תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ה - הניזקין · דף נא.
תוס' ד"ה או דילמא קצובין וכו' דהכא לא איירי במלוה וכו'. ולפ"ד התו' צריך לפרש האיבעיא דבעי אי דוקא מלוה אינו גובה משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף אבל בשאר דברים דאין דרכן לעשות כל כך בצינעא דוקא דמי למכר או דילמ' מכר דוקא גובה ממשעבדי דמאן דזבין בפרהסיא זבין אבל בשאר דברים שאין דרכן כל כך לעשות בפרהסי' דוקא לא דמי למכר ואינו גובה ועיקר האיבעי' הוא אי הלשון שאמר בש"ס גבי מלוה דוקא או הלשון דאמר בש"ס גבי מכר דוקא:
גמ' גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה וכו'. ולכאורה אין הבנה לק"ו זה דהא יש לומר אף דמוציאין מ"מ שניה ויתרה מטעם שכ' רש"י בד"ה שניה ויתרה וז"ל דטעמא דתיקנו עישור נכסי וכו'. ונראה דכוונת ר' חנינא הוא דלענין אי ויתרה תלוי בהא אי נאמר דחוב פרנסה אינו חל רק בשעה שבאה להינשא אז הטילו חכמים חיובא על האחים ליתן עישור נכסי. ולפ"ז שייך שפיר הטעם שכתב רש"י כיון דבשעה שחל החיוב כבר יש להבנות פרנסת נשואין מהירושה שוב אין בזה תקנת חכמים אבל אם נאמר שתיכף בשעת מיתת האב נעשו היתומים בעלי חובות על העישור נכסים רק שהז"פ אינו חל רק בשעת נישואין והחיוב חל תיכף ובסברא זו ודאי דאין לומר שני' ויתרה כיון דכבר נעשה בע"ח מקודם ליפרע החוב ואחר כך יירשו בשוה ולזה מייתי ראי' מהא דאמר ר' חנינא מוציאין לפרנסה אלמא דהחיוב חל תיכף בשעת מיתת האב וממילא לא שייך דין דשניה ויתרה:
תוס' ד"ה אימר צררי אתפסה וכו' וצ"ע דלענין משעבדי וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב דלא מיבעי' לפמ"ש התוס' דדוקא בדאיכא תרווייהו קנו מידו ותנאי ב"ד חיישי' לצררי ודאי דלא קשה כמ"ש התוס' בכתובו' ק"ב ד"ה אימר צררי אתפסי' אלא אפי' להך תירוצא דבתנאי ב"ד לבד חיישי' לצררי מ"מ יש ליישב לפי מ"ש התוס' בכתובות דף צ"ו בד"ה נכסי בחזקת יתמי לחלק בין כתובה כיון דמיד שנפרעה נסתלקה ונכסי בחזקת יתמי קיימי משא"כ מזונות כיון דלעולם יש לה מזונות נכסי בחזקת אלמנה קיימי. ולפ"ז א"ש דשבועות המשנה אינו רק בנשבע ונוטל. לכן אין עליה שבועה משא"כ לענין כתובה נשבעת ונוטלת היא לכך צריכה שתשבע משא"כ לענין שתפסיד לגמרי לענין משעבדי דנכסי בחזקת לקוחות קיימי יש לחוש במזונות טפי לענין צררי מלענין כתובה דיותר יש לחוש שמתפיסה צררי לענין מזונות משום זילותא ממה שיש לחוש לענין כתובה ובספר הפלאה תירץ כיון דצררי כתב הרא"ש דהוא רק למשכון וכיון דמשכון צריך להיות עד לבסוף א"צ לישבע בשעת קבלת מזונות אם יש לה צררי עי"ש. והנה תי' זה לא שייך רק על מזונות האשה אבל מזונות הבנות יכול לומר אני אסלק כל המזונות עד שתבגר כפי השומא ותשבע לי תיכף על הצררי: