אור ברסלב
תורת גיטין על גיטין פרק ו - האומר › דף סד.

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ו - האומר · דף סד.

דף סג:

תוס' ד"ה בעל נאמן. וא"ת א"כ מה הועילו וכו'. הפ"י הקשה על הרשב"א שהביא קושית התוס' ותירוצם ולפמ"ש הרשב"א עצמו דבשליח הולכה לא שייך סברא דאי איתא דאימר משום כסופא לא יהיב לדידה לא קשה כלל קושית התוס' ולפענ"ד נראה דאף לשיטת הרשב"א דסובר דבש"ה לא שייך אי איתא מ"מ תירוץ התוס' מוכרח דמ"מ קשה הברייתא דלעיל דקתני דשיחרור שוה לגיטי נשים לענין בפ"נ ובג"נ תני' במתניתין דאפילו מהגמוניא להגמוניא דצריך לומר בפ"נ אף שהן בעיר אחת וקשה בשיחרור דלא שייך משום כיסופא:

תוס' ד"ה שליש נאמן דזימנין דמייתי עדים וכו'. לכאורה תימא דבפשיטות הו"ל לתוס' למינקט דשמא יתן לה והיא תאמר שמהבעל קיבלו ונראה דהתו' סברי דיש לומר דהבעל לא חש כלל לשמא האשה תשקר רק דסברא דהימני' הוא דביד השליש למוסרו לה בשעה שלא יהי' בעיר אחת דאז יהי' השליש נאמן אפילו לרב הונא משום תפיסה מוכחת ולזה הוכרח התוס' לומר גבי עדים זימנין דמייתי עדים. ואחר כך מצאתי בתומים שכתב כן:

גמ' דהא הימניי. הרשב"א הקשה דל"ל טעמא דהימני' הא התפיסה מוכחת ותי' דבשליח לא שייך תפיסה מוכחת וכו' עי"ש. ולכאורה תמוה דא"כ לרב הונא מ"ט דנאמן השליש כשאינו בעיר אחת דהא לית ליה סברא דהימני' ונר' בשיטת הרשב"א דס"ל דר"ה ג"כ אית לי' סברא דהימני' רק שסובר דאי איתא חזקה אלימתא הוא וכעדים דמי וכיון שהבירור דאי איתא בא קודם אמירת השליש שוב לא מהימן השליש דהא הרשב"א אף דס"ל דעדים לא מהני להכחיש השליש מ"מ מודה כשהעדים באו קודם אמירת השליש לא מהימן השליש יעי' עוד מ"ש בחידושי לאה"ע. והא דאמרי' שאני ממון דאתייהב למחילה ופירש"י דבאיסור' אין בידו להאמין הרשב"א ס"ל כפי' הר"ן דבגט ג"כ בידו להאמין רק דלא עביד אינש עי"ש וס"ל להרשב"א דדוקא במקום דיכול לברר ע"י ראיה שהשליש משקר כגון ע"י אי איתא לא עביד אינש דמחיל כל כך. והנה הרי"ף מוקי לפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בשליח הולכה ובגט ביד האשה ודייק לה מהא דאמר בש"ס ומודה רב הונא דמיירי בגט ביד האשה וכו' עי"ש ולכאורה קשה דילמא לעולם דמיירי הפלוגתא בשליח קבלה וביד האשה ושייך שפיר מה דקאמר לבסוף ומודה רב הונא דהא הרי"ף ג"כ מודה דר"ח סובר אף בש"ק דהשליש נאמן כמ"ש הר"ן מהא דמקשה בש"ס קיבל למה לי וכשהוא ביד האשה דמי לכשהוא ביד השליש כמ"ש הרשב"א ונראה דדיוקא דהרי"ף הוא דאם נאמר דהפלוגתא דר"ה ור"ח הוא בש"ק ובש"ק אין חילוק לר"ח בין כשהוא ביד השליח בין ביד האשה והא דמודה ר"ה לא שייך רק בשהגט ביד האשה ולא כשהוא בידו ולא שייך מודה ר"ה דמודה משמע שמודה בכל ולכך מוקי הפלוגתא גם בשליח הולכה. ועיין בר"ן שפי' בהרי"ף הא דמקשה בש"ס קיבל למה לי דהקושי' הוא לרב חסדא ולכאורה קשה הא לפ"ד הר"ן שפי' קושית הש"ס דמקשה קיבל ל"ל דהיינו דליסגי בראוהו שלם אף שלא אמר השליש עי"ש וא"כ לא שייך סברא דהימני' והרי איכא סברא דאי איתא דמודה ר"ח בהיכא דלא שייך הימני' ואי ס"ל להר"ן דמיירי באין הבעל מכחישו ונאמן השליש מטעם תפיסתה מוכחת דכן צ"ל ג"כ בריש דברי הר"ן דמקשה על שיטת רש"י דניחוש להולכה ולא הקשה מחשש פקדון א"כ גם הקושי' יכול להיות גם לר"ה ולמה פי' הר"ן דלא קאי קושית הש"ס רק לר"ח ולכן נראה דהר"ן כשיטת הרי"ף ס"ל דרק בש"ק שייך תפיסה מוכחת ולא בשליח הולכה. ועמ"ש בחידושי לאה"ע בסי' קמ"א ולפי דברי הרי"ף רפליגי בש"ה ע"כ מוקי פלוגתייהו כשיטת הרשב"א והיינו דגם ר"ה ס"ל סברא דהימני' רק דס"ל דאי איתא חזקה אלימתא הוא וכעדים דמי דמבטל נאמנות השליח ור"ח לא ס"ל סברא דאי איתא כלל וקושית הש"ס הוא ממתניתין דמיירי בש"ק דשייך תפיסה מוכחת מקשה הש"ס שפיר קיבל למה לי דבראוהו בידו שלם סגי אפי' לא אמר השליש אז דבש"ק שייך תפיסת מוכחת וקשי' לר"ח דלא ס"ל סברא דאי אית' משא"כ לר"ה דס"ל אי אית' לא קשה דהא ליכא תפיסה מוכחת מכח סברא דאי איתא:

ב"ה הו"ת דסוגיא דשליש

מה שנלפענ"ד ליישב התמיהות רבות שיש בסוגי' זו. א קשה קושית התוס' בד"ה אפילו שהקשו מאי אפי'. ומה שתירץ הפ"י שם תמוה מאוד דממ"נ אי מיירי ביש ע"ח על הגט הא באמת סגי בראוהו בידו שלם כמ"ש תוס' בד"ה ה"מ ר"א ואי בדליכא ע"ח אפי' בראוהו ביד האשה לא מהני עד שתביא הע"מ לפנינו ומה"ת הי' ס"ד שיהי' ביד שליש עדיף. ב קושית הפ"י על התוס' דלמה לי עידי אמירה הא התוס' בד"ה שליש נאמן כתבו דמש"ה לא הוי מגו משום דהאשה לא תרצה לקבל וא"כ כיון דהאשה יודעת מהאמירה ודאי שתרצה שתרצה לקבל ומהימן השליש במגו ג קושית התוס' בד"ה בעל נאמן משליח להולכה. ד קושי' התוס' על רש"י שפירש משום מיגו עי"ש בד"ה שליש נאמן ה קושית הרשב"א הא לא היה ע"מ ותירוצו דחוק דנהי אם היה עדים נוכל לומר שהעידי פקדון ע"מ דגירושין הן כיון שהעדים יודעין דהימני' שיהי' לגירושין כשיאמר לגירושין מ"מ מה"ת לומר שבודאי ייחד עדים לפקדון ו קושית הר"ן על הא דאמר שאני ממון הא בגט גם כן בידו לגרש על איזה אופן שירצה ז תינח אמירה. פי' תוס' דחוק. ח בהא דמשני ה"מ ר"א הוא דחוק מאוד לאוקמי כפי' תוס' דמיירי בדליכא עידי חתימה. ט קושית הר"ן בהא דקיבל ל"ל דממ"נ אי אמר בפני העדים אף עידי אמירה לא בעי ואי לא אמר בשעה שראוהו בידו בעינן ג"כ ע"ק עי"ש. י קושית הפ"י הא ר"ה חייש לנפילה ומה שתירץ דש"ק הוי נפילה דיחיד מ"מ קשה מה הועיל בש"ה דהוי נפילה דרבים. יא קושית הבע"ת על הפוסקים דס"ל דלאו מהימן השליש בהכחשת הבע"ד מסוגי' דהכא. ומה שתירץ הש"ך דמיירי הסוגי' בפקדון על תנאי תמהו עליו בתומי' ובפ"י. יב הש"ך בסי' נ"ו הביא תשובות רבות שסותרים זה את זה. יג הא מדברי הר"ן בקידושין משמע דבלא אמירת הא גיטך בשעת גירושין או אמירת קידושין בשעת קידושין מדאורייתא לאו כלום אפי' ידוע שמסכימין א"כ מאי מהני הימני' בש"ק כיון שלא אמר הא גיטך:

