויי בית זה מלא וא"ת ודלמא לאתויי בית סתם דאכתי לא תני ליה כמ"ש התוס' וע"ק אמאי תני זה הכלל הא לא שייך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו אע"ג דלמאי דמוקי לה במנורה של חוליות ניחא כמ"ש התוספות מ"מ למסקנא דאמר שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה כו' לא אתי שפיר והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא מייתי אלא מסקנא דהואיל ויכול לגוררה. ונראה לפרש מדקתני ברייתא מנורה בת עשרה ליטרין יש לי בידך אין לך בידי אלא בת חמשה ליטרין חייב ולא קתני מנורה עבה יש לי בידך אין לך בידי אלא דקה חייב דהוה רבותא טפי ע"כ צריך לומר דלא מחייב אלא דוקא בכי האי גונא דידיעה טענתיה אבל מנורה עבה ודקה אף על גב דהודה לו מה שטענו הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על מנורה דקה אפ"ה פטור כיון דלא ידיעה טענתיה לכך קאמר מאי לאו לאתויי בית זה מלא ואתי לאשמעינן דאע"ג דבבית זה ידיעה טענתיה והודה לו מה שטענו אפ"ה פטור כיון דליכא דבר שבמדה אבל בית סתם לא מצי לאתויי דכיון דבבית סתם לא ידיעה טענתיה לא איצטריך לאתויי ליה בזה הכלל דמדקתני מנורה בת עשרה ליטרין וכו' ולא קתני מגירה עבה ודקה שמעינן לה דכל היכא דלא ידיעה טענתיה דפטור אע"ג דהודה מה שטענו והשתא י"ל דכליו של דבר אסיפא קאי דלא קתני מנורה עבה ודקה וקתני בת עשרה ליטרין וכו' לאשמעינן דבעינן הודה לו מה שטענו ובעינן נמי דליהוי ידיעה טענתיה וע"ז קאמר כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה כו' כלומר דלא סגי לן בהנך תרתי דתלת מילי בעינן דאע"ג דה דה לו מה שטענו וטענתו ידיעה אפ"ה לא מחייב אלא על דבר שבמדה וכו' ומנורה בת י' ליטרין אית בה תלת מילי לכך מחייב ואי לאו דקתני כללו של דבר ה"א דבתרתי מילי סגי כדפירשת:
אמר שמואל ארישא נראה דבסיפא נמי איכא נפקותא היכא שהמלוה רוצה להפך השבועה על הלוה והלוה רוצה בכך דאע"ג דשבועה דאורייתא לא מהפכינן היכא ששניהם רוצים מהפכינן כמ"ש הטור בסי' פ"ז בשם רב אלפס ז"ל ובכה"ג אפי' שניהם רוצים לא מהפכינן שמא יוציא הלה את הפקדון והוי שבועה לבטלה וחילול השם לפי פיר"ח ז"ל ושמא משום הכי לא קתני מי נשבע וכו' ברישא לאשמעינן דבסיפא נמי איכא נפקותא וכן לרב אשי דמפרש מי נשבע תחילה איכא נפקותא בסיפא שאם הפך מלוה את השבועה על הלוה מרצונו מלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו:
דף מד
ה"ב בפרק האומנין מכאן לב"ח שקונה משכון ותסברא כו' ולא גרסי' לימא דר' יצחק תנאי היא וכן משמע קצת דאי גרסי' ליה צריך לומר דהאי דקאמר ותסברא לאו היינו האי דקאמר מעיקרא דבדרבי יצחק קמיפלגי וזה דוחק. וכן משמע עפה שכתבו התוס' ועוד דמסיק בסוף ותסברא אימור דאמר רבי יצחק כו' ומעיקרא פשיטא ליה דבשווי יודה ר"א משום דר' יצחק ואי גרסי' ליה לא שייך לאקשויי מסברת המקשה על סברת המתרץ מיהו מדברי הראב"ן ז"ל משמע בהדיא דגרסינן ליה:
במלוה צריך למשכון קמיפלגי פירש"י ז"ל להשתמש בו ומנכה מן החוב דמי שכירו' המשכון וקשה דאם כן בסיפא כשהלותו אלף זוז בשטר והניח משכון בידו אמאי מודה רבי אליעזר הא אכתי לאו מצוה קא עביד כיון דצריך למשכון ומשתמש בו ונהי דמעיקרא עשה מצוה שהלוהו בלא משכון מ"מ השתא מיהא לאו מצוה קעביד ומצוה ראשונה אזלא לה. ועוד דמשמע מפירש"י ז"ל דהלכה כרב יוסף כמ"ש התוספות ואם כן בפרק האומנין אמאי מסיק ש"ס אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי אליעזר לוקמא ככולי עלמא וכשאין המלוה צריך למשכון דמודי בה רבי אליעזר. ועוד דאי במשתמש במשכון ומנכה לו מן החוב איירי הרי לא גרע משוכ' כלי מחבירו ואמאי קאמר רבי אליעזר דישבע ויטול מעותיו ורבי עקיבא נמי אמאי קאמר יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון וכו' תיפוק ליה דשוכר הוי וקיימא לן דשוכר חייב בגניבה ואבידה ואין סברא לומר דר' אליעזר ור' עקיבא תרוייהו ס"ל דשוכר כשומר חנם דמי ועוד דמלוה צריך למשכון לא משמע כפירש"י ז"ל דלפירושו הוה ליה למימר במלוה משתמש במשכון קמיפלגי לכך נראה כפיר"ח ז"ל שכתבו התוספות שכל המלוה לחבירו על המשכון צריך למשכון קרי ליה כיון שלא רצה להלות לו בלא משכון ומה שהקשו התו' דאטו משום הכי לאו מצוה קעביד לאו קושיא היא דאע"ג דגוף ההלואה מצוה היא מיהו לקיחת המשכון לאו מצוה היא דפשטא דקרא דאם כסף תלוה בלא משכון איירי מדכתיב בחר הכי אם חבל תחבול שלמת רעך וכתיב נמי כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבט משמע דמצות הכתוב היא שילוה מתחילה בלא משכון אלא כשהגיע זמן הפרעון ואינו פורע לו אז צוה הכתוב שלא יהיה לו כנושה ולא יגוש אותו אלא יטול משכון מידו, והיינו דקאמר מר סבר לאו מצוה קעביד דלא דמי לשומר אבדה דהתם לקיחת האבדה מצוה היא לכך כשמתעסק בה לשוטחה ולנערה פטור מליתן לעני אבל לקיחת המשכון כיון דלאו מצוה הוא לפיכך כשמתעסק בו לשוטחו לא הוי עוסק במצוה. והשתא ניחא הא דקתני סיפא דברייתא אבל המלוה לחבירו אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו משום דאורחא דמלחא כשהלוהו בשטר שאין נותן לו משכון באותה שעה כמ"ש התו' אלא שלא בשעת הלואה איירי כשהגיע זמן הפרעון ולא פרע לו הניח משכון בידו ע"י ב"ד ולהכי אפי' ר"א מודה שאם אבד המשכון אבדו מעותיו דלקיחת המשכון באותה שעה מצוה הוי דכיון שכבר הגיע זמן הפרעון ולא פרע לו ראוי היה לנוגשו שיפרענו אלא דמצות הכתוב הוא שלא יגוש אותו ויטול משכון מידו כדי שימהר לבקש מעות לפרוע חובו כי מתבייש מה שבכל יום ויום מחזירין לו משכונו כמ"ש התוס' בפרק המקבל וכיון דאז לקיחת המשכון מצוה היא מה שאינו דוחקו לפרוע לכך כשמתעסק בו לנערו ולשוטחו עוסק במצוה הוא ואי אתי עניא לא בעי למיתב ליה: