תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק שלישי - שבועות שתים · דף כז
מצוה שמושבע עליה מהר סיני כתבו התוספות בשם ריב"א ז"ל דדוקא בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב רבי יהודה וטעמא כדאמר בנדרים מניין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה והכי נמי מחייב עליה קרבן ולפי זה מה שהקשו התו' היכי עביד קל וחומר נמי איסור שאינו חל על איסור יוכיח לאו קושיא היא דדוקא איסור הוא דאינו חל על איסור מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו אבל שבועה ודאי חיילה על שבועה היכא דנשבע לאכול מצה ולישב בסוכ' וכיון דאשכחן קרא דנשבעין לקיי' את המצוה ומצוה קעביד לזרוזי נפשיה וכיון דחיילא יליף רבי יהודה שפיר דמחייב עליה נמי קרבן מק"ו דכיון דמחייב קרבן אפילו על דבר שאינו מושבע עליו כו' מיהו קשה כיון דטעמא דנשבעין לקיים את המצוה כדי לזרוזי נפשיה הוא כדאיתא בפ"ק דנדרים א"כ אין לחלק בין מצות עשה לבין מצות לא תעשה דכי נשבע שלא יאכל נבלות לזרוזי נפשיה שיהא נזהר בה נמי מצוה קעביד וכ"כ בהדיא הרא"פ ז"ל בפ"ק דנדרים וז"ל וכ"ש היכא דרגיל למישתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום מצות עשה דשרי ליה למינדר ולאישתבועי להחמיר עליו וכ"כ הטור וש"ע סי' ר"ג וא"כ ר' יהודה בן בתירא מאי שנא נשבע שלא לאכול נבלה דפוטר ומ"ש בנשבע לישב בסוכה ולאכול מצה דמחייב מה נפשך אי נשבע לזרז נפשיה שלא לאכול נבלה נמי ליחייב ואי נשבע סתם ואין כוונתו לזרוזי כי נשבע לישב בסוכה נמי ליפטר דאין שבועה חלה על שבועה ושמא י"ל אורחא דמלתא נקט מצות עשה דקלה ורגילות הוא להתרשל בה עביד איניש דנשבע עליה לזרוזי נפשיה מצות לא תעשה דחמירא ואין אדם מתרשל בה לא עביד איניש להשתבע עליה לזרוזי נפשיה מיהו היכא דקא משתבע שלא לאכול נבלות לזרוזי כגון שקפץ עליו יצרו ועבר עליה וקמשתבע לזרוזי מחייב רבי יהודה וכי קא משתבע לישב בסוכה סתם ולא נתכוין לזרוזי נפשיה פוטר רבי יהודה:
מה הטבה אינה בביטול מציה פירש"י ז"ל אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה אלא בקיום מצוה ותימה דא"כ אמאי נקט ביטול מצוה הוה ליה לפרש בהדיא ולמימר מה הטבה ישנה בקיום מצוה אף הרעה ישנה בקיום מצוה כדנקט בתר הכי מה הריגה אינה בקיום מצוה. ועוד דלפירושו צריך לומר דהא דקאמר דבעינן הטבה דומיא דהרעה והרעה דומיא דהטבה אמאי קאמר דתרוייהו היקשא אי אפשר כיון דסתרי אהדדי וזה נראה דוחק דאין הלשון משמע כן. ועוד דמשמע דש"ס קיימא לפרושי ברייתא וברייתא בהדיא קתני דתרוייהו מקשינן להו להדדי הרעה דומיא דהטבה והטבה דומיא דהרעה. ועוד דקאמר הרעה גופה הטבה היא ופירש"י ז"ל ולמה ליה למיכתביה הא כתבה וקשה דהא איצטריך למיכתב תרוייהו משום מילי דרשות לאשמעי' דאיתנהו להרע ולהטיב. לכך נראה דפשטא דקרא דלהרע או להטיב ודאי במילי דגוף איירי כגון אוכל ולא אוכל ויליף תנא דבריית' מהיקשא דקרא דוקא במילי דרשות איירי כגון אוכל ככר זה או לא אוכל ככר זה ומפרש ש"ס לברייתא וקאמר וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה נמי איירי להרע דהיינו לא אוכל לאו בלא אוכל ככר זה דוקא איירי אלא ה"ה נמי בדבר מצוה הן בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה בפסח הן בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ בפסח ולהטיב דהיינו אוכל לאו דוקא באוכל ככר זה אלא ה"ה נמי בדבר מצוה הן בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח הן בקיום מצוה כגון אוכל מצה בפסח ומשני לא ס"ד כו' דאקיש הרעה להטבה מה הטבה אינה בביטול מצוה דנהי דשייך הטבה בקיום מצוה מ"מ בביטול מצוה ליתא דאין זו הטבה כיון דגורם רעה לנפשו אף הרעה אינה בביטול מצוה וכיון דהרעה לאו בביטול מצוה איירי אי אמרינן דרעה בדבר מצוה נמי איירי לא מיתוקמא אלא בקיום מצוה וזה אי אפשר דא"כ הרעה גופא הטבה היא כיון דגורם טובה לנפשו ולא שייך לקרות' הרעה אלא ודאי בדבר הרשות דוקא איירי כגון לא אוכל ככר זה ואקיש נמי הטבה להרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה דכיון דגורם טובה לנפשו לא שייך לקרותה הרעה אף הטבה אינה בקיום מצוה וכיון דהטבה לאו בקיום מצוה איירי אי אמרת דבדבר מצוה נמי איירי לא מיתוקמא אלא בביטול מצוה וזה אי אפשר דאם כן הטבה גופא הרעה היא כיון דגורם רעה לנפשו ולא שייך לקרותה הטבה אלא ודאי בדבר הרשות דוקא איירי כגון אוכל ככר זה. וברייתא נמי ה"ק יכול נשבע להרע לבטל את המצוה כגון לא אוכל חמץ ולא ביטל יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות שאינה בביטול מצוה אף הרעה כו' יכול נשבע להטיב לקיים את המצוה כגון אוכל מצה ולא קיים יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הרעה רשות שאינה בקיום מצוה אף הטבה רשות ופריך אי הכי דלא מיקרי הרעה כי אית ביה צד הטבה ולא מיקרי הטבה כי אית ביה צד הרעה אם כן בדבר הרשות נמי לא משכחת לה דכי אקיש הרעה להטבה מה הטבה דאוכל בדבר שאינו רע לגופו דדבר הקשה לגוף לאו הטבה היא כיון דאית ביה נמי צד הרעה ונימא אף הרעה דלא אוכל בדבר הקשה לגוף קאמר כדפירש"י ז"ל א"כ הרעה זו הטבה היא ולא היה ליה לקרותה הרעה כיון דאית ביה צד הטבה:
אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים וכו' תימה דהא ברייתא בהדיא קתני דיליף לה מהיקשא דמקשינן הרעה להטבה מה הטבה רשות כו' והטבה להרעה מה הרעה רשות כו':
אפילו תימה רבי יאשיה דסבר לה כר"ע תימה אכתי תיקשי לרבי יאשיה דאיצטריך ליה או לחלק הטבת אחרים דמחייב מנא ליה:
חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא כתבו התוספות דדייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים אף על גב דלעיל בפירקין נקט נמי כי האי לישנא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת והתם לא שייך למידק כה"ג מ"מ דייק הכא שפיר דכיון דאיכא למיטעי הכא לא הוה ליה למיתני הך ליש"א: