תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ז - מי שאחזו · דף עא.
תוס' ד"ה אמר ר"י מאי קמ"ל תימא לר"י אדרבא דתיקשי ליה מתניתין כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש דלמה לי' יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי וכו' הנה הא דלא מקשי התוס' לרב יוסף דלא שאני ליה בין אלם לחרש תקשי לי' מתניתין אהדדי דהכא תנן דאלם דהיינו נשתתק מגרש ובבריית' בסמוך תנן נתחרש לא יוציא עולמית וכן ביבמות תנן דאינו חולץ נראה דבסמוך יש שתי לשונות בהא דעולמית א'. אע"ג דחזינא ליה דחריף. ב'. לכדר' יצחק א"כ יש לומר דר"י ס"ל דעולמית אתא לכדר' יצחק ואי חזינא לי' דחריף מוציא וע"כ צ"ל דהא דכלל בכל דוכתי חרש בהדי שוטה היינו סתם חרש אבל כשנבדק וחזינן ליה דחריף הוי כפיקח ולפ"ז א"ש מתניתין דהכא אף דמדמה נשתתק לחרש מ"מ מהני בדיקה דבבדיקה חזינא לי' דחריף וגם צ"ל דהתוס' ס"ל כהנך פוסקי' דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב בעי בדיקה והא דאמר רב כהנא דכותבין גט לאשתו היינו בבדיקה ומקשו התו' שפיר דליקשי דבהרכנה סגי דאי נימא דיכול לדבר מתוך הכתב לא בעי בדיקה לא קשה כלל קושיתם דהא בעינן יכול לדבר דלא ליבעי בדיקה דנהי דהש"ס מקשה שפיר מאי קמ"ל דנדע זה מסברא דכתיבה הוי כמו בדיקה כמ"ש הפוסקים מ"מ קושית התוס' לא קשה דהא בלא בדיקה לא סגי בהרכנה וע"כ דהתוס' ס"ל כהנך פוסקים דאפילו ביכול לדבר מתוך הכתב בעי בדיקה. אך מ"מ נ"ל לתרץ קושית התוס' דלא הוי מצי להקשות דבהרכנה סגי דהיה אפשר לתרץ דרב כהנא מיירי שהי' פיקח ונתחרש קודם הקידושין וקמ"ל ר"כ דלא בעי בדיקה אף דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב בעי בדיקה מ"מ בכה"ג שהיה כבר חרש בשעת קידושין לא בעי בדיקה ממ"נ דאי שוטה הוא הגט כשר דכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ואי פיקח הוא גיטו גט ולכך נקט יכול לדבר מתוך הכתב דקמ"ל לאפוקי מברייתא לקמן דף ע"ב דקתני עד שישמעו קולו קמ"ל דבכתב סגי ולא בעי שמיעת קול. וחרש שא"י לדבר מתוך הכתב שקידש אשה הדבר פשוט דמגרש ברמיזה בלא בדיקה כיון דסתם חרש מחזיקינן בשוטה כמבואר בכל דוכתי וקידושין דרבנן לא בעי שמיעת קול דכשם שכונס ברמיזה כו' משא"כ כשיכול לדבר מתוך הכתב קמ"ל דאפילו לרבן שב"ג דס"ל דמחזקינן ליה בפיקח מ"מ כשר לגרש ע"י כתב או רמיזה ולא בעי שמיעת קול ולא בא כלל למיפסק הלכתא כרשב"ג דכיון דנתחרש קודם הקידושין בין לרבנן בין לרשב"ג כשר לגרש דממ"נ אי שוטה הוא כרבנן שייך בי' כשם שכונס ברמיזה. ואי פיקח הוא וכרשב"ג ג"כ כשר. וקמ"ל דלא בעי שמיעת קול. ולזה מקשה לי' דמ"מ קשה דמאי קמ"ל דממתניתין מוכח זה דלא בעי שמיעת קול דהא מהני הרכנה אף שהוא פיקח ומקשה לי' מכח ממ"נ דבין אם נאמר דקמ"ל דיכול לדבר מתוך הכתב הוא פיקח. וע"כ ע"י בדיקה כמ"ש הפוסקים דע"י בדיקה יודעין שהוא פיקח והא דחרש אינו מגרש היינו בלא בדיקה וכמש"ל. ובין אם נאמר דמיירי בחרש מעיקרא וקמ"ל דלא בעי שמיעת קול. הא הנך תרווייהו ממתניתין שמעינן לה דהא לדעת המקשה נשתתק וחרש שוין ולזה משני ליה אלם קאמרת וכו' פירוש דודאי מיירי ר"כ בפיקח בשעת קידושין ונתחרש ולא תיקשי דמתניתין הוא דממתניתין באלם מיירי:
בתוס' ד"ה אמר ר"ז אי קשי' אמאי לא פריך אמתניתין וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ דאמתניתין לא קשה דהב"י בשם הרשב"א כתב דאלם מעיקר' בעי בדיקה וכתב הב"י דמחזקינן ליה בעתים חלים ועתים שוטה והב"י הקשה ע"ז דא"כ ליבעי בדיקה אף בשעת כתיבה דאימר חזר לשטותו כמו בחרש לר"א ביבמות פ"א. ובאמת לפי מה שפירש הב"ש בסי' קכ"א הטעם דלא חיישינן בשכ"מ שמא חזר לשטותו בשעת כתיבה משום דכשהיה פיקח בשעת אמירה ונשתטה הוא רק מדרבנן ולהכי לא חיישי' עי"ש. לא קשה קושית הב"י. ועוד אפשר כיון שנבדק בשעת אמירה מוקמינן ליה אחזקתי'. ולפי זה לא קשה מברייתא דאם לא יגיד דלענין עדות ודאי פסול להגיד ע"י הרכנה דאימר בשעת ראית העדות שוטה היה וגבי עדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות משא"כ לענין גט מהני בדיקה בשעת אמירה אבל לרב כהנא דס"ל דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כשר לגרש אף שהיה פיקח בשעת קידושין אלמא דכפיקח גמור חשבינן ליה ואפי' בלא בדיקה כשר לרוב פוסקים מקשה הש"ס שפיר. ולפי זה לא קשה נמי קושית התוס' בד"ה קתני מיהת עדיות דמברייתא דאם לא יגיד לא הוי מצי מקשה דיש לומר דברייתא דקתני בודקין אותו לעדיות מיירי בשעה שמייחדין אותו לעדות כגון עידי מסירה. או עידי חתימה לר"מ בשטר קנין או גט ובודקין אותו לפני הב"ד:
בגמ' דהא יכול להגיד מתוך הכתב. בס' פני יהושע הקשה לפמ"ש התוס' בד"ה אמר ר' זירא דהא דקאמר פרט לאלם היינו חרש. מאי מקשה הש"ס דילמא מיירי בחרש מעיקרו דאפי' רשב"ג מודה עי"ש. ולק"מ דא"כ תקשה ג"כ דילמא לא ממעט קרא רק חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב. וע"כ צ"ל דמקשה מסתמא דברייתא דקתני חרש סתמא ומשמע בכל החרשים. א"נ דחרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב מסברא ידעינן ולא איצטריך קרא למעט. ולפ"ז גם קושיתו לעיל לא קשה כלל:
בגמ' שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם וכו'. לכאורה קשה דא"כ למה לי קרא דאם לא יגיד. כיון דעדותו פסול מקרא דמפיהם. ושבועת העדות אינו נוהג אלא בראוין להעיד. ואין לומר דבעינן הא לפסול הרכנה זה אינו דמפיהם ממעט ג"כ הרכנה כמ"ש תוס' בד"ה קתני מיהת עדיות עי"ש אמנם לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ה דאלם יכול לחתום עצמו על שטר א"ש דקרא דאם לא יגיד איצטריך היכא שנתייחד האלם להיות עד בדבר לחתום על השטר ותובע ממנו שיחתום עצמו על השטר דבזה מועיל עדותו כמ"ש הש"ך ונשבע שא"י וקמ"ל קרא דפטור מקרבן. דעדות שבשטר אף דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ לא חשיב כהגדה בב"ד לענין הזמה כמבואר בח"מ ה"נ לא חשיב עדות בב"ד לענין קרבן שבועה דלענין ק"ש ג"כ בעינן הגדה בב"ד דוקא דאם לא יגיד בב"ד כתיב כמבואר בש"ס:
בתוס' ד"ה קתני מיהו עדיות. אלא לרב דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב וכו' מוכח מדבריהם דמקרא דמפיהם ממעטינן ג"כ הרכנה דאלת"ה אכתי היכא ידעינן דהרכנה פסול לעדות דהא קרא דאם לא יגיד לענין ק"ש מיירי דלא מצי למילף עדות מינה וא"כ מאי מקשה הש"ס לרב הונא דבודקין אותו לעדות ודילמא ע"י הרכנה מיירי. אלא ודאי דמקרא דמפיהם ממעט ג"כ הרכנה: