אור ברסלב
תורת גיטין על גיטין פרק ז - מי שאחזו

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ז - מי שאחזו

פרק ו - האומר

דף ע:

גמ' אין כותבין אלא לכשישתפה והפ"י הקשה למאן דס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה אמאי פסול כשנשתטה בשעת כתיבה ותירץ דבעינן וכתב ונתן שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה ומכח זה תמה על הרשב"א שמצריך שיהיה שפוי רק בשעת כתיבה ולא בשעת נתינה דאדרבה עיקר הקפידא הוא על שעת השליחות וכו' עי"ש ולא ידעתי מה קשי' ליה דאפשר דהרשב"א סובר דהא דאמרינן כל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד דוקא בתחלת שליחות היינו שאינו יכול לעשות שליח במידי דלא מצי עביד בעצמו אבל כשכבר נעשה שליח בשעת בריו אף שבשעת נתינה הבעל לא מצי עביד מ"מ כיון דשלוחו של אדם כמותו וכבר נעשה שליח כהבעל עצמו יכול לגרש אף שהבעל נשתתק ודוקא כשמת הבעל פסול לגרש מטעם שכתב רש"י לעיל דף י"ג דפקע לי' רשותי' ובכתיבה מטעם אחר פסול דבעינן שיהיה ראוי לנתינה בשעת כתיבה כמ"ש בעצמו. ועוד דדומה למ"ש הרמב"ם בכותב גט לאשה בעלמא דאינו גט מטעם דלאו בת גירושין היא בשעת כתיבה אף דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעי שליחות כלל. אך הא קשה לכאורה דא"כ להרשב"א אם אמר כתבו ותנו שכבר נעשה שליח להולכה בשעת בריו שיכול השליח לגרשה הרי ראוי' להתגרש בשעת כתיב' כיון דהשליח יכול לגרשה:

תוס' ד"ה התם דעתא צלותא הוא. לא ידע ר"י עד מתי יחשב דעתא צלותא וכו'. עיין מהרש"א ולפענ"ד נראה הפי' בדבריהם דודאי בידוע שאחזו קרדייקוס לא מהני בדיקה. אמנם בספק כגון בנשתתק ודאי מהני בדיקה לדעת אם אחזו קרדייקוס כי רוב האוחזים קרדייקוס אין יכולין להשיב על הבדיקה והיה קשה להתוס' לפ"ד המקשה לפי מה שפירש התוס' ד"ה אמר ר' יוחנן עי"ש דבשעת אמירה מן הסתם הוא דעתא צלותא ובשעת נתינה כבר נשתבש דעתו דאם כן כששוהא עצמו קודם אמירה ג"כ יש לחוש והאיך קאמר במתניתין סתם שכותבין כשאמר לכן הי' נראה להתוס' כדעת הרבה פוסקים דס"ל דגם בזה בשעת אמירה צריך בדיקה דאין חילוק בין נשתתק מחמת בריו לנשתתק מחמת חליו דבעי בדיקה דלספק מהני בדיקה ולפ"ז בודאי המקשן הי' סבר דבשעת נתינה לא בעי בדיקה דאי גם בשעת נתינה בעי בדיקה לא פריך מידי לר"י דהא בדיקה ודאי מהני כמו בשעת אמירה והא דהיה פשיטא ליה להמקשן בפירושא דברייתא דלאמירה בעי בדיקה ולא להנתינה נראה דבשלמא על האמירה אף דבעי בדיקה לא קשה אמאי לא תני ליה במתניתא דבעי בדיקה כיון דמתניתא בנשתתק מיירי סמכה עצמה על המשנה דקתני דבכל נשתתק דבעי בדיקה והבריית' לא בא לאשמועינן רק דבשחט בו שנים אין דינו כמת או גוסס וממילא דינו כמו בשאר נשתתק אבל אי נימא דבשחט בו שנים בעי בדיקה אף בשעת נתינה וגרע משאר נשתתק מטעם דבשאר נשתתק ודאי דסגי בדיקה בשעת אמירה בלבד דכיון דרואה שהשיתוק לא מכח טירוף הדעת בא שוב לא חיישינן יותר משא"כ בשחט בו שנים כיון דבעי בדיקה אף בשעת נתינה אלמא כל כמה דנתקרב למיתה יותר חיישינן יותר לטירוף דעת וגרע משאר נשתתק א"כ הי' לו להבריי' לאשמועינן זה אלא ודאי דגם זה לא בעי בדיקה רק בשעת אמירה ומחזקינן ליה תמיד בדעתא צלותא ולפ"ז שפיר לא ידע ר"י עד מתי יחשב דעתא צלותא:

תוס' ד"ה וניחוש שמא קורא אחדי'. ולמה לנו לחושבו כשוטה עכ"ל. ולעיל גבי וליחוש דילמ' שיחי' דלאו לאו לא מצי התוס' לפרש כן כי אפי' אם שיחי' נקטי' ג"כ שיגעון הוא כמו שפירש רש"י בד"ה ושיחי' וכאן ג"כ לא מצי לפרש בהיפך דדילמא שוטה הוא כשומר גלופקרי מחמת הקור דא"כ לא הי' צריך לומר קורא אחדי' דהא באמת קור הוא אלא ודאי כשרואין שיודע שגלופקרא מועילין להקור שוב אינו שוטה:

דף עא.

תוס' ד"ה אמר ר"י מאי קמ"ל תימא לר"י אדרבא דתיקשי ליה מתניתין כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש דלמה לי' יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי וכו' הנה הא דלא מקשי התוס' לרב יוסף דלא שאני ליה בין אלם לחרש תקשי לי' מתניתין אהדדי דהכא תנן דאלם דהיינו נשתתק מגרש ובבריית' בסמוך תנן נתחרש לא יוציא עולמית וכן ביבמות תנן דאינו חולץ נראה דבסמוך יש שתי לשונות בהא דעולמית א'. אע"ג דחזינא ליה דחריף. ב'. לכדר' יצחק א"כ יש לומר דר"י ס"ל דעולמית אתא לכדר' יצחק ואי חזינא לי' דחריף מוציא וע"כ צ"ל דהא דכלל בכל דוכתי חרש בהדי שוטה היינו סתם חרש אבל כשנבדק וחזינן ליה דחריף הוי כפיקח ולפ"ז א"ש מתניתין דהכא אף דמדמה נשתתק לחרש מ"מ מהני בדיקה דבבדיקה חזינא לי' דחריף וגם צ"ל דהתוס' ס"ל כהנך פוסקי' דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב בעי בדיקה והא דאמר רב כהנא דכותבין גט לאשתו היינו בבדיקה ומקשו התו' שפיר דליקשי דבהרכנה סגי דאי נימא דיכול לדבר מתוך הכתב לא בעי בדיקה לא קשה כלל קושיתם דהא בעינן יכול לדבר דלא ליבעי בדיקה דנהי דהש"ס מקשה שפיר מאי קמ"ל דנדע זה מסברא דכתיבה הוי כמו בדיקה כמ"ש הפוסקים מ"מ קושית התוס' לא קשה דהא בלא בדיקה לא סגי בהרכנה וע"כ דהתוס' ס"ל כהנך פוסקים דאפילו ביכול לדבר מתוך הכתב בעי בדיקה. אך מ"מ נ"ל לתרץ קושית התוס' דלא הוי מצי להקשות דבהרכנה סגי דהיה אפשר לתרץ דרב כהנא מיירי שהי' פיקח ונתחרש קודם הקידושין וקמ"ל ר"כ דלא בעי בדיקה אף דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב בעי בדיקה מ"מ בכה"ג שהיה כבר חרש בשעת קידושין לא בעי בדיקה ממ"נ דאי שוטה הוא הגט כשר דכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ואי פיקח הוא גיטו גט ולכך נקט יכול לדבר מתוך הכתב דקמ"ל לאפוקי מברייתא לקמן דף ע"ב דקתני עד שישמעו קולו קמ"ל דבכתב סגי ולא בעי שמיעת קול. וחרש שא"י לדבר מתוך הכתב שקידש אשה הדבר פשוט דמגרש ברמיזה בלא בדיקה כיון דסתם חרש מחזיקינן בשוטה כמבואר בכל דוכתי וקידושין דרבנן לא בעי שמיעת קול דכשם שכונס ברמיזה כו' משא"כ כשיכול לדבר מתוך הכתב קמ"ל דאפילו לרבן שב"ג דס"ל דמחזקינן ליה בפיקח מ"מ כשר לגרש ע"י כתב או רמיזה ולא בעי שמיעת קול ולא בא כלל למיפסק הלכתא כרשב"ג דכיון דנתחרש קודם הקידושין בין לרבנן בין לרשב"ג כשר לגרש דממ"נ אי שוטה הוא כרבנן שייך בי' כשם שכונס ברמיזה. ואי פיקח הוא וכרשב"ג ג"כ כשר. וקמ"ל דלא בעי שמיעת קול. ולזה מקשה לי' דמ"מ קשה דמאי קמ"ל דממתניתין מוכח זה דלא בעי שמיעת קול דהא מהני הרכנה אף שהוא פיקח ומקשה לי' מכח ממ"נ דבין אם נאמר דקמ"ל דיכול לדבר מתוך הכתב הוא פיקח. וע"כ ע"י בדיקה כמ"ש הפוסקים דע"י בדיקה יודעין שהוא פיקח והא דחרש אינו מגרש היינו בלא בדיקה וכמש"ל. ובין אם נאמר דמיירי בחרש מעיקרא וקמ"ל דלא בעי שמיעת קול. הא הנך תרווייהו ממתניתין שמעינן לה דהא לדעת המקשה נשתתק וחרש שוין ולזה משני ליה אלם קאמרת וכו' פירוש דודאי מיירי ר"כ בפיקח בשעת קידושין ונתחרש ולא תיקשי דמתניתין הוא דממתניתין באלם מיירי:

בתוס' ד"ה אמר ר"ז אי קשי' אמאי לא פריך אמתניתין וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ דאמתניתין לא קשה דהב"י בשם הרשב"א כתב דאלם מעיקר' בעי בדיקה וכתב הב"י דמחזקינן ליה בעתים חלים ועתים שוטה והב"י הקשה ע"ז דא"כ ליבעי בדיקה אף בשעת כתיבה דאימר חזר לשטותו כמו בחרש לר"א ביבמות פ"א. ובאמת לפי מה שפירש הב"ש בסי' קכ"א הטעם דלא חיישינן בשכ"מ שמא חזר לשטותו בשעת כתיבה משום דכשהיה פיקח בשעת אמירה ונשתטה הוא רק מדרבנן ולהכי לא חיישי' עי"ש. לא קשה קושית הב"י. ועוד אפשר כיון שנבדק בשעת אמירה מוקמינן ליה אחזקתי'. ולפי זה לא קשה מברייתא דאם לא יגיד דלענין עדות ודאי פסול להגיד ע"י הרכנה דאימר בשעת ראית העדות שוטה היה וגבי עדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות משא"כ לענין גט מהני בדיקה בשעת אמירה אבל לרב כהנא דס"ל דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כשר לגרש אף שהיה פיקח בשעת קידושין אלמא דכפיקח גמור חשבינן ליה ואפי' בלא בדיקה כשר לרוב פוסקים מקשה הש"ס שפיר. ולפי זה לא קשה נמי קושית התוס' בד"ה קתני מיהת עדיות דמברייתא דאם לא יגיד לא הוי מצי מקשה דיש לומר דברייתא דקתני בודקין אותו לעדיות מיירי בשעה שמייחדין אותו לעדות כגון עידי מסירה. או עידי חתימה לר"מ בשטר קנין או גט ובודקין אותו לפני הב"ד:

בגמ' דהא יכול להגיד מתוך הכתב. בס' פני יהושע הקשה לפמ"ש התוס' בד"ה אמר ר' זירא דהא דקאמר פרט לאלם היינו חרש. מאי מקשה הש"ס דילמא מיירי בחרש מעיקרו דאפי' רשב"ג מודה עי"ש. ולק"מ דא"כ תקשה ג"כ דילמא לא ממעט קרא רק חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב. וע"כ צ"ל דמקשה מסתמא דברייתא דקתני חרש סתמא ומשמע בכל החרשים. א"נ דחרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב מסברא ידעינן ולא איצטריך קרא למעט. ולפ"ז גם קושיתו לעיל לא קשה כלל:

בגמ' שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם וכו'. לכאורה קשה דא"כ למה לי קרא דאם לא יגיד. כיון דעדותו פסול מקרא דמפיהם. ושבועת העדות אינו נוהג אלא בראוין להעיד. ואין לומר דבעינן הא לפסול הרכנה זה אינו דמפיהם ממעט ג"כ הרכנה כמ"ש תוס' בד"ה קתני מיהת עדיות עי"ש אמנם לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ה דאלם יכול לחתום עצמו על שטר א"ש דקרא דאם לא יגיד איצטריך היכא שנתייחד האלם להיות עד בדבר לחתום על השטר ותובע ממנו שיחתום עצמו על השטר דבזה מועיל עדותו כמ"ש הש"ך ונשבע שא"י וקמ"ל קרא דפטור מקרבן. דעדות שבשטר אף דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ לא חשיב כהגדה בב"ד לענין הזמה כמבואר בח"מ ה"נ לא חשיב עדות בב"ד לענין קרבן שבועה דלענין ק"ש ג"כ בעינן הגדה בב"ד דוקא דאם לא יגיד בב"ד כתיב כמבואר בש"ס:

בתוס' ד"ה קתני מיהו עדיות. אלא לרב דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב וכו' מוכח מדבריהם דמקרא דמפיהם ממעטינן ג"כ הרכנה דאלת"ה אכתי היכא ידעינן דהרכנה פסול לעדות דהא קרא דאם לא יגיד לענין ק"ש מיירי דלא מצי למילף עדות מינה וא"כ מאי מקשה הש"ס לרב הונא דבודקין אותו לעדות ודילמא ע"י הרכנה מיירי. אלא ודאי דמקרא דמפיהם ממעט ג"כ הרכנה:

דף עא:

בתוס' ד"ה הב"ע דלא אמר תנו. וא"ת וכי לא ידע וכו'. ונראה לפענ"ד ליישב קושית התוס'. וגם קושית התוספות בד"ה הב"ע דלא אמר לתלתא. ובד"ה הב"ע דלא אמר אמרו. דהנה לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס טעמא דלא אמר תנו וכו' והיינו מדלא תנא הדין בתנו דהוי רבותא יותר ע"כ בתנו נותנין. ופי' רש"י דע"כ מיירי בשלשה וכו'. וקשה דילמ' לעולם מיירי בשנים והא דנקט כתבו ולא נקט תנו לבד משום דבכתבו יש יותר רבותא דהא בשנים בתנו לבד בין ר"מ ובין ר"י ס"ל דהגט בטל כשאמרו לאחרים לכתוב. ובכתבו ותנו הוא אבעיא דשמואל אם אמרו לאחר לכתוב. דאם נאמר דבכתבו כת"י הוא הוי הכתיבה כאומר אמרו דהוי כממעט בלשונו הכתיבה והוי כאומר אמרו כמבואר בש"ס ס"פ האומר והכא דנקט במתניתין אמרו לסופר לכתוב ולעדים וחתמו. או או קתני דהא בא' לבד בטל הגט וא"כ כתבו הוא רבותא יותר דקמ"ל למיפשט אבעי' דשמואל או דבכתבו כתב הגט הוא. או דאומר אמרו פסול מאי דלא הוי ידעינן אי הוי תני תנו לבד. אמנם לפי מ"ש בחידושי לאה"ע הכלל דכשאומר תנו או כתבו ותנו רשאין העדים לחתום עצמן דהא א"א לנתינה בלא חתימה לכתחלה דאפי' לר"א בעינן לכתחלה עידי חתימה. אבל כשאמר כתבו לבד לא משמע רק כתיבה לבד ואי חתמו ונתנו להבעל הגט פסול דהוי כחתמו בלא ידיעת הבעל. ולפ"ז אתי שפיר דהמקשן סבר מדנקט במתניתין ונתנו לו משמע דלא אמר תנו רק כתבו לבד ואז ע"כ מיירי דאמר חתמו ג"כ לישנא קטיעא נקט כמ"ש הב"י בסי' ק"ך דאי בלא אמר חתמו אפילו חתמו הן הגט בטל וכיון דמיירי באמר כתבו וחתמו שוב ליכא למיפשט בעיא דשמואל ונגד כתבו וחתמו ודאי דהוה תנו יותר רבותא ומדלא נקט תנו מוכח דאמר תנו נותנין וע"כ מיירי בשלשה ומקשה שפיר ולזה משני דלעולם בשנים והב"ע דלא אמר תנו וכמו שפי' רש"י תנו לבד והכי קאמר וכו' פי' דהמשנה מיירי בכתבו ותנו וקתני מתניתין דאפ"ה ליכא תקנה עד שיאמר לסופר וכו' והשתא אתי שפיר הריש' והסיפ' דלא הוי מצי למינקט ברישא תנו לבד דאדרבה לרבותא קתני דאפילו אמר כתבו ליכא שום תקנה דהיינו לומר תנו עד שיאמר לעדים ולסופר וגם בסיפ' לא הוי מצי למיתני עד שיאמר תנו כיון דבשנים מיירי והמקשן לא הבין וסבר דהמתרץ מיירי בשלשה כקושייתו כיון שלא פי' לו ולהכי מקשה דעד שיאמר תנו מיבעיא לי' ותירץ לו שכוונתו בלא אמר לבי תלתא וע"ז הקשה דמ"מ ה"ל למיתני בסיפ' עד שיאמר לג' תנו לבד והיה ג"כ מוכח דינא דשמואל מדנקט ברישא כתבו ונקט דאין לו תקנה עד שיאמר תנו לבד מוכח דכתבו ותנו לא מהני ומשני כולה ר"י והב"ע דלא אמר אמרו ולהכי נקט כתבו בריש' דהוא משנה יתירה דהא כבר נשנית בפ' התקבל ולא נקט אלא לאשמועינן דדוקא באומר אמרו כשר אבל כתבו ותנו לא הוי כאומר אמרו ולמישפט בעיא דשמואל וע"ז מקשה דמ"מ ה"ל למיתני בסיפא עד שיאמר אמרו והס"ד הי' דלא שייך לאקשויי דניחא ליה למינקט דומי' דרישא וכמ"ש התוס':

דף עב.

בגמ' אלמא אם מתי כלאחר מיתה דמיא וכו'. בלח"מ בפ"ט מהלכות גירושין תמה בזה דילמא לעולם אם מתי תנאו הוא רק כיון שלא אמר מעכשיו אין הגט חל אלא אחר שיתקיים התנאי והוי גט לאחר מיתה וכו' עי"ש. ולפענ"ד נראה ליישב דהוכחת הש"ס הוא כך דהנה הפוסקים הוכיחו דבתנאי דע"מ אין צריך תנאי כפול מהא דכל המשניות לא תפסו בשום תנאי דע"מ תנאי כפול עי"ש בדבריהם. ולפ"ז א"ש דהש"ס מוכיח דאם מתי כלאחר מיתה דמי דאי תנאי הוא א"כ קשה הא לא כפל לתנאי וא"כ התנאי בטל והמעשה קיים והוי גט גמור ואפי' להנך פוסקי' דס"ל דבכל מקו' דלא תני כפילא לישנא קטיעא הוא וכוונתו שהיה בכפול כדין תנאי מ"מ הכא דכלל התנא במשנה תנאי דאם מתי עם תנאי דלאחר מיתה משמע דכמו דאין צריך כפילא בתנאי דלאחר מיתה ה"נ אין צריך כפילא בתנאי דאם מתי והוא מטעם דאם מתי כלאחר דמי והוה כתולה בזמן דאין צריך כפילא כמ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"ה ס"ק א' ומזה מוכיח הש"ס דאם מתי כלאחר דמי. ולפ"ז א"ש ג"כ הא דמשני הש"ס שני לשונות במשמע באם מתי. דלדברי הלח"מ דעל כל תנאי דאם קאי הי' לו להש"ס לומר דאם שתי לשונות משמע כיון דעל כל תנאי דאם קאי אלא ודאי דרק על תנאי דאם מתי קאי דדוקא אם מתי משמע כלאחר כיון שהתנאי מתקיים ממיל' בזמן והוה כתולה בזמן משא"כ שאר תנאי דאם כגון אם תתן לי מאתים זוז. או אם לא באתי שהתנאי תלוי במעשה דידי' או במעשה דידה ודאי תנאי הוא תדע דהא בתנאי דאם מתי אין צריך תנאי כפול מטעם דהוי כלאחר כמ"ש הב"ש בסי' ובס"ק הנ"ל. ובתנאי דאם לא באתי או בתנאי דאם תתן לכ"ע בעינן כפילא לר"מ אלא ע"כ דתנאי התלוי במעשה אם תנאי הוא ודלא כלח"מ הנ"ל. כן נראה לי ברור:

בגמ' ור"ה דאמר כר"י הפ"י הקשה דהא בגט בלא"ה צריך לכתוב זמן עי"ש שהאריך. ולפענ"ד לק"מ דהא יכול לכתוב הזמן שרוצה שיחול בו הגט כמ"ש רש"י בכתובות דף ב' ע"ב בד"ה דילמא עיי"ש. גם מה שהקשה דהא מוקדם הוא בתנאי דאם כיון שאינו חל עד אח"כ. ג"כ לק"מ לפענ"ד דלא מיבעיא לענין פירות ודאי דאית ליה קלא כמ"ש התוס' בדף י"ז דכשיראו ע"מ שלא נמסר ביום הכתיבה מפקי לקלא והכא נמי שהגט על תנאי דרואין הע"מ ששומעין התנאי שזמן הגט הוא קודם זמן החלות מפקי לקלא שזמן הגט הוא קודם זמן החלות של הגט. וממילא אף לבת אחותו לא חיישי' דכיון שהיה קול שזמן הגט הוא קודם זמן החלות ממילא מיקטלא כשלא ידעו זמן הברור אימתי חל הגט מכח חזקת א"א דלא שייך בזה הרי גרושה לפניך שכתבו התוס' בדף י"ז בד"ה משום ב"א דכאן לא שייך תירוץ זה דאימר עדיין אינה גרושה כיון שידוע על פי הקול שנתגרשה ע"ת בלא מעכשיו:

תוס' בד"ה הכי אמר רב הלכה כר"י. והא דאמרי' בפ' בתרא התקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם ולאפוקי מדר"י וכו'. ונלפענ"ד לתרץ קושית התוס' דודאי בשטרות שפיר מוכח מזמנו של שטר מדלא כתב הזמן שחל השטר כמ"ש רש"י בכתובות דף ב' בד"ה דילמא. והיינו שהיה לו לכתוב אם לא אבוא לר"ח פלוני ע"כ נראה מזה שכוונתו שיחול מעכשיו דאל"כ אין שום צורך לזמן דהא זמן החלות כתוב בו וכיון שכתוב הזמן ע"כ כוונתו שיחול מזמן שכתוב בשטר. משא"כ בגט אליבא דר"ל ור"ש דס"ל דזמן משום פירות דמשעת כתיבה וחתימה איתקון. ומבואר בתוס' דף י"ז בד"ה ר"ל אמר משום פירות דאפילו בגט ע"ת אין לבעל פירות משעת כתיבה דהוה נתן עיניו לגרשה. כיון שבידו למחול התנאי לומר הא גיטך וראוי לגרש בו עי"ש שכתבו כן גבי כולכם. וכיון דלר"ש ור"ל עיקר תקנת הזמן היה על זמן הכתיבה אין שום הוכחה מהזמן על זמן החלות של הגט דהא אפי' אם היה דעתו שיחול הגט בזמן אחר מ"מ הוצרך לכתוב זמן הכתיבה משום פירי דמזמן כתיבה דהרי בשביל זה היה עיקר תקנת הזמן משא"כ לר"י דס"ל משעת נתינה דהיינו מזמן חלות הגט אין לבעל פירות וכל זמן שלא חל הגט יש לבעל פירות כמבואר בגיטין דף ע"ד במהיום אם מתי דהימים שבנתים בעלה זכאי וכו'. וא"כ ע"כ אינו צריך לכתוב הזמן רק משום זמן החלות וא"כ ע"כ מעכשיו קאמר כשכותב זמן דקודם חלות הגט אין שום צורך לזמן ולפ"ז לא היה יכול הש"ס להקשות דרב אדרב דאפשר לומר דרב ס"ל כר"ש או כר"ל דזמן משום פירי דמשעת כתיבה איתקן. א"נ אפילו סבר כר"י דמשום ב"א איתקן הזמן מ"מ לא קשה דהא מ"מ הוצרך רב לתקן לכתוב בגיטין מן יומא דנן ולעלם דלא כר' יוסי דהא בגיטין דף י"ח אמרי' כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ואם לקולא סמכינן אהא דר"ש כ"ש דיש לחוש לכתחלה להחמיר שלא נאמר זמנו של שטר מוכיח כיון דלר"ש ליכא הוכחה מזמנו של שטר ומ"מ הכא פריך שפיר ארב הונא דאמר חולצת כיון דבאמת הלכתא כר"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והלכה ג"כ כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח אמאי חולצת דגם משום חומר' לא מחמרינן לחלוץ שאם אתה אומר חולצת מתיבמת כיון דהלכתא כר"י דס"ל דעד שעת נתינה יש לבעל פירות. דהיינו עד שעת חלות הגט אין צריך לזמן הכתיבה רק לזמן חלות וא"כ ע"כ מעכשיו קאמר:

עוד נראה לפענ"ד באופן אחר דאף דרב ס"ל הלכה כר"י דזמנו של שטר מוכיח מ"מ הוצרך לתקן מיומא דנן ולעלם משום גט שכ"מ כמ"ש רש"י דבגט שכ"מ כתבו התוס' דף ע"ג בד"ה אמר רבה מעת שאני בעולם דאפילו באומר מהיום אמדינן דעתו דשכ"מ דדעתי' לאחר הגט כל מה שיכול שלא יחול עד שעה אחת סמוך למיתה ור"י שם מספקא ליה כמבואר בתוס' בד"ה תנא ובלבד שימות אף דשם איכא תרתי שאמר מהיום וגם איכא זמנו של שטר אלמא דאף לר' יוסי דס"ל דזמנו של שטר מוכיח אפילו בע"פ מ"מ אין מסלקין מכח הוכחת זמנו של שטר האומדנא דמוכח דהיינו שדעת השכ"מ שלא תתגרש מיד ביום הכתיבה רק שעה אחת סמוך למיתה. וכיון דמזמן שנכתב בגט אין ראיה שכוונתו מהיום כיון דאיכא אומדנא ממילא דליכא ג"כ ראי' מזמן הכתוב בשטר שכוונתו על שעה אחת סמוך למותו דודאי אין ראיה מהזמן הנכתב בשטר שהוא ימים רבים קודם זמן הכתיבה שכוונתו על שעה שלפני מותו יותר מהשעה שלאחר מותו דהא אותן השני שעות ביום א' הן:

גמ' ה"ד אילימא דא"ל מהיום וכו'. הפ"י הקשה דא"כ קשה הא דכשאמות ולאחר מיתה אמאי אין זה גט וכו'. ואישתמיטתיה שהוא קושי' רשב"א לקמן דף ע"ו עיין שם:

דף עב:

רש"י ד"ה חולצת מספקא לן אי תנאי הוי אי חזרה. ברמב"ן בב"ב דף קל"ו הקשה דמ"ש דלא אמרינן תפוס לשון ראשון ותירץ דאי תנאי הוי תרווייהו תפסינן לכ"ע ולשון ראשון בלבד אי אפשר לתפוס דאי חזרה הוי מצי הדר ביה עכ"ל ולכאורה תמוהין דבריו דהא שם ג"כ מצי הדר בי' ואפ"ה מספקא לי' לש"ס אי אמרינן תפוס לשון ראשון. ונראה לפרש דבריו דיש לחלק בין גיטין לקנין דבגיטין כיון דבע"כ דידה מגרשה ותיכף כשחוזר בי' ונותן לה הגט בלשון אחר לא מתגרשה בלשון ראשון משא"כ במקח וממכר דבעינן דעת שניהם וכיון דתפיס לשון ראשון והיינו שהלוקח סומך עצמו על הלשון הראשון והמוכר יודע דכשאומר ללוקח שני לשונות הלוקח סומך דבריו על לשון ראשון וכיון שנותן לו בסתם אחר שאמר לו שני הלשונות נתרצה המוכר ג"כ על לשון ראשון ומש"ה נתקיים המקח ג"כ כפי לשון ראשון ואם לשון ראשון הוא יותר גרוע נגד הלוקח אז פשיטא שהלוקח מחוייב לקיים כפי הלשון ראשון כיון שכללא הוא דתפוס לשון ראשון והוי כאלו ברור לנו שנתרצה בהמקח על לשון ראשון משא"כ בגט דלא אזלינן כלל בתר דעת האשה רק בתר דעתא דבעל וכיון דלגבי בעל אמרינן דחזרה הוא דהיינו שחוזר בו וממילא לא נתגרשה רק כפי הלשון אחרון. ואי תקשה מקידושין דבעינן ג"כ דעתא דידה והוי כמו מקח ואפ"ה אמרינן בקידושין ר"פ האומר דחזרה הוא גבי מעכשיו ולאחר שלשים ולא אמרי' כיון שהאשה תפסה לשון ראשון אם נאמר תפוס לשון ראשון והוא מסר לה הרי נתרצה הוא ג"כ שיהיה כפי לשון ראשון אף שחזר בו מקודם מ"מ כשמסר ליד האשה ויודע שהאשה סומכת דעתה על לשון ראשון נתרצה הוא ג"כ כמו במו"מ זה אינו דבשלמא במקח סגי כשידעינן שנתרצה דבריצוי סגי משא"כ בקידושין דאפילו ידעינן בבירור שנתרצה לא מהני דהא אפילו נתן הוא ואמרה היא לא מהני א"כ כשהדיבור האחרון חזרה הוא מדיבור הראשון אתי דיבור ומבטל דיבור ונתבטל דיבור הראשון אף שנתרצה אח"כ בשעת נתינה על דיבור הראשון לאו כלום הוא דבקידושין דוקא דיבור בעינן ולא מהני אומדנא על הריצוי כמ"ש הח"מ באה"ע סי' כ"ז ס"ק ט' והב"ש שם ועדיין צ"ע ממתנה וגם בקידושין צ"ע דא"כ יתבטלו הקידושין לגמרי דאימר לא נתרצית רק בלשון ראשון:

תוס' ד"ה אמר ר"ה וכו' יאמרו שאין תנאי החולי גורם וכו' פי' דמחמת שיראו העולם שנתקיים התנאי ואפ"ה בטל הגט יאמרו דרבנן אזלי בתר אומדנא ואזלי בתר דברים שבלב שאמדו דעת השכ"מ שאף שאמר מהיום מ"מ בלבו לא הי' לגרשה רק אחר מיתה מש"ה חוזר בי' כשעמד אף שנתקיים התנאי מחולי זה דכשיש אומדנא דמוכח על מה שיש בלבו מבטל הדברים שאמר בפי' כמו במתנה דבמקום שיש אומדנא דמוכח אזלינן בתר דברים שבלב וממילא יש גט לאחר מיתה ומשום גזירה זו אמרו חכמים דאם עמד אינו חוזר ולזה נראה דאפילו אם חזר בפירוש כשעמד לא מהני אף דמסקינן דהוי כאומר מעת שאני בעולם לקמן דף ע"ג דאם יהא יכול לחזור בפירוש אף שאמר מהיום וידוע הוא דבמהיום א"י לחזור בו שהגט נגמר למפרע יאמרו העולם דמטעם אומדנא יכול לחזור בו כמו במתנתו ויש גט לאחר מיתה דהעולם לא ידעו דהוי כאומר מעת שאני בעולם. דמעת שאני בעולם גופי' מחמת אומדנא הוא ולא אסיק אדעתייהו לחלק בין אומד' לאומדנא דא"ל דהעולם ודאי ידעו דהוי כאומר מעת שאני בעולם דא"כ אפי' בעמד ליכא גזירה דהעולם יאמרו שחזר בו ולכך בטל הגט וכן משמע הלשון בפוסקים שכתבו דאם עמד אינו חוזר ומשמע דאינו חוזר כלל:

דף עג.

גמ' דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא. הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל דמהכא שמעינן דשכ"מ שאמר ה"ז גיטך אם מתי והבריא בטל גיטא דאם מת מחולי זה קאמר דא"א לומר דאם מתי לעולם קאמר אם לא מתי נמי לעולם קאמר ואפשר לב"א שלא ימות וא"א לומר דאם מתי בחייך קאמר א"כ אפילו באומר אם מתי מחולי זה נימא אם מתי בחולי זה בחייך וברייתא מוכח וכו' אבל אם מתוך בריו התנה באם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמאית ה"ז מגורשת דומה לע"מ שתצא חמה מנרתיקה שסוף התנאי להתקיי' והוא מתנה בכך עי"ש ודבריו אלו הן תמוהין לכל רואיהן דכיון שאמר במתנה מתוך בריו דכל שמת בחייה קאמר א"כ תנאי גמור הוא דכשמתנה היא מקודם הגט בטל ואין זה דומה לע"מ שתצא חמה דשם סוף התנאי להתקיים בודאי משא"כ הכא אין ודאי שיתקיים התנאי דאפשר הוא שתמות היא קודם ועוד דכיון דבמת מתוך חליו אמר לעיל דאין לומר אם מתי בחייה קאמר כמו שהוכיח ע"כ דאין סברא לפרש בדבריו שכוונתו לומר בחייה א"כ כשהתנה מתוך בריו מה"ת נאמר בכוונתו שכוון לומר בחיי'. ולכן נראה לפענ"ד לפרש דבריו דודאי אין שום סברא לפרש דבריו כשאמר אם מתי סתם שבחייה קאמר וכוונת הרשב"א הוא דהנה לכאורה קשה דלקמן פליגי בימי' שבנתים דר"מ ס"ל דהרי היא כא"א לכל דבריה דיורשה ומטמא לה וחכמים פליגי ולפי גירסת הפוסקים דגרסי וחכ"א ה"ה מגורשת לכל דבר ובלבד שימות משמע דפליגי ג"כ לענין ירושה וטומאה שאינו יורשה ולכאורה קשה דהא ביומא דף י"ג גבי הא דמתנה ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת וכו' וכתבו התוס' ישנים וז"ל וא"ת לאחר מיתה נמי אם ילך לבהכ"נ מגורשת למפרע כמו באם לא באתי עד יב"ח ומת תוך יב"ח לא דמי דהתם קיימתי' לתנאה שחייתה עד שעברה יב"ח אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי עי"ש ולפ"ז קשה הכא דכיון שמתה היא קודם אפילו מת הוא אח"כ מחולי זה מ"מ הא לא נתקיים התנאי בחייה [ואף דכשמתנה אם מתי לעולם כיון דבודאי ימות הרי נתברר קיום התנאי בחייה מ"מ הא כתב הר"ן בדף ע"ו דאפי' במתנה מעכשיו אם לא באתי תוך יב"ח ומת תוך יב"ח דאסורה להינשא מדינא אף שבודאי יתקיים התנאי עי"ש וה"נ דכוותי'] וע"כ צ"ל דאמדו חז"ל דעתו במה שאמר מהיום אם מתי מחולי זה שכוונתו אם חולי זה חולי של מיתה הוא ומטעם ברירה מגורשת כדאמר לעיל דף כ"ז [אבל באם מתי גרידא לאחר משמע ולאו תנאה הוא כלל כמבואר בגיטין ע"ב] דכיון שמת הוברר הדבר שחולי זה חולי של מיתה הי' דהא מת מתוך אותו חולי וכן כשהתנה מתוך חליו באם מתי סתם כוונתו הי' מחמת שהיה מסופק אם חולי זה חולי של מיתה הי' והתנה על החולי אם היא של חולי ולכך אפי' מתה היא קודם יורשה דכיון שמת אח"כ ונתברר שחולי זה של מיתה הי' וא"כ נתגרשה כבר קודם מיתתה ולפ"ז שפיר קאמר הרשב"א דבמתנה מתוך בריו דשוב א"א לומר בכוונתו שמתנה אם חולי זו חולי של מיתה הוא דהא מתוך בריו מתנה וע"כ אם מתנה לעולם קאמר והא שכ' הרשב"א ודאי כל שמת בחייה קאמר אין כוונת הרשב"א דכוונתו הוא כך רק שכוונת הרשב"א הוא דאפי' אם הוא התנה אם מתי לעולם מ"מ הרי הוא כאלו קאמר בחייה דלעולם בעינן שיתקיים התנאי בחייה כמ"ש התוס' ישנים כצ"ל:

דף עג:

תוס' ד"ה נתן לה כספי'. ומיהו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה נקט נמי שפיר חוששין בזנות וכו'. הקשה לי חכם אחד דדבריהם אלו סותרין מ"ש ביבמות דף ס"ט בד"ה לא פוסלין דאפי' לר"א לא מיפסלא מתרומה דאין זה לאיש זר. ולגודל החומר אמרתי ליישב דכוונת התוס' הוא למלקות דגרושה וזונה חייב שתים כמבואר בקידושין דף ע"ז ולר"א דס"ל דזהו זונה האמורה בתורה ודאי דלקי עלי':

שם רש"י ד"ה ומשני אמר רבה ור' יוסי סבר משעת נתינה מספקא לן דילמא זו היא שעה הסמוך למיתה והוי גט מספק וכו'. ותוס' תמהו בזה בד"ה תנא. ונראה ליישב דהנה בהא דחשבי' רב יוסי למגורשת ואינה מגורשת לשאר דברים כגון לענין מציאה וירושה אף שנתברר אחר כך שהיא גרושה למפרע הטעם פשוט דהא רש"י סבירא ליה דמיירי באומר בפי' מעת שאני בעולם. דהיינו שעה אחת סמוך למותו וכיון דר' יוסי ס"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו הוי ממש כאומר מהיום לשעה אחת סמוך למותי ואף דרש"י לקמן דף ע"ז ס"ל דכשאמר לכשתצא חמה מנרתיקה מודה ר"י דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו הא רש"י בעצמו חזר בו בע"ז וכתב בעצמו כפירש התוס' לקמן עי"ש וכיון דהוי כמהיום ולמעת שאני בעולם הוי כמהיום ולאחר שלשים דמגורשת ואינה מגורשת כמבואר לקמן דף ע"ד והא דכתב רש"י הטעם דאין ברירה לא כתב זה רק משום זנות דא"א דטעם הנ"ל אינו מספיק דזמן של שטר אינו מוכיח רק מסוף היום ואילך כמ"ש התוס' דף ע"ב ד"ה מהיום אם מתי וכן הוא בטור ופוסקים גבי זמנו של שטר מוכיח וא"כ אם זינתה באותו היום הוי כא"א ממש דהא זמנו של שטר אינו מוכיח על אותו יום ולמה אמר ר"י דמגורשת ואינה מגורשת ואי משום דדל זמנו של שטר מהכא מ"מ הא אמר בפירוש מעת שאני בעולם דהיינו שעה אחת קודם למותו דהוי ספק דאפשר שימות תיכף ותהא מגורשת תיכף מ"מ הא הוברר הדבר דחיי טפי ובמשנה קתני מה היא באותן הימים דמשמע על כל הימים אף היום שנתגרשה וקתני מגורשת ואינה מגורשת דהיינו לענין זנות כמו שפירש"י שם ונהי דבברייתא דקתני הימים שבנתים הבעל זכאי וכו' יכולין לפרש על הימים שבין יום הכתיבה ליום המיתה אבל במשנה דקתני מה היא באותן הימים משמע בכל הימים ולזה הוצרך רש"י לטעם דאין ברירה אף דר' יוסי סבר יש ברירה כמו שהקשו התוס' נראה דדעת רש"י לחלק דסברא דיש ברירה לא מהני לומר דחשיב כודאי למפרע לענין שיהא כהתראת ודאי לומר דחשיב כודאי לכל אדם. דאף דאמרינן יש ברירה מ"מ קודם שהוברר הדבר לא חשיב רק כספק איסור והעובר על איסור זה קודם שהוברר לא הוי רק כעושה ספק איסור דהא ביבמות דף ל"ה קיי"ל כר"ל דלא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע וכן בהתראת ספק ביבמות דף פ' פליגי רב ושמואל באכל חלב ואח"כ נולדו בו סימני סריס אף שהוברר הדבר דנעשה גדול למפרע מ"מ סבר שמואל דקטן היה באותו שעה ואפי' רב דפליג וס"ל דנעשה גדול. והתוס' כתבו שם דלא הוי התראת ספק דאמרי' איגלאי מילתא למפרע ע"כ צריכין לחלק בדבריהם דהא לכאורה קשה עליהם מהא דיבמות דקיי' דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וכן בכמה דוכתין דאמרינן בכה"ג התראת ספק כגון בנותר אף שנתגלה מילתא למפרע וכן בשוחט פסח על החמץ. וע"כ צריך לחלק דדוקא כשהאיסור הוא ודאי רק שהעונש הוא ספק כגון בההוא דיבמות דף פ' באכל חלב קודם שנתוודע שהוא סריס שהאיסור הוא ודאי רק שא"י אם הוא בר עונשין. לכך מהני כשנתברר לנו שהיה בר עונשין ובר דעת. אבל כשהאיסור הוא ספק לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע כי בשעה שהאיסור הוא בספק לא אסרה רחמנא עדיין דלא אסרה תורה רק ודאי ואפי' למאן דס"ל דספק מדאורייתא אסור מ"מ אינו אסור רק מטעם ספק. לא מטעם ודאי. וכן ביבמות ד' ל"ה קיי"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ור"ל דס"ל במשנה דהרי היא כאשת איש ע"כ ס"ל דגם לענין חיוב אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף בזה אמרינן יש ברירה ובספק כי האי שסופו להתברר אסרה רחמנא מטעם ודאי דאמרינן יש ברירה והוי כהוברר הדבר למפרע ואף דמ"מ הוי התראת ספק ר"י לשיטתו דס"ל התראת ספק שמי' התראה והשתא א"ש מ"ש רש"י דאע"ג דחיי טפי לא אמרינן יש ברירה פי' אף דר"י ג"כ ס"ל יש ברירה מ"מ ברירה כי האי דהיינו לומר דהוי כודאי קודם שהוברר שיתחייב עליו חנק כמו בודאי אשת איש לא ס"ל לר"י וס"ל דבשעה שהוא ספק דינו כספק ובזה נראה לי לתרץ הא דתמהו הכל בהא דלעיל דף כ"ה בדיני ברירה דמביא הש"ס מהא דמאי היא באותן הימים ובכל דוכתא דמפלפל הש"ס בדיני ברירה לא מייתי משנה זו לראי' וגם תמהו הכל האיך מצינו ידינו ורגלינו בגט שכ"מ כיון דקיי"ל אין ברירה בדאוריי' ולפמ"ש א"ש דהברירה דמיירי בגיטין לא מיירי מזה בשום דוכתא דשם האיבעי' באמר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ואנן בעינן כתיבה לשמה ובעינן לומר ברירה שהוברר הדבר למפרע דאף בשעה שהי' עדיין בספק שיהי' כאלו הי' ג"כ קודם הדבר בודאי לגבי אינשי דאי חשיבי לגבי אינשי כספק הרי לא הי' כתיבה לשמה אלמא דסברי דברירה כל כך חזקה הוא דחשבינן אותן כאלו ידוע הדבר בודאי לכל העולם ולזה מביא מהא דמה היא באותן הימים דלכי מיית הוי גיטא ואפ"ה ס"ל לר' יהודא דמקודם הוי א"א גמורה וחייב עלי' חנק וע"כ צ"ל דאף לגבי אינשי חשיבי כודאי וכהולך לעשות ודאי איסור דמי משא"כ בכל דוכתא דמייתי דיני ברירה הוא רק בדבר שאין בו ידיעה רק להשם ולא לאנשים כגון בקניית עירוב אמרינן שהוברר למפרע ונקנה העירוב כי האדם אינו הולך בשבת רק אחר שנגמר בברירה וכן בעשיית כהן בעירובין וכן בחלוקת האחין אמרינן ברירה דהיינו דאמרינן שכן הוא ידוע להשם שהוא באמת כן כמו שנעשה על ידינו משא"כ בדבר שצריך שיהי' ודאי לאנשים כשעדיין הוא בספק האיך יתברר נראה דדין ספק עליו כמו שאמר ר' יוסי רק ר' יהודא ס"ל דנחשב כודאי גמור למפרע ומדמה הש"ס שפיר להא דכתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ועיקר קושית הש"ס לאו מהא דכי מיית הוי גיטא דגט לאו מטעם ברירה הוא כמו שפי' רש"י שם כמו שאבאר לקמן רק עיקר הקושי' הוא מהא דאמר דהרי היא כא"א אלמא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דחשיב למפרע כודאי אף לאינשי ולהכי לא מייתי ג"כ בגיטין הנך משניות דמייתי בדוכתא אחריתי די"ל ג"כ בהיפך דשאני הכא שנתברר אח"כ אמרינן איגלאי מילתא למפרע משא"כ בשאר דיני ברירה כמו אחין שחלקו וכן עשיית כהן דמייתי בעירובין ושאר משניות דלא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע רק לומר ברירה שכאשר אנחנו דנין הדבר בו הוא באמת בזה אפשר דלא אמרינן ברירה. והא דמייתי הכא מהלוקח יין דבזה ג"כ ע"כ חשיב לי' כאלו הוא ודאי באותו שעה לא נשי דהא אוכל תיכף כאלו הוא ודאי שאינן אותן התרומה שהפריש בדעתו א"נ דמוכיח דעכ"פ מצינו חילוק בין תולה בדעת עצמו לדעת אחרים ולא קשה נמי קושית התוס' בד"ה ולכי מיית דאמאי לא אמר ליתא לאיו מקמי מתניתין דהכא עי"ש ולפמ"ש יש ליישב אף דשם בעירוב ג"כ הדבר נתברר אח"כ שבא חכם למזרח ושייך לומר ג"כ איגלאי מילתא למפרע דדוק' גבי חליצת מעוברת ביבמות דף ל"ה דאין כאן גילוי מילתא למפרע דחיישינן דילמא באותו שעה היתה ראוי לילד וולד גמור אלא שאח"כ גרם לה דבר אחר להפיל וכו' עי"ש בנימוקי יוסף ובמשנה למלך פ"ו מהל' גירושין א"כ ה"נ גבי אם באו נכרים למזרח ג"כ אין כאן גילוי מילתא למפרע גמור דאפשר מתחלה היו ראוין לבוא למערב ואח"כ גרם איזה סיבה שבאו למזרח משא"כ באם מתי כשנתברר דחיי טפי איכא גילוי מילתא גמור. ולפ"ז מיושב נמי קושית הר"ן והרמב"ן מלעיל דף כ"ה שהקשו ממאי היא באותן הימים. ומהריני בועליך ע"מ שירצה אבא למאן דלית ליה ברירה וא"כ האיך מצינו ידינו ורגלינו דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וקיי"ל דשכ"מ יכול לגרש בתנאי דמהיום אם מתי וגם קיי"ל כהמשנה דהריני בועליך ומחמת זה הוציאו סוגי' הנ"ל מהלכת' ולפי קוצר דעתינו אין דבריהם ז"ל מתקבלים על הלב ומה ששיירתי דרך לעצמי נראה דודאי בתנאי לא שייך ברירה תדע דהא בממון ג"כ שייך ברירה כגון במה שלקחו עניים וכן במתנה על פסחו מי שיעלה ראשון לירושלים והיינו שמקנה דבר שאינו מבורר או איש שאינו מבורר וכן במתנה באם בא חכם למזרח שגוף הקנין של העירוב אינו מבורר אבל בתולה קנין של ממון בתנאי שאינו מבורר כגון אם ירדו גשמים שתלה הדבר במי שהמפתח של גשמים בידו וכן רוב תנאים שבש"ס מחמת התנאי אינו מבורר ואפ"ה קנה ועוד הרי ר' יוסי לית לי' ברירה וסובר דזמנו של שטר מוכיח בתנאי דאם מתי וכן בכל מקום בש"ס דעסיק בדיני ברירה לא מקשה מהריני בועליך לכן נראה דודאי בתנאי לא שייך דין ברירה כמו שרצו התוס' ג"כ לומר כן רק שהי' קשה להם מהא דמקשה התם מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא ולפענ"ד לא קשה משם מידי דשם מקשה ארב יהודא דרב יהודא סבר בגיטין ובקידושין דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו ולכאורה קשה אדבריו קושי' עצומה מהך מתני' דהריני בועליך דהא קיי"ל דבכל קנין שאינו חל רק אחר זמן דבעינן שיהא הקנין שקונה בו קיים בשעת חלות הקנין לאחר זמן והכא הרי כלתה ביאתו בשעה שרצה האב ודמי להא דאמרינן גבי קנין סודר בנדרים דהדר סודר למרי' וע"כ צ"ל דהוא מטעם דהרשב"א והריטב"א כתבו דע"מ שירצה אבא היה כוונתו דע"מ שיהי' ניחא ליה להאב והיא מקודשת מדין ברירה דאמרינן כיון שמרוצה עכשיו הוברר הדבר למפרע שגם בשעת קידושין הי' ניחא לי' וכן הובא בחידושי הרמב"ן גיטין דף כ"ז דמטעם ברירה אמרינן שגם בשעת מעשה ודאי שהי' מתרצה ושוב לא קשה קושי' הנ"ל דהא כלתה ביאתו כיון דמטעם ברירה הוי כהוברר למפרע ונתקדשה בשעת קידושין ולפ"ז מקשה שפיר התם בגיטין לרב יהוד' דאמר התם דלית לי' ברירה כיון דסובר דע"מ לאו כאומר מעכשיו וקשה דהא כלתה ביאתו וע"כ צ"ל מטעם ברירה מקודשת למפרע וא"כ קשה לדידך דלית לך ברירה הך מתניתין דהריני בועליך דבתנאי לא שייך ברירה דתנאי מילתא אחריתי הוא כנ"ל והא שהקשה הש"ס מגט שכ"מ כבר נתיישב במש"ל:

דף עד.

גמ' שנתקרע הגט או שאבד. בטור הביא דעת העיטור דס"ל דאף דע"מ או מעכשיו מהני לענין אם נתקרע הגט מ"מ יכול לחזור בו והרשב"א תמה עליו מהא דקידושין דף חי"ת בהתקדשי לי במנה ונתן לה חסר דינר דמקודשת וישלים משום דהוי כאומר ע"מ וכמעכשיו דמי ופריך הש"ס מהא דתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור הרשות בידו ולהעיטור מאי קשיא דילמא הא דקתני וישלים הוא רק לענין מקודשת למפרע ומ"מ אם חזרו בהן עד שלא השלים הרשות בידם עי"ש ברשב"א לקמן דף ע"ו ותמה אני על תמיהתו דז"ל העיטור מאמר ג' ואפי' בקידושין וגיטין אי אמר לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז יכול בעל התנאי לומר אינו רוצה ואינה מתגרשת וכו' ואע"ג דקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דוקא כשיתקיים מדעתו התנאי וכו' והא דאמר בקידושין התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר מקודשת וישלים דכמאן דאמר לה מעכשיו דמי ומקודשת ואינה יכולה לחזור בה אבל בעל התנאי יכול לחזור בו כ"ז שלא השלים ה"נ יכול לחזור בו ולומר איני רוצה שתכתבו השטר וכו' עכ"ל בעל העיטור. הרי הוא בעצמו הקשה קושית הרשב"א ותרצה דודאי האשה אינה יכולה לחזור רק הבעל ס"ל דיכול לחזור בו משום דהוי כאלו אמר ע"מ שיתקיים התנאי מדעתו עיי"ש. וקושית הש"ס מהא דקתני מקודשת וישלים היא משום דשם משמע דגם האשה יכולה לחזור אמנם נראה דאפילו להעיטור דוקא כשתלה בתנאי שמתקיים מרצונו ובידו שלא יקיים יכולין לומר שכוונתו הי' שיתקיים מדעתו לא מיבעי' בתנאי שתתן או שתעשה אמרינן דכוונתו היה שתתן מדעתו אלא אפי' תלה התנאי בעצמו כגון אם לא אבוא אמרינן גם כן שכוונתו אם לא יקיים מדעתו התנאי אבל בתנאי שמתקיים בע"כ כגון בירידת גשמים או בלאחר שלשים דבזה אין שייך לומר בלשון התנאי כשיתקיים מדעתו כיון שהתנאי בע"כ מתקיים ולכך א"י לחזור בו [ועיין לקמן דף ע"ו שהארכתי בזה] ובממון כה"ג נראה דבמתנה הדין כמו בגיטין וקידושין ובעינן שיתקיים מדעתו לדעת העיטור אבל בתנאי דאם לא אשלם לך יהי' שדה זו שלך מעכשיו א"י לחזור בו אפילו להעיטור דמשנה מפורשת הוא פ' א"נ והטעם דהא כשחבירו נתן לו מעותיו לא נתן לו רק על אופן שיקויים אחד משניהם או שישלם לו לזמן פלוני או שיהי' שלו ודאי דא"י לחזור בו ולומר שאף אם לא ישלם לו יהי' שדה זו שלו דבתנאי זה א"א לומר מדעתו דהיינו שאם ירצה לחזור לא יקיים אף אחד מהן דבאופן כזה ודאי לא היה חבירו מתרצה ליתן מעותיו וע"כ בדוקא קא מתנה שיהא תלוי רק בהתנאי ולא ברצונו:

שם לי ולא ליורשי. ברשב"א מביא הירושלמי דגם בקידושין כן שאם אמר ע"מ שאתן לך ומת שיורשיו נותנין וזקוקה ליבם לרשב"ג ומשמע דלרבנן כמו שאומרין לי ולא ליורשי כך אמרינן שאתן ולא שיתנו יורשיו. וקשה לי דהא מבואר בח"מ סי' רמ"א סעיף ד' בהתנה ע"מ שאתן שיכולין יורשיו ליתן וצ"ע. והנה בגט כה"ג שהתנה ע"מ שתתן אם יכולין יורשיה ליתן הר' זוז שתהיה מגורשת למפרע שלא יזכה בירושתו לרשב"ג נרא' דודאי דאין יכולין אפי' אם נתינה בע"כ שמי' נתינה דדוקא כשנתקיים התנאי אחר מות הבעל מהני. אבל אחר מיתתה לא מהני קיום תנאי כמ"ש התוס' ישנים ביומא דף י"ג בד"ה קדים ועייל לבה"כ עי"ש:

דף עד:

תוס' בד"ה. אדמפלגי במהיום. תימה דודאי אי הוי שמעינן וכו'. ובמהר"ם שי"ף תירץ דהכוונה שהיה להם לפלוגי במהיום וע"מ ולמאן דס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו ממילא הוי כמהיום ולאחר וכן כתב הפ"י דלמאן דס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו דאפי' אמר מעכשיו ע"מ לא מהני אמנם מדברי כל הפוסקים מבואר בהיפך כמבואר באה"ע סימן קמ"ד סעיף ד' דע"מ לא מהני אא"כ אמר מעכשיו וכן מסתבר דאלת"ה פליגי ר"ה ור"י בסברת הפוכות דלר"ה ע"מ עדיף מתנאי דאם. דהא אם כלאחר דמי. וע"מ כמעכשיו דמי. ולר"י אם עדיף מע"מ. דמהיום אם כמעכשיו דמי. ומהיום ע"מ כלאחר דמי. אמנם לפמ"ש בחידושי לאה"ע בסי' קמ"ו בשיטת הרמב"ם דס"ל דכל תנאי אם שוירא הוא דמעכשיו מתחיל ואח"כ גומר ומש"ה פסק דא"צ שיהא הגט מונח ברשותה וגם פסק דתופסין בה קידושין של אחר ואם ניסת קודם גמר התנאי לא תצא עי"ש וכתבתי שם דלפ"ז לא קשה מה שהקשו דהא פסק בהל' זכיה ומתנה כר"י דזמנו של שטר מוכיח. דלפי הנ"ל לא קשה דהוי ממש כמו ממון. דבממון כשיש לתלות בשיור תולין בשיור ולא תולין בתנאי ובחזרה כמבואר בב"ב קל"ו. ותלינן דזמנו של שטר מוכיח על זמן ההתחלה א"כ להרמב"ם דפסק כר' יוחנן דמהני שיור בגיטין וקידושין כמבואר בפ"ט מה' גירושין במ"ל הלכה א' דדוקא כשתולה השיור במיתה לא מהני משא"כ כשתולה השיור בשאר תנאי וממילא אינו מועיל הזמן של שטר להוציא מידי השיור דהזמן מורה על ההתחלה לא על הגמר כמו בממון ולפ"ז לא קשה ג"כ קושית התוס' בד"ה שפשט' ידה. דהא ר' יהודה דס"ל לכשתתן אף דזמנו של שטר מוכיח והוי כמעכשיו ע"כ צ"ל דס"ל ג"כ כר' יוחנן דתלינן בשיור וממילא תפסי בה קידושי שני וצריכה גט משני אפילו לר' יהודא ושוב לא המ"ל הנ"מ שפשטה ידה גבי גט ולפ"ז הש"ס מקשה שפיר דליפלגי בע"מ דלחכמים גט ואינו גט כיון דזמנו של שטר מוכיח ור' יהודה ס"ל דמהני שיור בגיטין דהא לכך ס"ל לכשתתן אף דאיכא זמנו של שטר וממילא הוי גט ואינו גט מטעם גזירה דמהיום אם מתי כמבואר בקידושין דף ס"א לר' יוחנן ורבי אף דפליג אזמנו של שטר כמבואר לעיל דף ע"ב מ"מ ס"ל דכזה גט משום דס"ל דע"מ כאומר מעכשיו וממילא נדע דבמהיום ולאחר דג"כ שיורא הוי והוי גט ואינו גט מטעם גזירה דמאן דסבירא ליה דמהני שיורא בגיטין הוי במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט מטעם גזירה כמבואר בקידושין שם לר' יוחנן ומשני להודיעך כחו דרבי אמנם הפוסקים דפליגי על הרמב"ם דפסק כר"י בקידושין ופסקו כרב ושמואל שם דלא מהני שיור ולא תלינן רק בתנאי או בחזרה ולזה פסקו באם דהוי ממש כלאחר וממיל' הזמן מוכיח דהוי מעכשיו ממש:

גמ' לימא רב יוסף דאמר כרבנן ורבה דאמר כרשב"ג וכו'. ולכאורה הוא תמוה דאין להם דמיון זה לזה כלל דהדמים בעד האיצטל' נותנת האשה משלה משא"כ הגשמים אין הפועל נותן רק משמים הוא. ודומה כאלו הבעל מצא מציאה שאינו נחשב נגד האיצטל' וגם לא דמי להא דרשב"ג כי שם אינה נותנת לו האצטל' כיון שנאבד ואינה יכולה לומר הריני מקיים תנאי שלי משא"כ בהך דרבה שהאריס אומר אנא הא קאימנא ורוצה להשקות השדה ולקיים התנאי שלי אך אתה אינך רוצה שאקיים תנאי שלי מחמת שיתקלקל שדך. וא"כ מה ענין זה לזה. ונראה דכוונת הש"ס הוא דכיון שהאריס כבר קנה חלקו בשדה כמ"ש התוס' ואין עליו רק חוב דהשקאה ומשמיא הוא דרחמי עליה ופטרוהו מחובו מש"ה תלינן דבמזלי' וזכותי' דהאריס ירד הגשם. והשתא מדמה שפיר דלרבנן דאמרי איצטלית דוקא. ה"נ כשאמר לדלות ולא דלה הוא בידים. לא אמרינן דהמים שבאו במזלו המה תמורת המים שחייב ליתן בידיו. כמו דאמרינן איצטל' דוקא. משא"כ לרשב"ג דכל שנעשה בדבר השוה לו כפי התנאי נחשב קיום התנאי ה"נ חשבינן הגשמים שבאו במזלו כאלו באו ע"י ידיו:

שם הכא משום הרוחה הוא והא לא איצטריך ברשב"א הקשה מהא דפסק לזון את בתה ה' שנים אף שניסת ולא איצטרך ותירץ דשם יוכל לומר דן אתה איני רוצה באידך עי"ש. וקשה דא"כ בחלה הניזון שאינו יכול לאכול. ודמי להא דשדה מתפסדת דהא היא ג"כ ניזוקת ע"י אכילה ולא יצטרך ליתן להרשב"א ובח"מ סי' ס' מבואר דחייב ליתן לו מזונות כמו בבריא ולכן נראה לחלק דשם הדין דנותן לו דמי מזונות דוקא כפי השומר. והוא יקנה לעצמו כמו שירצה כמבואר בח"מ שם וא"כ עיקר חיוב הוא בדמים כפי השיווי משא"כ כאן שאינו מתחייב רק בגוף הדבר דהיינו להשקות השדה וכיון שאין צריך לגוף הדבר וגם א"א ליתן לו גוף הדבר ודאי דנפטר:

דף עה.

גמ' נתינה בע"כ הוי נתינה עיין רשב"א שכתב דלא הוי נתינה רק לענין שנפטר הנותן מחובו אבל מ"מ המקבל לא זכה בע"כ דאין זכי' בע"כ עי"ש. ולפ"ז נראה. אף דפרעון ע"כ הדין דהוי פרעון. ובודאי דג"כ לא זכה המלוה במעות כל זמן שלא רצה לזכות בהן. רק שהלוה נפטר מחובו ומ"מ ודאי דאין שום אדם יכול לזכות בהן דמ"מ המעות אינן הפקר דאף דהלוה נפטר מחובו בזריקת המעות מ"מ המעות עדיין הן של המלוה ומשועבדין הן להמלוה שהרי מקודם היה שיעבוד המלוה על כל נכסי הלוה ועל גופו של הלוה ובזריקת המעות אף שהמלוה לא רצה לקבלם מ"מ הלוה נפטר משיעבוד גופו ונכסיו אבל ממעות הללו שזרק לפניו בודאי לא אזיל שיעבוד המלוה מינייהו ונשארין בשיעבוד המלוה דנהי דלא רצה לזכות בהן שיהיו שלו לגמרי מ"מ לא מחל השיעבוד שיש לו עליהן. דהא מעיקרא היה לו שיעבוד גם על המעות הללו והמעות נעשו עתה כאפותקי מפורש ואם נאנסו נאנסו למלוה וממיל' לא הויין הפקר. אבל הכא שנותנות מעות לקיים התנאי כיון דמעולם לא היה שיעבוד הבעל עלייהו כלל ולזה כיון שהאשה נותנת המעות לבעל לקיום התנאי תיכף כשזורקת לפניו חשיב קיום התנאי ונגמר הגט. והבעל כיון שלא זכה בהמעות מחמת שלא רצה לזכות בהן כמ"ש הרשב"א דמי ממש להא דכריתות דף כ"ד בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן וה"נ כיון שהאשה נתנה והבעל אמר אי אפשי לזכות בהן אף שהאשה נפטרה מחיובה מ"מ כיון שהבעל אמר אי אפשי נעשה הפקר וכל אדם יכול לזכות בהן ואפי' האשה עצמה יכולה לזכות בהן מתורת הפקר:

דף עה:

תוס' בד"ה מת הבן לא הוי גט ואין זה כריתות. המהרש"א הקשה דילמא קמ"ל שלא נטעה לומר דהוא כל ימי חיי' ובאמת אין הגט גט עי"ש ולפענ"ד לק"מ דעיקר קושית התוס' היא דלמה נקט מת האב דכיון דנקט ברישא התנאי דע"מ שתשמשי את אבא הרי מוכח דהגט והתנאי קיים בחיי אביו וממילא נשמע דזה התנאי הוא רק על כל ימי חיי אביו דאלת"ה אפילו בחיי אביו אין הגט גט:

בתוס' ד"ה כלל אמר רשב"ג בדעתו שיקבלם כו' וקשה להבין דבריהם. ונראה שכוונו להא שכתב הרשב"א בחידושיו והיינו דלא תלינן רק בדבר שתלוי בידו שהברירה יהיה בידו אם לצערה או שלא לצערה משא"כ בדבר שאינו בידו רק תלוי ביד אחרים ס"ל לרשב"ג דתלינן שרק להרווחה עשה כן מש"ה בע"מ שתשמשי את אבא תלינן שבודאי להרווחה בעלמא עשה משא"כ לעיל גבי ע"מ שתתן לי שהוא בידו תלינן לצעורה ולפיכך תלינן דמה שאמר שתתן לו ודאי לא היה כוונתו בתנאי שתיכף כשתתן יהיה קיום לתנאי דבאופן זה לא יהיה קיום התנאי בידו ולכך תלינן שכוונתו היה במה שאמר שתתן לי שבדעתו שיקבלם פי' דאמרינן שדעתו היה במה שאמר שתתן היינו עד שיקבלם לא יהיה קיום התנאי ובזה יהיה בידו לצערה בהגט עד שיקבלם וממילא כשאינו רוצה לקבלם לא יתקיים התנאי. ומ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל ועדיין יכול לקבלם וכו'. פי' שאף שאין רצונו עכשיו לקבלם מ"מ עדיין יכול לקבלם אח"כ וממילא יכול לצערה בקבלתו ולכך תלינן שבדוקא קאמר וכוונתו היה בלשון התנאי שיקבלם דוקא בכדי שיכול לצערה. ולפ"ז נראה דלרשב"ג בע"מ שתשמשי את אבא יכול האב למחול התנאי דכל שהתנאי להרווחה יכול האב למחול כמבואר לעיל בדף ע"ד גבי בעיין דמחולין לך וכיון שהנתינה הוא לאב יכול האב למחול כמבואר לעיל גבי נדרים באומר קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור א' של חיטין שיכול הנודר למחול משום דלהרווחה עשה וא"כ הכא בע"מ שתשמשי שכתבו התוס' גם כן דאמרינן דנתכוון להרווחה יכול ג"כ למחול ול"ד לע"מ שתתן לי דאינו יכול למחול דשם נתכוון לצערה משא"כ הכא אבל הבעל א"י למחול כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ד בהתנה ע"מ שתתן לבני דאם הבן אינו סמוך על שולחן אביו דיכול הבן למחול ולא האב ה"נ יכול האב למחול ולא הבעל:

דף עו.

בתוס' ד"ה בשלמא לרבא. וא"נ לר"י דהא גבי אביו איצטריך לפרושי וגבי בן איצטריך לפרושי לר' יודא וכו'. ונראה לתרץ דרש"י ס"ל כשיטת הטור דהטור הביא בסי' קמ"ג וז"ל, אם אמר ע"מ שתניק לבני ששה חדשים רואין אם נשאר לזמן הנקת העובר דהיינו עד שיהא לו ב' שנים יותר מוי"ו חדשים ודאי לאו לצערה קא מכוין ואם מת תוך ששה חדשים אחר שהניקה מעט הוי גט. כיון דלהרווח' קא מכוונן אבל אם לא נשארו ששה חדשים להנקת העובר אז ודאי כיון שפירש ששה חדשים ודאי לצעורה קא מכוין ואם מת התינוק קודם שגמרו ששה חדשים אינו גט וכו' ולא כתב הדין באם נשארו ששה חדשים בצמצום והדיוקים סתרו לכאורה לכך נראה כוונת הטור דלקמן כתב פלוגת'. אי הלכה כרשב"ג. אי כרבנן. ולזה כתב דאי לא נשארו ששה חדשים אפי' רשב"ג מודה דודאי לצעורה קא מכוין. ואם יש יותר מו' חדשים אפילו רבנן מודו דודאי להרווחה קא מכוין. משא"כ אם נשאר ששה חדשים בצמצום דמי ממש לאומר ע"מ שתניקי ב' שנים דהוי ג"כ בצמצום ובזה פליגי רשב"ג ורבנן. אך עדיין קשה על הטור שכתב דאם יש יותר שאז ודאי נתכוין להקל עליה ולהרווחה קא מכווין לכ"ע, א"כ בע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים כיון דצריך הוא כל ימי חייו. והוא הקיל מעליו שתי שנים ודאי דלהרווחה קא מכוין ואפ"ה סברי רבנן דלצעורה קא מכוין. וע"כ צ"ל דלא דמי דבשלמא באב דהוי כאחר לא שייך לומר שהקיל עליו דאטו אם יאמר שתתן לפלוני ר' זוז נאמר דהקיל עליו מדלא אמר ת' זוז ודאי דזה לא ניתן להיאמר כלל. דכיון דמתנה בעלמא נתן לו ומתנה כמכר אי לאו דקיבל הנאה מיניה כדאמר בש"ס. וא"כ אפשר דלא קיבל הנאה יותר מר' זוז ולכך צוה ליתן לו כל מה שהיה צריך ליתן לו ולא הקיל עליו כלל משא"כ בע"מ שתניקי את בני שחוב הנקת הבן חל על האב שהוא הבעל ועליו לשלם שכר הנקה ומדלא הטיל עליה כל חובו רואין שהקל עליו. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דמר' יהודא לא קשה כיון דלר"י סגי בי"ח חדש והוא אמר ב' שנים ודאי לצעורה קא מכוין כמ"ש הטור וכן בע"מ שתשמשי את אבא כיון שהוא דמי לאחר ודמי לאומר ע"מ שתתן לאבא ר' זוז יש לומר לצעורה קא מכוין אבל בהנקת תינוק שהוא לפטור מחובו יש לומר להרווחה קא מכוין ואינו עושה רק כדי לפטור מחובו והסבר' נותנת כן דאלו אתני שתשלם חובו. שיכול ב"ח למחול את החוב והגט גט. ולזה פירש"י הטעם דלא היה צריך לפרושי ופירש:

ברשב"א הביא הירושלמי בקידש על תנאי שיכנסנו ליום פלן ואירעו אונס דר"ל ס"ל דאונסא כמה דעביד וכן בא' ששכר ספינה ונגב נהרא שיכול לומר הא ספינתא אייתי נהרא ומסיק שם דסבר כרשב"ג והוא תמוה מאוד כמו שתמה בש"ך ח"מ סי' כ"ב דודאי כיון שהוא לא רצה לקדש רק על תנאי זה ודאי דאונס' רחמנא לא חייבה וכן בספינה תמוה דהא הוא יכול לומר הלא שכרתיך שתעבירני מה בכך שא"ל הא ספינתך כיון שאינו מעבירו ועוד בכל הפוסקים ובח"מ מבואר בהיפך והרשב"א כתב כאן דקיימא לן כרשב"ג ולכן נראה דשם בירושלמי מיירי שאירעו אונס היינו שחלה באופן שהנשואין מזיקין לו ולה וגם היא מעכבת הנשואין שלא יזיק לה וכן בספינה מיירי כה"ג שנגב נהרא במקצת שהספינה עדיין יכול לעבור במקצת רק שיש סכנה לעבור במים הן מצד הסחורה הן מצד הספינה ושניהם מעכבים וכן בנחתך ידה וא"י לשמש אביו מיירי בכה"ג שיש בה חיתוך ועדיין יכולה לשמש רק שמחמת זה מאוס שימוש שלה ובזה שפיר קאמר ר"ל דכמה דעביד כיון שגם השני מעכב ואף בזה פליגי ר' יוחנן כיון דמ"מ האונס בא מחמתה ותולה זה ברשב"ג כיון דהעכבה אינה ממנה כנ"ל:

גמ' לפי שלא אמר אם תשמשי אם לא תשמשי וכו'. הרשב"א תמה בזה דהא אפי' כפלי' מ"מ הוי מעשה קודם לתנאי כיון שאמר הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי וגם הקשה על הפוסקים דס"ל דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאי דהא הכא בע"מ מיירי וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וקאמר דהתנאי בטל משום דלא כפל. גם קשה מ"ש הר"ן והרשב"א אף דלא קיי"ל כר"מ בתנאי כפול מ"מ קיי"ל דתנאי קודם למעשה צריך דסתם מתני' הוא גבי הלכתא פסיקתא והוא תמוה דממ"נ אי ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר כולהו בעינן ואי לא ילפינן כולהו לא בעינן גם קשה קושית התוס' בקידושין דף ס"א שהקשה דבסוטה נהי דכתב הנקי מ"מ הא המעשה קודם לתנאי. ולפענ"ד נראה לתרץ הכל דהא ודאי דר"מ ס"ל בכל דוכתי דלא אמרינן כלל מכלל הן אתה שומע לאו אף במקום דלא שייך לומר דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר כגון בשבועות בסוף פרק שבועות העדות יברכך וייטיב לך אף דשם לא שייך כלל לומר דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שהמעשה קיים ותנאי בטל ואפילו שייך מכל מקום הא הוא תנאי דלשעבר והמשנה למלך כתב דתנאי דלשעבר הוי כמו תנאי דמעכשיו דאין צריך דיני תנאי וכן כתב הרשב"א בקידושין דף נ' דר"מ לא ס"ל מכלל הן אתה שומע לאו אפילו במקום שאינו תנאי עיין שם מה שכתב הרשב"א בד"ה הא דאמרינן הוי ליה לומר וע"כ צ"ל דיליף רב מאיר מכל הכתובים דרחמנא כפלינהו וכן בכאן אמר הש"ס הטעם משום דאין לך תנאי בכתובים וכו' ולא אמר דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר כמו שאמר בקידושין אלא ודאי דבמקום שיש מעשה ולענין לבטל המעשה בעינן למילף מתנאי ב"ג וב"ר ובעינן גם כן שאר דיני תנאי דהיינו שיהיה המעשה קודם לתנאי ושאר דינים משא"כ לומר בכל דוכתא דמכלל הן לא נשמע לאו אף במקום דליכא מעשה אי אפשר למילף מתנאי ב"ג וב"ר דהתם יש מעשה רק מכל הכתובים שכפל רחמנא אף דשם לא היה מעשה רק הבטחה בעלמא שהבטיח להם ליתן אם יטיבו לא שייך כלל לומר שאין התנאי מבטל המעשה כתנאי ב"ג וב"ר וכן בסוטה אף שהוא תנאי דלשעבר ומכל מקום כפל רחמנא ומזה יליף רב מאיר דבכל דוכתי לא אמרינן מכלל לאו נשמע הן ובזה לא קיימא לן כר"מ כיון דחכמים אצרכי' להני קראי בקידושין ולפי זה הכל ניחא דסוגיא דהכא מיירי בע"מ ובע"מ ובתנאי דלשעבר אפילו לרב מאיר לא בעינן כל דיני התנאי כמו שכתוב כמה פוסקים דלא מצינו למילף מתנאי דב"ג וב"ר דשם הוי תנאי דאם אבל בע"מ ודאי לא בעינן כל דיני תנאי רק כפילא מכל מקום בעינן לר"מ מטעם דאמר הכא דאין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והיינו דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו ובזה אין חילוק בין אמר מעכשיו או לא אמר מעכשיו דהא בתנאי דלשעבר דהוי כמו מעכשיו כמ"ש המשנה למלך שהבאתי לעיל כגון בסוטה גם כן כפלה רחמנא ועוד כיון דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו אין שום סברא לחלק בין אמר מעכשיו או לא אמר מעכשיו. ולפי זה לא קשה קושית הרשב"א שהקשה דאפילו אם כפלי מ"מ הוי מעשה קודם לתנאי דהכא איירי במעכשיו ובמעכשיו אין צריך רק לכפילא ולא לשאר דיני תנאי כמ"ש ולפ"ז א"צ לומר כמ"ש הר"ן שהבאתי לעיל בהא דב"מ דאמר דכל תנאי קודם למעשה אינו תנאי דלא קיימא לן כר"מ רק בתנאי קודם למעשה ולא בכפילא וזה אינו רק בתנאי דאם צריך לכל דיני תנאי כמשנה דב"מ ובמעכשיו לא בעינן לשום דיני תנאי כדמשמע בכל המשניות וקיימא לן כר"מ בהא רק במאי שסובר רב מאיר אפילו בתנאי דמעכשיו ותנאי דלשעבר אף דלא ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר מ"מ בעינן כפילא משום דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו בהא לא קיי"ל כר"מ וניחא ג"כ קושית התו' בקידושין שהקשו דבסוטה נהי דכתב הנקי מכל מקום הא המעשה קודם לתנאי ולפמ"ש א"ש דבסוטה שהוא תנאי דלשעבר לא בעינן דיני תנאי וגם לא שייך לומר כלל בסוטה שהמעשה קיים והתנאי בטל כיון דליכא דיני תנאי רק כפילא לר' מאיר צריך משום דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו. ולפי זה ניחא גם כן מה דאמר הכא שני כתובין ולכאורה קשה כיון דא"א למילף תנאי שיהיה יכולת בתנאי לבטל המעשה רק בתנאי ב"ג וב"ר כדאמרינן בכל דוכתי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מתנאי ב"ג וב"ר אם כן ודאי צריך שיהיה כמו התם ולפמ"ש אתי שפיר דכפילא בתנאי דמעכשיו לא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר רק משאר כתובים ואנן לא קיימא לן כר' מאיר בהא רק כרבנן דס"ל מכלל הן נשמע לאו ולזה בתנאי דמעכשיו אף כפילא לא בעינן לדידן:

גמ' אמר לה בפני שנים וכו' והרשב"א הביא הירושלמי דנקט באמר לשנים תנו לה ע"מ שתמתין וכו' וחזר ואמר להאשה בפני שנים אחרים על תנאי זה האחר אני מצוה ליתן לך גט דומיא דמיירי הכא בש"ס שאמר להאשה אבל אם אמר לעדים שלא בפני האשה תנו לה על תנאי זה וחזר ועשה לאחרים ג"כ שלוחים שיתנו לה ופי' בפניהם תנאי אחר אותן השלוחים השנים שמוסרין לה בראשונה נתגרשה רק על תנאי השני כיון שעשאן שלוחי' רק על תנאי זה ומה בכך שעשה להראשונים שלוחים על תנאי אחר ואם אמר בפני עדים שלא בפני האשה אף שאתן לה הגט סתם אני אומר בפניכם שאיני רוצה שיהי' גט עד שתעשה לי תנאי זה נראה דהוי כמודעא על הגט דהא כתב הרמב"ם כשמבטל קודם הנתינה דהוי כמודע' א"כ ה"נ כשמבטל במקצת ולכן כל זמן שאינו מבטל בפירוש המודע' מחוייבת לקיים התנאי שאמר להעדים עוד כתב הרשב"א בשם העיטור דמיירי שמסר לה הגט בתנאי הראשון ואפ"ה יכול לבטל תנאו ולהתנות תנאי אחר דלא אמר ע"מ כאומר מעכשיו אלא דלכשיתקיים איגלאי מילתא דמהאי שעתא איגרשה לה ואי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת למפרע אבל אם אמר קודם שנתקיים התנאי שאינו רוצה בתנאי זה ומבטל הגט אינה מגורשת מדגרסי' לעיל אמר רבא מתקנתו של הלל וכו' בע"כ אינה מגורשת אלמא אע"ג דהתנה בע"מ יכול לומר אינו רוצה בתנאי זה וע"ז הקשה הרשב"א דאדרבה משם מוכח להיפך דאי אית' דיכול לחזור בו למה לי' למילף מתקנתו של הלל דהא בלא"ה יכול לחזור בו. ועוד הקשה מהא דקידושין בקידשה במנה ונתן לה מנה חסר דינר דמקודשת וישלים משום דהוי כאומר מעכשיו ואין שום אחד מהן יכול לחזור בהן ועמש"ל ד' ע"ד בישוב דבריו. עוד נראה לי לפרש דברי העיטור דהא בלא"ה קשה על העיטור דמ"ש מהא דקידושין ר"פ האומר במעכשיו ולאחר שלשים דאי תנאי הוי א"י לחזור בהן לדעת רוב הפוסקים וע"כ צ"ל דדעת העיטור הוא דכל תנאי שהוא מתנה לטובתו אפילו התנאי הוא שתתן לאחר מחשיב אותו העיטור לתנאי שתתן לי דהא בשליחותו נותנו לפ' והוי כאלו קיבלו בעצמו דהא מהאי טעמא באומרת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת דהוי כאלו קיבלה בעצמה כמבואר בקידושין ולכן נראה דדוקא במתנה בתנאי שהוא לטובתו כגון שתתן לי או שתתן לפ' או שתעשה דבר לפ' חשבי' העיטור כאלו התנאי הוא שתתן לו כי הנתינה או העשיה לפ' בשליחתו הוי ממש כאלו נותנת או עושית לו ולפ"ז שפיר מדמה לי' העיטור דכמו במתנה שתתן לו ומעכב אח"כ והיא נותנת בע"כ לא חשיב נתינה כמו כן במתנה שתתן או שתעשה לפ' דהוי כאלו נותנת לו ומש"ה כשמעכב אח"כ ממיל' לא חשיב נתינה ואפי' למ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה מ"מ כאן כיון שמעכב ושוב אינו נותנת בשליחתו ממיל' לא הוי שוב כנתינה לידו והתנאי הי' שהנתינה לפי יהי' ממש כנתינה לידו מחמת שליחות ודמי ממש להא דב"ב באומר ע"מ שתכתבו לו את השטר שחוזר אף בשדה וכתבו הטעם דכיון שחוזר מהשליחות של הכתיבה שוב א"י לכתוב ונתבטל התנאי ה"נ דכוותי' דכיון שמבטל שליחות הנתינה ודאי דלא חשיב הנתינה כנתינה לידו דהא אינה נותנת לפלוני מחמת הבעל רק מחמת עצמה דהא הבעל מוחה בהנתינה ובטל הגט והוי כעין שכתב הר"ן גבי מחילת התנאי דמומין ונדרים דהטעם כיון דהתנאי משום קפידא הוא הוי כאלו התנה בשעת תנאי אם אקפיד ה"נ כיון דלטובתו הוא במה שהתנה שתתן או שיעשה לפ' הוי כאלו התנה אם אתרצה ויהיה טובתי בשעת קיום התנאי יהי' הגט גט ומש"ה יכול לבטל התנאי משא"כ כשהתנאי לצעורה ולא לטובתו הוי נתינה אפילו בע"כ לחד מ"ד שהרי יש לה צער אפי' כשנותנת בע"כ ונתקיים התנאי משא"כ כשהתנאי להרווחה ומ"מ כשמת האב או הבן גבי תנאי דשימוש והנקה מגורשת משום דתלינן שהתנאי הי' כך כ"ז שיצטרך משא"כ כשעדיין צריך האב והבן והוא מבטל השליחות והוא עדיין קיים ויכול להסכים להשליחות ומבטלו בטל התנאי שבדעתו הי' בשעת התנאי שיהי' חשוב כאלו מקבלם הוא וכעין שמחלקין התוס' לעיל ע"ה בד"ה כלל אמר רשב"ג. ולפ"ז א"ש הא דמעכשיו ולאחר שלשים אי תנאי הוי דא"י לחזור בהן ולפ"ז לא קשה קושית הרשב"א הא דהקשה דלמה לי' להוכיח מהלל דנתינה בע"כ לא שמיה נתינה הא בלא"ה יכול לחזור בו ולפמ"ש א"ש דעיקר טעם של העיטור הא דיכול לחזור בו הוא משום דלא הוי נתינה וגם מה שהקשה מקידושין מהא דקידשה במנה ונתן לה מנה חסר דינר דמשלים בע"כ וא"י לחזור בו ג"כ לק"מ דהא ע"כ צריך לומר שם דס"ל דנתינה בע"כ שמיה נתינה דאלת"ה האיך אפשר להשלים בע"כ ושפיר חשיב קיום תנאי א"נ אף דסבירא ליה שם דנתינה בע"כ שמי' נתינה מ"מ מקשה שם הש"ס שפיר דמצד נתינה בע"כ אף שעכשיו לא הוי קיום תנאי מכל מקום למחר כשתקבל ברצון נתקדשה למפרע דנתינה בע"כ לא הוי ביטול להקידושין רק שלא חשיב קיום התנאי עדיין אבל כשחזר בו נתבטל הקידושין מכל וכל וצריך לקדשה מחדש וכיון דקתני דיכול לחזור משמע דנתבטל הקידושין לגמרי מוכח דלאו כאומר מעכשיו הוא ומקשה שפיר והבעל העיטור ג"כ לא חשבה רק כאלו עדיין לא קיימה תנאה כשמוחה לבסוף ואם נתרצה אח"כ הוי שוב כקיום התנאי. אך לפ"ז קשה הא שכ' הבעל העיטור באות ת' תנאי גבי תנאי דאם לא באתי דאפי' אמר מעכשיו יכול לבטלו ובתנאי דאם לא באתי לא שייך טעם זה ומ"מ נראה לחלק בין תנאי דאם לא באתי שנתקיים התנאי מרצונו ובין תנאי דאחר שלשים או תנאי דמעכשיו אם מתי או אם ירדו גשמים שהתנאי מתקיים בע"כ דכמו שחילק הר"י ז"ל לענין ביטול התנאי לקיום הגט בסוף פרק מי שאחזו גבי' וליחוש שמא פייס שכתב וז"ל כיון שבידם לבטל התנאי שלא תתן מכיון שבטלוהו בטל לגמרי משא"כ בתנאי שבע"כ נתקיים. ה"נ מחלק בעל העיטור לענין ביטול התנאי לביטול הגט דבתנאי שבידו לקיים ולבטל הגט וכיון שבשעת נתינה שייר לעצמו כח לבטל הגט ע"י קיום התנאי הוי כאלו אמר מעכשיו אם לא אחזיר. בי כיון שיכול לחזור מהגט ע"י קיום התנאי וכמ"ש העיטור וז"ל דהוי כאלו התנה שיתקיים התנאי מדעתו ועוד דעדיין לא חשיב גירושין גמורין כיון דביד הבעל לבטל הגט ע"י קיום התנאי לכך יכול לבטל ג"כ התנאי משא"כ בתנאי שמתקיים בע"כ כגון לאחר שלשים או אם מתי כשם שא"י לבטל התנאי לקיים הגט ולומר שאף אם לא יתקיים יהיה כאלו נתקיים כמ"ש הר"ן גבי וליחוש שמא פייס ה"נ א"י לומר שאף אם נתקיים יהיה כאלו לא נתקיים. ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הטור במ"ש בס"ס קמ"ג בשם הרא"ש דיכול לבטל התנאי לקיום הגט וכתב ע"ז שכן דעת העיטור דלכאורה קשה דהא העיטור מיירי בביטול התנאי לבטל הגט ובזה הרא"ש בתשובה כתב בפירוש דאינו יכול לבטל ולפמ"ש ניחא דהטור יליף מק"ו דהעיטור ס"ל כדעת הרא"ש דכיון דהעיטור פסק דאפי' לבטל הגט יכול לומר שאפילו אם נתקיים יהי' כאלו לא נתקיים מכ"ש דס"ל דיכול לבטל התנאי לקיים הגט מטעם שכתב הר"ן דכיון שבידו לקיים התנאי לקיים הגט בידו ג"כ לומר שאף לא יתקיים התנאי יהיה כאלו נתקיים. גם מ"ש הטור בס"ס קמ"ד דהרא"ש חולק על הרמ"ה וס"ל דבתנאי דמעכשיו ג"כ יכולין לבטל כוונתו דמשמע מדברי הרמ"ה דאפי' שניהם אינן יכולים לבטלו אף שהתנאי לטובתו וע"ז כתב דהרא"ש חולק דכיון שכתב הרא"ש שהביא הטור דבריו בסי' קמ"ג בתנאי דאם לא באתי שיכול הבעל לבטל התנאי שיחול הגט מיד א"כ ה"ה בתנאי דאם לא אעבור שיכולין שניהם לבטל התנאי כיון שהוא טובתה והא דבעינן בתנאי דמעכשיו אם לא אעבור הסכמת שניהם לביטול התנאי דניהו דבביטול הבעל לבד לא סגי מטעם שכתב הר"ן דלא מהני ביטול התנאי רק בתנאי שהוא לטובתו מ"מ בביטל התנאי מהאשה לבדה ליסגי כיון שהוא לטובתה דאפשר לומר דתנאי דאם לא אעבור הוא ג"כ לטובת איש שהתנה כן בכדי כשלא יהי' אפשר לו לבוא ולדור עמה שתהי' מגורשת ויפטור מחוייבי' שלה ולכך בעי הסכמת שניהם לביטול התנאי אבל תנאי שמתקיים בע"כ של שניהם אין שניהם יכולין לבטל לא לקיום הגט להרא"ש ולא לביטול הגט להעיטור:

גמ' ואין אחד מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפין ואין להקשות מהא דמבואר בח"מ סי' ל' בזה אומר מנה בניסן וזה אומר מאתים בתשרי דמחויב עכ"פ מנה דז"א דלא מיבעי' בסיפ' באמר לפני הראשונים מאתים ולפני השניים שלש מאות ודאי דאין מצטרפין דכיון דביטל בפני אחרונים תנאי שהתנה בפני הראשונים דמי לאחר אומר מנה בניסן והשני אומר מנה בתשרי ומחל לו התביעות הראשונות דאין מצטרפין כיון שהשני מעיד שהמנה הראשון נמחל אלא אפילו בריש' מ"מ לא דמי להא דח"מ סי' ל' הנ"ל דשם כשהב"ד מחייבים מנה עושין ע"פ דברי שניהם דהא שניהם אומרים שחייב מנה עכ"פ ואין לחשוד ששניהן משקרין נמצא כשמחייבין מנה מחייבין ע"פ אמת משא"כ תנאי אינו חיוב על האשה כמ"ש הרא"ש ביבמות דף ק"ו רק שקיום הגט תלוי בקיום התנאי ואם תנאי שתשמש אבא אמת לא מהני קיום התנאי השני וכן אם הראשון משקר והשני אמת לא מהני קיום התנאי הראשון א"כ הנך עדים אין להם צירוף כלל כיון דא"א לעשות קיום להגט ע"פ תנאי אחד מחמת צירוף עדותן:

דף עו:

במשנה הרי זה גיטך אם לא באתי. הקשה הר"ן הא משנה יתירה הוא וכבר תנא זה גיטך אם מתי וכו' ותירץ דקמ"ל דלא נימא דדוק' היכא דתלו במיתה וכו' אבל הכא דתלי באם לא באתי סד"א דמעכשיו משמע קמ"ל ונדפס בגליון קושי' דא"כ מה מקשה הש"ס בכתובות דף ב' אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה ריש' וכו' ולפ"ד הר"ן הא איצטריך למיתנא וכו' עי"ש ולק"מ דהתם קושית הש"ס הוא לפי הס"ד דיש אונס בגיטין וממיל' באם לא באתי ומת אפילו יש גט לאחר מיתה מ"מ אינו גט מטעם אונס ואפילו בחלה אינו גט ולא איצטרך לאשמועינן כלל הא דאם לא באתי ומת וע"כ הא דאיצטרך לאשמועינן דאין גט לאחר מיתה הוא רק כשהוא בלא תנאי וכגון בזה גיטך אם מתי כמו שפי' רש"י שם בד"ה הא גופי' קמ"ל ובזה שפיר מקשה הש"ס דבזה גיטך אם מתי מריש' שמעינן לה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' לינקט חלה וכ"ש מת:

סליק פרק מי שאחזו

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה