תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק שלישי - שבועות שתים · דף כט
אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב נראה דכולהו הנך דמתני' איצטריך למיתני אמר על העמוד של אבן כו' אשמעינן דאף ע"ג דהעמוד מצוייר והרי הוא כעין של זהב אפ"ה כיון שניכר לשלשה בני אדם ליכא למימר דטעה והוי שבועת שוא ולכך נקט עלה ע וד של אבן ולא קתני אמר על אבן שהוא זהב משום דאורחא הוא לצייר את העמוד כדפי' לעיל. וכן על האיש שהוא אשה וכו' איירי נמי בכי האי גונא שפניו דומין לפני אשה וכן איפכא אפ"ה כיון דניכרין לשלשה בני אדם הוי שבועת שוא. ובנשבע על דבר שאי אפשר נמי אשמעינן דאף על גב דחזא ציפורא רבא ואיכא למימר דאסיק שמיה גמלא כדאמר בש"ס. וכן בנחש אע"ג דראה נחש משונה משאר נחשים שהיה טרוף מאוד קרוב לגבו כמ"ש התוספות א"ה כיון דאי אפשר להיות גבו טרוף הוי שבועת שוא. וכן בשבועה שלא נעידך אשמעינן דאף על גב דאין כוונתן לבטל את המצוה אלא שאין רוצין להעיד לו מחמת שנאה וכיוצא בו אפ"ה כיון דלא אפשר שלא תתבטל המצוה בכך הוי שבועת שוא. והשתא ניחא הא דקתני מתניתין הך מילתא דשבועה שלא נעידך גבי דבר שאי אפשר ולא קתני לה בתר הכי גבי נשבע לבטל את המצוה אלא משום דנשבע לבטל את המצוה איירי שנתכוין לבטל את המצה והיינו דקתני נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא לטול לולב וכו' אתי לאשמעינן דלא הוי שבועת שוא אלא בכי האי גונא שנשבע לבטל המצוה לאפוקי נשבע שלא לישב בצל דכיון דאין כוונתו לבטל המצוה חיילה השבועה איידי דחיילה אשאר ימים ואסור לישב בסוכה וכן נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח דלא הוי נשבע לבטל את המצוה אא"כ אמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח:
תני שבועה שראיתי בפרק ארבע נדרים דקתני נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין ומוקי לה אביי נמי באומר שבועה שראיתי פריך א"ה מאי למימרא משום דהתם דינא אשמעינן דשבועת הבאי אסורין לכך פריך שפיר דכיון דלא אפשר הוא פשיטא אבל מתני' דהכא לאו דינא אתי לאשמעינן אלא פירושא קמפרש איזהו שבועת שוא האמור בתורה לכך לא מצי פריך הכי וא"ת לרבא דמוקי מתני' באומר יאסרו כל פירות עלי אם לא ראיתי כו' אמאי נקט לה בכה"ג ולא קתני שנשבע בהדיא שבועה שראיתי גמל פורח וכו' וי"ל איידי דנקט במתני' דפרק ארבע נדרים קונם אם לא ראיתי דלא מצי למנקט התם בענין אחר תני נמי הכא אם לא ראיתי. ונראה דלהכי בסמוך כי משני ש"ס לכשגבו טריף לא פריך וליתני טרוף כדפריך התם ולישני נמי דנפקא מינה למקח וממכר ועוד דלכאורה נראה דהכא לא מצי לשנויי הכי דא"כ מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא אלא ל דאיידי דנקט בנדרים כקורת בית הבד תני נמי הכא כקורת בית הבד:
באומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם כתבו התוספות דטעמא דנדרי הבאי מותרין לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו ותימה דרישא דמתניתין דקתני איזהו שבועת שוא וסיפא דמתני' נמי קתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות וכו' משמע דאשבועת שוא הכתוב בתורה קאי וקתני אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד משמע דשבועת הבאי אסור מדאורייתא:
בשהשביע משה את ישראל כתבו התוס' ק"ק מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עובדי כוכבים כמו כן י"ל דאף ע"ג דקבלו ישראל את התורה ואמרו נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דיבור בעלמא הוו מצו למיהדר בהו ואם לא היו מקיימין את המצות לא היו ראויין לעונש לכך השביען ע"כ דאז אין יכולין לחזור בהן ואם לא יקיימו המצות יענשו:
מצות ציצית כתבו התוספות הא דשבק עובדי כוכבים ומזלות וכו' משום דבלשון בני אדם וכו'. ועוד נראה דאתי לשנויי נמי דלא תיקשי ולימא להו קיימו כל התורה וכל המצוק אבל השתא ניחא דה"א עכו"ם ומצות ציצית וכה"ג אית' בנדרים דפריך ש"ס ולשבע יתהון דמקיימיתון תורה ומצות ומשני תורה משמע תורת המנחה ומצות משמע מצות המלך:
דוקיא דמתניתין המ"ל דלא תימא מתני' לא זו אף זו קתני לא זו מאי עצמו אלא אפי' מפי אחרים דומיא דבאנשים ונשים בקרובים וברחוקים וכו' ואמר אמן דקתני אורחא דמלתא נקט וה"ה אם לא אמר אמן נמי חייב קמ"ל מדלא קתני להו מפי עצמו ומפי אחרים גבי הדדי כדקתני באנשים ובנשים וכו' ש"מ דדוקא קתני למידק מיניה מפי עצמו חייב אבל מפי אחרים פטור והא דאמר אמן וכו':