נלפענ"ד לתרץ כ"ז ומקודם נתרץ קושית הרשב"א שהקשה דהא לא היה ע"מ. ולפענ"ד יש לתמוה על תמיהתו דהא התוס' כתבו בד"ה שליש נאמן לסתור פי' רש"י דס"ל משום מיגו דא"כ לר"ה נמי נאמן אלא ודאי דליכא מיגו שהאשה לא תרצה לקבל. ועיין ר"ן שכתב דלא תרצה לקלקל עצמה. ולפ"ז לר"ח דס"ל הימני' שיהי' לגירושין אף אם ישקר רק משום ע"מ אין בידו להאמין א"כ אם יהי' רוצה השליח היה מגרש' בתורת שליח הולכה דאז ודאי היתה האשה מקבלה מידו דהא המני' שיהי' לגירושין אף אם ישקר ובשליח הולכה לא שייך קושית הרשב"א דלא היה ע"מ דהא ש"ה א"צ ע"מ ואפי' כבר שמעה שהבעל אומר לפקדון הא אמירת הבעל לפקדון לא חשיב ביטול כדמוכח בב"ש סי' קמ"א סס"ק י"ד ועיי' בחידושי לאה"ע שם וכמו שאבאר לקמן ומכ"ש לפי מה שכתב הב"ש ס"ק פ"א וז"ל דאין רצונה לקבל כל שא"י בודאי שנתן לגירושין דודאי שיתרצה לקבל לר"ח קודם שידעת שהבעל אומר לפקדון כמ"ש הר"ן עי"ש דהא בתורת הולכה יכול לגרשה לר"ח אפילו ניתן לה לפקדון ועוד דהא כשיאמר שליח הולכה אני יכול לזרוק לה בעל כרחה ומיגו גמור הוא לקלקל האי איתא ומשום מיגו זו מהימן השליש לומר לגירושין ממש ושהיה נ"מ דהא בדאיכא מיגו אפי' ר"ה מודה דהשליש מהימן וזהו לדעת רש"י אמנם התוס' סברי דצריכ' ע"א ולא מהני מיגו והטעם דודאי מיגו לא מהני להוציא מחזקת א"א דהא דבר שבערוה דבר דבר מממון ילפינן לענין נאמנות וכיון דלא מהני מיגו להוציא ממון ודאי דלא מהני ג"כ להתיר דבר שבערוה. ועיין רשב"א קידושין גבי אמר יש לי בנים דבידו כי חזקה דמיא ולא אתיא חזקה ומפקא מחזקה וכתב רשב"א שם דמה"ט בעל שאמר גרשתי חיישי' לה ובהדי' כתב הרשב"א שם דבידו עדיף ממיגו ואפ"ה לא מהני נגד חזקת א"א ומיגו ודאי דלכ"ע לא מהני להוציאה מחזקת אשת איש והכא דאמר דמודה ר"ה היכא דאיכא מיגו היינו משום דבלא"ה התפיסה מוכחת דלגירושין כמ"ש הר"ן דהא באינן בעיר אחת נאמן השליש מה"ט רק בעיר אחת איכא סברא דאי איתא דהוא רק חששא וסברא בעלמא או מדרבנן או מדאוריית' ונגד חשש זה מהני מיגו דסברת והוכחת המיגו עדיפא מהוכחה דאי איתא משא"כ עידי אמירה ודאי צריכה דכשהוא ביד אחר שא"י אם הוא ש"ק ליכא תפיסה מוכחת כלל ובחזקת א"א גמורה הוא אף שרואין גט ביד איש אחר ומחמת מיגו ודאי דאין מוציאין אותה מחזקת א"א דאפילו מיגו במקום שאר חזקות איבעיא דלא איפשטא הוא ודעת רש"י דמהני מיגו אפי' נגד אמירה כמ"ש הר"ן נראה דאף רש"י מודה דמיגו לא מהני רק דעת רש"י הוא כמ"ש רשב"א בקידושין שם לחלק בין בידו למיגו דמיגו הוא חילוף טענות שאינן אמתיות ואפשר שהי' חשיבא לי' טענה זו יותר אבל בידו היינו שיכול לגמור כוונתו שיהי' באמת כמו שאומר והיינו מה לו לשקר פי' דאין עושה בשקר כשיכול לגמור הכוונה באמת וסובר רש"י כיון דאם הי' מגרשה בתורת שליח הולכה היתה מגורשת באמת דהא הימני' שיהי' כמו שאומר וע"מ לא צריך בש"ה וכיון דהימני' נעשה השליח כבעל ממש כיון שיכול לגרשה באמת בתורת הולכה ונאמן לומר גרשתי ונאמן מכאן ולהבא וס"ל כמ"ד בב"ב דנאמן מכאן ולהבא ומש"ה נאמן השליש ג"כ לומר שעשתה אותו לשליח קבלה ואין לומר דניחוש שמא אמר להבעל אשתך אמרה התקבל דאז אין בידו לגרשה באמת אם לא עשתה אותו לש"ק באמת כמבואר לעיל דף ס"ג גבי הביא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל עי"ש דז"א דלא חיישינן לזה כי למה הי' לו לשקר לפני הבעל. וכן מדוקדק לשון הר"ן דטעמא דרש"י דחשיב ליה כדבר שבידו והתוס' ס"ל כהרשב"א בקידושין דאפילו בידו אין מוציאין לגמרי מחזקת א"א. ואף דאיכא מ"ד דס"ל דבעל שאומר גרשתי דנאמן מ"מ כיון דרבא דהלכתא כוותי' ס"ל דחוש לה לא רצו לאפוקי הסוגי' מהלכתא א"נ י"ל שמחלקים בין בידו דהכא לבידו דהתם ורש"י מדמה לי' דהכא ג"כ בידו לגרשה בתורת הולכה דהאשה ודאי תרצה לקבל ועוד ששליח הולכה יכול לגרשה בע"כ ולזרוק בתוך ד"א שלה ותהיה מגורשת בע"כ וס"ל לרש"י דדמי ממש להבעל ולא קשה שוב מה שהקשה תוס' על רש"י בד"ה שליש נאמן דודאי גם רש"י מודה דשליש נאמן בלא מיגו מטעמי' דהש"ס דהימני' כמו שיאמר כמ"ש תוס' רק דהכא בעינן לטעמא דהימני' עוד טעמא דמיגו משום קושי' הרשב"א דהא ליכא ע"מ לזה כתב רש"י משום מגו דאי בעי הי' עביד מה דקאמר והיינו כיון דאי בעי הי' מגרשה באמת בתורת הולכה מש"ה סובר ר"ח דנאמן ולא קשה מה שהקשה תוס' דהאשה לא תרצה לקבל דהא בתורת הולכה ודאי שתרצה לקבל דהא אין לה שום חשש גם בתורת הולכה א"צ רצונה שיכול לגרשה בע"כ. ול"ק נמי מה שהקשה תוס' דהא ר"ה ג"כ מודה בדאיכא מגו ולפמ"ש לא קשה דלר"ה דלא ס"ל סברא דהימני' ליכא מגו כלל דהא אף אם יגרשה בתורת הולכה לא תתגרש לר"ה בעיר אחת מה שאין כן לר"ח איכא מיגו כנ"ל. ועוד נראה דרש"י סובר דאף לרבא דסבירא ליה דבעל שאמר גרשתי חוש לה הוא מטעם דאי איתא דגירשה קלא אית לה וס"ל לרש"י כסברת רשב"א דכל שיש עדים אף שנתן לפקדון הוויין העדי פקדון ע"מ כיון דהעדים יודעין דהימני' שיהי' לגירושין רק אם היה לפקדון חיישינן דלמא לא הי' עדים כלל ובעינן ג"כ טעמ' דמיגו דלהולכה וכמש"ל שיהי' השליש נאמן שעכ"פ הי' עדים במעמד ולא שייך שוב לומר אי אית' דגירשה קלא אית לה כיון דמחזיקין שהיה בפקדון מטעם אי אית' רק דמ"מ הגט גט מטעם הימני' שיהי' לגירושין אפילו אם ישקר והשליש נאמן שהי' עדים במעמד והן הן הע"מ כמש"ל וא"כ עכשיו באמירת השליש נעשה הגט לגירושין ומאין יהי' לו קול כיון דמעיקר' לפקדון נתן לו ולא שייך לומר אי איתא דגירשה. ולפ"ז א"ש קושית הש"ס בין לרש"י ובין לתוספ' ממתניתין לרש"י בין על אמירה ובין על קבלה ולתוס' רק על קבלה ומשני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי'. ומקשה קיבל ל"ל דבשלמא אמרה כיון דבעינן מיגו בין לרש"י ובין לתוס' וכיון דלא נפיק גיטא מתותי ידי' ליכא מיגו אבל קיבל למה לי דבראוהו בידו שלם סגי דהמקשה היה סובר דסתם מתניתין ר"מ דלא בעי ע"מ כשיש ע"ח א"כ ל"צ למיגו כלל רק באמירת השליש בלבד לגירושין סגי דע"כ לא הוצרך רש"י לטעם מיגו רק משום קושית הרשב"א הנ"ל דהא לא הי' ע"מ כמש"ל אבל לר"מ דלא צריך עידי מסירה בשעת מסירה לא צריך למיגו כלל וקשה קיבל ל"ל ומשני ה"מ ר"א הוא דאמר ע"מ כרתי וממיל' קשה קושית רשב"א דהא אין בידו להאמין וע"כ צ"ל מטעם מיגו וכמש"ל וכיון דלא נפיק גיטא מתותי ידי' ליכא מיגו ואי תקשה קושית הר"ן דאי אמר בשעה שראוהו שלם אפילו על האמירה היה מהימן ואי לא אמר א"כ עידי קיבל ג"כ בעינן דלא הימני' רק כמו שיאמר והכא לא אמר בעוד שלישותו בידו דיש לתרץ של הר"ן דתפיסה מוכחת דהילך אמר ליה אפילו לא ידע הבעל שהוא ש"ק עיין שם. אך דמ"מ קשה דכיון שלא ידע הבעל שהוא ש"ק אימר נתן לו בלא ע"מ דהי' סובר דש"ה הוא דא"צ ע"מ וג"כ צריכין לבוא לדין מיגו דהולכה ולנאמנות השליש וכמש"ל וכיון דלא נפיק גיטא מתותי ידי' ליכא מיגו משא"כ למאי דס"ד דר"מ הוא וש"ק ג"כ לא בעי ע"מ מחמת תפיסה מוכחת מהני כשראוהו בידו שלם אפילו לא אמר כלל סגי מקשה שפיר קיבל ל"ל. ועוד נראה לתרץ קושית הר"ן דהא מבואר בח"מ סי' ע"ב במשכון דנאמן לטעון עד כדי דמיו במיגו ואם ראו בידו אפי' אמר בשעה שראוהו בידו ממושכן לא מהני דמגו חוץ לב"ד ל"א ועי' בתומים שם דלא כמ"ש הש"ך והוא מטעם דמיגו כעדים דמיא וכמו דלא מהני עדים חוץ לב"ד כמו כן לא מהני מיגו ולפ"ז א"ש דאמרה וכן קיבל להמסקנא דהימנותא דידי' הוא מטעם מיגו לא מהני מה שאמר חוץ לב"ד דמיגו חוץ לב"ד לא מהני משא"כ לס"ד דנאמנות דשליש לאו מטעם מיגו רק דאמירתו הוא כקיום התנאי דהבעל נתרצה שיהי' כמו שיאמר מה שבידו לעשות וכיון שבידו לגרשה חוץ לב"ד מהני ג"כ אמירתו חוץ לב"ד כשאר קיום התנאי דמהני חוץ לבי"ד ולפ"ז י"ל גם שאר הקושי' דהתומים כתב דר"ה ג"כ ס"ל סברא דהימני' רק דס"ל דאי אית' הוי כבירור בעדים ונגד עדים לא מהני הימניה וכן צ"ל לפירש הרשב"א שכתב דק"ל ל"ל לר"ח טעמא דהימני' הא כיון שהוא ביד שליח קבלה הוי כמו ביד האשה ותירץ דגבי אחר איכא חשש פקדון עי"ש שהאריך. ולפ"ז קשה מ"ט דר"ה דנאמן בשליש כשאינן בעיר אחת דהא להרשב"א ליכא תפיסה מוכחת וגם קושיתו תמוה דהא ר"ח הוצרך לטעמא דהימניה משום אי אית' אלא ודאי דהרשב"א ס"ל דגם ר"ה ס"ל הימני' רק דאי אית' הוי כבירור בעדים בשעת מעשה ור"ח לא ס"ל אי אית' וכמש"ל בסוגיא ומקשה ומתרץ שפיר. ולפ"ז אפשר לי לומר כסבר' הנ"ל באופן אחר דר"ה ג"כ ס"ל הימני' רק דמ"מ הא קשה קושית רשב"א דהא ליכא ע"מ וצריכין לתרץ כמש"ל דכיון דהימני' שוב איכא מיגו דהולכה להשליש ונאמן מטעם מיגו וכמש"ל ור"ה ס"ל דסברי דאי איתא אלימתא הוא ולא מהני מיגו נגדו וא"ש קושית הר"ן דכוונת הש"ס הוא דבגט אין בידו להאמין והיינו כיון דליכא ע"מ כמו שהקשה הרשב"א ומיגו לא מהני נגד אי איתא והא דאמר מודה ר"ה נראה דשם הפה שאסר הוא וכמו דאמרינן בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה גבי מודה ר"י דאפילו בהלה תובעו נאמן לומר לקוח דאיו שור שחוט וכו' עי"ש והוא מחוסר הבנה דהא כיון שתבעו ע"כ צריך להשיב תשובה או לא הי' שלך או לקוח וכשאר מיגו דמיא וע"כ הכוונה דהרמב"ן כתב דאף בקרקע איכא חזקה מיד רק דאיכא ריעות' מה שלא נזהר בשטרו עד ג' שנים וכיון שאם הי' משיב לא היה שלך לא הי' קשה כלל שטרך היכן והוא טוען לקוח ועושה על עצמו קושי' דשטר הוי הפה שאסר וה"נ גבי מודה ר"ה אם היתה טוענת אתה מסרת לי לא היה קשה כלל אי אית' והיא בעצמה בהא דאמרה מיד שליש קבלתי עושה הקושי' דאי איתא הוי כאין שור שחוט דהא תפיסה מוכחת שהוא שלה כמו שם בקרקע ומהימנא משא"כ בריש' דהגט הוא ביד שליח והקושי' דאי איתא גלוי לכל הוי שור שחוט ולא מהני מיגו ולפ"ז לא קשה קושית תוספ' משליח להולכה דהא ר"ה ג"כ ס"ל דהימני' רק בש"ק דהימני' לא מהני משום קושית רשב"א ובעינן מיגו ואין אומרין מגו במקום אי איתא משא"כ בשליח הולכה הימני' לחוד סגי ולא בעינן מגו סברא דאי איתא אינו מגרע כלל ולפ"ז לא קשה ג"כ קושית התוספ' מאי אפילו דהנה תוס' מקשה דאמאי יועיל ב' כתי עדים הא חצי דבר הוא ותירצו דלמ"ד שליש נאמן ל"צ ע"א לע"ק ואפי' למ"ד הבעל נאמן הא כשאין שלשתן בעיר אחת השליש נאמן ובתוס' בב"ק הקשו דהא מ"מ ראוהו בידו שלם בעינן. ולהבין במה פליגי התו' בב"ק עם תוס' דגיטין נראה דהתוספ' בגיטין ס"ל דעל שעת ראיה הקפידה הוא ולהכי תירצו כיון דמשכחת לפעמים שיהי' מועיל עדותן לבד לא הוי חצי דבר. והתוס' בב"ק ס"ל דהקפידה הוא על שעת הגדה וכיון דבשעת הגדה צריך ב' כתי עדים הוי חצי דבר. ולפ"ז לשיטת רש"י לא שייך כלל תי' תוס' דגיטין דלא משכחת שיהי' מועיל ע"א לבד דממ"נ אם יהי' הגט שלם אף ע"א לא בעי ואם יהי' קרוע צריך שני כתי עדים וע"כ צריך לומר לרש"י משכחת לה דסגי בע"ק לבד דלר"ה דבעל נאמן ובעינן ע"ק דמיגו ליכא דהא האש' לא תרצ' לקבל אבל בדאיכא ע"ק לא בעי ע"א דמהימן במגו כמ"ש הר"ן והפ"י דבאמירה אף היא יודעת ותרצה לקבל. וכן לר"ח מהני ע"ק לבד כשהגט יצא מיד השליש ולא אמר קודם אופן השלישות. ואפי' להרשב"א משכחת לה כגון שהאשה נטלתה בלא ידיעתו ולא מהני אמירת שליש כמ"ש מהרש"א אבל על אמירה היא מהימנא מטעם מגו וכיון דבשעת ראיה משכחת לה שיהי' סגי בע"ק לבד לא הוי חצי דבר. ולפ"ז שפיר קאמר אפילו דלא מיבעיא בב' כתי עדים ודאי בעינן שיאמרו דוקא בפנינו קיבל דראוהו שלם לא מהני דהוי חצי דבר לרש"י דלא משכחת כלל שיהיה סגי בכת אחת בלבד דממ"נ אם יהי' שלם לפנינו אין צריכין לשום עדות ואם יהי' קרועים ע"כ צריכין ב' כתי עדים כמו שצריכין עכשיו במשנה ומש"ה צריכין דוקא שיאמרו בפנינו קיבל שיהיה לפעמים צורך בעדותן לבד דלא ליהוי חצי דבר משא"כ בכת אחת דליכא משום חצי דבר א"כ ה"א דסגי שיאמר ראינו שלם בידו קמ"ל דלא ומטעם דאמר בש"ס דה"מ ר"א הוא דאמר ע"מ כרתי והא דאמר אפילו אי מהראשונים קמ"ל רבותא אחרת דלא נגזור דאותו שמעיד על הקבלה לא יצטרף שיהי' א' מעידי אמירה כיון דמדינא גם השליח יכול להצטרף אם הוא כשר ויש לגזור דילמא לפעמים יהי' כשר ויצטרף כדרך שגזרו בריש גיטין גבי בפני כמה נותן לה דבעינן ג' מה"ט ה"נ נגזור. ובריש פרק שני דכתובות אמרו דאם הוא ואחר מעידין על ח"י שני דפסול דהוי כי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדי וה"נ כיון דבעינן ע"ק וע"א שתהי' מגורשת והכא על הקבלה נאמן השליש לבד ועל האמירה מצטרף השליח עם אחר ואינו יוצא מכל א' חצי עדות קמ"ל דלא דדוקא במקום דא"א בלא שני ההגדות אמרי' כך משא"כ הכא כיון דיש צורך לפעמים בעדות אחת לבד הוי כשני עדיות ממש ובעידי קידש ועידי בעל דמיא דכמו דלא אמרי' ביה חצי דבר כמו כן לא אמרי' בעדות זו נפיק נכי ריבעא דממונא. ונידון שאר הקושי' הארכתי בחידושי לחושן משפט עי"ש:

גמ' בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין הסוגי' תמוה דמקשה ולהימני' לשליש דהא בש"ה צריך לומר שמסר ליד האשה וע"ז לא שייך הימנותא דשליש וגם קשה קושי' הפ"י האיך טעה בזה הא בהדי' קתני ואבד והאיך שייך לומר שאם בא אחד ואמר שליש הייתי דמהימן וגם קשה קושית הרשב"א דהא בעל שאומר גרשתי לא מהימן רק לחומר' וגם קשה קושית התו' דהא חזקה שליח עושה שליחותו הוא מדאוריית' אפי' לקולא ועוד קשה לי דלא הוי דומי' דריש' דשליש אומר לגירושין דהיינו ש"ק לכן נראה דהעיקר כר"א דמיירי ג"כ כאן בש"ק ומיירי דליכא עידי אמירה וכשיטת רש"י לעיל דמיירי ג"כ בלא ע"א ומקשה שפיר דלהימני' לשליש דהא לשיטת רש"י אם באו שני עדים ואמרו שראו ביד השליש שלם ואמר באותו פעם שהי' ש"ק וקיבלו לגירושין נאמן ולא בעי לא ע"א ולא ע"ק כמ"ש הר"ן עי"ש וזה הי' להמקשן סברא פשוטה דהבעל נאמן כשנים משום דבידו לגרש וכיון דהבעל אומר שאמר לפניו כשהי' הגט שלם בידו שהוא ש"ה הוי כשנים מעידין כן וקשה שפיר דלהימניה לשליש כיון שידוע ע"י הבעל שאמר השליש כן בשעה שהיה שלם ומשני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' פי' דאמירת השליש לא מהני רק כשהוא שלם בידו בב"ד אבל חוץ לב"ד לא מהני מגו וכמש"ל והדר פריך ולהימן לבעל וסמיך אקושי' שניה דחזקה שליח עושה שליחותו פי' דממ"נ היא מגורשת כיון דהבעל נאמן שמסר בידו גט לגירושין וא"כ ממ"נ אם עשתה אותו האשה לש"ק הרי נתגרשה בקבלתו ואי לא נעשה ש"ק כלל והבעל אומר שאמר לשליח זכה לי או התקבל דמהני אפי' אמר השליח שאשתו אמרה התקבל ולא עשתה אותו ש"ק כמבואר בסי' ק"מ סעיף ח' וכיון שע"כ נעשה ש"ה א"כ חזקה דשליח עושה שליחותו ובודאי מסר לה והתרצן לא הבין קושיתו ומקשה בעל מי קאמר גרשתי פי' דלא ידע מהך חזקה וא"כ אם הבעל אומר גרשתי דאם ש"ק הוא לא ידע הבעל באמירה ואם ש"ה הוא לא ידע הבעל מהאמירה וע"ז מפרש המקשן דעיקר קושיתו הוא מכח חזקה דשליח עושה שליחותו וא"כ עיקר קושיתו הוא מבעל שאומ' גרשתי וע"ז משני הנ"מ לחומרא פי' בעל שאמר גרשתי א"נ רק לחומרא:

תוס' ד"ה נערה המאורסה. ושוב הגיה רש"י דה"ה קטנה. קשה לי דנהי שהתורה לא ביטל ידו וידה כדקיימא קיימ' מ"מ הא בפי' זיכתה תורה בכסף קידושיה ובגיטה שהוא של אביה וביטל רחמנא זכותה לגבי אביה דשבח נעוריה ודאי לאביה א"כ כל זמן שלא ניקנה הנייר של הגט להאב דהא אין קטן זוכה לאחרים מדאוריית' מה"ת תתגרש וצ"ל דעיקר זכיה היא לעצמה ואביה מינה דידה קזכי כמו כל שבח נעורי' ומעשה ידיה:

תוס' ד"ה שאני שיתופי מבואות דאין למעט קטן משליחות אלא במילתא דליתא אבל בזכיה כיון דזכה לנפשי' זוכה נמי לאחרים וכו' עי"ש. לכאורה קשה א"כ קטנה שמקבלת גיטה מה"ת לא תוכל לעשות שליח וכן הקשה הפ"י ועוד כיון דהתו' כתבו בהקושיא מאתם גם אתם מוכח דס"ל כשיטת הראב"ד ברמב"ם פ"ו מהל' גירושין דדרשינן מה אתם בני דעת וא"כ מה תירצו התוס' דלא ממעטינן רק מילתא דליתא הא בסוף פ"ב דף כ"ג מבואר דלענין הדרשא דמה אתם בני ברית ממעטינן אפי' מילתא דאיתא ומאי שנא הקישא דמה אתם בני דעת דלא ממעטינן רק מילתא דליתא ונראה דודאי ממעטינן קטן וחרש ושוטה מסברא דלאו בני דיעה נינהו כדמוכח בטור ח"מ ואתם גם אתם דנקטו התו' לאו דוקא הוא רק הכוונה דמה שאתם יכולין לעשות בעצמן יכולים לעשות שליח לדבר זה משום הכי בזכיה כיון דחזינן דסגי במעשה ההוא דעת קטן לקנות לנפשי' [דהא במתנה בעינן דעתו לקנות המתנה] מש"ה מהני ג"כ דעת הקטנה להיעשות שליח אבל גירושין דבעינן דעת גדול להקנות ולקנות את עצמה אך דבקטנה מתגרשת ע"י עצמה דלא בעינן דעתה כלל דרחמנא אמר שהבעל יכול להקנותה בע"כ לנפשה ואלו הי' בעינן דעתה בגט ודאי דהיתה צריכה להיות גדולה כמו בקידושין ומש"ה לענין לעשות שליח שיהי' ידו כידה שתקנה עצמה בקבלתו שזה אין הבעל יכול לעשות בע"כ ובעינן דעתה על העשיות השליח בעינן דעת גדול כמה שאם הי' בעינן דעתה בגט ודאי דהי' בעינן שתהי' גדולה דוקא כמו כן בעינן כשעושה שליח לדבר גדול כזה שיהיה בן דעת:

גמ' מחמרא כדי ליפות כחו. ברא"ש כ' דדוקא במפקיד דבר מבורר אצל חבירו ומת יכול לומר לו שלך מת אבל אם הקנה לו עשר חביות וכו'. לכאורה תמוה דהא ש"ס מפורש הוא שור בשורי אני מוכר לך או בית בביתי דמראיהו נפל מראיהו מת ולכן נראה דכוונת הרא"ש אינו על חביות ממש רק על שם מדה שמכר לו למדוד לו מתוך חביותיו עשרה חביות יין וכיון שהיין שנמכר מעורב בתוך יין המוכר ודאי דהוא לפי חשבון:

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה