אור ברסלב
תורת חיים על שבועות פרק שביעי - כל הנשבעין

תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור

פרק שביעי - כל הנשבעין

פרק ששי - שבועת הדיינין

הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה וכו' נראה דלכך לא חשיב להו ברישא דמתניתין בהדי הנר דנשבעין ונוטלין משום דהנך כולהו שטר כתובה ושטר חוב בידן ובדין הוא דאפי' שבועה לא בעי אלא דהחמירו חכמים עליהן ואמרו שלא יטלו אלא בשבועה וא"כ לאו חידוש הוא מה שנוטלין בשבועה אבל כל הנך דחשיב ברישא חידוש נינהו דמן הדין אין להן ליטול כיון דלית להו לא שטר ולא ראיה אלא דחכמים תיקנו שיטלו בשבועה:

בעל הבית טרוד בפועליו כתבו התוספות ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ולפי זה ניחא הא דפריך וליתב ליה בלא שבועה אף ע"ג דזימנין ברי שלו טוב הוא דפעמים יהיה כדבריו כמ"ש התוס' בסמוך מ"מ כיון דרובן טרודים ושוכחים לא פלוג רבנן והתו' כתבו דרבנן חשיב ליה כודאי שכח מיהו מדקאמר בסמוך קציצה ודאי מידכר דכיר ליה משמע קצת דמעיקרא בספק שכח מחזקינן ליה:

אלא בעל הבית טרוד בפועליו השתא נמי איצטריך טעמא דמשום כדי חייו דשכיר כדאמר מעיקרא וכ"כ רב אלפס ז"ל בהדיא וז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דב"ה טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר וכתב הר"ן דר"ל משום כדי חייו דשכיר תיקנו שבועה על ב"ה וכיון דראו שעסקיו מרובין ואינו יכול לישבע תיקנו שישבע השכיר וכ"כ הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכן משמע דאי לאו הכי מאי איריא שכיר דבעל הבית אפי' שכיר דעלמא נמי אם יתבע שום תביעה מבעל הבית ויאמר לו פרעתיך ישבע שכיר ויטול כיון דב"ה טרוד הוא והוא אינו טרוד. והשתא שמואל דמפרש טעמ' דשכיר משום כדי חייו אשינוייא דבעל הבית טרוד בפועליו כדמסיק ולכך כתבו התוס' לעיל דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדו ראויין לישבע אע"ג דלשמואל טעמא דשכיר משום כדי חייו הוא ולדידיה כנגדו ראוי לישבע הוא אלא צ"ל כדפרישית שמואל אית ליה נמי טעמא דב"ה טרוד בפועליו. אבל קשה דפריך בסמוך אי הכי אפי' קצץ נמי משמע דהכי פי' אי אמרת בשלמא משום כדי חייו ניחא דגבי קציצה כיון דלית בינייהו אלא פורתא דשכרן של פועלים ידוע הוא לכל ובההיא פורתא דכפר ליה ב"ה ליכא למיחש משום כדי חייו כיון דאכתי פש ליה גביה שיעור שכרו הידוע אלא אי אמרת משום טרדת פועלים הוא אפי' קצץ נמי וכן הא דפריך בתר הכי אי הכי אפי' עבר זמנו נמי משמע דהכי פי' אא"ב משום כדי חייו ניחא דליכא משום כדי חייו אלא שכיר יום ביומו אלא אי אמרת משום טרדה אפי' עבר זמנו נמי וכ"כ רבינו ניסים ז"ל ולמאי שפירש"י דהשתא נמי איצטריך טעמא דמשום כדי חייו לא פריך מידי כיון דבקציצה ולאחר זמנו לית בהו משום כדי חייו וצ"ל דבקציצה ובלאחר זמנו אית בהו שפיר משום כדי חייו והא דנקט א"ה אע"ג דאין שיי' כאן אא"ב אין לחוש כמו שכתבו התוס' כיון דעדיין לא פריש שום טעם:

לא שנו אלא ששכרו בעדים דכיון שיש עדים שעשה עמו מלאכה לכך ראו חכמי' להפיל שבועה על בעל הבית משום כדי חייו דשכיר שלא ילך בפחי נפש וכיון דב"ה טרוד בפועליו ואינו יכול לישבע תיקנו שישבע שכיר ויטול אבל שכרו שלא בעדים לא ראו חכמים להטיל שבועה על בעל הבית כלל ולא חשו לכדי חייו דשכיר מתוך דהוה מצי למימר לא שכרתיך מעולם והיה פטור מן השבועה השתא נמי פטור הוא מן השבועה וכן פירש"י ז"ל יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ונאמן בלא שבועה והשתא מ"ש התוספות תימה מאי מועיל כאן מגו כו' לאו קושיא היא דודאי לא מהימן טפי משום מגו אלא אמרינן מגו לפוטרו מן השבועה והיינו דפריך רבא אמילתא דשמואל א"כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה פי' כיון דאחרת מגו ליפטר מן השבועה א"כ כשבועת שומרין נמי נימא מגו לפוטרו משבועה ולכך לא פריך הכי אמאי דאמרינן מגו בכל התורה:

מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו וכו' תימה דבשלמא כשבעל הבית כופר הכל ניחא אבל כשמודה מקצת מאי איכא למימר דהא מתניתין במודה במקצת נמי איירי ובמודה מקצת לא שייך מגו דלא היו דברים מעולם דאין אדם מעיז לכפור הכל דאם לא כן בכל מודה מקצת אמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל אלא ודאי לא שייך מגו כי האי גונא דהוה ליה מנו דהעזה כמ"ש התי'. ובשור ח"מ סי' פ"ט כתב בשם ר"י דאפי' שכרו שלא בעדים אינו נאמן אא"כ טוען פרעתיך כל שכרך דאז הוא נאמן במגו דלא שכרתיך אבל במודה מקצת ליכא מגו דהוה ליה העזה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאין לחלק שכתב שכרו שלא בעדים נאמן לומר נתתי לך שכרך וישבע ב"ה היסת או שבועת התורה כשמודה מקצת והכי מסתבר עכ"ל:

דף מו

אומן אומר קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחח הך ברייתא ודאי איירי כגון שאמר שעדיין לא פרע אותה א' כיון דמוקי לה בסמוך כר' יהודה דבעי הודאה במקצת כמ"ש התוס' ושפיר קתני בזמנו נשבע ונוטל דלא עבוד רבנן תקנתא לשכיר אלא בזמנו עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה דאם אמר שכבר פרע אותה אחת פשיטא דליכא תקנתא לר' יהודה כיון דבעי הודאה במקצת אלא אפי' אמר שעדיין לא פרע כיון דעבר זמנו ליכא תקנתא והמע"ה ולא איצטריך למיתני דאז נשבע ב"ה שבועה דאורייתא דמלתא דפשיטא היא דמודה מקצת חייב שבועה דאורייתא והא דפריך לעיל ואי לא מייתי ראיה פקע ואמאי ישבע ב"ה ויפסיד אומן לא מצי לשנויי דהתם נמי איירי כגון דאמר שעדיין לא פרע אותה אחת ולא איצטריך למיתני דאז נשבע ב"ה שבועה דאורייתא דברייתא דלעיל כיון דרבנן היא דלא בעי הודאה במקצת מדקתני רישא כיצד בזמן שא"ל שכרתני כו' דליכא הודאה במקצת לכך דייק שפיר אמאי קתני המע"ה דמשמע דליכא תקנתא בקציצה אלא בפריעה והא בקציצה נמי משכחת לה תקנתא לשמואל כגון דאמר שכבר פרע אותה אחת דתיקנו רבנן שישבע ב"ה ויפסיד אומן אע"ג דבעלמא כופר הכל פטור בלא שבועה. וא"ת מאי פריך דלמא שמואל דאמר בזו ישבע ב"ה ויפסיד אומן במודה מקצת דוקא איירי כגון דאמר שכבר פרע אותה אחת וי"ל כיון דקיימא לן כרבנן דלא בעו הודאה במקצת ובי רב ספוקי הוה מספקא להו אי אמרינן קציצה מידכר דכירי אינשי אי לאו א"כ אמאי שלחו ליה לשמואל במודה מקצת דוקא ולא שלחו ליה הכי בכופר הכל מי תיקנו רבנן שישבע שכיר ונוטל א"ד קציצה מידכר דכירי אינשי וישבע ב"ה אלא ודאי אין ה"נ אינהו בכופר הכל נמי שלחו ליה נמצא כי אמר להן שמואל בזו ישבע ב"ה ויפסיד אומן בכופר הכל נמי קאמר הכי אע"ג דבעלמא כופר הכל פטור בלא שבועה הכא חייב לישבע מתקנת' דרבנן ולכך פריך שפיר אמאי פקע ישבע ב"ה ויפסיד אומן וכן משמע קצת מדלא השיב שמואל בקצרה קציצה מידכר דכירי אינשי משמע דה"ק בזו תקנו רבנן שישבע ב"ה ויפסיד אומן משום דקציצי מידכר דכירי:

עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה הקשו התו' כיון דאיירי שעדיין לא פרע אותה אחת אמאי אמרי' המע"ה והא מפרש לעיל טעמא כו' והכא השהה והרי עבר י"ל דנאמן במגו דאי בעי אמר שכבר פרע אותה אחת ולא הוי מגו דהעזה כיון דעבר זמנו ומסייע ליה הך חזקה דאין שכיר משהה שכרו וכה"ג משמע קצת בריש ב"מ גבי סלעין דינרין מלוה אמר ה' ולוה אמר ג' ר"ע אומר איני אלא כמשיב אבדה ופטור ופירש"י ז"ל מדהל"ל ב' והשטר מסייעו וכו':

דשלח רב הונא בר אבין כו' כי הא דרבא כו' לגירסת התו' ניחא דמייתי להו דאיצטריך לאתויי ראיה דמה"ט דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לחוד אינו נאמן אע"ג דשאר כולהו איתנהו לטיבותא אבל לגי' רש"י ז"ל קשה דמאי איצטריך לאתויי ראיה להך מלתא והא סברא הוא דכיון דעשוין להשאיל ולהשכי' דאינו נאמן:

וספרא דאגדתא כתבו התו' נראה דכ"ש שאר ספרים שדרך להשאילן וכו' ותימה כיון דספרים עשויין להשאיל ולהשכיר הא דתנן בהגוזל בתרא וכו' אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' טוען כתב דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הן הכלים שבני אותה המדינה עושין אותן מתחילת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן כגון היורות גדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות וכו' וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משאילו ומשכירו תמיד כו' הרי הוא ככלים העשויין להשאיל איל ולהשכיר ורבא דאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר היינו שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ובפרק המקבל כתבתי דדברי רבינו תם עיקר וכ"כ רב אלפס ז"ל:

דף מז

היכי תנן ר' יוסי אומר יחלוקו או ר' מאיר אומר יחלוקו ונפקא ליה מינה כי היכי דלידע הלכתא מאי דקיימא לן ר' יוסי ור' מאיר הלכה כר' יוסי ולהכי כי אמר ליה לא ידענא סא בעי מיניה הלכתא מאי:

רבותינו שבבבל רב ושמואל נראה דכי היכי דסבירא להו דאם מת לוה בחיי מלוה יתמי מלוה מפסידין אע"ג דלא הוה רמיא על אביהן אלא שבועה דרבנן אפ"ה סבירא להו דאלימא תקנתא דרבנן הכי נמי גבי שניהן חשודין מסתמא סבירא להו דחזרה שבועה למקומה דאמר ר' מאיר היינו לסיני ומפסיד התובע כשהוא חשוד ואין יכול לישבע אע"ג דלא רמיא נמי על התובע אלא שבועה דרבנן דחכמים תיקנו בחשוד שישבע התובע ויטול אפ"ה אלימא תקנתא דרבנן שאם אינו יכול לקיים אותה מפסיד ורש"י ז"ל פי' דהא דרב ושמואל הוי דומיא דשניהן חשודין משום דגם יתמי לוה אין יכולין לישבע וקצת קשה דהא יתמי לוה לאו בני שבועה נינהו דשבועה לאו עלייהו רמיא:

אמר ר' טורח שבועה זו למה פירש"י ז"ל ששניהן באין לב"ד שתצא שבועת שוא מביניהם ולא משמע כן מדנקט למה משמע דקשיא ליה למה לי שבועה והלא בלא שבועה סגי. ועוד דקא"ל ר' חייא תנינא שניהן נשבעין ונוטלין מב"ה ופירש"י ז"ל תנינא כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין ופירושו תמוה חדא דבמתני' לא קתני שניהן נשבעים ונוטלין מב"ה אלא הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין קתני וא"כ אמאי לא נקט לישנא דמתני' ועוד דבפ"ק דב"מ פריך ש"ס ותו הא דתני ר' חייא שניהן נשבעין ונוטלין מב"ה נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אמאי מייתי לה מברייתא א ולא מייתי לה ממתני' דהכא וכן הקשה שם רש"י ז"ל. ועוד מדנקט התם ותו הא דתני ר' הייא כו' משמע דברייתא היא וא"כ לן פירש"י ז"ל הכא דא"ל כבר סתמת לנו במשנה שניהן נשבעין ונוטלין ובא לאו מתני' מייתי ליה אלא ברייתא. ועוד דא"כ לא חידש ליה ר' חייא כלום דרבי נמי הוה ידע מתני'. ועוד דקאמר קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה מאי קבלה שייך בכה"ג ונראה לפרש דר' הוה סבר דהא דתנן הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין לאו דשניהן נשבעין ונוטלין מב"ה קאמר אלא הוא נשבע ונוטל מב"ה והן נשבעין ונוטלין מן החנוני ונמצא דחנוני מפסיד והיינו דקא מתמה רבי טורח שבועה זו דחנוני למה לי כיון דפועלים חוזרין ונשבעין ונוטלין מחנוני הוה להו לתקן שישבעו פועלין ויטלו מב"ה ויפסיד חנוני ולמה הטריחו את החנוני לישבע חנם והשיב לו ר' חייא דברייתא תנינא דשניהן נשבעין ונוטלין מב"ה דב"ה מפסיד ולא חנוני ולכך חנוני נמי נשבע. והשתא ניחא דבפ"ק דמציעא דפריך מדר' חייא ולא ממתניתין משום דמדרבי חייא אלימא ליה לאקשויי דע"כ חד מנייהו חשיד אממונא דשקיל ממונא שלא כדין אבל מתני' איכא לפרושי כדר' דהוא נשבע ונוטל מב"ה והן נשבעין ונוטלין מחנוני קאמר ואתי נמי שפיר הא דבעי אי קיבלה מיניה או לאו:

דף מח

אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כו' נשבע בעל הבית פירש"י ז"ל נשבע בעל הבית שבועת היסת ותימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל ק פירש"י ז"ל לקמן בסוף פירקין בהדיא וז"ל וכשנישנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה. ונראה לפרש דשבועת היסת בימי התנאים ניתקנה אלא דלא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני שלא יהא כל אחד הולך וגוזל את חבירו בכל עת שירצה לפי שכל אדם קונה ומוכר פירות פורט ומחליף מעות בכל יום נמצא שכל אחד הולך וקונה או מוכר לחבירו ויאמר נתתיו לך את הדינר או את הפירות דלא שייך להעיד עדים בכל עת שיקנה וימכור פירות או יחליף מעות ולכך הטילו חכמים שבועה על הכופר מפני תיקון העולם כי ההיא דריש פ"ק דמציעא דאמר רבי יוחנן שבועה זו דשנים אוחזין בטלית תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא מיהו התם נשבע בנקיטת חפץ דנשבע ונוטל הוא אבל הכא אינו נשבע אלא שבועת היסת בעלמא דלאו נשבע ונוטל הוא שכבר הוציאן מרשותו אבל האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דלא שייך האי טעמא דהלואה לא שכיחא כל כך ועוד דיכול להלוותו בעדים ובשטר וכן כשא"ל הן ולמחר אומר לו תנהו לי נתתיו לך דלא שייך האי טעמא לכך פטור בלא שבועה ואתא רב נחמן והוסיף ותיקן שבועת היסת בכל תביעות שבעולם משום דחזקה אין אדם תובע את חבירו אלא א"כ יש לו עליו וכן משמע קצת שכבר ניתקנה שבועת היסת בימי התנאים מדנקט רב נחמן בפרק שבועת הדיינין ומשביעין אותו שבועת היסת משמע דה"ק אותה שבועה ששמו חכמים כבר משביעין נמי למי שאומר מנה לי בידך כו' ובש"ע סי' צ"א כתב אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו' הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ כו' לפירש"י ז"ל דאינו נשבע אלא היסת נשבע בלא נקיטת חפץ:

משום דמורי בה התירא כתבו התוספות פסק ר"ת דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר עמלו לא מורי היתירא משמע בהדיא דס"ל דלא חשדינן ליה לשותף שיגנוב יותר משכר עמלו וטרחו ולפי זה כל שותף מצי למיפטר נפשיה משבועת השותפין כשאומר שומו לי שכר טרחי כמה הוו ואתן לו דתו לא רמיא עליה שבועה דבטפי מהכי לא חשדינן ליה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שותפין כתב המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו או ששלח מעות בידו לקנות לו סחורה אע"פ שלא נתן לו שכר על זה ואין לו הנאה בשליחות זו הרי זה כבן בית ויש לו להשביעו מספק שלא גזל לו כלום משמע מדבריו דכ"ש הוא כשנותן לו שכר על זה דמצי להשביעו וטעמו נראה משום דאכתי מורי התירא שלא נתן שכרו כראוי לו וחושב בדעתו שמגיע לו בשכרו כפלי כפלים ולפי זה לא מצי למיפטר נפשיה כשאומר שומו לי שכר טרחי ואתן לו. ובש"ע סי' צ"ב כתב דעת שניהם וכיון דהוי ספיקא דדינא נראה דמצי למיפטר נפשיה כשאומר שומו לי כו' דיכול לומר קים לי כרבינו תם:

דף מט

איכא בינייהו לפתוח לו פירש"י ז"ל אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו ב"ד גלגול למ"ד מגלגלין וקשה דהא בר"פ שבועת הדיינין קתני שהב"ד חייבין לחזור על כל הצדדין ולאיים על הנתבע שלא ישבע ואומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע וכו' וא"כ היאך תיסק אדעתין למימר שהב"ד יפתחו לו לתובע שיגלגל על הנתבע עוד שבועות אחרות ונהי דיאיימו עליו ויאמרו לו שישלם ולא ישבע עליהן מ"מ איכא למיחש שלא ירצה לשלם וישבע ועוד דא"כ אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו בשכיר גופיה דלמאן דאמר לכל מגלגלין שהב"ד פותחין לו גלגול אם כן חוץ משכיר שמגלגלין דקאמר היינו נמי שאין פותחין לו אבל אם טען גלגול מגלגלין עליו ולמ"ד לכל אין מקילין שאם טען גלגול מגלגלין עליו צריך לומר דחוץ משכיר שמקילין היינו שאין מגלגלין עליו כלל אפי' אם טען גלגול לכך נראה דהא דקאמר לפתוח לו היינו שאומרים לו לשכיר אל תצטער עצמך השבע ועול ופותחין לו תחילה שישבע לאפוקי בשאר כל הנשבעין שחייבין ב"ד לאיים עליהן ולמונען אבל בשכיר כיון דאליו הוא נושא את נפשו פותחין לו לישבע והשתא איכא בינייהו דשכיר גופיה דלמ"ד חוץ משכיר שאין מגלגלין נהי דאין מגלגלין מ"מ לפתוח מיהא אין פותחין לו ולמ"ד חוץ משכיר דמקילין לא מיבעיא דאין מגלגלין עליו שאר שבועות אלא אפי' בשבוע' זו מקילין עליו ופותחין לו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שכירות ארבעה שומרין פרק שמיני שומר חנם נשבע על הכל לפי שאינו נהנה כלום והשואל משלם את הכל לפי שכל הנאה שלו נושא שכר והשוכר נשבעין וכו' לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת לכך נשבעין על מקצת ומשלמין מקצת:

תוכן העניינים

תורת חיים על שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה