אור ברסלב
תורת גיטין על גיטין פרק א - המביא גט קמא

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק א - המביא גט קמא

דף ב.

תוס' ד"ה אם יש עליו עוררי'. והקשו כל המפרשים מאי נ"מ אם טענינן ליתומי' פרוע או מזוייף כיון דמ"מ א"צ ליפרע. ונ"ל דנ"מ אם הודה שכ"מ קודם מותו שחייב לשמעון מנה ולא פרע לו וידוע לנו שלא פרע אח"כ קודם מותו ואח"כ הוציא שמעון שטר שאינו מקויים על אותו מנה שהודה השכ"מ והדין הוא דאם הודה בלא שטר טענינן שהודה שלא להשביע ואם יש שטר לא טענינן דהודה שלא להשביע דאין דרך להודות שלא להשביע כשיש שטר ביד חבירו כמבואר בב"ב דף קע"ה ובתוס' שם ואפי' מיגו לא מהני ועיין בח"מ סי' פ"א ובש"ך ס"ק מ"ג דדוקא טעיתי מהימן במיגו. ולפ"ז נ"מ אי טענינן ליתומי' מזוייף יכול ג"כ למיטען שלא להשביע הודה שהשטר שביד חבירו הוא מזוייף אבל אי לא טענינן מזוייף לא נוכל ג"כ למיטען שלא להשביע הודה דהרי יש שטר ביד חבירו:

דף ב:

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וכו' דסתמא לשמה קמסהיד וכו'. והרשב"א והר"ן כתבו וז"ל דמימר אמר מאי טעמא אטרחוהו רבנן לומר בפ"נ ודאי משמע דצריך לשמה וכו' ועיין מהרש"א דאם נאמר דאין בקיאין בכל הלכות גיטין ע"כ צ"ל דשיילינן לי' דכל הני מילי לאו בכלל בפנ"כ הוא וכו' עי"ש ומשמע דבשאר הלכות גיטין לא נלמד מאמירת שליח בפנ"כ רק לשמה מטעם שכתבו הרשב"א והר"ן ולכאורה קשה דמנין ידע השליח דמשום לשמה אטרחוהו רבנן דילמא משום איזה דין אחר משאר הלכות גיטין. ונראה דהכוונה הוא שיהי' הוכחה לשליח דעל כרחך פסול בכתבו הסופר להתלמד דאי כשר אפילו מצאו באשפה א"כ על מה אטרחוהו רבנן לומר בפני נכתב במה נסתפקו חכמים כיון דכתיבה כל דהו כשר והרי רואין הן דע"כ הגט נכתב שהרי הכתב לפניהם וע"כ צ"ל דבעינן שיהא הגט נכתב בציווי הבעל המשלח וע"כ עיקר הכוונה מה שהטריחו אותו רבנן על אמירת בפנ"כ היינו אם כתבו המגרש או שלוחו דכתיבת אחר פוסל בו ומזה יהי' הוכחה לשליח דאמירת בפנ"כ הוא משום לשמה משא"כ שאר הלכות גיטין אין מוכרחים מאמירת בפני נכתב:

גמרא מאי בינייהו וכו'. קשה דהא בהס"ד שתיקנו בפנ"כ הוא רק משום לשמה ולא משום קיום א"כ כשהבעל מערער ואומר מזוייף נאמן כיון דס"ל דעדים מצוין לקיימו ולא נאמן השליח על הקיום כלל ולא תיקנו בפנ"כ שנאמינהו אלא על לשמה ואם כן איכא בינייהו טובא אי אתי בעל ומערער ואומר מזוייף דלרבה מהימן ולרבא לא מהימן. לכן נראה דאף לפי הס"ד דרבה ל"ל דרבא מ"מ כיון שתיקנו בפנ"כ ובפנ"ח שיהי' נאמן על חתימ' העדים ושיהי' לשמה מהימנינן ליה גם כן על גוף חתימת העדים שלא יוכל הבעל לטעון מזוייף כעין שכתב הרא"ש בסוגיא זו על ענין נאמנות שהוא שליח:

תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה. האי דנקט דבר שבערוה ואומר ר"י וכו' ותירוצם דחוק דמ"מ קשה מדוע לא מקשה הגמ' מדבר שבערוה לחוד ואפי' למ"ד דנאמן אפילו באיתחזק איסורא מ"מ הכא לא יהי' נאמן דהכא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ונראה ליישב דהגמ' הוצרך להקשות מאיתחזק איסורא ומדבר שבערוה דמחדא בלא אידך לא קשה כלל דהא מבואר בש"ס דהסימני' נבדקין על פי אשה משום דגילוי מילתא בעלמא הוא וכתב הרי"ף הטעם ביבמות פ' החולץ גבי אשתמודענא דאע"ג דהוי דבר שבערוה מ"מ כיון דבשעת הגדה אין מעידין על דבר שבערוה רק שאשה זו ראוי לקדש או לגרש נאמנים נמצא לפ"ז לא יוכל להקשות למ"ד דע"א נאמן באיסורין אפילו באיתחזק איסורא מכח דהכא הוי דבר שבערוה ולמה יהיה נאמן דכיון דבשעת הגדה אין מעידין על דבר שבערוה רק שהגט זה ראוי לגרש לא גרע מסימנים דנבדקין ע"פ אשה דדבר שבערוה לא הוי רק כשמעידין בגמר הדבר כגון שמעידין שכבר נתגרשה משא"כ הכא וכמו כן לא קשה מהא דאיתחזק איסור לחוד דהא ודאי אם יעיד א' שבמקוה זו יש בה מ' סאה ואח"כ יטבול בו הטמא בודאי יהי' טהור אף שמוציאין ע"י ע"א הטמא מחזקת טומאה מ"מ כיון דבשעת הגדה על המקוה לא הוציאו עדיין שום דבר מחזקתו וע"כ צ"ל דקושית הש"ס הוא דהרמב"ם בפ' ט"ז מהל' סנהדרין פסק דאיסור שהוחזק ע"פ ע"א לוקין עליו ובתוס' חולין דף צ"ו ד"ה פלניא משמע שחולקין על זה ונראה דזה תליא בהא דש"ך י"ד סי' קכ"ז פסק דהא דאמרינן דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים הוא דוקא במקום שיש קרא מפורש כגון בשבועה וסוטה אבל כשע"א אין נאמן אלא מסברא לא אמרינן הרי כאן שנים ומבואר ביבמות ר"פ האשה רבה דאי אמרינן דע"א נאמן אפי' במקום דאיתחזק איסור על כרחך נאמן מדאוריי' משא"כ למאן דס"ל דא"נ רק היכא דלא איתחזק איסורא א"נ רק מסבר' דאל"כ אין לך אדם מתארח אצל חברו עי"ש ברש"י וברשב"א ז' שיטות ולפ"ז כיון דהרמב"ם ס"ל אפילו איתחזק איסורא נאמן ע"א כשהלה שותק ומפני שא"י בירור הדבר כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קכ"ז עי"ש וכיון דע"א נאמן להוציא מחזקה על כרחך נאמן מדאורייתא ויש כאן שנים מש"ה הוחזק ג"כ למלקות ולכל דבר שצריך שנים משא"כ לשיטות הסוברים דע"א א"נ רק בלא איתחזק איסורא דאז א"נ רק מסברא וכשהלה שותק מטעם הודאה הוא דוקא נאמן מש"ה אין דינו כשנים ולכך ס"ל דלא מהני למלקות ומש"ה בסימנים הוצרך לטעם גילוי מילתא אף שבשעת הגדה לא הגיד להוציא מחזקת דבר שבערוה דלשיטות התוס' הפי' גילוי מילת' כפשוטו משום דמ"מ כיון שבא אח"כ לדבר שבערוה צריכין להא דגילוי מילתא שיהא דינו כשנים. ולפ"ז שפיר מקשה הש"ס דבשלמא למאן דס"ל דע"א נאמן אפי' באיתחזק וע"כ נאמן מדאורייתא וכיון דבשעת הגדה דגט זה כשר לא דמי לדבר שבערוה והי' נאמן מדאוריי' א"כ הוחזק הגט זה כמו ע"פ שנים דכ"מ שהאמינה תורה וכו' ומש"ה מהני אפילו כשבאין אח"כ להוציא דבר שבערוה אבל כיון דס"ל דאין ע"א נאמן רק במקום דלא איתחזק וא"כ א"נ רק מסברא ואין לו דין שנים א"כ לא מהני כשבא אח"כ לידי דבר שבערוה שצריכין שנים:

וא"ת אי ע"א נאמן באיסורין אפי' באיתחזק איסורא אמאי איצטרך וספרה וכו'. ולפענ"ד נראה דאיצטרך דהא אפילו למאן דס"ל דע"א נאמן להתיר אפי' באיתחזק איסורא לאיסור ודאי דאינו נאמן באיתחזק היתר כמבואר בקידושין דף ס"ו ולקמן ד' נ"ד גבי נתנסך יינך כשאינו בידו אינו נאמן ולזה איצטרך וספרה לה דנאמני' אפי' לאיסור להמשיך הספירה שיהי' מטעם נאמנו' משום דחשוב לא איתחזק היתירא כיון דדרכה של אשה לראות ומתחזקה נדה ללקות הבעל על פיה כמבואר ברמב"ם פט"ז מהל' סנהדרין דלוקין כשנתחזק האיסור ע"פ ע"א דאי מטעם דשווי אנפשה חתיכה דאיסורא אין בזה מלקות לבעל ואיצטרך דנאמנות לאיסורא:

תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך. קשה דבהוחזקו שיב"ש וכו'. ועיין מהרש"א וברשב"א דהקושי' הוא דאי בהוחזקו אפי' אמר בפ"נ לא מהני עי"ש ולכאורה קשה דודאי כיון שאמר בפ"נ וסתם ספרי דדיינא גמירי וא"כ ודאי דליכא במקו' הכתיב' שני יב"ש דאל"כ לא היה הסופר כותבו ולהיפך היה להם להקשות דל"ל בפנ"כ דכיון דלרש"י אין חשש רק לשמא כתבו הסופר ליב"ש זה ולקחו יב"ש אחר ולר"מ ודאי לא הי' הסופר כתבו אלו הוחזקו שני יב"ש. ונראה בכוונת דבריהם דהקושי' הוא כך דממ"נ אם לא ידעינן אם הוחזקו ב' יב"ש במקו' הכתיבה א"כ אין לחוש כלל לשמא יש שם שני יב"ש ואם ידעינן שהוחזקו ב' יב"ש א"כ לא מהני כלל מה שאמר השליח בפ"נ דהא אנן ידעינן בבירור שהוא פסול והסופר כתבו שלא כדין כיון שהוחזקו ב' יב"ש ואינו מוכח מתוכו:

בא"ד ואפי' לר"א צריך שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא וכו'. וקשה דילמא מיירי באמת שידעו ע"מ שעשאו הבעל שליח ומ"מ צריך לומר בפ"נ כיון שהחשש הוא שהבעל לקח הגט מאיש ששמו כשמו ושם עירו כשם עירו. ולכך נראה לתרץ דקושית התוס' כך הוא דעל כרחך לא איירי מתניתין בהוחזקו דאי איירי בהוחזקו הי' צריך שע"מ ידעו שעשאו הבעל שליח ובמתניתין לא תני רק שיאמר בפ"נ ואם צריכין שידעו ע"מ אם עשאו הבעל שליח זה לא הוזכר במתניתין דלהחשש זה דשמא יב"ש אחר מסר לו דהוא חשש דאוריי' ודאי אין השליח נאמן:

דף ג.

תוס' ד"ה האי קולא הוא בריש האשה רבה וכו'. ויש ליישב קושייתם דהא ודאי דלא חיישינן לשקר כלל שם ביבמות משום דדייקא או משום מילתא דעבידא לאגלוי וכן כאן לא חיישינן לשקר כלל משום דסתם ספרי דדיינא גמירי רק דהחשש כאן הוא לשמא יבוא הבעל ויוציא לע"ז אף דודאי שקר הוא מ"מ חיישי' ללע"ז כמ"ש התוס' בד"ה חד אתי בעל עי"ש. אבל ליחוש לשמא באמת הוא שקר גמור לא חיישינן כלל וא"כ לא קשה כלל מיבמות ז

תוס' ד"ה כיון דאלו אמרו ידענו וקושי' דאשה ובע"ד וכו'. ולפענ"ד נראה בפשיטות לרבא דס"ל דידענו דהיינו קיום מהני שלא יהי' צריך לומר בפנ"כ דלרבא גט מקויים א"צ הרי יראו העולם בחוש שבפנ"ח הוא במקום קיום דהרי כשיש קיום אינו אומר השליח ול"ש כלל היכירא דאשה ובע"ד דאדרבה אתי לאיחלופי ואפי' באשה ובע"ד בשאר שטרות דהא ע"כ יראו שאמירת בפנ"ח הוא במקום קיום דהרי כשיש קיום אינו אומר ולכך צריך לומר בפנ"כ משום איחלופי דאז כיון שיראו שאומר השליח עוד עדות דהיינו בפנ"כ מה שאינו שייך לקיום לא יתלו לומר שקיום השטרות הוא וכשר בע"א דהא יראו שמאמינין לו גם על שאר עדות דהיינו בפנ"כ וע"כ יאמרו דהשליח נאמן יותר ולא אתי לאיחלופי:

תוס' ד"ה מאן האי תנא וכו' וי"ל דרבה אף לפי המסקנא וכו'. ולכאורה קשה לפירוש הרמב"ן בפ' שני דלפי המסקנא דרבה א"ל דרבא ס"ל ג"כ שצריך בפנ"כ משום איחלופי א"כ קשה דלוקי כר"מ ובעי בפנ"ח משום לשמה ובפנ"כ משום איחלופי. לכן נראה דגם הרמב"ן ס"ל כפי' התוס' דף ד' בד"ה רבה א"ל דרבא דמתחלה לא הי' מתקנין בפנ"כ משום איחלופי ולפ"ז לא הי' יכול לאוקמי כר"מ דא"כ קשה אתחילת התקנה דלמה תקנו בפנ"כ:

דף ג:

תוס' ד"ה דתנן ותימא לר"י דהא ר"מ אמר לקמן המביא גט ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ קושית התוס' דהנה בדף ב' ע"ב בתוס' דברי המתחיל ורבנן הוא דאצריך חלקו התוס' עם רש"י בפיר' דחשש דשלא לשמה דרש"י כתב דשמא לקחו ממי ששמו כשמו והתוס' כתבו החשש דהסופר כתבו להתלמד וא"כ לר"מ דס"ל דרק החתימה בעי לשמה והחשש דאין בקיאין הוא רק בלשמה דלא דרשי לה לשמה דבשאר הל' גיטין בקיאין כמ"ש התוס' ד"ה לפי שאין בקיאין עי"ש ובר"פ כל הגט מבואר דמשכחת שלא לשמה בד' גוונא עי"ש במשנה וא"כ בחתימה ליכא למיחש לחד מהנך גוונא דאין לחוש לשמא העדי' לא חתמו רק להתלמד ולא לשום עדות דהיינו חששא שכתבו התוס' דהא זה אף בשאר שטרות פסול דאין כאן עדות כיון שלא חתמו בציוי הבע"ד וכיון שנפסל אף בלא הטעם דלשמה בזה אין לחוש דבקיאין הן בזה דרק בדרשא דשלא לשמה אין בקיאין כמ"ש התוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וכ"כ בדף ד' ע"א בד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו וכו' וז"ל דאי שרינן בחתמו שלא לשמה וכו' דא"כ מטעם זה גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה עכ"ל והיינו דאין לחוש לשמא אין בקיאין במה שפסול גם בשאר שטרות וכן אין לחוש לשמא חתמו העדים לשם יב"ש זה ולקחו יב"ש אחר וגירש בו דהיינו חששא דרש"י דזה אינו חשש כלל דהא מבואר בר"פ כל הגט ד' כ"ד ע"ב בהא דמקשה הש"ס שני הוא דלא מצי מגרש וכו' דשם הבעל כשם הלוה ושם האשה כשם המלוה עי"ש ובשאר שטרות ג"כ פסול כה"ג כשחתמו עדים על ראיית או הודאת הלוה של יב"ש זה ודאי פסול השטר כשילוה בשטר זה יב"ש אחר שלא צוה להן לחתום כיון דהעדי' לא העידו על זה ואין כאן עדות כלל דכל עדות שלא נכתב בציווי הבע"ד לאו עדות הוא וכיון דבשאר שטרות דלא בעי לשמה הוא פסול ודאי דבגט ג"כ פסול ואפי' מי שאינו בקי לשמה בקי בזה ולא שייך גבי' חשש דאין בקיאין וע"כ צ"ל דהחשש הוא שמא יש לו ב' נשים ששמותיהן שוות וכתב לגרש את הגדולה וגירש בו את הקטנה א"נ שיכתב לאיזה שארצה אגרש ובזה שפיר יש לחוש כיון דשם האשה לשם המצוה דמי כמש"ל וממילא בשאר שטרות כשנחתם השטר בציווי הלוה שילוה מאיזה שירצה כשר דלא בעינן לשמה בשאר שטרות כמו שכשר בשטר כשנכתב לכל מי שמוציאו ומאן דאין בקי לשמה בגיטין יכשיר גם בגט כשנעשה באופן כזה. ושפיר יש לחוש בגט ולפ"ז יש לומר דשפיר מצריך ר"מ בפנ"כ ובפנ"ח דבריש פ' כל הגט גבי גדולה מצי מגרש בי' מבואר בש"ס דמאן דחייש לנפילה כשהוחזק שני יב"ש פסול אפילו בשטרות לר"מ משום דלא הוי מוכח מתוכו ואפילו להמלוה שנחתם לשמו וכן בגיטין פסול מהאי טעמא ואפי' לגרש זו שנכתב לשמה וא"כ י"ל דר"מ ס"ל כתנא דחייש לנפילה בב"ב דף קע"ב דהא פלוגתא דתנאי הוא דדוקא במקום דליכא פלוגתא דתנאי לא שייך לאוקמי מחלוקת ר"מ ותנא דמתניתין בהכי כמ"ש הפ"י בדיבור זה וא"כ ליכא למיטעי שוב דהא בכל הל' גיטין בקיאין וכשיש לו ב' נשים ששמותיהן שוות אפילו אותה שנכתב לשמה פסול לגרש עד שישליש השמות וא"כ ליכא חשש דשלא לשמה לר"מ כלל וא"צ בפנ"ח אליבא דר"מ רק משום קיום וממילא בידענו כשר כיון דליכא חשש לשמה רק משום קיום כדמוכח מתוס' דף ג' ד"ה הכא בפני ובד"ה אטו עי"ש וכיון דידענו כשר ליכא היכירא שוב וממילא צ"ל בפנ"כ משום היכיר' משא"כ לרבי שסתם המשניות מקשה הש"ס שפיר דאם נאמר דס"ל כר"מ בהא דוכתב דקרא אחתימה קאי חתימה בעי כתיבה לא בעי דהא בר"פ כל הגט סתם דקטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש וא"כ ע"כ ס"ל דלא חיישינן לנפילה דאי חיישינן לנפילה א"כ אפילו גדולה לא מצי מגרש וע"כ צ"ל דס"ל לתנא דמתניתין דלא חיישינן לנפילה וא"כ אם יש לו ב' נשים ששמותיהן שוות יכול לגרש אות' שנחתם לשמה דהוי מוכח מתוכו רק אותה שנחתם שלא לשמה א"י לגרש וממילא יש לחוש לאין בקיאין לשמה דדילמא כתב לשם זו וגירש זו וצריך לומר בפנ"ח משום לשמה וממילא לא מהני ידענו בשנים וכיון דידענו לא מהני איכא היכירא דלא אתי לאיחלופי ושפיר מקשה הש"ס דלמה הצריך לומר בפנ"כ כיון דא"צ לשמה בכתיבה ולאיחלופי ליכא למיחוש הכא כיון דידענו לא מהני ואיכא היכירא וא"ש:

תוס' ד"ה כתב בכת"י עמ"ש בסוגיא דנכתב לב ביום בחידושי להלכות גיטין ומ"ש התוס' דחיישינן שמא התפיס הפירות וכו' ואין להקשות דא"כ מאי משני הש"ס בהא דמקשה בסוגי' דנכתב ביום דף י"ז ור"י מ"ט לא אמר כר"ל קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכו' דהא יש לחוש שמא תתפיס הפירות כמ"ש התוס' כאן דז"א דאי חיישינן שתתפיס מאי מהני בזמן הא אף אם יהי' כתוב זמן בגט תהי' נאמנת לומר שמזמן הגט גירשה כשתתפוס הפירות. אך קשה על דברי התוס' דלמאי ניחוש לתפיסה אם תתפוס בעדים אפי' אם תתפוס מרשות הבעל הלא ידעו העדי' באיזה יום תפסה ואם יבררו הלקוחות שקנו קודם אותו יום בק"ס מהבעל ודאי דלא תהי' נאמנת כיון שהזמן של לקוחות מבורר וזמן של גט האשה אינו מבורר כמבואר בכתובות דף צ"ד גבי ניסן סתמא ואי תתפוס שלא בעדים שאז תהי' נאמנת במיגו א"כ קשה דאפילו בגט בעדים תוכל לטעון להד"מ כשתרצה לשקר ומה בכך שלא תהי' תוכל לטעון נתגרשתי קודם כיון שיהיה עדי' על הזמן הגט מ"מ תטעון שקר אחר. ונראה דהכוונה כך הוא דהיינו דפעמים תתפיס הפירות שלא בעדים ויהי' עידי ראה ואי לא תהיה תוכל לטעון להד"מ כשיכירו העדים שהפירות היה של הבעל משא"כ כשיגרש אותה בכת"י דאז אם תתפוס שלא בעדים אם הלוקח יטעון שקנה קודם לגירושין והאשה תטעון שהיא נתגרשה קודם דאז יהי' הדין כמו בשני לקוחות שטועני' כך דהמוחזק נאמן וה"נ האשה נאמנת כשתתפוס ותאמר שנתגרשה קודם לקנינו דהוי כטוענת לקוח קודם דיכולה לטעון שנתגרש' ולקחה הפירות לרשותה קודם שקנו הלקוחות הפירות אצל הבעל בק"ס בפני העדי' כיון שהעדי' לא ראו הפירות בשעת ק"ס ברשות הבעל וחזקה כל מה שת"י הוא שלה כיון שלא ראו התפיסה משא"כ כשתתפוס בעדים אין תפיסתה מוכחת שהוא שלה:

דף ד.

תוס' ד"ה דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין וכו' ולפיכך צריך ליזהר וכו' ולכאורה צריך להבין המשך בדברי התוס' ונ"ל דההמשך הוא כך דלמאן דס"ל הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות ע"כ צ"ל דס"ל כשיטות הרי"ף דאף ע"מ כרתי וסגי בע"ח ג"כ כמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' המגרש דף פ"ו ע"ב וז"ל ועוד דאם איתא דר"א לא מכשיר אלא בע"מ היכא פסקינן כמותו בגיטין ולא בשטרות דכיון דע"ח פסולין בגיטין האיך נכשירם בשטרות בשלמא א"א דלר"א נמי מהני ע"ח מש"ה אמרינן דבשטרות דקיימא לראי' אין קונין ע"מ אלא ע"ח אבל אם ע"ח פסולין בגיטין האיך נכשירם בשטרות עכ"ל עי"ש. ולפ"ז א"צ ליזהר. משא"כ אחר שכתבו תוס' דהלכה כר"א אף בשטרות א"כ אפשר דלר"א ע"ח פסולים בגיטין ובשטרות וכתבו התוס' שפיר דצריך ליזהר עכ"פ בגיטין וע"כ כתבו דבשטרות מ"מ אפשר לסמוך ולומר דכשר בע"ח לבד מטעם הודאת בע"ד:

דף ה.

תוס' ד"ה א"ה יכול נמי. וא"ת מאי קשי' לי' לרבה כי היכא דלרבא ניחא וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ דלרבא לא היה קשה כלל דלאשמועינן ג"כ ביכול דסגי בקיום או דצריך קיום ב' עדים דהא ביכול כבר אשמועינן במשנה רפ"ב דקתני א' אמר בפנ"כ ואחד אמר בפנ"ח פסול אלמא דקיום של ע"א לא מהני בלא אמירת בפנ"כ וכן הא דקיום בב' עדים מהני ג"כ ביכול מוכח ג"כ משם דקתני א' אמר בפני נכתב וב' אומרים בפני נחתם כשר וע"כ מיירי לרבא באין הגט יוצא מת"י כמבואר לקמן דף ט"ז ע"ב וי"ז ע"א תוכל להינשא אפ' בלא קיום כיון דהא דהצריכו לומר בפנ"כ הוא רק משום חשש עירעור בעלמא וכיון שמצד אונס נתבטל תקנת חכמים תוכל להינשא בלא קיום קמ"ל דצריך קיום ואם כן אשמועי' דינא דיכול ודינא דאינו יכול ואתי שפיר אבל לרבה קשה דהא לרבה הך מתני' דרפ"ב בהא דשנים אומרים בפנ"ח ע"כ מיירי קודם שלמדו דאי אחר שלמדו א"כ כיון דלא בעינן משום לשמה אלא משום קיום סגי בידענו ובאמת לרבה בפנינו דוקא דהא מיניה דייק רבה בהא דלא אמר כרבא וכמ"ש התוס' לעיל דף ב' ע"א ד"ה הכא בפנינו [והא שכתבו התוס' בד"ה בי תרי דמייתי גיטא דנקט בפנינו משום דקודם שלמדו הוי בפנינו דוקא המקשה לא ס"ל זה] וא"כ ע"כ מיירי מתני' דלקמן קודם שלמדו רק מתניתין דאינו יכול מיירי אחר שלמדו לזה מקשה הגמרא שפיר דלאשמועינן ג"כ הדין ביכול דא"צ באחר שלמדו לומר בפנ"כ כיון דעדיין לא אשמועינן בשום דוכתא ביכול דא"צ לומר בפנ"כ לאחר שלמדו וע"ז משני הש"ס דאחר שלמדו ג"כ צריך לומר בפנ"כ מטעם גזירה דשמא יחזור הדבר לקילקולא וכל המשניות מיירי אחר שלמדו ואפ"ה צ"ל בפנ"כ מטעם גזירה. וכן בהא דא"ה חד נמי מקשה ג"כ הש"ס שפיר דבשלמא לרבא דהך משנה דשנים אומרים בפנ"ח דלקמן רפ"ב הוא לאו דוקא ואפילו ידענו ג"כ מהני וכוונת המשנה הוא רק על קיום ומיירי באין הגט יוצא מת"י וא"כ בעי שמואל מר"ה שפיר בשנים שהביאו גט שהגט יוצא מת"י אי צריכין שיאמרו בפנ"ח היינו ידענו על הקיום דבפנ"ח הוא לאו דוקא לרבא אבל לרבה דשנים אומרים בפנ"ח הוא דוקא דהא מיני' דייק רבה בהא דלא אמר כרבא א"כ קשה ממ"נ אם הי' פשיטא לי' דאחר שלמדו א"צ שיאמרו משום לשמה רק משום קיום א"כ בידענו סגי בשנים ומאי בעי שמואל אי צריכין שיאמרו בפנ"ח הא אפילו לא הי' ידע הסברא דמה אלו יאמרו בפנינו גירשה מ"מ ל"ל בפנינו דוקא הא בידענו סגי וכך ה"ל למיבעי אי צריכין שיאמרו בשנים ידענו או לא אלא ודאי שגם בהא הי' מספקא לי' אי צריך לומר אחר שלמדו בפני נחתם משום לא פלוג כמ"ש התוספות ד"ה א"ה יכול נמי א"כ קשה חד נמי תיבעיא ליה אי צריך לומר בפני נחתם משום לא פלוג:

בא"ד ולעיל אמרינן באתיוהו ב"ת וכו'. והא דלא מקשה תוספ' ממשנה מפורשת דרפ"ב דקתני אחד אומר בפנ"כ ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר דלרבה בפנ"ח כמ"ש התוספ' ד' ג' ד"ה הכא בפני וע"ז הי' להם להקשות דלמה להם לומר בפנינו דוקא כיון דמיירי אחר שלמדו ובידענו סגי וי"ל דזה כבר יישב התוס' ד"ה בי תרי דהא דנקט בפנינו הוא משום דקודם שלמדו הוי בפנינו דוקא וכ"כ מהרש"א בדיבור זה:

תוס' ד"ה א"ה בעל נמי לרבא ניחא וכו' ועיין מהרש"א שהקשה דכיון דמילתא באפי נפשי' הוא והוי ליה למימר ת"ש הוא עצמו וכו' לרבא ניחא אלא לרבה קשי' עי"ש ולפענ"ד נראה דלק"מ דהנה הר"ן כתב הטעם דש"ק או האשה אין צריך לומר בפנ"כ הוא משום דגמר בדעתו לגרשה שוב לא יערער ודוקא בש"ה שלא גמר עדיין בדעתו לגרשה דהא עדיין יכול לחזור לכך חיישינן שמא ימלך ויערער עי"ש בר"ן ד' ה' ע"ב ד"ה וכתב רש"י ז"ל ולפ"ז ל"ק בלא זה מבעל עצמו על רבה דיצטרך לומר בפ"נ ז"א דהא גמר בדעתו לגרשה מקודם דבאשה ה"ט דצריך לומר בפ"נ משום שלא תחלוק בשליחות מקשה הש"ס שפיר א"ה בעל נמי ומשני דבעל ה"ט כיון דמינקט כ"ע ידעו ולא שייך גבי' שלא תחלוק בשליחות:

תוס' ד"ה כשניסת. והא דתניא לקמן לא אמר בפ"נ וכו' עיין במהר"מ שי"ף שהקשה דהי' להם להקשות אגופא דבריי' דקתני ולא אמר וכו' אם נתקיים כשר מהא דתניא לא אמר בפ"נ הולד ממזר. ולפענ"ד דהתו' לא כתבו לזה רק להקדמה על מה שרוצים להקשות דליחשבי' בהדי ג' גיטין פסולים ושם מוקי למתניתין כר"מ עי"ש בגמרא מניינא דסיפא למעוטי הא דתניא וכו' וא"כ לא הי' יכולין להקשות דשמא ר"מ פליג וס"ל דאפי' בניסת תצא והולד ממזר משום דשינה ממטבע לזה כתבו התוס' להנחה פשוטה דאפי' ר"מ דס"ל דשינה ממטבע וכו' הולד ממזר מודה היכא שנתקיים וליכא רק משום חשש לשמה דהולד כשר ולאחר שהקדימו דר"מ לא פליג אבריי' הקשו על הנחתם דליחשבי' בהדי ג' גיטין פסולין:

דף ו.

תוס' ד"ה מכי אתי רב לבבל וקשה דא"כ וכו' וליישב דברי רש"י שלא יהיו תמוהין כ"כ ולא נחשיב אותו כטועה ח"ו נ"ל דלכאורה אף לדברי התוס' שכתבו דלא פליגי רב ושמואל רק ממדינה למדינה בבבל אבל מבבל לא"י הוא פלוגתא דר"י ור' אביתר וכו' קשה דמאי מקשה הש"ס ממתניתין דילמ' רב כר"י ס"ל דמבבל לא"י צריך לומר ובמתניתין מיירי מבבל לא"י ורב אמר ממדינה למדינה בבבל וע"כ צ"ל כיון דר' יהודא דמתניתין לאו דינא קאמר אם צ"ל או אין צ"ל רק סתמא קאמר מרקם למזרח ורקם כמזרח וכו' וע"כ לפרש דברי ת"ק קאתי דקאמר ת"ק דהמביא גט ממדנה"י צריך שיאמר וכו' ומפרש ר"י דברי ת"ק מאי נקרא מדנה"י וע"כ דיש להם כל דין מדינת הים וכיון דקתני במתניתין במביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר ולפי מה שמפרש ר' יהודא דברי ת"ק ואמר מעכו לצפון ובבל ג"כ בכלל מקשה הש"ס שפיר כן צ"ל ע"כ כפי' דברי התוס'. ולפ"ז גם לרש"י לא קשה כלל דעיקר קושית הש"ס הוא לרבה דודאי רבה לא פליג ארב ושמואל דהא לעיל דף ה' ג"כ מקשה ארבה מהא דבעי שמואל מרב הונא ולרבה המתניתין אתי לאשמועינן דהמביא ממדנה"י דצריך לומר דוקא בפ"נ ולא מהני קיום כמ"ש התוס' דף ה' ד"ה א"ה יכול נמי וא"כ ר' יהודא דמפרש דברי ת"ק ע"כ מעכו לצפון יש לו כל דין מדנה"י ולא מהני קיום וע"כ דבבל ג"כ לא הי' בקיאין וא"כ קשה דהא ע"כ רב ושמואל סברי דבבל בקיאין וגמירי מעולם דאלת"ה רק דעכשיו גמירי א"כ קשה דנגזור שמא יחזור הדבר לקלקולו וע"כ ס"ל דבבל הוי גמירי מעולם רק דפליגי אי שכיח לקיימו ומקשה שפיר ממתניתין דמוכח דבבבל ג"כ לא הי' גמירי וא"ש:

דף ח:

תוס' ד"ה בשידה תיבה וכו'. ובחנם פי' כן וכו'. ונראה לתרץ דעת רש"י דהוכרח לפרש כן משום דהי' קשה לו לשון הברייתא דקתני שוה סוריא לא"י בהא דרוצה ליכנס בטהרה נכנס ולא פירש באיזה ענין משמע דבכל עניני כניסה בטהרה חלוק סוריא מחו"ל ושוה לא"י דבחו"ל א"א כלל ליכנס בטהרה רק בסוריא משום דשוה לא"י מזה מוכח דאתיא כרבי דלר"י הא גם בחו"ל אפשר ליכנס בטהרה על ידי שידה תיבה ואם לא הי' חלוק סורי' מחו"ל רק ברכיבה או בכניסה בקרון הי' לו להבריי' למינקט כך והרוצה ליכנס לה בטהרה בקרון או ברכיבה נכנס ומדנקט סתם ע"כ כרבי אתי' דס"ל דא"א ליכנס כלל בחו"ל בטהרה:

ברש"י ד"ה לא יצא ב"ח אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן לדידי' נמי שייר וכו' ולכאורה יש להקשות מ"ש ממי שנתן נכסיו לאחר חוץ מקרקע פ' דקונה הכל חוץ מהשיור ולא אמרי' כיון דנחית לשיורא שייר נמי עוד נכסים. אך זה אינו דהא הר"ן כתב בסוגיין דבשאר מקבלי מתנת סגי כשאמר נכסי אבל בעבד בעינן שיאמר כל נכסי דוקא שיהיה העבד בכלל וכתב הטעם משום דצריך שיהי' גיטו וידו באין כאחד לכן צריך שיאמר כל וכיון דשייר א"כ כל לאו דוקא והוי כאלו לא כתב כל כלל וממילא העבד לא קנה עצמו משא"כ בשאר מקבלי מתנה דא"צ לכתיבת כל רק בנכסי סגי ואינו מזיק השיור. ועוד דכיון דלא אמר עצמך ונחית ג"כ לשיורא מפרשינן שהוא אינו בכלל המתנה רק שהוא יהי' המקבל מתנה ולא המתנה:

דף ט.

תוס' ד"ה לעולם הוא ב"ח וכו'. כדתנן בפ' ב"כ חצי שדה וכו' וליישב דברי הרי"ף והרמב"ן שמפרשי' כפי' רש"י שלא יהי' תמוהין כל כך נראה דהנה הרמב"ם וכן המחבר בח"מ סי' רמ"א סעיף ד' כתב וז"ל י"א שכשם שהמוכר צריך לסיים המכר כך הנותן וכו' ובסי' ר"ט סעיף א' מבואר דדוקא דבר שאין מינו ידוע נקרא דבר שאינו מסויים וא"כ נראה דה"נ בקרקעות הדין כן דבתים ושדות וכרמים ושדה אילן ומקומות בהכ"נ כולן בכלל קרקעות הן וכל אחד הוי כמין אחר וכל שאין מינו ידוע איזה מין קרקע נקנה לו הוי כאין מינו ידוע מש"ה לא קנה משא"כ בחצי שדה או בדיקלא לברתי וכן בבית מביתי שמינו ידוע שהקנה לו בית או שדה או דקל לא מיקרי דבר שאין מינו מסויים וכן בב"ב דף ס"ג בתנו חלק לפלוני בנכסי דקנה שאני התם דהוי כמינו ידוע כיון דקנה חלק בכל שדה וקרקע כמ"ש הרמב"ן בחי' בסוגיין ולפ"ז א"ש דברי רש"י דכוונתו דמיירי הכא שיש לו הרבה מיני קרקעות ושייר לעצמו שלשים אמה קרקע דאז כיון שיכול הניתן ליקח לעצמו איזה מין קרקע שירצה נמצא שאין ידוע איזה מין נשאר להמקבל והוי כאינו מסויים כיון שאין מינו ידוע ולא קנה:

ברש"י ד"ה עד שיאמר וכו'. ואיהו לא חשיב ליה אלא כא' מריבוא וכו' והוא דחוק דהא בודאי בנותן כל נכסיו לאחד ומשייר א' מריבוא לעצמו אינו יכול הנותן לומר על קרקע או על עבד ששוים הרבה ששייר לנפשו אותו הקרקע או אותו העבד דלא חשיב ליה רק כא' מריבוא בודאי שלא הי' נוטל רק חלק אחד מריבוא ע"פ שומא וכשנותן לעבד מה"ת יוכל לומר ששייר לעצמו כל העבד. ולפענ"ד נראה דבחנם פי' רש"י כן דהא אפ' אם יטול ע"פ שומא מ"מ כיון דהרב יכול לומר דבגופו של עבד שייר חלק כפי שויו של אחד מריבוא שבנכסיו וכיון דיש שיור בגופו של העבד הוי כמשחרר חצי עבדו וקיי"ל לקמן דף מ"א ע"ב דהמשחרר חצי עבדו לא קנה וס"ל לר"ש כחכמים דהתם:

תוס' ד"ה ואינו חוזר בעבד. וא"ת הא מתנת שכ"מ הוא וכו' ולכאורה צריכין להבין דהא לקמן בדף כ"ג ע"א בגט שכ"מ עי"ש פסלי רבה ורבא מטעם גזירה אבל מדינא כשר ופי' רש"י בד"ה גזירה שמא יאמרו הטעם משום דלהכי יהבי' ניהלה שיהא גט מעכשיו וע"מ שימות עי"ש ואם כן למה הוצרכו תוס' בתירוצם דוקא שכתב מהיום ונראה דהכא כיון שכלל שיחרורו במתנת שאר נכסיו ושאר נכסיו ודאי דאינו קונה רק לאחר מיתה לכן מקשה שפיר ומתרצי דכתב מהיום דאז גם בנכסיו הוי מתנה מעכשיו וא"ש:

בא"ד וא"ת כיון דסתמא וכו' ואין לתרץ דילמא משום גזירה הוא דשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה כדאמרינן לקמן דף ע"ג ע"א גבי גט שכ"מ עי"ש דזה אינו דהא הש"ס מקשה שם ומי איכא מידי וכו' ומשני אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ובעבד לא שייך לומר כן דאי נימא דאפקעינהו רבנן לכסף הקנין אם כן נשאר העבד נכרי גמור ולזה הוצרכו התוס' לתרץ דדעתי' כמו שיאמרו לו חכמים והיינו מטעם שכתב הר"ן בסוגיין וז"ל דמתוך שאדם יודע שאסור להוציא שם קול ב"ח על העבדים סתמ' גמיר ויהיב עי"ש אבל לקמן דל"ש לומר אדם יודע לזה הוכרח הש"ס לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני':

גמרא משום דלאו כרות גיטא הוא עיין ברי"ף בסוגיין ובתוס' בב"ב דף קמ"ט ע"ב שכתבו משום דיש לו זכות להרב בשטר שיחרור עי"ש. ושמעתי מקשין מהא דלקמן דף מ"א ע"א בהכותב שטר אירוסין לשפחתו דר"מ סבר מקודשת עי"ש ואמאי הא יש לאדון זכות בשטר דהיינו הקידושין. ול"נ דלא קשה כלל דהכא יש לאדון חלק בשטר דהעבד צריך להראות השטר כשתובעו הרב כעין מי שאמר זכות יש לי בשטר שבידך המבואר בח"מ סי' ט"ז ס"ד וא"כ הוי כאלו יש להאדון חלק בשטר שיחרור משא"כ התם דשטר קידושין ג"כ כולו של האשה רק שיש להרב הנאה מן הקידושין שלה ואין לו חלק בשטר כלל אז ודאי דהוי כרות גיטא:

דף ט:

תוס' ד"ה מקרעין. ובירושלמי פריך וכו' מדברים אלו מוכח דבכתב ע"ג כתב כגון בסיקרא ע"ג דיו במקום דלא הוי כתב אפי' ניכר הכתב השני כגון שהראשון רחב והשני שע"ג קצר אפ"ה הוי כעל גבי כתב ולא הוי כתב העליון כתב דאלת"ה למה סתרו דברי רש"י שכתב מסרטין מכח דכתב ע"ג כתב הוא ופירשו דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמין להם עי"ש הא בלא"ה מוקי לה בירושלמי בהרחב להן את הקרעים ושלהם קצר ושוב לא הוי כתב ע"ג כתב וא"כ לא קשה קושית התוס' אלא ודאי מוכח מהתוס' דאפ"ה הוי כתב ע"ג כתב:

תוס' ד"ה לא יתנו וכו' ודבר תימא פירושו וכו' עי"ש ועי' ברשב"א גיטין דף י"ג שמקשה מפרק התקבל דכשאומר זכי מגורשת מיד עיין שם. ולפענ"ד נראה ליישב דברי רש"י שלא יהי' כסותרי' דהרשב"א בפרק התקבל דף מ"ג ע"א מסופק אף אי אמרינן תן כזכי מ"מ כיון שאומר בלשון הולך ותן הוי כאלו התנה עמו שמזכה לה מעכשיו ובתנאי שיוליך לה וסיים בצ"ע עי"ש. והרמב"ם בפ"י מהל' עבדים הלכה א' פסק דבזכי הוי גט מיד ואעפ"י שלא הגיע גיטו לידו אבל בתן א"י לחזור ולא הוי גיטא עד דמטי לידי' לפיכך אם מת לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל וע"כ צ"ל דס"ל כהרשב"א דהלשון תן הוי כתנאי. אך דעדיין צריכין למודעי דא"א לומר דהוי כתנאי בלא מעכשיו דא"כ למה א"י לחזור בו. וגם א"י לומר דכוונתו דהוי כתנאי דמעכשיו דא"כ הוי גט למפרע ואפי' מת יתנו לאחר מיתה וע"כ צ"ל דהנה בקידושין דף ס' פליגי רב ור"י דרב סבירא לי' דמעכשיו תנאי הוי ור"י סבירא ליה דמעכשיו שיורא הוי ואם בא אחר וקידשה קידושי שניהם תופסים בה ואם לא בא אחר וקידשה א"י לחזור עי"ש. והרמב"ם פ"ז מהלכות אישות פסק כר"י עי"ש וא"כ הרי"ף והרמב"ם ורש"י שכתבו דא"י לחזור ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה ע"כ ס"ל דהי' כוונתו על מעכשיו דשיורא אע"ג דאמרו התם בקידושין כל גיטא דמשייר לאו כלום הוא הא כתבו שם התוספ' בד"ה כל גיטא והמ"ל פ"ט מהלכות גירושין סוף הלכה ב' דדוקא במהיום אם מתי אבל במעכשיו ולאחר שלשים מקודשת עי"ש (והא דתלינן הכא שכוונתו הי' על מעכשיו דשיורא הוא משום דמחמרינן מספיקא דילמא הי' כוונתו על מעכשיו דשיורא] משום הכי א"י לחזור בו ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה כמו במעכשיו דשיורא ולפ"ז נראה דרש"י לא חזר בו כלל רק משום דאיכא פלוגתא לקמן דף י"ג ע"א דר' זביד מוקי מתניתין דלא יתנו לאחר מיתה בברי' ורב פפא מוקי לה בשכ"מ ועיין בר"ן בסוגיא דתנו שם שכתב דלמ"ד בברי' י"ל דמיירי בגט ג"כ שהגט בעין עי"ש ולפמ"ש בשיטות רש"י ע"כ מחלק בין ברי' לשכ"מ דבברי' י"ל דמיירי בבעין וכמ"ש הר"ן שם ומטעם שכתב רש"י כאן דאף דא"י לחזור מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' דכוונתו הי' על מעכשיו דשיורא דהיינו מעכשיו מתחיל הגט ויגמור בשעת נתינת השליח ליד העבד משא"כ בשכ"מ א"א לומר דכוונתו על מעכשיו דשיורא דהא בגיטין ד' ע"ב אמרינן דגיטי כמתנתו וכו' עי"ש ואמרינן גבי מהיום אם מתי באומר מעת שאני בעולם ופי' התוס' ד"ה אמר רבה דכל שכ"מ דעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה אחת קודם מותו וכו' עי"ש ואף דרש"י חולק על התוס' היינו באומר מהיום בפי' אבל בסתם גט שכ"מ אפשר דמודה להתוס' ועוד אפשר דכאן נחית רש"י ג"כ לדעת התוס' ולפ"ז אי אפשר לומר בשיחרור דכוונתו בתנו דכזכי דמי דהיינו שיתחיל מיד ויגמור בשעת נתינה להעבד דא"כ אפשר שיתן לו השליח מיד ויהי' משוחרר בחיי' ובאמת כל שכ"מ דעתו שיתאחר הגט כל מה שיכול דהיינו שעה א' קודם מיתה וגם א"א לומר בכוונתו שיתחיל הגט שעה אחת קודם מותו ויגמור אחר מיתה בשעת נתינ' להעבד ז"א דהא אין גט לאחר מיתה וע"כ צ"ל במעכשיו שלו שכוונתו על מעכשיו דתנאה דהיינו שיחול הגט מעת שהוא בעולם שעה אחת קודם מותו כמ"ש תוספ' בד"ה רבה אמר בכל גט שכ"מ וכיון שאמר תנו והקפיד על הנתינה וכמ"ש הרשב"א הנ"ל דף מ"ג אמרינן ג"כ דתנאה דמעכשיו דלמפרע הוי דהיינו כשיתנו להעבד שיהיה משוחרר למפרע מעת שהוא בעולם כמו במהיום ולאחר מיתה וממילא יכולים ליתנו אף לאחר מיתה ומש"ה כתב רש"י שפיר במתניתין דתנו גט דף י"ג ע"א דע"כ גרסינן תנו כוונתו למ"ד דמתניתין איירי בשכ"מ ע"כ גרסינן תנו דהיינו כתבו ותנו דבתן יכול ליתן לאחר מיתה כנ"ל ובלא"ה צ"ל דגירסת רש"י דתנו לא קאי אלא לר"פ דמוקי לה למתניתין בשכ"מ דהא לר"ז דמוקי בבריא ובמעמ"ש ממילא גם ברישא בגט איירי כשהגט בעין דומיא דסיפא כמ"ש הר"ן וכמש"ל וא"כ ע"כ גרסינן תן וע"כ הא דגריס רש"י תנו היינו לר"פ דמוקי בשכ"מ נמצא למאן דס"ל דמתניתין איירי בבריא גרסינן תן ולמ"ד דאיירי בשכ"מ גרסינן תנו כמ"ש הר"ן בסוגי' דתנו דף י"ג ולפ"ז לא נצרך לומר דרש"י חזר בו במ"ש דגרסינן תנו ממ"ש כאן בסוגיין דגרסינן תן אלא שניהם אמת דמ"ש רש"י לקמן דגרסינן תנו היינו לר"פ דמוקי לה בשכ"מ ובסוגיין פירש רש"י אליבא דמאן דמוקי לה בבריא והא דתפס רש"י כאן אליבא דמ"ד דמוקי לה בבריא נראה דהא בלא"ה לכאורה צריכין להבין מה בעי רש"י במה שהביאו בסוגיא דכאן אם גרסינן תן או תנו הא בסוגיא דכאן אין נפקותא כלל הי' להם לפרש כן לקמן דף י"ג במתניתין אלא ודאי דרש"י בא ליישב מה שקשה בסוגיין אליבא מאן דמוקי למתניתין דתנו בבריא דהא בסוגיין מקשה הש"ס ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה וכו' לא יתנו לאחר מיתה ומשני מילתא דאיתא בשטרות לא קתני דשלח רבין וכו' ומבואר ברמב"ם פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ד' וכן מבואר בח"מ סי' קכ"ה ס"ד בשם י"א דאפילו במתנה אמרינן דהן כזכי ואם כן נוכל לומר דרש"י ג"כ ס"ל כשיטתם ולפ"ז הי' קשה לרש"י דהאיך יתיישב קושית הגמרא דותו ליכא אליבא דר' זביד דמוקי למתניתין בברי' וע"כ מיירי בגט בעין דומיא דסיפא כמ"ש הר"ן הנ"ל דף י"ג וכמש"ל א"כ אי נאמר דמתניתין אתיא כר"מ וכמ"ש בתוספ' דף י"ג בד"ה האומר תנו עי"ש שוב ליכא לשנויי דלא חשיב רק מילתא דליתא בשטרות דהא באמת גם זה ליתא בשטרות דהא אם אמר תן שטר מתנה זה לפלוני נותני' אפי' לאח"מ דתן כזכי במתנה וא"כ אי מתניתין אתיא כר"מ קושי' הגמרא במקומה עומד לזה פי' רש"י דאפי' כרבנן אתיא לר"ז דאע"ג דזכות הוא לו מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' משום דכוונתו הוא על מעכשיו דשיורא וכמש"ל. ולפ"ז גם במתנה כשמת לא יתנו לאחר מיתה דהא במעכשיו דשיורא בעינן שיהא ראוי לקנות בשעת גמר הקנין וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' קצ"ה ס"ק ט"ז ובסמוך יבואר דאפי' להרמב"ם דס"ל דתן כזכי מ"מ בשטר מתנה לא יתנו לאחר מיתה ושפיר הוי מילתא דאיתא בשטרות ולא קתני וא"ש:

באופן אחר נראה ליישב שיטות רש"י דהנה בר"ן לקמן דף י"א ע"ב כתב ליישב קושי' תוס' ד"ה התופס לבע"ח וזה לשונו ול"נ הדברים כפשטן דממתניתין שמעינן דכל אדם מדעתו יכול להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו ומש"ה כשהאדון אומר תן שיחרור לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי ש"ק שלו והרי הוא כאלו עשאו העבד שליח לכך ומיני' בעינן למילף דתופס לבע"ח קנה לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאלו עומד במקומו של בע"ח עכ"ל והפ"י תמה ע"ז עי"ש דף י"א דהא מ"מ קשה קושית התוס' דהא אפילו העבד עצמו א"י לעכב האדון מלחזור בו עי"ש ולפענ"ד נראה דלק"מ דמבואר הוא דאם האשה עשתה שליח קבלה והבעל אומר הולך דנתבטל ש"ק שלה אבל אם הבעל עשה מקודם ש"ה ואח"כ עשתה האשה אותו השליח לשליח קבלה נתגרשה תיכף למאן דלא ס"ל הא דלא חזרה שליחות אצל בעל לקמן דף ס"ג עיין שם. ולפ"ז א"ש דודאי לפי מה דס"ד של התוספ' שזוכה השליח מיד בקבלתו מן האדון שפיר הקשו התוספ' כיון דהשתא ס"ד דתנו דוקא ולא כזכי דמי א"כ הרי האדון מבטל הזכיה באמירתו תנו וזה יוכל לעשות אפי' כשמקבל העבד בעצמו השיחרור ממנו וכן אפילו אם עשאו העבד ש"ק והאדון אמר הולך יכול לחזור בו מטעם הנ"ל אבל לדברי הר"ן שפי' שם בריש דבריו דבעינן דוקא שיאמר השליח אני עושה עצמי שליח לזכות עבור העבד עי"ש נמצא בשעת קבלה מהאדון נעשה באמת רק ש"ה של האדון רק שאחר ימים או שעות כשאמר הריני עושה עצמי ש"ק של העבד הרי הוא כאלו עשה אותו העבד ש"ק בפירוש באותו פעם ואלו הי' עושה אותו באמת ש"ק ודאי דהי' כשר לר"נ בגיטין דף ס"ג דלא ס"ל הא דחזרה שליחות אצל הבעל כמ"ש הרשב"א שם אפי' בגט אשה ואפי' באמר תן גט לאשתי יכולה היא לעשותו לש"ק שלה אחר כך דכשאמר תן גט לאשתי לא היה כוונתו דוקא לאשתו אלא לשליח קבלה שלה כמבואר שם א"כ ה"ה בשיחרור כשעושה עצמו בפירוש ש"ק של העבד אחר שנעשה ש"ה של האדון ודאי דמהני. ועוד נראה אפי' למאן דמספקא לי' שם אי בעינן חזרה שליחות אצל בעל מ"מ בשיחרור לא בעינן לפמ"ש בחידושי לח"מ דהעיקר הוא הא דבעינן חזרה שליחות אצל בעל הוא מטעם כיון דבגט טלי גיטך מעג"ק פסול דבעינן שהאשה או שלוחה יקבלו הגט מיד הבעל או משלוחו דוקא וכיון שמקודם כשנעשה שליח הבעל נעשה כבעל עצמו וא"כ אי הדר ונעשה בעצמו ש"ק ונעשה כאשה עצמה ממאן מקבל הגט וכשם שאינה יכולה לעשות להבעל בעצמו ש"ק כך א"י לעשות שליח הבעל שהוא כבעל עצמו לש"ק דממאן יקבל הגט אבל בממון דטלי מעג"ק כשר דכיון שאומר השליח לך משוך וקנה יכול הקונה ליטלו מעג"ק ולעשות קנין בעצמו א"כ יכול באמת הקונה לעשות שליח לשלוחו של המקנה שיהי' שלוחו שיקנה עבורו עי"ש שהארכתי וא"כ בשיחרור כיון דטלי גיטך מעג"ק כשר כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' עבדים שכתב דרק לשמה ומחובר פסול בשיחרור דאיכא קרא אבל בשאר הדברים שוה לשאר השטרות עי"ש. ועוד ראי' לזה דהא בגיטין בסוגיין מסיק מלתא דאיתא בקידושין לא קתני ובקידושין כתבו הפוסקים דטלי קידושיך מעג"ק כשר עיין ב"ש ריש הלכות קידושין ואם נאמר דבשיחרור פסול טלי שיחרורך מעג"ק א"כ קשה דליחשוב מה דשוה ג"נ לשיחרור עבדים בטלי גיטך או בחזרת שליחות דכל זה ליתא בקידושין ובשטרות כמ"ש הב"ש הנ"ל ועי' ברשב"א קידושין דף ס' דלא לכל מילי איתקש ויצאה והיתה עי"ש אלא מוכרח דגם בשיחרור בטלי גיטך מעג"ק כשר וכן מוכח מתוס' דף י"ג ע"א ד"ה האומר תנו שכתבו דמיירי במראה לו והוא לא נטל וכו' עי"ש וכיון דהשליח הוא ש"ק של העבד הוי ממש כטלי שיחרורך מעג"ק אלא ודאי דס"ל להתוס' דכשר וכיון דשיחרור טלי גיטך מעג"ק כשר ממילא לא בעינן חזרה שליחות אצל בעל כמו בשטרות. ולפ"ז א"ש תירץ הר"ן הנ"ל ומתורץ קושית הפ"י הנ"ל דודאי קודם שעשה השליח עצמו לש"ק של העבד יכול האדון לחזור בו כיון שאמר תן ולא כזכי דמי אבל כשהשליח עושה עצמו לש"ק של העבד אחר ימים או שעות שקיבל הגט מהאדון הוי ממש כמסר לש"ק של העבד דמהני דבזה נתקיים אמירת תן של האדון דהא נתנו לשליח קבלה של העבד והוי כאלו נתנו להעבד כמש"ל וקודם שעשה השליח עצמו לש"ק של העבד באמת יכול לחזור בו האדון. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דאף שכתב דתן כזכי אף דא"י לחזור בו מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' מ"מ הוצרך לומר לקמן במתניתין דף י"ג דגרסינן תנו דאי גרסינן תן קשה לרש"י נהי דמצד תן שאמר לא הוי גיטא עד דמטי לידי' אף דהוא כזכי כיון דקפיד ואמר תנו כוונתו על תנאי שיתן וכמ"ש הלח"מ שם מ"מ הא השליח בעצמו הי' יכול לומר בחיי האדון הנני עושה עצמי ש"ק של העבד וזכה בו להעבד מטעם תופס לבע"ח וכמו שהי' ס"ד דהש"ס לומר מטעם תופס לבע"ח אפי' למאי דס"ד דתנו לאו כזכי דמי דכיון שעושה עצמו אח"כ לש"ק אף שאמר מקודם תן כמו באומר תן גט לאשתי דמ"מ כשעוש' אשה אח"כ ש"ק הוי כמקיים תנאו כשנותן הגט לש"ק שלה אם כן ה"נ כשעושה השליח עצמו לש"ק של העבד דמי ממש לכמו שעשאו העבד בעצמו דמהני. והא דמקשה הש"ס שם הא במקום שחב לאחרים לא לא קשה כלל דכיון דהאומר תן כאומר זכי דמי ובלא"ה לא יכול האדון לחזור בו ולא הוי חב לאחרי' כיון דרק לענין איסור לא הוי כזכי ולא הוי גיטא עד דמטי לידי'. ולפ"ז א"ש מה שכתב רש"י שם דתנו גרסינן. והא שכתב רש"י כאן סברא זו אף דלכאורה לא הוצרך לזה כיון דס"ל לרש"י דגרסינן תנו. נראה לפענ"ד דהי' קשה לרש"י בסוגיא זו דאי הקושי' הוא הא דמקשה הש"ס כאן מהאומר תנו וכו' ממתניתין דלקמן דף י"ג א"כ מאי מתרץ הש"ס מילתא דאיתא בשטרות לא קתני דשלח רבין וכו' הא הפלוגתא דרב ושמואל במתנת שכ"מ אינו אלא דלרב השטר אינו מקלקל דברי שכ"מ דס"ל ארכבי' אתרי רכשי ושמואל ס"ל דהשטר מקלקל דברי שכ"מ עי"ש בכתובות דף נ"ה אבל בדבר שנגמר קנינו בשטר כגון בשטר מתנת קרקע דאם אמר כתבו ותנו ודאי דאין נותנין אח"כ וא"כ בפשיטות הי' לו לומר מילתא דאיתא בשטרות לא קתני דבכל שטר אפילו של מתנה שנגמר הקנין ע"י השטר כמו גט ושיחרור אין נותנין אח"מ ולמה לי' להש"ס לאתויי הא דרבין. ועוד דאי התירץ אינו אלא מכח רבין א"כ תקשה ארב דס"ל שם ארכבי' אתרי רכשי ולא ס"ל הא דלא גמר להקנות אלא בשטר וכו' א"כ קושית הש"ס במקומו עומד ותו ליכ' והא איכא וכו'. ועוד קשה מה ס"ד דהמקשה להקשות דודאי בכתבו ותנו לא שייך למיתני דשוה גט לש"ע דהא אפי' במטלטלין לא קנה עד שיגיע לידו וכשמת אין נותנין רק במעמד שלשתן או במתנת שכ"מ שהן קנינים דרבנן עיין לקמן ד' י"ג ע"א ובודאי דעבד ואשה אין להם שייכות בקנינים כאלה ואי רוצה המקשה להקשות דמ"מ ליתני דשוה ג"נ לש"ע דאין ניקנין בדברי שכ"מ משא"כ בממון דניקנין במתנת שכ"מ א"כ מה מתרץ הש"ס ע"ז וגם קשה ממעמד ג' דליתא בגט ושיחרור דלא שייך תירוצא דש"ס דהא שטר נקנה במעמד ג' כל זה הי' קשה לרש"י ז"ל לכן כתב רש"י דקושית הש"ס לא קאי ממתניתין כלל ומטעם הנ"ל רק מדין פשוט הי' לו מחוץ מה דשוה ג"נ לש"ע דהיינו בתן גט או שיחרור דאפילו לרבנן דס"ל תן כזכי מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' כמ"ש רש"י ולא יתנו לאח"מ כשלא עשה השליח עצמו ש"ק של העבד בפירוש לפני העדים וכמ"ש הר"ן וקושי' גדולה הוא דהא בכל מקום שהדין הוא דתן כזכי כגון בחוב ופקדון או במתנה להרמב"ם דס"ל דתן כזכי במתנה או בשכ"מ דלכ"ע הוא תן כזכי ואפילו במתנה במקצת כמ"ש רש"י לקמן דף י"ד וכן הוא בח"מ סי' קכ"ה ונותנים לאח"מ רק בגט ושיחרור אין נותנין וא"ש קושית הש"ס שהקשה דליחשבי' בהא דשוה ג"נ לש"ע. ודומה לזה מצינו בב"ק דף י"א ע"א ברש"י ד"ה הא איכא וכו' ומסברא קא מקשה לי' ר"ז ואינה משנה ה"נ הכא לא מכח מתניתין דלקמן דף י"ג פריך אלא מכח סברא כך הוא כוונת רש"י וע"ז משני הש"ס שפיר דלא מצי למיתני זה כיון דאיתא בשטרות דאף דבמטלטלין באמת הדין כן דבמקום דתן כזכי נותנים אפי' לאח"מ מ"מ באומר תן שטר מתנה אפילו בשכ"מ דתן כזכי מ"מ אין נותנים לאח"מ דהא שלח רבין וכ' ועיין בח"מ סי' ר"ן סעיף י"ט בהך דינא דרבין שפסק דאם הגיע השטר לידו מחיים דקני דדוקא בשטר מתנה קרקע דהיינו שדי נתונה לך שהוא קנין ולא מהני אפילו הגיע השטר לידו אבל בכתבו ותנו מנה לפ' מהני כשהגיע השטר לידו מחיים עי"ש. ולכאורה קשה דהא באומר כתבו וזכו שטר מתנה לפ' הדין דא"י לחזור בו כמבואר בח"מ סי' רמ"ג וכיון דבשכ"מ תן כזכי אפי' לא מסר לידו בשעת אמירה כמבואר בריב"ש ועמ"ש בחי' שם ומכ"ש להנך פוסקים דסברי דתן כזכי במתנה אפי' בבריא ואין מחלקים בין הגיע לידו בשעת מעשה או לא וא"כ כשאומר השכ"מ כתבו ותנו כיון דבשכ"מ תן כזכי הוי כהגיע לידו מחיים דמהני אע"כ דבשטרות אף דאמרינן תן כזכי שיהי' נחשב כהגיע לידו מ"מ אמרינן דקפיד אנתינה דוקא ודוקא בממון א"צ נתינה והטעם כתבתי לחלק בין ממון לשטר באה"ע סי' ק"מ ס"ק ה' עי"ש. א"נ יש לחלק מטעם שכתב הסמ"ע בסי' ר"ן ס"ק מ"א דכיון דהוציא הממון מרשותו ודאי דהי' דעתו להקנות מיד משא"כ בשטר מתנה לא הוציא הממון מידו כשטר שיחרור דמי דבעינן דוקא שהגיע השטר ליד המקבל מחיים וכיון דאיתא בשטרות לא קתני וא"ש. כנ"ל ליישב דעת רש"י:

תוס' ד"ה בע"מ ור"א אע"ג דקתני וכדברי ר"מ בארבעה וכו'. ונראה ליישב קצת קושייתם דודאי אף לר"מ משכחת לה בערכאות דלא הוי רק פסולא דרבנן כגון בדאיכא ג"כ עידי חתימה ישראל לבד חתימת הערכאות דהע"ח ישראל משוי לי' לגיטא כמו דמוקי לי' אליבא דר"א בדאיכא ע"מ ומכל מקום פסול משום דילמא אתי לאקיומי מערכות כמ"ש התוספ' לקמן דף י"ח בד"ה אמרי לה פסול א"נ אתי למיסמך עלייהו בלחודייהו וכמו לר"א ולא הוי רק פסולא דרבנן. ואי תקשה הא כיון דחתמו הערכאות לשם עדות הוי עדות שביטלו מקצתו דביטלו כולו והדר הוי ליה פסולא דאורייתא זה אינו דיש לומר דר"מ כר"י ס"ל במכות דף וי"ו דבד"מ אינו פסול צירוף קרוב או פסול וגיטין כד"מ דמי דהא דבר ערוה דבר דבר מממון ילפינן וכמ"ש הרבה פוסקים ולא פסול רק משום מזוייף מתוכו דלא הוי רק פסולא דרבנן והש"ס דמוקי דוקא אליבא דר"א בע"מ הוא אליבא דהלכתא דצירוף קא"פ אפילו בד"מ פסול מדאוריי' והוצרך לאוקמי כר"א:

דף י.

בתוס' ד"ה בשליחות בע"כ וקשה דליתני שוה לבע"כ וכו'. ולפי עניות דעתי נראה לתרץ בפשיטות דהא ודאי דלא חשב מה דשוה עבד לאשה דאם כן איכא הרבה כגון בתנאי דכל ימי חייכי דאין זה כריתות וכיוצא הרבה דהא מבואר ברמב"ם בהל' עבדים דרק לענין לשמה ולענין מחובר שוה ג"נ לשחרור עבדי' וע"כ צ"ל דלא חשיב רק דברים דלא משכחת רק בגוף השטר של גט ושטר של השיחרור. ושיחרור בע"כ משכחת לה אפילו בלא שטר כגון בכסף ע"י אחרים לכך לא חשיב לי':

ברש"י ד"ה ה"ג אלא כי קתני מילתא דליתא בקידושין וכו' אבל בקידושין כיון דמדאוריי' מקודשת וכו' ואין להקשות דא"כ אמאי פסול בעד כותי בקידושין הא עד כותי ג"כ רק מדרבנן ואי אמרת אינה מקודשת שריא א"א לעלמא זה אינו קושי' דזה לא שייך רק במקום דהפסול הוא רק במעשה זה שאנו דנין עליו שייך סברת רש"י דלא פסלינן לי' מדרבנן בקידושין אבל עד כותי שפסלוהו רבנן לכל עדות שבעולם והוי כמו שאר פסולי עדות דרבנן וכשמקדש אח"כ בפניהם הוי כמקדש בפסולי עדות דרבנן שנתבאר באה"ע סי' ל"א:

גמ' א"ה מאי ארי' חד אפי' תרי. התמו' מבוארת דאי הכי אין לו פי' כלל דקושיא זו מה לי חד מה לי תרי הי' יכול להקשות תיכף. ונראה דמקודם לא הי' יכול להקשות דהיה אפשר לחלק ולומר דדוקא באיסור דאוריי' אין סומכין עליו אבל נגד איסור דרבנן נאמן ומשנה שלימה הוא בפ' המגרש ג' גיטין פסולים וחד מינייהו יש בו זמן ואין בו אלא ע"א ומפרש רב שם דכתב סופר ועד שנינו וכיון דכתב סופר ועד כשר ואין לפסלו רק משום שחתם עצמו העד שני עד כותי והוי מזוייף מתוכו דדילמא לא מצי לקיומי יד סופר רק חתימת העדי' ואתי למיסמך עלייהו כעין שכתבו התוס' לקמן דף י"ח בד"ה א"ל פסול וכיון דאין בו פסול דאוריית' לר"מ וגם לר"א אי לא מסר באפייהו ולא הי' קשה מידי. משא"כ אחר שהביא הבריית' דת"ק ורשב"ג פליגו באחזיק ולא כתיבה דהיינו דבר שהוא מד"ס כמו שפירש רש"י מקשה שפיר דאי בלא אחזיק אפי' גט פסול ואף דליכא רק איסור דרבנן הא רשב"ג אף בלא כתיבה פוסל בלא אחזיק ואי אחזיק אפילו בשאר שטרות כשר דהא רשב"ג מכשיר בהוחזקו אפילו בכתיבה. והפ"י דרך ג"כ בדרך זה קצת ודבריו ז"ל תמוהין שם שתורף תירוצו הוא דבלא"ה לא קשה דהי' יכול לומר דכותי' אין בקיאין לשמה וע"א כשר מטעם כתב סופר ועד והא דהוצרך לעד כותי הוא מטעם דהסופר אינו מובהק ויש לחוש שכתבו להתלמד אבל כשיש שני עדים אף דהעד השני הוא כותי מ"מ כיון שיש עדים שנכתב בציוי הבעל ודאי לשמה נכתב והרי איכא שני עדים לשמה דהיינו סופר ועד וכו' עיי' שם. והוא תמוה דכיון שהסופר הוא אינו מובהק ואין עדות מחתימתו בעינן שני עדים אחרים שיהיו חתומים לשמה כיון דסופר לאו עד הוא כלל כיון שאין מחתימתו ראי':

דף י:

תוס' ד"ה כספא בעלמא הוא וכו'. פירש בקונטרס דהוי מצי לשנוי' בע"מ ור"א הוא אלא בשינויא דחיקא לא איירי ואומר ר"י וכו'. והנה תי' זה הוא כתימה על רש"י דהאיך מצי לאוקמי בע"מ ור"א דאם כן בשטר מתנה גם כן יפסול משום דדילמא קאי למיסמך עלייהו וגם קושית הפ"י על רש"י דהא הש"ס מוכרח לומר חוץ מבגיטי נשים דאם נוקי בע"מ ור"א אם כן קשה הברייתא דלקמן דף י' דחכמים פוסלין חוץ מג"נ וכתבו התוס' בד"ה לא נחלקו כטעם דפוסל בשטרות משום דגזרינן אטו ערכאות כיון דערכאות כשר בלא ע"מ אתי לאכשורי גם בהדיוטות עי"ש ואם כן קשה גם בשטר מתנה יוכשר דהא גם בערכאות בעינן ע"מ בשטר מתנה והוי ממש כמו ג"נ וכו' עי"ש:

ובישוב כל הנ"ל נראה מקודם ליישב דברי רש"י דכוונת רש"י הוא דאיכא לאוקמי בע"מ ור"א פירוש שכמו דמהני במכר כיון דקני בכסף ושטר לראי' ה"נ במתנה כיון דע"מ משוי לי' הקנין וכיון דבכל השטרות שחתומים עליו עדי ישראל לא בעינן שיבואו הע"מ לפנינו ואמרינן כיון דע"ח ודאי ליד הנותן מסרו וחזקה שבע"מ מסר לו אם כן ה"נ בערכאו' כיון שבודאי הדבר אמת שמסרו ליד הנותן הוי כידוע שמסר לו בע"מ כמו בע"ח ישראל וכן הוא דעת הא"ז בש"ג שא"צ להביא הע"מ לפנינו בערכאות ולא ס"ל כלל הגזירה דדילמא אתי למימסר באפייהו שכתב רש"י ופסול דמזוייף מתוכו אינו רק משום חשש דדילמא אתי למיסמך עלייהו ולא דמי לקא"פ דקא"פ אינו נאמן כלל אף לומר שמסרו לבע"ד משא"כ ערכאות והא דבגט פסול הוא מטעם דהרשב"א הקשה הא בלא"ה בחתימת נכרי פסול דהא חתמו שלא לשמה ותי' דהא דחתימה שלא לשמה פוסל היינו במקום דהחתימה הוא צורך הגט והוי כמו תורף הגט משא"כ חתימת נכרים דכטיוטא בעלמא חשיב לי' כיון דאין צורך בחתימתן כלל. ולפ"ז הכא בגט פסול דאם נכשיר בגט אפי' כשלא יבואו העדי מסירה לפנינו מכח הטעם דנסמוך על העדי חתימה שהי' ע"מ א"כ הרי יש צורך בחתימתן וממילא פסול חתימתן בגט דלא הוי לשמה משא"כ בשטר מתנה דלא בעינן חתימה לשמה משום הכי כשר בע"מ. ולפ"ז לא קשה קושית הפ"י דשפיר פסלוהו רבנן בשטר מתנה ואפילו בע"מ בהדיוטות כיון דבהדיוטות ודאי דבעינן שיבואו הע"מ לפנינו דהא מחתימת הדיוטות אינו ראי' כלל שהי' ע"מ דאימר שיקרא חתמו ובערכאות כשר אפי' כשאין באין לפנינו כיון דלא בעי חתימה לשמה א"כ שפיר גזרינן הדיוטות אטו ערכאות דאתי לאכשורי בהדיוטו' אפי' כשאין באין ע"מ לפנינו כמו בערכאות ומש"ה פסלוהו רבנן משא"כ בגט דאף בערכאות בעינן ע"מ שיבואו לפנינו דאל"כ הרי החתימה שלא לשמה כהרשב"א הנ"ל מש"ה מכשירים בהדיוטות ור"ש דמכשיר י"ל דס"ל דלר"א כשר אפילו בחתימ' שלא לשמה וכדמתרץ רב אשי לעיל דף ד' הא מני ר"י הוא עי"ש. וכ"כ התרומות הדשן סימן רכ"ח בהדיא דרב אשי לא בעי חתימה לשמה לר"א עי"ש ומש"ה אפי' כשאין הע"מ באין לפנינו אף דסמכינן על ע"ח גם כן א"צ לשמה א"נ י"ל דרבנן דפסלי מיירי כשאין הע"מ באין לפנינו ור' שמעון דמכשיר מיירי כשהע"מ באין לפנינו ולא פליגי וע"ז כתב רש"י דשינויא דחיקא הוא דהא לעיל אקשינן ומשנינן דשמות מובהקים איכא בינייהו דר"ש לא מכשיר אלא בשמות מובהקים ומשמע שם דרבנן ור"ש פליגי וע"כ צ"ל דר"ש מכשיר היינו כשהע"מ באין לפנינו וכיון דמובהקי' הן לא חיישינן דנסמוך עלייהו אפי' כשלא יבואו לפנינו דאי נימא דמכשיר אפי' כשאין הע"מ באין לפנינו ומטעם דסמכינן בערכאות שהי' כאן ע"מ דס"ל דלא בעינן חתימה לשמה א"כ אפי' באינו מובהקים נמי יכשיר אלא ע"כ דאינו מכשיר רק כשהעידי מסירה באין לפנינו וע"כ צ"ל הטעם בפסול כמ"ש רש"י דחיישינן דילמא אתי למימסר באפייהו ואתי לידי פסול דאוריית' דבלא ע"מ פסול מדאוריי', וא"כ אפי' בשטר מתנה יופסל מהאי טעמא וא"ש. ולתרץ באופן אחר ממה דמשני לעיל הוא שינויא דחיקא:

בא"ד ולא תיקנו חכמים להאמינם וכו' פי' שהי' קשה להם כיון דעדי חתימה ישראל ג"כ אינן יודעין לעולם מהמסירה דהא כותבין שטר לנותן ואמרינן מסתמא מסרינן להמקבל בע"מ ואנן עדי מסירה אנן וכיון דערכאות ג"כ לא חשידי וע"כ נתנוהו ליד הנותן והוי כמו עדי חתימה ישראל ולזה כתבו דלא תקנו חז"ל להאמינם רק בשטרות שהן לראיה אבל נאמנות הבא לידי קנין כגון שטר מתנה לא תקנו ולזה אף דבממון כשר בע"ח לבד היינו משום נאמנות דע"ח אבל בערכאות לא תקנו חז"ל נאמנות לענין קנין ומ"ש התוס' בהודאות נותן כוונתו בשטר שחתום בו הנותן דמהני מטעם הודאה אבל אם מסר לשטר בלא עדי חתימה ובלא כתיבת ידו רק כתב ידי אחר שכתב בו שדי מכורה לך לאו כלום הוא אף שנותן מודה שמסר לו וכן כתב האו"ת סי' ס"ח עי"ש:

בא"ד אבל א"ל דלהכי חשיב לי' חספא בעלמא וכו'. עפ"י שתמה על התוס' דמה"ת יופסל שטר מתנה בכתיבת נכרי. ולפענ"ד נראה דודאי כתיבת נכרי מדינא פסול בשטר מתנה דהא מבואר בדף כ"ט דבמתני' פסול אומר אמרו כמו בגט ועי' בח"מ סי' רמ"ד דאהי' בכתיב' פסול אומר אמרו במתנה כמו בגט והרבה פוסקים כתבו הטעם באומר אמרו משום דוכתב אבעל קאי ובעי שליחות בכתיבה ומילי לא מימסרי לשליח וכן כתבו התוספ' בדף כ"ב בד"ה הא לאו בני דיעה נינהו עי"ש. ולפ"ז ע"כ צ"ל הא דבמתנה ג"כ פסול אומר אמרו דבעינן שליחות בכתיבת שטר מקנה דכמו שכתב רחמנא וכתב בגט כמו כן כתב בשטר מקנה וכתוב בספר וחתום ואין הפרש בין שטר מתנה לגט רק לענין לשמה דבשטר מתנה לא כתב לה לשמה אבל שליחות בעינן מש"ה פסול אומר אמרו דמילי לא מימסרי לשליח ואם כן בכתיבת נכרי בשטר מתנה ג"כ פסול דנכרים לאו בני שליחות נינהו ומאן דס"ל דוכתב דגט אסופר קאי רק דבגט דפסול כתבו התוס' שם הטעם משום דלא חשיב לשמה ובמתנה דלא שייך זה קשה ואפשר דס"ל דבמתנה ודאי בעינן שליחות כיון דכתוב לשון ציווי הוא וכיון דאומר אמרו פסול מטעם מילי לא מימסרי לשליח מכ"ש דאם הכתיבה הוא על ידי נכרי דפסול דהא אין שליחות לנכרי ובכתיבת שטר מקנה בעינן שליחות:

דף יא.

תוס' ד"ה לפלוג וליתני בדידי' וא"ת תקשי ליה גופא דמתניתין למה פסלוהו בהדיוטות כיון דאיכא עידי מסירה ושמות מובהקים וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה שיטות הרי"ף והרמב"ם הוא דכשיש ע"ח א"צ כלל ע"מ וכו' והנה מבואר באה"ע סימן קכ"ד סעיף ב' גבי שטר שיכול להזדייף דכשר בע"מ וכתב הח"מ שם דלא בעינן. בשטר שיכול להזדייף רק שנודע שניתן לה בע"מ ולא שיבואו הע"מ לפנינו רק שהע"ח בפי' מעידין שאין בשטר שום זיוף והב"ש חולק מטעם דגזרינן דילמא יבואו לסמוך על העידי קיום וכו' עי"ש ולפ"ז נראה דכאן בערכאות אף הב"ש דפליג שם מודה כאן דלא בעינן שיבואו הע"מ לפנינו רק שנדע שהיה ע"מ כגון שיעידו עדי' שראו שנמסר לה גט בע"מ והעדי' שהן בפנינו אינן ע"מ שלא קראוהו לגיטא ואין מכירין גיטא בטביעת עין ומ"מ בערכאות כשר כיון דליכא חשש זיוף כלל בערכאות וטעמא דהבית שמואל שם לא שייך כאן דהא שפיר יש לסמוך על עידי קיו' דבערכאו' ליכא חשש זיוף וכ"כ הב"ש בהדיא בסי' ק"ל בס"ק למ"ד וז"ל מיהו דוקא בידוע שהי' ע"מ וכו'. הגם דדברי הב"ש בזה תמוהין לי דכאן אם נסמוך על חתימת הערכאות הרי יש תועלת בחתימתן ושוב אין חתימתן כטיוטא בעלמא וממילא פסול משום חתימה שלא לשמה כמ"ש הרשב"א. ומ"מ המקשה לא הי' יכול לעשות קושי' מזה דהיה יכולין לומר דהברייתא ס"ל דלר"א לא בעינן לשמה בחתימה וכתירוצא דרב אשי לעיל דף ד' כמ"ש התרומת הדשן סי' רכ"ח ומש"ה בערכאות כשרין משא"כ בהדיוטות פסול בכה"ג היכא שאין הע"מ באין לפנינו מחשש זיוף ואפילו הח"מ מודה בזה דצריכין הע"מ שיבואו לפנינו דאפשר שהיה תנאי בגט שנמסר וצריכין הע"מ שיבואו ויעידו שלא הי' תנאי בגט שנמסר לפניהם ומיירי המשנה שפוסל בהדיוטות כשאין הע"מ באין לפנינו אלא שיש עדים שראו שנמסר לה בע"מ ומשום הכי בערכאות בשמות מובהקים כשר כיון דליכא חשש זיוף משא"כ בשמות שאינו מובהקים פסול מטעם דדילמ' אתי למיסמך עלייהו שיסברו שהן ישראלים ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ליכא ראי' כלל לומר כיון שהדבר אמת ודאי שהי' עידי מסירה דסברי דכשיש ע"ח א"צ כלל לע"מ ואפי' לשיטת הרא"ש מ"מ חיישי' דילמא מסרו בפניהם דסבורין שהן ישראלים ולכך צריך שיבואו הע"מ לפנינו ומשום הכי פסול בשמות שאינן מובהקים משא"כ בהדיוטות אף בשמות מובהקים פסול אף שיבואו העדים שמסר לה גט בע"מ מ"מ חיישי' דדילמא הגט זה מזוייף שהי' בגט הראשון תנאים. ועוד דאפשר לומר דאפילו בע"מ לפנינו פסול דס"ל כר"א לקמן דף כ"ב דאפילו בגיטין אין כשר אלא לאלתר אבל אחר עשרה ימים פסול דאינן זוכרין כיון דסומכין על עידי חתימה ועי' בסמוך שהבאתי דברי הרמב"ן דס"ל דאפי' בשטר בהדיוטות יש לחוש שהע"מ לא ידעו שיסברו שהע"ח הן ישראלים ויסמכו עלייהו ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א על מה שמדמה שמות שאינן מובהקים לנעשה בהדיוט:

תוס' ד"ה לא נחלקו ר"ע וכו' ע"ש שמפרשי כל הפלוגתא מטעם גזירה וכו' עי"ש ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש בדרך אחר דלא צריכין לטעם גזירה דהנה הרמב"ן כתב בסוגיא זו דאף דהב"ד אין טועין בשמות מובהקים מ"מ הע"מ אף בשמות מובהקים טועין לומר שחתימות ישראלים הן אם לא בערכאות דקול יוצא לערכאות וכו' עי"ש שתי' כן על קושית תוס' ד"ה לפלוג וליתני בדידי' וכו' ועי' בהר"ן שתי' נמי כהנ"ל ונ"ל הטעם דהא הע"מ א"צ רק לקרות את הגט וא"צ לראות החתימה כלל וטועין לומר שהעידי חתימה ישראלים הן דלא שכיח שיחתמו עכו"ם בגיטין משא"כ בערכאות שקול יוצא לערכאות ויודעין שהן עכו"ם ובגיטין דף כ"ב על הא דמבואר שם דלא הכשיר ר"א אלא בגיטין ולא בשטרות הקשה הרמב"ן דהא בע"מ הכשיר ר"א אפי' באין ע"ח כלל וכהאי דתנן ר"א אומר אעפ"י שאין עליו עדי' אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדי' והאי ודאי איתא אפי' בשטר מלוה וכו' עי"ש ואמאי ליהוי כשטר שיכול להזדייף דהא יכול להחליף בשטר אחר ותי' דדוקא בליכא ע"ח מכשיר ר"א כיון דלא אתי למיסמכי על עידי חתימה רמיי' אנפשייהו ומידכרי משא"כ כשיש ע"ח סמכי הע"מ על עידי חתימה ואינן זוכרין לזמן מרובה ומש"ה פסלו אפי' לאלתר דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים וכו' ולפי הנ"ל אתי שפיר טעמא דחכמים דפסלו בשטרות בהדיוטות כיון דאפי' בשמות מובהקים הע"מ אינן יודעין אם הע"ח הן ישראלים או עכו"ם וטועין לומר שהן ישראלים כיון דלא שכיח וכמ"ש הרמב"ן וממילא סמכי הע"מ על הע"ח ולא יזכרו לזמן מרובה ומש"ה בהדיוטות פסול דאין לך שטר שיכול להזדייף גדול מזה דהא הדיוטות יכולין לזייף ולכתוב שטר אחר והוי כאין עדים חתומים בו כלל ובעינן שהע"מ יעידו לפנינו ובאמת לא ידעו הע"מ כיון שסוברין שהן ישראלים ואינם שמים על לבם ולא יהיו זוכרין לזמן מרובה וממילא פסול אפי' לאלתר בעינן שיהיה ראוי לעמוד ימים רבים דסוברים כר"א. משא"כ בגיטין כשר דלא בעינן שיהי' ראוי לעמוד ימים רבים וכיון שיש ע"מ לפנינו שזוכרין כשר ובערכאות כשר אפי' בשטרות כיון דליכא חשש זייף בערכאות וגם קול יוצא לערכאות והע"מ הן יודעין שהע"ח הן עכו"ם ור"א דמכשיר הטעם הוא או דס"ל כר"י לקמן דף כ"ב דלא בעינן בשטרות ראוי לעמוד ימים רבים או דס"ל דאפי' הע"מ יודעין בשמות מובהקים שהן עכו"ם ולא סמכי כלל על עידי חתימה והוי כשטר שאין עליו עדים דכשר בע"מ וא"ש. ובמהרש"א הקשה דהי' לו להתוס' לומר דטעמייהו דכרשב"ג ס"ל דלא אמרי' ע"ח כרתי רק בגיטין ולא בשאר שטרות וכו' ותמה אני על תמיהתו דהאיך מצינו למימר דס"ל בשטרות כר"מ א"כ קשה הא דמכשרי רבנן בערכאות בכל השטרות ואפי' בשטר מתנה ואי בשטרות ע"ח כרתי אם כן בשטר מתנה אמאי קנה הא חספא בעלמא הוא ולהך תירוצא דלא ס"ל דינא דמלכותא דינא וגם תירוצו דמהרש"א תמוה שכתב דבשטר ראי' כשר בע"מ אפילו לר"מ תמוה דודאי לר"מ אין לו דין שטר לענין משעבדי ולענין טענת פרעתי:

ברש"י ד"ה וחכמים פוסלין. חוץ מגיטי נשים וכו'. ברא"ש הקשה על רש"י דאי מיירי בלא ע"מ מאי טעמא דר"ע דמכשיר. ולפענ"ד נראה דודאי אין דעת רש"י דר"ע מכשיר בהדיוט בלא ע"מ כשהלה מכחישם דודאי מודה ר"ע שאין הדיוט בחזקת נאמן רק דרש"י מפרש דמיירי שהלוה מודה שצוה להן לכתוב שטר רק שטוען טענה אחרת כגון אונס הייתי או כיוצא בזה. לחכמים נאמן מטעם מיגו דאיבעי' היה מכחיש להם ור"ע סובר דלא מהני מיגו נגד עדות עכו"ם וכן הוא דעת הרא"ש בתשובה הובא באו"ת בכללי מגו עי"ש:

גמ' והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. הקשה הרא"ש דהי' יכול להקשות כן אמתניתין. ונראה ליישב דבמתניתין י"ל דמיירי בשטרות העולין בערכאות כגון בספר הערכי דלא חשידי לזייף משא"כ כאן דמיירי דמסרי' ניהליה להמלוה בע"מ:

דף יא:

תוס' ד"ה בגיטי נשים. בירושלמי בעי וכו' עמ"ש המהרש"א לפרש דברי התוס'. ולפענ"ד לא נראה לי שום סברא לחלק כן ועוד קשה דבמתני' מפורש דבזכות וחוב תליא מילתא והאיך שייך שהירושלמי יאמר טעם אחר לכן נלפענ"ד לפרש דברי הירושלמי בע"א דבש"ס שם דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה וכי תימא אי בעי זרק לה גיטא כתבו וז"ל דלא חשיב ליה חובא כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול הרב לפוסלו בענין אחר וכו' ולכאורה תמוה דמאי וכי תימא שייך והאיך יכולים החכמים לומר כך דא"כ תיקשי מאי טעמא הוי בגט נשים חובה משום מזונות הא גם הבעל אי בעי זרק לה גיטא ומפסיד וע"כ צ"ל דשאני גבי עבד דזכות הוא לו שיוציא מת"י רבו לחירות רק שיש ג"כ קצת חוב שפסלו מן התרומה ולזה יכולים לומר כיון דגם רבו יכול לעשות לו חוב זה בע"א אפי' אם לא יקבלנו זה לא חשיב חוב כזה לדחות הזכות גדול שיוצא לחירות שאם לא יקבלנו זה א"א לבוא לידי זכות כזה משא"כ בגט אף דלא חשיב החוב לחובה כ"כ כיון שהבעל יכול ג"כ לעשות לה חוב כזה דאי בעי זריק לה גיטא מ"מ כיון דאין בגט שום צד זכות לא שייך לומר זכין וכ"כ מהרש"ל. היוצא מזה כשיש צד זכות וצד חוב ואפשר לו להאדון לעשות לו חוב זה חשיב זכות גמור ומהני שלא בפניו אבל אם א"א לו להאדון לעשות לו חוב כזה כדדחי התם ואמר שביק ליה וערק אף שיש ג"כ זכות דיציאה לחירות א"א לעשות שלא בפניו משום צד חוב דאית ביה רק דחכמים סברי מ"מ לא חשיב לי' חוב גבי עבד כיון דהרב יכול לעשות לו חוב זה ע"י מכירה לאחר ממילא נשאר הזכות דיציאה לחירות וזה ג"כ כוונת הירושלמי דפריך דבאשה של מוכת שחין שבה ג"כ צד זכות ובעבד של קצין יש בו ג"כ צד חוב ע"י השיחרור ומשני אף דבעבד יש בו ג"כ צד חוב מ"מ כיון דהרב יכול לעשות ג"כ חוב זה שיכול להוציא מת"י ע"י מכירה לאחר לא חשיב חוב זה חוב ונשאר צד זכות דאית ביה דהא יש ג"כ צד זכות בחירות משא"כ באשה נהי דיש לה צד זכות שיוצאת מעיגון כיון דלא מיתדר לה עמו וכשתהיה פנוי' יש לה חירות שתוכל להנשא לבעל אחר כמו שיש צד זכות להעבד היציאה לחירות מ"מ הא יש גם כן צד חוב באשה ההפסד מזונות שבא ע"י הגט וכיון שבאשה א"א לה להבעל לעשות לה חוב זה ע"י אחר כדאמר התם אין האשה נמכרת ע"י אחר ממילא אפילו יש לה צד זכות לא מהני כיון שיש ג"כ צד חוב כמו דלא מהני בעבד אף שיש בו גם כן צד זכות יציאה לחירות מ"מ כשאי אפשר להאדון לעשות לו החוב דהפסד תרומ' א"י להשתחרר שלא מדעתו משום צד חוב שבו ה"נ באשה כיון שאין הבעל יכול לעשות ע"י אחר החוב שיש בהצד הגירושין לא חשיב הגט זכות מחמת צד החוב דהפסד מזונות דאית ביה בגט כמו בשיחרור אלו לא היה יכול למוכרה לאחר דלא היה יכול ג"כ לשחררו ע"י אחר:

דף יב:

תוס' שאם היה עבד כהן. וא"ת טפי היה לו למינקט לפי שאסרו בשפחה וכו' ואפשר לומר דר"מ ס"ל כת"ק דרשב"ג בכריתות דף כ"ד דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ובשפחה ודאי דאסור כמבואר בגיטין דף מ"א לישא שפחה א"י ולהכי נקט טעם זה לאשמועינן דאפילו אם שולח שיחרור להעבד שהוא כבר משוחרר רק שהוא מעוכב גט שיחרור שאסור בשפחה מ"מ אם הוא עבד כהן חוב הוא לו דמפסידו בתרומה ובעבד ישראל המעוכב ג"ש מודה ר"מ כמו שמודה בעבד קטן ישראל כמ"ש התוס' דף י"ג ד"ה עבדים וכו' ורבנן פליגי דבכל עבד זכות הוא לו והא שהשיבו מפני שהוא קנינו אשאר עבדים השיבו ומכ"ש אם נאמר דעבד שמכרו רבו לקנס מכור ומעוכב ג"ש יש לו קנס דאיבעי' להו בגיטין מ"ב שייך התי' דמפני שהוא קנינו אפילו במעוכב ג"ש דהא יכול למכרו לישראל לקנס ויפסלנו מתרומה:

דף יד.

גמרא במאי עסקינן אי לימא בבריא וכו' בקצה"ח סי' רצ"ו הקשה על הא דפסק הר"ן באומר תנו מנה לפלוני אין נותנין רק כשהמנה הוא בעין א"כ קשה לוקי מתניתין בשכ"מ שאמר תנו מנה וע"ז קאמר רב דבעינן ציבורי' ומונחים דהיינו שיהיה המנה בעין וכדעת הר"ן עכ"ל. ולפענ"ד לק"מ דהא ע"כ צ"ל דמלשון ציבורים ומונחים בקרן זויות מוכח דהכוונה הוא שיאמר על דבר מיוחד דוקא דהיינו שיאמר זה דאלת"ה קשה לפי מי שמפורשין התוס' בד"ה אית ספרים דמיירי בפקדון וכשמואה בפקדון ע"כ אין נותנין רק בדאיכ' מנה בעין דבדליכא מנה בעין ודאי דפטורים דאפי' פשע בו המפקי' פטורין היורשין דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מע"פ אינו גובה מהיורשין ועוד דהא טענינן ליורשים נאנסו כיון שעכ"פ הפקדון נאבד אלא ודאי דאין נותנין רק כשהמנה בעין וא"כ קשה דלמה לו לר"פ להביא הא דאידך דרב דחיישינן למנה קבור נוקי בפשיטות דהא דאמר רב דבעינן ציבורי' משום דבעינן דהפקדון נשאר בעין אלא ע"כ דלשון ציבורי' בקרן זויות מורין דאין נותנין רק שיאמר על ממון מיוחד ואמר מנה זה ולכך היה צריך להביא הא דמנה קבלה ליתן טעם הא דאין נותנין כשלא אמר זה אף שיש מנה בעין ולפ"ז גם קושית הקצה"ח לא קשה דהא א"א לאוקמי במתנה דניהו דבעינן שישאר מנה בעין מ"מ לא בעינן שיאמר זה ורב הצריך שיהיה ציבורי' בקרן זויות דהיינו שיאמר זה כנ"ל. עוד הקשה בקצה"ח דלוקי הש"ס בשכ"מ שאמר תנו מנה ולא צוה מחמת מיתה ומ"מ תנו דידי' זכי הוא כדמוכח בדף י"ד דתנו בשכ"מ הוי כזכי ולכך בעינן ציבורין וכו'. ולפענ"ד לק"מ דניהו דלמאן דס"ל דבתן בבריא הוי כזכי אף דלא הוציאו מידו לשם כך מ"מ בשכ"מ אף דהולך דידי' זכי הוא מ"מ בעינן דוקא שהוציאו מת"י לשם כך כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק ל"ד עי"ש:

תוס' ד"ה האומר תנו. וכגון שלא מסרו מיד ליד וכו'. מוכח מדבריהם כאן דבשיחרור כשר באומר טלי שיחרור מע"ג קרקע. וכמש"ל בדף ט' בתוס' ד"ה לא יתנו עי"ש:

תוס' ד"ה והא לא משך תימא מאי פריך והא קיי"ל מצוה לקיים דברי המת. ולפענ"ד נראה לתרץ דהמקשה דייק דע"כ מטעם קנין הוא דקתני יתנו דמשמע מי שהוא בידו או הב"ד יכולי' ליתנו בעצמם להמקבל ובשלמא אם הוא מטעם קנין א"ש דכבר קנהו המקבל ושל המקבל הוא ויכולים ליתנם לידו אבל אם נאמר שהוא מצוה וכו' א"א לב"ד ליתן כלל כיון דאין הדבר נעשה של המקבל כלל רק על היורשין לקיים משום מצוה והב"ד יכולין לכוף היורשין עד שתצא נפשן עד שיקיימו המצוה ויתנו בעצמן וקודם שנותנין היורשין אין הדבר נעשה של המקבל ואם קידש בו אשה אינה מקודשת דאינו שלו קודם שיתנו לו היורשין:

דף יד:

תוס' ד"ה גופא וכו' ועוד אף כשאין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא וכו' הקושי' מפורסמת דא"כ אפי' למאי דמוקי במעמד ג' קונה אף בע"כ קשה למה הוצרכו לתקן מעמד ג' יקנה באודיתא ועי' במהרש"א ומהרש"ל. ונראה לפענ"ד דהמשך דברי התוס' הוא כך דמעיקרא הוכיחו ממ"ד דמעמד ג' הוא דוקא בפקדון דל"ל מעמד ג' יאמר לו זכה ואח"כ כתבו ועוד דאף כשאין הפקדון בעין וכו' מ"מ יקנה באודיתא פי' דמ"מ קשה למ"ד דמעמד ג' הוא אפי' במלוה קשה למה להו לאתקוני כלל מעמד ג' במלוה ליקני באודיתא ובסמוך יבואר דע"כ א"א להקשות הקושי' דיקנה באודיתא רק ממלוה ולא מפקדון ובזה א"ש דברי התוס' דהקושי' דאודית' אינו קשה רק אם נאמר דמעמד ג' הוא דוקא ברצון הלוה ואז קשה שפיר ל"ל מעמד ג' יקנה באודיתא דאי משום שהמלוה הנותן לא יהיה יכול לחזור בו הא יכול להקנות באודיתא אבל אי נאמר דמעמד ג' הוא בע"כ לא קשה כלל דצריכין מעמד ג' נגד הלוה שלא יהי' יכול לומר לזה לאו בע"ד דידי את דנגד זה לא מהני הודאות המלוה דאין הודאתו מהני לחוב לאחרים דהיינו לחייב הלוה כיון שהלוה לא נשתעבד נגדו וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק ל"ב דלא מהני אודיתא בחוב לענין שלא יהי' הלוה יכול לומר לאו בע"ד דידי את רק כתיבה ומסירה עי"ש ומש"ה הוצרכו לתקן מעמד ג'. משא"כ אם נאמר דמעמד ג' הוא דוקא ברצון הלוה ודאי קשה דנגד הנותן ודאי מהני אודיתא שא"י לחזור בו ולענין שלא יהיה הלוה יכול לחזור בו ג"כ מהני אם הלוה הי' נתרצה בשעת מעשה כמבואר בח"מ סי' קכ"ו סעיף ח' דמועיל כשהוא בתורת הודאה דאי' ללוה גבי מנה ואף דשם איירי בקנין הא כתב שם הש"ך ס"ק ל"ג דל"צ קנין רק משום השטאה ובמעמד ג' אף בלא קנין לא שייך השטאה כמבואר בסמ"ע בח"מ שם סיק ל"ו ומטעם דלמה ישטה בהמקבל שלא ידע וכו' עי"ש בסמ"ע. וא"ל דאכתי אם נאמר דמעמד ג' קונה אפילו בע"כ מ"מ למ"ד בפקדון דוקא ולא במלוה קשה דלמה לי תקנה במעמד ג' הא החוב שיש על הנפקד אם נגנב או נאבד לא מצי להקנות דדמי למלוה רק הפקדון גופי' יכול להקנות שלא יהיה המלוה יכול לחזור בו ולענין זה הא מהני אודיתא וא"כ קשה דל"ל לתקן מעמד ג' דזה אינו קושי' די"ל דגם בפקדון לענין חיוב השבה יכול הנפקד לומר לאו בע"ד דידי' את והוצרכו לתקן מעמד ג' כדי שהי' המקבל יכול לתבוע להנפקד כמו המפקיד ולא יהיה הנפקד יכול לומר לאו בע"ד דידי' את נגד המקבל. ועוד נראה דבלא"ה לא קשה דהא ודאי דאודיתא לא מהני היכא דחב לאחרים כמבואר בח"מ סי' ס' סעיף ה' וירא המקבל דשמא חב לאחרים הוא משא"כ מעמד ג' הוא קנין דאז אין הבע"ח טורף מטלטלין שנמכרו בקנין דאין הבע"ח טורף מטלטלין המשועבדי' וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' כהש"ך בסי' צ"ט ס"ק וי"ו דמהני הודאה בשטר הואיל דלא שייך חזקה בשטרות כל מה שת"י הוא שלו וכן כתבו התוס' ביבמות קט"ז ד"ה אותיות ומכ"ש במלוה ע"פ דהוי כלא הוחזק מקודם דנאמן כמבואר בח"מ סי' מ"ז דדוקא כשהוחזק בב"ד אינו נאמן אבל בפקדון ודאי דיש לחוש אולי יש שם עידי ראה ביד הנפקד ויודעין שהוא של המפקיד ודאי דלא מהני הודאתו דהא בב"מ דף ע' בעינן דוקא דהבא פריכא משום חשש זה:

תוס' ד"ה לדבר שאינו בעולם ור"נ הוי איפכא מדר"ה וכו'. עפ"י שהקשה להרי"ף דפוסק כר"נ דהמזכה לעובר קונה ולדשלב"ל עדיף דאפי' לרבנן קונה אם כן אמאי הוי מעמד ג' כהלכתא בלא טעמא עי"ש ולק"מ דהא בלא"ה יש לתמוה על דברי תוס' שכתבו דלר"נ קונה לדשלב"ל דהא לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם וס"ל דרבנן דלא קנה וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכתב הרשב"א במסכת קידושין דף ס"ב דדוקא לעובר דממילא קא רבי קני משא"כ דבר שמחוסר מעשה וכו'. ולפ"ז לא קשה כלל דהא אף ר"נ מודה דהמזכה לנולד שאינו עובר דלא קנה וע"כ הוא מטעם דמחוסר מעשה כמו לאחר שאתגייר והתוס' לא כתבו דסברת רב הונא הפוכה מדר"נ רק בפירות דקל דממילא קא רבי דדמי לעובר דממילא קא רבי ואינו מחוסר מעשה ובזה סברת ר"ה הפוכה מסברת דר"נ דר"ה ס"ל דלדבר שלא בא לעולם גרע מדשלב"ל לענין קנין בדבר שממילא קא רבי ור"נ ס"ל להיפוך אבל בדבר דלאו ממילא קא רבי לכ"ע לא קנה לרבנן בין דבר שלא בא לעולם בין לדבר שלא בא לעולם ומש"ה הוצרכו לומר דמעמד שלשה הוי הלכתא בלא טעמא כיון דאפי' לר"נ תקשה מהקנה לנולדים שלא הי' עוברים בשעת הלואה:

ברש"י ד"ה מ"ט כו' במלוה קנה וכו' עי' פ"י שהקשה דהא בפקדון נמי קשה דאי מטעם תנו כזכי וכו' והאריך ולק"מ דהכא כתב הרשב"א בסוגיא זו טעמא דאמימר הוא משום דהוי כאלו התנה דלב ב"ד מתנה והא דמקשה מהקנה לנולדים היינו משום דכל תנאי שאפילו היה הלוה מתנה בכך לא מהני ודאי דלא הי' מתקנין חכמים כיון דאפילו התנה בטל א"כ אף אי לב ב"ד מתנה לא יועיל עכ"ל עי"ש. ובזה א"ש דברי רש"י דבשלמא בפקדון כיון דבר הקנאה הוא שייך לומר דעשו ב"ד קנין משא"כ במלוה דהוי כדשלב"ל ואינו ברשותו ולא מהני ביה קנין מקשה שפיר:

סליק פרק המביא גט קמא

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה