תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ז - מי שאחזו · דף ע:
גמ' אין כותבין אלא לכשישתפה והפ"י הקשה למאן דס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה אמאי פסול כשנשתטה בשעת כתיבה ותירץ דבעינן וכתב ונתן שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה ומכח זה תמה על הרשב"א שמצריך שיהיה שפוי רק בשעת כתיבה ולא בשעת נתינה דאדרבה עיקר הקפידא הוא על שעת השליחות וכו' עי"ש ולא ידעתי מה קשי' ליה דאפשר דהרשב"א סובר דהא דאמרינן כל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד דוקא בתחלת שליחות היינו שאינו יכול לעשות שליח במידי דלא מצי עביד בעצמו אבל כשכבר נעשה שליח בשעת בריו אף שבשעת נתינה הבעל לא מצי עביד מ"מ כיון דשלוחו של אדם כמותו וכבר נעשה שליח כהבעל עצמו יכול לגרש אף שהבעל נשתתק ודוקא כשמת הבעל פסול לגרש מטעם שכתב רש"י לעיל דף י"ג דפקע לי' רשותי' ובכתיבה מטעם אחר פסול דבעינן שיהיה ראוי לנתינה בשעת כתיבה כמ"ש בעצמו. ועוד דדומה למ"ש הרמב"ם בכותב גט לאשה בעלמא דאינו גט מטעם דלאו בת גירושין היא בשעת כתיבה אף דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעי שליחות כלל. אך הא קשה לכאורה דא"כ להרשב"א אם אמר כתבו ותנו שכבר נעשה שליח להולכה בשעת בריו שיכול השליח לגרשה הרי ראוי' להתגרש בשעת כתיב' כיון דהשליח יכול לגרשה:
תוס' ד"ה התם דעתא צלותא הוא. לא ידע ר"י עד מתי יחשב דעתא צלותא וכו'. עיין מהרש"א ולפענ"ד נראה הפי' בדבריהם דודאי בידוע שאחזו קרדייקוס לא מהני בדיקה. אמנם בספק כגון בנשתתק ודאי מהני בדיקה לדעת אם אחזו קרדייקוס כי רוב האוחזים קרדייקוס אין יכולין להשיב על הבדיקה והיה קשה להתוס' לפ"ד המקשה לפי מה שפירש התוס' ד"ה אמר ר' יוחנן עי"ש דבשעת אמירה מן הסתם הוא דעתא צלותא ובשעת נתינה כבר נשתבש דעתו דאם כן כששוהא עצמו קודם אמירה ג"כ יש לחוש והאיך קאמר במתניתין סתם שכותבין כשאמר לכן הי' נראה להתוס' כדעת הרבה פוסקים דס"ל דגם בזה בשעת אמירה צריך בדיקה דאין חילוק בין נשתתק מחמת בריו לנשתתק מחמת חליו דבעי בדיקה דלספק מהני בדיקה ולפ"ז בודאי המקשן הי' סבר דבשעת נתינה לא בעי בדיקה דאי גם בשעת נתינה בעי בדיקה לא פריך מידי לר"י דהא בדיקה ודאי מהני כמו בשעת אמירה והא דהיה פשיטא ליה להמקשן בפירושא דברייתא דלאמירה בעי בדיקה ולא להנתינה נראה דבשלמא על האמירה אף דבעי בדיקה לא קשה אמאי לא תני ליה במתניתא דבעי בדיקה כיון דמתניתא בנשתתק מיירי סמכה עצמה על המשנה דקתני דבכל נשתתק דבעי בדיקה והבריית' לא בא לאשמועינן רק דבשחט בו שנים אין דינו כמת או גוסס וממילא דינו כמו בשאר נשתתק אבל אי נימא דבשחט בו שנים בעי בדיקה אף בשעת נתינה וגרע משאר נשתתק מטעם דבשאר נשתתק ודאי דסגי בדיקה בשעת אמירה בלבד דכיון דרואה שהשיתוק לא מכח טירוף הדעת בא שוב לא חיישינן יותר משא"כ בשחט בו שנים כיון דבעי בדיקה אף בשעת נתינה אלמא כל כמה דנתקרב למיתה יותר חיישינן יותר לטירוף דעת וגרע משאר נשתתק א"כ הי' לו להבריי' לאשמועינן זה אלא ודאי דגם זה לא בעי בדיקה רק בשעת אמירה ומחזקינן ליה תמיד בדעתא צלותא ולפ"ז שפיר לא ידע ר"י עד מתי יחשב דעתא צלותא:
תוס' ד"ה וניחוש שמא קורא אחדי'. ולמה לנו לחושבו כשוטה עכ"ל. ולעיל גבי וליחוש דילמ' שיחי' דלאו לאו לא מצי התוס' לפרש כן כי אפי' אם שיחי' נקטי' ג"כ שיגעון הוא כמו שפירש רש"י בד"ה ושיחי' וכאן ג"כ לא מצי לפרש בהיפך דדילמא שוטה הוא כשומר גלופקרי מחמת הקור דא"כ לא הי' צריך לומר קורא אחדי' דהא באמת קור הוא אלא ודאי כשרואין שיודע שגלופקרא מועילין להקור שוב אינו שוטה: