אור ברסלב
תורת גיטין על גיטין פרק ד - השולח גט

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ד - השולח גט

פרק ג - כל הגט

דף לב.

רש"י ד"ה ולא אמרינן אלא לצערא בעלמא חדש או חדשים וכו'. עיין רשב"א שהקשה הא בין כך ובין כך אין רשאין ליתן לה עד שיאמר לו לשליח וכו' עי"ש ולפענ"ד נראה בכוונת רש"י דאין בדעתו לבטלו כלל ודעתו שהשליח יתן לה מיד רק שאשה תטעה עצמה כאשר יודיע לה השליח שביטלו ולא תרצה להינשא מחמת פחד ואחר חדש או חדשים יודיע לה שנתכוין לצערה:

תוס' ד"ה מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע וכו' מ"מ עשאום כדברי' שבלב וכו'. הקשה לי חכם א' דלמה הוצרכו התוס' לזה הא לקמן דף ל"ד דדחי רבא משום דרהיט בתרייהו דא"ל אשור הבו לה ע"כ הא דלא הי' ירא שיבטל שלא בפניהם הוא משום דס"ל דביטלו אינו מבוטל אחר תקנת ר"ג ושם הי' דיבור גמור שמבטל רק משום שאחר תקנת ר"ג אינו מבוטל אפי' באו עדים שביטל בפניהם לאו כלום הוא וא"כ הכא נמי כיון דקודם שניתן הגט ליד האשה לא נתברר הגילוי דעת דהא אפשר דרהיט בתרייהו לומר אשור הב לה כדאמר התם והתוס' כתבו כאן דכל ביטל שלא בב"ד אפילו קודם תקנת ר"ג ביטלו אינו מבוטל וא"כ אפי' אי דברים שבלב הוי דברים ואפי' דיבור בפה הא לא הי' ידוע לא לב"ד ולא לאשה קודם הנתינה. והשבתי לו דהנה אי הוי אמרינן דדברים שבלב הוי דברים וכשנתברר אחר הנתינה הבנים ממזרים מדינא ודאי דכל דחזינן דרהיט בתרייהו וידוע לב"ד ואי' לי' קלא דרהיט ודאי דכשידוע לאשה מזה אסורה להינשא דהא ספק כרת הוא והספק עשוי להתברר אחר הנתינה וא"כ אין שייך בזה תקנת ממזרים כלל כיון שנודע הספק שבסיבתו אסורה להינשא קודם הנתינה ודאי לא תנשא ואין כאן תקנת ממזרים וממילא מהני הביטול משא"כ הא דלקמן ד' ל"ד שהוא אחר תקנת ר"ג ובתוס' בדף ל"ג בד"ה ובי' תרי הקשו דליתקנו שיבטל בפני ג' ותירצו מפני תקנת עגונות וכיון שר"ג תיקן שכל ביטול שלא נשמע לאוזן השליח בפניו דוקא לא יהי' ביטול כדי שיצטרך לטרוח כדי שאם לא יטריח תוכל להנשא לאחר כמו שפי' רש"י שם ומש"ה קאמר התם שפיר דהביטול לא מהני שלא בפני השליח משום תקנת עגונות דהא שם איירי אחר תקנת ר"ג משא"כ הכא דהוא קודם תקנת ר"ג דאף שכתבו התוס' דביטול שלא בפני ב"ד אף קודם תקנת ר"ג לא הוי ביטול הוא משום תקנת ממזרים דוקא כמ"ש התוס' ע"ב בדיה ורב נחמן אמר וכל שנודע הספק קודם הנתינ' מהני כיון דשוב ליכא תקנת ממזרים כמש"ל:

דף לב:

תוס' ד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש. תימא דבריש אין בין המודר משמע דכיכר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי דלא מועיל וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב דבשלמא בכיכר זה הקדש אף דהוי לשון עבר מהני דלא גרע מאומר כיכר זה של פלוני דמהני משום אודיתא כמו באודיתא דאיסור גיורא בב"ב דף קס"ט ולקמן ד' מ"ד גבי עשיתי פ' עבדי ב"ח או הרי הוא ב"ח דמהני לשון זה בשטר משום דחיישינן דזיכה לו ע"י אחר ומה לי הודה לחבירו או הודה לשמים ואמרינן דודאי הקדישו כבר כמו דאמרינן בגיטין דף מ"ד הנ"ל משא"כ בהרי הוא חרס בגט דלא מהני הודאה בשקר על הביטול דהא גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא. אבל בהרי הוא חרס מדמה שפיר להרי הוא הקדש וכתב רש"י דיליף לה מהרי הן מקודשין לשמים בנדרים דשם איירי באחד שנתן הסעודה לחבירו ע"מ שיאכל אביו ואמר המקבל אם שלי הן הרי הן מקודשין לשמים שהי' ידוע לכל העולם שלא הי' שלו מקודם ולא הי' אפשר להקדישן כבר מקודם ועוד שהרי אומר בפניו אם שלי הן הרי הן מקודשין לשמים שהרי אמר בלשון מסתפק אם שלי הן ודמי להא דגיטין דף מ' דאמר צאי בו והתקדשי בו דחשיב גילוי דעת שלאו הודאה הוא עי"ש וה"נ דכוותי' שאין לך גילוי דעת גדול מזה דלאו לשון הודאה הוא וגם שהי' בפני רבים שתיכף כשאמר בתוך כדי דיבור הרי הוא נתון לך אמר הלה אם שלי הן וכו' וע"כ משמעות דבריו שרצונו להקדישו עכשיו וא"כ מוכח דלשון הרי הוא הקדש לשון להבא הוא וממיל' בגט הלשון הרי הוא חרס לישנא דלהבא הוא וגם להרי היא הפקר שפיר מדמה שכתב רש"י דלומד זה מהרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והוא בנדרים דף מ"ג גבי מודר הנאה דהוא לאפקועי מאיסור מודר הנאה והט"ז בי"ד סי' קס"ט כתב דלא מהני הודאה נגד איסור רק לגבי ממון משום דחלק גבוה מאן מחיל וא"כ ע"כ צ"ל בלשון שיהיה מועיל שיהיה הפקר מכאן ולהבא וע"כ לשון דהרי הוא הפקר לשון להבא היא ושפיר מוכח דלשון הרי היא חרס בגט מועיל כיון דהיא לשון להבא כנ"ל:

תוס' ד"ה התם דיבור ודיבור הוא משמע דאם ביטלו בפי' מודה ר"נ דבטל וכו' והנה בדבר זה נחלקו גדולי הפוסקים בשביטל להגט גופי' אי חוזר ומגרש בו וטעם מחלוקתן נראה דתלי' במחלוקת הפוסקים שהביא הב"ש בסי' קכ"ב ס"ק א' דלמאן דס"ל שם דוכתב דקרא אבעל קאי ובעינן שליחות בכתיבה ממילא יכול לבטל הגט אף לאחר שנכתב דאתי דיבור ומבטל דיבור השליחות דעד שלא ניתן הגט לא חשיב מעשה כמ"ש התוס' והוי כאלו נכתב שלא בשליחות ולמאן דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעינן שליחות רק דכל זמן שאין הסופר שומע מפי הבעל לא חשיב לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וכיון שבאמת שמע מפי הבעל ובודאי כתב לשמה א"א להבעל לבטל הכתיבה של הסופר שהיה לשמה דע"כ נכתב הגט לשמה כיון דאחר שצוה הבעל סתם אשה לגירושין קיימא ובזה יש לתרץ מה שהקשה התוס' לעיל דף כ"ו בהא דאמר כתבו גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה אינו גט וביבמות תנן הרי זה גט ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ה כתב וז"ל נתיחד עמה אחר שאמר להן לכתוב וליתן לא יכתבו ק"ו הדברים וכו' ואם כתבו ונתנו אינו גט וכו' ותמהו עליו נושאי כליו ועי"ש בדבריהם דהטעם דאמרי' כשבעל דודאי ביטול הגט עי"ש וע"כ צ"ל דלא תיקשי הא דאמר בש"ס גבי לשאכנסנה אגרשנה משום דגיטה קודם לבנה ולא אמר הטעם דכיון שכינסה ובעל הרי ביטל הגט כמ"ש הרמב"ם וע"כ צ"ל דטעם א' הוא דהבעל בודאי מבטל הגט כדי שלא יאמרו גיטה קודם לבנה. ולפ"ז יש לומר דמש"ס זו הוציא הרמב"ם דין זה דאמר שם אינו גט דמשמע דמדאוריית' אינו גט משא"כ בגט ישן אף דאיכא נמי גזירה זו לא קאמר רק דלא יגרש ואם גירש תינשא אלא ודאי דכוונת הש"ס הוא דכאן אינו גט כלל משום הך טעמא הבעל אינו רוצה לגרש עוד בהגט ומבטל לי' וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם בהקל וחומר שכתב מגט ישן וכוונתו דאם אנו חוששין לביאה בגט ישן אף שמסרו אח"כ בע"מ וליכא חשש ביטול רק חשש דרבנן מכ"ש דיש לחוש לביאה במקום דאיכא חשש ביטול כשהוא מדאורייתא. ולפ"ז אתי שפיר דבגיטין תנא אמר כתבו דמשמע דאיירי בעדים וביבמות תפס הלשון אמר ללבלר ולפ"ז החילוק פשוט דביבמות דמיירי בסופר י"ל דמיירי שמחתים להעדים בשעת גירושין וכדמשמע מדברי התוס' בגיטין עי"ש וכתיבת הסופר א"א לבטל כמש"ל וחוזר ומגרש בו אפי' להרמב"ם דהא ס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה כנ"ל משא"כ בגיטין דף כ"ו דמיירי באומר לעדיו כתבו יש לומר דמיירי שחתמו העדים. והנה לקמן באמר לעשרה כתבו דאמרי' התם דעדות שביטלה מקצתה בטלה כולה ויש להבין האיך שייך ביטול לעדות הא מה שראו ושמעו הן מעידין וע"כ צ"ל בטעם הדבר דבעל המאור ביבמות פ' ד' אחין כתב על הקושי' דהאיך מועיל לשטר הא הוי מפי כתבם ותירץ כיון דהלוה או הבעל מצוה לחתום חתימתם מצד שליחות הוא והוי כאלו הבעל חתם עצמו והוי מפי כתבו ומש"ה כשמבטל הוי כאלו נחתם שלא בציוי ושלא בשליחות והוי מפי כתבם ולא הוי עדות ומיירי דליכא על הגט רק העידי חתימה לבד וליכא ע"מ דאפי' לר"א סגי בע"ח כמ"ש הרי"ף בפ' המגרש רק דבעינן שחתמו בשליחות הבעל דבעדות ודאי בעינן שליחות וציוי הבעל דחתימתן בלא ציוי לאו עדות הן כלל וכשמבטל השליחות והוי כאלו נחתם שלא בשליחות והגט בטל ולא קשה בהא דגט ישן דניחוש לביטול החתימה די"ל דמיירי כשנותן אחר כך הבעל בעצמו הגט ישן בע"מ והכתיבה א"א לה להתבטל א"נ יש לחלק כמ"ש התוס' דכניסה גרע ויש לחוש טפי לביטול מיחוד של ביאה ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושית הרשב"א שהקשה דהא בקידושין אם חזר בו יכול לחזור ולקדשה באותן מעות ולפמ"ש א"ש דגם בקידושין אם אמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות דקיי"ל דמקודשת הואיל ובתורת קידושין אתי לידה לפי מה שכתבתי ודאי דאם חזר בו תוך הזמן דשוב אינו יכול לקדשה באותן מעות כיון דדיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור והוי כאלו נעקר הדיבור של קידושין והוי כאלו הגיע המעות לידן שלא בתורת קידושין ונתאכלו שלא בתורת קידושין לכן אם חוזר ומקדשה אח"כ באותן המעות אינה מקודשת דדמיין למלוה אבל אם קידשה לאחר שלשים ואח"כ חזר בו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר ששים דלא נתעקר הדיבור של קידושין לגמרי הרי היא מקודשת כמבואר באה"ע בסי' ל"ח סעיף ל"ז:

גמ' אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל וכו'. עיי' בר"ן שהביא דברי הרמב"ם ותמה עליהם וחילק דאף דעדות שביטלה מקצתה לא ביטלה כולה ובשליחות ס"ל דבטלה כולה אך מ"מ דברי הרמב"ם תמוהין כמו שתמה עליהם הלח"מ שכתב וז"ל יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים דהא זה שלא בפני זה יכול לבטל לכתחלה ובפני שנים אחרים ודאי דאסור לבטל לכתחלה ולפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות דכיון דהרמב"ם מחלק בין עדות שבטלה מקצתה דלא ביטלה כולה ובשליחות ביטל' כולה וע"כ צ"ל בדבריו דברישא באמר לעשרה כתבו ותנו מיירי שלא ביטל רק עדותן זה שלא בפני זה דהיינו שאמר לשנים מהן אל תחתמוהו דאי באמר אל תתנו א"כ הרי ביטל שליחות דלנתינה בעינן שליחות ובשליחות פסק הרמב"ם דביטלה כולה וכן כתב הלח"מ בהדיא דלהרמב"ם מיירי ברישא שלא ביטל רק שליחות החתימה וכן צ"ל שלא ביטל שליחות הכתיבה דהא הרבה פוסקים ס"ל דבכתיבה בעינן שליחות ובשליחות בטל כולה רק ע"כ דמיירי שלא ביטל אותן רק מחתימתן ובחתימה נראה דשפיר פסק הרמב"ם דיכול לבטל אפילו בפני שנים אחרי' והטעם נראה דהא הלכתא כר"נ דתקנת ר"ג הי' משום תקנת ממזרים וא"כ כיון דהשליח ע"כ יתן לה הגט בפני שנים דהא קיי"ל דע"מ כרתי וא"כ נהי שנתבטלו שליחות כולם מהחתימה והוי כאלו חתמו עצמם שלא בשליחות הבעל מ"מ הא כיון דקיי"ל דע"מ כרתי אין הגט פסול רק משום דמזוייף מתוכו דאף שחתמו עדיו ובלא ציווי הבעל מ"מ לא גרע מחתמו עדי' פסולים דאינו פסול רק משום דהוי כמזוייף מתוכו דהוא רק מדרבנן וליכא תקנת ממזרים דהא בפסול כזה אפי' אם ניסת לא תצא והא דרשב"ג ס"ל דא"י לבטל רשב"ג לטעמי' דאית לי' בב"ב דף קס"ט דעידי חתימה כרתי ועיי' בתו' שם ד"ה ורשב"ג ס"ל וכיון דס"ל דביטלה כולה אינו גט מדאוריית' ואיכא תקנת ממזרים ורבי לשיטתו דס"ל דע"מ כרתי והא דאמרו בש"ס דרבי ס"ל דלא ביטלה כולה ולא אמר דס"ל דביטלה כולה רק דמ"מ יכול לבטל משום דליכא תקנת ממזרים דהא ס"ל ע"מ כרתי נראה דהוא מטעם שכתבו התוס' בד"ה רבי סבר דהלשון שאמר רבי דיכול לבטל זה שלא בפני זה משמע אפי' בפני א' ואלו הי' סבר דביטלה כולה הי' צריך שנים זה בפני זה לענין שיתבטלו כולם שיהיו אסורים לחתום עצמן כשיתוודע להם שנתבטלו ועוד אפשר דהוצרך לומר דס"ל דלא ביטלה כולה דאי ביטלה כולה היה אסור לבטל למאן דס"ל משום תקנות עגונות אלא ודאי סבר דלא ביטלה כולה וליכא תקנת עגונות אבל למה דקיי"ל כרב נחמן דתקנת ר"ג לא הי' העיקר רק משום תקנת ממזרים ובחתימה דליכא תקנת ממזרים כלל גם תקנת עגונות לא שייך ויכול לבטל לכתחלה ואפי' בפני שנים אחרים כיון דליכא תקנת ממזרים אבל בשלח הגט ביד שנים שכתב הרמב"ם דיכול לבטל ודאי דכוונתו בדיעבד דלבטל שליחות הנתינה כבר כתב הרמב"ם מקודם דאסור לבטל לכתחלה מתקנת ר"ג וסמך עצמו על מ"ש קודם דא"א למיטעי כלל:

גמ' צריכה בי' עשרה למישלפי'. כתב הרשב"א וז"ל משמע לכאורה אפי' יו"ד אחרים וכו' מיהו נראה דהני עשרה דוקא קאמר דלקמן מקשה הש"ס ליבדור אבדורי ואי איתא דאפי' בפני עשרה אחרים קשה דילמא כי משכח כל חד וחד באפי נפשי' מיכנף בי' עשרה ומבטל לי' וכו' עד דטעמי' דרשב"ג משום דצריכי בי' עשרה למישלפי' הוא וכו' ולכאורה תמוה דהא ע"כ הא דצריכין דוקא אותן עשרה למישלפי' וכן באמר לשנים תנו דברייתא דצריכין ג"כ אותן השנים דוקא מטעם דכל מילתא דמיתעבדא בי' עשרה וכו' ע"כ לאו מדינא הוא רק מטעם תקנת ר"ג הוא דמדאוריית' אפי' שלא בפניהם יכול לבטל ולפ"ז תמוה דמה ענין תקנת ר"ג לזה הא ליכא תקנת ממזרים כלל כיון דס"ל דלא ביטלה כולה רק אותן השנים שמבטל אותן בפניהם והשאר לא ביטלו וליכא חשש ממזרים ולא שייך כלל תקנת ר"ג ועוד דא"כ מה מסתפק הש"ס הי כר' הי כרשב"ג הא אי ס"ל כר' דביטלו מבוטל דאין כח ב"ד יפה לבטל ד"ת א"כ א"א שוב לומר דס"ל באידך כרשב"ג דאמר לעשרה אפי' בדיעבד אינו בטל והא זה ג"כ מטעמא דתקנת ר"ג הוא והתוס' בד"ה ר"י סבר כתבו דלהך לישנא דצריכי בי' עשרה ניחא הא דמסופק הי כר' עי"ש לזה נראה לפרש דבריו דהנה בהא דאמר צריכי בי' עשרה למישלפי' יש לפרש שני פרושים א' דצריכין שיהי' עשרה בשעה שביטל ואז יכול לבטל אפילו מקצתן וגם יש לפרש דצריכין בי' עשרה למישלפי' היינו שצריכין לשלוף כל העשרה וכמו שפי' בספר פ"י והטעם לזה דלא אתי דיבור ומבטל דיבור רק כשעוקר בדיבור שני כל הדיבור הראשון אבל כשאינו עוקר בדיבור השני רק מקצת דיבור הראשון לא חשיב הדיבור שני לבטל הדבור ראשון ולא נתבטל כלל וכיון שא"א לבטל מקצת וצריך דוקא לבטל כולן וא"ש כוונת הרשב"א שכוונתו להוכיח דהפי' השני עיקר וממילא הפי' דא"י לבטל דהיינו כשמבטל מקצת אף אותו המקצת לא נתבטל כיון שלא עקר כל הדבור הראשון לא נתבטל כלל וממילא אף אותן שביטל יכולין לכתוב וצריך לבטל כולן דוקא וכיון שכן שפיר כתב הרשב"א דצריך לבטל בפניהם דוקא ומתקנת ר"ג הוא דשלא בפניהם כיון דע"כ צריך לבטל כולן אסור לבטל שלא בפניהם משום חשש ממזרות וכתב הרשב"א להוכיח זה דאם נאמר כפי' הראשון דאפי' מקצתן יכול לבטל רק שיהי' עשרה וממילא דיכול לבטל המקצת בפניהם במעמד עשרה אחרים דהא ליכא בזה משום תקנת ר"ג כלל ושפיר הקשה מהא דליבדור אבדורי. ואין להקשות דהא מ"מ תקשה מאי מקשה ליבדור אבדורי דהא יש לחוש שמא ילך לכל א' ויטלנו עד שיבטל כולם כמו שהקשו התוס' בד"ה ליבדור ותירוצא דהתוס' לא ס"ל להרשב"א ומשוי לי' לדוחק עי"ש ברשב"א דיש לומר דגם הרשב"א מודה דשלא בפניהם שיש בו משום תקנת ממזרים דאף אחר שנתוודע להשליח שביטלו שלא בפניו דלית בי' שוב משום ת"מ אין הביטול חוזר וניעור דכיון שנדחה אין חוזר וניעור והרשב"א לא משוי סברת התוס' לדוחק רק באותן שביטל אותן בפניהם שהקשו התוס' שם בד"ה צריכי דאמאי תיקנו חכמים שלא יועיל ביטול לגבי אותן שנים בעצמם ותירצו כיון שהוצרכו לתקן וכו' נמצא שתקנה זו השניה שאין בה משום תקנת ממזרים בזו ס"ל להרשב"א לדוחק דאחר שנתבטל כולן בפניהם לא יהי' הביטול מועיל אבל הכא למאי דס"ל דצריכי ב"ע למישלפי' והיינו כל שלא נתעקר הדיבור מכל וכל לא נתבטל אפי' מקצתו וכיון דבשעה שביטל כולן בפני שנים הראשונים והביטול של אותן שנתבטלו שלא בפניהם בטל ואינו חוזר ונראה וכיון שמקצת הדיבור אין חוזר ונראה ממילא גם מקצת הדיבור השני בטל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור רק כשהדיבור השני עוקר כל הדיבור ובזה מודה הרשב"א דאינו חוזר ונראה. ובזה שהוכיח שהעיקר כפי' השני הנ"ל א"ש ג"כ מה שמסתפק הי כר' הי כרשב"ג דאף דס"ל כר' דביטלו מבוטל מ"מ אפשר לסבור כרשב"ג דכשמבטל רק מקצתן דאף המקצת לא נתבטל דהא דאמר רשב"ג א"י לבטל היינו אפי' בדיעבד דאף אותן מקצת יכולין לכתוב דאין הביטול שלו מועיל כלל:

גמ' כולכם מהו וכו'. לכאורה קשה לפי מה שפרשתי לעיל דלטעמא דצריך ביה עשרה למישלפי' היינו דצריך לבטל כולם דוקא וביטול מקצתן לא מהני א"כ אם רוצה לבטל כולם בפני שנים מהם כשאמר כולכם רשאי לכתחלה דהא ליכא חשש ממזרות דהא לא אזלי הני ויהבי דהא אמר כולכם ונראה דמ"מ אסור משום תקנת עגונות והיינו דחכמים תיקנו שכל אותן שמבטל צריך שיטרח לבטל בפניהם דוקא משום ת"ע ודוקא כשאמר כולכם ואינו מבטל רק מקצתן לא שייך אפי' תקנת עגונות כדמוכח הכא היינו משום דכל מה שמבטל טרח לבטל בפניהם דוקא והנשארים אסורין לחתום משום דלא נתקיים התנאי דכולכם והא מילתא אחרינא הוא אבל הכא הא שהאחרים אסורין לחתום הוא רק מטעם שביטלן הבעל דהא אלו לא ביטל אותן שלא בפניהם היו אף אותן שביטל אותן בפניהם רשאין לחתום דהא צריכי בי' עשרה למישלפי' דהיינו שביטל כולן וכיון דמכח ביטולו של בעל נתבטלו לכך תיקנו חכמים משום ת"ע שלא יועיל ביטולו עד שיטרח לבטל בפניו דוקא:

דף לד:

תוס' ד"ה וכל שום. לכך נראה לר"ת וכל שום שיש לו דקתני היינו כל שמותיו בפירוש וכו'. לכאורה קשה דהא ע"כ אף לר"ת אין כותבין כל שמותיו בפירוש אם לא שידוע השם אחר שיש לו א"כ היו יכולין לקיים גם פי' בה"ג דהיינו שיכתבו בהגט הלשון דוכל שום רק שאין לכתוב לשון זה רק כשידוע שיש לו איזה שם במקום אחר ואף דמשמע מדברי בה"ג שתיקנו לכתוב כן בכל הגיטין דהא הי' כתוב זה הלשון בכל טופסי גיטין מ"מ משום הקושיא דאתי לידי תקלה לא היה צריכין לחלוק על הבה"ג בענין הפי' דמתניתין והיה לו לפרש בכה"ג דהיינו שהיו כותבין לשון דוכל שום בגט ולא היו חולקין אבה"ג רק בזה לומר שא"צ לכתוב לשון זה רק בידוע שיש לו שם אחר ונראה דהי' קשה להם משרה דאתקריא מרים וכן מאחא בר הדיא דמתקרי אי' מרי ואם נאמר שלשון וכל שום תיקון ר"ג לכתוב בגט א"כ ע"כ צריך לומר דלשון וכל שום שתיקן ר"ג היינו כשאינו ידוע שיש לו שם אחר וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי' דזימנין דאתי לידי תקלה ולכך הוכרחו לפרש דפי' וכל שום היינו כל שמותיו שיש לו:

. תוס' ד"ה והוא דאיתחזק היינו דוקא דאיתחזק בשני שמות בשני מקומות וכו'. והא דרב אשי דאמר והוא דאיתחזק בתרי שמות כפי' רש"י והיינו דאפילו בב' מקומות ולא כתבו רק שם מקום הכתיבה כשלא ידעו בשעת מעשה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אף שנודע לאחר זמן כשר וכן מוכח בהרא"ש ואין להקשות אהא דמייתי סייעתא מבריית' דיצא למקום אחר וכו' דילמא מיירי כשהחזיק עצמו בהמקום אחר שכתב שם הגט בהשם של מקום הנתינה ומש"ה כשר דזה אינו דמלשון וגירש בא' מהן משמע דאף שהחזיק עצמו בהשם שאינו השם של מקום הנתינה מגורשת מהטעם כיון שבאותו מקום אינו ידוע שיש לו שם במקום הנתינה דדוקא במקום שיש לו שם אשה ידוע ג"כ השם שיש לו במקום שהאשתו אחרת שם משא"כ במקום אחר כמ"ש הר"ן עי"ש:

בא"ד ומהתם נמי משמע דבמגרש בגליל אותה שביהודא מיירי וכו' עי' במהרש"א שדבריו דחוקים. ולפענ"ד נראה לפרש דהתוס' הוכיחו דאינו פסול רק בשני מקומות אבל במקום א' כשר דהא דקתני בתוס' א גירש אשתו שביהודא בשם שבגליל מיירי שהכתיבה הוא בגליל ואשתו שהוא מקום הנתינה הוא ביהודא והא דאמר בתוס' א גירש אשתו שביהודא בשם שבגליל הכוונה שמקום כתיבה הוא בגליל דאם נאמר דמיירי שאשתו ג"כ הוא ביהודא והכתיבה והנתינ' הוא ביהודא וכתב שם שבגליל קשה דממ"נ במאי מיירי אי מיירי באיתחזק ביהודא השם שיש לו בגליל א"כ לאשמועי' רבותא טפי דאפי' כתב רק שם שביהודא שהוא שם מקום הכתיבה והנתינה ולא כתב שם שבגליל ג"כ אינה מגורשת דהא השתא קיימינן בסברא דאפילו בעיר אחת כשיש לו שני שמות ולא כתב רק א' אינה מגורשת ואי מיירי בלא איתחזק ביהודא שיש לו שם שבגליל ואז ודאי דאי כתב שם שביהודא הי' כשר והפסול הוא משום שכתב שם דגליל קשה א"כ אמאי מכשיר רשב"ג וכי יעלה על הדעת דאם כתב במקום שהוא מקום הכתיבה והנתינה שם שלא הוחזק בו כאן כלל שיכשיר רשב"ג הא הוי שינוי השם ממש אלא ודאי דמיירי כשמקום הכתיבה הוא ביהודא ומקום הנתינה הוא בגליל וכתב שם מקום הנתינה ובזה פוסל הת"ק ורשב"ג מכשיר כיון שכתב עכ"פ שם מקום הכתיבה אבל אם מקום הכתיבה הוא מקום הנתינה ויש לו שני שמות באותו מקום וגירש בא' מהן מגורשת לכולי עלמא ועי' ברא"ש מ"ש כאן ודבריו תמוהין ועמ"ש בחידושי אה"ע:

דף לה:

תוס' ד"ה אבל ניסת ולר"א דאמר שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור א"ש וכו'. לכאורה תימא דהא יכולין לעשות כן בנדרים שאינן של עינוי נפש שתעשה לאלתר דבזה אין הפרת הבעל מועיל ונראה דלפמ"ש התוס' בסמוך דיש לחוש להבעל שיאמר בלחש א"כ ה"נ יש לחוש שתאסור על עצמה עוד דברים של עינוי נפש כגון אם יאמרו לה הב"ד שתאמר אם נהנתי מכתובתי תאסור עלי ככר זה שאינה מתענה הימנו תאמר היא בלחש וגם ככר זה שהיא מתענה הימנו ורב הונא כשמואל ס"ל דאמר בנדרים דף פ"ב ע"ב דמתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ועש"ך ביו"ד סי' רכ"ט ס"ק ו' דלהחולקים על הרמב"ם אפי' נדר משני מינים כל שאמר בוי"ו הוי נדר א' עי"ש וממילא מופר הכל א"נ שמקודם תתלה דבר של עינוי נפש בהככר שתאסור עצמה לפני ב"ד שתאמר הנאת תשמישך עלי אם לא אוכל ככר זה ויקיים לה הבעל ואז בודאי דיכול הבעל שוב להפר כיון שא"א לה בתשמיש עד שתאכל הככר שנדר הראשון אינו יכול להפר שכבר קיים לה ואף שגוף הנדר דהיינו אכילת ככר אינו מדברים של עינוי נפש ולא מבינו לבינה מ"מ כיון שבינה לבינו תלוי בזה יכול להפר דודאי אשה שתאסור טבילה על עצמה יכול להפר אף שהטבילה אינו עינוי נפש ולא מבינו לבינה מ"מ כיון שא"א לה לשמש בלתי הטבילה והוי הטבילה ג"כ דברים שבינו לבינה וה"נ דכוותי' ובזה מיושב מה שקשה שתאסור עצמה אם נהנית מכתובתה יהי' הממון זה שתקבל אסור בהנאה בהן ובחליפיהן דבזה ודאי אין הבעל יכול להפר ולפי' הנ"ל לא קשה דחיישי' שתתלה קודם דבר של עינוי נפש בזה. אך קשה דהא יכולין להדירה אם נהנית מכתובתה ותקבל מחדש ולא תחזיר תהי' אסורה בכל פירות שבעולם כל זמן שלא תחזיר דבזה ודאי אין הבעל יכול להפר כיון שהרשות בידה להחזיר וכמו שאמרו בכתובות ר"פ המדיר גבי תלאו לקישוטי בתשמיש המטה דא"י להפר מטעם דלא ט ולא תאסור וה"נ דכוותי' דתהדר ולא תאסר ואפשר דחיישי' דילמא לא יהיה לה אחר כך ולא יהיה אפשר לה להחזיר ואז יהיה הבעל יכול להפר והא ודאי לא קשה דיאסרו היתומים בעצמם עליהם מעות שלהן שנותנין לה עתה אם כבר נהנית דזה אינו דהיתומי' יכולים לומר אין אנו רוצין להדירה בכדי שניתן לה כתובה וכל זמן דלא משכחת גוונא שהאשה תהי' נודרת אין צריכין ליתן לה כתובה:

בא"ד וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דילמא אזלא גבי חכם וכו'. הרמב"ן בחי' תירץ דהחכם יכול להתיר אף שכבר אכל כדקיי"ל בשבועות ולכאורה תירוץ הרמב"ן היא כתימא על התוספות ולכן נראה דס"ל להתוס' כמ"ש בתשובת המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ה והובא בב"י בטור יו"ד סי' רכ"ח ובסי' רנ"ה ושם הביא בקיצור שהקשה האיך אפשר להחכם להתיר בלא חרטה דמעיקרא והכא הרי היא אינה מתחרטת דהא מחזקת במעות כשמתירה ואלולי הנדר לא היתה מקבלת המעות ותירץ דדוקא כשהנדר היה לרצון עצמותו של דבר הנדור אבל כשהנדר הוא רק לקנס שלא יעשה עבירה פ' אין הנדר חזק ובחרטה דהשתא סגי לי' עי"ש ונראה דהא דאמרינן דחכם עוקר הנדר מעיקרא דדוק' כשהנדר ניתר על ידי חרטה דמעיקרא הוי כנדר טעות והותר למפרע אבל כשניתר ע"י חרטה דהשתא לא נעקר למפרע כמו בהפרת בעל ואיסורא דעבד עבד וכאן כיון שא"א לה להתיר נדרה ע"י חרטה דמעיקרא לא נתקן האיסור מה שכבר אכל ודעת הרמב"ן כדעת המהרי"ט סימן א' דיכול להתיר נדר כזה ג"כ ע"י חרטה דמעיקרא דהיינו שמתחרט מחמת שא"י לסבול ממה שנדרה ולקחה המעות ובחזרת המעות א"א לה שלא נתקן האיסור בכך עי"ש ושפיר תירץ לפי שיטתו:

בא"ד וכי פריך ודילמא אזלא לגבי חכם המ"ל דמדרינן לי' עד"ר וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב לפמ"ש הרשב"א הביאו המשנה למלך בפ"ו מהל' שבועות דבנדר עד"ר ועבר כבר דיכולין להתירו עי"ש ולפ"ז לא קשה דהא באשה קפדינן דוקא על נדר שעומדת באיסור כל ימי' א"כ אף שמדירה עד"ר מ"מ הא על פעם אחרת חשדינן אותה שתעבור וכיון שתעבור פעם אחת שוב יכולין להתירה כמ"ש הרשב"א הנ"ל משא"כ גבי נושא נשים בעבירה דלא חשדינן לי' לעבור אפי' פעם אחת על נדרו משני שפיר ובזה אפשר ג"כ ליישב קושית התוס' מה שהקשו לרב הונא דהא אפשר לעשות תקנה אפילו בניסת להדיר עד"ר אף דיש לחלק דבשלמא חכם יכול להתיר אחר שעבר פעם אחת דחשיב לדבר מצוה דעל ידי היתר החכם מתירין האיסור שעבר משא"כ בהפרת בעל דמיגז גייז ואין תקנה לאיסור שכבר עבד די"ל דס"ל לר"ה כמאן דס"ל בנזיר דף כ"א דבעל גם כן מיעקר עקר ומכ"ש לדעת הש"ך בי"ד בסי' רל"ד ס"ק מ"ד דאפי' אי אמרינן מיגז גייז היינו רק שחל ומבטלו מעיקרא וכ"כ הלח"מ רק שתמוהין לי דבריהם דהא מבואר ברמב"ם בפ' י"ב מהל' נדרים הלכה י"ט שחייבת מלקות על מה שעברה קודם הפרה:

בא"ד דלא פסיקא להו למיתני וכו'. הלשון קשה דאי יש תקנה להתיר על דבר מצוה ממילא איכא קלקולא ואפשר דכוונתם דלא פסיקא לי' לרבי שסתם המשניות אי שייך חשש קילקולא כיון שאין היתר רק לדבר מצוה כנ"ל ועפ"י שתמה דהא מבואר בש"ע דלעשות שלום בין איש לאשתו הוי דבר מצוה ויכול להתיר ואיכא קילקול ואפשר לומר דלא אמרינן דיכול להתיר לדבר מצוה רק כשיש מצוה בגוף הדבר הניתר כגון במקרי דרדקי שבגוף ההיתר של האיסור הי' מצוה משא"כ בזה שבגוף הדבר שהותר ליכא מצוה רק שגורם לאיזה מצוה:

תוס' ד"ה ותני עלה קשה לר"י אמאי הוצרך לאתוי הא דותני עלה. ונראה לתרץ. גם לתרץ מה שתמה הש"ך בסי' רכ"ח ס"ק כ"ו על הך דיעה דסובר דלא מהני התרה לדבר איסור מהא דמקשה הש"ס וליחוש דילמא שרי לי' חכם גבי הנושא נשים בעבירה הא לא מהני התרה לדבר עבירה. ולתרץ זה נראה לי דהנה מבואר בי"ד סי' רט"ו דאין נדר חל על איסור דאוריית' אבל על איסור דרבנן חל אבל לענין ההיתר אפי' אם נדר על איסור דרבנן אינו חל ההיתר כמבואר שם בסי' רכ"ח ולפ"ז לא הי' מצי להקשות מגוף הבריית' דיכולין לומר דמיירי אחר שגירשה ונודר שלא לישא נשים פסולות כמ"ש התוס' ואי תקשה הא אין הנדר חל על דבר איסור זה אינו דהא צריך לידור אף על נשים הפסולות מדרבנן כגון חלוצה וחל הנדר בכולל ולא קשה שוב דילך אצל חכם ויתיר לו דהא ההיתר אינו חל אפי' על איסור דרבנן אבל מהא דתני עלה נודר ועובד יורד ומגרש וע"כ צריך להיות הנדר שיהי' ברור לן מכח הנדר שיגרשנה בודאי וע"כ צריך לפרש הך דנודר דהיינו שידור הנאה ממנה כמו שפירש רש"י וא"א לומר דנודר רק מהנאת תשמיש דהא אין הנדר חל על איסור דאוריית' וא"ל שאוסר בכולל הנאת תשמיש מכל נשים פסולות דמ"מ קשה דמנדר זה אין הכרח שיגרשנה דאפשר לו שיחזקנה ולא ישמש עמה וע"כ צ"ל דממנה נודר הנאה מכל הנאות כמו שפי' רש"י שמנדר זה יש הכרח שיגרשנה ובזה שפיר מקשה דלמא ילך אצל חכם ויתיר לו האיסור הנאה ושאר הנאות שאסר על עצמו דבזה חל ההיתר ואז ממילא יהי' ניתר גם הנאת תשמיש דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ועוד אף אי לא יהיה ניתר הנאת תשמיש מ"מ שוב לא יהי' לו הכרח שיגרשנה מכח נדר זה:

בגמ' דמדרינן לה ע"ד רבים הש"ך בי"ד סי' רכ"ח תמה על הך דיעה דס"ל דבדיעבד מותר א"כ מאי משנה הש"ס הא יש לחוש דלא מגלה לפני החכם שנדר עד"ר ויתיר לו ויהי' מותר בדיעבד ונראה לפענ"ד דהנה בתשובות חות יאיר סי' מ' תמה מה"ת לא יהי' יכול להתיר מה שנדר עד"ר כיון שמשוי לי' לנדר טעות מעיקרא אף הדיבור שעד"ר משוי לטעות דהא אפי' פי' שלא יהי' לו התרה מהני התרה וכתב הטעם דרבים זכו בכבודם והוא נגד טובתם ולטעם זה באמת מהני בדיעבד דלא גרע מנדר לרבים לטובתם דמהני בדיעבד אפילו אם התיר שלא בפניהם ולפ"ז נראה דבנדר של נושא נשים לפמ"ש הרשב"א דניתר ע"י חרטה דהשתא כמש"ל בשמו ודאי דכ"ע מודי' דאפי' בדיעבד לא מהני התרה כיון דלאו נדר טעות הוא וכיון שנדר עד"ר לא מהני התרה:

בש"ע א"ח הל' נשיאת כפים במ"א שם תמה בהא דפסק המחבר שידור עד"ר דהא בש"ס מוכח דלמאן דס"ל דצריך לפרט הנדר א"צ עד"ר וכיון דקיי"ל דצריך לפרט למה הצריך שידור עד"ר ודחק בישובו. ולפענ"ד נראה לתרץ דמבואר בי"ד סי' רט"ו דאין נדר חל על נדר אך מ"מ אם נשאל על הראשון השני חל אמנם זהו דוקא בהתרת חכם דמשוי לי' לנדר קמא נדר טעות וממילא חל השני למפרע אבל בהפרת בעל דמיגז גייז אם הפר הראשון אין השני חל כיון דאינו עושה הנדר טעות למפרע דבעל מיגז גייז כמבואר בש"ס ופוסקים ולפ"ז נראה דה"ה בכל נדרים כה"ג שהן בדרך קנס שניתרן ע"י חרטה דהשתא ואינן עוקרין הנדר למפרע שאין נדר השני חל כלל אפי' הותר הראשון דהא אין הנדר הראשון נעשה טעות. ולפ"ז לכאורה קשה דמה בכך דצריך לפרט הא כותבו התוס' בערכין דא"צ לפרט רק הלשון שנדר בו וא"כ ע"כ צ"ל דהב"ד מצריכין אותו לידור בלשון שכאשר יאמר זה הלשון לפני החכם כשיבוא לפניו להתיר תיכף ידע החכם שהוא מילתא דאיסורא כגון שידירוהו בלשון זה כל הנשים דאסורות לי עלי קונם ואז לא יתיר לו. ולפ"ז קשה דמה בכך דצריך לפרט מ"מ יש לחוש דמקודם שידירוהו הב"ד יעשה נדר בעצמו ויאסור על עצמו הנשים פסולות בלשון שכשיבוא לחכם להתיר נדרו לא ידע שהוא מילת' דאיסורא והיינו שידור ממש כלשון שהביא הרמב"ן במיוחסות שם דהיינו אם לא אגרש אשה זו יהי' כל הנשים עלי קונם חוץ מבתולה גרידא דאפי' אלמנות אסורין עליו ומכ"ש גרושות וכל הנאות של אשה זו עלי קונם דאז כל זמן שאינו מגרש אשה זו הנאת אשה זו ונשואי שאר נשים פסולות עליו קונם וממילא לא יחול עליו נדר ב"ד כיון שבלא"ה אסורין עליו מחמת הנדר הראשון ואח"כ יתיר לעצמו הנדר של הנאת אשה זו שנדר בפעם הראשון בלשון שלא יבין החכם שהוא מילתא דאיסורא ומ"מ לא יהי' נדר ב"ד חל עליו כיון דהנדר הראשון לא הותר על ידי חרטה דמעיקרא ולא נעקר למפרע וע"כ צ"ל דכוונת הש"ס הוא דאם נאמר דצריך לפרט י"ל דרב פפא דס"ל דצריך לפרט ס"ל ג"כ דיש נדר בתוך נדר דפלוגתא הוא בנדרים וא"כ אף שידור בעצמו מ"מ חל ג"כ נדר ב"ד וצריך לפרט ג"כ נדר ב"ד לפני החכם ובנדר ב"ד יהי' מכיר החכם שהיא מילתא דאיסורא ולפ"ז למאי דקיי"ל דאין נדר בתוך נדר צריך שידור עד"ר אפילו אי צריך לפרט מטעם הנ"ל והא דמשני הש"ס דנודר עד"ר א"ש אפי' אי אין נדר בתוך נדר דכיון דנאסר אפי' אחר התרה לא גרע מכולל:

דף לו.

תוס' ד"ה אמר אמימר ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי וכו'. זה קאי אליבא דתי' השני שכתבו התוס' לעיל בד"ה אבל ניסת דאין חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם אבל לתי' הראשון שכתבו התוס' שם דבהפרת בעל אין חילוק בין ברבים בין על דעת רבים א"א לומר דהניחא קאי על רב נחמן דא"כ לא שייך תי' הש"ס דמדרינן עד"ר דהא ר"נ בהפרת בעל מיירי דלא מהני עד"ר:

דף לח.

רש"י ד"ה בחזקה כגון שבאו שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו וכו' והפ"י תמה הא יאוש כדי לא קנה וכו'. והנה קושיתו בכאן אינו תמוה כל כך די"ל דקנין יאוש בזה הוי כמו בשאר מטלטלין הנגזלים דיאוש מהני להגזלן שיהי' שינוי רשות שלו קונה דהיינו מה שמוכר לאחרים שיהי' מכירתו מכירה ה"נ יש לומר כאן שקנה אותו השבאי בכדי שיהיה יכול למוכרו שיקנה אותו הקונה ממנו ביאוש ושינוי רשות אך לקמן גבי עבד שברח דמוקי לה לאחר יאוש קשה דשם מיירי לענין שהעבד יקנה עצמו ביאוש ושם קשה הא יאוש כדי לא קנה. אמנם לפמ"ש בספרי מקור חיים ובספרי נתיבות משפט חלק שני דיאוש לא קנה עד דאתי לרשות זוכה אפי' לרבנן כמו בהפקר לר' יוסי עי"ש שהארכתי ומה"ט יאוש בגזילה לא קני כיון דלא אתי ליד זוכה בהתירא ומש"ה בעבד דתיכף כשנתייאש זכה העבד בעצמו ואתי ליד זוכה דהיינו העבד בהתירא קודם שאתי ליד גזלן ומש"ה זכה העבד בעצמו אוש וקנה עצמו ועי"ש שהארכתי:

דף לח.

תוס' ד"ה גופי' לא קדיש. מיהו קשה דאי מדמי למתפיס תמימים נימא דאע"פ דהעבד יוצא לחירות צריך לפדיה כמו במתפיס תמימים וכו'. ונראה דדעת רש"י דבשלמא במתפיס תמימים שאפשר למכור לאחרים עם הקדושת הגוף שעליהן לכך מוכרם ויפלו דמיהם לבד"ה משא"כ העבד כיון שנתפס גופי' בקדושה להיות בן חורין שוב א"א למוכרו בקדושתו דב"ח אין לו דמים ואין לנו לכוף העבד עצמו שיתן דמיו בעד קדושתו ועוד אטו אם העבד יאמר שאין לו דמים לא יותפס בו קדושת הב"ח:

בא"ד ונראה לפרש גופי' לא קדיש לאסור בהנאה וכו' לכאורה קשה דא"כ מאי מקשה מבריית' דאין הגזברין לרבה הא גופי' דבריי' קשה כיון דסברת התוס' הוא כשמקדיש גוף לדמיו למכור גם כן קשה דגזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו כמו שסיימו בדבריהם א"כ גופי' דבריי' קשה ונראה כוונת דבריהם דהנה בעבד יש שני קנינים קנין הגוף שהבעל יכול לשחררו להתירו מאיסו' יכול למכור או ליתן במתנה אותו קנין הגוף שיהיה השני הבעלים שיהיה השני יכול לשחררו. קנין שני דמיו מה ששוה למכור למעשה ידיו וסובר רבה דלענין הקדש אינו יכול להקדיש גופו היינו שיהיה ההקדש הבעלים של העבד שיהיה הגזבר יכול לשחררו דאי היה ההקדש נעשה בעלים של העבד לגמרי כמו בהקדש בהמה טמאה היה נאסר בהנאה קודם פדיון כמו בהקדיש בהמה טמאה ולזה אמר רבה דגופי' לא קדיש פי' דאין יכול להקדיש גופו לגמרי שיהי' ההקדש נעשים בעלים עליו ואין ההקדש חל רק על דמים ששוה למכור למעשה ידיו ולזה מקשה מבריית' דאין הגזברי' דשם מוכח דגופו ממש קדוש שההקדש בעצמו בעלים שלו לשחררו והרי מוכח שבאמת נאסר גופו בהנאה כמו בהמה טמאה ולכך הגזברין יכולים לשחררו רק שאין רשאין מטעם שכתבו התוס' בד"ה אין הגזברין וכן מקשם הש"ס מקרא אך כל חרם דגופו נאסר בהנאה אלמא דגופו קדוש ונעשה ההקדש בעלי' שלו לשחררו ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה הפ"י דהו"ל להקשות מתניתא אהדדי דמקרא דאך כל חרם מוכח דגופו נאסר בהנאה ובבריית' דהמקדיש עבדו מוכח דלא הקדיש אלא דמיו ולפמ"ש לא קשה דכוונת הבריית' הוא דלא הקדיש אלא דמיו פי' למכור רק שיש לפרש לענין למכור אפי' לגופו שיהיה ההקדש הבעלים אפילו שחררו ומ"מ עושה ואוכל מטעם דס"ל דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ומיירי באינו מעלה לו מזונות כמבואר דף י"ב ע"ב וממילא לא קשיין ברייתות אהדדי:

דף לט:

גמ' וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא וכו'. ולכאורה הוא תמוה מאוד דאי סברא פשוטה הוא דמה אשה איסורא וא"כ קשה מאי טעמא דרבנן דס"ל דצריך גט שיחרור וס"ל דבין גדולים ובין קטנים והאיך יפרנס טעמא דרבנן וע"כ נ"ל דרבנן פליגי על סברא זו דמה אשה אסורה וא"כ מהיכן מוכח רריב"ל ס"ל דהלכה כאבא שאול ולא כרבנן ולכן נלפענ"ד לפרש דהנה בלא"ה יש לדקדק בהא דאמר ר' יוחנן מ"ט דרבי דלפי' רש"י בד"ה מה אשה משמע דהשאלה הוא מ"ט צריך שטר ואינו יוצא בהפקר לבד וקשה דהי' לו לר"י לומר אפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן דף מ"ב וביבמות ובנזיר במפקיר עבדו דאיכא דסברי דצריך גט שיחרור ומה ענין הא דר"י דוקא להא דרבי ועוד דאין זה צריך טעם דמקרא מלא דיבר הכתוב בעבד דבעי כסף או שטר כדכתיב והפדה לא נפדתה או חופשה וכו' ואדרבה שמואל דס"ל דא"צ גט שיחרור מצריך קרא שיהי' מועיל הפקר בלא שטר כדדריש מעבד איש הביאו התוס' לעיל בד"ה וכי מי עי"ש ומאן דלא דריש עבד איש ממילא צריך גט שיחרור ולמה לי' לר"י לבקש קרא ע"ז. לכן נלפענ"ד לפרש דר"י הי' קשה לי' בדברי רבי דאמר דאין לו תקנה אלא בשטר ולא אמר סתם צריך גט שיחרור כמו שאמרו כל התנאים לשון זה לקמן ד' מ"ב וביבמות ובנזיר ובב"ק וע"כ כוונת רבי הוא דאף דכל עבדים קונין עצמן בכסף זה אינו קונה עצמו בכסף ואין לו תקנה רק בשטר כדאמרינן בסמוך דהכי קאמר או בכסף וכו' עי"ש ועיין רש"י שם בד"ה או בכסף דאיתקיש כסף לשטר וע"ז אמר ר' יוחנן מ"ט דרבי דכיון דרבי סובר דאין לו תקנה בכסף וע"כ ס"ל דאין להאדון שום סרך כסף על העבד כדאמר בסמוך דפקע לי' כספא וכיון דאיתקיש כסף לשטר כמו שפי' רש"י נימא דכיון דכסף לא מהני גם שטר לא תהני וכמו שאמר אמימר לקמן בדף מ' דהמפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא לא מצי מקני לי' עי"ש בשלמא אי הוי אמרינן דגם בכסף יכול לפדות עצמו אלמא דלא פקע כספא לגמרי דיש לו על העבד עדיין סרך כסף וכדאמר לקמן דף מ"ב דיכול למכור מעכוב גט שיחרור לקנס א"כ יכול להשיאו שפחה לדעת התוספ' לקמן דמותר בשפחה וכיון דלא פקע לי' כספא הרי הוא כשאר עבדים וכסף ושטר מהני בי' להתירו בבת חורין דלא נפיק מכלל שאר עבדים דכתב בהו והפדה וחופשה דהא לא פקע לי' כספא אבל לרבי דכסף אינו גומר בו מה"ת:

יהיה שטר גומר בו הא איתקיש שטר לכסף כמו שפירש רש"י ומקשה ר' יוחנן שפיר מ"ט דרבי ומשני דגמר לה לה מאשה פי' דשטר דמועיל בעבד זה לאו מקרא דוהפדה נפיק לי' רק מקרא אחרינא דגמר מאשה כמו שמועיל גט באשה אף שאין לבעל עליה רק איסור כמו כן מועיל גט שיחרור בעבד להתירו בבת חורין אף במקום שאין לו עליה רק איסור ולזה אמר שפיר ומינה מה אשה איסורא ולא ממונא וכו' פי' כיון דגוף שטר שיחרור דמועיל בעבד כזה לא נפקא לן רק מאשה וכיון דבאשה אין הגט מועיל רק מחמת שאין עליה רק איסור לבד וממילא אינו מועיל רק נגד האיסור לבד ולא נגד ממון מינה ילפי' גם בעבד דאין השטר מועיל רק לעבד גדול שלענין הממון זכה עצמו מההפקר ולא נשאר עליו רק האיסו' לזה מועיל השטר שיחרור אבל לעבד קטן דאף אחר שהפקירו יש על העבד עדיין דין ממון לכל העולם דכל המחזיק בו זכה בו כיון שאין לו זכי' לעצמו כיון דאין השטר מועיל להפקיע ממונו כך אינו מועיל להפקיע איסורו וכיון דשטר אינו מועיל גבי' ממילא גם מיתת האדון אינו מועיל גביה אף דעבד נלמד מאשה לענין מיתת האדון כדאמר לעיל עבדו דגר כי אשתו מ"מ הא מיתת הבעל באשה גופי' לא נפקא לי' להתירא רק משום דהוקש לגט וכיון דגט שיחרור אינו מועיל בעבד קטן כיון שיש עליו ממון ממילא גם מיתת האדון אינו מועיל בעבד קטן משא"כ לרבנן דס"ל דלא פקע לי' כספא במפקיר עבד וכסף ושטר מהני בעבד כזה להתירו בבת חורין ולהפקיע הממון כמו בשאר עבדים ומקרא דוהפדה וחופשה נפקא לי' ולא צ"ל כלל להקיש' דלה לה לענין שטר וממילא גם בעבד קטן מהני שטר להפקיע ממונו ולהתירו בבת חורין ממיל' אף מיתת האדון דלא נלמד רק מהקיש' דלה לה מאשה מ"מ אמרינן דון מינה ואוקי באתרא דכשם שהוקש מיתה לגט באשה להפקיע איסורא כך הוקש מיתת האדון בעבד לגט דעבד וכמו שהגט שיחרור מועיל להפקיע האיסור והממון דהא לרבנן מועיל שיחרור אף שלא פקע לי' כספא כמו כן מיתה דידי' מפקיע ומתיר כמו גט דידי' דנלמד מאשה דשוה מיתה לגט ממש משא"כ לרבי דס"ל דגוף הגט שיחרור דמועיל בעבד זה לא נלמד רק מאשה ממילא גם הגט אינו מועיל רק לאיסור וממילא גם מיתה דהוקש לגט אינו מועיל רק לאיסור ואפילו בעבד שלא הופקר היה באפשר לומר דלרבי דאינו מועיל רק להאיסור והממון דאזיל מיניה הטעם כיון דבשטר שיחרור דכתוב בי' הרי את לעצמך הרי את בן חורין הוי ג"כ כשטר מתנה ובין דהוא לשון הפקר בין דהוא לשון מתנה העבד זוכה בעצמו בהממון כיון דגדול הוא ובקטן באמת אינו מועיל שטר. אמנם נראה דרק בעבד שהופקר אמר רבי דלקטן אינו מועיל שטר כיון דשטר דידי' לא נלמד רק מאשה ולא מקרא דוהפדה נפקא לכך בעינן רק דומי' דאשה שאין עליו רק איסור ולא ממון משא"כ בעבד שלא הופקר דשטר דידי' נלמד מקרא דוהפדה או חופשה דאיתקש שטר לכסף דמהני ממון ולאיסור ומיתה דאיתקש לגט מ"מ גלו קרא דוהתנחלתם אבל בעבד שהופקר דגט דידי' נלמד רק מהקיש' דאשה אינו מועיל רק בגדול שאין עליו רק איסור גרידא כמו באשה אבל לא בקטן שיש עליו ג"כ ממון וממיל' מיתה דאיתקש לגט דידי' ג"כ אינו מועיל רק בגדול ולא בקטן וכיון דקיי"ל כרבי בהא דאין לו תקנה רק בשטר ממיל' הלכה כאבא שאול דאין מועיל גבי' מיתת הגר להתירו בבת חורין:

דף מ.

רש"י ד"ה אהדרו אבני מרוותיכו ובקשו מהם לכתוב להם גט חירות וכו'. ואף דבעבד שברח כופין את הרב גבי ברח תקנת חכמים הוא משום שסיכן נפשו אמנם גם בכאן קשה קושית התוס' בד"ה אותו העבד כיון דלדעת רש"י אסור בשפחה ובבת חורין ודאי דכופין אותו:

תוס' ד"ה אותו העבד ומאי קמ"ל פשיטא דכופין וכו' ואפשר ליישב דרש"י ס"ל כשיטת הראב"ד שהביא הרשב"א לעיל בדף ל"ז דביאוש השבאי קונה אותו מטעם דכיון דצריך גט שיחרור אין העבד זוכה במעשה ידיו והשבאי קנה לי' עי"ש. ולפ"ז נראה דכשברח אינו רק כגוזל עצמו מהשבאי דהא אם השבאי יעמידנו לדין יתחייב לו במעשה ידיו והשבאי חייב דמים להנגזל כמו בכל גזילה דמדמים מי מייאש וממילא משועבד העבד למעשה ידיו להאדון מדר"נ דגם בעכו"ם שייך דר"נ ולא יצא העבד מדין שעבוד דהאדון יכול לטורפו בעד הגזל שלו ואפילו אם השבאי ג"כ נתייאש מהעבד מ"מ כיון דהעבד משועבד להאדון מדר' נתן ויאוש מטעם הפקר הוא ואין הפקר מועיל לגבי בע"ח דהא אפי' מלקוחות מוציא וע"כ תקנת חכמים הוא בהעבד שברח שיצא לחירות והאדון לא יהי' יכול לטרוף שיעבודו ממנו וכיון שמדינא העבד עדיין לא יצא מידי שיעבודו לכך מותר בשפחה ועוד דהא ברשותו ובבחירתו קאי שאם ירצה לחזו' עצמו להשבאי ולא לגדול עצמו מהשבאי רשאי דהא איסור גזל בידו כשאינו חוזר לשבאי ועוד דהא כ' המ"א בא"ח סי' תרל"ז ס"ק ב' בשם ס' יראים דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא מיקרי לכם עי"ש והיינו שלא קנה אותו להיות שלו וא"כ עבד הוא מדינא ומותר בשפחה ולזה אף לדעת רשב"א שם דס"ל דהשבאי קונה העבד בכיבוש מלחמה א"ש מכח טעמים הנ"ל:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו וכו'. עפ"י שהקשה דהא בלא טעם מצוה לקיים דברי המת אינן מחוייבים לשחררו ואינו מוציא מעבדות כלל עי"ש. ובאמת זהו דעת הרשב"א אבל בשם התוס' כתב שם דס"ל דתיכף יצא העבד מעבדותו כשאמר שחררו כמו באמר אל ישתעבדו בו:

תוס' ד"ה צריך וא"ל תקנה תימא דתיקשו ליה מאידך דר' יוחנן וכו'. ולפמ"ש א"ש דיאוש בשבאי גרע מהפקר דהשבאי קני ליה ומדינא משועבד הוא להאדון כמש"ל בתוס' ד"ה אותו העבד עי"ש וממון גמור יש להאדון על העבד ולכך מועיל שיחרור של האדון:

דף מא.

גמ' בהיזק שאינו ניכר ומ"ס לא שמי' היזק וכו'. ולכאורה קשה לי דבשלמא לעיל דפליגי בהיזק שיעבודו א"ש דעל העבד ליכא חיוב כלל כיון דהשיחרור של הראשון הפקיע השעבוד ממנו ומש"ה סבר רשב"ג דאין העבד כותב אבל לעולא דאף אי היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק מ"מ חייב העבד לשלם מה ששוה יותר על דמי חובו של שני מטעם שכתב רש"י בד"ה היזק שאינו ניכר והיינו דמי הנאתו מן השיחרור א"כ קשה אפילו למ"ד דבהיזק שאינו ניכר שמי' היזק וחייב המשחרר לשלם להראשון דמי הזיקו מ"מ במה יופטר העבד מלשלם דמי הנאתו בשלמא כשאין לעבד לשלם מחויב השני לשלם מה שהזיקו אבל כשיש לו לעבד למה יופטר מלשלם דמי הנאתו דהיינו מה ששוה יותר על חובו דהא אין להמשחרר השני כח לשחרר רק בכדי דמיו שיש לו על העבד והמותר על חובו שזיכו חכמים אותו שצווי לשחררו מה"ת לא יתחייב לשלם דמיו תוס' ד"ה לישא שפחה ועוד דבדידה ליכא עשה דלא מיפקדה וכו'. לכאורה קשה דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה כופין את רבו דבלא פשע אמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך כמבואר בפסחים דקא עברי הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים זה מצות פסח ואם כן הכי נמי נתיר לאשה לעבור על לאו בכדי שיקיים זה פריה ורביה ויש לומר דכמו שחלקו התוס' בפסחים דף נ"ט בד"ה אתי עשה דפסח דלענין דחיית עשה הקל לא בעינן בעידנא אבל נגד לדחות לא תעשה החמור בעינן בעידנא עי"ש ה"נ דעת התוס' לחלק בכאן דדוקא לענין עשה דהשלמה כיון דעשה קל לכך דוחין אותו אפי' אצל אחר בכדי שיקיים השני עשה החמור אבל לדחות אצל האחד לא תעשה דחמור בכדי שיקיים השני מ"ע זה לא אמרינן:

דף מא:

תוס' ד"ה לא תוהו בראה וכן בפרק בתרא למגילה מייתי לה גבי מוכר ס"ת וכו'. ולכאורה אין זה ראי' דהש"ס הוצרך לזה הטעם דנ"מ לענין אם כבר יש לו בנים וקיים מצות פו"ר דמ"מ יכול למכור משום קרא דלא תוהו בראה ונראה דעיקר הוכחת תוספ' הוא דמצוה דלשבת הוא חשובה יותר מכל מ"ע דהא משום כל מצות אין מוכרין ס"ת רק משום ת"ת ומשום מצוה דלשבת משא"כ מצות פרו ורבו ודאי דלא עדיף משאר מ"ע והא דמצוה דלשבת עדיף נראה דהוא משום תיקון עולם:

דף מב.

תוס' ד"ה בעבד של שני שותפין וא"ת והא לר"א וכו' וכוונת קושיתם כיון דיליף מכירה מיציאת שן ועין מכ"ש דיש ללמוד שאר ענייני שחרור מיציאה דשן ועין וקתני התם לר"א חציו עבד ולזה הקשו דלר"א האיך משכחת לה חצי עבד ואין להקשות על דבריהם דהא לבסוף מסקי התוס' דבשטר יכול לשחרר דגמר לה לה מאשה א"כ משכחת לה חצי עבד כששיחרר בשטר דזה אינו דהתוס' לא כתבו כן רק במפקיר דליכא ממון כלל להאדון ולא נשאר רק איסור יליף מאשה אבל בעבד של שני שותפים שיש לו ג"כ ממון בהעבד ואינו יכול להקנות אפילו במכירה לאחר לר"א ה"נ אין יכול לשחרר להקנות הממון שיש לו בו להעבד דמה אשה איסורא ולא ממונא כדאמרינן בדף ל"ט ומה שהשיב שם דמה אשה בין גדולה לא שייך הכא וגם בזה אבא שאול פליג שם:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופי'. עיין מהרש"א מה שתי' על קושית מהרש"ל די"ל דמתניתין דהכא לא אתי' כר"א וכו' עי"ש. והוא תמוה. דמ"מ הי' להם להקשות מהא דהחובל שהביאו לעיל דקתני אליבא דר"א חציו עבד וחציו ב"ח שכתבו לעיל דהיינו למשנה אחרונה שכופין וע"כ מועיל שטר שיחרור להתירו בבת חורין דאלת"ה אמאי כופין אלא ודאי דהעיקר כתירוצו של מהרש"ל דשאני התם דחכמים הפקירוה מחמת שכופין אותו ליתן שטר שיחרור הן אמרו והן אמרו שמועיל שטר:

רש"י ד"ה הא דאמר כולו דילמא חד פלגא כתב לתרווייהו וכו'. הא דלא פי' רש"י כפשוטו כיון דלא כתב לכל אחד רק החצי יכול לומר לכל אחד שגוף העבד שייר במתנתו וממיל' אין לו קני' דיד עבד כיד רבו כיון שהוא לא נזכר בשיחרורו וכמו שפי' רש"י לעיל דף ח' גבי חוץ מא' מריבוא שבהן וכמו שפי' הרשב"א נראה דדעת רש"י דדוקא כשמשייר החצי לעצמו יכול לומר על איזה דבר שירצה דזה שייר לעצמו דהא גבי מכר חצי שדה משמנין ביניהן תנן אבל כשלא שייר לעצמו כלום ונתן שני החצאים לשני אנשים בבת אחת ודאי שנתן מכל דבר ודבר חצי לזה וחצי לזה דבין שני מקבלים הכל שוה לכל או"א וכל אחד נשתחרר חצי:

תוס' ד"ה מאי אריא חצי דפשיטא דבשטר א' אין חילוק וכו' אין להקשות דסיפא איצטריך דמרישא הו"א דמיירי חצי חצי ומש"ה לא קני משום די"ל דחד פלגא כתב אבל באומר כולו קנה אפי' בשטר א' תנא סיפא לאגלויי רישא דמיירי כולו ואפ"ה לא קנה בשטר א' מטעם דכתיב לה ולא לה ולחברתה דזה אינו דהשתא בשנוייא דואיבעי' אימא קיימינן דלא ניחא ליה כתירץ הראשון והיה סובר המקשן דהטעם דלא ניחא ליה בתירץ קמא משום דאין סברא כלל לומר דחד פלגא כתב רק הטעם דלא קני בחצי חצי הוא כיון שהוא בשטר א' וכתיב לה ולא לה ולחברתה א"כ תקשה שפיר אפילו כולו נמי דבטעם דלה ולא לה ולחברתה אין לחלק בין אמר חצי לאמר כולו כמ"ש התוס' ומשני הש"ס דהא דלא ניחא לשנוייא דואב"א שנוייא קמא הוא מטעם דלא ניחא ליה לומר דסיפא לפרושי דרישא או לאגלויי ארישא משא"כ לתירץ זה יש לומר דתרי גוונא נקט בברייתא דברישא מיירי בכולו ובשטר א' ובסיפא מיירי בחצי חצי בשני שטרות:

תוס' ד"ה יום של רבו דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו וכו'. ואף שכתבו לקמן בד"ה חבלי בי' אחריני דכיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו דמ"ל קטלא כולי' עי"ש מ"מ הכא דמיירי במכה שסופו לחזור ואליבא דרבא מיירי בהכהו אדם ושבת שבכל יום הוא דמשלם דהיינו שכר ביטול מלאכה וכיון דמעשה ידיו שלו שבת ג"כ שלו:

דף מב:

תוס' ד"ה ושור אינו משלם דמשום שבת לא פיחתו דמיו כל כך וכו'. נראה לפרש דבריהם דבשלמא באדם כיון דבן חורין באמת אין לו דמים כלל למכור רק שגזירת הכתוב הוא לשלם נזק ושישומו אותו כעבד כאלו היה ראוי למכור וכיון דבסופו לחזור אינו משלם נזק לרבא ואין בזה משום גזירת הכתוב שיושם כעבד ממילא ליכא כאן דין נזק דהא לא נפחת מדמיו דהא אין לו דמים ואינו משלם רק שבת דהיינו ביטול מלאכה של כל יום וגזירת הכתוב הוא דשור אינו משלם שבת אבל בשור שיש לו דמים למכור מיד ממילא אפילו במכה שסופו לחזור ישנו בכלל נזק דהא אפחתי' מכספי' מדמי מכירתו כיון שבר מכירה הוא כנ"ל:

תוס' ד"ה מעוכב גט שיחרור. והכא איירי בחצי עבד וכו' והוא תמוה מאוד דהא אפילו עבד שיש לזר חלק בו אסור לאכול בתרומה וכן הקשה הפ"י ואפשר לומר דהא סברת הש"ס בכאן לומר כיון דמחוסר גט שיחרור קנין כספו קרינן ביה וע"כ צ"ל דהוא מטעם כיון שכבר הי' קנין כספו לא נתבטל הקנין כספו כל זמן שמעוכב מחמתו לישא בת חורין וביד הרב עדיין להתירו בבת חורין קנין כספו קרינא ביה. ולפ"ז א"ש דבעבד כהן שיש לזר חלק בעבד דאין ביד כהן להתירו בבת חורין דהא אפי' ישחררנו הכהן עדיין מעוכב מלישא ב"ח עד שישחררנו הזר גם כן לא קרינן בי' קנין כספו של כהן דהא הוא קנין כספו של ישראל כמו של כהן משא"כ בעבד שהי' כולו של כהן והיה נקרא קנין כסף של כהן לבד וגם אף ששיחרר כבר החצי עדיין מעוכב מחמתו לבד מלישא ב"ח והוא לבד יכול להתירו לא נתבטל קנין כספו של כהן כזה:

דף מג.

גמ' והא חזי למיקם קמי'. ועיין פ"י שתמה דהא קושי זו הי' יכול להקשות סתם אברייתא ומאי תלי' זה אם יכול למוכרו לקנס או לא והוא תמוה באמת ולפענ"ד נראה ליישב דודאי מעיקרא לא הוי קשה ליה והא חזי למיקם קמי' דהיינו תשמיש קל כמו שפי' רש"י דהא אפשר לאוקמי דמזונותיו של עבד עולין יותר מדמי מלאכתו דשום אדם לא יקנהו דעבדא דנהום כריסא לא שוה ולומר לו עשה עמי ואיני זנך גנאי הוא לו וכמו שפי' הרשב"א בחידושיו עי"ש ואנן בעינן לענין אכילת תרומה בהס"ד שיהי' שוה כסף דהיינו דוקא שיהיה יכול למוכרו ולקבל ממנו פרוטה ומה שהוא שוה לדידי' לא מהני דאלת"ה קשה אפי' אם נאמר דאין יכול למכור לקנס מ"מ הא שוה פרוטה לדידי' גופי' לקנסו אלא ודאי דלפי הס"ד בעינן שוה כסף למכור דוקא ולזה לא היה יכול להקשות והא חזי למיקם קמי' דכיון דמזונותיו שווין יותר ממלאכתו שום אדם לא יקנהו ואינו שוה כסף הוא משא"כ אחר דמשני הש"ס בעבד טריפה מקשה שפיר דהנה ודאי במזיק בן חורין דמשלם נזק והיינו ששמין אותו כעבד ודאי אם הוא אדם חלש שמזונותיו עולין יותר מדמי מלאכתו דמ"מ צריך לשלם לו נזקו דהא עכ"פ אפסדי' מדמי מלאכתו הדבר מועט שהי' יכול להשיג בדמי מלאכתו דהא המזיק אינו נותן לו מזונות וא"כ אפסדי' ושמין אותו כעבד כאלו הי' לו מזונות ממקום אחר דאז היה נמכר אף אם לא היה מלאכתו רק דבר מועט דהא גם עכשיו המזיק אינו נותן לו מזונות והוא ניזון ממקום אחר וזה לא ניתן לכתוב מעוצם פשיטתו דודאי המזיק משלם דמי שווי מלאכתו אפילו הוא עולה מעט דמעט והנה זה פשוט דאי יכול למכור עבדו לקנס דלא הוי דשלב"ל יכול ג"כ למכור עבדו לניזקיו ואי א"י למכור לקנס א"י גם כן למוכרו לנזקי' והא בהא תלי' ולפ"ז בס"ד דהי' סבור דא"י למכור עבדו לקנס וא"כ א"י למוכרו לנזקין לא קשה כלל דהא חזי למיקם קמי' כיון דבעינן לענין אכילת תרומה שיהיה שוה כסף להרב דהיינו דוקא למוכרו ולקבל דמים בעדו וכיון דמזונותיו עולין יותר מדמי מלאכתו ושום אדם לא יתן ממון בעדו לא הוי שוה כסף אבל עכשיו שרצה לומר דמכרו לקנס מכור וממילא דמכרו לנזקיו ג"כ מכור וקיי"ל דבמזיק עבד כנעני של חבירו דנזקו ושבתו לרבו והעבד ניזון מן הצדקה כמבואר לעיל דף י"ג ע"ב עי"ש וממיל' דהרב יכול למכור העבד לאחר רק לנזקיו דהיינו מה שיתחייב האחר לשלם בעד נזקיו שיזיק שורו לעבדו ישלם להלוקח ואף דהשור אינו משלם שבת רק נזק כמבואר לעיל מ"מ הא אף שדמי מלאכתו פחותין ממזונותיו מחויב לשלם דמי נזקו כמש"ל וא"כ יכול למוכרו לנזקין ולפ"ז מקשה שפיר דנהי דמיירי בעבד טריפה שאין לו קנס מ"מ הא חזי למיקם קמי' ואי' לי' נזקין דאפילו אם דמי מלאכתו הוא מעט דמעט חייב לשלם דמי נזקו לרב כיון שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך וא"כ הרב יכול למכור זכות זה לאחר שאותן התשלומין שיתחייב לשלם להרב ישלם להאחר ולזה ודאי דהי' האחר קנהו כיון שבקנין כזה א"צ ליתן מזונות דמה הפרש יש בין קונה עבד לקנס או קונה לנזקיו וא"כ הרי הוא שוה כסף להרב דהיינו לקבל פרוטה בעד מכירתו לנזקיו ומשני במנוול ומוכה שחין דלא אפחתי' מכספא כלל כיון דאינו חזי אף לתשמיש קל ולפ"ז יש מקום עיון על הרמב"ם שפסק דאפי' בלא אפחתי' מכספא משלם נזק עי"ש. והפני יהושע תירץ דבנוול ומוכה שחין לא הוי קנין כספו כלל כיון דאף אצלו אינו שוה עי"ש שהאריך והוא תמוה דא"כ תפשוט דמפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה דהא אינו קנין כספו כלל:

דף מג:

תוס' ד"ה ואין אני קורא בה וא"ת וכו' כולם תמהו עצמם בדברי תוס' אלו ולפענ"ד נראה לפרש בפשיטות דבשלמא שם אי לא גזרו רבנן בעשה בו מאמר לאסור זו משום אשת שני מתים א"כ לפעמים יהיה לבעל המאמר עוד אשה וממילא יתייבמו שתיהן כיון דמדאוריית' משני בתים הן באין והעולם יסברו שמאמר יש לו תפיסה מדאוריית' ושתי נשים הבאות מבית א' הן ויאמרו ששתי נשים הבאות מבית א' מתייבמות מש"ה הוצרכו לאוסרה ליבום אבל הכא אפי' אם לא יאסרו רבנן אשת שני מתים לא יבואו לטעות כשיהיה לשמעון שתי נשים לומר שיתייבמו שתיהן דבין לפי הס"ד דמקודשת לכל א' החצי ובין אם נאמר דספק הוא ודאי לא יטעו העולם לומר שהוא של א' מהן דאין שום סברא שתהיה מקודשת לזה יותר מזה ובודאי אם יהיה לשמעון עוד אשה אחת לא יתייבמו שתיהן דבית א' הוא בונה ולא בית וחצי בית וכן אם יאמרו שספיק' הוא לא יתייבמו מחמת ספק וכיון דבלא"ה יש איסור דאוריי' שיתייבמו שתיהן אין מן הצורך לעשות שוב גזירה דרבנן:

תוס' ד"ה גמרו קידושי ראשון והא דאמר בפ"ק דקדושין וכו' ואף דשם משמע דבהמה ליכא רק קדושת דמים כדאמר התם ש"מ יש דיחוי בדמים עי"ש ברש"י משא"כ אשה דהוא קדושת הגוף וגם משמע שם קצת מרש"י דא"צ שתרעה רק שמוכרין אותה מיד בלא מום והתוספ' כתבו כאן בתירוצם שתרעה. ונראה דדעת התוס' הוא משום דאמרינן בתמורה דף י"ט גבי' המקדיש נקיבה לאשם שתרעה וקאמר התם הטעם משום מגו דנחתא עלי' קדושת דמים אחתא נמי עליה קדושת הגוף וסברי התוס' דה"ה בהקדיש חציה ואף שיש לחלק דנקיבה ראוי' עכ"פ לקדושת הגוף לשלמים משא"כ הקדיש חציה שאינה שלו החצי' השני אינה ראוי' לשום קרבן סברי התוס' דאין לחלק:

דף מד:

תוס' ד"ה שנתקווצה. אע"פ דפטר התם בארעא דחברי' הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שא"צ לגופה ומשמע מדבריהם שא"א לאוקמי כאן הכי דכיון דבשביעית לא מיפטר ממילא אי הוי מחוברי' לא א"ש מה דקתני תזרע למוצאי שביעית דכיון דהוא דאוריי' ראוי לקונסו וזה תימא דהא כיון דעביד בארעא דחברי' ובודאי מיירי בלא ידיעת ורצון חברי' דאי בידיעת ורצון חברי' ודאי דחייב דהא ניחא לי' דהוי כפועל בשדה חבירו ועיי' בשבת שם ובתוס' ד"ה ל"צ דעביד דמיירי דוקא באינו אוהבו וכיון דמיירי בלא ידיעת ורצון חבריה מה"ת נקנסי' לחברי' במה שעשה חברי' עבירה בארעי' בלא רצונו והא אפילו לבנו לא קנסו מכ"ש לאחר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בע"כ ואפי' אם לקחו אח"כ ממנו נראה דאין לאוסרו כיון דבשעה שעשה עבירה לא נאסרה השדה מלזורעה אף שלקחו אח"כ הוי כאחר. ולכן נראה דכוונת דברי התוס' בהתחלת הקושי' שכתבו דבמחוברין הן אסורין מדאורייתא אין כוונתם שכיון שעשה איסור דאוריי' לא תזרע כלל דזה ודאי אין סברא כלל דבשלמא בנטייבה ראוי שלא תזרע בכל השנה שאחרי' שהרי במה שהשביח הזבל עליה בשביעית והניח הזבל על השדה כל השנה של שביעית ואי לא זיבלה בשביעית הי' נתקלקלה השדה ואין אנו יודעין בכמה נשבח השדה ראוי לקונסו שלא לזרוע בשנה שאחרי' אבל בנתקווצה בשביעית דרך משל יום או יומים אין כאן שבח רק דאם לא נתקווצה בשביעית הי' צריך להשהות בשנה שאחריה אותן השני ימים לקווצה קודם שיזרע ואינו מרויח במה שנתקווצה בשביעית רק אותן השני ימים ולא הי' ראוי לקונסו רק להמתין בכדי שיעשה שלא ליהנות במלאכת איסור כמו בשוחט בשבת או מבשל בשבת ועיין בי"ד סי' צ"ט בש"ך ס"ק י"ב דאין קונסין אותו רק שלא יהנה ממעשיו הרעים כשאינו מרויח בהאיסור שעשה עי"ש. ולפ"ז ע"כ לא הי' קושי' התוס' רק אהא דקתני תזרע למוצאי שביעית דמשמע מיד דהא עכ"פ מחויב להמתין בכדי שיעשו ולפ"ז כתבו התוס' שפיר דנוקי בארעא דחברי' והרי לא איתעביד אסורא כלל כמבואר בשבת שם ולא שייך לומר בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת איסור דהא לא נעשה איסור וע"ז מתרצין דבשביעית אסור מלאכה שאצ"ל וכיון דעבד איסור ממילא אסור לחברי' לזרוע עד עד שימתין בכדי שיעשו בכדי שלא יהנה ממלאכת שביעית דכאן לא שייך לומר דלחברי' לא קנסו דאין כאן קנס רק שלא ירויח דומי' דהמבשל בשבת שאסור אפילו לאחרים בכדי שיעשו כנ"ל בפי' דברי התוס':

תוס' ד"ה לחוצה לארץ וא"ת ה"ד דאי דאזיל מנפשי' וכו' ועיין מהרש"א דלוקי באזיל אחר רבו אדעתא לחזור וכו' עי"ש. ותמוהין לי דבריו דהא ודאי אי אזיל העבד אחר רבו אדעתא דלחזור ורוצה האדון לישאר שם בח"ל ודאי דאין יכול לכפו' להעבד שישאר ג"כ בח"ל דהוא בכלל אין הכל מוציאין כיון שהלך מקודם רק אדעתא דלחזור הרי הוא כאלו הוא עדיין בא"י וכיון שהאדון בעצמו א"י לכוף להעבד לישאר שם ממילא כשמוכרו גם הלוקח ממנו א"י לכוף להעבד שישאר שם בח"ל דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו והדרא קושית התוס' לדוכתא דממ"נ אם העבד רוצה שישאר שם איהו דאפסיד אנפשי' ואם העבד אינו רוצה למה לן למיקנסי' הא א"י לכופו שישאר שם דאין הכל מוציאין ונצטרך לתרץ ג"כ כתירץ התוס' דקנסינן לי' כשמוכרו פן ישתדלנו בדברים שישאר שם בח"ל וא"כ אין מקום לקושית מהרש"א:

דף מו.

תוס' ד"ה אם אמר לה הכי. ורש"י פי' וכו' דאי כפלי' לתנאי' אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא ולכאורה הוא תימה גדולה לפי מה שמשמע בדברי רש"י בדף מ"ו ע"ב בד"ה בדלא כפלי' לתנאה עי"ש שמשמע דמיירי הכא בכפליה לתנאה ולפ"ז יקשה קושי' התוס' ולפענ"ד יש ליישב קושית התוס' דבלא"ה קשה לרש"י שפי' דמיירי בתנאי כפול ממש והקילקול הוא מן הדין א"כ מה זה שאמרה הבריי' שיכול לקלקל ולומר אלו ידעתי שכן הוא וכן רש"י כתב אלו ידעתי שחכם יכול להתיר וכו' עייש ממ"נ במה מיירי אי אחר שהתירו חכם א"כ אפי' ידע שחכם יכול להתיר הא כיון שהתנה ע"מ שיש עליך נדרים וחכם עקר הנדר מעיקרו והרי לא נתקיים התנאי דהא לא היה עליה נדרים דהא עקרו החכם למפרע כמבואר בכתובות דף ע"ו גבי קידושין כה"ג וא"כ ה"נ הגט בטל ואי לא התירו החכם עדיין מה"ת יהיה יכול לקלקלה מן הדין במה שאמר אלו הייתי יודע כיון שנתקיים התנאי הא דברים שבלב אינן דברים לכן נראה לפרש בכוונת רש"י דהנה בכתובות דף ע"ד מוכיח מר"מ דס"ל אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולכאורה קשה דאפילו אי ס"ל דאין אדם רוצה מ"מ איכא קלקולא דשמא תתיר לעצמה הנדר והוא התנה תנאי כפול שבאם אין עליה נדר שלא תהי' מגורשת ולכן נראה דהכא מיירי שהבעל ראה שהיא פורשת עצמה מדבר א' כגון מבשר או מיין ותלה הדבר שהוא מחמת נדר וגירשה בע"מ אם יש עליך נדרים והרי יש לספק בלשונו אם קפידתו ותנאו היה אם יש עליו עכשיו נדר שאף אם יתירו החכם מ"מ שנאו כי מקפיד הוא על עשותה הנדר ואינו חפץ באשה נדרנית דהיינו באשה הקופצת לידור וממילא לא מהני היתר חכם דהא מ"מ אשה נדרנית היא או שקפידתו הוא רק על שיש עלי' האיסור של הנדר כי אינו חפץ באשה האסורה בבשר ויין וממיל' היתר החכם מבטל הגירושין כיון שהותר הנדר למפרע ולא היתה אסורה כלל בבשר ויין בשעת גירושין ותליא שפיר באי אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ומזה אנו יודעין מה הי' קפידא דידי'. ולפ"ז א"ש לשון הברייתא שיכול לקלקלה ולומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשך כלל בשביל עשותך הנדר והייתי מפרש בהתנאי באם שיהיה עליה איסור נדר וממיל' כשיתירו החכם הגט בטל למפרע ואיכא קילקולא משא"כ באין צריך חקירת חכם וזה ידוע לו שהבעל יכול להפר וע"כ שנאתו וקפידתו הוא על שהיא אשה הקופצת לידור וממיל' א"י לקלקלה ולפ"ז גם קושית התוס' לא קשה דכשאומרין לו שלא יחזיר והוא מגרשה ממיל' מוכח שקפידתו הוא על שהיא אשה הקופצת לידור וממילא ליכא קילקול:

תוס' ד"ה שלא יהי' בנות ישראל וכו' דאי ברבים אסור היה לו למיסר לא ידעו אטו מפני דידעו וכו'. ע"כ צ"ל דהתוס' אזלי בשיטת התי' לעיל ד' ל"ה בתוס' ד"ה אבל ניסת שאפי' הבעל אינו יכול להפר נדר שהודר ברבים דלהך תירוצא שכתבו לעיל דהבעל יכול להפר נדר שהודר רק החכם א"י להתיר א"כ קשה דעדיין ליכא הוכחה דס"ל לר' אליעזר דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה דאפשר לומר דס"ל דא"ל הפרה ומ"מ שייך שפיר לומר דאסרו צריך מפני שא"צ דבא"צ ודאי שייך קילקולא אפילו בידעו בו רבים דהא הפרת הבעל מהני אפילו בנדר שידעו בו רבים אלא ע"כ דקאי בשיטה זו דאף הבעל אין יכול להפר ולהתירן דהבעל יכול להפר צ"ל תירץ הראשון שתירצו התוספ' בכאן היינו דהך סוגיא אתיא כלישנא קמא ואין להקשות דמ"מ מנין לנו לומר דר"א ס"ל דברבים יש לו הפרה דילמא ס"ל דאין לו הפרה והא דאסו' בידעו בו רבים דהוא משום דגזר אטו לא ידעו דאסור משום קילקולא. דיש לומר דמ"מ תיקשי בצריך חקירת חכם ובידעו בו רבים מאי טעמא אסור הא הוי גזירה לגזירה דהא ידעו וצריך אינו אסור רק משום גזירה דלא ידעו ולא ידעו וצריך ג"כ אינו אסור רק משום גזירה דלא צריך וא"כ בידעו וצריך הוי גזירה לגזירה אלא ודאי דס"ל דאפי' בידעו בו רבים יש לו הפרה ואין כאן רק חדא גזירה:

דף מז.

תוס' ד"ה לוקח ומביא וכו' כל אדם הלוקח ממנו מביא ביכורים ל"ש מוכר ול"ש אחר וכו'. והפ"י הקשה דהא לוקח פירות תלושין אינו מביא כלל ביכורים וכו' עי"ש. ולא ידענא מאי קשיא לי דהא ודאי מדינא אפי' המוכר עצמו לוקח פטור רק משום שעשו תקנה כדי שיראו שבקדושתה עומדת ויחזרו עליה לפדותה מש"ה אפילו אחר הלוקח חייב:

תוס' ד"ה מ"ס דיגונך ומ"מ דריש נמי דגנך וכו'. ולכאורה קשה לר"ת דס"ל בב"מ דף פ"ח דאפי' ישראל שלקח תבואה מחבירו אחר מירוח דפטור ממעשר משום דכתיב תבואת זרעך א"כ קשה למה לי קרא דדיגונך פטור מירוח נכרי והיינו באם ישראל לקחו ממנו אחר מירוח הא אפי' לקחו מישראל חבירו אחר מירוח פטור דז"א דר"ת אינו פוטר בלוקח אחר מירוח רק כשמירחו על מנת למוכרו דאז פטור המוכר והלוקח אבל כשמירחו המוכר לאכלו ודאי דאף ר"ת מודה דנתחייב ביד המוכר דאלת"ה לא משכחת לה דמאי וטבל בלוקח פת משא"כ בעכו"ם אפי' מירחו העכו"ם לאכול פטור הלוקח ממנו:

גמ' אדעתא דנכרי מי מיפקרי וכו'. לכאורה משמע מכאן דאין הלקט נפטר ממעשר עד דאתי ליד העני א"כ קשה דאטו אם ילקטנו העשיר בגזל ג"כ לא יופטר ממעשר דאדעתא העשיר לא הפקירו ואפשר דאמרינן דמסתמא הפקירו לכל ישראל דאפי' עשיר יכול להפקיר נכסיו ולזכות בהלקט:

סליק פרק השולח

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה