תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק שביעי - כל הנשבעין · דף מח
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כו' נשבע בעל הבית פירש"י ז"ל נשבע בעל הבית שבועת היסת ותימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל ק פירש"י ז"ל לקמן בסוף פירקין בהדיא וז"ל וכשנישנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה. ונראה לפרש דשבועת היסת בימי התנאים ניתקנה אלא דלא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני שלא יהא כל אחד הולך וגוזל את חבירו בכל עת שירצה לפי שכל אדם קונה ומוכר פירות פורט ומחליף מעות בכל יום נמצא שכל אחד הולך וקונה או מוכר לחבירו ויאמר נתתיו לך את הדינר או את הפירות דלא שייך להעיד עדים בכל עת שיקנה וימכור פירות או יחליף מעות ולכך הטילו חכמים שבועה על הכופר מפני תיקון העולם כי ההיא דריש פ"ק דמציעא דאמר רבי יוחנן שבועה זו דשנים אוחזין בטלית תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא מיהו התם נשבע בנקיטת חפץ דנשבע ונוטל הוא אבל הכא אינו נשבע אלא שבועת היסת בעלמא דלאו נשבע ונוטל הוא שכבר הוציאן מרשותו אבל האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דלא שייך האי טעמא דהלואה לא שכיחא כל כך ועוד דיכול להלוותו בעדים ובשטר וכן כשא"ל הן ולמחר אומר לו תנהו לי נתתיו לך דלא שייך האי טעמא לכך פטור בלא שבועה ואתא רב נחמן והוסיף ותיקן שבועת היסת בכל תביעות שבעולם משום דחזקה אין אדם תובע את חבירו אלא א"כ יש לו עליו וכן משמע קצת שכבר ניתקנה שבועת היסת בימי התנאים מדנקט רב נחמן בפרק שבועת הדיינין ומשביעין אותו שבועת היסת משמע דה"ק אותה שבועה ששמו חכמים כבר משביעין נמי למי שאומר מנה לי בידך כו' ובש"ע סי' צ"א כתב אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו' הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ כו' לפירש"י ז"ל דאינו נשבע אלא היסת נשבע בלא נקיטת חפץ:
משום דמורי בה התירא כתבו התוספות פסק ר"ת דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר עמלו לא מורי היתירא משמע בהדיא דס"ל דלא חשדינן ליה לשותף שיגנוב יותר משכר עמלו וטרחו ולפי זה כל שותף מצי למיפטר נפשיה משבועת השותפין כשאומר שומו לי שכר טרחי כמה הוו ואתן לו דתו לא רמיא עליה שבועה דבטפי מהכי לא חשדינן ליה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שותפין כתב המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו או ששלח מעות בידו לקנות לו סחורה אע"פ שלא נתן לו שכר על זה ואין לו הנאה בשליחות זו הרי זה כבן בית ויש לו להשביעו מספק שלא גזל לו כלום משמע מדבריו דכ"ש הוא כשנותן לו שכר על זה דמצי להשביעו וטעמו נראה משום דאכתי מורי התירא שלא נתן שכרו כראוי לו וחושב בדעתו שמגיע לו בשכרו כפלי כפלים ולפי זה לא מצי למיפטר נפשיה כשאומר שומו לי שכר טרחי ואתן לו. ובש"ע סי' צ"ב כתב דעת שניהם וכיון דהוי ספיקא דדינא נראה דמצי למיפטר נפשיה כשאומר שומו לי כו' דיכול לומר קים לי כרבינו תם: