תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ג - כל הגט
במשנה קול סופרים מקרין לכאורה תמוה להך דיעה דס"ל דבעינן שליחות בכתיבה דוכתב דקרא אבעל קאי אם כן למה נקט במשנה הטעם הפסול משום שנכתב שלא לשמה היה לו למינקט טעם הפסול משום שלא נכתב בשליחות הבעל וכן קשה לעיל בפ"ק דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ופי' התוס' שם דבכל הל' גיטין בקיאין רק לה לשמה לא דרשי והחששות פירשו רש"י ותוס' שם דחששו משום סופר שכתב להתלמד או משום שנכתב לשם אחר ששמו כשמו וא"כ בלאו שלא לשמו ג"כ פסול דהא נכתב שלא בשליחות הבעל ובשאר הלכות גיטין בקיאין הן וא"א לאשכוחי כלל שיהי' בה פסול שלא לשמה ע"פ פירש"י ותוס' ריש גיטין שלא יהיה בה ג"כ פסול משום שנכתב שלא בשליחות הבעל. ונראה ליישב דמשכחת גוונא שיפסול משום שלא לשמה אף שנכתב בשליחות הבעל כגון שהבעל עשה שליח לסופר לגרש אשתו שיכתוב ויתן והרי נעשה הסופר כהבעל עצמו ובודאי אם הבעל עצמו כתב גט שלא לשמה ואח"כ נמלך לגרש אשתו בזה ודאי דהי' כשר אלו הי' שלא לשמה כשר בגט כיון שהבעל כתבו א"כ ה"נ אם כתב מי שהוא נעשה שליח לגרש אשת חבירו שנעשה ממש כהבעל עצמו ודאי דאפי' כתב גט שלא לשמה ואח"כ גירש בו ג"כ כשר אי אמרי' דא"צ לשמה בגט דכשכתבו כבר נעשה בעל ודינו כבעל עצמו ולכך נקט המשנה הטעם דשלא לשמה משום האי גוונא וכן בריש גיטין אף שבקיאין בהא דבעינן שליחות הבעל מ"מ יש לחוש שמא איתרמי כה"ג דאין בו פסול רק משום שלא לשמה ויבואו להכשירו. ולפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו הרשב"א והר"ן מהא דהכותב טופסי גיטין דמוכח בריש זבחים דאי לאו משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא והוי שלא לשמה היה כשר אף שנכתב שלא בשליחות. ולפ"ז א"ש דבהא דהכותב טופסי גיטין נכלל ג"כ אפי' אחר שנעשה שליח הבעל אם כותב לעצמו טופס הגט שלא לגרש בגט זה רק שיכתוב מתוך הטופס הזה גט אחר כשר צריך להניח שם האיש והאשה מטעם דילמא יוכשר טופס גט זה בעיניו ויגרש בו וגט זה לאו לגירושין נכתב ואלו לא היה בו פסול דשלא לשמה היה כשר דהא שליח הבעל שהוא כהבעל עצמו כתבו רק שפסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא והוי שלא לשמה דודאי אפי' אחר שצוה הבעל לכתוב כ"ז שלא כתב בפירוש לשמה לגרשה בגט זה הוי שלא לשמה כמבואר בב"ש סי' קל"א וע"כ דהוא מטעם זה דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וכ"ז שאינו כותב בפירוש לשמה לא הוי לשמה וא"ש מה שדייק הש"ס בזבחים דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ולא קשה שוב קושי' הרשב"א ואף שנראה דאחר שצוה הבעל אמרינן דסתם אשה לגירושין קיימא ואינו פסול מדאורייתא מ"מ מדרבנן הוא פסול ולכך הצריכו להניח תיכף משום גזירה שמא יגרש בגט זה שהוא פסול דרבנן אמנם מדאורייתא ודאי דאחר שצוה הבעל סתמא לשמה קאי וכדמוכח מדברי רש"י ותוס' ריש גיטין דתפסו החשש דלהתלמד ונכתב לשם אחר ששמו כשמו ולא נקטו בפשיטות שלא כתב בפירוש לשמה אך הא יש לדחות די"ל משום דרוב סופרים בקיאין וכן לר"מ י"ל כן בעדות שרובן גמורים אך מ"מ נראה סברא דאחר שצוה הבעל סתמ' לשמה קאי וכ"כ הפ"י ריש גיטין ובקונטרס אחרון שם רק שכתב שם דמדברי התוס' בע"ז דף כ"ז משמע דהוי דאוריי' ולפענ"ד אין הוכחה ברורה משם שהתוס' לא כתבו רק לשון צריך ואפשר דאינו פסול רק מדרבנן דכיון שקודם שצוה הבעל הגט בטל בסתם מדאוריי' והבנים ממזרים מש"ה אפי' אחר שצוה הבעל פסול בסתם מדרבנן ושפיר הוכיח בש"ס מהכותב טופסי גיטין דסתם קודם שצוה הבעל הוי דאוריי' ושפיר פסול מדרבנן בסתם אחר שצוה משום סתם כשנכתב קודם שצוה הבעל דאלת"ה במה יש לגזור וכן בש"ע סי' קל"א משמע דאינו רק מדרבנן ואין הגט בטל כשלא אמר הסופר בפירוש לשמה. ועוד דאי בעינן מדאוריי' שיאמר הסופר בפירוש שכותב לשמה א"כ אמאי לא תיקנו שהשליח צריך שישמע דוקא מהסופר שכותב בפירוש לשמה ובש"ס אמרו בהיפך דאפי' סופר בבית והוא בעלי' כשר וכן הכשירו שליח המדבר ואינו שומע והרי אינו שומע אם הסופר אומר שכותב לשמה וכן הכשירו הסופר כשהוא חרש ששומע ואינו מדבר:
דף כד:
רש"י ד"ה הא אמרינן והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו וכו' והוא תמוה לכל מעיין כמו שתמהו המפורשים דתיכף בסמוך בד"ה בע"מ כתב רש"י דהחשש הוא שמא מסרו לאשת חבירו. ונלפענ"ד ליישב דרש"י כתב זה ליישב קושי' התוס' בד"ה בע"מ ור"א שהקשו אהא דפריך בב"ב ד' קס"ז וליחוש לשני יב"ש דילמא ממטי לי' גיטא לאיתתא דהאיך ומאי קושיא הא אמרינן הכא דע"כ צריך ע"מ להעיד שזו אשתו וכו' עי"ש. ולזה כתב רש"י ליישב זה דהמקשה לא הי' קשה לי' כלל חשש דילמא מסר זה לאשת חבירו ויאמר שזו אשתו דהוא רק חשש דרבנן תדע דהא בכל אלו הכרות אפי' קטן נאמן ומה"ת לא יהי' נאמן הבעל לומר בפני ע"מ שזו אשתו וכן ביבמות דף ק"ו כתבו התוס' דהכרה דרבנן אלמא דאף דאורייתא הבעל נאמן ולא חיישינן לי' מדאורייתא שרוצה לגרש אשת חבירו ועי"ש ברשב"א שדימה אותו להא דקידושין בקדשתי את בתי דנאמן ליתן גט עי"ש וכאן בדאורייתא קא מהדר דומיא דקטנה דלא מצי מגרש מדאורייתא דהא לא נכתב לשמה ולא חש המקשה רק להשליכו לאיבוד וזה באמת חשש דאוריית' הוא ואפי' למאן דלא חש לנפילה קאמר ביבמות הטעם אי לנפילה מיזהר זהיר בי' משא"כ הכא בגט דיש לחוש שהשליכו לאיבוד וחשש דאורייתא הוא ושפיר דייק הש"ס קטנה הוא דלא מצי מגרשה מדאו' משום דלא נכתב לשמה הא גדולה מצי מגרש ואמאי הא איכא חשש דהשליכו לאיבוד וא"כ אפי' גדולה לא מצי מגרש מדאורייתא וע"ז משני דגדולה מצי מגרש בע"מ וכיון דקושית המקשה לא היה רק מחשש נפילה ממילא א"צ הע"מ לידע ולהעיד רק שאשה זו נתגרשה בתו' גירושין ותו ליכא חשש נפילה ולפ"ז מקשה הש"ס בב"ב שפיר דמ"מ ניחוש מדרבנן עכ"פ דילמא ממטי לי' לאיתתא דהאיך ואמאי נכשיר לכתוב לכתחלה ולא ניחוש עכ"פ מדרבנן שלא לבוא הדבר לידי תקלה ומשני דאין מגרשין אלא זה בפני זה וממילא כשע"מ מעידין ששניהם בשעת גירושין הוי ממש כמעידין שזו אשתו דהא במעמד השני גירשה ולזה כתב רש"י ג"כ הכא בתי' הש"ס כשמשני הכא בע"מ ור"א הוא אבל בע"ח לא משום דשמא מסרו וכו' וכיון רש"י להמסקנא דב"ב שם דעכ"פ מדרבנן חיישי' לשמא מסרו אבל כשיש ע"מ ואחר שתיקנו דאין מגרשין אלא זבפ"ז ממילא מעידין ממש שזו אשתו:
בתוס' ד"ה ור"א וא"ת דתנן בפ' גט פשוט כותבין גט לאיש וכו'. ונלפענ"ד ליישב דהתוס' בכתובות דף כ"ד בד"ה אמנה שבשטר הקשו כיון דלאו אכולה מילתא קא מסהדי א"כ עדים חותמין אעפ"י שא"י אם כהן הוא וקשה הא דפ' ג"פ דאם היו שני יב"ש יכתבו כהן ותירצו דהיכא דהוחזקו שני יב"ש ודאי אכולה מילתא קא מסהדי עכ"ל. ואגב שהבאתי דבריהם אפרשם דלכאורה הן תמוהין במ"ש דהיכא דהוחזקו אכולה מילתא קמסהדי דהא כאן בדיבור זה וכן בב"ב קס"ו כתבו דהעדים לא מסקי אדעתייהו לדעת אם יש עוד יב"ש והדר' קושיא לדוכתא. אמנם נראה דדבריהם פשוטין דודאי כשכותבין בשטר סתם יב"ש לא מסקי אדעתייהו אם יש שם שנים דמה להם בכך אם המלוה לא מסיק אדעתי' ומביא עצמו לידי פסידא והעדים אינן נזהרין רק שלא יבוא לאחר פסידא על ידיהם בשקר אבל כשרואין כשכותב בשטר כהן או שאר סימן שאין דרך לכתוב כן בכל השטרות אפי' לכהן לא הי' מדרכן לכתוב כהן בשטרות בזמן המשנה כמבואר בפסקי' מהרי"א הובא בב"י באה"ע סי' קכ"ד עי"ש אז יש להם הוכחה שבודאי יש בעיר שני יב"ש דאל"כ למה כותבין כהן או סי' ובודאי אין חותמין אא"כ חוקרין אם הוחזקו ואם נודע להן שהוחזקו חוקרין אם הסי' אמת ולפ"ז א"ש דבריהם דבכתובות בלא הוחזקו מיירי יש לומר שחקרו ונודע להן שאין בעיר עוד יב"ש ולכך חתמו אף שלא ידעו אם הוא כהן כיון דלאו אכולה מילתא קמסהדי משא"כ בב"ב גבי ב' יב"ש נתוודע להן שהוחזקו כמו שהוא אמת ובודאי יחקרו אחר הסימן שהוא אמת וכאן בדיבור זה דעדים לא מסקי אדעתייהו וכו' א"ש ג"כ כיון שאין כותבין שום סימן בשטר. אמנם לפי מ"ש הרמ"א בח"מ סי' מ"ט סעיף ז' נתיישב קושית התוס' בכתובות באופן אחר דכתב כשנכתב השטר בלשון מדבר בעדו אני פ' כהן וחתמו סהדי דלאו אכולה מילתא קמסהדי וכשנכתב בלשון סהדי איש פלוני כהן לוה הוי סימן]. והנה אף לדברי התוס' דס"ל דכשהוחזקו אכולה מילתא קא מסהדי והיינו דאסורין להן לחתום עד שיכירו אם הסימן אמת ע"כ הוא רק בשטר אבל בגט ודאי דאף התוס' מודים דהסימן נכתוב ע"פ עצמו דהא הרבה פוסקים ס"ל דאפילו שם אביו נכתב על פי עצמו ומבואר בב"י סי' קכ"ט הטעם מדאמר ובלבד שיכיר שם האיש בגט משמע דא"צ להכיר ביותר דהא שם אביו ודאי שצריכין לסי' כי כמה יוסף איכא בשוקא ואפ"ה נכתב ע"פ עצמו ואפילו להפוסקים דצריכין להכיר שם אביו מ"מ הא מתרצי הא דאמר בש"ס ובלבד שיכיר שם האיש דשם אביו הוא בכלל שם האיש דאמר בש"ס כיון דהאיש נקרא ע"ש אביו ולפ"ז הסימן שכותבין בגט כגון כהן או כשמשלשין ודאי דנכתב ע"פ עצמו דזה ודאי מוכח מהא דאמר רב ובלבד שיכיר שם האיש בגט וע"כ צ"ל הטעם דהא דא"צ הכרה לסי' אף דאי היה צריך הכרה גם בהסימן לא היה צריכין לתקן שלא יגרשו אלא זה בפני זה דהטעם הוא דהא הקשו התוס' בדיבור זה דהי' להם לתקן שיכירו שזו אשתו ותירצו דבטורח ימצא ע"מ ואין זו תקנה טובה עי"ש ובודאי יותר טורח להכיר השילוש מלהכיר שזו אשתו ולכך תיקנו ששני יב"ש לא יגרשו אלא זה בפני זה ואז א"צ להכיר לא שזו אשתו ולא השילוש. ולפ"ז לא קשה שוב קושית תוס' דהכא די"ל דהך דב"ב דף קס"ו אתיא אליבא דר"מ והא דהקשה תוס' דהא בעינן מוכח מתוכו לא קשה לפ"ז די"ל דהש"ס היה יודע דבב' יב"ש כותבין כהן או שילוש כמבואר בב"ב דף קע"ב במשנה רק דהש"ס מקשי ארב דאמר ובלבד שיכיר שם האיש דמשמע דא"צ להכיר הסי' כנ"ל ומכ"ש לדעת הרמ"א בח"מ סי' מ"ט ודאי דא"צ להכיר דהא הגט נכתב בלשון מדבר בעדו דאסור לכתוב הגט בלשון סהדי כמבואר בהר"ן וא"כ קשה דילמא ממטי לאיתתא דהאיך וכותב הסימן דהאיך על עצמו ומשני הש"ס דאין מגרשין אלא זה בפני זה ואם יכתוב סי' של אחר על עצמו לא יסבול השני והא דאין מגרשין אלא זב"ז היינו בשעת כתיבה כמבואר במהר"מ שי"ף דלר"מ ל"צ ע"מ כלל וגם מצי קאי הסוגיא דש"ס אליבא דר"א והש"ס הכי מקשי על רב דאמר ובלבד שיכיר שם האיש בגט וקאי אמתניתין דקתני אפי' אין אשתו עמו ומשמע דה"ה אשתו עמו ומגרשה בפניהם דהן הן ע"ח וע"מ וסגי בהכרות שמותיהן לבד ומשמע דאפילו הוחזקו סגי בהכרות שמותיהן לבד דהא סתמא קתני וע"ז מקשה דהאיך אפשר שיהי' סגי בהכרת שמותיהן לבד כדקאמר רב דא"כ אפשר דממטי לאיתתא דהאיך וא"כ האיך יהיה יכולין להעיד אח"כ על אשה זו שנתגרשה וע"כ א"א להעיד להתיר אשה לשוק עד שיעידו שהכירו שזו אשתו כקושית התוס' והאיך קאמר רב דסגי בהכרות שמותיהן וע"ז משני הש"ס דשפיר קאמר רב שא"צ שיכירו רק שמותיהן לבד ומ"מ יכולין להעיד שנתגרשה אשה זו כדינו כיון דמעידין ששניהן הי' עומדין ובודאי לא גירש זה אשת חבירו כיון שהשני עומד בשעת גירושין:
ועוד נראה ליישב קושית התוס' בדרך אחר וגם מה שהקשה הר"ן על הא דמדמי הש"ס לב' יב"ש אין מוציאין שט"ח עליהן דמה דמיון הוא זה דשם יוכל כ"א לומר לא אני הוא משא"כ הכא אפשר דאין חוששין כלל למשקר ויגרש אשת חבירו ואני אוסיף להקשות דהא ודאי ביב"ש מדאורייתא אין מוציאין שט"ח עליהן והא דצריך להכיר שמותיהן הוא רק מדרבנן דהא בשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין ועמ"ש בחי' לאה"ע סי' ק"כ וא"כ מה דמיון הוא. ולכן נראה דהכא בגיטין הוא דמקשה קטנה הוא דלא מצי מגרש אפי' מדאורייתא דלאו לשמה נכתב משא"כ הגדולה וע"כ דמקשה דאפילו הגדולה לא יהיה מצי מגרש מדאוריי' וכמ"ש התו' מטעם דלא הוי מוכח מתוכו והא דמדמה אותו לב' יב"ש דאין מוציאין שט"ח עליהן הוא משום דמשמע לי' להש"ס מלשון דאין מוציאין דאפילו אם העדים מעידין שזה הוא שהעדנו עליו אין לו דין שטר וא"א להוציא כלל שט"ח עליהן כשנכתב השטר בלא שילוש משום דלא הוי מוכח מתוכו. ועוד אפשר לומר דהש"ס מדמי דכיון דאין מוציאין אלמא דאין זה עדות א"כ אין גט זה מעיד מי הוא המגרש ואין זה מוכח מתוכו ואף דאנן ידעינן מי הוא המגרש דהא מדאורייתא אין הבעל חשוד לשקר לגרש אשת חבירו מ"מ אנן בעינן שהגט יעיד מתוכו מי הוא המגרש ואין העדות ניכר מתוך הגט מי הוא דמתוך הגט יכולים לומר איזה אחר גירש כמו שאין יכולים ללמוד מלשון העדות מי הוא הלוה ומשני בע"מ ור"א הוא דלא בעינן מוכח מתוכו וממילא מצי מגרש מדאורייתא הגדולה משא"כ הקטנה לא מצי מגרש אפילו מדאוריי' ולא נחית הכא בגיטין לדקדק כלל לענין חששות דרבנן וכל השקלא וטריא דהכא הוא רק לענין דאוריית' אמנם לא בעינן מדאוריית' שיכירו כי לא חשדינן לי' מדאורייתא ובבבא בתרא פריך שפיר דניהו דלא חיישי' כלל בדיעבד מדאוריי' שהבעל ישקר וגירש אשה שאינה שלו מ"מ לכתחלה היכ' כתבינן ולא חיישי' דילמא ממטי ליה לאיתתא דהאיך ומשני שתיקנו שלא יגרשו אלא זה בפני זה וממילא כשהע"מ באין לפנינו שואלין אותן אם הי' שניהם במעמד וכמו שכתבו התוס'. אמנם הר"ן תי' בענין אחר קושית התוס' דהסוגי' דב"ב הוא אליבא דר"מ ולא בעינן מוכח מתוכו ולכאורה קשה דהא אפי' לר"מ ב' יב"ש אין מוציאין שט"ח עליהן וע"כ יצטרכו הע"מ שיבואו לפנינו והדרא קושית התוס' לדוכתא דמאי מקשה הש"ס וליחוש הא הע"מ יעידו. ונראה דלר"מ לא קשה הא דב' יב"ש אין מוציאין דהא חששא שכתב רש"י דלמא מסר לאשת חבירו חשש דרבנן בעלמא הוא דהא בשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין ולא תיקנו זה רק במקום שאפשר לתקן מש"ה לר"מ כשמגרשה בלא ע"מ בע"כ הגט כשר מדאוריי' ולפעמים יזרוק לה הגט בע"כ בלא ע"מ ואי נימא דאסורה להינשא מדרבנן עד שתביא ע"מ עניה זו מה תעשה שמגורשת מבעלה מדאורייתא ולא תוכל להינשא לאחר מש"ה לא תיקנו זה לר"מ משא"כ לר"א דע"כ צריכין ע"מ להתגרש תיקנו שצריכה ע"מ להביאו לפנינו כיון שתוכל מיד להביא הע"מ לפנינו בעת שגירשה לפני ע"מ כנ"ל בכוונת הר"ן ומה שתירצו בש"ס שני יב"ש אין מגרשין פי' הר"ן שם במשנה דהיינו שאין נותנין אותו לא מהן עד שיגרש בפניהם:
עוד הקשה הר"ן על תי' התוספ' דהכא שתירצו דחיישי' שמא יגרשו והע"מ לא אסקי אדעתייהו שהוחזקו ויעידו שבעלה יב"ש גירשה. והקשה הר"ן דהא אם ירצה לעשות כן יגרשנה בגט הכתוב בכת"י. ולפענ"ד נראה ליישב דהא שכתבו התוס' דהע"מ לא יתנו לב דהוא מטעם שהע"מ יהי' להם הוכחה מהע"ח דהא העדים אין חותמין אלא משום שמא ימותו ע"מ ואי הוחזקו ב' יב"ש וע"כ יצטרכו הע"מ לבוא לפני ב"ד א"כ למה חתמו עצמן העדים ומזה יהיה להן הוכחה דלא הוחזקו משא"כ כשיגרש ע"י כת"י לא יטעו העידי מסירה ויחקרו אם הוחזקו:
ראיתי לכתוב כאן קצת חידושי לב"ב דף קס"ז ע"ב הואיל דשייך קצת להלכות גיטין וקצת לסוגיא זו דהכא תוס' ד"ה וליחוש ותימא לי דהא בפני עדים יתן לה והם יקראו וכו' ובס' גט פשוט הקשה על המהרש"א שפי' בדברי הרשב"ם דהחשש הוא שיכתוב בגט שם האשה אחרת ויקלקל אותה. והקשה דלפ"ז לא מקשי התוס' מידי דמה בכך שיקראו לגיטה מ"מ החשש במקומו עומד דהא גם הע"מ א"צ להכיר שם האשה ויסברו שזה שם אשתו ואפי' אם נאמר שע"מ צריכין להכיר מ"מ קשה לדעת הפוסקים דס"ל דסגי בע"ח לבד וא"כ הרי יכול לגרשה בע"ח שא"צ להכיר עכ"ל. ולפענ"ד לא קשה כלל דמה שהקשה למאן דס"ל דבע"ח לבד כשר דהא יכול לקלקלה בע"ח דזה ודאי לא קשה דהא הבעל לפי מחשבתו רוצה לקלקלה שסובר שתנשא בגט זה ותתקלקל ובגט בע"ח לבד ודאי לא תוכל להינשא בגט זה דהא בהגט יהיה כתוב שם אחר בשלמא בע"מ סובר הבעל שיכול לקלקלה שאולי יעידו על פי טביעת עין שאשה זו נתגרשה ולא יזכירו שמה משא"כ בגט ודאי לא יטעה הבעל לומר שקלקלה בזה כי הלא הב"ד לא יניחוה להינשא בגט שכתב בו שם האשה אחרת ולק"מ אלא אפילו אם נאמר דע"מ א"צ להכיר ג"כ לא קשה דכשע"מ יקראו הגט בפניה ודאי תשמע שמה וגם העדים כיון שהוא בפניהם ודאי ישאלו אותה את שמה:
בא"ד להוציא מהבעל הכתיבה. בספר ג"פ הקשה דא"כ לדידן דקיי"ל הוציאה גט ואין עמה כתובה א"י לגבות במקום שכותבין א"כ מה"ת יצטרך להכיר שמה כיון דבש"ס לא חששו רק משום כתובה אימר דמשום שיתיר אשת חבירו אין חשש כלל. ולפענ"ד לא קשה כלל דאפילו לפי' תוס' מוכח מהמסקנא דאיכא למיחש שרוצה להתירה שלא כדין מהא דמקשה הש"ס וליחוש לב' יב"ש וכו' ופירוש תוס' כד"ה וליחוש לב' יב"ש דהיינו שעדים לא ידקדקו אם יש עוד יב"ש ותביא לב"ד ע"מ ותאמר יודעין אתם שבעלי יב"ש נתן לי הגט והן אומרי' הן ואח"כ לא יחקרו ב"ד וכו' ולפ"ז א"א לומר החשש רק לענין היתר שלא כדין דבשלמא לענין היתר לשוק שפיר נסמוך על הע"מ כשיאמרו שבעלה נתן לה גט דהא אפילו אם אין לה גט כלל כשע"מ יאמרו שבעלה נתן לה גט מתירין אותה להינשא משא"כ אי נאמר דאין חוששין לענין היתר לשוק רק לענין כתובה והיינו דשמא יתן גט זה לאשה מגורשת שכבר גבתה כתובה שתגבה שנית ודאי דליכא למיחש שתגבה מבעלה מחמת עדותן שיעידו שראו שבעלה יב"ש נתן לה גט דמה בכך הא הב"ד יחוש לומר דילמא כבר גבתה ממנו כתובתה בגט שנתן לה וגט זה מסר לה האחר בכדי שתגבה כתובתה שנית דדמי ממש לב' יב"ש שאין מוציאין שט"ח עליהן דהב"ד יאמרו דמה בכך שעדים מעידין שנתגרשה מ"מ שמא כבר גבתה כתובתה בגיטה וגט זה יב"ש השני נתן לה שתגבה כתובתה פעם שנית וע"כ יחקרו הב"ד העדים אם מכירין בט"ע שגט זה הוא דאולי מיב"ש השני הוא וידעו העדים הרמאות שהרי ידעו העדים ע"פ הב"ד שיש עוד יב"ש בכאן אלא ודאי דגם משום היתר לשוק חוששין. ועוד נראה דגם בשביל כתובה יש לחוש אף דבמקום שכותבין אין גובין מ"מ אולי שרפה הכתובה בפני כמה כתי עדים ואז דינה כמקום שאין כותבין כתובה כמבואר באה"ע סי' ק' סעיף ו':
ברשב"ם שם בד"ה שיהי' מכיר שם האיש בגט ויבוא לרמות ולגבות הכתובה. והקשה בספר ג"פ דלמה לא כתב החשש דהיתר לשוק כמ"ש בסוף. ולפענ"ד נראה דלק"מ דבטעם הכרות שמו הוצרך לומר מטעם כתובה דאי מטעם חשש היתר קשה דהא דאמר רב ובלבד שיכיר שם האיש שבגט משמע דלא מהני רק שם האיש והכרות שם האשה לא מהני ואי מחשש היתר לשוק סגי ג"כ בהכרות שם אשתו לבד דהיינו שידעו שם העומדת לפנינו שרה בת יעקב אף שא"י שמו סגי דהא בהס"ד דהשתא סובר דלא חיישינן לב' יב"ש כלל וא"כ ליכ' למיחוש כלל דהא ודאי ליכא שרה בת יעקב, אחרת בעיר כי אם אשה זו העומדת לפנינו ומש"ה הוצרך לפרש דהחשש הוא משום כתובה דאז אף אם יודעין שאשתו היא שרה בת יעקב וליכא אחרת מ"מ יש לחוש דלמא היתה מקודם אשה זו אשת יב"ש ואיש הזה שעומד לפנינו עכשיו שינה שמו לשם בעל שנתגרשה ממנו בכדי לגבות כתובתה שנית בב"ד אחר ותאמר שעכשיו היא נתגרשה ממנו ודברי הג"פ בכל זה הן תמוהין עי"ש היטב:
שם בגמרא ב' יב"ש אין מגרשין. לכאורה תימא דמ"מ קשה בשובר כה"ג דליחוש לב' יב"ש ובשובר לא שייך תירוצא דש"ס. ואמנם לפי מש"ל דעיקר הקושיא הוא לרב דאמר דא"צ להכיר רק שם האיש ומקשה נהי דקתני במתניתין דבב' יב"ש משלשין מ"מ הא א"צ העדים להכיר השילוש ואף שכתבו סימן הא עדים לאו אכולה מילתא קמסהדי ובח"מ סימן מ"ט פסק הרב בהג"ה דדוקא כשכתב בלשון מדבר בעדו כגון אני פלוני כהן לויתי לא מסהדי אכולה מלתא אבל כשכתב בלשון סהדי אכולה מלתא קמסהדי א"ש דבשלמא בגט דאסור לכתוב בלשון סהדי רק בלשון הבעל אני פב"פ מגרש ולזה אף דכתב כהן לא מסהדי עדים על זה ואף שאין מכירין אם הוא כהן חותמין מקשה הש"ס שפיר וניחוש דלמא ממטי ליה לאיתתא דלאו דילי' ויכתוב סי' של חבירי על עצמו משא"כ בשובר, ושטר שנכתב בלשון סהדי וכיון דבב' יב"ש משלשין או כותבין כהן ובלשון סהדי ע"כ העדים מדקדקים וידעו אם זהו כהן וא"א לבוא לידי רמאות:
דף כה.
גמ' ולכי מיית הוי גיטא. ובג"פ סי' קכ"ב הביא בשם הרמב"ן שהקשה האיך מצאנו ידינו בגט שכ"מ לפי מה דנראה מהש"ס דבמהיום אם מתי דהא דלכי מיית הוי גט הוא מטעם ברירה ולדידן דקיי"ל אין ברירה בדאוריית' אינו גט ועי"ש שהביא תי' הרמב"ן והקשה כיון דבגט צריכין לחוש לכל החומרות הדבר קשה דדילמ' הלכתא כר"י דמספקא ליה באומר מהיום אם מתי אימתי חל גיטא ודילמא הלכתא כהרמב"ן דבכה"ג הוי ברירה ולדידן דקיי"ל בדאוריי' אין ברירה לא הוי גיטא ואין זה תימא דע"כ הא דלכי מייתי הוי גיטא הלכתא הוא דהא כ"ע מודים בזה ר"מ ור"י וחכמים דלכי מיית הוי גיטא ופלוגתייהו הוא רק באותן הימים וכ"כ הרמב"ן דהלכת' הוא וע"כ אי הלכתא כהרמב"ן דבזה הוי ברירה ע"כ הלכה כחכמים דמגורשת למפרע דתנאי בעלמ' הוא אך אפי' בתנאי קשה דהא בתוס' מוכיחם דאפילו בתנאי שייך ברירה דמקשה מהא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא עי"ש בד"ה ולכי מיית אך באמת קשה מאוד לומר דבתנאי שאינו בידו שייך לומר ברירה ועוד דהא קיי"ל ג"כ כהך מתניתין דהריני בועלך. לכן נראה דבתנאי ודאי דלא שייך ברירה דתנאי ודאי מילתא אחריתי הוא ועוד דדבר שאינו מבורר לא גרע מדבר שלב"ל. ודבר שלא בא לעולם אף שלא קנה מ"מ אם תלה תנאי בדשלב"ל מהני. ועוד דאמאי לא מקשה מהא דהריני בועלך בכל המקומות בש"ס דמיירי בדיני ברירה אלא ודאי דבתנאי לא שייך ברירה דתנאי מילת' אחריתי הוא דהא אי לא הוי ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר היה המעשה קיים ולא היה ממש בתנאי וכן בתנאי בע"מ להחזיר בעינן בשעת קיום התנאי דחזרה קנין חדש אלמא דתנאי מילתא אחריתי הוא והא דמה היא באותן הימים דמקשה הש"ס כבר תירצו התוס' שם דמיירי באומר מעת שאני בעולם ועיין עוד מ"ש לקמן דף ע"ג רק עיקר הוכחת התו' מהא דהריני בועלך. ולפענ"ד נראה ליישב דגם מהא לא מוכח מידי דכאן לא מקשה הש"ס רק לרב יהוד' דר"י ס"ל בקידושין ובגיטין ע"ו באומר ע"מ שתתן לי מאתים זוז לכשתתן דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מקשה שם מכמה משניות ולכאורה איכא תימא דאמאי לא מקשה מהא מתניתין דהריני בועלך כיון דלא נגמרו הקידושין עד שנתרצה האב וקיי"ל דבקונה דבר לאחר זמן כגון בכסף ובשטר דצריך שיהיה השטר קיים ובנקרע השטר או בק"ס לא עשה כלום דהדרא סודרא למרא וא"כ בביאה דדמי לק"ס דכלתה ביאתו אמאי מקודשת וע"כ צ"ל דהוא מטעם דהריטב"א והרשב"א כתבו דע"מ שירצה אבא הי' כוונתו דע"מ שיהיה ניחא ליה לאב והיא מקודשת מטעם ברירה דהיינו כיון שנתרצ' עכשיו אמרי' הוברר הדבר שגם בשעת מעשה נתרצה וכן כתב הרמב"ן דהטעם ברירה דאמרי' מחמת ברירה שנתרצה בשעת מעשה הרי נתקדשה תיכף ולא שייך סברא זו דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי כיון דהריצוי הי' בשעת קידושין והשתא מקשה שפיר לר"י דאמר לכשתתן דלא מצי להתקדש מחמת התנאי בשעת קיום התנאי מחמת שכלה ביאתו וע"כ הוא מטעם ברירה מקודשת מיד ומקשה שפיר דהא ר"י לית ליה ברירה משא"כ לדידן דס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי שפיר פרקינן להא דהריני בועלך:
דף כו.
תוס' ד"ה הא אמר תנו הא אי לא הוי חיישי' לנמלך הי' מחזירה לה את הגט אפי' אינה שלה וכו' מה שקשה בדברי התוס' עיין בחידושי לאה"ע. ועפ"י שהקשה הא איכא למיחש שמא זה הגט אינה שלה והוא מוקדם לנתינה ותטרוף מלקוחות שלא כדין כמו שהקשה התוס' בב"מ דף י"ח בגליון. ולפענ"ד נראה דלא קשה מכמה טעמים או י"ל דמכח חששא זו היינו יכולין להחזיר לה. באם הוחזקו שם שני יב"ש דאז אי אפשר לה לטרוף פירות בגט זה עד שתביא ע"מ לפנינו דהא ב' יב"ש אין מוציאין שט"ח עליהם כמבואר בב"ב דף קס"ז בתוס' שם וכיון שצריכה להביא ע"מ הרי ידעו יום המסירה וא"כ צריכין חששא דנמלך היכא דהוחזקו משא"כ בגליון הקשה שפיר על דברי תוס' שכתבו דבלאלתר פשיטא דהא צריך לאשמועינן דמחזירין אפי' בלא הוחזקו משום חששא דתטרוף לקוחות שלא כדין. ועוד יש לתרץ קושית הפ"י דצריכין חששא דנמלך כי היכא דליהוי חשש דאוריית' ועוד דליכ' חשש טריפות לקוחות כלל דהא מסקינן בב"מ דגט שנפל קלא אית לי' ויאמרו לקוחות אייתי ראי' משא"כ בגליון מקשה שפיר דמאי פשיטא הוא הא מסקינן בב"מ דמבריי' זו שמעינן לה:
בא"ד דבלא ראינו הגט בידה אין נפקותא במה שנמצא לאלתר לכאורה קשה דאף שהבעל מודה שממנ' נפל שפיר שייך לאלתר דראינו הגט ביד הבעל ואח"כ הלכו שניהם על המקום שנמצא בו הגט ולא עבר שום אדם אחר עד שנמצא בו הגט והבעל אומר שכבר נתן לה בדרך דהא להרבה פוסקים כשיש ע"ח א"צ ע"מ ואפילו צריכין ע"מ יכול לומר שע"מ שקראו להגט עמדו מרחוק וראו שנתן לה והלכו למדנה"י וא"כ ניהו דלא מהימנין לי' לבעל במה שאומר שממנה נפל מ"מ הא אפילו אם ממנו נפל יכול לגרש בו לאלתר כיון דהוא לאלתר שלא עבר שם אדם אחר וליכא למיחוש לנפילה אלא או ממנו או ממנה. אמנם לפמ"ש הרשב"א לק"מ דהרשב"א הקשה דמה בכך שלא עבר שם אדם מ"מ יש לחוש שמשיירות הראשונות נפל ותי' דא"כ גט שלו להיכן הלך משא"כ היכא שעבר שם אדם תלינן שגט שלו נדרס ברגליו ולפ"ז אפילו הי' זה העובר שם אשתו יש לחוש שגט זה משיירות ראשונות הוא וגט שלו נדרס ברגליה וא"ש. תוס' ד"ה כאן במקום שאין שיירות מצויות כגון דידעינן שמזה יב"ש נפל והקשה המהרש"א דאמאי לא תירצו התוס' כמו שכתבו לקמן דלא חיישי' שהבעל ישקר. ולפענ"ד נראה לתרץ דהתוס' לא כתבו זה לקמן רק לענין דמהימנינן לי' במה שאומר שנפל גט ממנו להא לא חשדינן לי' שיאמר שנפל ממנו גט אף שלא נפל ממנו משא"כ הכא דצריכין לידע שנפל ממנו גט כאן במקום זה ע"ז לא מהימנינן לי' לבעל דאפשר משום שנדמ' לו שהוא גט זה אומר כן בדדמי מש"ה כתבו התוס' דבעינן שידוע וכו' והיינו כגון שראו העדים הגט בידו קודם שהלך במקום זה ואחר שהלך במקום זה אמר שנפל ממנו גט ובזה הוא נאמן דבגוף הנפילה אין חושדין אותו שמשקר כמו שכתבו התוס' ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה המהרש"א על ר' זירא להך לישנא דס"ל דבעינן שיירות והוחזקו ומוקי בריית' דבזמן שהבעל מודה בהוחזקו דאמאי יחזיר וכו' ולפמ"ש לא קשה דלר"ז י"ל דמשכחת לה כגון שראו ביד הבעל קודם הלוכו ואח"כ הלכו שניהם במקום זה ואמר הבעל שכבר נתן לה וממנה נפל ונותנים לה ממ"נ כיון דאין הספק אלא בין שניהם וכמש"ל וכאן לא שייך התירוץ שכתבתי לעיל שמא גט שלו נדרס ברגלי האשה וגט זה משיירא ראשונה הוא דהא ר"ז מוקי לה באין שיירות מצויות דליכ' למיחש כלל שמא משיירא ראשונה נפל ואפי' לזמן מרובה כשר:
תוס' ד"ה בבי דינא דרב הונא וקשה דאי יש לחוש לנמלך מה מועיל וכו'. ונראה לתרץ דרש"י ס"ל דמקוים לא מהני רק נגד החשש שמא מהבעל נפל משום דאין דרך הבעל לקיים אבל שליח ודאי דרכו לקיים דלפעמים א"י לומר בפ"נ כגון שלא שמע רק קן קולמוס של חתימת העדים דמשום לשמה ליכא ומשום קיום בעינן דוקא שיכיר החתימות כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ב עי"ש אי נמי בא"י או בבבל במקום דצריך קיום מש"ה הוצרך לתרתי שיהי' מקוים ושנפל מיד השליח דבמקוים לחוד לא סגי דמקוים לא מהני רק להוציא מיד חששא דשמא מיד הבעל נפל משום דאין דרך הבעל לקיים הגט ומ"מ א"א להחזיר הגט ליד האשה לשמא מיד איזה שליח נפל ועדיין לא בא לידה מש"ה צריך שיהי' השליח כאן ולא סגי ג"כ בנפל מיד השליח לחוד אף כשאינו מקוים דהא הרשב"א בסוגיא דשליש הקשה על כל שליח הולכה דניחוש שמא מהבעל נפל ותי' דלנפילה לא חיישינן וא"כ הכא דבודאי נפל ודאי דלא מהימן אדם אחד לומר דממני נפל שאני הוא שליח וחיישינן לנפילה מהבעל משא"כ כשהוא מקוים דאז ודאי לאו מהבעל נפל רק מאיזה שליח מהימן לומר שהוא שליח כיון דלא בא להוציא מחזקה רק לברר החזקה כמ"ש הר"ן בקידושין גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי דנאמן והכא נמי יש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כיון שהוא נותן גט והוא עיקר המגרש ומתירה לשוק ובכה"ג ע"א נאמן כמ"ש הפ"י ריש גיטין והתוס' דכתבו דסוגי' בנפל מיד השליח לחוד ע"כ מיירי שיש שטר שליחות מהבעל או שראוהו בידו קודם הנפילה:
דף כו:
תוס' ד"ה מצאו קשור בכיס ותימא דבפ' אלו מציאות איבעי' לן וכו'. ונ"ל לתרץ דהרמב"ן כתב בחי' לחולין דף ע"ט דהא דסימנין דרבנן הטעם דמדאוריית' איכא למיחוש דילמ' מחזי חזי (או) כסומא בארובה. והנה הא דבעי ביבמות דף קט"ז אי סימנין דאוריית' או דרבנן שם א"א לומר כטעם הרמב"ן דהא שם מיירי בעידי מיתת הבעל שמכירין אותו ע"י סימנין דלא חשדינן אותן למשקרי'. ועל כרחך לא בעי התם אי סימנין דאוריית' רק אי סמכינן כלל אסימנין דאימר אין ראי' מסימנין ואולי יש עוד אחר בסי' כזה ובעינן דוקא הכרה בטב"ע ולכך ביבמות פשיט שפיר מהא דמצאו בכיס דניהו דמיירי שם במצאו בעצמו דלא חשדינן אותו למשקר כמ"ש תוס' [ועיין ביבמות שם ד"ה מצאו קשור דמה שקשור בכיס הוא הסי'] מש"ה מהימן מטעם דיש לו מגו ואפי' במצאו אחר כתב הב"ש בסי' קל"ב ס"ק י"ב דלא חשדינן למשקר גמור מש"ה פשיט שפיר דסימנין דאוריית' דהיינו שסומכין על הסי' שאומר שקשר הגט בהכיס דלמשקר דהיינו שלא קשר ואמר שקשר משום דמחזי חזי לא חיישינן וא"צ ט"ע ולא חיישינן שמא יש עוד אחר בסי' זה דהיינו שגם השני קשר הגט בכיס ונפשט שפיר האיבעי' ביבמות דהא שם ג"כ לא חשדינן למשקר והאיבעי' הוא רק אי סמכינן אסימן ולא חיישי' לאחר בסי' כזה משא"כ בב"מ דהאיבעי' הוא לענין לאהדורי גט אשה בסימנין שם מיירי לענין להחזיר הגט ליד האשה כשאומרת הסי' דשם איכא למיחש שמשקרת והסימן מחזי חזי כסומא בארובה כמ"ש הרמב"ן ושוב ליכא למיפשט מהא דמצאו בכיס דהתם במצאן בעצמן מיירי דליכא למיחוש למשקר מטעם מגו ואפי' אם מצאו אחר והשליח אומר הסי' ג"כ ליכא למיחש למשקר כמו שכתב הב"ש וכ"כ הרמב"ן בסוגי' עי"ש מטעם דע"א נאמן באיסורין:
תוס' ד"ה מי יהיב לה משמע אם לא אטרח לפייסה וכו'. לכאורה קשה דלפי מה דמשמע מדברי רש"י שהאונס הוא מחמת שאין לו תרקבא דדינרא א"כ קשה דהא בפסקא מברא כ"ע מודים דאין אונס והכא כיון דגם מתחלה בשעת תנאי לא הי' לו תרקבא דדינרא הו"ל לאתנויי כמו בפסקי' מברא ועוד דהא הכא לא נתן לה כלום רק הרבה ריעים ואולי היתה נתפייסה במועט ג"כ בלא שום אונס וע"כ צ"ל דזה חשיב ג"כ אונס שלא הי' עלה על דעתו שיצטרך ליתן לה מאומה וסבר שייפסה בהרבות ריעים ורש"י שכתב ואין לו לרווחא דמילתא כתב ובאמת אפי' רוצית להתפייס בדבר מועט שיש לו ג"כ הוי אונס ולפ"ז אם התחייב עצמו לחבירו שיקנה איזה דבר מאיש אחר וליתן לו ועתה רוצה איש אחר יותר מכדי שווי' אפילו מעט דחשיב אונס כיון דיש אונס בממון וכן משמע מתשובת הריב"ש:
ברש"י ד"ה בע"ה וכו' דלימא לי' לא משכחי וכו' עיין רשב"א שדחק מאוד בפי' סוגי' זו ועפ"י שהקשה דל"ל טעם זה הא בלא"ה כי לית לי' לא יהיב לי' כמו שפי' תוס' ואפותקי מפורש הוא ואי לתבוע ממנו כלום. ועוד דא"כ כל פוסק על השטר לקני קנין גמור מטעם שפ' רש"י כיון דליכא מידי למימשך ועוד תימא דהאיך קאמר דכהן בבע"ה יכול לחזור והיינו כמו שפי' הרשב"א מטעם שיכול לסלקו בדמים קשה דהא אם יסלק הכהן חובו בדמים א"כ הבעיה יכול ליתן מעשרותיו לכהן אחר למאן דס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה. לכן נלפענ"ד דודאי מגוף הדבר דהיינו שלא יסלק חובו בתבואה זו ודאי שניהן אינן יכולים לחזור דהבע"ה אינו יכול לחזור ולתבוע חובו ממקום אחר דהוי כאפותקי מפורש כמי שאמר שלא יהי' לך פרעון רק מזה כמ"ש הרשב"א וגם הכהן אינו יכול לחזור דאדעתא דהכי זיכה לו הבעה"ב מעשרותיו כדי שיתפרע מהן וכשיחזור הכהן ויפרע את חובו במעות אחרים יכול הוא ליתן מעשרותיו במקום אחר ולכן במתניתין לא תני דינא דהכהן יכול לחזור בו ולא הבעה"ב רק בבריית' דתני ופוסק עמהן כשער הזול על זה קא תני דינא דחזרה והיינו לענין אם יכול לחזור בו מהפסיקה שפסק עמו דהיינו כגון שפסק עמו ליתן להבע"ה סאה בעד עשרה זהובים וכשער הזול שיהי' בשעת הפרשת מעשרותיו ואם השטר בשעת הפרשה הוא בחמשה מחוייב הבעה"ב לקבלם כפי השער ההוא כיון שכך פסק עמו וקמ"ל הבריית' דאם הכהן אינו כאן בשעת הפרשה שאין הבעה"ב יכול לחזור מהפסיקה ולומר כיון שאין הכהן כאן אמתין עד שיבוא לביתו ואמסרם לו ויגבה אותם לי ע"פ שומת ב"ד כפי שיהי' אז השער רק שהבעה"ב מחוייב תיכף לקבלם כפי השער שהוא בשעת הפרשה משא"כ הכהן יכול לחזור מהפסיקה דהיינו באם פסק עמו כל סאה בעשרים ואם יוזל מכפי הפסיקה של עכשיו שיתן לו כפי שער הזול כמו שפי' רש"י ומשמע דאם יתייקר מכפי הפסיקה של עכשיו מחויב ליתן לו כפי הפסיקה של עכשיו ואפי' בפוסק עמו בפחות מכשער הזול יכול לפסוק כמו שפי' בתוס' ובזה הכהן יכול לחזור מהפסיקה ויכול להגבותו מהחיטין כפי שומת ב"ד והטע' לזה דהא קיי"ל בח"מ סי' ק"כ ובכמה מקומות דפרעון בע"כ שמי' פרעון ואם זרקו לפניו עג"ק ולא רצה לקבלם חשוב פרעון ונפטר מחובו אמנם הלוה אחר שזרקו ונפטר מחובו כל זמן שלא עשה המלוה קנין בהמעות יכול הלוה לחזור בו ולחזור וליטול המעות לעצמו כמבואר בריטב"א בקידושין דף ח' עי"ש נמצא שנגד הלוה שיפטר מחובו א"צ משיכה ולא מחסר משיכה משא"כ נגד המלוה לענין שלא יהי' הלוה יכול לחזור בו צריך המלוה קנין משיכה וא"כ ה"ה אם התנה עמו לסלק לו במטלטלין ידועין וזרקן הלוה לפניו דהדין הוא שנגד הלוה שלא יהי' המלוה יכול לחזור א"צ משיכה משא"כ לענין שלא יהיה הלוה יכול לחזור צריך משיכה ולפ"ז אם עשה אפותקי מפורש ופסק עמו שיגבהו בפיסוק דמים שפסקו ביניהם ודאי אף דא"י לחזור מגוף אפותקי מ"מ מהסך הפיסוק דמים שניהם יכולין לחזור בהן כ"ז שלא עשו קנין. אמנם אם כבר זרקו לפניו בפרעון כפי השער ולא רצה המלוה לקבל הלוה יכול לחזור ולא המלוה. ולפ"ז כתב רש"י שפיר דבעה"ב א"י לחזור מהפיסוק שפסקו ביניהם כיון שלגוביינא זו לא מחסר משיכה ונגד הלוה שיופטר מחובו מהני פיסוק הראשון וכיון שהכהן יחד לו בשעת הלואה שיתפרע מהן בשעת הפרשה הוי כפרעון בע"כ דהוי פרעון משא"כ הכהן שהוא הלוה יכול לחזור מהפיסוק קודם שמשכו הבעה"ב לשם גוביינא דנגד המלוה בעי משיכה:
סליק פרק כל הגט