תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ה - הניזקין
תוס' ד"ה מאי עידית שפאי עידית וכו'. ועוד דרבא משמע התם דאי' לי' בשל עולם הן שמין גבי ראובן וכו'. עי' בספרי נתיבו' משפט בח"מ סי' ק"ב האיך הוכיחו זה מהתם דס"ל בשל עולם הן שמין. אך הא קשה לי דנהי דאית לי' לרבא בשל עולם הן שמין מ"מ לא קשה דהא משכחת לה שהעידי עידיות שלו הן כעידיות דעלמא בשעת נזק ואח"כ נתקלקלו ושפאי עידיות היינו עידיות דעלמא דשוב לא גבי מעידיות שיש לו עוד דהיינו עידיות שלו כיון שמזלו גרם שנתקלקל שיעבודו ושוב א"צ ליתן לו מדינא רק מזיבורית דעלמא:
דף מז:
גמ' דאע"ג דקמא בינוני' הפ"י הקשה על הרשב"א דס"ל דמדינא קמא בבינונית וכתב הוא דאיפכא מסתברא דהא הרא"ש בפ"ק דב"ק כתב שהבע"ח המוקדם אפילו הוא ניזק דדינו בעידיות דינו שיגבה מהלוקח שלקח באחרונה אפילו הוא זיבורית א"כ ה"נ כיון שדין מקבל מתנה על היתומים א"כ לעולם דין המוקדם במתנה שיגבה מיתמי בזיבורית עי"ש והוא תמוה בעיני דבשלמא בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וקודם גביית הבע"ח הן של היורש למכור ולקדש בו האשה וכן הקרקעות שהן ת"י הלוקח מבע"ח הן של הלוקח ממש קודם גביית הבע"ח ועל היורש והלוקח לסלק חובו במה שירצה אבל מתנת שכ"מ לא מיבעיא במתנת שכ"מ בכולה דאין להיורש בהן כלום דבשעת מיתה תיכף זכה בהן המקבל מתנה ואין להיורש בהן שום זכות ואפי' במתנה במקצת מ"מ כיון שכבר קיבל היורש הקרקע הטובה והניח הגרועים מטעם דכל הנותן בית בבתים נותן הגרוע וכיון דשביק הגרועים שוב אין לו זכות בהן יותר ומה שמניח לפניהם זוכין בו משעה ראשונה למפרע עוד הקשה על מ"ש התוס' בד"ה ואף על גב דקמא בינוני' דברישא ע"כ הפירש דנפסדים כולם דהא כתבו התוס' בב"ב גבי בא בע"ח וגבה חלקו של א' מהן דהיינו כשעשאו אפותקי מוכח דאפילו יש לא' בינונית ולא' זיבורית וכו' עי"ש. וגם זה הוא תמוה בעיני דשם בבע"ח אף דדינו מיתומים בזיבורית מ"מ היורש שנטל זיבורית יכול לומר כיון שהוא נתקן בשביל טובתי לא ניחא לי בהאי תקנתא וטול בינונית וגם היורש שנטל בינונית א"י לדחותו אצל זיבורית כיון שהוא חייב חלקו דהא הוא ג"כ יורש ואין לו זיבורית לסלק חייב ליתן מבינונית שיש לו ואם שני היורשין מרוצין ליתן לו הזיבורית לית דין ולית דיין ודאי מחויב המלו' לקבל משא"כ הכא לפי הס"ד דלא נפסד שעבוד של הבע"ח מן הבינונית של מקבלי המתנה מה"ת לא יגבו הבינונית כפי השעבוד שלו והמותר יחלקו מקבלי מתנה ביניהם שלא יהי' לא' היזק יותר מחבירו:
דף נ:
תוס' ד"ה אף ע"ג דקמא בינונית וכו'. והא רישא דקתני גובה מכולם ע"כ צ"ל דנפסדים כולם דהתם פשיטא דשקל בינונית עכ"ל הקשה לי משכיל א' דהא הרשב"א בחי' הוכיח מכאן דמדינא קמא בבינונית דאלת"ה היכי משכחת לה דקמא בבינונית דאי בנתרצו לו האחרונים ודאי דמדינא הבע"ח גובה מבינונית דקמא כמו בב"ק ד' ח' בראובן שמכר כל שדותיו ומכר שדה א' ללוי דרמ"ג רמ"ג ותירץ ע"ז דהכוונה אי לא מלו בינונית דבתרא לחובו גובה בזיבורית דבתרא ולא מבינונית דקמא ובזה שפיר מקשה הש"ס וא"כ קשה מה מקשה התוס' דבין לפי תירץ הראשון של הרשב"א ובין לתי' השני ברישא כיון דלא אקדמי' השכ"מ הרי כולן גובין משוה מבינונית א"כ הבע"ח שפיר גובה מכולן מכ"א חלקו בבינונית דהא בנתרצו שיטול א' מהם בינונית א"א לאוקמי הבריי' כמו שהקשה הרשב"א א"כ שפיר גובה מכולן וא"צ לפרש דנפסדי' כולן וכן לתירץ השני של הרשב"א שייך שפיר ברישא גובה מכולן כיון דכל א' נטל חלקו בבינונית חוזר הבע"ח וגובה מכולם כפי מה שנטלו מכ"א בינונית שלו ותרצתי לו דהרשב"א בחי' שם בד"ה הא דקתני יצא עליהן שט"ח פירש דגובה מכולן לפי ערך כמו גבי בכור דפורע פי שנים וכתב לתרץ הא דמי שהי' נשוי דכולן חולקין בשוה דהכא שאני דהוא משום אומדין דעתא דנותן דאומדין דעתא דנותן דלישקול בעל תי"ו זוז זוז חדא ותילתא וכו' ובד"ה אע"ג דקמא בבינונית כתב דאומדין דעתא דנותן אף שאמר בפי' ואחריו לא היה רק לגוביינא אבל לייפות כחו בבינונית לא עי"ש. ולפ"ז א"ש דהא הכא עיקר מתנת שכ"מ דידהו הי' על מעות כמו שאמר ר' זוז לפ' וש' לפ' ות' לפ' רק שמגבין אותן מהקרקעות ואלו היו רוצין היורשין הי' מוכרין לאחרים ביותר והי' נותנין להם מעות וכיון דהא דנוטלין לפ"ע הוא רק משום אומדן דעת הנותן ולענין בינונית וזיבורית ליכא אומדן דעת הנותן ממילא כשבאין לגבות גובין מבינונית כולן בשוה כמו במי שהי' נשוי ג' נשים ששיעבוד בעל' הר' שוה כמו שיעבוד בעל' הת' כמ"ש רש"י שם ולענין גוביינא גוף המעות צריך הבע"ח לגבות גוף המעות לפ"ע מתנתו ומ"מ כשבא הבע"ח לגבות הולך הבע"ח וגובה מקמא הבינונית אף שהן יותר ממה שמגיע על חלקו משום שעבוד הבינונית והראשון חוזר וגובה מהאחרון מה שנתן להבע"ח יותר מכפי ערך הפרעון המוטל עליו מחמת הבינונית שהוצרך ליתן לבע"ח וא"כ הרי הבע"ח אינו גובה מכולן כפי ערך המגיע על כל א' לפרוע רק שנפסדין כולן לפ"ע מחמת שחוזר וגובה א' מחבירו וא"ש מ"ש התוס' דבריש' ע"כ הפירוש דנפסדי' כולן:
תוס' ד"ה לפי שאין כתובין וכו' דבנות נמי מי לא עסקינן דהוי בעולם כגון דגירשה ואהדרה עכ"ל. ותמוה לי דבשלמא לקמן דמוקי לה בקנו מידו דאתי מכח התחייבות וקנין שלו רק דבנות דלא הוי בעולם לא מהני להו קנין פריך שפיר דבנות שקנו להן אחר שגירשה ואהדרה שהיה בעולם הא קנין מהני להו אבל הכא בבנות בלא קנו מידו רק שבאין מכח תנאי ביד א"כ מה מהני דגירשה ואהדרה הא אפי' גירש האשה לא הפסידו הבנות תנאי ב"ד שלהן כמבואר באה"ע סי' קי"ב וגם אפי' אהדרה אין להבנות תנאי ב"ד מחדש דהא התנאי ב"ד הוא בנין נוקבין דיהווין לך מנאי וכו' משמע דוקא על הבנות שיולדו אח"כ ולא על הבנות שיש לה ממנה מכבר דלמה יש להן לתקן תנאי ב"ד מחדש כיון שלא הפסידו התנאי ב"ד שהיה להן מהנשואין הראשונים וכיון שהחיוב שלהן הוא רק מכח תנאי ב"ד הראשון א"כ לית קלא להך כתיבה:
גמ' אימר צררי אתפסי' בתוספ' בכתובות הקשו דלמה לי תיקון העולם הא בלא"ה גבי משום חשש צררי ותי' דנ"מ אם הודה האב וכו'. עיין פ"י שהקשה דמאי מהני הודאת האב נגד המשועבדים ששיעבד האב הא לא מהני הודאה לחוב דאחרינא ונ"ל דלק"מ דבשלמא אי היה החשש צררי חששא דפרעון גמור א"כ אלו באמת התפיס צררי כבר הי' נמחל שיעבודו וממילא לא מהני הודאתו לחוב לאחרינא ולומר שהשטר אינו פרוע אבל באמת הא הרא"ש כתב דהתפסת צררי אינו רק חשש שנתן לו מטלטלין למשכון ואז ודאי דמהני הודאתו דהא אלו בעי הוי יהיב לי' המשכון במתנה והי' נשאר החוב בתקפו ועוד דאודיתא מתנה היא וכיון דהוי כאלו נתן לו המשכון במתנה וממיל' החוב בתקפו:
דף נא.
תוס' ד"ה או דילמא קצובין וכו' דהכא לא איירי במלוה וכו'. ולפ"ד התו' צריך לפרש האיבעיא דבעי אי דוקא מלוה אינו גובה משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף אבל בשאר דברים דאין דרכן לעשות כל כך בצינעא דוקא דמי למכר או דילמ' מכר דוקא גובה ממשעבדי דמאן דזבין בפרהסיא זבין אבל בשאר דברים שאין דרכן כל כך לעשות בפרהסי' דוקא לא דמי למכר ואינו גובה ועיקר האיבעי' הוא אי הלשון שאמר בש"ס גבי מלוה דוקא או הלשון דאמר בש"ס גבי מכר דוקא:
גמ' גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה וכו'. ולכאורה אין הבנה לק"ו זה דהא יש לומר אף דמוציאין מ"מ שניה ויתרה מטעם שכ' רש"י בד"ה שניה ויתרה וז"ל דטעמא דתיקנו עישור נכסי וכו'. ונראה דכוונת ר' חנינא הוא דלענין אי ויתרה תלוי בהא אי נאמר דחוב פרנסה אינו חל רק בשעה שבאה להינשא אז הטילו חכמים חיובא על האחים ליתן עישור נכסי. ולפ"ז שייך שפיר הטעם שכתב רש"י כיון דבשעה שחל החיוב כבר יש להבנות פרנסת נשואין מהירושה שוב אין בזה תקנת חכמים אבל אם נאמר שתיכף בשעת מיתת האב נעשו היתומים בעלי חובות על העישור נכסים רק שהז"פ אינו חל רק בשעת נישואין והחיוב חל תיכף ובסברא זו ודאי דאין לומר שני' ויתרה כיון דכבר נעשה בע"ח מקודם ליפרע החוב ואחר כך יירשו בשוה ולזה מייתי ראי' מהא דאמר ר' חנינא מוציאין לפרנסה אלמא דהחיוב חל תיכף בשעת מיתת האב וממילא לא שייך דין דשניה ויתרה:
תוס' ד"ה אימר צררי אתפסה וכו' וצ"ע דלענין משעבדי וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב דלא מיבעי' לפמ"ש התוס' דדוקא בדאיכא תרווייהו קנו מידו ותנאי ב"ד חיישי' לצררי ודאי דלא קשה כמ"ש התוס' בכתובו' ק"ב ד"ה אימר צררי אתפסי' אלא אפי' להך תירוצא דבתנאי ב"ד לבד חיישי' לצררי מ"מ יש ליישב לפי מ"ש התוס' בכתובות דף צ"ו בד"ה נכסי בחזקת יתמי לחלק בין כתובה כיון דמיד שנפרעה נסתלקה ונכסי בחזקת יתמי קיימי משא"כ מזונות כיון דלעולם יש לה מזונות נכסי בחזקת אלמנה קיימי. ולפ"ז א"ש דשבועות המשנה אינו רק בנשבע ונוטל. לכן אין עליה שבועה משא"כ לענין כתובה נשבעת ונוטלת היא לכך צריכה שתשבע משא"כ לענין שתפסיד לגמרי לענין משעבדי דנכסי בחזקת לקוחות קיימי יש לחוש במזונות טפי לענין צררי מלענין כתובה דיותר יש לחוש שמתפיסה צררי לענין מזונות משום זילותא ממה שיש לחוש לענין כתובה ובספר הפלאה תירץ כיון דצררי כתב הרא"ש דהוא רק למשכון וכיון דמשכון צריך להיות עד לבסוף א"צ לישבע בשעת קבלת מזונות אם יש לה צררי עי"ש. והנה תי' זה לא שייך רק על מזונות האשה אבל מזונות הבנות יכול לומר אני אסלק כל המזונות עד שתבגר כפי השומא ותשבע לי תיכף על הצררי:
דף נב:
תוס' ד"ה דאתו למימר להו נשרפו וכו' בחזרה הוי כנושא שכר וכו'. המהרש"א הקשה דמה"ת לא יהי' כשואל כמו התם בהליכה ולפענ"ד דלא קשה דבשלמא התם כיון דאין המוכר יכול לחזור בו וא"כ כל זמן שאין הלוקח מחזיר לו אין המוכר יכול ליהנות בו בשום דבר רק הלוקח יכול ליהנות ממנו לכל צרכיו הן לקדש בו אשה או לקנות משא"כ הכא שגם היתומים המוכרים יכולין לחזור בהן ויכולין ג"כ לחזור וליקחן מבית הלוקח לאוכלן ולקדש בהן אשה א"כ לא חשיב כל הנאה של הלוקח כיון דהמוכר יכול לעשות בו ג"כ כל מה שירצה והר"ן תירוץ קושית התוס' בע"א והוא דכ"ז שלא חזרו בהן קנין גמור הוא ושל הלוקח עי"ש. והנ"מ בין תי' התוס' לתי' הר"ן בנאנסו דלדעת התוס' אינו חייב רק בגניבה ואבידה ולא באונס ולהר"ן אפילו באונס חייב והתימא שהמחבר בח"מ סי' קצ"ט לא כתב רק חיוב דגניבה ואבידה והשמיט דעת הר"ן דמחייב הלוקח אפילו באונסין:
גמ' ושמואל אמר מערב בב"ק דף ד' פי' רש"י בד"ה מנסך וז"ל וליכא למימר שניסכו ביי"נ שזרק בו דלא קמחסרי' ולא מידי דהא מזבין ליה חוץ מדמי יי"נ שבו עי"ש. והוא תמוה מאוד חדא דבהדי' אמר שמואל כאן מערב ועוד דהא מ"מ אפסדי' שפיחתו מדמיו כיון ששוב אין למוכרו לישראל ולגודל התימא נראה לי ליישב קצת דהא שמואל אמר מערב ופי' רש"י שאוסרו בהנאה אף דשמואל בעצמו בע"ז דף ע"ד סבר דהלכה כרשב"ג אפילו יין ביין ויכול למכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו נראה לתרץ דמשכחת לה שאסרו כולו בהנאה דהט"ז ביו"ד סימן קכ"ג ס"ק וי"ו כתב דניצוק אפילו לסתם יינם הכל אסור בהנאה ואפילו ביטול בס' אינו מועיל דאמרי' דחומרת התחתון הוא על העליון ממש ולא חשבינן לי' כמעורבין עי"ש שהאריך אלמא דכל שהוא מחובר ליין נסך בעין נאסר הכל בהנאה וא"כ משכחת לה שאוסר כולו בהנאה כגון שעירב בו יי"נ וחיברו בניצוק ליין נסך גמור שעומד בפני עצמו ואז לא מהני מכירה לעכו"ם חוץ תדע דהא אפי' כשהתחתון הוא יי"נ והעליון כשר בודאי ליכא בתוכו יי"נ ואפ"ה אסור למוכרו לעכו"ם אבל בב"ק דמרא דשמעתא התם הוא ר' חייא דפליג בע"ז דף ע"ב וס"ל דניצוק אינו חיבור שפיר כתב רש"י דיכול למכור כולו לעכו"ם:
ונידון קושיא השניה דהא מ"מ אפסדי' שלא יכול למוכרו לישראל נראה דהנה בש"ס שם אמרו דר' חייא ס"ל דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ואף דתנא לי' נזק תנא היזיקא דמינכרא ותנא היזיקא דלא מינכרא והקשה הש"מ שם דאי שמי' היזק למה לי למיתני כל השלשה ותי' דמצריך לי' התם בגיטין וכו' עי"ש אלמא דאף אי שמי' היזק שייך שפיר הצריכותות לחיוב דלא כמ"ש התוס' כאן בד"ה משום דקא מפסיד ליה לגמרי ולזה כתב רש"י דא"א לומר שזרק בו יי"נ דא"כ הרי יכול למוכרו לעכו"ם חוץ וליכא רק הפסד מועט וא"כ קשה היינו מדמע ואפי' לשמואל דס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן מ"מ קשה לר' חייא אי ס"ל דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ולא שייך לומר קנסא מקנסא וע"כ צריכין להצריכותות שאמרו כאן בגיטין ואי מנסך מערב ליכא שום צריכותא בין מנסך למדמע בשלמא אי הי' באמת נאסר כולו בהנאה ולא הי' מהני מכירה לעכו"ם חוץ היה א"ש הצריכותא דאי הוי תני מנסך משום דהפסד מרובה והוי א"ש עכ"פ לפי הסוגיא דב"ק דחזרו לומר אף המדמע כמ"ש התוס' בד"ה בראשונה ואפשר דהוי א"ש אף לפי הסוגיא דגיטין אבל עכשיו כיון דיכול למוכרו כולו לעכו"ם חוץ וליכא רק הפסד מועט ליכא שום צריכותא בין מדמע למנסך ולזה שפיר כתב רש"י דלר' חייא א"א לומר רק מנסך ממש ובזה יש ליישב מה דקשה לי ברש"י בחולין דף מ"א שכתב דאית לי' שותפות בגוי' שנאסר חלק חבירו מטעם שהוא מעורב בשלו ולכאורה קשה מהא דתמורה דף ל' בתוס' בד"ה ואידך לישתרו וז"ל ואומר מורי הרמ"ח כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור תחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה וכו' אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ולפ"ז קשה כאן לפי' רש"י כיון דהאיסור נולד אחר התערובות א"כ יחלקו ויהיה מותר מטעם ברירה. ולתרץ זה נראה דלא שייך ברירה רק במקום שהאיסור הוא על התערובות מטעם שהאיסור הוא בתוכו שייך לומר ברירה שהוברר הדבר שההיתר אין שום איסור בתוכו משא"כ ביי"נ שאפילו ניצוק חיבור ובמקום דלא שייך ביטל אפילו אם לא נתערב היי"נ עם היין כשר רק ע"י ניצוק ומשקה טופח נאסר היין כשר א"כ מה בכך שנאמר ברירה שהוברר הדבר שאין שום תערובות בההיתר מ"מ נאסר מטעם חיבור שנגע בהיי"נ ע"י משקה טופח ולכך לא שייך ברירה:
גמ' מנסך קים לי' בדרבה מיני'. עפ"י שהקשה דהא בחולין מוקי לה בישראל מומר א"כ שפיר הוי מצי לאוקמי במומר שניסכו בנגיעה עי"ש ולפענ"ד לא קשה כלל דהא עיקר הטעם דבמזיד חייב שלא יהי' כ"א הולך ומטמא וכו' וכיון דא"א לנסך רק במומר ובמומר לא הועילו חז"ל בתקנתן דהא עיקר מה שמומר אוסר בנגיעה הוא משום דאמרינן דסתם מחשבתו לע"א וא"כ כל מומר ילך וינסך ואף אחר שעשו תקנה דהמנסך חייב לשלם מ"מ כשירצה מומר לנסך לעולם יכול לנסך ויאמר שכוונתו הוא לע"ז ופטור מטעם דקים לי' ב"מ:
תוס' ד"ה מנסך קים לי' ב"מ וכו'. ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך לומר קים לי' ב"מ וכו'. לכאורה אין הבנה לדבריהם אלו כיון דאי ניסכו אחר היה פטור מטעם גזלן מה"ת יתחייב מטעם שעשה בידים הא על מה שעשה בידים פטור מטעם דקלב"מ ולכן נראה בכוונת דבריהם דרב לשיטתי' דס"ל בסנהדרין דף ע"ג הבא במחתרת ונטל כלים ויצא דאפי' הן בעין דאינו מחיוב להחזיר דבדמים קנינהו וכיון דקנה אותן והן שלו ממש שוב א"י לומר הרי שלך לפניך כמו באם נשתנה מעצמו שאינו יכול לומר הרי שלך לפניך מטעם כיון שכבר קנהו בשינוי וה"נ כיון שניסכו קנאו ושוב לא יכול לומר הש"ל ואין לומר דאינו רוצה לקנות ודמי להא דאמר בב"ק זה מתייאש וזה א"ר לקנות דזה אינו דהא כתבו המפורשים דניחא לי' לנסך לפני ע"א בדבר שהוא שלו ועוד דמה"ת לא ירצה לקנותו כיון שהוא מומר ורוצה לנסך לפני ע"א:
רש"י ד"ה דאגבהה ע"מ לגוזלו וכו'. נלפענ"ד דלאו דמוקי למתניתין בכי האי גוונא דמיירי שהגביה ע"מ לגוזלו דהא במתניתין המנסך סתמא קתני רק שכוונתו כמ"ש הש"ך בח"מ סי' שפ"ו דכיון שהגביה להזיקו נעשה עליו גזלן כמבואר בב"ק דף צ"ט בדוחף מטבע של חבירו דבהגביה וזרקו דמיגזל גזלי' ובזה נ"ל ליישב קושית התוס' בחולין דף מ' בסוגיא דרביצה שכתב רש"י דבהגביה והרביצה שקנאה בהגבהה ויכול לאוסרה וע"ז הקשו התוס' דהא בהגבהה לא קנאו רק להיות גזלן ולא שיהי' שלו ועוד דמאי מקשה הש"ס מהמטמא והמנסך דהא במנסך קניא בהגבהה עי"ש ולפמ"ש יש לתרץ דודאי דעת רש"י הוא כיון שקנאו להתחייב באחריות נקרא שלו כמו דקרינן קדשים שחייב באחריותן שלו וכן בחמץ קרוי שלך ומ"מ מקשה הש"ס שפיר ממנסך דאי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכיון דהכא מנסך סתמא קתני ומשמע דאפילו לא הגביה רק כדי לנסכו חייב ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי לא הגביה כדי להזיקו כלל ולא נעשה כלל גזלן על היין ועוד יש לתרץ שיטת רש"י דגם רש"י סובר דבהגבהה שלא נעשה רק גזלן לא הוי שלו לענין שיהי' יכול לאוסרו ומ"מ א"ש דברי רש"י דבב"ק דף י"א איתא דשמין למזיק ואין שמין לגזלן וכתבו התוס' הטעם דגזלן קונה בשינוי משא"כ מזיק עי"ש. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דכיון שהגביה הרי נעשה גזלן על הבהמה ולפ"ז כששחטה ממיל' קניא בתחילת שחיטה מטעם שינוי דהא הר"ן בחולין כתב דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הוא לא אסרה והוא לא שרי לה והוי כשנשחטה מאליה והוי נבילה ולפ"ז כיון שעשה בה מעשה נבילה הוי שינוי דהא כתבו התוס' בד"ה גזלן הוא דבהיזק ניכר הוי שינוי וא"כ ודאי דיכול לאוסרה בגמר שחיטה ואף דהתוספ' בב"ק דף מ"א בד"ה איסורי הנאה כתבו דלא הוי שינוי בתחלת שחיטה נראה דהתוס' פליגי על הר"ן וס"ל דהוי שחיטה וכיון דלאו שם נבילה עליו רק שם שחיטה כ"ז שלא נשחטה כראוי נקראת בהמה שחיטה ולא נבילה בתחלת שחיטה ולא מיקרי שינוי עד שנשתנה שמו מחמת השינוי כמבואר בסימן שס"ג בח"מ אבל להר"ן תיכף כשנעשה נבילה הוי שינוי ועוד דבגמר שחיטה שקנאה ונעשה שלו יכול לאוסרה ג"כ כיון דנעשה שלו ואוסרה ובאין בבת אחת והוי דומי' דגיטה וחצירה באין כא' ולפי זה מקשה שפיר ממנסך כיון דבמנסך ליכא שינו:
דף נג.
גמ' כדי שיודיעו. הרשב"א בקידושין הקשה דהא ע"א אינו נאמן עי"ש ואפשר לתרץ דחיישי' דילמא לפעמים יהיה פועל על היין דאז הוא נאמן מטעם בידו ושפיר תיקנו כדי שיודיעו ואף במקום שאינו בידו פטור בשוגג משום לא פלוג ולפ"ז לא קשה ג"כ קושית הר"ן שהקשה מאי מקשה הש"ס ד"ה במזיד נמי הא מ"מ אף אם יתחייב במזיד דהיינו כשיהי' נודע בעדים שהי' במזיד אין חשש דשמא לא יודיעו דמה"ת לא יודיעו הא יכול לפטור נפשו בטענת שוגג ולפמ"ש לא קשה דהא עיקר התקנה הי' משום שומר וכשיודיעו שהיין נאסר בהנאה יצטרך לישבע שבועת השומרים שלא פשע בו ולא שלח בו יד ואפילו להך דיעה דס"ל בח"מ סי' רצ"ד דכשהוא בעין פטור לישבע מ"מ יש לחוש שמא יהי' עד א' שראה שטימאו ולא יהי' נאמן לאסור וכשהוא יודיע ויהיה נאמן לאסור היין שוב יהי' יכול להשביעו ע"פ העד שאמר שניסכו במזיד כי לחייבו ממון העד נאמן:
גמ' שלא יהיה כל או"א וכו' התוס' בב"ב דף ב' בד"ה חייב באחריותו כתבו וז"ל ומטמא אעפ"י שרואין השרץ על הטהרות וכו'. וכל דבריהן תמוהין לי מריש' לסיפ' דמ"ש דמי יודע אם הוכשרו קשה דא"כ במטמא משקין יהי' חייב ועוד דאם נאמר כיון דבשעה שהיה השרץ על הטהרות הוי היזק ניכר חייב אף שנסתלק אח"כ א"כ במנסך הרי ההיזק ניכר שרואין שמנסך גם מה שכתבו דהכא ליכא למיחוש שבעל הכרם נמי מפסיד א"כ קשה למאן דס"ל בחולין דף מ' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק באית לי' שותפות בגוי' א"כ המנסך ג"כ מפסיד. אך הא לא קשה דכיון דרוצה לנסך לע"ז לא חשיב לי' הפסד גם מ"ש אי קנס הוא במזיד דוקא הו"ל להתחייב הא באמת אומר בעינן שם התראה שיגדור כרמו כמ"ש התו' בד"ה אומר לו גדור א"כ אין לך מזיד גדול מזה ועוד דהא ר' יהודא ס"ל בגיטין דבדאוריי' קנסו שוגג אטו מזיד רק במנסך לא קנסו משום חומרא דע"ז וא"כ בכלאים יש לקונסו וא"כ יש לומר דבריי' ר' יהודא הוא:
דף נג:
תוס' ד"ה גזלן הוא וכו'. והשתא אי חשיב לי' היזק שאינו ניכר אפילו אתפסי' בידים פטור וכו'. ועיין במ"ל פ"ג מהל' גזילה שתמה דהא בידים ודאי דחייב כמו המטמא והמדמע והמנסך עי"ש. ולפענ"ד לא קשה כלל דהא עיקר החיוב הוא משום שלא יהי' כל או"א הולך וזה שייך במטמא ומנסך שהדין נותן שאסור לעשות כך אבל למסור השור לב"ד חיובא מדאוריי' מוטל למסור השור לב"ד והאיך שייך לעשות תקנה לחייב המוסרו לב"ד כדי שלא יהיה כ"א מוסר שור שחייב מיתה להב"ד:
סליק פרק הניזקין