תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק שלישי - שבועות שתים
וקאמר לא אכילנא ולא אכילנא דוקא בכי האי גונא דכיון דקאמר מעיקרא לא אכילנא כי משתבע בתר הכי ואחר שבועה שאוכל לך מסתמא אלא אכילנא דאמר מעיקרא קא משתבע אבל מסרבין בו לאכול והוא משתבע מיד ואחר שבועה שאוכל לך נשבע שיאכל עמו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ש או שהיה מסרב בו לאכול אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך ואע"ג דפשוט הוא כתבתי זאת משום דבשלחן ערוך בהלכות שבועות ס"ט רל"ז כתב ויש מי שאומר שאם הפציר בו תחילה שיאכל עמו ואמר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו והיינו דעת הרמב"ם ז"ל וצריך לומר דאיירי שהיה נמנע מעיקרא ואמר לא אכילנא דאי לאו הכי אדרבא צריך שיאכל עמו ושמא טעות סופר הוא וצריך להגיה והוא נמנע ואמר שבועה וכו' א"נ אלישנא דהפציר בו סמיך דאין לשון הפצרה בפחות משנים ושלשה פעמים וכיון דהפציר בו כ"כ מסתמא מעיקרא לא אכילנא לא אכילנא קאמר ליה:
מהו דתימא לישנא הוא דאתקיל ליה כתבו התוס' וא"ת נשייליה מה היה בדעתו וי"ל כגון שאמר שבועתו וכו' משמע בהדיא דסבירא להו דאע"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי לומר אלא שאוכל לך מהימנינן ליה וגדולה מזאת כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות שאם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה וכתב עליו שם בכסף משנה דתוספתא היא בפ' שביעי דטהרות נאמן ע"י עצמו כיצד א"ל נדרת ואומר תנאי היה בלבי שומעין לו ואיתא בת"כ כיוצא בו א"ר מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. והרא"ש ז"ל בפ"ב דנדרים כתב דה"ק מהו דתימא לישנא הוא דאיתקיל ליה שהיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהימנינן ליה קמ"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי משמע דס"ל שאין האדם נאמן לומר כך וכך היה בלבי ולא לכך נתכוונתי וכן משמע ממ"ש הרא"ש בפ"ג דנדרים גבי הא דתנן הנודר מרואי החמה אסור אף מסומין שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותו וכתב שם בש"ס מפרש מדלא קאמר מן הרואין נתכוונתי לא צייתינן ליה דלא נדר איניש אדעתיה דנפשי' היכא דאיכא שינויא כדאמר לעיל גבי איסקונדרי משמע נמי דס"ל שאין האדם נאמן לומר כך וכר נתכוונתי וקשה לפירושו דבתוספתא דלעיל משמע בהדיא שהאדם נאמן ע"י עצמו לומר כך וכך היה. לכך נראה כדברי התוס' והרמב"ם ז"ל ובש"ע סי' רי"ז כתב נדר מרואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין אלא למי שהרמה רואה אותו וכתב שם בהג"ה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני הואיל והלשון ודאי כך הוא והיינו דעת הרא"ש ז"ל אבל דעת הרמב"ם והתוס' עיקר ואין ראיה מאסקונדרי דאין ענין אסקונדרי לזו כלל אבל בין שאוכל לך לבין שאי אוכל לך וכן בין רואי החמה לבין רואין ואפי' בין שלא אצא לבין שלא אוכל עביד איניש דטעי לכך נאמן:
איסור איסר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כו' כתבו התו' דר"ת מפרש ואם לאו שלא התפיסו באחר אלא אמר איסר ככר זה עלי ועוד נראה דהכא קאמר ואיסור של איסר זה היינו דוקא אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כלומר שהתפיסו בככר שנשבע עליו כבר דאז הוה ליה כמוציא עתה שבועה מפיו על ככר זה דשבועה קמייתא הדרא נמי על זה הככר וחייב ואם לאו שלא התפיסו בככר שנשבע עליו אלא התפיסו בדבר שאסור מן התורה כגון שאומר ככר זה יהא כחזיר או כככר של עכו"ם פטור כדתנן ברפ"ב דנדרים ואלו מותרין כבשר חזיר כעכו"ם וכו' וכדאמר שמואל בסמוך והוא שנדור ובא מאותו היום:
ביום שמת בו אביו מכאן נראה קצת סמך למנהגנו מה שנוהגין להתענות יום שמת בו אב או אם כמ"ש בהגהת ש"ע סי' ת"ב בי"ד:
ומה שאין האוזן יכולה לשמוע נראה דלכך נקט לה משום דכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ודרשינן לה להא דזכור ושמור שנאמרו בדבור אחד ונשמע לשתי דברות:
כשם שלוקה על שוא כו' פירש"י ז"ל ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא וכו' ולפי גירסא זו נראה דלא גרסינן בסמוך פשיטא האי לאו והאי לאו אלא גרסי' פשיטא מהו דתימא וכו' וכן משמע מפירש"י ז"ל ולא גרסי' נמי למאי הלכתא מיבעי ליה אלא למאי הלכתא ותו לא:
דף כא
אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דברו הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ש כתב דבין אכלתי ולא אכלתי ובין אוכל ולא אוכל עובר בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר והיינו דלא כרב דימי ולא כרבין וכתב הריב"ש בתשובה דס"ל להרמב"ם דהא דקאמר אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל אף בבל יחל קאמר וכן משמע דהא דלא תשבעו בשמי לשקר אשבועת ביטוי קאי ועיקר שבועת ביטוי באוכל ולא אוכל איירי דכתיב להרע או להטיב:
ה' הוא דאינו מנקה אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו לכאורה תימה דא"כ אין חילוק בין חייבי שבועות לשאר חייבי לאוין דשאר חייבי לאוין נמי כשמלקין אותן מנקין אותן וכשאין מלקין אותן כגון דליכא עדים או בזמן הזה ב"ד שלמעלה אין מנקין אותן ומקבלין עונש מן השמים וכיון דאין הפרש ביניהם אמאי כתב רחמנא כי לא ינקה ה' גבי שבועה טפי מבשאר חייבי לאוין וי"ל דשאר חייבי לאוין אין נענשין אלא עונש אחד דהיינו בב"ד שלמטה ע"י מלקות או בב"ד שלמעלה בשאין מלקין אותן אבל חייבי שבועות כיון דחמירי נענשין בב"ד שלמטה ובב"ד שלמעלה בב"ד שלמטה במלקות ובב"ד שלמעלה בייסורין ושאר עונשין וכשאין מלקין אותן נענשין בב"ד שלמעלה כפלים ולהכי כתיב גבי שבועה כי לא ינקה ה' דאע"ג שכבר לקה אינו נקי מב"ד שלמעלה והא דקאמר אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו לאו דמנקין אותו מדין ב"ד שלמעלה קאמר אלא מדין ב"ד שלמטה קאמר דמנקין אותו מעונש המוטל עליו כשאין מלקין אותו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה"ש שכתב אע"פ שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכו' אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר כי לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחילל. והראב"ד ז"ל השיג שם עליו מהא דאמרי' בשמעתין דב"ד של מטה מנקין אותי וצ"ל כדפי' וכי האי גונא כתב בכסף משנה שם דלאו נקיון גמור קאמר ובספר הבתים כחב דמלקין אותו להיות כשר לעדות אבל מעון חילול השם אינו מנקה ע"כ:
דף כב
והרי הקדש כתבו התוספות תימה דמאי פריך נימא דמתניתין ה"ק היכן מצינו מדבר מביא קרבן על דבור בלא שום מעשה שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה כגון שבועה שאוכל ולא אכל אבל הקדש וכו' נראה דלאו קושיא היא דש"ס דייק דלאו אשבועה שאוכל ולא אכל קאמר ליה מדנקט שזה מדבר ומביא קרבן משמע דקאי אשבועה בלא אוכל ואכל דאיירי ביה דומיא דרישא דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב שזה חייב והתם ע"כ שזה חייב אשבועה שלא אוכל ואכל דאיירי ביה קאי א"כ הכא נמי שזה מדבר ומביא קרבן אשבועה שלא אוכל ואכל קאי ואע"ג דקעביד רעשה כיון שאוכל מ"מ מביא קרבן על דיבורו הוא שאלמלא נשבע אין במעשה כלום ולכך פריך שפיר והרי הקדש נמי מביא קרבן על דיבורו הוא שאלמלא הקדש אין במעשיו כלום:
אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא כתבו התוספות תימה דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסור אלא משום דהוה כהקדש וכו' י"ל דדוקא היכא דלא קא מתכוין לאוסרו אלא מקדישו ממש למזבח או לבדק הבית ונאסר ממילא משום מעילה הוא דבעינן שיעורא דגזירת הכתוב הוא דלא הוי מעילה בפחות משוה פרוטה אבל כשאומר קונם ככר זה עלי או ככר זה בהקדש אע"ג דאיהו גופיה לא אסור אלא משום דהוי כהקדש מ"מ כיון דקא מכוון לא סרו הוה ליה כמפרש שיהא אסור עליו כהקדש בכל שהוא כיון שלא הזכיר לשון אכילה ובכל שהוא עובר בלא יחל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות נדרים שכל הנודר מדבר הרי זה כמפרש כל שהוא ובכל שהוא לוקה שנאמר לא יחל דברו:
הא לא פריש דעתיה אכזית ש"מ משמע דפשיט ליה דנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן דלא מיחייב אלא בכזית אע"ג דאיכא למימר דכיון דלאו בעיני' אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו ותימא דא"כ לעיל דבעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה אמאי סליק בתיקו תפשוט דדעתיה אכזית כיון דהך סברא דלאו בעיניה אכלי אינשי לאו סברא היא ורש"י ז"ל פירש דבעיא דרב אשי לא הוי אלא באם תימצי לומר בשאר כל אדם בכזית והסוגיא לא משמע כן דכל היכא דבעי באת"ל כי פשיט ש"ס בעיא בתרייתא איפשיטה לה נמי קמייתא לכך נראה דאע"ג דבשאר כל אדם מספקא לן אי דעתיה אמשהו כיון דלאו מידי דאכילה הוא דלא בעיניה אכלי ליה אינשי בנזיר פשיטא לן דלא שייך הך סברא דלגביה דידיה ודאי מידי דאכילה הוא מדכתיב גביה מחרצנים ועד זג לא יאכל דכיון דנזיר הוא ואסיר ליה רחמנא הרצן בכזית חשיבא ליה מידי דאכילה וכן נבלות וטרפות בשאר כל אדם כדמסיק ולא קמיבעי ליה בנזיר אלא מי אמרינן כיון דכזית איסורא דאורייתא היא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע וכו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה"ש שבועה שלא אוכל עפר אם אכל כזית חייב אבל פחות מכזית הרי זה ספק שמא יתחייב בכל שהוא מבני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו משמע דס"ל דאע"ג דבשאר כל אדם מספקא לן אי דעתיה אמשהו כיון דלא אכלי ליה בעיניה בנזיר פשיטא לן דלא אמרינן הכי:
אלא תפשוט דבעיא רבא וכו' אהא דמייתי מלתא דריש לקיש הכא פריך ועוד נראה דה"ק השתא דפשיט ליה בעיא דרב אשי תפשוט נמי בעיא דרבא דאי לאו דפשיט מיניה בעיא דרב אשי איכא למימר דשאני התם שלא אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות אלא שבועה שלא אוכל סתם דמשמע דברים המותרין וכיון דאדברים המותרין בכזית קאמר לא פלגינא דיבוריה ואמרינן דבדברים האסורין נמי בכזית קאמר אבל כשאמר בפירוש שבועה שלא אוכל עפר איכא למימר כיון דלאו בר אכילה הוא דעתיה אכל שהוא אלא השתא דפשיט מיניה בעיא דרב אשי דאיירי נמי דאמר בפירוש שלא אוכל חרצן אלמא ס"ל דלא שנא לכך פריך תפשוט מיניה ומי בעיא דרבא:
ואי בעית אימא קרא שתייה בכלל אכילה הרא"ש לא גריס שתייה בכלל אכילה וכן נראה דהא טעמא דסברא נמי משום דשתייה בכלל אכילה הוא וא"כ מעיקרא נמי הוה ליה למימר א"א סברא שתייה בכלל אכילה ד מר ליה איניש לחבריה וכו' ולספרים דגרסינן ליה יש לדחוק ולפרש דהא דקאמר א"א סברא דאמר ליה איניש לחבריה וכו' לאו משום דשתייה אכילה קרי ליה אלא משום דשתייה שייכא לאכילה והא בהא תליא דאורחא דמילתא לשתות כשאוכלין לכך כי א"ל נטעום דעתו נמי לשתות הוה וחדא מנייהו נקט דאכילה עיקר מילתא היא ושתיה לצורך אכילה היא באה ולכך כשאמר שבועה שלא אוכל דעתו נמי שלא לשתות דשלא אוכל ומה דשייך ליה קאמר ועיקר מילתא נקט ואע"ג דאמרי' לקמן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שאני הכא כיון דהא בהא תליא כאלו הוציא בשפתיו דמי והדר קאמר וא"א קרא וטעמא משום דשתיה בכלל אכילה היא דאמר ר"ל וכו' ולספרים דלא גרסינן אלא אזלי ושתי נמי אתי שפיר דהא דקאמר ואזלי ושתי לאו למימרא דלא אכלי דהא לאו אורחא הוא שיאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי ואח"כ אין נותן לו לאכול אלא לשתות אלא אזלי ושתי דנקט היינו דשתי נמי ולא נחית ש"ס לפרש הא דאכלי כיון דלא דייק מיניה מידי דמדשתי דייק דכיון דשתי צריך לומר דאכילה דנקט משום דעיקר מלתא היא ולפי סברא זו תרוייהו צריכי:
דף כג
כנון דאמר שלא אשתה ושלא אוכל וה"ה דאפילו שתה תרי זימני נמי דמגו דחיילא שבועה בתרייתא אאכילה וכו' כמו שכתבו התוס' אלא איידי דקתני רישא ואכל ושתה דלא מחייב אלא אחת קתני נמי סיפא דבאכל ושתה חייב שתים:
ודלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס ובסמוך נמי פריך ודלמא על ידי תערובת ובתר הכי נמי פריך דלמא כגון אלו דלא שתינא בציר מהכי וטפי מהכי שתינא ודלמא מין אלו הוא דלא שתינא וכו' נראה דכולהו הנך פירכי לאו דינא נינהו דהאומר פת חטין ושעורין וכוסמין פת דנקט מעיקרא ודאי אכולהו קאי וכן האומר פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין לאו דעתיה אתערובת וכן האומר כגון אלו לאו דעתיה אשיעורא דהנך דוקא ומי שאמר מין אלו הן עצמן נמי בכלל אלא הכי פריך דלמא איהו הוה מעי בהכי ולכך נקט הך לישנא ולא נתכוין לחלק וכ"כ בהדיא רבינו נסים ז"ל. ולפי זה מ"ש התוספות גבי הא דפריך ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קא מיכווין וא"ת והא לא בעי למיפטר נפשיה מאחרנייתא דאפילו המר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני כו' לאו קושיא הוא דאע"ג דאי הוה אמר שבועה שלא אוכל סתם נמי הוה פטר נפשיה מאחרנייתא מ"מ פריך שפיר דלמא איהו הוה טעי בהכי דהוה סבר שאם יאמר שבועה שלא אוכל סתם מיתסר נמי באחריני לכך הוה קא פריש להו כדפריך בכולהו:
הכא מאי וא"ת מאי קמיבעיא ליה פשיטא דלא פליגי הכא דאי פליגי נמי הכא א"כ אמאי פליגי לקמן אמתניתין דשבועת הפקדון טפי הוה להו לפלוגי אמתניתין דהכא דמיתני ברישא וי"ל דהא דפליגי רב אחא ורבינא גבי שבועת הפקדון ואית ליה לחד מנייהו דאכללי נמי מיחייב היינו משום דמעיקרא קודם שבועה הוה אמר ליה מפקיד לנפקד תן לי חטין שעורין וכוסמין שיש לי בידך ובתר הכי קמישתבע ואמר ליה שבועה שאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין כדקתני בהדיא בפרק שבועות הפקדון ולכך איכא למימר דשבועה שאין לך בידי נמי חדא שבועה היא דקא ו ישתבע ליה על תביעתו שאמר ליה מעיקרא תן לי חטין שעורין וכוסמין כו' וכי הדר פירש חטין שעורין וכוסמין לחלק בא הרי ארבעה אבל היכא דקאמר נפקד שבועה שאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין בלא שום תביעה ליכא כללי ופרטי דלא הוה מצי למימר שבועה שאין לך בידי סתמא דלא הוה ידעינן אמאי קאי ועל כרחו צריך לפרש ולומר דאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין וא"כ כי קמיבעיא ליה הכא הכא מאי צריך לומר דאדרב אחא בריה דרב איקא קמיבעיא ליה דלדידיה נמי כיון דמוקי לה במסרהב בו חבירו מעיקרא וא"ל בא ושתה עמי יין ושמן ודבש כי קא"ל שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש איכא כללא ופרטי דהוה מצי למימר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא אבל לרב פפא דלא איירי במסרהב אלא דמנפשיה קאמר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ליכא כללא ופרטא כדפי' וכיון דדוקא לדרב אחא קבעי ניחא דקמיבעיא ליה הכא מאי דשפיר איכא למימר דהכא נמי פליגי כי התם והא דפליגי התם ולא הכא דקתני ברישא היינו משום דמתני' דהתם קתני בהדיא דא"ל מפקיד קודם שבועה תן לי חטין שעורין וכוסמין כו' אבל הכא לא קתני מתניתין בהדיא דחבירו מסרהב בו ואיכא למימר דלאו במסרהב איירי וכדרב פפא. ומ"ש התוספות הכא מאי מי איכא למימר הכא דנוקי שבועה אכללא דפת חטין ושעורין וכוסמין וי"ל דס"ל דרב אלא בריה דרב איקא מוקי לה רישא נמי במסרהב בו חבירו:
מאי שנא רישא פטור ומאי שנא סיפא דחייב פירש"י ז"ל דקס"ד דנבלה וטרפה נמי אוכלין שאינן ראויין הן וכ"כ התוס' ודבריהן תמוהים חדא דנבילות וטרפות ראויין לאכילה נינהו אלא שהן אסורין וא"כ הוה ליה למימר ואכל אוכלין האסורים ועוד דא"כ מ"ש דברישא נקט אוכלין שאינן ראויין ובסיפא נקט נבלה ושרפה כמ"ש התוס' ועוד דא"כ כי משני בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין לוקה כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורין עם דברים המותרין והתוס' כתבו דלא מצי למימר הכי משום דמשמע דוקא אבל אוכלין שאינן ראויין פטור אבל ראויין חייב ולאו דיוקא מעליא הוא דאיכא למימר איידי דתני סיפא דאכל אוכלין שאינן ראויין דהיינו נבלות וטרפות דחייב תני נמי רישא דאכל אוכלין שאינן ראוין דפטור. ועוד דלא מצי למיתני סתמא שבועה שלא אוכל ואכל פטור דא"כ לא הוי ידעינן אמאי פטור ולהכי קתני בהדיא ואכל אוכלין שאינן ראוין דפטור לאשמעינן דבהכי איירי ואי משום דלא קתני ברישא בהדיא שבועה שלא אוכל אוכלין שאינן ראוין ואכלן פטור לאו קושיא היא דא"כ סיפא נמי תיקשי אמאי לא קתני שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכלן כו'. על כן נראה דהמקשה נמי ידע דאוכלין שאינן ראוין לאו היינו נבלות וטרפות אלא דוקא עפר וכיוצא בו כגון אוכלין ומשקין הסרוחין שאין ראוין לאכילה ושתיה והכי פריך הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור אלמא ס"ל דכל מי שנשבע שבועה שלא אוכל סתמא אין דעתו אלא על דברים הנאכלין ולא על דברים שאינן נאכלין והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב אלמא אית ליה דמי שנשבע שבועה שלא אוכל סתמא דעתו אפי' על דברים שאינן נאכלין דנבלות וטרפות נמי דברים שאין נאכלין לישראל נינהו ומסתמא לא הוה דעתיה עלייהו כי היכי דלא הוי דעתיה אעפר דמאי שנא עפר ומ"ש נבלות וטרפות דלגבי דידיה כולהו דברים שאינן נאכלין נינהו ולהכי חזר ונקט ש"ס מ"ש רישא מ"ש סיפא כלומר דאע"ג דרישא איירי באוכלין שאינן ראויין וסיפא בנבלות וטרפות מ"מ קשיא דמ"ש הני מהני ולקמן דקאמר כדרבא דאמר רבא שבועה וכו' לאו כדפירש"י ז"ל דגרס אלא כדרבא אלא כגירסת ספרים הישנים דגרסי משכחת לה כדרבא וגרסי' דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ומייתי ראיה מדרבא דאע"ג דקיימא לן שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור כדתנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין פטור אלמא דעפר לאו בכלל אכילה הוא אפ"ה אית ליה לרבא דהאומר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור משום דלא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל דמי שנשבע שיאכל מסיק אדעתיה לכל מה שיאכל א"כ בנבלות וטרפות נמי איכא למימר הכי דאע"ג דהנשבע שלא יאכל סתמא ואכל נבלית וטרפות פטיר כדמשמע מתני' אפ"ה מי שנשבע שיאכל ואכל נבלות וטרפות פטור דלא דמי נשבע שיאכל לנשבע של יאכל וכיון דמי שנשבע שיאכל סתמא מיפטר כשאכל נבלות וטרפות א"כ ע"כ צריך לומר דמעיקרא חלה השבועה אנבלות וטרפות נמי דאי לאו הכי לא הוה מיפטר בהכי וכיון דחלה השבועה נמי אנבלות וטרפות א"כ שפיר משכחת לה בהן וכ"כ הר"ן ז"ל ורבינו זרחיה ז"ל ולפי' זה ניחא דמייתי הא דרבא הא דלפירש"י מאי איצטריך לאתויי הא דרבא הוה ליה למימר אלא מאי אוכלין שאינן ראויין עפר דכ"ע ידעי דעפר אינו ראוי לאכילה הוא ועוד דא"כ אמאי לא מפרש נמי משקין שאינן ראויין דנקט מתני' מאי נינהו:
ארא ר"ל מ"ט לא אמר כרבי יוחנן נראה דמדקאמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש משמע דאית ליה שום פירכא אאוקימתא דר' יוחנן דלהכי נקט אי אתה מוצא לאוקמי באוקימתא אחריתי אלא אי במפרש וכו' ולכך קבעי מ"פ לא אמר כרבי יוחנן וכיון דמלתא דרבי יוחנן אית ליה פירכא איצטריך ש"ס לפרש דהא דר"ל נמי אית ליה פירכא דאי לאו הכי רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל:
דף כד
הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה כתבו התו' הוה מצי למימר הא אוקימנא בבכור כדמשני לעיל וזה תימה דמה לי בכור מה לי שאר מוקדשין הא פשיטא דאין מועלין בבכור בפחות משוה פרוטה ונראה דיש למחוק הא בעינן שוה פרוטה וצריך להיות הרי הקדש הוה מצי למימר הא אוקימנא כו' וקאי אהא דפריך בתר הכי והרי הקדש דחייל נמי אעצים ואבנים וכן משמע דאי לאו הכי יהיו דברי התוספות מהופכים דמעיקרא כתבו והרי שאם דזדונו לאו ובתר הכי כתבו הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה שלא כסדר הגמרא:
איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה וכו' לכאורה תימה כל הנך שינויי למה לי ומאי כולי האי כיון דלית בהו נפקותא לענין דינא ועוד דמשמע דכל חד מוסיף אחבריה ואדרבא רב אשי מאוירא דאמר בחטאת קאמרינן נר' דוחק טפי משינויא קמייתא דכיון דאיירי תנא במידי דזדונו לאו מה לי חטאת מה לי אשם דלהכי בכולהו דפריך והרי הקדש לא משני בחטאת קאמרינן ושינויא דרבינא נראה דוחק טפי מכולהו דמה לי אי חיילא אמידי דבר אכילה דוקא ומה לי אי חיילי נמי אמידי דלאו בר אכילה ונראה לפרש דשינויא קמא לאו מעליא הוא דמה לי איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו סוף סוף משכחת לה דמחייב עליה חמש חטאת לכ"ק איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה וכו' דשבועה כיון דאית לה שאלה אפי' אם כבר עבר עליה כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה בשוגג או במזיד נשאל עליה לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות כדאמרינן לקמן בפירקין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל לכך לא שייך למיתני דחייב עליה חמש חטאות דהחטאת הבא על השבועה לאו חיוב גמור הוא כיון דאפשר בשאלה ומשום דהך שינויא נמי דחיקא הוא דצריך לאוקמי בבכור דוקא ולא משמע כיון דמן המוקדשין סתמא קתני לכך קאמר איבעית אימא כי קתני קרבן קבוע כו' דכיון דעל שבועה מייתי קרבן עולה ויורד ולא חטאת קבוע לא שייך למיתני דחייב עליה חמש חטאת דהוה משמע דכולהו שוין הן והך שינויא נמי דוחק הוא דצריך לאוקמי בנשיא דוקא וכיחידאי לכך משני רב אשי כי קתני מידי דחיילא כשיעור כו' ולרב אשי מאוירא נראה דוחק לאוקמי בהכי כיון דשיעורא דהקדש דהוי בפרוטה נמי לא דמיא לשאר שיעורי דהוו בכזית לכך משני כי קתני זדונו כרת וכו' ואע"ג דצריך לדחוק ולמימר דדוקא בחטאת קאמרי' מ"מ ס"ל דאין זה דוחק גדול כהנך דוחקי דשינויא קמייתא ואינהו ס"ל דאדרבא הא דחיק טפי וכיון דכולהו אית להו פירכא לכך קאמר רבינא כי קתני מידי דחייל אמידי דאית ביה מששא וכו' ואע"ג דליכא נפקותא בין מידי דאית ביה מששא למידי דלית ביה מששא מ"מ ס"ל דכיון דלא דמיין להדדי לא קחשיב ליה ולאו דוחק הוא לחלק בהכי אבל שאר כולהו דוחקי נינהו תרתי קמייתא משום דצריך לאוקמי בבכור דוקא וכן אידך תלתא שינויי לכל חד אית ליה דוחקא כדפי'. והשתא מ"ש התוס' דהוה מצי למימר הא אוקימנא בבכור לא הוה להו למיכתב כן דלא ניחא ליה לרבינא לאוקמי בבכור דוקא דלהכי מוקי לה בגונא אחריתי וכן משמע בפרק ג' דכריתות דלא ניחא לאוקמי בבכור דגבי הא דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות כתבו התוספות וא"ת ואמאי לא חשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור מדקאמר בגמרא אקדשים מגו דאיתוסף בה איסור ואי בבכור לא היה אומר אקדשים שהרי קדש בפטר רחם משמע דסוגיא דהתם לא מוקי לה בבכור משום דדוחק הוא לאוקמי בהכי ועוד דאי הוה מצי ליה לרבינא לאוקמי בבכור אמאי חזר בו מדבריו דקאמר אלא כי קתני אמידי דאית ביה מששא הוה ליה לאוקמי בבכור כדי לקיים דבריו הראשונים:
דף כה
איני והאמר ר' יוחנן כתבו התו' למאי דס"ד השתא דלעולם קאמר תימה דתיקשי ליה בריש פירקין וכו' וי"ל דגבי אכילה ליכא למיטעי דלעולם קאמר וזה דוחק דבשינה נמי ליכא למיטעי כיון דאי אפשר בלאו הכי וכתבו עוד אי נמי התם נמי שייך שפי' לעולם כגון שנשבע על ככר שלפניו משמע דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה או שלא אוכל סתם ומראה עליו באצבע ולפי זה הא דתנן לעיל שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין וכו' צריך נמי לאוקמי שהן לפניו ואמר שבועה שלא אוכל אלו וא"כ סיפא דקתני שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין מסתמא איירי נמי בכי האי גונא דומיא דרישא וקשה דא"כ מאי איריא דקאמר פת פת ופת אפי' לא אמר אלא שבועה שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין אלו נמי ליחייב על כל אחת ואחת מדהזכיר בשבועתו חטין ושעורין וכוסמין ולא אמר שבועה שלא אוכל אלו ותו לא לכך נראה דאע"ג דלמאי דס"ד שבועה שלא אוכל נמי לעולם קאמר אפ"ה איכא למידחי ולמימר דלא נתכוון בשבועחו אלא לאכילה ולא לשתיה ואפשר לו לאדם להתקיים בלא אכילה כששותה יין חלב ודבש ואע"ג דמסיק לעיל דשתיה בכלל אכילה היא מ"מ כיון דאיכא למידחי ולמימר דלא הוי בכלל כדקא ס"ד דאביי ניחא ליה טפי למיפרך אשבועה שלא אישן דליכא למידחי ועוד דפריך שינה גופיה אהדדי:
ואמר עולא והוא שניכר וכו' תימא תיקשי ליה מגופא דמתני' דקתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע הא אינו משנה את הידוע חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה בלהבא כמו שכתבו התוספות וי"ל דאי לאו הא דעולא ה"א דכל שבועה שאינה אמת קרויה שבועת שוא דלשון שוא ולא כלום הוא כמו בחבלי השוא והנשבע על עמוד האבן מוזהב שהוא של זהב נמי שבועת שוא היא כיון דיצתה שבועה מפיו לבטלה אע"ג דלא ידעו ביה אינשי וסבורין שהוא של זהב והא דקתני נשבע לשנות את הידוע לאדם היינו שהוציא שבועה מפיו לבטלה ומלתא דפסיקא טפי נקט דכיון דידוע שהוא אבן והוא נשבע עליו שהוא של זהב מלתא דפשיטא ומפורסם הוא דנשבע לבטלה ושוא הוא מיהו היכא דלא ידעי ביה אינשי נמי שוא הוא כיון דבשעה שיצתה שבועה מפיו היתה לבטלה ולא אתי למעוטי אלא מילי דבדידיה תליא כגון אוכל ולא אוכל אבל מדעולא פריך שפיר דקאמר והוא שניכר לשלשה הא לא ניכר אלא לשנים שבועת ביטוי הוא אף על גב דאינו ביהא של זהב. ואם תאמר כיון דמדעולא פריך אדשמואל אמאי לא משני גברא אגברא קא רמית ויש לומר דפשטא דמתני' הכי משמע כדעולא דאינו נשבע לשנות את הידוע לכל העולם קאמר דאי לאו הכי למה ליה למיתני אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ליתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם ותו לא. ועוד אמאי נקט אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ולא קתני אמר על אבן שהוא זהב ואמאי נקט נמי על האיש שהוא אשה וכו' ולא נקט שאר מילי אלא צריך לומר דבעמוד של אבן מוזהב ומצוייר איירי ולהכי יש ספרים דגרסי על עמוד של אבן שהוא במקום פלוני כלומר דלאו בסתם עמוד איירי אלא בעמוד שבמקום פלוני שהוא מוזהב וטעי ביה אינשי סבורין שהוא של זהב וכן בין איש לאשה דזימנין דפני איש דומין לאשה וכן איפכא ועבידי דטעו בהו אינשי וליכא למימר דאיירי דטעו בהו כולי עלמא דהא נשבע לשנות את הידוע לאדם קתני אלמא דאיכא נמי דלא טעו בהו ואשמעי' דאע"ג דלאו כ"ע ידעו דלאו זהב הוא הוי שבועת שוא ועולא אשמעי' דתלתא מיהא בעינן וא"כ ממתני' גופא נמי איכא למידק הכי דטעמא דאיכא נמי דידעי ליה הא ליכא מאן דידע ליה שבועות ביטוי הוא ואמאי הא ליכא כו' אלא כיון דהך מילתא לא מיפרשא במתני' בהדיא ואיכא למידחק כדפרישי' לכך דייק לה מדעולא דמפרש לה למתני' והרמב"ם ז"ל בפרק אחד מהלכות שבועות כתב ועל האשה שהוא איש ועל עמוד של שיש שהוא של זהב נקט של שיש משום דלאו בסתם עמוד איירי אלא בשל מין שיש שמצוייר ויש לו דמיון לשל זהב כדפירשתי:
דף כו
ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי רבי רבי כל מילי מה שכפל ושינה את הלשון מפורש בפרק קמא:
העלם זה וזה בידו מהו פירשתיו בסוף פרק שני ומה שפירש"י וז"ל אלא לא שנא ופטור כתב בכסף משנה בפרק שלישי מהל' שבת משום דמדינא איכא למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהן אנוסין הן ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתי קרא וחייב בהעלם שבועה מדכתיב בשבועה ונעלם ובהעלם חפץ כיון דליכא קרא לחייבו פטור מהאדם בשבועה ולכך פירש"י ז"ל לא שנא ופטור אע"ג דספקא דאורייתא הוא ולחומרא דכיון דליכא קרא לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה. מיהו לעיל בפרק שני ובפרק כלל גדול דאיתא נמי כי הך סוגיא ובכולהו פירש רש"י זכרונו לברכה אלא לח שנא פטור והתם לא שייך האי טעמא. והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות כתב יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אין מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה:
מצטער ואכלה פירש רש"י ז"ל מצטער ברעב ואי נמי אי לא נעלמה ממנו היה אוכלה וקשה דמנא ידעינן לה דלמא אי לא נעלמה ממנו שבועה לא היה אוכל אע"ג דמצטער ומה שפירשו התוספות נראה דוחק ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא נעלם ממנו שבועה אלא שהוא סבור דמותר לעבור על השבועה כיון שהוא רעב ומצטער והשיב כיון דיודע שהיא אסורה לו אלא שאוכלה בטעות לא הוה שב מידיעתו:
אלא לשמואל קשיא כתבו התוספות וא"ת ודשמואל נמי יפרש הכי וכו' ויש לומר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר. ועוד נראה דהא פשיטא דאי לאו דכתיב נמי לכל אשר יבטא האדם בשבועה הוה ילפינן מדכתיב לבטא בשפתי' סתמא דלעולם אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו ואפי' גמר בלבו סתם אינו חייב ולה"ק גמר בלבו סתם מניין ובתר הכי נמי קאמר גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מניין משום דאי לאו דכתיב לכל אשר יבטא האדם מסתבר למימר דצריך שיוציא בשפתיו בפירוש מדכתיב לבטא בשפתים וא"כ שמואל דלא מייתי אלא האי קרא דלבטא בשפתים לחודא ע"כ אפי' גמר בלבו סתם נמי קא' צריך שיוציא בשפתיו דהכי משמע הך קרא דלבטא בשפתים לחודא ולפי זה תנא דברייתא מפרש דבריו קצת ושמואל לא פירש דבריו כלל:
דף כז
מצוה שמושבע עליה מהר סיני כתבו התוספות בשם ריב"א ז"ל דדוקא בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב רבי יהודה וטעמא כדאמר בנדרים מניין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה והכי נמי מחייב עליה קרבן ולפי זה מה שהקשו התו' היכי עביד קל וחומר נמי איסור שאינו חל על איסור יוכיח לאו קושיא היא דדוקא איסור הוא דאינו חל על איסור מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו אבל שבועה ודאי חיילה על שבועה היכא דנשבע לאכול מצה ולישב בסוכ' וכיון דאשכחן קרא דנשבעין לקיי' את המצוה ומצוה קעביד לזרוזי נפשיה וכיון דחיילא יליף רבי יהודה שפיר דמחייב עליה נמי קרבן מק"ו דכיון דמחייב קרבן אפילו על דבר שאינו מושבע עליו כו' מיהו קשה כיון דטעמא דנשבעין לקיים את המצוה כדי לזרוזי נפשיה הוא כדאיתא בפ"ק דנדרים א"כ אין לחלק בין מצות עשה לבין מצות לא תעשה דכי נשבע שלא יאכל נבלות לזרוזי נפשיה שיהא נזהר בה נמי מצוה קעביד וכ"כ בהדיא הרא"פ ז"ל בפ"ק דנדרים וז"ל וכ"ש היכא דרגיל למישתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום מצות עשה דשרי ליה למינדר ולאישתבועי להחמיר עליו וכ"כ הטור וש"ע סי' ר"ג וא"כ ר' יהודה בן בתירא מאי שנא נשבע שלא לאכול נבלה דפוטר ומ"ש בנשבע לישב בסוכה ולאכול מצה דמחייב מה נפשך אי נשבע לזרז נפשיה שלא לאכול נבלה נמי ליחייב ואי נשבע סתם ואין כוונתו לזרוזי כי נשבע לישב בסוכה נמי ליפטר דאין שבועה חלה על שבועה ושמא י"ל אורחא דמלתא נקט מצות עשה דקלה ורגילות הוא להתרשל בה עביד איניש דנשבע עליה לזרוזי נפשיה מצות לא תעשה דחמירא ואין אדם מתרשל בה לא עביד איניש להשתבע עליה לזרוזי נפשיה מיהו היכא דקא משתבע שלא לאכול נבלות לזרוזי כגון שקפץ עליו יצרו ועבר עליה וקמשתבע לזרוזי מחייב רבי יהודה וכי קא משתבע לישב בסוכה סתם ולא נתכוין לזרוזי נפשיה פוטר רבי יהודה:
מה הטבה אינה בביטול מציה פירש"י ז"ל אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה אלא בקיום מצוה ותימה דא"כ אמאי נקט ביטול מצוה הוה ליה לפרש בהדיא ולמימר מה הטבה ישנה בקיום מצוה אף הרעה ישנה בקיום מצוה כדנקט בתר הכי מה הריגה אינה בקיום מצוה. ועוד דלפירושו צריך לומר דהא דקאמר דבעינן הטבה דומיא דהרעה והרעה דומיא דהטבה אמאי קאמר דתרוייהו היקשא אי אפשר כיון דסתרי אהדדי וזה נראה דוחק דאין הלשון משמע כן. ועוד דמשמע דש"ס קיימא לפרושי ברייתא וברייתא בהדיא קתני דתרוייהו מקשינן להו להדדי הרעה דומיא דהטבה והטבה דומיא דהרעה. ועוד דקאמר הרעה גופה הטבה היא ופירש"י ז"ל ולמה ליה למיכתביה הא כתבה וקשה דהא איצטריך למיכתב תרוייהו משום מילי דרשות לאשמעי' דאיתנהו להרע ולהטיב. לכך נראה דפשטא דקרא דלהרע או להטיב ודאי במילי דגוף איירי כגון אוכל ולא אוכל ויליף תנא דבריית' מהיקשא דקרא דוקא במילי דרשות איירי כגון אוכל ככר זה או לא אוכל ככר זה ומפרש ש"ס לברייתא וקאמר וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה נמי איירי להרע דהיינו לא אוכל לאו בלא אוכל ככר זה דוקא איירי אלא ה"ה נמי בדבר מצוה הן בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה בפסח הן בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ בפסח ולהטיב דהיינו אוכל לאו דוקא באוכל ככר זה אלא ה"ה נמי בדבר מצוה הן בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח הן בקיום מצוה כגון אוכל מצה בפסח ומשני לא ס"ד כו' דאקיש הרעה להטבה מה הטבה אינה בביטול מצוה דנהי דשייך הטבה בקיום מצוה מ"מ בביטול מצוה ליתא דאין זו הטבה כיון דגורם רעה לנפשו אף הרעה אינה בביטול מצוה וכיון דהרעה לאו בביטול מצוה איירי אי אמרינן דרעה בדבר מצוה נמי איירי לא מיתוקמא אלא בקיום מצוה וזה אי אפשר דא"כ הרעה גופא הטבה היא כיון דגורם טובה לנפשו ולא שייך לקרות' הרעה אלא ודאי בדבר הרשות דוקא איירי כגון לא אוכל ככר זה ואקיש נמי הטבה להרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה דכיון דגורם טובה לנפשו לא שייך לקרותה הרעה אף הטבה אינה בקיום מצוה וכיון דהטבה לאו בקיום מצוה איירי אי אמרת דבדבר מצוה נמי איירי לא מיתוקמא אלא בביטול מצוה וזה אי אפשר דאם כן הטבה גופא הרעה היא כיון דגורם רעה לנפשו ולא שייך לקרותה הטבה אלא ודאי בדבר הרשות דוקא איירי כגון אוכל ככר זה. וברייתא נמי ה"ק יכול נשבע להרע לבטל את המצוה כגון לא אוכל חמץ ולא ביטל יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות שאינה בביטול מצוה אף הרעה כו' יכול נשבע להטיב לקיים את המצוה כגון אוכל מצה ולא קיים יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הרעה רשות שאינה בקיום מצוה אף הטבה רשות ופריך אי הכי דלא מיקרי הרעה כי אית ביה צד הטבה ולא מיקרי הטבה כי אית ביה צד הרעה אם כן בדבר הרשות נמי לא משכחת לה דכי אקיש הרעה להטבה מה הטבה דאוכל בדבר שאינו רע לגופו דדבר הקשה לגוף לאו הטבה היא כיון דאית ביה נמי צד הרעה ונימא אף הרעה דלא אוכל בדבר הקשה לגוף קאמר כדפירש"י ז"ל א"כ הרעה זו הטבה היא ולא היה ליה לקרותה הרעה כיון דאית ביה צד הטבה:
אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים וכו' תימה דהא ברייתא בהדיא קתני דיליף לה מהיקשא דמקשינן הרעה להטבה מה הטבה רשות כו' והטבה להרעה מה הרעה רשות כו':
אפילו תימה רבי יאשיה דסבר לה כר"ע תימה אכתי תיקשי לרבי יאשיה דאיצטריך ליה או לחלק הטבת אחרים דמחייב מנא ליה:
חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא כתבו התוספות דדייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים אף על גב דלעיל בפירקין נקט נמי כי האי לישנא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת והתם לא שייך למידק כה"ג מ"מ דייק הכא שפיר דכיון דאיכא למיטעי הכא לא הוה ליה למיתני הך ליש"א:
דף כח
ואי לא חשיב לאיתשולי עליה כתבו התוספות דנראה אם לא שייר אלא פחות מכזית חייב עליה אע"ג דאמר שלא אוכלנה דאין דעתו שלא ישייר פחות מכזית ומייתי ראיה דאי מיפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית א"כ אמאי לא חשיב לאיתשולי עליה מ"ש משבועה שלא אוכל כל שהו וכו' וקשה דא"כ מאי איצטריך לאיתשולי עליה הא מעיקרא לא היה נשבע מפחות מכזית וכיון דלא קא משתבע עליה אין צריך שאלה וליכא למימר כיון דכבר עבר על שבועתו אי הוה חשיב לאיתשולי עליה היה נשאל עליה ולא עבר למפרע כדאמר באוקימתא קמייתא מגו דמהניא שאלה כו' דהא משמע דהשתא הדר ביה מסברא קמייתא ולא אמרינן מגו דמהניא שאלה וכו'. ועוד תימה לאוקימתא קמייתא דמוקי לה דאמר שלא אוכל ומגו דמהניא ליה כו' תיקשי נמי מאי איריא כזית אפי' כל שהוא נמי ואי משום דכזית חשיב לאיתשולי עליה כדאמר הכא א"כ אמאי לא מפרש לה ש"ס הכי מעיקרא אלא ודאי צ"ל דלאוקימת' קמייתא ניחא דכיון דאמר לא אוכל חלה השבועה על כל כזית וכ"ת שבה שבה דאין אכילה בפחות מכזית הלכך אם שייר כזית כיון דחלה עליו שבועה שייר ביה נמי שאלה ואמרי' שפי' מגו דמהניא שאלה וכו' אבל שייר פחות מכזית כיון דלא חלה שבועה עליו לא שייך ביה שאלה וליכא למימר מגו וא"כ לאוקימתא בתרייתא דאמר שלא אוכלנה נמי אמאי לא קאמר הכי דכי שייר כזית כיין דחלה עליו שבועה שלא אוכלנה שייך ביה שאלה וכי לא שייר כזית כיון דלא חלה עליו שבועה מעיקרא דאין דעתו שלא ישייר פחות מכזית כמ"ש התוס' ועוד דאין אכילה בבציר מכזית לכך לא שייך ביה שאלה. לכך נראה דכל האומר שבועה שלא אוכלנה דעתו שלא ישייר כלום אפילו פחות מכזית והתוס' דמייתי ראיה מן הפירורים הנושרים לאו ראיה היא דמידי דאורחא שאני דדרך להיות פירורים נושרים בשעת אכילה שלא מדעת ואדעתא דפירורים ודאי לא קא משתבע אבל חתיכה בציר מכזית דלאו אורחיה ליפול דעתיה עלויה להכי כי משייר פחות מכזית מדעתו הוי שיור ופטור. ומ"ש התוס' דאם כן אמאי קאמר דלא חשיב לאיתשולי עליה מ"ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל נמי לאו ראיה היא דשאני התם דחשובי אחשביה לההוא כל שהוא לחודיה כמות שהוא כיון דנשבע עליו לחוד ולהכי מצי נמי למישאל עליו אבל הכא לא אחשביה לההוא פחות מכזית לחודיה דלא נשבע עליו אלא בכלל כל הככר כולו דשלא אוכלנה אכל הככר כולו דוקא קאי ואם לא אכל אלא ההוא פורתא לחודא לא קא מחייב אא"כ אכל נמי שאר כל הככר לכך לא חשיב בציר מכזית לאיתשולי עליה כיון דלאו עליה לחוד הוה קא משתבע דכי היכי דלא הוה משתבע אשאר כל הככר הכי נמי לא הוה קא משתבע אההוא פורתא לחודא. ולכך קאמר אי שייר כזית חשיב לאיתשולי כו'. ובש"ע טור י"ד סימן רל"ח כתב שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה ומ"מ אם שייר ממנו פחות מכזית חייב כאלו אכלו כולו והיינו כמ"ש התוס' ומה שכתבתי נראה לי:
דף כט
אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב נראה דכולהו הנך דמתני' איצטריך למיתני אמר על העמוד של אבן כו' אשמעינן דאף ע"ג דהעמוד מצוייר והרי הוא כעין של זהב אפ"ה כיון שניכר לשלשה בני אדם ליכא למימר דטעה והוי שבועת שוא ולכך נקט עלה ע וד של אבן ולא קתני אמר על אבן שהוא זהב משום דאורחא הוא לצייר את העמוד כדפי' לעיל. וכן על האיש שהוא אשה וכו' איירי נמי בכי האי גונא שפניו דומין לפני אשה וכן איפכא אפ"ה כיון דניכרין לשלשה בני אדם הוי שבועת שוא. ובנשבע על דבר שאי אפשר נמי אשמעינן דאף על גב דחזא ציפורא רבא ואיכא למימר דאסיק שמיה גמלא כדאמר בש"ס. וכן בנחש אע"ג דראה נחש משונה משאר נחשים שהיה טרוף מאוד קרוב לגבו כמ"ש התוספות א"ה כיון דאי אפשר להיות גבו טרוף הוי שבועת שוא. וכן בשבועה שלא נעידך אשמעינן דאף על גב דאין כוונתן לבטל את המצוה אלא שאין רוצין להעיד לו מחמת שנאה וכיוצא בו אפ"ה כיון דלא אפשר שלא תתבטל המצוה בכך הוי שבועת שוא. והשתא ניחא הא דקתני מתניתין הך מילתא דשבועה שלא נעידך גבי דבר שאי אפשר ולא קתני לה בתר הכי גבי נשבע לבטל את המצוה אלא משום דנשבע לבטל את המצוה איירי שנתכוין לבטל את המצה והיינו דקתני נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא לטול לולב וכו' אתי לאשמעינן דלא הוי שבועת שוא אלא בכי האי גונא שנשבע לבטל המצוה לאפוקי נשבע שלא לישב בצל דכיון דאין כוונתו לבטל המצוה חיילה השבועה איידי דחיילה אשאר ימים ואסור לישב בסוכה וכן נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח דלא הוי נשבע לבטל את המצוה אא"כ אמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח:
תני שבועה שראיתי בפרק ארבע נדרים דקתני נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין ומוקי לה אביי נמי באומר שבועה שראיתי פריך א"ה מאי למימרא משום דהתם דינא אשמעינן דשבועת הבאי אסורין לכך פריך שפיר דכיון דלא אפשר הוא פשיטא אבל מתני' דהכא לאו דינא אתי לאשמעינן אלא פירושא קמפרש איזהו שבועת שוא האמור בתורה לכך לא מצי פריך הכי וא"ת לרבא דמוקי מתני' באומר יאסרו כל פירות עלי אם לא ראיתי כו' אמאי נקט לה בכה"ג ולא קתני שנשבע בהדיא שבועה שראיתי גמל פורח וכו' וי"ל איידי דנקט במתני' דפרק ארבע נדרים קונם אם לא ראיתי דלא מצי למנקט התם בענין אחר תני נמי הכא אם לא ראיתי. ונראה דלהכי בסמוך כי משני ש"ס לכשגבו טריף לא פריך וליתני טרוף כדפריך התם ולישני נמי דנפקא מינה למקח וממכר ועוד דלכאורה נראה דהכא לא מצי לשנויי הכי דא"כ מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא אלא ל דאיידי דנקט בנדרים כקורת בית הבד תני נמי הכא כקורת בית הבד:
באומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם כתבו התוספות דטעמא דנדרי הבאי מותרין לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו ותימה דרישא דמתניתין דקתני איזהו שבועת שוא וסיפא דמתני' נמי קתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות וכו' משמע דאשבועת שוא הכתוב בתורה קאי וקתני אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד משמע דשבועת הבאי אסור מדאורייתא:
בשהשביע משה את ישראל כתבו התוס' ק"ק מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עובדי כוכבים כמו כן י"ל דאף ע"ג דקבלו ישראל את התורה ואמרו נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דיבור בעלמא הוו מצו למיהדר בהו ואם לא היו מקיימין את המצות לא היו ראויין לעונש לכך השביען ע"כ דאז אין יכולין לחזור בהן ואם לא יקיימו המצות יענשו:
מצות ציצית כתבו התוספות הא דשבק עובדי כוכבים ומזלות וכו' משום דבלשון בני אדם וכו'. ועוד נראה דאתי לשנויי נמי דלא תיקשי ולימא להו קיימו כל התורה וכל המצוק אבל השתא ניחא דה"א עכו"ם ומצות ציצית וכה"ג אית' בנדרים דפריך ש"ס ולשבע יתהון דמקיימיתון תורה ומצות ומשני תורה משמע תורת המנחה ומצות משמע מצות המלך:
דוקיא דמתניתין המ"ל דלא תימא מתני' לא זו אף זו קתני לא זו מאי עצמו אלא אפי' מפי אחרים דומיא דבאנשים ונשים בקרובים וברחוקים וכו' ואמר אמן דקתני אורחא דמלתא נקט וה"ה אם לא אמר אמן נמי חייב קמ"ל מדלא קתני להו מפי עצמו ומפי אחרים גבי הדדי כדקתני באנשים ובנשים וכו' ש"מ דדוקא קתני למידק מיניה מפי עצמו חייב אבל מפי אחרים פטור והא דאמר אמן וכו':