תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק שלישי - שבועות שתים · דף כו
ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי רבי רבי כל מילי מה שכפל ושינה את הלשון מפורש בפרק קמא:
העלם זה וזה בידו מהו פירשתיו בסוף פרק שני ומה שפירש"י וז"ל אלא לא שנא ופטור כתב בכסף משנה בפרק שלישי מהל' שבת משום דמדינא איכא למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהן אנוסין הן ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתי קרא וחייב בהעלם שבועה מדכתיב בשבועה ונעלם ובהעלם חפץ כיון דליכא קרא לחייבו פטור מהאדם בשבועה ולכך פירש"י ז"ל לא שנא ופטור אע"ג דספקא דאורייתא הוא ולחומרא דכיון דליכא קרא לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה. מיהו לעיל בפרק שני ובפרק כלל גדול דאיתא נמי כי הך סוגיא ובכולהו פירש רש"י זכרונו לברכה אלא לח שנא פטור והתם לא שייך האי טעמא. והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות כתב יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אין מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה:
מצטער ואכלה פירש רש"י ז"ל מצטער ברעב ואי נמי אי לא נעלמה ממנו היה אוכלה וקשה דמנא ידעינן לה דלמא אי לא נעלמה ממנו שבועה לא היה אוכל אע"ג דמצטער ומה שפירשו התוספות נראה דוחק ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא נעלם ממנו שבועה אלא שהוא סבור דמותר לעבור על השבועה כיון שהוא רעב ומצטער והשיב כיון דיודע שהיא אסורה לו אלא שאוכלה בטעות לא הוה שב מידיעתו:
אלא לשמואל קשיא כתבו התוספות וא"ת ודשמואל נמי יפרש הכי וכו' ויש לומר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר. ועוד נראה דהא פשיטא דאי לאו דכתיב נמי לכל אשר יבטא האדם בשבועה הוה ילפינן מדכתיב לבטא בשפתי' סתמא דלעולם אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו ואפי' גמר בלבו סתם אינו חייב ולה"ק גמר בלבו סתם מניין ובתר הכי נמי קאמר גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מניין משום דאי לאו דכתיב לכל אשר יבטא האדם מסתבר למימר דצריך שיוציא בשפתיו בפירוש מדכתיב לבטא בשפתים וא"כ שמואל דלא מייתי אלא האי קרא דלבטא בשפתים לחודא ע"כ אפי' גמר בלבו סתם נמי קא' צריך שיוציא בשפתיו דהכי משמע הך קרא דלבטא בשפתים לחודא ולפי זה תנא דברייתא מפרש דבריו קצת ושמואל לא פירש דבריו כלל: