אור ברסלב

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ו - האומר

פרק ה - הניזקין

דף סב.

ברש"י ד"ה אלמא הולך כזכי ופלוגתא הוא בפ"ק וכ'. והוא תמוה דהא התוס' בדף ס"ג בד"ה רבי אומר כתבו דאף דרבי סובר דהולך לאו כזכי שאני הכא כיון שאמר השליח אשתך אמר' וכו' וכיון דע"כ צריכין לחלק כך אליבא דרבי א"כ לא קשה נמי מהכא למאן דס"ל בפ"ק דלא כזכי דמי דיש לחלק ג"כ כנ"ל והנראה דרש"י כשיטת הר"ן אזיל שכתב בסוגיא דשליש דאם לא ידע הבעל דהאשה עשתה אותו ש"ק ואמר הולך דמ"מ דעתו שבאם עשתה אותו לש"ק שיהי' כזכי וא"כ מכ"ש באמר הבעל התקבל או זכי והנה הרשב"א כתב דאף דבמתנה הולך לאו כזכי מ"מ כשהאשה עשתה ש"ק כיון שהיא מחזרת להתגרש הוי כפרעון חוב דהולך כזכי. ועיין במהרש"א שכתב דזהו דוקא כשידע הבעל אז הוי כבע"ח ודעתו שיהיה כזכי אבל אם לא ידע הבעל ודאי דאין דעתו רק שיהי' כמתנה ולפ"ז א"ש הכא דמקשה טעמא דלא שויתי' דדומיא דהתקבל קתני כמו שפי' רש"י ותוס' הא שויתי' אפילו הבעל לא ידע לא יחזור דהא דומיא דהתקבל נקט ובהתקבל אפילו לא ידע מהני כמ"ש הר"ן וא"כ אף בהולך הדין כן אף דלא ידע הבעל לא יחזיר ובלא ידע הבעל דינה כמתנה ומזה מוכח דאפי' במתנה הולך כזכי וקשה שפיר על הפלוגתא דפ"ק וא"ש. גמ' איש לקבלה ואשה להולכה מאי במהרש"א הקשה דאמאי לא בעי כן בקידושין ותירץ דבקידושין משכחת איש לקבלה כגון בהילך מנה ואתקדש אני לך וכו' ע"ש והוא תמוה דבשלמא בגיטין שייך למיבעי לענין שליחות הנתינה דבגט בעי גם בנתינה שליחות דטלי גיטך מעג"ק לאו גיטא הוא משא"כ בקידושי כסף לא שייך שיהי' בעי' כלל לענין שליחות הנתינה ואי מהני אשה לשליח דלענין נתינת הכסף לא בעי שליחות דטלי קידושך של כסף מע"ג קרקע הוי קידושין כיון דמטיא הנאה לה וע"כ א"א למיבעי אי אשה מהני להיות שליח רק בקידושי שטר דג"כ טלי קידושי שטר מעג"ק לאו כלום הוא וכן לענין אמירת הרי את מקודשת לי שצריך שיאמר הבעל דוקא או שלוחו ובזה שייך למיבעי' אי מהני שליחות איש ובכה"ג לא תי' המהרש"א כלום דבענין זה לא מצינו אשה בקידושין דבקידושי שטר ודאי דלא מהני כשתאמר האשה הילך שטר ואקדש אני לך וכן לענין אמירת הרי את מקודשת לי צריך שיאמר הבעל דוקא ולא האשה:

דף סג:

גמ' והא איתמר הולך מנה עיין ר"ן שכתב דשיחרור כיון דרוב פעמים נותן דמי עצמו ויוצא וכו' והוגה שם בר"ן דמילתא דזכותא הוא עי"ש ולא הוגה יפה דכוונת הר"ן הוא כיון דרוב פעמים נתן העבד דמים להאדון כדי לשחררו ואז ודאי השיחרור כחוב על האדון שישחררו וכבעל חוב דמי האדון לעבד מחמת שקיבל דמי' בעד השיחרור וכן משמע בבית יוסף עי"ש:

תוס' ד"ה אפילו הן הראשונים. אפי' לאותו יחידי לא חיישי' שמא שכרתו וכו'. לכאורה קשה דהא בכאן ג"כ יש שני עדים ולשני עדים דלא חיישינן שמא שכרתן כבר שמעינן מרישא ואם קמ"ל בסיפא דלא נימא דניחוש שמא שכרה רק לאחד א"כ גם ברישא יכול ליחוש שמא שכרה רק לאחד. ובאמת הדברים פשוטים דבשלמא ברישא דעל שני העדים יש הסברא שכתבו התוס' דהיכא מתרמי וכיון דאין חוששין ששכרה לשניהם וע"כ איתרמי לא' עכ"פ שהי' בשניהם א"כ יש לומר שגם לשני איתרמי משא"כ בסיפא דרק על א' יש הקושיא דהאיך אתרמי יש לומר ששכרו לזה:

בא"ד ואפילו למ"ד בעל נאמן וכו'. הפ"י הקשה דהא בלא"ה יש לומר דשמא יהי' הבעל מודה ולפענ"ד אפשר לומר דכל מקום שצריכין לנאמנות העדים עוד לנאמנות של אחר מיקרי עדותן של העדים חצי דבר דמה לו שצריך לחצי דבר השני שני עדים או אי וא"כ יש לומר דהתוס' ס"ל דאפי' באין הבעל מכחישו אין השליש נאמן לרב הונא מכח סברא דאי איתא רק כשהבעל מודה מהני מטעם נאמנות הבעל דבעל שאמר גרשתי א"כ עדותן של העדים חצי דבר הוא דהא צריכין לצרף לעדותן עדות ונאמנות הבעל משא"כ לרב חסדא דהשליש נאמן מטעם שכתבו התוס' שיהי' לגירושין אם יאמר לגירושין אפי' אם ישקר א"כ אין השליש נאמן מטעם עדות ונאמנות שהרי אנו תופסין דבריו לשקר רק שתופסין דבריו לקיום תנאי לא מיקרי עדותן של העדים חצי דבר ועיקר דברי התוס' במה פליגי עם דברי התוס' בב"ק דף ע' מבואר בחידושי הו"ת שלי:

תוס' ד"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה וכו'. מה שקשה על דברי התו' דליהימן בעל כשאומר להולכה במגו דלפקדון מבואר בחידושי לאה"ע עי"ש:

דף סד.

תוס' ד"ה בעל נאמן. וא"ת א"כ מה הועילו וכו'. הפ"י הקשה על הרשב"א שהביא קושית התוס' ותירוצם ולפמ"ש הרשב"א עצמו דבשליח הולכה לא שייך סברא דאי איתא דאימר משום כסופא לא יהיב לדידה לא קשה כלל קושית התוס' ולפענ"ד נראה דאף לשיטת הרשב"א דסובר דבש"ה לא שייך אי איתא מ"מ תירוץ התוס' מוכרח דמ"מ קשה הברייתא דלעיל דקתני דשיחרור שוה לגיטי נשים לענין בפ"נ ובג"נ תני' במתניתין דאפילו מהגמוניא להגמוניא דצריך לומר בפ"נ אף שהן בעיר אחת וקשה בשיחרור דלא שייך משום כיסופא:

תוס' ד"ה שליש נאמן דזימנין דמייתי עדים וכו'. לכאורה תימא דבפשיטות הו"ל לתוס' למינקט דשמא יתן לה והיא תאמר שמהבעל קיבלו ונראה דהתו' סברי דיש לומר דהבעל לא חש כלל לשמא האשה תשקר רק דסברא דהימני' הוא דביד השליש למוסרו לה בשעה שלא יהי' בעיר אחת דאז יהי' השליש נאמן אפילו לרב הונא משום תפיסה מוכחת ולזה הוכרח התוס' לומר גבי עדים זימנין דמייתי עדים. ואחר כך מצאתי בתומים שכתב כן:

גמ' דהא הימניי. הרשב"א הקשה דל"ל טעמא דהימני' הא התפיסה מוכחת ותי' דבשליח לא שייך תפיסה מוכחת וכו' עי"ש. ולכאורה תמוה דא"כ לרב הונא מ"ט דנאמן השליש כשאינו בעיר אחת דהא לית ליה סברא דהימני' ונר' בשיטת הרשב"א דס"ל דר"ה ג"כ אית לי' סברא דהימני' רק שסובר דאי איתא חזקה אלימתא הוא וכעדים דמי וכיון שהבירור דאי איתא בא קודם אמירת השליש שוב לא מהימן השליש דהא הרשב"א אף דס"ל דעדים לא מהני להכחיש השליש מ"מ מודה כשהעדים באו קודם אמירת השליש לא מהימן השליש יעי' עוד מ"ש בחידושי לאה"ע. והא דאמרי' שאני ממון דאתייהב למחילה ופירש"י דבאיסור' אין בידו להאמין הרשב"א ס"ל כפי' הר"ן דבגט ג"כ בידו להאמין רק דלא עביד אינש עי"ש וס"ל להרשב"א דדוקא במקום דיכול לברר ע"י ראיה שהשליש משקר כגון ע"י אי איתא לא עביד אינש דמחיל כל כך. והנה הרי"ף מוקי לפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בשליח הולכה ובגט ביד האשה ודייק לה מהא דאמר בש"ס ומודה רב הונא דמיירי בגט ביד האשה וכו' עי"ש ולכאורה קשה דילמא לעולם דמיירי הפלוגתא בשליח קבלה וביד האשה ושייך שפיר מה דקאמר לבסוף ומודה רב הונא דהא הרי"ף ג"כ מודה דר"ח סובר אף בש"ק דהשליש נאמן כמ"ש הר"ן מהא דמקשה בש"ס קיבל למה לי וכשהוא ביד האשה דמי לכשהוא ביד השליש כמ"ש הרשב"א ונראה דדיוקא דהרי"ף הוא דאם נאמר דהפלוגתא דר"ה ור"ח הוא בש"ק ובש"ק אין חילוק לר"ח בין כשהוא ביד השליח בין ביד האשה והא דמודה ר"ה לא שייך רק בשהגט ביד האשה ולא כשהוא בידו ולא שייך מודה ר"ה דמודה משמע שמודה בכל ולכך מוקי הפלוגתא גם בשליח הולכה. ועיין בר"ן שפי' בהרי"ף הא דמקשה בש"ס קיבל למה לי דהקושי' הוא לרב חסדא ולכאורה קשה הא לפ"ד הר"ן שפי' קושית הש"ס דמקשה קיבל ל"ל דהיינו דליסגי בראוהו שלם אף שלא אמר השליש עי"ש וא"כ לא שייך סברא דהימני' והרי איכא סברא דאי איתא דמודה ר"ח בהיכא דלא שייך הימני' ואי ס"ל להר"ן דמיירי באין הבעל מכחישו ונאמן השליש מטעם תפיסתה מוכחת דכן צ"ל ג"כ בריש דברי הר"ן דמקשה על שיטת רש"י דניחוש להולכה ולא הקשה מחשש פקדון א"כ גם הקושי' יכול להיות גם לר"ה ולמה פי' הר"ן דלא קאי קושית הש"ס רק לר"ח ולכן נראה דהר"ן כשיטת הרי"ף ס"ל דרק בש"ק שייך תפיסה מוכחת ולא בשליח הולכה. ועמ"ש בחידושי לאה"ע בסי' קמ"א ולפי דברי הרי"ף רפליגי בש"ה ע"כ מוקי פלוגתייהו כשיטת הרשב"א והיינו דגם ר"ה ס"ל סברא דהימני' רק דס"ל דאי איתא חזקה אלימתא הוא וכעדים דמי דמבטל נאמנות השליח ור"ח לא ס"ל סברא דאי איתא כלל וקושית הש"ס הוא ממתניתין דמיירי בש"ק דשייך תפיסה מוכחת מקשה הש"ס שפיר קיבל למה לי דבראוהו בידו שלם סגי אפי' לא אמר השליש אז דבש"ק שייך תפיסת מוכחת וקשי' לר"ח דלא ס"ל סברא דאי אית' משא"כ לר"ה דס"ל אי אית' לא קשה דהא ליכא תפיסה מוכחת מכח סברא דאי איתא:

ב"ה הו"ת דסוגיא דשליש

מה שנלפענ"ד ליישב התמיהות רבות שיש בסוגי' זו. א קשה קושית התוס' בד"ה אפילו שהקשו מאי אפי'. ומה שתירץ הפ"י שם תמוה מאוד דממ"נ אי מיירי ביש ע"ח על הגט הא באמת סגי בראוהו בידו שלם כמ"ש תוס' בד"ה ה"מ ר"א ואי בדליכא ע"ח אפי' בראוהו ביד האשה לא מהני עד שתביא הע"מ לפנינו ומה"ת הי' ס"ד שיהי' ביד שליש עדיף. ב קושית הפ"י על התוס' דלמה לי עידי אמירה הא התוס' בד"ה שליש נאמן כתבו דמש"ה לא הוי מגו משום דהאשה לא תרצה לקבל וא"כ כיון דהאשה יודעת מהאמירה ודאי שתרצה שתרצה לקבל ומהימן השליש במגו ג קושית התוס' בד"ה בעל נאמן משליח להולכה. ד קושי' התוס' על רש"י שפירש משום מיגו עי"ש בד"ה שליש נאמן ה קושית הרשב"א הא לא היה ע"מ ותירוצו דחוק דנהי אם היה עדים נוכל לומר שהעידי פקדון ע"מ דגירושין הן כיון שהעדים יודעין דהימני' שיהי' לגירושין כשיאמר לגירושין מ"מ מה"ת לומר שבודאי ייחד עדים לפקדון ו קושית הר"ן על הא דאמר שאני ממון הא בגט גם כן בידו לגרש על איזה אופן שירצה ז תינח אמירה. פי' תוס' דחוק. ח בהא דמשני ה"מ ר"א הוא דחוק מאוד לאוקמי כפי' תוס' דמיירי בדליכא עידי חתימה. ט קושית הר"ן בהא דקיבל ל"ל דממ"נ אי אמר בפני העדים אף עידי אמירה לא בעי ואי לא אמר בשעה שראוהו בידו בעינן ג"כ ע"ק עי"ש. י קושית הפ"י הא ר"ה חייש לנפילה ומה שתירץ דש"ק הוי נפילה דיחיד מ"מ קשה מה הועיל בש"ה דהוי נפילה דרבים. יא קושית הבע"ת על הפוסקים דס"ל דלאו מהימן השליש בהכחשת הבע"ד מסוגי' דהכא. ומה שתירץ הש"ך דמיירי הסוגי' בפקדון על תנאי תמהו עליו בתומי' ובפ"י. יב הש"ך בסי' נ"ו הביא תשובות רבות שסותרים זה את זה. יג הא מדברי הר"ן בקידושין משמע דבלא אמירת הא גיטך בשעת גירושין או אמירת קידושין בשעת קידושין מדאורייתא לאו כלום אפי' ידוע שמסכימין א"כ מאי מהני הימני' בש"ק כיון שלא אמר הא גיטך:

נלפענ"ד לתרץ כ"ז ומקודם נתרץ קושית הרשב"א שהקשה דהא לא היה ע"מ. ולפענ"ד יש לתמוה על תמיהתו דהא התוס' כתבו בד"ה שליש נאמן לסתור פי' רש"י דס"ל משום מיגו דא"כ לר"ה נמי נאמן אלא ודאי דליכא מיגו שהאשה לא תרצה לקבל. ועיין ר"ן שכתב דלא תרצה לקלקל עצמה. ולפ"ז לר"ח דס"ל הימני' שיהי' לגירושין אף אם ישקר רק משום ע"מ אין בידו להאמין א"כ אם יהי' רוצה השליח היה מגרש' בתורת שליח הולכה דאז ודאי היתה האשה מקבלה מידו דהא המני' שיהי' לגירושין אף אם ישקר ובשליח הולכה לא שייך קושית הרשב"א דלא היה ע"מ דהא ש"ה א"צ ע"מ ואפי' כבר שמעה שהבעל אומר לפקדון הא אמירת הבעל לפקדון לא חשיב ביטול כדמוכח בב"ש סי' קמ"א סס"ק י"ד ועיי' בחידושי לאה"ע שם וכמו שאבאר לקמן ומכ"ש לפי מה שכתב הב"ש ס"ק פ"א וז"ל דאין רצונה לקבל כל שא"י בודאי שנתן לגירושין דודאי שיתרצה לקבל לר"ח קודם שידעת שהבעל אומר לפקדון כמ"ש הר"ן עי"ש דהא בתורת הולכה יכול לגרשה לר"ח אפילו ניתן לה לפקדון ועוד דהא כשיאמר שליח הולכה אני יכול לזרוק לה בעל כרחה ומיגו גמור הוא לקלקל האי איתא ומשום מיגו זו מהימן השליש לומר לגירושין ממש ושהיה נ"מ דהא בדאיכא מיגו אפי' ר"ה מודה דהשליש מהימן וזהו לדעת רש"י אמנם התוס' סברי דצריכ' ע"א ולא מהני מיגו והטעם דודאי מיגו לא מהני להוציא מחזקת א"א דהא דבר שבערוה דבר דבר מממון ילפינן לענין נאמנות וכיון דלא מהני מיגו להוציא ממון ודאי דלא מהני ג"כ להתיר דבר שבערוה. ועיין רשב"א קידושין גבי אמר יש לי בנים דבידו כי חזקה דמיא ולא אתיא חזקה ומפקא מחזקה וכתב רשב"א שם דמה"ט בעל שאמר גרשתי חיישי' לה ובהדי' כתב הרשב"א שם דבידו עדיף ממיגו ואפ"ה לא מהני נגד חזקת א"א ומיגו ודאי דלכ"ע לא מהני להוציאה מחזקת אשת איש והכא דאמר דמודה ר"ה היכא דאיכא מיגו היינו משום דבלא"ה התפיסה מוכחת דלגירושין כמ"ש הר"ן דהא באינן בעיר אחת נאמן השליש מה"ט רק בעיר אחת איכא סברא דאי איתא דהוא רק חששא וסברא בעלמא או מדרבנן או מדאוריית' ונגד חשש זה מהני מיגו דסברת והוכחת המיגו עדיפא מהוכחה דאי איתא משא"כ עידי אמירה ודאי צריכה דכשהוא ביד אחר שא"י אם הוא ש"ק ליכא תפיסה מוכחת כלל ובחזקת א"א גמורה הוא אף שרואין גט ביד איש אחר ומחמת מיגו ודאי דאין מוציאין אותה מחזקת א"א דאפילו מיגו במקום שאר חזקות איבעיא דלא איפשטא הוא ודעת רש"י דמהני מיגו אפי' נגד אמירה כמ"ש הר"ן נראה דאף רש"י מודה דמיגו לא מהני רק דעת רש"י הוא כמ"ש רשב"א בקידושין שם לחלק בין בידו למיגו דמיגו הוא חילוף טענות שאינן אמתיות ואפשר שהי' חשיבא לי' טענה זו יותר אבל בידו היינו שיכול לגמור כוונתו שיהי' באמת כמו שאומר והיינו מה לו לשקר פי' דאין עושה בשקר כשיכול לגמור הכוונה באמת וסובר רש"י כיון דאם הי' מגרשה בתורת שליח הולכה היתה מגורשת באמת דהא הימני' שיהי' כמו שאומר וע"מ לא צריך בש"ה וכיון דהימני' נעשה השליח כבעל ממש כיון שיכול לגרשה באמת בתורת הולכה ונאמן לומר גרשתי ונאמן מכאן ולהבא וס"ל כמ"ד בב"ב דנאמן מכאן ולהבא ומש"ה נאמן השליש ג"כ לומר שעשתה אותו לשליח קבלה ואין לומר דניחוש שמא אמר להבעל אשתך אמרה התקבל דאז אין בידו לגרשה באמת אם לא עשתה אותו לש"ק באמת כמבואר לעיל דף ס"ג גבי הביא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל עי"ש דז"א דלא חיישינן לזה כי למה הי' לו לשקר לפני הבעל. וכן מדוקדק לשון הר"ן דטעמא דרש"י דחשיב ליה כדבר שבידו והתוס' ס"ל כהרשב"א בקידושין דאפילו בידו אין מוציאין לגמרי מחזקת א"א. ואף דאיכא מ"ד דס"ל דבעל שאומר גרשתי דנאמן מ"מ כיון דרבא דהלכתא כוותי' ס"ל דחוש לה לא רצו לאפוקי הסוגי' מהלכתא א"נ י"ל שמחלקים בין בידו דהכא לבידו דהתם ורש"י מדמה לי' דהכא ג"כ בידו לגרשה בתורת הולכה דהאשה ודאי תרצה לקבל ועוד ששליח הולכה יכול לגרשה בע"כ ולזרוק בתוך ד"א שלה ותהיה מגורשת בע"כ וס"ל לרש"י דדמי ממש להבעל ולא קשה שוב מה שהקשה תוס' על רש"י בד"ה שליש נאמן דודאי גם רש"י מודה דשליש נאמן בלא מיגו מטעמי' דהש"ס דהימני' כמו שיאמר כמ"ש תוס' רק דהכא בעינן לטעמא דהימני' עוד טעמא דמיגו משום קושי' הרשב"א דהא ליכא ע"מ לזה כתב רש"י משום מגו דאי בעי הי' עביד מה דקאמר והיינו כיון דאי בעי הי' מגרשה באמת בתורת הולכה מש"ה סובר ר"ח דנאמן ולא קשה מה שהקשה תוס' דהאשה לא תרצה לקבל דהא בתורת הולכה ודאי שתרצה לקבל דהא אין לה שום חשש גם בתורת הולכה א"צ רצונה שיכול לגרשה בע"כ. ול"ק נמי מה שהקשה תוס' דהא ר"ה ג"כ מודה בדאיכא מגו ולפמ"ש לא קשה דלר"ה דלא ס"ל סברא דהימני' ליכא מגו כלל דהא אף אם יגרשה בתורת הולכה לא תתגרש לר"ה בעיר אחת מה שאין כן לר"ח איכא מיגו כנ"ל. ועוד נראה דרש"י סובר דאף לרבא דסבירא ליה דבעל שאמר גרשתי חוש לה הוא מטעם דאי איתא דגירשה קלא אית לה וס"ל לרש"י כסברת רשב"א דכל שיש עדים אף שנתן לפקדון הוויין העדי פקדון ע"מ כיון דהעדים יודעין דהימני' שיהי' לגירושין רק אם היה לפקדון חיישינן דלמא לא הי' עדים כלל ובעינן ג"כ טעמ' דמיגו דלהולכה וכמש"ל שיהי' השליש נאמן שעכ"פ הי' עדים במעמד ולא שייך שוב לומר אי אית' דגירשה קלא אית לה כיון דמחזיקין שהיה בפקדון מטעם אי אית' רק דמ"מ הגט גט מטעם הימני' שיהי' לגירושין אפילו אם ישקר והשליש נאמן שהי' עדים במעמד והן הן הע"מ כמש"ל וא"כ עכשיו באמירת השליש נעשה הגט לגירושין ומאין יהי' לו קול כיון דמעיקר' לפקדון נתן לו ולא שייך לומר אי איתא דגירשה. ולפ"ז א"ש קושית הש"ס בין לרש"י ובין לתוספ' ממתניתין לרש"י בין על אמירה ובין על קבלה ולתוס' רק על קבלה ומשני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי'. ומקשה קיבל ל"ל דבשלמא אמרה כיון דבעינן מיגו בין לרש"י ובין לתוס' וכיון דלא נפיק גיטא מתותי ידי' ליכא מיגו אבל קיבל למה לי דבראוהו בידו שלם סגי דהמקשה היה סובר דסתם מתניתין ר"מ דלא בעי ע"מ כשיש ע"ח א"כ ל"צ למיגו כלל רק באמירת השליש בלבד לגירושין סגי דע"כ לא הוצרך רש"י לטעם מיגו רק משום קושית הרשב"א הנ"ל דהא לא הי' ע"מ כמש"ל אבל לר"מ דלא צריך עידי מסירה בשעת מסירה לא צריך למיגו כלל וקשה קיבל ל"ל ומשני ה"מ ר"א הוא דאמר ע"מ כרתי וממיל' קשה קושית רשב"א דהא אין בידו להאמין וע"כ צ"ל מטעם מיגו וכמש"ל וכיון דלא נפיק גיטא מתותי ידי' ליכא מיגו ואי תקשה קושית הר"ן דאי אמר בשעה שראוהו שלם אפילו על האמירה היה מהימן ואי לא אמר א"כ עידי קיבל ג"כ בעינן דלא הימני' רק כמו שיאמר והכא לא אמר בעוד שלישותו בידו דיש לתרץ של הר"ן דתפיסה מוכחת דהילך אמר ליה אפילו לא ידע הבעל שהוא ש"ק עיין שם. אך דמ"מ קשה דכיון שלא ידע הבעל שהוא ש"ק אימר נתן לו בלא ע"מ דהי' סובר דש"ה הוא דא"צ ע"מ וג"כ צריכין לבוא לדין מיגו דהולכה ולנאמנות השליש וכמש"ל וכיון דלא נפיק גיטא מתותי ידי' ליכא מיגו משא"כ למאי דס"ד דר"מ הוא וש"ק ג"כ לא בעי ע"מ מחמת תפיסה מוכחת מהני כשראוהו בידו שלם אפילו לא אמר כלל סגי מקשה שפיר קיבל ל"ל. ועוד נראה לתרץ קושית הר"ן דהא מבואר בח"מ סי' ע"ב במשכון דנאמן לטעון עד כדי דמיו במיגו ואם ראו בידו אפי' אמר בשעה שראוהו בידו ממושכן לא מהני דמגו חוץ לב"ד ל"א ועי' בתומים שם דלא כמ"ש הש"ך והוא מטעם דמיגו כעדים דמיא וכמו דלא מהני עדים חוץ לב"ד כמו כן לא מהני מיגו ולפ"ז א"ש דאמרה וכן קיבל להמסקנא דהימנותא דידי' הוא מטעם מיגו לא מהני מה שאמר חוץ לב"ד דמיגו חוץ לב"ד לא מהני משא"כ לס"ד דנאמנות דשליש לאו מטעם מיגו רק דאמירתו הוא כקיום התנאי דהבעל נתרצה שיהי' כמו שיאמר מה שבידו לעשות וכיון שבידו לגרשה חוץ לב"ד מהני ג"כ אמירתו חוץ לב"ד כשאר קיום התנאי דמהני חוץ לבי"ד ולפ"ז י"ל גם שאר הקושי' דהתומים כתב דר"ה ג"כ ס"ל סברא דהימני' רק דס"ל דאי אית' הוי כבירור בעדים ונגד עדים לא מהני הימניה וכן צ"ל לפירש הרשב"א שכתב דק"ל ל"ל לר"ח טעמא דהימני' הא כיון שהוא ביד שליח קבלה הוי כמו ביד האשה ותירץ דגבי אחר איכא חשש פקדון עי"ש שהאריך. ולפ"ז קשה מ"ט דר"ה דנאמן בשליש כשאינן בעיר אחת דהא להרשב"א ליכא תפיסה מוכחת וגם קושיתו תמוה דהא ר"ח הוצרך לטעמא דהימניה משום אי אית' אלא ודאי דהרשב"א ס"ל דגם ר"ה ס"ל הימני' רק דאי אית' הוי כבירור בעדים בשעת מעשה ור"ח לא ס"ל אי אית' וכמש"ל בסוגיא ומקשה ומתרץ שפיר. ולפ"ז אפשר לי לומר כסבר' הנ"ל באופן אחר דר"ה ג"כ ס"ל הימני' רק דמ"מ הא קשה קושית רשב"א דהא ליכא ע"מ וצריכין לתרץ כמש"ל דכיון דהימני' שוב איכא מיגו דהולכה להשליש ונאמן מטעם מיגו וכמש"ל ור"ה ס"ל דסברי דאי איתא אלימתא הוא ולא מהני מיגו נגדו וא"ש קושית הר"ן דכוונת הש"ס הוא דבגט אין בידו להאמין והיינו כיון דליכא ע"מ כמו שהקשה הרשב"א ומיגו לא מהני נגד אי איתא והא דאמר מודה ר"ה נראה דשם הפה שאסר הוא וכמו דאמרינן בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה גבי מודה ר"י דאפילו בהלה תובעו נאמן לומר לקוח דאיו שור שחוט וכו' עי"ש והוא מחוסר הבנה דהא כיון שתבעו ע"כ צריך להשיב תשובה או לא הי' שלך או לקוח וכשאר מיגו דמיא וע"כ הכוונה דהרמב"ן כתב דאף בקרקע איכא חזקה מיד רק דאיכא ריעות' מה שלא נזהר בשטרו עד ג' שנים וכיון שאם הי' משיב לא היה שלך לא הי' קשה כלל שטרך היכן והוא טוען לקוח ועושה על עצמו קושי' דשטר הוי הפה שאסר וה"נ גבי מודה ר"ה אם היתה טוענת אתה מסרת לי לא היה קשה כלל אי אית' והיא בעצמה בהא דאמרה מיד שליש קבלתי עושה הקושי' דאי איתא הוי כאין שור שחוט דהא תפיסה מוכחת שהוא שלה כמו שם בקרקע ומהימנא משא"כ בריש' דהגט הוא ביד שליח והקושי' דאי איתא גלוי לכל הוי שור שחוט ולא מהני מיגו ולפ"ז לא קשה קושית תוספ' משליח להולכה דהא ר"ה ג"כ ס"ל דהימני' רק בש"ק דהימני' לא מהני משום קושית רשב"א ובעינן מיגו ואין אומרין מגו במקום אי איתא משא"כ בשליח הולכה הימני' לחוד סגי ולא בעינן מגו סברא דאי איתא אינו מגרע כלל ולפ"ז לא קשה ג"כ קושית התוספ' מאי אפילו דהנה תוס' מקשה דאמאי יועיל ב' כתי עדים הא חצי דבר הוא ותירצו דלמ"ד שליש נאמן ל"צ ע"א לע"ק ואפי' למ"ד הבעל נאמן הא כשאין שלשתן בעיר אחת השליש נאמן ובתוס' בב"ק הקשו דהא מ"מ ראוהו בידו שלם בעינן. ולהבין במה פליגי התו' בב"ק עם תוס' דגיטין נראה דהתוספ' בגיטין ס"ל דעל שעת ראיה הקפידה הוא ולהכי תירצו כיון דמשכחת לפעמים שיהי' מועיל עדותן לבד לא הוי חצי דבר. והתוס' בב"ק ס"ל דהקפידה הוא על שעת הגדה וכיון דבשעת הגדה צריך ב' כתי עדים הוי חצי דבר. ולפ"ז לשיטת רש"י לא שייך כלל תי' תוס' דגיטין דלא משכחת שיהי' מועיל ע"א לבד דממ"נ אם יהי' הגט שלם אף ע"א לא בעי ואם יהי' קרוע צריך שני כתי עדים וע"כ צריך לומר לרש"י משכחת לה דסגי בע"ק לבד דלר"ה דבעל נאמן ובעינן ע"ק דמיגו ליכא דהא האש' לא תרצ' לקבל אבל בדאיכא ע"ק לא בעי ע"א דמהימן במגו כמ"ש הר"ן והפ"י דבאמירה אף היא יודעת ותרצה לקבל. וכן לר"ח מהני ע"ק לבד כשהגט יצא מיד השליש ולא אמר קודם אופן השלישות. ואפי' להרשב"א משכחת לה כגון שהאשה נטלתה בלא ידיעתו ולא מהני אמירת שליש כמ"ש מהרש"א אבל על אמירה היא מהימנא מטעם מגו וכיון דבשעת ראיה משכחת לה שיהי' סגי בע"ק לבד לא הוי חצי דבר. ולפ"ז שפיר קאמר אפילו דלא מיבעיא בב' כתי עדים ודאי בעינן שיאמרו דוקא בפנינו קיבל דראוהו שלם לא מהני דהוי חצי דבר לרש"י דלא משכחת כלל שיהיה סגי בכת אחת בלבד דממ"נ אם יהי' שלם לפנינו אין צריכין לשום עדות ואם יהי' קרועים ע"כ צריכין ב' כתי עדים כמו שצריכין עכשיו במשנה ומש"ה צריכין דוקא שיאמרו בפנינו קיבל שיהיה לפעמים צורך בעדותן לבד דלא ליהוי חצי דבר משא"כ בכת אחת דליכא משום חצי דבר א"כ ה"א דסגי שיאמר ראינו שלם בידו קמ"ל דלא ומטעם דאמר בש"ס דה"מ ר"א הוא דאמר ע"מ כרתי והא דאמר אפילו אי מהראשונים קמ"ל רבותא אחרת דלא נגזור דאותו שמעיד על הקבלה לא יצטרף שיהי' א' מעידי אמירה כיון דמדינא גם השליח יכול להצטרף אם הוא כשר ויש לגזור דילמא לפעמים יהי' כשר ויצטרף כדרך שגזרו בריש גיטין גבי בפני כמה נותן לה דבעינן ג' מה"ט ה"נ נגזור. ובריש פרק שני דכתובות אמרו דאם הוא ואחר מעידין על ח"י שני דפסול דהוי כי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדי וה"נ כיון דבעינן ע"ק וע"א שתהי' מגורשת והכא על הקבלה נאמן השליש לבד ועל האמירה מצטרף השליח עם אחר ואינו יוצא מכל א' חצי עדות קמ"ל דלא דדוקא במקום דא"א בלא שני ההגדות אמרי' כך משא"כ הכא כיון דיש צורך לפעמים בעדות אחת לבד הוי כשני עדיות ממש ובעידי קידש ועידי בעל דמיא דכמו דלא אמרי' ביה חצי דבר כמו כן לא אמרי' בעדות זו נפיק נכי ריבעא דממונא. ונידון שאר הקושי' הארכתי בחידושי לחושן משפט עי"ש:

גמ' בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין הסוגי' תמוה דמקשה ולהימני' לשליש דהא בש"ה צריך לומר שמסר ליד האשה וע"ז לא שייך הימנותא דשליש וגם קשה קושי' הפ"י האיך טעה בזה הא בהדי' קתני ואבד והאיך שייך לומר שאם בא אחד ואמר שליש הייתי דמהימן וגם קשה קושית הרשב"א דהא בעל שאומר גרשתי לא מהימן רק לחומר' וגם קשה קושית התו' דהא חזקה שליח עושה שליחותו הוא מדאוריית' אפי' לקולא ועוד קשה לי דלא הוי דומי' דריש' דשליש אומר לגירושין דהיינו ש"ק לכן נראה דהעיקר כר"א דמיירי ג"כ כאן בש"ק ומיירי דליכא עידי אמירה וכשיטת רש"י לעיל דמיירי ג"כ בלא ע"א ומקשה שפיר דלהימני' לשליש דהא לשיטת רש"י אם באו שני עדים ואמרו שראו ביד השליש שלם ואמר באותו פעם שהי' ש"ק וקיבלו לגירושין נאמן ולא בעי לא ע"א ולא ע"ק כמ"ש הר"ן עי"ש וזה הי' להמקשן סברא פשוטה דהבעל נאמן כשנים משום דבידו לגרש וכיון דהבעל אומר שאמר לפניו כשהי' הגט שלם בידו שהוא ש"ה הוי כשנים מעידין כן וקשה שפיר דלהימניה לשליש כיון שידוע ע"י הבעל שאמר השליש כן בשעה שהיה שלם ומשני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' פי' דאמירת השליש לא מהני רק כשהוא שלם בידו בב"ד אבל חוץ לב"ד לא מהני מגו וכמש"ל והדר פריך ולהימן לבעל וסמיך אקושי' שניה דחזקה שליח עושה שליחותו פי' דממ"נ היא מגורשת כיון דהבעל נאמן שמסר בידו גט לגירושין וא"כ ממ"נ אם עשתה אותו האשה לש"ק הרי נתגרשה בקבלתו ואי לא נעשה ש"ק כלל והבעל אומר שאמר לשליח זכה לי או התקבל דמהני אפי' אמר השליח שאשתו אמרה התקבל ולא עשתה אותו ש"ק כמבואר בסי' ק"מ סעיף ח' וכיון שע"כ נעשה ש"ה א"כ חזקה דשליח עושה שליחותו ובודאי מסר לה והתרצן לא הבין קושיתו ומקשה בעל מי קאמר גרשתי פי' דלא ידע מהך חזקה וא"כ אם הבעל אומר גרשתי דאם ש"ק הוא לא ידע הבעל באמירה ואם ש"ה הוא לא ידע הבעל מהאמירה וע"ז מפרש המקשן דעיקר קושיתו הוא מכח חזקה דשליח עושה שליחותו וא"כ עיקר קושיתו הוא מבעל שאומ' גרשתי וע"ז משני הנ"מ לחומרא פי' בעל שאמר גרשתי א"נ רק לחומרא:

תוס' ד"ה נערה המאורסה. ושוב הגיה רש"י דה"ה קטנה. קשה לי דנהי שהתורה לא ביטל ידו וידה כדקיימא קיימ' מ"מ הא בפי' זיכתה תורה בכסף קידושיה ובגיטה שהוא של אביה וביטל רחמנא זכותה לגבי אביה דשבח נעוריה ודאי לאביה א"כ כל זמן שלא ניקנה הנייר של הגט להאב דהא אין קטן זוכה לאחרים מדאוריית' מה"ת תתגרש וצ"ל דעיקר זכיה היא לעצמה ואביה מינה דידה קזכי כמו כל שבח נעורי' ומעשה ידיה:

תוס' ד"ה שאני שיתופי מבואות דאין למעט קטן משליחות אלא במילתא דליתא אבל בזכיה כיון דזכה לנפשי' זוכה נמי לאחרים וכו' עי"ש. לכאורה קשה א"כ קטנה שמקבלת גיטה מה"ת לא תוכל לעשות שליח וכן הקשה הפ"י ועוד כיון דהתו' כתבו בהקושיא מאתם גם אתם מוכח דס"ל כשיטת הראב"ד ברמב"ם פ"ו מהל' גירושין דדרשינן מה אתם בני דעת וא"כ מה תירצו התוס' דלא ממעטינן רק מילתא דליתא הא בסוף פ"ב דף כ"ג מבואר דלענין הדרשא דמה אתם בני ברית ממעטינן אפי' מילתא דאיתא ומאי שנא הקישא דמה אתם בני דעת דלא ממעטינן רק מילתא דליתא ונראה דודאי ממעטינן קטן וחרש ושוטה מסברא דלאו בני דיעה נינהו כדמוכח בטור ח"מ ואתם גם אתם דנקטו התו' לאו דוקא הוא רק הכוונה דמה שאתם יכולין לעשות בעצמן יכולים לעשות שליח לדבר זה משום הכי בזכיה כיון דחזינן דסגי במעשה ההוא דעת קטן לקנות לנפשי' [דהא במתנה בעינן דעתו לקנות המתנה] מש"ה מהני ג"כ דעת הקטנה להיעשות שליח אבל גירושין דבעינן דעת גדול להקנות ולקנות את עצמה אך דבקטנה מתגרשת ע"י עצמה דלא בעינן דעתה כלל דרחמנא אמר שהבעל יכול להקנותה בע"כ לנפשה ואלו הי' בעינן דעתה בגט ודאי דהיתה צריכה להיות גדולה כמו בקידושין ומש"ה לענין לעשות שליח שיהי' ידו כידה שתקנה עצמה בקבלתו שזה אין הבעל יכול לעשות בע"כ ובעינן דעתה על העשיות השליח בעינן דעת גדול כמה שאם הי' בעינן דעתה בגט ודאי דהי' בעינן שתהי' גדולה דוקא כמו כן בעינן כשעושה שליח לדבר גדול כזה שיהיה בן דעת:

גמ' מחמרא כדי ליפות כחו. ברא"ש כ' דדוקא במפקיד דבר מבורר אצל חבירו ומת יכול לומר לו שלך מת אבל אם הקנה לו עשר חביות וכו'. לכאורה תמוה דהא ש"ס מפורש הוא שור בשורי אני מוכר לך או בית בביתי דמראיהו נפל מראיהו מת ולכן נראה דכוונת הרא"ש אינו על חביות ממש רק על שם מדה שמכר לו למדוד לו מתוך חביותיו עשרה חביות יין וכיון שהיין שנמכר מעורב בתוך יין המוכר ודאי דהוא לפי חשבון:

דף סו:

גמ' שלחו לי' מבי רב. עיין רשב"א שכתב דרב דקא מיבעי לי' לשיטתי' דס"ל דחתם ס"ו כשר הילכך יכול להיות שהקפיד אכתיבה ואחתימה עי"ש ולפ"ז צ"ל לפי מה דבעי הש"ס לומר דשמואל מספקא לי' אי מילי מימסרי לשליח ורב ע"כ ס"ל מילי מימסרי לעיל דף כ"ט ומה"ט ס"ל דרב דבמתנה אפילו אמר כתבו אומר לאחרים לכתוב וצ"ל דלרב דס"ל הטעם בגט משום בזיון דבעל מיבעי' לי' אי שייך בכתיבה בזיון כמו בחתימה:

גמ' כתובו אי כת"י הוא ופי' רש"י דכתב הגט מדלא הקפיד נעשה כאומר אמרו כו' והיינו משום דאי כתובו כת"י הוא הוי כממעט בפירוש שהכתיבה יהי' ע"י אחר והוי כאומר אמרו וכ"כ הפ"י ולפ"ז באמר לשנים תנו צריכין לכתוב ג"כ בעצמן ואף דמספקא לי' ג"כ לשמואל האי וכתבו דנקט במתניתין דאימא לא קאי רק אחתימה אף דבשנים תנו דנקט במתני' צריכין לכתוב ג"כ מ"מ לא קשה דמתניתין לא מיירי כלל מכתיבה רק מחתימה דשוה בשנים ובשלשה:

תוס' ד"ה כת"י הוא או כתב הגט. לכך בעי מה רוצה הבעל התוס' לא כתבו זה רק לפי מה דמסיק הש"ס באמת דשמואל ס"ל כשר אבל לפי מה דס"ד בהש"ס בתירוץ ראשון דמשום דכשר ולא תעשה לא שכיח וכשר אומר אמרו וגם חתם ס"ו כשר ושוב א"א לומר בכוונת האיבעי כמ"ש התוס' וע"כ צ"ל דגם התוס' מודה לפירש"י שלפי התירץ דמחמת כשר ול"ת לא שכיח הי' מפרש איבעיא דשמואל כפירש"י וכן מוכרח לפרש בתוס' ד"ה מתניתין מני ר' יוסי הוא ועמ"ש בסמוך:

תוס' ד"ה הא כתב הגט כשר. וא"ת מאי קשי' לי' וכו' הנה דברי התוס' תמוהין ועיין בפ"י מה שתמה על זה ונראה לפרש דבריו כך דקשי' להו מאי מקשה הש"ס הא כתב הגט כשר וכו' דילמ' שמואל ס"ל כר"מ דאפי' מצאו באשפה כשר וממילא אפילו מילי לא מימסרי לשליח כשר ולפ"ז אם נאמר כקושית התוס' דשמואל כר"מ ס"ל ע"כ צריך לפרש איבעיא דשמואל אי כשר באמרו לסופר וכתב אף דאכתי לא ס"ד דהתוס' לפרש דשליח גרע משום קפידא דבעל מ"מ איבעי' לי' אי כשר בכתיבת הגט משום בזיון דבעל כיון דמספקא לי' נמי פירושא דמתניתין אי יכתבו היינו כתיבת הגט ור"מ ודאי ס"ל מילי מימסרי לשליח כדדייק הרשב"א מדאמר שמואל הלכה כר"י דס"ל מילי לא מימסרי ש"מ דלשמואל אליבא דר"מ ס"ל דמילי מימסרי ואי נאמר דיכתבו דמתניתין היינו כתיבה ע"כ ס"ל לר"מ דבכתיבה ג"כ איכא בזיון ולפ"ז מספקא לי לשמואל כעין מה דמספקא לי' לרב וכמש"ל בפי' דברי הרשב"א עי"ש דהיינו אי שייך בזיון בכתיבה וע"ז מתרצין התוס' דשמואל בהדיא כר' אליעזר ס"ל ולפ"ז מסיימי התו' שפיר דר' יוסי דמתני' נמי כר"א דהא ר' יוסי פליג אפי' באמר לשלשה תנו אף שהן ב"ד ולא שייך טעמא דבזיון דבעל דהא מה"ט מכשיר ר"מ ומה"ט דייק שמואל דר' יוסי ס"ל מילי לא מימסרי כיון שא"א לומר דטעמא דר"י משום בזיון דבעל דבשלשה שהן ב"ד לא שייך בזיון ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל כר"א דאי כר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ולא שייך בזה מילי לא מימסרי וא"ש:

תוס' ד"ה מתניתין מני ר"י הוא. וא"ת כיון דלר"מ חתם ס"ו ופסול היכי תנן אמר לשנים וכו'. ולכאורה קשה דהא התוס' כבר פירשו לעיל דאיבעי' דשמואל הי' משום דס"ל דחתם ס"ו פסול והוי כאומר אמרו עי"ש ומאי מקשי הכא. אמנם לפמ"ש לעיל א"ש דגם התוס' מודים לרש"י דבהך שנויא דכשר ולא תעשה לא שכיח ע"כ הי' סובר דהאיבעי' הוא כפירש"י דהיינו אי כתבו משמע שניהם אי כת"י בלבד והי' ס"ד דהתוס' בהקושי' דלפי זה לא ס"ד כלל לומר להך הוכחה דחתם ס"ו פסול דהוי כאומר אמרו ולזה מתרצים דאפילו לפי תירוץ זה מוכרחין לומר דלר"מ דס"ל חתם ס"ו פסול מודה להוכחה זו והא דמסיימי בתירוצם דיכתבו היינו יחתמו הוא כיון דלפי תירוץ זה התוס' מפרשי כפירש"י וכתבו ע"כ חתמו בודאי רק דמיבעיא ליה אי כתב הגט ג"כ או רק חתימה ולזה הוכרחו התוס' לפרש דההוכחה שהוא על אומר אמרו הוא רק על הכתיבה משא"כ לפי המסקנא שהפירוש בהאיבעיא הוא ע"ד שפירוש התוס' בד"ה כתב ידן הוא שאז אין בלשון כתבו לומר יותר על הכתיבה ועל החתימה שפיר כתבו התוס' דהאיבעיא הוא אם האומר אמרו הוא על הכתיבה או על החתימה

דף סז.

ברש"י ד"ה לא שכיחא ושמואל לית ליה דר' ירמי' וכו'. ודברי רש"י תמוהין כמו שתמהו המפורשים ונראה לפרש דרש"י בא לתרץ קושית התוס' בד"ה התם סופר ולזה פי' רש"י דעיקר קושית הש"ס הוא על שמואל דמאי מיבעיא לי' אי כתבו כתב הגט הוא דהיינו שהי' כוונתו שיעשו שניהם הכתיבה והחתימה הא זה א"א דהא חתם ס"ו פסול וכמ"ש הרשב"א בתחלת הסוגי' בשם תוס' דרב דבעי לי' לשיטתו דס"ל חתם ס"ו כשר רק שסיים דשמואל אפי' אי ס"ל חתם ס"ו פסול מספקא לי' עי"ש. ורש"י ס"ל דגם לשמואל א"א למיבעי רק אי חתם ס"ו כשר ומקשה הש"ס שפיר הא כיון דאומר אמרו כשר חתם ס"ו פסול וא"כ ע"כ לא היתה כוונתו רק על כתב ידן וע"ז משני הש"ס כיון דאמר כשר ול"ת וס"ל לרש"י דהך לא תעש' משום דשמא תשכור עדים הוא רק גזירה דאמוראי בתראי דהא במשנה כשר סתם תנאי ועיין בחידושי לאה"ע דהרמב"ם ע"כ ס"ל כן וא"ש איבעי' דשמואל ובדינא דמשנה כיון דאומר אמרו כשר לגמרי ע"כ חתם ס"ו פסול רק שמואל סובר כתב סופר שנינו ולא איירי מתניתין בחס"ו כלל ומ"ש רש"י ובין לר"מ ובין לר' יוסי כשרה החתימה היינו לדידן דס"ל כשר ול"ת ואתי שפיר בעיא דשמואל כיון דאפשר לומר דהיה כוונתו גם על כתיבת הגט אף דכתבו ע"כ חתימתו ג"כ משמע לפי' רש"י דהיינו שיחתמו שניהן מ"מ אפשר שכיון גם על הכתיבה דהא לדידן חתם ס"ו כשר ובמתניתין דמספקא לי' אי יכתבו היינו כתיבה אף דלדין המשנה חס"ו פסול ואיך אפשר לומר בשניהם שיהיה כוונתו על הכתיבה והחתימה הא ליתא דבתנו לבד שפיר יש לומר שהנתינה יהי' ע"י ע"מ או בכתב ס"ו לשמואל משא"כ בכתבו שפיר בעי דכתבו חתימה ודאי משמע דהיינו שיחתמו שניהם:

תוס' ד"ה אמרו לסופר דעיקר עדות לא נמסר אלא להשנים והראשונים הן רק שלוחי' עי"ש. ולכאורה קשה דאטו אם יבואו שנים לשנים אחרים אנחנו שלוחים מראובן לכם שתעידו עליו בע"פ או בכתב שחייב לשמעון מנה או שמכר שדהו לשמעון היעלה על הדעת שיהיו יכולין להעיד בע"פ או ליתן כתב לשמעון ע"י מה ששמעו מפי הראשונים שלא בפני ב"ד וגם דברי הרמב"ן בחי' בדף כ"ט הן תמוהין עי"ש ולכן נראה לחלק דדוקא כשבאין להעיד על מעשה שכבר נעשה שבזה שם עדים על השנים וא"י להעיד רק בראי' או בידיעה והגדתן של הראשונים שמגידים על דבר שכבר נעשה ג"כ שם עדות עליהם ולא מהני הגדתן חוץ לב"ד ולא הוי בידיעה וראי' להשניים משא"כ בהך דכתבו ותנו על החתימה לאו עידי גירושין הן דהא ע"ח לאו עידי גירושין דהא לעולם ע"ח אינן יודעין אם נתגרשה האשה דהא כותבין גט לאיש רק דכשהגט ביד האשה אנחנו עידי מסירה ועידי גירושין הן כמ"ש הר"ן בפ' המגרש ועדותן של הע"ח אינו רק שהגט נכתב בציווי הבעל וראוי לגרש בו כמ"ש הב"ש בסי' ק"ל וכשנותנין הגט ליד האשה ג"כ לאו בתורת עדות נותנין רק בתורת בעלים שהראשוני' העידו שהשנים הן שלוחים והן בעלים וראויין לגרש אשה זו וכיון דהשנים שנותנין לאו מטעם עדות נותנין רק מטעם בעלים לא דמי לעד מפי עד רק לבעלים מפי עדים והא דנאמנים הראשונים בעדותן לומר שהשנים הן בעלים על הכתיבה והנתינה חוץ לב"ד הוא מטעם דאם לא יגיד דבעינן הגדה בב"ד בגמר הדבר כתיב דהיינו כשבאין להוציא הממון או האשה מהבעלים אבל כשמעידין שלא בשעת גמר הדבר רק שמעידין שאיש זה ראוי לגרש או להקנות לא בעינן הגדה בב"ד כמו באיסורין למאן דס"ל דע"א אינו נאמן באיסורין באיתחזק איסורא ובעינן שנים מ"מ מהני הגדתן חוץ לב"ד תדע דהא כתב הרי"ף בטעמא דסימנים נבדקין ע"פ שנים וכן באשתמודענא דאחוה דמיתנא ועיי' בתשב"ץ סי' פ"ג בח"א דהוה מטעם כיון דבשעת הגדתן לא הגידו להתיר הדבר שבערוה רק שאיש זה ראוי לגרש או לחלוץ וא"כ הכא נהי דלאו גילוי מילתא גמור הוא ובעינן שנים מ"מ לא נלמד זה מקרא דאם לא יגיד דהקפיד רחמנא בב"ד דוקא דשם בשעת גמר הדבר כשבאין להעיד להוציא דבר מחזקתו מיירי אבל אם בשעת עדותן אינן באין להוציא דבר מחזקתו רק שמכח עדותן יבוא הדבר ליד הוצאת דבר מחזקת בעלים בממון ובדבר שבערוה בעינן שנים מ"מ מועיל הגדתן חוץ לב"ד דלאו מקרא דלא יגיד נלמד ודמי לע"א באיסורין במקום דאיתחזק דבעינן שנים. ומהני הגדה חוץ לב"ד כיון דרק מקרא דלא יקום ע"א נפקא לן והא דסימנין ואחוה דמיתנא מהני אפילו ע"י ע"א נראה דהא כתב שם הרי"ף הטעם כיון דלאו אאיסורא ואממונא מסהדי רק מילתא בעלמא קמסהדי וזהו דוקא בסימנין ואחוה דמיתנא שאין מזכירין בעדותן שם איסור וממון משא"כ כאן שאומרין איש זה נעשה שליח לגרש כנ"ל ומה"ט ג"כ בח"מ סימן רמ"ד מהני אומר אמרו אפי' ליתן שטר מתנה כיון דאין עדותן בגמר הדבר רק מעידין שאיש זה הוא הבעל מהני גם בממון חוץ לב"ד דממון ודבר שבערוה שוין הן דדבר דבר ילפינן והראשונים מעידין על השניים שהן בעלים וראוין להקנות שהשניים בעלים הן ולא דמי לעד מפי עד ודוק בדברי הרמב"ן שהן סתומין ובכלל דבריו דברי ומ"ש הרמב"ן ואם תבא להתיר עצמה צריכה שני כתי עדים וכו' עי"ש כוונתו אם יאבד הגט ותבא להתיר עצמה בלא הגט ע"י עדים לא יועילו עדות השניים ששמעו מאחרים שנעשו שלוחים לדעת הרא"ש שהביא הב"ש בסי' קמ"א ס"ק י"א וז"ל דהשלוחין הן במקום הבעל והאשה ואין מצרפין אותן לעדות רק בשליח הולכה א"צ עדות כיון שהגט בידו אבל כשאין הגט בידו דמי לשליח קבלה שצריך עידי אמירה ואין מצרפין השליח לעד משום דהוי בעלים וה"נ דכוותי' אמנם כשיש עדים שנעשו שלוחים ונעשו בעלים וראויין לגרש נאמנין הן לומר שכבר כתבו ונתנו לה כיון שבידן לגרש עדיין דמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן והכא לא שייך לומר אי איתא דגירשה קלא אית לי' דהא ודאי דאיכא קלא דהא נתגרשה באמת ועיין עוד ברמב"ן שכתב בטעמא דמילתא שנאמנין הראשונים חוץ לב"ד משום דהן בעצמן היו יכולין לגרשה לכתוב וליתן בעצמן מש"ה נאמנין ג"כ לומר לאחרים ליתן בדבר שבידו לעשות עי"ש. ועי' בספרי נתיבות משפט סי' כ"ח שהארכתי בזה:

סליק פרק האומר

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה