תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק שלישי - שבועות שתים · דף כב
והרי הקדש כתבו התוספות תימה דמאי פריך נימא דמתניתין ה"ק היכן מצינו מדבר מביא קרבן על דבור בלא שום מעשה שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה כגון שבועה שאוכל ולא אכל אבל הקדש וכו' נראה דלאו קושיא היא דש"ס דייק דלאו אשבועה שאוכל ולא אכל קאמר ליה מדנקט שזה מדבר ומביא קרבן משמע דקאי אשבועה בלא אוכל ואכל דאיירי ביה דומיא דרישא דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב שזה חייב והתם ע"כ שזה חייב אשבועה שלא אוכל ואכל דאיירי ביה קאי א"כ הכא נמי שזה מדבר ומביא קרבן אשבועה שלא אוכל ואכל קאי ואע"ג דקעביד רעשה כיון שאוכל מ"מ מביא קרבן על דיבורו הוא שאלמלא נשבע אין במעשה כלום ולכך פריך שפיר והרי הקדש נמי מביא קרבן על דיבורו הוא שאלמלא הקדש אין במעשיו כלום:
אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא כתבו התוספות תימה דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסור אלא משום דהוה כהקדש וכו' י"ל דדוקא היכא דלא קא מתכוין לאוסרו אלא מקדישו ממש למזבח או לבדק הבית ונאסר ממילא משום מעילה הוא דבעינן שיעורא דגזירת הכתוב הוא דלא הוי מעילה בפחות משוה פרוטה אבל כשאומר קונם ככר זה עלי או ככר זה בהקדש אע"ג דאיהו גופיה לא אסור אלא משום דהוי כהקדש מ"מ כיון דקא מכוון לא סרו הוה ליה כמפרש שיהא אסור עליו כהקדש בכל שהוא כיון שלא הזכיר לשון אכילה ובכל שהוא עובר בלא יחל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות נדרים שכל הנודר מדבר הרי זה כמפרש כל שהוא ובכל שהוא לוקה שנאמר לא יחל דברו:
הא לא פריש דעתיה אכזית ש"מ משמע דפשיט ליה דנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן דלא מיחייב אלא בכזית אע"ג דאיכא למימר דכיון דלאו בעיני' אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו ותימא דא"כ לעיל דבעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה אמאי סליק בתיקו תפשוט דדעתיה אכזית כיון דהך סברא דלאו בעיניה אכלי אינשי לאו סברא היא ורש"י ז"ל פירש דבעיא דרב אשי לא הוי אלא באם תימצי לומר בשאר כל אדם בכזית והסוגיא לא משמע כן דכל היכא דבעי באת"ל כי פשיט ש"ס בעיא בתרייתא איפשיטה לה נמי קמייתא לכך נראה דאע"ג דבשאר כל אדם מספקא לן אי דעתיה אמשהו כיון דלאו מידי דאכילה הוא דלא בעיניה אכלי ליה אינשי בנזיר פשיטא לן דלא שייך הך סברא דלגביה דידיה ודאי מידי דאכילה הוא מדכתיב גביה מחרצנים ועד זג לא יאכל דכיון דנזיר הוא ואסיר ליה רחמנא הרצן בכזית חשיבא ליה מידי דאכילה וכן נבלות וטרפות בשאר כל אדם כדמסיק ולא קמיבעי ליה בנזיר אלא מי אמרינן כיון דכזית איסורא דאורייתא היא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע וכו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה"ש שבועה שלא אוכל עפר אם אכל כזית חייב אבל פחות מכזית הרי זה ספק שמא יתחייב בכל שהוא מבני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו משמע דס"ל דאע"ג דבשאר כל אדם מספקא לן אי דעתיה אמשהו כיון דלא אכלי ליה בעיניה בנזיר פשיטא לן דלא אמרינן הכי:
אלא תפשוט דבעיא רבא וכו' אהא דמייתי מלתא דריש לקיש הכא פריך ועוד נראה דה"ק השתא דפשיט ליה בעיא דרב אשי תפשוט נמי בעיא דרבא דאי לאו דפשיט מיניה בעיא דרב אשי איכא למימר דשאני התם שלא אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות אלא שבועה שלא אוכל סתם דמשמע דברים המותרין וכיון דאדברים המותרין בכזית קאמר לא פלגינא דיבוריה ואמרינן דבדברים האסורין נמי בכזית קאמר אבל כשאמר בפירוש שבועה שלא אוכל עפר איכא למימר כיון דלאו בר אכילה הוא דעתיה אכל שהוא אלא השתא דפשיט מיניה בעיא דרב אשי דאיירי נמי דאמר בפירוש שלא אוכל חרצן אלמא ס"ל דלא שנא לכך פריך תפשוט מיניה ומי בעיא דרבא:
ואי בעית אימא קרא שתייה בכלל אכילה הרא"ש לא גריס שתייה בכלל אכילה וכן נראה דהא טעמא דסברא נמי משום דשתייה בכלל אכילה הוא וא"כ מעיקרא נמי הוה ליה למימר א"א סברא שתייה בכלל אכילה ד מר ליה איניש לחבריה וכו' ולספרים דגרסינן ליה יש לדחוק ולפרש דהא דקאמר א"א סברא דאמר ליה איניש לחבריה וכו' לאו משום דשתייה אכילה קרי ליה אלא משום דשתייה שייכא לאכילה והא בהא תליא דאורחא דמילתא לשתות כשאוכלין לכך כי א"ל נטעום דעתו נמי לשתות הוה וחדא מנייהו נקט דאכילה עיקר מילתא היא ושתיה לצורך אכילה היא באה ולכך כשאמר שבועה שלא אוכל דעתו נמי שלא לשתות דשלא אוכל ומה דשייך ליה קאמר ועיקר מילתא נקט ואע"ג דאמרי' לקמן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שאני הכא כיון דהא בהא תליא כאלו הוציא בשפתיו דמי והדר קאמר וא"א קרא וטעמא משום דשתיה בכלל אכילה היא דאמר ר"ל וכו' ולספרים דלא גרסינן אלא אזלי ושתי נמי אתי שפיר דהא דקאמר ואזלי ושתי לאו למימרא דלא אכלי דהא לאו אורחא הוא שיאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי ואח"כ אין נותן לו לאכול אלא לשתות אלא אזלי ושתי דנקט היינו דשתי נמי ולא נחית ש"ס לפרש הא דאכלי כיון דלא דייק מיניה מידי דמדשתי דייק דכיון דשתי צריך לומר דאכילה דנקט משום דעיקר מלתא היא ולפי סברא זו תרוייהו צריכי: