אור ברסלב
תורת גיטין על גיטין פרק ב - המביא גט תניינא

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ב - המביא גט תניינא

פרק א - המביא גט קמא

דף טו.

תוס' ד"ה המביא כו' דאיצטרך וכו' דס"ד ליתכשר טפי מכתב סופר ועד וכו'. ועי' פ"י שהקשה באמת למ"ד כתב סופר ועד כשר אמאי פסול בפנ"ח חציו וכו' עי"ש. ולפענ"ד לא קשה מידי דכיון דלא מיתכשר האי גיטא כשאומר בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו רק משום דאתקיים כתיבת הסופר ועד והוי כנתקיים חתימת שני עדים דאם כתיבת הסופר הוי ממש כשני עדים א"כ כיון דאמירת השליח בפנ"כ לקיומא גיטא קאתי דצריך לקיים חתימת שני עדים ומקיים הסופר בכדי שיהיה הקיום קיום שני עדים דכתיבת הסופר הוא במקום חתימת העד א"כ הדר אתי לאיחלופי דדוקא כשאומר בפנ"ח כולו ושוב א"צ אמירת בפנ"כ לקיום ואם כן איכא הכירא כשאומרו דלא ליתי לאיחלופי אבל כשיש צורך באמירת בפנ"כ לקיום ליכא הכירא ואתי לאיחלופי ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הפ"י לקמן בהא דמקשי הש"ס לקמן השתא אחד אומר וכו' והקשה דהא באחד אומר הטעם משום איחלופי משא"כ בפנ"ח חציו אין שייך בו טעם איחלופי וכו' עי"ש ולפי מ"ש לא קשה מידי דהא לא איצטרך בפנ"ח חציו רק משום כתב סופר ועד כמ"ש התוס' ולמ"ד כתב ס"ו כשר ע"כ הפסול באמת הוא מטעם איחלופי וכמש"ל ושפיר מקשי הגמרא:

תוס' ד"ה מי איכא מידי וכו' תימא מה עלה על דעתו של רבא וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ וליישב שיטת רש"י דיש לחוש דילמא יבואו שנים ויכחישו ויאמרו שאין זה חתימת יד העד השני ואלו הי' אומר השליח בעצמו היו השנים נאמני' להכחישו ועכשיו כשבאו שנים על חתימת העד השני אף אם יבואו שנים ויכחישו יהיה לו דין תרי ותרי ונ"מ דאם ניסת לא תצא וידונו הב"ד ע"פ עדותן של אלו ובאמת כיון שצריך בעדותן של השני לעדות השליח דהיינו במקום הכחשה נפסל כל העדות משום נפיק נכי ריבעא דממונא וכן בסנהדרין דף ח' חיישינן להכחשת עדים ורב אשי לא חייש לומר דאתי לאיחלופי מחמת שיראו שהב"ד מקבלין אותן בתורת שנים כיון דהכחשה לא שכיח:

בא"ד ורב אשי פריך ולכאורה דבריהם משוללים בהבנה דמה ענין בפנ"ח לידענו. ונראה בכוונת דבריה' כיון דעיקר החשש הוא מטעם איחלופי וכיון דאם א' אומר בפנ"ח דיוצא הכל על פי ע"א אפ"ה לא חיישינן לאיחלופי מחמת הכירא דבפנ"כ מכ"ש דלא חיישינן לאיחלופי מחמת נכי ריבעא דממונא מחמת הכירא דבפנ"כ ולא אתי לאיחלופי:

דף טו:

תוס' ד"ה ר"א אפי' אם אמר אני הוא עד שני וכו' וא"ת ומי איכא מידי וכו' ותי' בירושלמי משום דנר' כנוגע בעדותו וכו' עי"ש ולפענד"נ דלכאור' פסול מדינא שיהי' העד החתום השליח דהא מבואר בהרמב"ם והראב"ד פ"ו מהל' גירושין דאף דבש"ק צריך עדים שהוא ש"ק מ"מ בש"ה אין צריך עדים שהוא השליח דגיטו מוכיח עליו וכו' עי"ש. וכן הרא"ש פ"ק כתב הטעם דהא דנאמן על שליחות משום דכיון דהימנוהו על אמירת בפנ"כ מהימנינן לי' ג"כ על השליחות וכו' עי"ש וע"כ צ"ל דמדאוריית' מהימן על השליחות והיינו ע"כ דהוא מטעם שכתב הר"ן פ' המגרש דע"ח הן הן ע"מ דכיון שיש ע"ח ומסתמא מסרו ליד הבעל וכיון שרואין אותה בידו הרי אנן סהדי שהבעל מסרו ליד השליח והימנוהו שיהי' לגירושין וגם מן הסתם אמרינן דתפיסתו מוכחת עליו שהוא לגירושין כמ"ש הר"ן בסוגיא דשליש וה"ה בש"ה ג"כ מהאי טעמא א"צ עדים דכשיש קיום של שני ע"ח על הגט דאז הוויין הע"ח עדים על השליחות. ולפ"ז נראה ברור דאם השליח הוא בעצמו ע"א מע"ח שפסול מטעם דשליח אינו מצטרף עם ע"א המעיד בשליחות כמבוא' באה"ע סי' קמ"א סעיף ט' דבשלמא אם יש שני עידי קיום על חתימתם לא קשה דיופסל כשאח' מהחתומים הוא שליח מהאי טעמא דאין השליח נאמן בעצמו על השליחות ובאמת מבואר בש"ע דנאמן ז"א דבודאי היכא דאיכא עידי קיום ואינו ידוע אם העד החתום הוא שליח אי לא רק שהוא בעצמו אומר אני הוא עד שני מהימן מחמת מגו דאי בעי שתיק ולא אמר כלום והי' מסרו לה בינו לבינה ואחר כך היתה האשה מקיימתן והאשה היתה מקבלתו כיון דבלא אמירתו אינו ידוע אם הוא עד השני מהימן בלא אמירתו כמ"ש הר"ן בפ' המגרש דתפיסתו מוכחת משא"כ היכא דליכא עידי קיום אינו נאמן במיגו דאי בעי הי' אומר בפנ"כ ובפנ"ח ולא הי' אומר אני הוא עד שני וזה אינו כיון דאפילו אם אומר בפ"נ ובפנ"ח נמי לא מהימן אלא מכח תקנת חכמים מש"ה אינו נאמן כאן דבעינן או כולו בקיום הגט דהיינו היכא דאיכא עידי קיום ואומר שהוא עד שני דמהימן במגו דלא הי' אומר כלום או כולו בתקנ"ח היכא שאמר בפנ"כ. משא"כ היכא דליכא עידי קיום ואמר אני הוא עד שני דלא מהימן אלא מכח מיגו דהי' אומר בפנ"כ ומכח תקנ"ח דלא הוי כולו בתקנ"ח ולא עשו חז"ל תקנתן בכה"ג במקום שצריך מגו בצרוף התקנה כיון דאינו נאמן אלא במיגו דהיה נאמן בתקנ"ח וזה תירוצו של ר"א או כולו בקיום הגט או כולו בתקנ"ח משא"כ כשאינו נאמן רק במיגו דהיה נאמן בתקנ"ח לא מהני. ואפשר לומר שזה הוא תי' של הירושלמי משום דנראה כנוגע בעדותו דהיינו על השליחות דליכא למימר דהטעם של הירושלמי הוא מצד קיום דחיישי' דילמא משקר דהא בשטרות באופן זה היכא דאמר אחד זה כת"י והוא והאחר מעידין על חתימת השני אינו פסול אלא מטעם דהו"ל נכי ריבעא דממונא ומטעם גזירת הכתוב הא בלא"ה לא היה פסול ולפי' הירושלמי הנ"ל קשה הא הו"ל נוגע ואם כן בלא"ה פסול אלא ודאי דטעם הירושלמי הוא כמו שכתבתי דנראה כנוגע דהיינו על השליחות דא"נ על עצמו שהוא שליח כנ"ל. אחר כך מצאתי שהקשה הרשב"א בחי' על הירושלמי מהא דכתובות גבי שנים החתומים על השטר ומת א' מהן לכתוב חתימת ידייהו אחספא והוא וע"א מעידין על חתימת השני ואמאי הא הו"ל נוגע ודוחק לומר הואיל ועוד אחר וכו' עי"ש. ולפי הנ"ל לק"מ דודאי הטעם של הירושלמי לא הוי אלא משום דהו"ל נוגע אשליחות כנ"ל. ועי' בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"א שכתב בישוב קושיות התוס' דהוא מטעם שכתב הרי"ף בפ"ד אחין דהיכא דאיכא לשטרא תחת יד סהדי לא אמרי' דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומש"ה פסול באומר אני הוא עד שני דהא אמרו בש"ס דמהאי טעמא ע"א נאמן לומר בפנ"כ משום דהו"ל כמי שנחקרה וממילא פסול עי"ש. והוא תמוה מאוד מכמה אנפי' חדא שכיון שנעשה ש"ה כבר נמסר ליד הבעל ויצא מת"י העדים ליד הבעל ומיד הבעל בא ליד העד לפקדון. ועוד דמה"ת לא ימסור ליד האשה בתורת שליחות וכשיבוא הבעל ויערער כבר הוא ת"י האשה דאטו העד אסור לו למסור השטר ליד הבע"ד קודם שנתקיים דמסירה ליד האשה הוא כמו ליד הבע"ד דמי. גם מ"ש שהעד הב' א"צ קיום כיון שכבר יצא מת"י הוא תמוה כיון שלא יצא מידו ליד הבע"ד רק ליד העד כשלא יצא מידו דמי. ובספרי על ח"מ הארכתי בזה בסתירת דבריו:

דף יז.

תוס' ד"ה מפני מה תקנו זמן וא"ת בשיחרור למה תיקנו זמן וכו'. וביבמות דף ל"א בתוס' ד"ה והא כתבו דזמן בשיחרור איתקן להתירו בבת חורין וכו' עי"ש ומשמע דהיינו דשמא יקדש בת חורין ואמרו דלא תפסי בה קידושין שהי' עבד באותו פעם כשקידש:

בא"ד פעמים שיהי' מוכר עבדו וכו'. לכאורה קשה הא דב"מ דף י"ט דאמר התם גבי שיחרור דכי אתי למיטרף אמרינן לי' אייתי ראי' וכו' עי"ש הא מ"מ יש לחוש שימכור העבד עצמו לאחרים והעבד מוחזק בעצמו ולא יכול לומר לו אייתי ראי' אפילו בב"ד דהב"ד לא יוציאוהו העבד מחזקת עצמו דלעולם אזלינן בספק בתר המוחזק אח"כ מצאתי בשיטה שהקשה זה עי"ש ולא קשה מידי דשם כיון דנפל קלא אית לי' דנפל ולא אהדרוהו לי' רבנן רק להשתחרר מהיום הוא דאהדרוהו לי' דבשעה שהי' נפל לאו ראי' הוא כלל על שיחרור כיון שהיה מונח באשפה ומהאי יומא הוא דאישתחרור ליה ואפי' דין ספק ליכא על העבד דגט ושיחרור הנמצאים באשפה מידי חששא אית בי'. אך קשה על דברי התוס' דשיחרור בכתב ידו אמאי פסול הא פסולו דכת"י כתבו התוס' דף ג' דהוי כאין בו זמן וכת"י ודאי דלא מועיל לו להעבד להוציא עצמו מרבו שני שמכרו לו דכתב כהודאה בעלמא הוא דלא מהני בחב לאחרים דאלת"ה לא שבקת חיי לענין מכירת עבד דלעולם הראשון יתן לו כת"י לקלקל מכירת בראשון ואפשר דבאמת כת"י אינו פוסל בשיחרור. וכאן לא שייך תי' התוס' בדף ג' בד"ה כתב בכת"י שכתבו דפסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף וכו' דכאן בשיחרור אף שפסלוהו ודאי דאחר נתינה א"י למוכרו לרבו שני:

תוס' ד"ה ר"ל אמר משום פירות. וא"ת גט מאוחר יפסול מהאי טעמא וכו'. כל המפרשים תמהו בזה דהא גם לר"י יש לפסול משום חיפוי דאם זינתה תוציא גיטה ותראה שהוא מאוחר ותאמר קודם זנות נתגרשתי. ולפענ"ד נראה דלר"י יש לומר דמאוחר באמת פסול לגרש בו קודם הזמן הכתוב ומ"מ לא קשה ממתניתין מקושר שכתבו עדים מתוכו שהביא התוס' דשם במתניתין רק בהכשירא דשטר קמיירי דפשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול לעולם וכשהלוה או הבעל אמר כתבו ותנו יכולין לכתוב אחר כיון שהראשון נפסל משא"כ במקושר שכתבו עדים מתוכו כשר דהא כתבו התוס' שם בב"ב דבמקושר שעדים מתוכו דינו כפשוט דשנה מונין לו שנה רק דמתניתין איירי שם שהעדי' טעו ומנו שנתיים כמו במקושר כמ"ש התוס' שם בד"ה מקושר שכתבו עדיו מתוכו עי"ש ולפ"ז א"ש לר"י דהנה לר"י דס"ל משום ב"א נהי דודאי דאסורין ליתן הגט להאשה כשאמר להם הבעל תנו כשכתבו מקושר שעדיו מתוכו קודם שהגיע הזמן משום הטעם דמקודם שהגיע הזמן דינו ממש כגט שאין בו זמן שיכול לבוא לידי חיפוי מ"מ כשהגיע הזמן ודאי דיכולין ליתן דשוב אי אפשר לבא לידי חיפוי דאם תוציא גיטה אחר שהגיע הזמן אין לה ראי' שנתגרשה קודם רק מהזמן הכתוב בו ועב"ש סי' קל"ב ס"ק א' שכתב דאפי' אם הבעל נותן לידה אחר שהגיע הזמן דכשר ועי"ש בחידושי דיש לפקפק בזה אמנם כשהעדי' אינן מוציאין מידם ודאי דהגט כשר וא"כ בכתבו ותנו ודאי דאסורין העדים לכתוב אחר כיון שעשו העדי' שליחותן דלאו חספא הוא דהא כשר לגרש בו כשיגיע הזמן. והא דמקשה הש"ס שם משובר ע"כ קושית הש"ס הוא כך דהאיך רשאין העדים ליתנו להמלוה דהא הלוה לא ידע מזה שהעדים עשו השטר מאוחר ולא מסרוהו להמלוה עד הזמן ויסבור שעשו כדין ויפרע ויקבל שובר עי"ש ולפ"ז לא היה יכול תוס' להקשות על ר"י אבל על ר"ל מקשה שפיר דלר"ל כשהוא מאוחר נפסל לעולם אפילו לגרש בו בזמן הנכתב בגט משום הפסד פירות דמיום החתימה וא"כ לדידי' ודאי קשה מהא דב"ב במקושר שכתבו עדיו מתוכו. ולדעת הראב"ד דס"ל דבמאוחר מדינא מפסיד פירות עד הזמן גם לר"ל לא קשה וכן לא קשה על ר' יוחנן מהברייתא שמביאין הרשב"א והר"ן דמוכח מיני' דמאוחר כשר בגט עי"ש די"ל דהבריית' לא חשיב רק השטר שנפסל מחמת הכתיבה לעולם כגון שטר מוקדם או פרוזבול מאוחר דנפסל אפילו אם יתנוהו בזמנו דאתי להכשיר שט"ח שנכתב אחר כתיבת הפרוזבול משא"כ גט מאוחר דלא נפסל לעולם רק שצריכין ליתנו בזמנו:

עוד נראה לתרץ דברי הראב"ד דמכשיר גט מאוחר ודברי התוס' במה שלא הקשו מגט מאוחר לר"י דודאי כ"ע מודים דכשנכתב מאוחר דהוי כתנאי שלא יחול הגט עד הזמן דודאי שטר מתנה שכתב שנתן הקרקע לו בשנה זו שהוא מאוחר ליום הכתיבה שאין המתנה חל עד הזמן רק שהראב"ד סובר דמ"מ ראוי לגרש בו מעכשיו כשאומר בשעת נתינה שמבטל התנאי ומגרש מעכשיו דהא אפי' בתנאי שנכתב בגוף הגט כתב הב"ש בסי' קמ"ז סעיף ג' דאף שלא מחקו להתנאי וביטל התנאי בפה דמהני ועמ"ש בחידושי שם דמדברי התוס' דהכא הוי סתירה לדבריו אמנם מ"מ בכה"ג כשהתנאי רק בזמן דל"ד לגמרי לתנאי ס"ל להראב"ד דיכול לגרשה מעכשיו כשמבטל בע"פ. ולפ"ז א"ש לר"י דודאי כשתביא גיטה לב"ד והוא מאוחר אף הראב"ד מודה דאפי' לענין זנות צריכה האשה לברר בעדים שאמר לה בשעת נתינה הא גיטך והרי את מותרת שיהא המשמעות מעכשיו ולא הזכיר לה איחור הזמן וכ"כ הראב"ד בפי' וז"ל כדקיימה בב"ד בגיטה או שנתנו לה בפני עדי' ולא הזכיר איחור הזמן וכוונתו כמ"ש ומ"ש כדקיימ' בגיטה כוונתו כשעומדת בב"ד אחר שהגיע הזמן הכתוב בגט שכבר נתבררו הגירושין וקמ"ל דלא נפסל מחמת האיחור והתוס' כאן בתירוצם חולקין ע"ז וחידשו דא"י לבטל הזמן הכתוב בגט וא"י לגרשה מעכשיו כלל וכיון שאינה ראוי לגרשה בגט זה מעכשיו כדין אינו מפסיד פירות והראב"ד חולק ע"ז וס"ל דיכול לגרשה מעכשיו כשירצ' וכיון דראוי לגרש בו מעכשיו ממילא ראוי שיפסיד פירות ולכך הוצרך להטעם דמחלה עד אותו הזמן כשמגרשה מעכשיו בגט זה אבל כשלא אמר מעכשיו ודאי דמדינא היתה מפסדת פירות עד אותו הזמן כיון שהתנאי כתוב בגט:

דף יז:

תוס' ד"ה זנות לא שכיח ויותר יש לחוש שמא תזנה וכו'. הכל תמהו בדברי התוס' דהא בכאן ג"כ החשש הוא שמא זינתה קודם הגט. ולפענ"ד נראה לתרץ דהא בלא"ה יש לדקדק בהא דקאמר הש"ס החשש משום ב"א וכן הרשב"א והר"ן כתבו דזנות לא שכיח היינו דב"א ולכאורה קשה אפילו בלא חיפוי דבעל והיינו כשאינה בת אחותו יש לחוש לשמא זינתה וכשתוציא הגט בלא זמן תפטור עצמה מקטלא אפילו אם הבעל אומר שאח"כ נתגרשה לא יהי' מהימן. וע"כ צ"ל דמשום החשש זה לא עשו תקנה דלא חשו לזה שמא זינתה אותה האשה שמגרשה בגט זה שאין בו זמן דלא חשו לחיפוי הבא ממילא בזנות דלא שכיח ולא חשו רק דלא יחפה בכוונה דכל אשה שתזנה שהיא קרובת הבעל ויצטרך לגרשה ויכתוב לה בכוון גט לחפות בשקר ולזה תיקנו שלא יחפו בשקר בכוון ולזה כתבו התוס' שפיר דבגט דהחשש הוא שאם אשה אחת תזנה ואז יתן לה הבעל קרובה גט בלא זמן וזהו כוונת התוס' במה שכתבו דיותר יש לחוש לשמא תזנה היינו שיתן גט בכוון להאשה שתזנה באיזה פעם משא"כ בכתובות דהחשש הוא רק על אותה אשה שישא אותה הבעל באחד משאר הימים לשמא זינתה אותה האשה דליחוש שמא הבעל ישא אותה בכוון לא שייך כאן וע"כ אין החשש רק שמא זינתה אותה אשה שרוצה לישא אותה באחד משאר ימים וזה החשש רחוק וגם אפי' יהיה הדבר זה הי' הדבר שלא בכוונת איסור משא"כ בגט יהי' בכוונה. ובסמוך אבאר עוד פי' אחר בפירוש דברי התוס' הנ"ל:

תוס' ד"ה עד שעת נתינה. אבל קשה לר"י מהא דאמר בב"מ וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ דברי רש"י בשני דרכים דגם דעת רש"י הוא כדעת התוס' דמשום האשה א"צ לתקן זמן כי תוכל לילך לב"ד רק שהוצרך רש"י לומר הא דכי אתי למיטרף א"ל אייתי ראי' דהי' קשה לי' לרש"י לפי שיטתו בדברי תוס' קושיא עצומה והוא דלפ"ד התוס' שתירצו דלא הוצרכו לתקן זמן משום הפסד האשה כיון שיכולה לילך לב"ד קשה דמ"מ הי' צריכין לתקן זמן בשביל לקוחות דהא הר"ן כתב דהא דאמרינן חזקה דביום שנכתב נמסר הוא משום דלא מקדים אינש פרעניות ובודאי ביום שנכתב נמסר וגם כתב הר"ן בהא דר"ל דאמר משום פרות היינו דחיישינן לשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה דשמא יראה קמה לקצור וכו' עיי"ש בהר"ן וברשב"א ולפ"ז קשה דמ"מ לימא ר"י כר"ל משום פרות דניהו דס"ל עד שעת נתינה וא"צ לתקן בשביל האשה מ"מ צריכין לתקן זמן בשביל לקוחות דשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה ואז תביא האשה ע"ח לבד באיזה יום נחתם ונאמר חזקה דביום שנכתב נמסר דמה לו אם כתב זמן בשטר ונמסר השטר לבעל או שמעידין בע"פ הזמן שחתמו ומסרו להבעל ותטרוף הלקוחות מיום החתימה שלא כדין משא"כ כשיהי' זמן בגט אז הע"מ יוציאו קול כשיראו החתימה קודם לזמן המסיר' משא"כ כשאין בו זמן לא יוציאו קול כמ"ש תוס' בדף י"ח בד"ה הנהו קלא אית להו עי"ש והוצרך זמן משום הפסד לקוחות וא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אך לשיטת התוס' יש ליישב קושיא הנ"ל דלדידהו י"ל דהא דחזקה דביום שנכתב נמסר לאו משום טעמא דלא מקדים הוא רק מהטעם שכתבו דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה כשיש בו זמן קלא אית ליה והא מדלית לי' קלא ודאי ביום שנכתב נמסר משא"כ כשאין בו זמן דאז ליכא קלא כשלא נכתב ביום שנמסר. ולפ"ז לא הי' צריכין לתקן זמן בשביל לקוחות דאף כשלא יהי' זמן לא תוכל לטרוף בע"ח כי כשלא יהי' זמן לא נימא כלל החזקה דביום שנכתב נמסר. זה נראה ליישב לשיטת תוס' משא"כ רש"י סובר כשיטת הר"ן דהחזקה דביום שנכתב נמסר הוא מטעם דלא מקדים וא"כ קשי' לי' קושיא הנ"ל ולכך הוצרך רש"י לתרץ קושיא זו ומתרץ בהא שכתב דכי אתי למיטרף דהנה הרשב"א והר"ן הקשו בדברי ר"ל דחש לשמא יתעכב בין כתיב' לנתינ' הא לא מקדים ותירץ בדוחק עי"ש אמנם תמה אני על הרשב"א והר"ן שנדו מדרך הפשוט דודאי יש לחוש לשמא יתעכב בין כתיבה לנתינ' כגון ששלחו ע"י שליח או שישלשו ביד שליש על תנאי דבזה לא שייך לא מקדים וא"ל דשליח קלא אית ליה אפי' בלא זמן כמ"ש הטור דיש קול לביאת השליח דז"א דניהו דיש קול ליום המסירה משא"כ יום החתימ' ודאי דאין לו קול אף ע"י שליח ולר"ל ההפסד לאשה מיום החתימה וא"ש קושית הר"ן והרשב"א הנ"ל דשפיר חושש ר"ל לשמא יתעכב כנ"ל וזה דעת רש"י וכן מיסתבר דלא חיישינן כלל לעכוב רק בגט הנשלח והמושלש דהא מקשינן בש"ס מכתבי' ואותבי' בכיסתא ומשני דלא מקדים והדר מקשינן מגט הנשלח והשתא כתב רש"י שפיר כי אתי' למיטרף וכו' וכוונת רש"י ליישב קושיא הנ"ל והיינו דניהו דמשום דידה א"צ לתקן זמן לר"י דס"ל עד שעת נתינה מטעם שכתבו התוס' מ"מ הא צריכין לתקן זמן משום לקוחות כנ"ל וע"ז כתב רש"י דזמן הגט לא מהני לתקן חשש זה דכי אתי למיטרף וכו' פי' דאפילו בלא זמן ליכא חשש זה דהא ליכא למיחש לשמא יתעכב רק בגט הנשלח וכמ"ש לעיל וגט הנשלח קלא אית לי' אף בלא זמן וכמ"ש הטור דיש קול לביאת השליח בלא זמן וכיון שידעו שהוא גט הנשלח ממילא ידעו ג"כ שלא ניתן ביום הכתיבה יאמרו ליה הלקוחות אייתי ראיה וא"צ לתקן זמן משום פירות. ולפ"ז הי' אפשר ליישב ג"כ קושית תוספ' בד"ה משום ב"א שהקשו דנוקי אחזקת א"א די"ל דעיקר החשש דב"א הי' כחששת ר"ל דשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה דיחפה עליה שתביאה ע"ח לב"ד ומחמת חזקה דביום שנכתב נמסר משום דלא מקדים לא קטלינין לה. ודעת לנבון נקל לזה ליישב קושית תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו אך כיון שהראשונים לא הלכו בדרך זה וס"ל דלא קטלינן לי' מספיקא לכן לא דרכתי דרך זה:

עוד נראה לי ליישב דעת רש"י ולתרץ קושית תוס' מב"מ דף י"ט דבלא"ה צריך להבין שם דהא קשה לכאורה בהא שכתבו התוס' דיחזיר היינו שמגרשה עכשיו בע"מ הא יש לפוסלו משום ב"א לר"י וע"כ צ"ל דהמקשה הוי ידע דבנפל קלא אית לי' לידע יום המסירה רק שהמקשה סבר דהלקוחות יטעו לומר מדאהדרוהו רבנן וכו' משא"כ חששא דב"א לב"ד מסר ולב"ד טועין לא חיישי' ומשני דאף הלקוחות לא יטעו. ולפ"ז לא קשה ג"כ קושי' התוס' על רש"י די"ל דרש"י סובר דהא דאמרי' דחזקה דביום שנכתב נמסר הוא דוקא לר"י דס"ל משום ב"א דשם אליבא דר"י קאי ומוקדם פסול לדבריו ובעל אינו חשוד לקלקלה ולכך אמרי' דודאי דביום שנכתב נמסר ומכ"ש בנפל דיאמרו הלקוחות מדאהדרוהו רבנן ודאי קים להו לרבנן דליכא בי' פסול מוקדם דהא מוקדם פסול משום ב"א משא"כ הכא בגיטין דמקשה ור"י מ"ט לא אמר כר"ל והיינו דליכא חשש משום ב"א כלל והזמן כותבין משום טובת האשה ושוב ליכא חזקה דביום שנכתב נמסר כיון דליכא פסול במוקדם שבין כתיבה לנתינה דהא ב"א לית להו ואי משום לקוחות יאמרו לי' אייתי ראי':

בא"ד וא"ת לר"י האיך כותבין גט לאיש וכו' לכאורה תמוהין דבריהם דהא זה קושי' הש"ס גבי כתבי' ואותבי' בכיסתא ומשני משום דלא מקדים. גם מה שהקשה תוס' מנכתב ביום הוא תמוה דהא בע"מ ליכא קול מצומצם כמ"ש המהרש"א ומ"ש המהרש"א בזה הוא דחוק גם קושיא אחרונה שהקשו משמא תחפה ותירוצם הוא קושית הש"ס ממש בהא דכתבי' ואותבי' בכיסתא ותירץ הש"ס ממש עי"ש. ולכן נלפענ"ד לפר' כוונת התוס' דסברי כשיט' הרשב"א והר"ן בהא דר"ל חש משום פירות דהיינו שיתעכב בין כתיבה לנתינה דאף דלא מקדים מ"מ חיישינן לענין פירות שמא יתאחר משום שיראה קמה לקצור וכו' ולזה מקשה התוס' שפיר כיון דע"כ יש חששא שיתעכב בין כתיבה לנתינה לענין פירות א"כ אמאי כותבין גט לאיש הא יש חששא לענין פירות ולענין לקוחות שיתאחר מחמת שיראה קמה לקצור וכו' דיותר יש לחוש להפסד לקוחות מהפסידא דידה דחייש ר"ל ומתרצי דע"י ע"מ יש קול ויאמרו לה אייתי ראי' משא"כ ר"ל חש שפיר משום פסידא דידה ולא היה התוס' יכולים להקשות תיכף על תירוצם שתירצו דע"י ע"מ יש קול והיינו קול שאינו מצומצם כמ"ש המהרש"א דאכתי ניחוש שמא יתאחר מחששא דב"א דהנה הרשב"א כתב דע"י ע"מ יש קול גמור לידע ממש יום המסירה אך דברי הרשב"א לכאורה נראה שהן סותרין דבד"ה ור"ל מ"ט לא אמר וכו' כתב דהמקשה מיחש הוא דחש שמא יתן לה בצינעא עי"ש ולפ"ז הדרא קושי' לדוכתא דאמאי כותבין גט לאיש ואי משום שיהי' קול ע"י ע"מ הא יש לחוש לשמא יתן לה בצינעא וע"כ צ"ל בדעת הרשב"א דס"ל דדוקא באי מפייסא תפייס דאין בדעתו לגרשה כלל יש לחוש שיתן לה בצינעא רק כדי שתראה גיטה בב"ד לפטרה מקטלא ויחזיקנה אח"כ לאשה משא"כ אחר שמשני הש"ס דלהא לא חיישי' וע"כ כשכותב גט גומר בדעתו לגרשה וכשמגרש בודאי יתן לה בע"מ שלא לקלקלה ואין לחוש כלל לשמא יתן לה בצינעא. ולפ"ז לא רצו התוס' להקשות תיכף משום חששא דב"א דהי' באפשר לתרץ כתירוץ הרשב"א הנ"ל ודלא כמ"ש המהרש"א ולזה כתבו וז"ל ומיהו במשליש וכוונתם דבמשליש הדברים ברורים דליכא למיחש אפילו לב"א דבמשליש ודאי דהקול מצומצם לידע ממנו יום המסיר' כדאמר הש"ס בהדיא בגיטין הבאין ממדנה"י וכמ"ש התוס' עי"ש אבל הקול שיוצא ע"י ע"מ לא הי' ברירא להו עדיין אם הוא כדעת הרשב"א שהקול היוצא ע"י ע"מ הוא ג"כ מצומצם לידע יום המסירה או לא ולכך לא הי' יכולין להקשות מכותבין גט מכח חששא דב"א כנ"ל ולכך הקשה מקודם מנכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול והא אית לי' קלא וכו' וכוונתם דניהו דנאמר דהקול שיוצא ע"י ע"מ אינו מצומצם לידע יום המסירה ממש רק שהקול הוא שמא נמסר ביום שנכתב מ"מ קשה הא גבי נכתב ביום ונחתם בלילה אין לחוש רק משום שמא זינתה באותו יום שנכתב וכיון דאיכא קלא שלא נמסר ביום שנכתב קטלינן לה בנחתם בלילה ולא אתי לידי חיפוי ואמאי פסול ולזה הוצרכו לתרץ דחיישי' שמא יתן לה בצינעא ואף שבדעתו לגרשה באמת מ"מ חיישי' לנתינה בצינעא ודלא כהרשב"א. ומ"ש התוספות ולהכי לא מצי לשינויי גבי כתביה ואותבי' וכו' כוונתם דאמאי לא משני הש"ס גבי כתבי' ואותבי' בכיסתא דקלא אי' לי' כדמשני אגיטין הבאין ממדנה"י וכו' פי' דלישני דע"י ע"מ קלא ממש אי' לי' כמו בגיטין הבאין ממדנה"י והיינו לידע יום המסירה וע"כ הא דלא משני לי' הכא הוא מטעם דמ"מ תקשי דניחוש לשמא יתן לה בצינעה. ולפ"ז מקשי בתר הכי שפיר כיון שהוכיחו מהא דנכתב ביום ונחתם בלילה דאינו פסול רק משום חששא דשמא יתן לו בצינעא אלמא דאיכא למיחוש לנתינה בצינעא אפי' במקום דדעתו לגרשה באמת ולזה מקשין האיך כותבין גט לאיש דניחוש לשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה משום שיראה קמה לקצור כמו שחש ר"ל לענין פירות ויבואו לידי חיפוי ע"י נתינה בצינעא ותירצו דמסתמא מיד אחר כתיבה יתן לה וכו' וכוונתם כיון דמן הסתם הוא נותן הגט מיד אחר הכתיבה ושוב אין לחוש דשמא יתעכב משום פירות דהיינו שיראה קמה לקצור ובתוך כך תזנה ויבואו לידי חיפוי זה חשש רחוק הוא לענין זנות דלא שכיח. כנ"ל כוונת דברי התוס':

גמ' כי קאמינא אליבא דרבנן הקשה המהר"מ שי"ף דמנ"ל לר"י דרבנן פליגי על ר"ש וס"ל עד שעת נתינה דילמא מודה לר"ש דמשעת כתיבה אין לבעל פירות והא דפסול נכתב ביום הוא משום ב"א. עוד הקשה דלר"י אמאי לא תני במתניתין נכתב ביום וניתן בלילה דפסול משום ב"א וכן הקשה הרמב"ן. ולפענ"ד נראה לתרץ דנכתב ביום וניתן בלילה ודאי כשר לר"י דהא ע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה עכ"פ ובנכתב ביום וניתן בלילה אין חשש זנות רק דילמא זינתה ביום הכתיבה וכיון דאיכא קלא שלא נמסר ביום הכתיבה קטלינן לה ולא יבוא לידי חיפוי. ועמ"ש בסמוך בתוס' ד"ה עד שעת נתינה דמה"ט הי' קשה להו דלתכשר בנכתב ביום ונחתם בלילה ותירצו דיש לחוש שמא ימסרנה לה בצינעא וזה שייך גבי נחתם בלילה דמוסרין הגט לבעל דיש לחוש שמא ימסרנה לה בצינעא משא"כ כשבא השאלה לפני החכם בניתן בלילה דהיינו שניתן בעדים מסירה בלילה דאז ליכא חשש שום חיפוי כיון שע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה וקטלינן לה. ולפי זה שפיר הי' הוכחה לר"י דס"ל לרבנן עד שעת נתינה דאי משעת כתיבה א"כ הדרא קושיא לדוכת' דנפסול ג"כ בנחתם ביום וניתן בלילה מחשש פירות דכשתביא האשה ניטה לב"ד לגבות פירות וע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה ויסברו הב"ד שנתעכב הרבה יותר מכמה ימים ונפסול הגט משום מוקדם ומשום חיפוי לר"י ובגט שהוא פסול אין הבעל מפסיד פירות משעת חתימה כמ"ש התוס' לעיל דף ג' בד"ה כתב בכת"י ולא תגבה עד שתביא ראי' ובאמת לא נתעכב רק יום א' דלא נפסל הגט משום מוקדם כמש"ל ומפסדת האשה פירות מיום הכתיבה שלא כדין ובזה לא שייך לומר שהאשה תלך לב"ד כיון שראתה שהזמן נכתב כדין דהא באמת הפירות שלה מזמן כתיבה ולא תעלה על דעתה שהב"ד יפסלו אותו מטעם מוקדם דהא הרבה מפורשי' כתבו דכשכתוב בו זמן אינה הולכת לב"ד ומכ"ש בכה"ג ומזה הי' לו לר"י הוכחה דעד שעת נתינה ומש"ה נכתב ביום וניתן בלילה כשר דליכא בי' לא משום ב"א ולא משום חשש פירות כיון דע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה וקטלינן לה על זנות של יום הכתיבה וגם משום פירות ליכא כיון דיודעת היא דעד שעת נתינה אין לה פירות ודאי תעשה כדין ליקח מב"ד אימת היה יום הנתינה ואי לא תקח מב"ד ותרצה לגבות בשקר מיום הכתיבה איהי דאפסיד אנפשה כיון דע"י ע"מ יהיה קול שלא נמסר ביום הכתיבה ותצטרך לאתויי ראי' אימת מטי גיטה לידה:

גמ' אלא לר"ל מאי איכא. קושיות המהר"מ שי"ף ידוע דהא כבר אמר מקודם דלר"ל שפיר קאמר ר"ש עי"ש. ונראה דהש"ס לאו בתורת קושיא אתי רק בתורת איבעי' אתי כיון די"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ור"י לפרושי טעמא דת"ק אתי ור"ל טעמא דר"ש א"נ נינהו ס"ל דזנות לא שכיח הא כתבו הרשב"א והר"ן דהיינו זנות דב"א לא שכיח וזה שייך בעיקר תקנות זמן דלא תיקנו רק משום חיפוי דב"א, משא"כ במוקדם דחיישי' אפי' במקום דלא שייך טעמא דחיפוי בכוונה כגון בגט הנשלח דחיישינן אפי' בזנות דממילא דלא שכיח כיון שהזמן בשקר ודאי דפסלינן ולפ"ז לא פליגי ר"ש ורבנן רק בחשש כב"א ולא בפירי דמשעת כתיבה. ואפשר עוד לומר דטעמייהו דרבנן דפסלי במוקדם אפי' בלא טעמא דחיפוי משום דס"ל עד שעת נתינה ומשני דפירי דמשעת כתיבה עד וכו' א"ב ולא משום ב"א פסלי רק מטעם פירות ולהכי מקשה והא איפכא וכו':

תוס' ד"ה איפוך פי' משעת חתימה וכו'. ולפענ"ד נראה דאפשר לומר דמשעת כתיבה דוקא דרבנן ור"ש לשיטתייהו אזלי דהתוס' בד"ה ר"ל אומר משום פירות כתבו דנכתב ביום לר"ש ראוי לגרש דר"ש ס"ל כר"א דע"מ כרתי וראוי לגרש ע"י ע"מ א"כ י"ל דרבנן דר"ש ר' מאיר הוא דס"ל ע"ח כרתי ואינו ראוי לגרש ואינו מפסיד עד שעת חתימה וא"כ לפי מאי דקיי"ל ע"מ כרתי בגיטין ממילא מפסיד משעת כתיבה:

גמ' אהני דלכתחלה לא תנשא. ופי' רש"י דלא יכתבו לה סופרי דדיינא המהר"מ שי"ף הקשה דהא מ"מ אפשר שיתן לה כת"י דהוא אחד מג' גיטין פסולים. ולפענ"ד לק"מ משום חיפוי ליכא דהא הרשב"א בחידושיו ליבמות כתב דגט הכתוב בכת"י לא בעי ע"מ מטעם הודאה דלא הוי חב לאחרינא ובקידושין דף ס"ג חשיב גירושין חב לאחרינא וע"כ צ"ל דבכת"י לא חשיב חב לאחרינא כיון דבידו לגרשה ולא גרע מבעל שאמר גרשתי וכיון דבעל שאומר גרשתי את אשתי אף דנאמן לא מהני לחפות למפרע מטעם שכתב הנמ"י דא"כ לעולם יחפה עליה. ולפ"ז נראה דגם בכת"י לא מהני לחפות למפרע דהא כת"י אין לו נאמנות רק מטעם בעל שאמר גרשתי את אשתי ובודאי א"נ לחפות למפרע בכת"י דמה לי אם אומר בע"פ ומה לי אם כותב בכתב דבזה ג"כ שייך טעמא דהנמ"י דלעולם יחפה עליה ע"י כתב אלא ודאי דלא שייך חיפוי ע"י כת"י הן אמת שמדברי תוס' גיטין דף ג' לא משמע כן ולמ"ד משום פירות ג"כ לא קשה דלא מיבעיא לרבנן דס"ל משעת חתימה משום דאיכא קלא כמ"ש התוס' בד"ה ור"ל אמר משום פירות ודאי דבכת"י אינו מפסיד פירות דהא ליכא קלא בכת"י ואפי' לריש דס"ל משעת כתיבה ג"כ לא קשה דהא כתב הר"ן דפירות תליא בפרקונא ובכת"י ודאי דאין האשה מפסדת פרקונה מזמן הכתיבה דהאשה תוכל לטעון שהקדים הזמן ואין הבעל נאמן להפסיד פרקונה הזכות שלה ע"י כתב יד ומש"ה גם הבעל אינו מפסיד זכות שלו ע"י כת"י. ועוד הא כתבו התוס' גיטין דף ג' בד"ה כתב בכת"י דכיון דפסלוהו שלא תנשא לכתחלה בדין מפסדת הפירות והרי אהני תקנתייהו בהא דלכתחלה לא תנשא למען תפסיד הפירות בדין ולק"מ:

תוס' ד"ה גזי' לא כמו שפי' בקונטרס שם וכו' ולפענ"ד נראה ליישב פירש"י דודאי דעת רש"י שפיר דאחר שתיקנו זמן אי מחקה לה קטלינן לה ומטעם שאבאר לקמן ומ"מ מקשי הכא שפיר דמה הועילו חכמים בתקנתם והיינו דעדיין יכול לבוא לידי חיפוי כשנכשיר במוחק הזמן בזנות שהי' בין כתיבה לנתינה כשיתעכב כמו דחש ר"ל לענין פירות מחמת שיתעכב לפעמים דה"נ איכא למיחש שמא יתעכב בין כתיבה לנתינה ותזנה בנתים ויהי' הבעל ירא מליתן לה הגט עד הזמן כיון שע"י הע"מ יהי' הקול להרשב"א אפי' על יום המסירה ממש ולהנך דסברי דע"י הע"מ אין הקול מצומצם מ"מ יש לחוש על הזנות של יום הכתיבה דקטלינן על הקול של הע"מ כיון דיש קול על ידם שלא נמסר באותו יום וכמש"ל ואפי' על זנות שלאחר הכתיבה הרבה ימים קודם הנתינה ירא אולי יהיה קול ממש על ידי ע"מ ויתברר יום המסירה ולכך חותך הזמן למען לא יהי' קול אימת נמסר ואז תפטור מקטלא את עצמה מכח שתביא הע"ח לב"ד ונאמר חזקה דביום שנכתב נמסר מכח הסברא דלא מקדים דהוא כודאי ולכך שואל בגזי' לזמן דידי' מאי פירוש אם נפסלוהו לגמרי מהאי טעמא כיון שאפשר לבוא לידי חיפוי ולכך ראוי שיעשו חיזוק בכאן לתקנתן דלהוי ממש כמשנה ממטבע דאין הגט גט כלל דבשלמא בשאר גט שאין בו זמן כך היתה המטבע כמ"ש התוס' גיטין דף ג' בד"ה ג' גיטין פסולים משום דאהני דלכתחלה לא תנשא ולא יכתבו לה ספרי דיינין משא"כ בגזי' לזמן דידי' דלא מהני כלל יש לבטל הגט לגמרי כדי שלא יבוא לידי חיפוי א"נ בעי אם עכ"פ יש לפוסלו כמו בגט שאין בו זמן כיון שאפשר לבוא לידי חיפוי ומשני לרמאי לא חיישי' וכשר להרמב"ם אפי' לכתחלה דא"א לבוא כלל לידי חיפוי משא"כ ביבמות דהוא לפי המסקנא דהכא דלא חיישי' שהבעל יחתוך קודם הנתינה וליכא למיחש על הזנות שיש בין כתיבה לנתינה דשם מיירי בכל גיטין שנמסרים ביום הכתיבה וליכא למיחש רק על הזנות שהי' קודם הכתיבה ואז אם תביא ע"ח לב"ד פשיטא דקטלינן לה כיון שהיה הזנות קודם הכתיבה ואי לא תביא עדים נקטילינה מספיקא לדעת רש"י כשנמחק הזמן אחר שתיקנו זמן וא"ש מה שפירוש רש"י ביבמות דלהצלה דידה קאתי ונקטילנה. ונראה ליתן טעם לדברי רש"י בהא דקטלינן אותה מספיקא דהאו"ת בח"מ סי' מ"ד הביא קושית הרשב"א אהא דגזי' דהא מחק פוסל בגט דאימר תנאי הי' בו ותירץ דמיירי שניכר הוא שהמחק הוא בזמן עי"ש ובאה"ע סי' קכ"ד סעיף י"ט מבואר דהמחק שהוא בתורף אינו גט כלל וכל מקום שנאמר אינו גט הוא מדאורייתא וא"כ י"ל דרש"י ס"ל כדעת התוס' דגט מאוחר הוי כתנאי שלא יחול הגט עד אותו הזמן ולפ"ז לא מהני תי' התומי' דמיירי שניכר המחק בזמן דמה בכך מ"מ יש לחוש דילמא תנאי הי' בו ומחקו והיינו דילמא מאוחר הוא דהא מאוחר גופי' תנאי הוא ועדיין אינה גרושה ולא שייך לומר גם כן הרי גרושה לפניך שכתבו התוס' ד"ה משום ב"א עי"ש משא"כ כאן בגיטין דמיירי בזנות שהי' בין כתיבה לנתינה שתפטור עצמה מכח שתביא ע"ח לב"ד ומכח חזקה דביום שנכתב נמסר וכמו שכתבתי לעיל וע"ח יעידו שלא היה מאוחר והזמן שהי' כתוב בגט הי' קודם הזנות ומקשי התוס' שפיר ועולין דברי רש"י כהוגן:

גמ' לרמאי לא חיישינן. בתוס' ד"ה נזי' הקשה המהרש"א דאמאי לא הקשה תוס' בהא דאמר ביבמות גבי שטר קידושין לינחא גבי דידי' זימנא דב"א היא ומחפה עליה והיינו דמחקה לה הא אמר הכא לרמאי לא חיישינן וכו' ולא ידעתי מה קשיא לי' דהא שם מאי דקאמר הש"ס ומחפה עלי' היינו משום שיכול להטמין ג"כ גוף השטר קידושין ויאמר שנאבד ממנו משא"כ כאן דע"כ צריכה להראות הגט שנתגרשה והא דאמר התם גבי דידה דמחקה לי' ולא קאמר דתטמין לא קשה דרבותא קאמר דגבי דידה אפי' למחוק חיישי' דאיהי כל טצדקי דאפשר תיעבד כמ"ש המהרש"א ואצל הבעל ניהו דלא חיישינן שימחוק דניכר הרמאות מ"מ יש לחוש שיטמין לגמרי ועוד דהבעל יכול להתנצל ולומר שהאשה מחקה בעת שהי' השטר קידושין אצלה שקידש' בו משא"כ בגט דלהצלה דידה קאתי שכתבו התוס' דהיא ודאי לא תמחוק ממילא הוא ג"כ לא ימחוק שאין לו שום התנצלות.

דף יח.

תוס' ד"ה ואנחי' בכיסתי' מאי. ומיהו האי דגיטין הבאים ממדנה"י וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב קושי' התוס' דיש לדקדק בהא דאמר הש"ס גיטין הבאים ממדנה"י ולא אמר גיטין הנשלחים ולכן נראה דלא מקשי אלא מגיטין הבאים ממדנה"י דבהן אף ר"ל מודה דאין לה עד שעת נתינה דהא הר"ן הביאו הב"ש בסי' קמ"ב כתב דהא דנוטלת האשה כתובתה ע"י אמירת השליח בפנ"כ הוא משום מדרש כתובה דלכשתנשאי לאחר עי"ש משמע דבדלא מדרש כתובה אינה נוטלת דדמי להא דגיטין דף וי"ו בעבד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסיו דאמירת בפנ"כ שלו לא מהני רק נגדו דדמי לאשה ולא נגד נכסים דלענין ממון ע"א כמאן דלית' וכן ביבמות גבי ע"א במיתת בעל דלב"ש דלית לי' מדרש כתובה דאינה נוטלת כתובתה וה"נ באמירת השליח בפנ"כ דאינו נאמן על הקיום רק משום עיגונה ועי' בב"ש בסי' קמ"א וקמ"ב שכתב בשם הרא"ש רפ"ק דגיטין דאפילו על השליחות אינו נאמן דחיישינן לנפילה ופקדון רק משום דהימנוהו רבנן משום תקנות עגונות על הקיום הימנוהו ג"כ על השליחות וא"כ לענין ממון דכתובה או פירות דנכסי מלוג אמירת ע"א כמאן דליתא דמי ולא מהימן כלל ומספקינן על גוף השליחות שאינו שליח ומזוייף הוא רק כיון דקיי"ל כב"ה דאית לי' מדרש כתובה נוטלת מטעם מדרש כתובה והיינו משום דהזמן פרעון שקבע לה הבעל בכתובה כך הוא שכך כותב לה שכשתשאי לאחר תטלי וכו' וא"כ אפילו אם נאמר ששקר ומזוייף הוא מ"מ כיון שניסת לאחר ברשות ב"ד נתחייב לה כן כי כן קבע לה הבעל הזמ"פ ולפ"ז א"א לה לטרוף הפירות אפי' לר"ל רק מזמן שהגיע הגט לידה דהא אנן מספקינן הגט במזוייף ופקדון ואינ' נוטלת רק משום הזמ"פ דלכשתנשאי לאחר וזמ"פ זה לא נגמר עד אחר שהגיע הגט לידה שתוכל להינש' לבעל ושפיר מקשה הש"ס דבגט הנשלח ממדנה"י ע"י שליח א' א"א לכתוב הזמן דממ"נ אם יהי' לה עידי שליחות אף הן יזכרו הזמן ואם לא יהי' עידי שליחות ואז אין לה פירו' רק מזמן הנתינה וכשתבוא הגט לידה אז תטרוף פירות מזמן כתיבה שלא כדין ואף שיהי' לה קיום על הגט מ"מ הא ליכא עידי שליחות והב"ד יסברו שהגיע הגט לידה מהבעל ותטרוף שלא כדין. וישוב קושית התוס' מלשון דמאי הועילו יבואר בסמוך:

תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו. תימא דלענין זנות וכו'. ונלפענ"ד לתרץ גם מה שהקשה התוס' בד"ה ואנחי' מלשון דמה הועילו דהנה יש לדקדק ברש"י ד"ה מה הועילו וז"ל בין לענין פירות ובין זנות דטרפ' לקוחות שלא כדין דפתח בתרתי וסיים בחדא דטרפה פירות ולכן נראה בכוונת דברי רש"י דודאי מגט הנשלח ממדנה"י לחוד ליכא לאקשויי דדילמא באמת בהאי לא תיקנו בו זמן רק דהקושיא הוא בכל הגיטין דתיקנו זמן מה הועילו בתקנתם דבכל גיטין יש לחוש שיחפה או יפסיד להאשה פירות שלא כדין שלא יכתוב בו זמן ויאמר גט הנשלח הוא או ששלח באמת ע"י שליח ואז לא יהיה באפשר לכתוב זמן הכתיבה משום דתטרוף לקוחות שלא בדין מטעם שכתבתי לעיל בסמוך וזה כוונת רש"י מה הועילו חכמים בתקנתם בין לענין זנות בין לענין פירות כיון דא"א לכתוב בגט זה זמן דטרפה לקוחות וכו' וע"ז משני הנהו קלא אית להו ובין לענין זנות ובין לענין פירות צריך לכתוב זמן גם בגט כזה משום זנות הקודם וכן משום פירות דמשעת כתיבה כשהן ביד הבעל דמשום חשש טריפות לקוחות שלא כדין ליכא דהא בעי לאתויי ראי' הואיל דקלא אית להו וכ"ע ידעו דגט הנשלח הוא וא"ל דמ"מ איכא חשש חיפוי בגט הנשלח בזנות שיהיה בין כתיבה לנתינה דזה אינו דכל שאין חשש שהבעל מחפה בכוונה לטובת ב"א אין חשש לזה לזנות ובגט הנשלח על זנות העתיד שאח"כ לא שייך חיפוי דב"א:

דף יח:

תוס' ד"ה שמא פייס פי' בקונטרס שמא נתייחד עמה וא"נ לר"ת דהא בסוף מי שאחזו קאמר ולגט ישן וכו'. ולפענ"ד נראה דרש"י יישב קושית תוס' במתק לשונו בדף כ"ט גבי האי דשדר גיטא כתב רש"י וליחוש וכו' והוי גט ישן ובדף ע"ו פי' רש"י שמא פייס כשהוא בא אצלה פייס ונתייחד עמה ולאחר זמן בא הבעל ומערער ואמר פייסתי ולא כתב והוי גט ישן לא גבי כל זמן שאעבור ולא גבי מעכשיו אם לא באתי ואף שפי' רש"י שם בתירוצא דהש"ס גט ישן נראה דכוונתו לקרותו בשם גט ישן מחמת שנתייחד קודם שנגמר הגט אבל הפסול לא משום גט ישן דהוא אינו רק פסול מדרבנן רק מדאורייתא הוא דגט ישן שאחר אמירת מעכשיו הוא חשש דאוריי' וכמו שאבאר ולכן נר' דכוונת רש"י שהיחוד אינו פסול משום גט ישן רק מטעם אחר דהא הרשב"א והר"ן גורסי' ע"מ אם לא אעבור וכן באם לא באתי במתניתין במעכשיו איירי והביאה שלאחר נתינה של מעכשיו הפסול הוא מטעם אחר והוא מדאוריי' דהא בדף פ"א מבואר במגרש ולנה עמה בפונדקי דצריכה הימנו גט וכן הוא בסי' קמ"ט מטעם דאין אדם עושה בעילתו לזנות רק דשם בעינן עדים וא"כ ה"נ לא מיבעיא אם הי' עדי' בשעת יחוד ודאי דצריך גט כיון דהגט חל למפרע והוי כביאה אחר נתינת הגט דיש בו חשש קידושין וכן מבואר בב"י סי' קמ"ט דביאה אחר נתינה של תנאי דמעכשיו דצריכה גט מטעם קידושין וא"כ הרי הבעל יכול לערער ולומר פייסתי ונתייחדתי ויש בו חשש קידושין ואף דצריך עדים מ"מ הבעל יכול לומר שהיה בעדים דהא גם להתוס' שפי' החשש דפיוס היינו שמא ביטל וביטל בעי עדי' כמבואר בסי' קמ"א בב"ש ס"ק צ"ב וע"כ צ"ל דהחשש שמא פייס הוא דשמא יערער הבעל ויאמר שייחד עצמו בפני עדים ובכאן נראה דאפילו ביחוד בלא עדים צריכה גט מדאורייתא דהא הרשב"א והר"ן כתבו גיטין דף ע"ו דבתנאי דמעכשיו יכולין לבטל שניהן הגט שאף אם יתקיים התנאי מ"מ יהי' הגט בטל עי"ש וכיון דהביאה לאחר מעכשיו מחזקינן לקידושין מטעם דאין אדם עושה בעילתו לזנות וע"כ צ"ל דאמרינן דשניהם בודאי נתרצו לקידושין דהא בקידושין דעת שניהן בעינן וע"כ צ"ל דחזקה דאין אדם עושה בעילתו לזנות הוא אצל שניהם וא"כ הכא בתנאי דמעכשיו דשניהם יכולין לבטל התנאי וכיון דבעל וחזקה דאין עושין שניהם ב"ז ונתרצו שניהם דיהיו איש ואשה וע"כ נתרצו שניהם שיהי' התנאי והגט בטל וכאן אין צריך קידושין חדשים ואין צריך עדים ודומה לזה אמרינן בכתובות גבי קידשה על תנאי דמחמת דאין אדם עושה ב"ז מוחל לתנאי דדוקא ביחוד אחר גירושין גמורים בעינן עדים מה שאין כן אחר תנאי דמעכשיו דבריצוי שניהם חזרו הקידושין הראשונים ולא הי' ב"ז ודאי דמכח חזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז אמרינן דביטלו שניהם הגט וצריכה גט מדאוריי' משא"כ בהאי דפ' כל הגט דהיחוד הוא קודם הנתינה לא הוי רק גט ישן פי' רש"י שמא פייס והוי גט ישן. ולפ"ז לא קשה שוב מה שהקשה תוס' דמוכח שם דתרי מילי נינהו דלפי מה שפרשתי וכמש"ל בדבריו באמת תרי מילי נינהו היחוד שע"י הפיוס שאחר הנתינה דאורייתא הוא ופי' חשש דגט ישן יתבאר אח"כ וגם מה שהקשו דהא אם בא בלא שום יחוד בטל הגט נראה דלא קשה דדעת רש"י הוא דלא חיישינן כלל דנתבטל התנאי דודאי אם נתבטל התנאי האשה לא תקלקל עצמה להינשא דהא מחמת חזקה זו מתירין אותה להינשא בגט על תנאי שבידה ולא חיישינן שמא עברה או תעבור על תנאי וגם כל תנאי שהוא בקום ועשה לא מהימן שעבר על תנאו אך ליחוד חיישינן שמא קודם שהתחיל לקיום התנאי דלא באתי דהיינו קודם שהלך מכאן נתייחד עמה וכמו שפי' הרשב"א עי"ש ואפשר לא היה שום ביאה באמת ותינשא באמת כדין ואנן הוא דמחזקינן היחוד לביאה ונשוי בניה לספק ממזרים א"נ אפי' הי' שם ביאה אפשר דהיא יודעת בעצמה דלא נתכוונה לא למחילת התנאי ולא לקידושין ואפשר שהיתה ביאה באונס ותנשא כדין ואנן נחזוק אותה למקודשת ודאי ונשוי בניה לממזרים כשיבואו עדים על היחוד ואפילו בלא עדים יהי' עכ"פ ערעור פסול עליה ועל בניה. והא דקאמר התם ולגט ישן אין חוששין אף דאחר מעכשיו לא שייך גט ישן אי בעי יכילנא לשנויי שנויא דחיקא דהחשש הוא כיון שהי' הולך ובא אפשר שתתייחד קודם הנתינה אך שנויא דחיקא לא משנינן ולפענ"ד נראה לתרץ בפשיטות דכוונת הברייתא הוא נהי דלא חיישינן לשמא נתבטל התנאי ותנשא בלא גט מחדש ומשום שלא תקלקל עצמה מכל מקום איך מניחין הגט בידה ומחזקינן אותה למגורשת מחמת גט זה ניחוש לפגם הולד והיינו דילמא בא עליה ונתבטל הגט ותינשא לאחר ע"י אמירת הבעל הא גיטך שנית ובנה כשר הוא דהא באמת צריכה גט אחר ובנה קודם לגיטה והעולם יאמרו מחמת זמן הגט שבידה שגיטה קודם לבנה וגט ישן ממש הוא וע"ז אמר ולגט ישן אין חוששין כיון דחשש פגם הולד מדרבנן בעלמא הוא לא חיישינן לה בלא ראוהו שנתייחד ופריך הש"ס דלמה לא ניחוש לעירעור הבעל שאומר שהיה פיוס והגט בטל מדאוריי' ומשני באומר נאמנו' והמחלוקת שבין התוס' והרשב"א ומאי בינייהו לדינא יתבאר בחידושי לאה"ע:

ועיין בהרשב"א בחי' לגיטין דף ע"ז שהביא בשם הרי"ף דבכל תנאי אפי' בע"מ שתתן ניחוש שמא פייס ותי' דשאני הכא דהתנאי עליו ואי מחלה בטל הגט ונמצא א"א יוצא בלא גט אבל אם היתה על מנת שתתן מאתים זוז אם פייסה אותו ומחלה התנאי הגט קיים ומגורשת ומאי איכפת לי' בהכי דניחוש לי' ומאי חורבא נפיק לה עכ"ל. והלח"מ בפ"ט מהל' גירושין תמה ע"ז הרבה חדא דגם בע"מ שתתן יש לחוש שמא פייס אותה ומחלה לו שאפי' אם תתן לו בטל גיטה ועוד הקשה דהא כמו כן נפיק חורבא כשהיא מגורשת ויאמרו שאינה מגורשת שלא יהי' הקידושין תופסין בה ומתיבות וכו' עי"ש ולפענ"ד לק"מ דאנן לא חיישינן דבאמת כן הוא רק דחיישינן לערעור של בעל וכשמודה הבעל לא חיישינן כמו שכתב הרשב"א כאן בד"ה אמר ר"ל עי"ש ולפ"ז א"ש דבשלמא בתנאי אם לא באתי יש לחוש שמא תינשא ואח"כ יבוא ויערער שמחלה לו שלא יבוא משא"כ בתנאי דע"מ שתתן דע"כ א"א להינשא עד שתביא עדי' שקיימה תנאי ונתנה לו בפני עדים בתו' קיום התנאי והוא קיבלם דהא נתינה בע"כ לאו שמי' נתינה והרי הודה שלא נתבטל התנאי כיון שקיבלם בתורת קיום התנאי ושוב ליכא למיחוש לערעור. וגם קושיא השני לא קשה דאנן לא חיישינן רק שהבעל יבוא ויערער ויאמר שהיא אשתו עדיין אבל שיאמר שאין זה אשתו במקום שהיא אשתו ודאי לא חיישי' דמה איכפת לי' כמו שכתב הרי"ף ושפיר כתב הרי"ף דלא נפיק מיני' חורבא ועוד דלא מהני מחילת התנאי מהבעל שיהי' הגט גט אפי' לא מקיום התנאי על ידי שיאמר הא גיטך דדבר שבערוה צריך שני עדי'. ועוד נראה לתרץ קושי' הראשונה דבשלמא בתנאי דאם לא באתי חיישי' דילמא מחלה לו התנא' מחמת שנתפייסה ואינה רוצית להתגרש ויראה שמא תתקיים התנאי ולא יבוא וע"כ יהי' הגט גט ולכך מחלה אבל בתנאי דמאתים זוז שביד שניהם לבטל הגט תמיד בידה שלא ליתן בתורת קיום תנאי דמאתים זוז ובידו שלא לקבל למה להו למחול ולכך לא חיישי' לה:

בא"ד אם אחר עשרה ימים צוה להם לחתום כשר וכו' עי' רשב"א מה שהקשה על זה ואפשר שתו' ג"כ מודה להרשב"א שפסול משום פירו' דכשביטל הגט זכה בפירות רק כתבו דכשר לדידן לענין דינא דקיי"ל כר"י עד שעת נתינה רק דפסול משום דנתבטל הגט וכשחוזר ומגרש בו כשר לרב נחמן:

תוס' ד"ה אמרי לי' פסול אבל אם נמצא א' מן האמצעים או מן האחרונים קא"פ עדותן בטילה דודאי לשם עדות חתמו וכו' לכאורה קשה דהא עיקר קושי' הר"י הי' משום דניחוש דילמא אתי לקיומא בקרובים ומחמת זה חזר בו הר"י. ולפי זה הי' לו לר"י לומר שפסול מטעם זה דילמא אתי לקיומא בקרובים ולמה כתבו בתי' טעם אחר. לכן נראה לפי עניות דעתי ליישב דהנה בברייתא דקתני היה שנים ראשונים פסולים תתקיים עדות בשאר צריך לומר הא דנקט הראשונים או דנקט רבותא ראשונים וכל שכן אחרונים או ראשונים דוקא ולא אחרונים וכיון דהי' קשה ליה להתוס' דאחרונים יש לפסול מטעם דילמא אתי לקיומא א"כ שוב א"א לומר דנקט הראשונים לרבותא הוא דהא אחרונים ע"כ פסולים וע"כ צ"ל דהראשונים דנקט הוא דוקא וכיון דדוקא הוא א"כ אמצעים אמאי פסולים הא אין מקיימין אלא מעדים דלמטה וע"כ צ"ל דהטעם הפסול הוא משום דאמצעים ודאי לשם עדות חתמו דדוקא בהראשונים תלינן לכבוד או למילוי. ואם תקשה דא"כ אמאי אין מקיימין רק מעדים דלמטה מאמצעים נמי לקיים השטר דהא באמצע ג"כ אסורים לקרובים לחתום ליתא דדוקא כששניהם הראשונים כשרי' שוב האמצעים הפסולים פוסלין השטר דתלינן שבודאי כסדר שהן כתובים בשטר כך חתמו עצמן וכיון שכבר חתמו שני כשרי' אותן שחתמו אחריהן ודאי לשם עדות חתמו דאחר שנגמר עדות השטר לא שייך מילוי ולא כבוד אבל כששנים הראשונים וגם האמצעים פסולים רק שנים אחרונים כשרים אפילו הן עשרה כשר השטר דאימר השנים הכשרי' האחרונים הרחיקו חתימתן הרבה שיטות מהשטר והוכרחו הרבה פסולים למילוי דבפסולין תולין הכל למילוי כדי שלא לקלקל השטר דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרו וכו' דכמו שחששו שהרחיקו ב' שיטין דמה לי הרחוקות ב' שיטין או הרבה ודוקא כששנים הראשונים כשרים חיישי' שחתמו הכשרים קודם והפסולים שחותמין אחריהם פוסלין השטר כי בודאי לעדות חתמו דאחר גמר עדות השטר לא שייך כבוד ולא מילוי כן נראה לי ברור:

בא"ד וא"ת דלמ"ד משום עדים דדעת בעה"ש וכו'. פי' דבשלמא למ"ד משום תנאי ניחא דתוס' סברי דאף בשטרות שייך תנאי דכולכם ומש"ה כשר דתלינן דמסתמא הלוה אמר להם שיחתמו כולם כמו דתלינן בגט דחתמו כולן משום תנאי ה"נ תלינן בשטר ומש"ה כשר דאפי' עומדין ביחד ואמר להן חתמו דעתו שהקרובים יחתמו עצמן לתנאי ולא לשם עדות והן חתמו לפי דעת בעה"ש אבל למ"ד משום עדים קשה דהא ודאי אם הי' ביחד כשאמר חתמו נפסל השטר רק דכשר כאן דאמרי' שחתמו אח"כ למילוי ולא הי' ביחד כלל וא"כ קשה דנשיילינהו:

והנה התוס' בב"ב דף קס"ג בד"ה ומצא אחד מהן כתבו ג"כ לתרץ כל הקושי' הנ"ל שהביאו כאן בלשון אחר ושם בדיבור זה דברים שקשה להבין לכן אביא כאן כל דבריהם ואפרשם בעזה"י. דמקודם הביאו שם הא דר"י גאון שפוסל חותמין בסוף ודעת ר"ת שמכשיר אפי' בסוף ואחר כך כתבו להקשות אר"ת וכתבו וז"ל וא"ת א"כ אמאי כשר ולא אתי לאיחלופי וכו' ולכאורה קשה הלשון דא"כ שכתבו דהא קושי' זו קשה גם אר"י גאון דהא הראשונים מבואר בברייתא דכשר ובגט בתחלה אמרי לה פסול ונראה לפרש דבריהם דאר"י גאון לא מצי להקשות די"ל דסבר הטעם דבסוף פסול דהעולם לא יתלו בתנאי ויאמרו דלשם עדים חתמו משא"כ בתחלה יתלו דעדים למילוי חתמו דהעולם יותר תולין במילוי אבל בתנאי אין תולין משא"כ בגט דלא שייך למילוי חתמו דהא אם אחר שחתמו שנים אמר לשנים אחרים לחתום הוי כביטול בגט כיון שחתמו עצמן הראשונים שלא בפני זה כמבואר בר"ן ס"פ הזורק, גבי גט קרח משא"כ לר"ת דס"ל אף לבסוף כשר דלא תלינן דחתם לעדות וע"כ צ"ל דתלינן לתנאי וע"ז מקשי התוס' שפיר דמ"ש מגט דפוסל בתחלה ולא תלינן בתנאי וע"ז תירצו דבשטר תלינן בתנאי דהיינו אחר שחתם שנים הקפיד ורצה שיחתמו עוד עדים לתנאי ההקפדה רק בגט כיון שהם זה בפני זה תלינן דמאן דחתם בתחלה ודאי חותם עצמו לשם עדות:

שם בא"ד והקשה לו ר"י כשיראו פסולין לבסוף במקום קיום השטר יאמרו קא"פ כשר וכו' ולכאורה קשה דאמאי לא מקשי בפשיטות דלמא אתי לקיומא בקרובים כמו שהקשה בגיטין ואמאי שינו בלשונם מגיטין לב"ב. ונראה דבב"ב דבשטרות עסיק לא מצי להקשות משום דילמא אתי לקיומי בקרובים דהא התוס' הביא ראי' לחשש זה הכא מהא דבין עדים לאשרתא ושם רק אשרתא פסול אבל השטר שכבר נכשר אינו חוזר ונפסל א"כ אין להם ראיה לפסול כשחתם קא"פ לבסוף את השטר שכבר הוכשר בשנים הראשונים וע"כ הוצרכו להקשות מטעם חשש דאתי לאיחלופי שמזה הטעם ראוי לפסול אפי' בדיעבד אבל בגיטין מקשי שפיר גם משום חשש דילמא אתי לקיומי דאם נאמר דמיחתם בתחלה דא"ל פסול הוא דוקא בתחלה וע"כ קביעות המקום של הפסול הוא רק בסוף וכשר לכתחלה כדמוכח בש"ס וע"כ כמו כן הוא בשטרות אפי' לכתחלה כשר וע"ז מקשה שפיר דבין בגט בין בשטר דעכ"פ לכתחלה יופסל מטעם דילמא אתי לקיומא משא"כ בב"ב דמשמע דנמצאו בדיעבד שנים האחרונים פסולים דכשר רצו התוס' להקשות דאפי' בדיעבד יופסל מטעם חשש דאתי לאיחלופי כמו בגט דפסול בדיעבד מטעם אתי לאיחלופי ובגט שיופסל בדיעבד לא הי' יכולין להקשו' דבגט לא שייך לומר כיון שרואין שחותמין עצמם במקום קיום השטר דבגט כיון שבתחלה פסול קא"פ אף קיום הוא בגט בתחלה ולכך לא הקשה בגיטין רק מלכתחלה כדי שיהי' הקושי' גם על הגט:

שם בא"ד וי"ל דשאני התם דמכל תלתא דאית בי' מקיימין ולא סגי בקיומא דהכא אבל בפשוט שאנו מקיימין משלמטה בתרי פסול לבסוף עכ"ל לכאורה קשה דשפת יתר הוא בתוספ' שכתבו טעם לתירוצם ולא כתבו בקיצור דמכל תלתא מקיימין ותו לא ונראה דהתוס' הוצרכו לזה דהא יש פסול מתרי טעמים חדא מטעם שכתבו תוס' שם דאתי לאיחלופי כיון שרואין שחותמין במקום קיום השטר שנית דילמ' אתי לקיומי מקרובי' ונגד דילמא אתי לקיומי התי' הוא כיון דלא סגי בקיומא דהכא פי' דבעינן קיום תלתא דוקא וע"כ יתקיים בתרי כשרים משא"כ פשוט דסגי בתרי ונגד הקושי' דאתי לאיחלופי מחמת שיראו שחתם עצמו למטה במקום קיום השטר לא סגי בתי' זה ולכך תירצו דהא מכל תלתא מקיימין בגט מקושר ואם כן שוב לא שייך לומר שרואין שחותמין למטה במקום קיום השטר דהא כל מקום שוה במקושר לענין קיום ולא אתי לאיחלופי:

דף יט.

תוס' ד"ה דיו על גבי דיו. וכתב השני עושה לשמה חשיב כתב וכו' והקשה המהרש"א דא"כ מה בעי גבי עדים אי כתב עליון כתב הא כתב השני עושה לשמה וכו' עי"ש. ולפענ"ד נראה דאף שכתבו התוספ' דהוי כתב כשמתקן מ"מ לא הוי רק כמתקן כתב הראשון וכתב הראשון הוא ואין כאן כתב ידן של העדים רק הכתב של הראשון והא דמדמי הש"ס עדים לשבת הוא למאן דס"ל דחייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק וכיון דהוי מוחק כתב הראשון וכותבין כתב שני הוי כתב ידי עדים אבל במקום דלא הוי כמוחק כתב הראשון לא הוי רק כמתקן כתב הראשון:

דף יט:

תוס' ד"ה טעמא דאיכא כתב ונייר חלק דקאמר וכו' פי' דהי' קשה להן כיון דמיירי בקראוהו ועיילי לבי ידיה ואפקי' א"כ ע"כ חלפו דבשעה מועטת כזו ודאי לא נבלעו האותיות וע"ז כתבו דהא ע"כ בלא"ה צ"ל דלא ראו בשעת נתינה שהי' נייר חלק דא"כ וכו' וע"כ מיירי שעה אחת קודם נתינה וכו' וקצת קשה דלפי מה שכתבו התוס' דס"ד דמגורשת ודאי הוא הא הוא שטר שיכול לזייף דהא האשה תוכל להטיל מיא דנורא על מקום חתימות העדים שתהיה ניכרת ולמעלה מחתימתן תכתוב מה דבעי והב"ד יסברו ששטר גמור הוא ולא יבדקו שוב במיא דנורא:

דף כ.

תוס' ד"ה הא בעינן שמו וכו' דברי תוס' תמוהין וגם דברי מהרש"א דחוקין ולכן נלפענ"ד לפרש דבריהם דכוונתם הוא כך במ"ש אע"ג דמתניתין דשינה שמו וכו' היינו רישא דמתניתין דהתם דהיינו הי' במזרח הוא כר"מ והוא רק פסול דרבנן מטעם משנה מטבע וא"כ ע"כ גם הסיפא דשינה שמו דמוקי לה התם כרבנן הי' פשיטא להש"ס דהוא רק מדרבנן דאלת"ה מאי מקשי התם ליערבינהו וליתניהו הא ברישא ממזר דרבנן ובסיפא ממזר דאורייתא אלא ע"כ מוכח מהש"ס הא דשינה שמו ג"כ איננו פסול רק מדרבנן וכיון דנקט שינה ולא נקט לא כתביה כלל ש"מ דלא כתבו כשר דליכא למימר דלאו כתבו פסול רק דהוולד אינו ממזר ובזה אין חילוק בין ר"א ובין ר"מ דאפי' לר"מ דס"ל ע"ח כרתי הדין כן א"כ קשה דליתנינהו בהדי ג' גיטין פסולי' ואף דמתניתין דג' גיטין פסולין ר"מ הוא מ"מ הא בזה אין חילוק בין ר"מ ור"א כנ"ל וע"ז מתרצי התוס' דע"כ הוכחה זו ליתא דהא לר"מ ע"כ לא כתבו פסול דהא אינו מוכח מתוכו וא"כ קשה דהו"ל למינקט במתניתין ג"כ לא כתבו אליבא דר"מ דהא רישא דמתניתין חשיב הרבה דברים אליבא דר"מ וא"כ יותר הו"ל למינקט לא כתבו אליבא דר"מ לאשמועי' רבותא שהוא פסול מדאורייתא דפליג אדרבנן דמכשירין לגמרי ורבותא גדולה הוא יותר מהא דנקט שינה שמו אליבא דרבנן אלא ע"כ דשינה היינו שם דגליל ביהודה דכתב מקצת שמו והדין דאם לא כתב בו שמו כלל לא תני ליה במתניתין מחמת פשיטתו דאינו גט כלל בין לר"מ ובין לרבנן:

גמ' הא דחק תוכות. הנה לענין שבת ודאי דחק תוכות הוי כתיבה כמבואר בב"ש סי' קכ"ה ס"ק ו' עי"ש. ונסתפקתי לענין שמות שאינן נמחקין אם הי' האותיות בחק תוכות אם רשאי למחוק או לא אם חייב עליו משום מוחק וכן בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי הואיל דאינו כתב אי יש בו משום קדושה. והנה בט"ז ביו"ד סי' רע"א ס"ק ח' ובא"ח בסי' מ"ה ס"ק ב' כתב דרקימת פסוקים יש בהן משום קדושה אף דכתב ע"ג כיפה ואנדוכתרי לא הוי כתב וכן בתשובת משאת בנימין הביא בשם הרמב"ם דאין חילוק בין כתיבה לרקימה י"ל דכוונתו על אריגתו דהב"י בסוף סי' קכ"ה כתב דבאריג ממש שהוא קבוע בבגד הוי כתב אבל כשחיבר אותיות בבגד לא הוי כתב וא"כ י"ל דאם חיבר אותיות של כסף לבגד או לאיזה דבר אחר דלא הוי כתב ולית ביה משום קדושה ומכ"ש כשנעשה האותיות ע"י חקיקות תוכות. ועוד אפשר לחלק בין הך דסי' רע"א וסי' מ"ה דלהכניס במקום הטינופת גרוע דהא אפילו שמות הנמחקין אסור להכניס למקום הטינופת דאפי' שם שלום אסור להזכיר במרחץ:

דף כ:

תוס' ד"ה ע"מ שתחזירי ואז א"א להתגרש וכו' ואין להקשות מהא דה"ז גיטך אם מתי דאין גט לאחר מיתה הא התנאי סותר למעשה כיון דאין גט לאחר מיתה והתנאי בטל ומעשה קיים דז"א דשאני התם דמצד הדין התנאי סותר למעשה הוי תנאי ודוקא בע"מ שתחזירהו לי שאמר לה שיהי' גט אחר שתחזיר שמצד הלשון התנאי סותר למעשה אז התנאי בטל:

בא"ד ורבא דאמר הילך אתרוג. לכאורה קשה דהא לפמ"ש התוס' דרבא לטעמי' ע"כ צ"ל דרבא ס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי דאלת"ה אמאי החזירו יצא הא כיון דלדעת התוס' רבא פליג התם ארב אדא בר אהבה וס"ל דתנאי ומעשה בדבר א' התנאי קיים ואי ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי א"כ אין גט חל עד אחר שתחזיר ואז אין הגט בידה וע"כ צ"ל דאף לפי תירוצם ס"ל לרבא דע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ למה להו תו לומר דרבא לטעמי' דאית לי' תנאי קודם למעשה הי' להם לומר בפשיטות רבא ס"ל ע"מ כאומר מעכשיו דמי. ולכן נראה דכוונת התו' ליישב הנך לישנא דמשמע שם הא דקתני בע"מ שתחזיר הנייר דמגורשת דאפילו לא החזירה מגורשת דג"כ א"ש לרבא ולזה הוצרכו לומר משום דרבא לטעמי' דס"ל דשם הוי מעשה קודם לתנאי והוי תנאי בטל ולכך שפיר מגורשת אפי' לא החזירו לרבא:

גמ' או דילמא הוא מנפשי' עייל. באה"ע סי' קכ פסק דכשהבעל מודה או שיש לה חזקה דנאמנת. ולכאורה קשה דהא בעל שאמר גרשתי אינו אלא ספק מגורש' ועוד דהבעל אינו נאמן למפרע והכא משמע דמגורשת מזמן הגט וגם קשה הא דאם אין הבעל מודה שאינה רק ספק מגורשת אף דהעבד ודאי מוציא הבעל מידה בדין. ולכן נלפענ"ד דהפוסקים הוכיחו זה מהא דרב"ח תפס לשון האיבעי' מי אמרינן אקנוי אקני לה ולא אמר סתם אי אמרינן גירשה וממילא ידעינן דאקני לה. ולכן נראה לומר דעל הגירושין לא מספקא כלל לרב"ח ואמרינן דודאי גירשה. דהא בדאיכא חזקה שלשה שנים נאמנת רק בפחות מג' שנים אין אדם מקפיד ובדבר דאיכא קפידא לאלתר הוי חזקה כגון בחפר בו בורות כמבואר בב"ב פ' ח"ה ועיין ברמב"ן שם ולפ"ז הכא שהי' העבד עם הגט ביד האשה דגרע משמי' כשמי' דלא מקפיד גבי' ודאי דאדם מקפיד וראי' ברורה איכא דנתגרש' רק האיבעי' הוא העיקר על העבד דהנה במקום דנאמן מצד תפיסה מוכחת שהוא שלו אין הנותן יכול לטעון אפי' טענת תנאי היה בדבר שהתפיס' מוכחת שהוא לגמרי שלו משא"כ בקרקע דליכא תפיסה מוכחת ואינו נאמן רק מכח שטר שבידו אז אם יש לספק אומר תנאי הי' בו וזייפתי' יכול הנותן לומר תנאי הי' בו דמה"ט שטר שיכול לזייף פסול בשטרות אף דאיכא ע"מ מטעם דאימר תנאי הי' בו וזייפתי' וצריך המקבל ראיה ברורה שלא היה שום תנאי בדבר ולפ"ז בעיא דרמב"ח הוא כך אי אמרינן דאקנוי אקני לה פי' דשייך חזקת מטלטלין ותפיסה מוכחת בעבדים וממילא הי' שלה לגמרי או דילמא מנפשי' עייל פי' ולא שייך חזקה ותפיסה מוכחת בעבדים וא"כ אף דאיכ' ראיה ברורה שגירשה בהעבד מטעם הנ"ל דאלו לא גירשה ודאי לא הי' מניח העבד בידה מ"מ כיון דלא באתה רק מכח ראי' שגירשה א"כ יכול לומר שלא הקנה לה העבד רק שתתגרש בו וע"מ שתחזיר לו העבד כמו במוחזק שהוא של האשה שנאמנת לומר שלא נתנה לו רק על תנאי שיגרשנה בו ה"נ במוחזק שהוא של הבעל יכול לומר שנתנה לה ע"מ שתחזיר לו העבד והחזירה לו והוא מנפשי' עייל ולא הקפיד במה שהוא בידה עם הגט כיון דבאמת גירשה בו ואין מקפיד על הגט שבידה ועל גוף העבד אינו מקפיד בפחות מג' שנים וכיון שהעבד יוצא מידה עשאוהו חז"ל כספק מגורשת כיון דראיית הגירושין הוא מהגט שכתוב על ידו ועל ידו דיינינן שהוא שלו אבל במקום שאין העבד יוצא מת"י כגון שהבעל מודה או שיש לה חזקה ג' שנים מגורשת ודאי מטעם הנ"ל דראי' יש דודאי גירשה:

גמ' אלא לרב"ח קשה וכו'. ולכאורה קשה דלפי מה שפסק הח"מ באה"ע סי' קכ"ד סעי' ב' דבשטר שיכול להזדייף אם באין ע"ח לבד ואומרים שלא הי' זיוף דא"צ הע"מ שיבואו לפנינו אם כן גם לרב"ח לא קשה די"ל דבעי' דרב"ח הוא כשע"ח באין לפנינו ואפי' להב"ש שם דפסל הא לא פסל רק מטעם גזירה עי"ש וא"כ מצי קאי בעי' דרב"ח לענין העבד גופא אי נאמנות דאי נאמר דאיהו מנפשי' עייל אינה נאמנות לענין העבד ואי לא נאמר סברא דמנפשי' עייל ודאי דמהני לענין גוף העבד דכיון דע"ח מעידין שאין כאן זיוף ובודאי נתגרשה רק שפסול הגט מדרבנן מטעם גזירה והרי אית לי' חזקה טובה שהעבד שלה כיון שבודאי נתגרשה ומכ"ש דקשה לפמ"ש הפ"י דעיקר האיבעי' שלו הוא דבעי אי האי דקתני במתניתין דעבדי' בעי' ג' שנים הוא משום דאיכא ריעותא דלית לי' שטרא דעבד בן שטרא כמו קרקע והכא גיטא היינו שטרא אם כן קשה הא גם לרמב"ח אפשר לאוקמי בע"מ וס"ל לרמב"ח כר"א לקמן ד' נ"ב דבשטרות של ממון לא מהני אפי' באין ע"מ לפנינו משום דבעינן ראו לעמוד ימים רבים וא"כ ניהו דמגורשת מ"מ לענין גוף העבד יש לומר דלא מהני כיון דהע"מ אין מעידין רק שגירשה בגט הכתוב על העבד א"כ אף דלענין גט מהני ע"מ מ"מ הא כיון דהגט הוא ג"כ שטר לענין ממון לא עדיף משטר של קרקע דל"מ ע"מ כיון דהע"מ אין מעידין רק שגירשה בגט הכתוב על העבד זה דהא אפשר שהי' בו תנאי לענין הנוגע בממון ולא לענין הגירושין כגון ע"מ שתחזירהו לי את העבד והחזירה לו באמת העבד והוא מנפשי' עייל שהגט גט והעבד שלו ובעינן שלו הוא רק לענין העבד משא"כ אם לא נאמר הסברא דמנפשי' עייל רק משום ריעותא דלית לי' שטרא והכא כיון דגיטא היינו שטרא וליכא ריעותא התפיסה מוכחת על העבד דהקנה לה בלא שום תנאי כמו בכל תפיסת מטלטלין ולכן נראה דמשמע לי' להש"ס מלשון האיבעי' דבעי בגט ולא בעי במתנה וכן משמע מהא דאמר דהוא מנפשי' עייל דאפי' לענין גט לא הוי גט ואי אמרינן אקנוי אקני ליה הגט כשר לגמרי וע"ז מקשה דמ"מ הוא פסול מדרבנן משום שטר שיכול לזייף אך מ"מ קשה דלטעם שכתב הב"ש והח"מ בשטר שיכול להזדייף דלא מהני ע"ח המעידין דלית בי' זיוף דהוא משום גזירה אינו אלא מדרבנן וא"כ מה מקשה הש"ס ות"ל דהוי לי' שטר שיכול להזדייף הא מ"מ שייך האיבעי' שלו לענין אי הוי ספק מגורשת מדאורייתא כשיש ע"ח המעידין דלית בי' זיוף. לכן נראה לפענ"ד דהעיקר כמ"ש שם בחי' לאה"ע דמשום שטר שיכול להזדייף יש בו ג"כ פסול דאוריית' להר"ן שכתב לקמן פרק המגרש דע"ח מטעם ע"מ כורתין וכיון שע"י הע"ח יודעין שנמסר לה דודאי מיד הבעל בא לה וכו' וכמאן דאיכא ע"מ בשעתה דמי עי"ש ולפ"ז בשטר שיכול לזייף כיון דא"א לידע מתוך ע"ח אי נתגרשה וא"כ כשנמסר לה הגט בע"ח הרי ליכא ע"מ בשעתה עי"ש שהארכתי:

תוס' ד"ה ת"ש דאמר ר"ל. וא"ת מתניתין הו"ל לאתויי וכו' ותירוצם דחוק באמת והפ"י מתרץ דממתניתין ה"א דהא דהעבדים אין להם חזקה משום דעד תלתא שנין מזדהר אינש בשטרא וכו' וא"כ כיון דעבד בר שטרא הוא מצי למימר לי' אחוי שטרך מש"ה איצטרך ר"ל לאשמועינן בגודרת ולכך בעי רב"ח ולא מצי למיפשט ממתניתין דשאני הכא דליכ' ריעות' דשטרא דגיטא היינו שטר מתנתו עכ"ל בשינוי לשון קצת. אמנם דבריו קצת דחוקים דע"כ אי לא אמרינן דמנפשי' עייל ויש חזקה לעבד וא"כ ע"כ הא דדרך לכתוב שטר בעבד ע"כ הטעם דבמטלטלין כיון דתמיד ברשות לוקח מונחים א"צ שטר עליהן משא"כ בעבד דאי אשכחי' באגם יכול המוכר לתופסו ולומר עבדי אתה א"כ אף שכתב גט על ידו ודאי דמ"מ דרך לכתוב שטר באפי' נפשי' עליו שיהי' השטר תמיד לראי' דגיטו הכתוב עליו יוצא ונכנס עמו וראי' לזה דאף שגט כתוב עליו מ"מ דרך לכתוב שטר אחר מהא שכתבו הפוסקים דחזקת ג' שנים מהני בבעי' דרב"ח ואי אין דרך לכתוב שטר אחר כשגיטו כתוב עליו מה תועלת בג' שנים הא חזקה מכח שטר קאתי והכא הרי אית לי' שטר דגיטו היינו שטרו ומה ענין ג' שנים לכאן. לכן נלפענ"ד לתרץ קושית התוס' בדרך זה דודאי ידע רב"ח ממתניתין דעבדי' אין להם חזקה רק שבמתניתין יש לומר הטעם משום ריעותא דלית לי' שטרא כמ"ש הפ"י רק האיבעי' במקום שיש לו חזקה כגון אחר ג' שנים או שיש לו ג"כ שטר מתנה או שהבעל מודה דנשאר העבד בחזקתה ומ"מ בעי רב"ח שפיר לענין אי הוי גט שהר"ן פרק המגרש כתב הא דמהני ע"ח בלא ע"מ אף דקיי"ל ע"מ כרתי הוא משום דע"י הע"ח ידוע שהבעל מסר לה והויין ע"ח כאלו היה ע"מ בשעתה דהא על ידי ע"ח ידוע המסירה עי"ש. ולפ"ז בעי שפיר אי אמרי' דאקנוי אקני ליה פי' דלא אמרי' איהו מנפשי' עייל ויש לעבדים חזקה כמו חזקת מטלטלין רק בפחות מג' שנים אינו נאמן מחמת ריעותא דאין לו שטר והכא ריעותא ליכא דהא אית ליה חזקת ג' שנים או שטר מתנה כנ"ל וא"כ גם הגט גט דהוי כאלו איכא ע"מ בשעתה דהא מאן דחזי להגט בידה ידוע בודאי דהבעל מסר לה כל כמה דלא ידע מריעותא דלית ליה שטרא דהא אית לעבד חזקה כמו חזקת מטלטלין. ובנידון האיבעי' ליכא ריעותא וממילא הוי כאלו איכא ע"מ בשעתה אבל אי נימא מנפשי' עייל ליכא ע"מ בשעתה כיון דע"י ע"ח הגט א"א לידע אי מהבעל בא לה רק מכח חזקה או מכח שטר וא"כ כשמוסר לה הגט בע"ח בינו לבינה ליכא ע"מ בשעתה והגט בטל והוצרך לפשוט מהא דגודרת דמשם מוכח הסבר' דאמרי' הוא מנפשי' עייל. ולענין דינא יתבאר אי"ה בחידושי לאה"ע:

דף כא.

תוס' ד"ה ואבע"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ. ותימא דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בע"כ נהוי דומיא דידה כיון דאשכחן חצר בע"כ וכו' וליישב קושית התוס' וגם קושי' התו' בד"ה אטו שליחות שהקשו אטו לא ידע רב שימי דשליחות מושלח ושלחה אתרבי ועוד קשה דמה סברא הוא זה כיון דאשכחן שליחות בע"כ הא עיק' הקושי' דלא יועיל רק מה שהוא דומי' דידה דשייך בי' בע"כ ולכן נראה דעיקר קושית אביי הי' כיון דחצר איתרבי מידה דכתיב אצל ונתן צריכין שיהי' החצר בשעת נתינה דומיא דידה דהיינו שיהי' יכול ליתן לתוכו בע"כ והקשה לו רב שימי והא שליחות לקבלה וכו' לא הקשה דשליחות קבלה לא יועיל כיון דליתא בע"כ דהא ודאי לא קשה דהא רחמנא בהדיא רבי שליחות מושלחה רק קושייתו הוא כמ"ש התו' בד"ה והא שליחות מידה עי"ש והיינו דהא יש ללמוד ג"כ חצר מתורת שליחות כדאמר בב"מ שלא גרע משליחות וכיון דשליחות איתא אפי' בגוונא דליתא בע"כ אף חצר מועיל בכה"ג ולזה משני לי' דשליחות מושלח ושלחה איתרבי. וכוונתו דשליחות איתרבי מקרא דלא כתיב גבי ונתן משא"כ חצר איתרבי מידה דכתיב גביה ונתן בעינן דוקא שבשעת נתינה יהי' דומיא דידה ואין יכולים ללמוד כלל חצר משליחות לענין זה והא דקאמר בב"מ דלא גרע משליחות הוא רק לענין שלא בפנינו כמ"ש התוס' ולפ"ז א"ש ג"כ מה דמשני ואבע"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ פי' אפי' אם נאמר דיש ללמוד חצר משליחות הא שליחות ג"כ אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה וכיון דאב בע"כ נעשה שליח לבתו קטנה וחצר ג"כ בע"כ דידה שוויא רחמנא לשליח וא"כ אף דדימה רחמנא לשליח יש לנו ללמוד דומה מדומה היינו משליחות דאב שיכול ליתן בשעת נתינה בע"כ אבל לשליח שא"י להיעשות שליח רק מרצון האשה לא דימה רחמנא חצר כזה לשליח כזה:

דף כא:

גמ' בשלמא יד של עבד א"א למיקצי' אף דלא ידע עדיין הסברא דמחוסר קציצה ומ"מ הי' פשוט לו דפסול ומזה רצה הפני יהושע ללמוד דאם נותן לה הגט ומשייר לעצמו חלק בגוף הגט פסול אף למאן דמכשיר קציצה בתלוש דאין זה כריתות והא ודאי ליתא כמו שהוכיח בעצמו מהא דאיבעי' לעיל בין תיבה לתיבה מהו ומשמע דאי שייר לי' הגליון שלהגט דמגורשת וכ"כ התוס' בד"ה יצא דשם בהשיור שבין תיבה לתיבה כשר משום דלא הוי מחוסר קציצה והא דפשיטא ליה להש"ס ביד של עבד ומשייר העבד לעצמו דפסול אף דלא ידע עדיין מהא דמחוסר קציצה נראה דהוא מטעמא אחרינא דשאני יד עבד כיון דלא אפשר למיקצי' והגוף והיד צריכין זה לזה וא"א לומר דהיד יהיה שלה לבד והגוף יהי' של הבעל לבד ע"כ הבעל שותף בכל העבד והרי יש להבעל חלק במקום כתיבת האותיות של גוף הגט מש"ה פסול משא"כ בשאר דברים שהמקום של כתיבת הגט מקנה לגמרי להאשה רק דמשייר לעצמו גליון של כתב לא מיפסל רק במקום דשייך מחוסר קציצה:

תוס' ד"ה יצא זה שמחוסר קציצה וכו' היינו דהניחתו במקום שפוסקת היניקה וכו'. ולכאורה תמוה דמנין להו להתוס' דמיירי בהכי דלמא במקום שאינה פוסקת היניקה רק דמיירי בעשתה קנין חזקה דבהכי ג"כ מגורשת כמבואר באה"ע סי' קכ"ד בב"ש ס"ק י"ב. ומתוך כך נראה לפי עניות דעתי דהך דרשא דמפיק לה דאין מגרשין במחובר אפילו נותן לה כל המחובר דהיינו מקרא דונתן בידה שיהא דבר הניתן מיד ליד אין הכוונה שיהיה הדבר שמגרשין בו יוכל להנתן מיד ליד כמ"ש הב"ש רק הכוונה הוא כעין שדורש בב"מ דף מ"ז שמשיכה מפורשת מן התורה דכתיב מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו משיכה דוקא אבל חזקה אינו מועיל במטלטלין כיון שקנין זה אינו דבר הניתן מיד ליד וכך הוא ממש הדרשא בגט דכתב ונתן בידה שיהא הגירושין נגמרין בקנין הניתן מיד ליד דהיינו משיכה והגבהה כמו קנין מטלטלין משא"כ בקרקע ובקנין חזקה שאינו קנין של דבר הניתן מיד ליד אינה מתגרשת בזה ודוקא כשהניח גט בחצירו ונתן שטר מתנה עליו או שקנתה בחזקה מתגרשה דחצר מטעם יד איתרבי וקונה מטעם ידה וקנין בזה מועיל גם במטלטלין משום חצר אף דבעינן דבר הניתן מיד ליד משא"כ שאר קנינין לא מהני בגט תדע דהא הרשב"א בגיטין דף ע"ז גבי תיזל ותיחוד ותפתח פליג ארש"י וס"ל דקנין ואגב לא מהני בגט והוא מהאי טעמא דקנין אגב במטלטלין לא מקרא דמיד עמיתך נפקא רק מקרא אחר ולזה סובר דבגט לא מהני כיון דהקנין של אגב קרקע אינו קנין שניתן מיד ליד אף שהגט נכתב על דבר שיכול ליתנו מיד ליד ואף דמוכח קצת מהרמב"ן בסוגיא דהכא דמהני קנין חזקה אפשר דהרמב"ן דהכא ס"ל כרש"י דשאר קנינים נמי מועיל בגט ואף דהרמב"ן בגיטין דף ע"ז פליג על רש"י וס"ל דקנין אגב אינו מועיל בגט אפשר דהוא מטעם דס"ל קנין אגב הוא רק מדרבנן ולכך אינו מועיל בגט אבל קנין חזקה דהוא דאורייתא ס"ל שמועיל ותוס' ס"ל דשום קנין אינו מועיל בגט רק קנין הניתן מיד ליד דהיינו משיכה והגבהה ועיין באה"ע סי' קל"ט שהארכתי בדיני קנינין של הגט בע"ה:

ברש"י ד"ה דשקיל לי' ואין לחוש שמא ישבור החרס וכו'. הר"ן תמה בדברי רש"י שסותר דברי עצמו דכאן משמע מדבריו דאפילו בתלוש שייך מחוסר קציצה וגבי שמא יקטום כתב רש"י דהוי קציצה מהמחובר עי"ש. ונלפענ"ד לתרץ דברי רש"י דהרמב"ן בחידושיו הקשה וז"ל קשי' לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה רק כשמחסר הדבר וכן מחובר גמור א"א להתקיים נתינה אלא בקציצה אבל תלוש מאי מחוסר איכא ובשלמא בעלה של עציץ נקיב איכא למימר הגזירה משום מחובר גמור וכו'. ותי' דכיון שאין בדעתם ליתן לה הפרה מחוסר מקרי וכו' ומסיים וז"ל ומיהו גבי פרה וכו' דבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפ"ע אפילו נתן דעת שלא לשיור פסול וכו' עי"ש ולפ"ז א"ש דברי רש"י דס"ל דתלוש שדעתו לגוזזה או דבר ששיורו חשוב מחוסר מיקרי ופסול ולפ"ז בחרס של עציץ נקוב הוצרך רש"י לפרש דאין לחוש שמא ישבור החרס דלפעמים הוא עציץ דשיורו חשוב דפוסל גביה מחוסר קציצה ובהא דשמא יקטום דפוסלו רבא ופליג אאביי ומשמע דאף בעציץ שאין שיורו חשוב דודאי הוא דיהיב לה כולו ואפ"ה פסול מטעם דכיון דמחובר הוא פסול אף דלא הוי מחוסר משום גזירת מחובר גמור כמ"ש הרמב"ן ז"ל:

דף כב.

תוס' ד"ה ולא על נייר מחוק עמ"ש בדבריהם בחידושי לאה"ע מ"ש שם ליישב דברי רש"י בד"ה ר"א הוא אבל

דף כד.

תוס' ד"ה אימר קמי בי' דינא ובשעת גירושין עדים טפי והקשה המהרש"א דהדרא קושי' לדוכתא מה לי הוא ומה לי ב"ד. ונלפענ"ד דהרשב"א הקשה דהא שליח אינו נאמן רק בשעה שיוציא מידו עי"ש. ולכן נראה דהנה ודאי אם השליח ראשון עשה שליח שני בינו לבינו שלא בפני ב"ד ואחר כך בשעת מסירה להאשה בא השליח הראשון והשליח שני בפני ב"ד והגט ביד השליח שני ודאי דמהימן השליח שני לומר שליח זה מסר לי הגט והוא השליח הראשון ונאמן השליח הראשון לומר בפ"נ אף שאין הגט בידו כיון דהשליח שני אית ליה מגו דאי בעי הי' מסרו לידו כיון שתיכף בבוא לב"ד אמר כן כמו במשכון כשטען בפני ב"ד תיכף שמשכון הוא בידו דמהימן ולא הוי מגו למפרע ומש"ה ה"נ כיון שהאשה שהיתה שליח הראשון עם השליח שני שעשתה אותו בינו לבינה באו יחד לפני ב"ד נאמן השליח שהאשה מסרה לו בתורת שליחות במגו שהי' מסרו לו קודם בואו לב"ד ונאמנת גם האשה לומר בפ"נ אבל ברישא שמסרה לב"ד ואמרה שהבעל צוה למסור להם שהמה יעשו שליח והוציאה הגט מידה לפני ב"ד ולא אמרה בפ"נ וכבר נתבטל שליחותה משהוציאה הגט מידה ושליח אינו נאמן לומר בפ"נ רק בשעה שיוציא הגט מתחת ידו כשעדיין הוא שליח כמ"ש הרמב"ם ואין להאמינה במגו דאי בעי היתה אומרת מקודם לפני ב"ד בפ"נ דהוי מגו למפרע:

סליק פ' המביא תניינא

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה